בעקבות החטיפה

כמו בכל יום אחר ישבתי לי בחדר עם הפלאפון ביד ואני וחברה טובה שלי שני ריכלנו על כל העולם בפלאפון.
"את שומעת, מה שרציתי לומר זה ששלי בסוף הלכה עם תומר ודנה נשארה פגועה מכל העניין"

"שלי?! עם תומר? חשבתי שהיא אמרה שהיא שונאת אותו" שלי הייתה חברה שלי וגם דנה, זה לא יכול להיות שהם רבו על מישהו, ועוד מישהו מגעיל כמו תומר.

"את יכולה להתקשר למי שאת רוצה, כולם כבר יודעים את זה, תמיד אליך השמועה מגיעה אחרונה"

זה היה נכון.
"אבל.. ח.. חכי שנייה! איך זה יכול להיות? שלי עם תומר? מה עם דנה? דיברת איתה כבר?"

היה שתיקה קצרה מהקו השני ואז:" אי אפשר לדבר איתה היא כיבתה את הפלאפון."

"שרווווווווווווווווווןןןןןןןןןןןןןןן"
זאת הייתה אמא שלי שקוראת לי מלמטה.

"רגע אמא אני מדברת בפלאפון" צעקתי לה בחזרה

"בואייייייי עכשיוווווווווווווווו" טוב, אם אין ברירה אז..

" שני אני ידבר איתך יותר מאוחר אמא שלי קוראת לי."

"טוב מאמי, אז אל תשכחי את המסיבה של שחר ביום חמישי"

"טוב.. אני גם ילך להודיע לאמא שלי על זה. יאללה נשמה ביי"

ניתקתי את הפלאפון, ממש לא רציתי לסיים את השיחה הזו, לשם שינוי הרכילות הייתה די מעניינת, אפילו קצת קשה עבורי, בטח עכשיו יחייבו אותי לבחור צד.

"שרוןןןןןןןןןןןןןןן את באההההההההההההההההה?"
שוב אמא שלי צועקת.

"כן אמא אני יורדת."

ירדתי במדרגות ואמא שלי הייתה במטבח.
"מה את רוצה עכשיו?" שאלתי אותה.

"יש מישהו בדלת שמחכה לך, הוא לא רצה להכנס" ענתה לי.

הוא? מי כבר יכול להיות ההוא שמגיע אליי באמצע החופש הגדול?

הלכתי לדלת ולהפתעתי ראיתי שם אותו עומד, מחייך אלי את החיוך המגעיל שלו,
ראיתי שם לא אחר מאשר….

תומר.