בעקבות החטיפה- פרק 7

עומר התחיל למלמל משהו בשפתיים בטח איזה תפילה, חבל שלי לא הייתה תפילה כרגע בראש לומר כי ממש הייתי צריכה עזרה מאלוקים.

התחלתי לבכות, אחד מהם תפס אותי בכוח ואמר
"אתם תספרו משהו על שלי?" היה לו חיוך זדוני

כל כך פחדתי אפילו לא עניתי לו.

הוא הסתכל על עומר, אבל עומר היה עסוק בתפילה.

אז הוא תפס אותי יותר חזק ואמר בקול יותר מאיים
"אתם תספרו? או שלא?"

"לא…" בכיתי
"אנחנו לא נספר כלום, באמת שלא נספר".
הוא עזב אותי ובשניות כולם התפזרו והלכו.

עומר עדיין התפלל, ואני עמדתי שם בהלם, בוכה ולא בוכה, כבר לא ידעתי מה להגיד או מה לעשות, כמעט הרגו אותי עכשיו.

ועומר הוא כל כך חמוד שהוא מתפלל ככה, הסתכלתי עליו וברגעים כל הפחדים שלי נעלמו וכבר הרגשתי יותר טוב, כן, הייתה לו מין השפעה מוזרה עליי.
נעימה..

"עומר?" שאלתי, לא רציתי להפריע לתפילה שלו.

"כן.." הוא ענה בשקט, כנראה שגם לו נעלם כבר הפחד.

"מה עושים עכשיו?" שאלתי אותו. זה השאלה היחידה שעלתה לי בראש

"אני לא יודע, לא נדבר כאן, שומעים הכל"

"איך אתה יודע?" אולי הוא ראה מישהו, לא עוד פעם, זה מפחיד מדי.

"אני מרגיש, בואי נחזור לכיוון הבית" אמר לי בשקט אבל בביטחון.

בדרך חזרה אחרי שתיקה ארוכה שאלתי אותו

"תגיד..מאיפה יש לך כל כך הרבה ביטחון, אחרי דבר כזה, אני עומדת למות עכשיו כל רגע" רק מלהזכר בזה כמעט והתעלפתי.

"בורא עולם איתי" אמר לי
"וכאשר הוא איתי אף אחד לא יכול להזיק לי"

זה מעניין, אבל בנתיים כל מה שעניין אותי זה שעומר יהיה איתי

"אהה.."

"את גם לא כזאת פחדנית, הצלחת לענות להם" אמר לי

"אהה שמת לב, חשבתי שהיית עסוק בתפילה"

"הייתי" ענה "אבל עם כל מה שהיה מסביב לא יכולתי להתעלם"

"הגענו" אמרתי לו כשראיתי את הבתים שלנו.

"תעלי לבית שלך כאילו לא קרה כלום, אני ישלח לך הודעה באייסיקיו, תמחקי אותה ותעשי מה שכתוב שם בלי להתקשר, בטח גם לפלאפון מצותתים לנו" אמר בלחש.

הנהנתי בראש והלכתי הביתה, דרך הקרש כמובן.

חיכיתי הרבה להודעה הזאת ובסוף שהיא הגיעה לא הבנתי בכלל למה הוא מתכוון,
היה כתוב:

`שרון, זה לא פשוט המצב שאנחנו נמצאים בו. גם אם לא תביני כל מה שכתוב כאן, תעשי מה שאני אומר, שבוע אנחנו לא מדברים, לא נפגשים. לא אומרים אפילו שלום. את, אל תצאי מהבית שלך! לא משנה מה יהיה, בהצלחה`

מה הוא רוצה? שאני יתקע בחור הזה שאני קוראת לו בית?
מה פתאום!!!!
רגע.. אבל אם הוא צודק והם אורבים לנו, אולי יחטפו אותי בפעם הבאה, עדיף באמת ככה.

"שררררררררווווווןןןןןןןןןן" אמא…

ירדתי למטה, לא יכולתי לדבר בכלל אחרי החוייה הזו.

"שעה אני קוראת לך, למה את לא עונה?" היא שאלה אותי

"נרדמתי". עניתי לה בעייפות

"עם בגדים?"

"כן אמא, עם הבגדים. מה את רוצה ממני?" אין לי כח בשבילה

"אח שלך עוד לא דיבר איתך, אבל הוא אמר שזה כבר לא משנה, והוא לא רוצה שיהיה לך חבר עכשיו את מבינה את זה?" היא כעסה עליי.

"על מה את מדברת? איזה חבר?" שאלתי אותה

"זה שהיה פהה.."

בכלל שכחתי מהעניין של תומר

"אהה..טוב אמא" אמרתי ועליתי בחזרה לישון

————————————————————————————

מהר עבר שבוע, חשבתי כשקמתי בבוקר, לא יצאתי מהבית אפילו פעם אחת, אפילו לא למכולת הרגשתי ממש חנוקה, אבל מה לעשות עדיף לחיות חנוקה מאשר למות עם אויר.

חיכתי שעומר יתקשר אליי..
ונזכרתי גם שזה יום לפני הלימודים היום.
מעניין מה כולם יגידו כששלי לא תבוא לכיתה.
אולי אז יתחילו להאמין לי..

צלצול בפלאפון קטע את המחשבות שלי ..זה עומר.

"הלו?" עניתי בחשש, לא ידעתי ממה פחדתי אבל פחדתי.

"שרון? את בסדר?" שאל אותי

"כן למה שאני לא אהיה בסדר? עשיתי כל מה שאמרת לי לעשות"

"אל תדברי יותר מדי בפלאפון" ונזכרתי, הציתות.

"אבל עומר.. אני רוצה לראות אותך" אמרתי , באמת רציתי לראות אותו בלי שום קשר לשלי, אבל הוא הבין אחרת.

"אנחנו עוד נדבר על מה שאנחנו צריכים רק רציתי להגיד לך ש…" והוא שתק.

"מה?!" שאלתי אותו

"שתסתכלי בחוץ בחלון, יש היום יום יפה.." וניתק לי

למה הוא התכוון?
התסכלתי בחלון ולא ראיתי אותו, ולא אף אחד אחר, עמדתי לסגור את החלון, ממש עד שראיתי משהו על החלון
פתק צהוב, זה היה רמז!! הבנתי
הוא כזה חכם.. וחמוד.

פתחתי את הפתק והיה כתוב שם

`בשעה 4 וחצי לפנות בוקר תהיי למטה`

מה איך אני אהיה למטה ב4 וחצי לפנות בוקר אני צריכה ללכת לבית הספר אחרי זה, זה היום הראשון ללימודים.
ונזכרתי גם שעומר צריך לחזור לישיבה שלו.

טוב, בלית ברירה חיכיתי לשעה 4 וחצי
כל היום עבר לאט, הכי לאט שיש בעולם.

ואז היה לי פלאפון
הערבי..

"הלו?" שאלתי יותר מאשר עניתי.

"את!"

זהו! הלך הכל הוא יודע על הפתק.. ישר חשבתי.

"אני רואה שאת והחבר הקטן שלך נרגעתם, אחרי שאבא שלה אמר לכם שזה בסדר" הוא לא יודע כלום

"כן, עם אבא שלה אומר שזה בסדר, אז זה בסדר" עניתי בביטחון שאני לא יודעת מאיפה הוא בא.

"שרררררררררררררווווווווווווווןןןןןןןןןןןןן" שמעתי צעקה מוכרת..

זה היה הקול של שלי!