בעקבות החטיפה-פרק 3

עמדתי עם הפלאפון ביד שלי והתבוננתי על הצג,
אני ככה כבר למעלה משעה, מתלבטת אם להתקשר או לא למספר שהופיע לי על הצג.
זה היה די מפחיד, לא רציתי להכניס לעצמי סרטים לראש, אבל הם כבר רצו שם חופשי, למרות שלא ידעתי בכלל מה לחשוב.

החלטתי קודם לנסות להתקשר לדנה, כי הרי שני אמרה שגם היא לא עונה.
אולי היא תדע משהו על העניין המוזר הזה.

חייגתי את המספר שלה, כולי רועדת עוד מהשיחה הקודמת.

"הלו" ענו לי אחרי כמה שניות.

"דנה?" שאלתי, עוד שניה פרצתי בבכי, אבל הייתי חייבת להיות חזקה, בשביל שלי.

"כן, מי זאת, שרון?" היא לא חיכתה שאני יענה לה
"מה קורה איתך? איפה את נעלמת בחופש?" היא שואלת מרוצה מעצמה.
זה היה נראה לי די מוזר שהיא שמחה, היא אמורה לבכות על תומר.

"דנה? תגידי דיברת עם שלי לאחרונה?"

היא שתקה.

"דנה?"

"אה שרון?" שאלה אותי, כאילו לא אמרתי לה כלום.

"דיברת איתה או לא?" שאלתי כבר מעוצבנת.

"עם מי?" היא ניסתה לשחק את התמימה.

"עם שלי!!!!" כמעט צעקתי לה.

"אממ.. שרון, אני לא יודעת אם שמעת, אבל אני ותומר נפרדנו." אמרה, היא בכלל לא נשמעה עצובה.

"אני יודעת הכל, לא אכפת לי!! דיברת על שלי או לא?" היא כל כך מעצבנת לפעמים.

"שרון..? מה עובר עליך? אני מספרת לך פה שאני ותומר נפרדנו, ולך אכפת רק משלי הכלבה הזאת?" שאלה אותי בכעס.

"דנה!! זה חשוב לי דיברת איתה או לא?" מה עובר עליה? היא לא מבינה שמשהו מתרחש פה.

"לא! איך אני ידבר איתה? אם היא נישקה את תומר מול הפרצוף שלי? בטח גם על זה שמעת לא? תחליטי לצד מי את בכלל?" הנה זה הגיע..

"דנה! אני לא בוחרת צד, שתיכם חברות שלי, ועוד לא דיברתי עם שלי. אני צריכה לשמוע את כל הצדדים לפני שאתם מחייבות אותי לבחור." רציתי לספר לה על השיחה, אבל לא נראה לי שזה יעניין אותה, היא כעסה עליה כל כך, למרות שלא נראה לי שהיא עצובה מהעניין עם תומר.

"טוב, אז שתחליטי לצד מי את, תודיעי לי" אמרה וניתקה.

הייתי מתקשרת אליה בחזרה, וכועסת אבל זה לא היה הזמן לכך.
דנה בסדר גמור, מי שבצרה פה זאת שלי, ואין אף אחד אחר שאני יכולה לספר לו.

החלטתי בכל זאת להתקשר למספר שהיה לי.

הסתכלתי עוד קצת על המספר בשיחות הנכנסות, ולחצתי על המקש.

היה צלצול…

וחיכתי שיענו לי, זה לקח להם קצת זמן, אבל בדיוק איך שעמדתי לנתק שמעתי קול של גבר עונה לי.

"הלו?"

פחדתי, לא ידעתי מה להגיד, שלי עכשיו התקשרה אליי משם, מה זה צריך להיות?
אולי זה אבא שלה? עלה לי לפתע רעיון בראש.

"שלום! מדברת חברה של שלי, היא נמצאת? אני מדברת עם אבא שלה?"
שאלתי בתקווה שזה נכון.

"לא!! אין פה שום שלי! ביי" וניתקו.

זה היה מפחיד, לא ידעתי מה לעשות, החלטתי להתקשר לשני, היא בטוח תדע מה לעשות, היא חייבת לעזור לי היא החברה הכי טובה שלי.

"הלו?" נשמע קול ישנוני.

"שני!! תתעוררי ובואי עכשיו לפארק ליד הביצפר! מהר!!"

"השתגעת?!" היא התעוררה בבת אחת.
"עכשיו 10 בלילה אמא שלי בחיים לא תתן לי לצאת מהבית"
לא חשבתי על זה. גם לי לא יתנו לצאת.

"תברחי מהחלון, בדיוק כמוני, זה רק לכמה דקות, בבקשה שני, זה דחוף!"

"אם את אומרת, אבל את תהיי חייבת לי על זה, ובגדול." ענתה לי כועסת.

"מה שתרצי שני, אבל תבואי" התחננתי אליה.

"טוב תהיי שם עוד 10 דקות" אמרה לי.

הפארק לא היה רחוק מהבית שלי, וגם לא משלה.

התארגנתי תוך 5 דקות והייתי מוכנה ללכת, החדר שלי היה בקומה שנייה.
לא חשבתי על זה לפני כן, איך אני יקפוץ מהחלון?
ירדתי למטה וראיתי את אמא שלי יושבת במטבח עם אח שלי הגדול.
איך שהוא ראה אותי הוא נתן בי מבט של אחים גדולים.

"שרון בואי שנייה" אמר בקול הכי סמכותי שהוא יכול להוציא מהגרון שלו.

"מה?" הלכתי לשם.

"מה היה פה בצהריים?" הוא שאל אותי, שכחתי לגמרי מהעניין של תומר. מה אני יעשה עכשיו אני צריכה ללכת?!

"אני יכולה לדבר על זה איתך יותר מאוחר, אני עייפה פשוט!" פיהקתי.

"למה את לבושה?" הוא שאל אותי.

"סתם, הייתי לבושה כבר מקודם אני הולכת להחליף לפיג`מה ולישון." אמרתי לו

"לילה טוב, נדבר מחר!" אמר בלית ברירה. עליתי במדרגות, נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת בשקט. מה אני יעשה עכשיו?
איך אני יכולה לצאת מהבית?! שני מחכה לי בפארק.

הסתכלתי מהחלון, פחדתי לקפוץ, בטוח ישמעו רעש.
פתחתי את החלון ועמדתי עליו, הסתכלתי לצדדים וראיתי קרש רחב עד החדר אמבטיה. עשיתי "שמע ישראל" קצר.. והתחלתי ללכת עליו.

פעמיים כמעט מעדתי אבל לבסוף הגעתי לחדר אמבטיה, ומשם הירידה כבר לא הייתה קשה, עם כל הבליטות והחריצים שיש.

————————————————————————–

הגעתי לפארק באיחור של רבע שעה.
שני הייתה שם.

"שרווווווווווווווווווווןןןןןןן" היא צעקה לי.
"איחרררררררררררררתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת".

"אני יודעת" הגעתי אליה מתנשפת "לא הצלחתי לצאת מהבית".

"גם אני הייתי צריכה לברוח לידיעתך" היא אמרה לי.
"אם מישהו יגלה יהרגו אותי. אז תעשי את זה קצר, מה לא יכולת לספר לי בפלאפון, מה כל כך חשוב להביא אותי ב10 ומשהו בלילה לפארק?" היא שאלה בעצבים.

"זאת שלי… אני חושבת שקרה לה משהו רע." אמרתי לה בפחד, מסתכלת סביב שאף אחד לא שומע.

"ברור שקרה לה משהו רע." אמרה לי בידענות
היא יודעת. שמחתי
"את יודעת על זה כבר?"

היא הסתכלה עלי במבט מוזר ואמרה לי
"סיפרתי לך גם! היא הלכה עם תומר מאחורי הגב של דנה, זה משהו רע מאד!"

הסתכלתי עליה וכמעט פרצתי בצעקות.
"אני לא מדברת על זה, נראה לי מישהו חטף אותה, היא התקשרה אליי ו.."

שני נראתה כלא מאמינה, אז לא העזתי להמשיך לדבר.

מה אני יעשה עכשיו?
מי יעזור לי להציל את שלי אם אף אחד לא מאמין?