בעקבות החטיפה -פרק 2

אני עמדתי שם המומה, והוא פשוט שתק לו! הוא לא נראה כמישהו שמתכוון לדבר ראשון אז פתחתי אני בשיחה.

"תומר?! היי, מה קורה?"

הוא הסתכל עליי והמשיך לחייך כמו מטומטם.

"תומר???" נופפתי לו ביד שלי מול הפרצוף, ואז הוא נראה כאילו הוא התעורר.

"אהה, שרון!! מה קורה?"

זה היה קצת מוזר "בסדר…מה אתה עושה כאן?"

"אני צריך לדבר איתך על משהו! אפשר להכנס??"
ידעתי שאמא שלי לא תאהב את זה , אבל מה כבר יכולתי לעשות לסלק אותו?!
בעצם גם אני בכלל לא אוהבת את זה.

"כן בוא, נשב בחדר שלי." נכנסו ועלינו למעלה, אמא שלי הסתכלה עליי במבט של `מה את עושה?` , אבל זה לא כזה חשוב עכשיו, מעניין מה יש לו להגיד.

נכנסו לחדר שלי, הוא התיישב על המיטה אז ישבתי על הכסא, כמה שיותר רחוק ממנו יותר טוב בשבילי.

"אז.. מה רצית להגיד?" שאלתי אותו כולי סקרנית.

"אני מנחש שכבר שמעת את החדשות על דנה ושלי" הוא הסתכל עליי וחייך.

מה הוא מחייך בכלל? רציתי לצעוק עליו! להרביץ לו! מה הוא רגוע אחרי כל הסיכסוך שהוא גרם בין שתי חברות שלי?!

"שמעתי" אמרתי בקור שיכול היה לרצוח בן אדם, הוא כנראה שם לב לזה ואמר:

"אני רוצה שתדעי, שזה לא מה שכולם חושבים. זאת שלי עשתה את כל הבלאגן הזה, אני ממזמן כבר לא אהבתי את דנה, וסיפרתי את זה לשלי כדי שתעזור לי. אבל היא רק סיבכה הכל!"

הסתכלתי עליו במבט המום "אתה?! לא אהבת את דנה? אתם הייתם הזוג הכי יפה שראיתי" חוץ מזה שאתה מגעיל, אבל היה עדיף שלא לומר זאת בקול, לא עכשיו !

הוא השפיל מבט ואמר לי :" זה רק כלפי חוץ, את יודעת כמה היינו רבים? היא לא הייתה מספרת לכם הכל! למרות שאתם חברות שלה, אפילו שלי אמרה לי שהיא לא סיפרה לה הרבה דברים ממה שאני סיפרתי לה."

"בכל מקרה, למה הלכת לבקש עזרה דווקא משלי? חברה טובה שלה?" שאלתי אותו בעצבים.

הוא ענה לי :"אני לא יודע, זה היה מעשה של רגע וכבר היא ידעה עליי הכל ולא יכולתי לעשות כלום! אז היה לה רעיון , אבל היא לא רצתה לגלות לי אותו! ולכן הייתי רק צריך לחכות, ואז היא אמרה לי לבוא לפארק שליד הביצפר ב5 בצהריים, זה הפליא אותי אבל הלכתי לשם בכל מקרה, וכשהיינו שם היא נראתה לחוצה כל הזמן, ורק הסתכלה סביבה, ופתאום היא תפסה אותי ונישקה אותי בכוח, ולפני שהבנתי מה הולך ראיתי את דנה רצה משם בוכה, ומאז לא היא ולא אף אחד אחר מהכיתה רוצה לדבר איתי."

הסתכלתי עליו, אולי היה בי טיפה רחמים, אבל הם נעלמו תוך שנייה
"למה באת אליי? אולי גם אני לא ירצה לדבר איתך? למה שאני יאמין לך בכלל?"

"אני יודע שאת תאמיני!! את זה משהו מיוחד." הוא אמר והסתכל עליי במבט מוזר שלא הצלחתי לפרש.

למה הוא התכוון שהוא אמר את זה? אבל לא רציתי לשאול אותו, רק רציתי שילך מפה כבר.

"אל תחשוב יותר מדי, אתה לא צריך לספר את זה לי אלא לדנה, אם זה אמת בכלל! מה עם שלי? מישהו דיבר איתה?"

הייתה שתיקה…

"תומר?!"

"מה?" הוא היה מופתע

"מה מה? מה עם שלי? מישהו דיבר איתה?"

"היא כיבתה את הפלאפון" ראיתי שהוא לא אמר אמת! אבל, שני אמרה שדנה לא עונה, זה לא יכול להיות ששתיהם כיבו את הפלאפון.

"טוב, אני ינסה לברר על זה עוד קצת, ואם מה שאמרת נכון, אז אני יעזור לך לצאת מזה".

"את מבטיחה?" רציתי כבר שילך, הייתי מוכנה באותו רגע להבטיח כל דבר.

"כן! מילה שלי" הוא נראה יותר רגוע.

"טוב אז אני אלך.. נדבר כבר שרון, הוא הסתכל עליי שנייה, והלך"
זה היה מוזר.

————————————————————————————

שעה לאחר מכן כבר הייתי במטבח, ספגתי כבר הרבה צעקות, אבל זה לא נגמר!

"למה את משקרת לי? אני אמאא שלך!!" היא פשוט צרחה.

"אמא" אמרתי בעדינות הייתי חייבת להרגיע אותה היו לי דברים יותר חשובים להתעסק איתה. " אמרתי לך אלףף פעמים בערך, אני לא חברה שלו! הוא לא חבר שלי! הוא רק מישהו מהכיתה"

היא נראתה כועסת " לא מכניסים רק מישהו מהכיתה לחדר וסוגרים את הדלת למשך רבע שעה!!!"

"אמא לא היה כלום אני נשבעת לך, הוא רק בא לספר לי משהו!" אני חייבת להגיד לה משהו כדי שהיא תעזוב אותי כבר.

"זה לא נגמר בכך גבירתי הצעירה, תעלי עכשיו לחדר נדבר כשאחיך הגדול יבוא, אני כבר לא יודעת מה לעשות איתך"

זה מה שחסר לי עכשיו, מאז שאבא נפטר אחי הגדול שלומי תפס פיקוד על הבית, והוא לקח את זה יותר מדי ברצינות. אבל כל מה שחשוב עכשיו זה ללכת כבר לחדר!!

"טוב אמא, נדבר אחר כך " קמתי כאילו אני מאוכזבת וברגע שיצאתי מטווח ראיה של אמי רצתי לחדר שלי.

הייתי חייבת לדבר עם שלי! ולא משנה איך.

לקחתי את הפלאפון, יש לי אותה בחיוג המקוצר

"הגעתם למענה הקולי של…" ניתקתי לפני שהמזכירה האלקטרונית סיימה.

אז תומר לא שיקר לי, אבל למה שלי ניתקה את הפלאפון? ומה עם תומר באמת אומר את האמת? למה שלי הסכימה לעזור לו? משהו פה מסריח..
הייתי חייבת לברר, החלטתי להתקשר לבית של שלי, משהו שאף אחד בחיים לא ניסה, כולם פחדו מאבא שלה, היא חייה עם אבא שלה לבד! אמא שלה נטשה אותה כשהיא הייתה קטנה, אבל אבא שלה היה אכזרי כל כך! שבחיים לא נכנסו אליה הביתה, פעם אחת הוא גרם למורה מהבית ספר לבכות. ומאז כולם יודעים שאסור להתקשר אליה.

אבל הייתי חייבת לנסות.

חיפשתי את המספר שלה, ומצאתי אותו באיזה דף ישן..

חייגתי בדפיקות לב חזקות ואיך ששמעתי את הצלצול הראשון הלב עמד להתפוצץ לי אבל היה גם צלצול שני ושלישי, רביעי וחמישי.. ואף אחד לא ענה.

זה היה מוזר, לא יכול להיות שאף אחד לא עונה, אבא שלה אף פעם לא יוצא מהבית.

ניתקתי את הפלאפון והתמרחתי על המיטה שלי, הייתי חייבת לחשוב קצת עם עצמי.

פתאום הפלאפון שלי צלצל, מספר לא מוכר.

עניתי.

"הלו" חלוש נשמע מהצד השני, לרגע לא זיהתי ואז מיד צעקתי:

"שלי!!! איפה את חיפשתי אותך בכל מקום אפשרי?"

"אני לא יכולה לדבר.. שרון…. תעזרי לי!!" היא לחשה

"חכי… שלי אני צריכה לדב…" והקו התנתק.

מה זה היה?!