בעקבות החטיפה- פרק 15
"תומר?" שאלתי בהפתעה, מה הוא עושה פה? מתי הוא השתחרר?
ומה הוא עושה עם שני?
הייתה לי תחושה מוזרה, אולי זה היה פחד.
"שלום לך יפה.." אמר והתקרב אליי.
ישר לקחתי צעד אחורה.
"לאן את בורחת?" הוא שאל.
הסתכלתי מסביב וראיתי שאין אף אחד ברחוב הצדדי הזה, גם בטח לא יעברו פה.
כבר מאוחר.
"אל תברחי לי שוב, נכון שאת לא תברחי?" הוא שאל.
לא רציתי לדבר איתו, לא יכולתי להסתכל עליו.
אני שונאת אותו!
זה הבן אדם שגרם שעומר לא יזכור אותי.
זה הבן אדם שרצה לרצוח אותו, שבגללו החיים שלי הם כמו שהם.
הכל היה יכול להיות אחרת.
"שרון…בואי אליי" אמר, ומשך אותי אליו.
"עזובבבב אותייייי" צרחתי עליו, דחפתי אותו אחורה, על שני.
שני אמרה לו משהו באוזן, ואז כאילו הוא התעשת.
ניער את הראש, ואמר:
"זו לא שאלה! את באה איתנו, ועכשיו!"
זה באמת התחיל להפחיד, לאט לאט הלכתי אחורה..עד שראיתי אותו מוציא משהו מאחורי הגב, בהתחלה לא הייתי בטוחה
אבל כן…
הוא כיוון אליי אקדח!!
"תומר..? מה אתה עושה?" אמרתי בעדינות, מנסה להגיע לליבו.
"אל תשחקי אותה עכשיו, עד לפני רגע ברחת ממנו" אמרה שני ברשעות.
"את היית אמורה להיות החברה הכי טובה שלי? מה אתם מאיימים לי עכשיו על החיים?" צרחתי עליהם, התחלתי לאבד עשתונות.
"יאללה תומר, בוא ניקח אותה..הוא מחכה." אמרה..
הוא? חשבתי לעצמי, מי זה הוא הזה..אבל לא היה לי הרבה זמן לחשוב על זה כי תומר התקרב אליי במהירות.
"תומר תקשיב לי שנייה.. אני רק רוצה שתקשיב לי" הוא נעצר.
"היא מנסה למשוך זמן" אמרה שני.
"שתקי!!" צרחתי עליה, אני עומדת למות, חשבתי בלב.
"תומר, רק תגיד לי לאן אתה רוצה שאני אבוא, ואני אבוא איתך.." לחשתי את זה, הרגליים רעדו לי כבר לא נשאר לי קול.
"תומר קח אותה כבר נו.." אמרה שני.
"שתקי כבר שני!!" צרח עליה תומר, כמו מטורף.
היא נבהלה.
סוף סוף משהו השתיק אותה.
אבל אז הוא פנה אליי..
"למה שתבואי איתי? אהה..עכשיו רצית לברוח…ממני??!!!" צרח..
"אני שתמיד אהבתי אותך..ואת בורחתת?!!" הוא צעק את זה, הוא לא אוהב אותי, זה מחלה!!
"אתה חבר של דנה…"
"בשביל להיות קרוב אלייך!!" הוא התחיל לצחוק כמו משוגע, ואז התקרב אליי ושם לי את האקדח על הראש.
התחלתי בשלב הזה לבכות, לא יכולתי להחזיק את עצמי על הרגליים, הוצאתי מעצמי כוחות נפש עצומים ואמרתי לו
"תומר בבקשה..תתרחק.."
"למה שאני יתרחק, בואי וניהיה קרובים, בואי ונמות ביחד, וניהיה ביחד לנצח" הוא עמד ללחוץ על ההדק
"תומר בבקשה..לא.." רק בכיתי, כוח לדבר איתו לא היה לי.
"תומרררררררררררררררררר" שני צעקה, אבל מאוחר מדי.
הוא קיבל מקל לראש, זה היה עומר.
עומר שלי..
נפלתי על הרצפה, כוח לעמוד לא היה לי, שני ברחה משם.
"בואי נלך מפה שרון.." אמר לי עומר, ואני בלית ברירה קמתי והלכתי אחריו..
——————————————————————————–
הגענו לשכונה, ואז רק נזכרתי במשהו..
"אתה זוכר אותי?" שאלתי אותו.
"עכשיו כן!" ענה, תשובה קצרה ופשוטה.
כל כך שמחתי
"מתי נזכרת?!"
"אני התכוונתי ללכת אל הרב עכשיו, אפילו לא הייתה לי שאלה אליו, פשוט הרגשתי שאני צריך להיות שם, זאת התחושה שהקב"ה נתן לי להרגיש, וכשראיתי את תומר מתקרב אלייך עם האקדח..נזכרתי בהכל." הוא אמר, אבל בקרירות.
אולי הוא לא נזכר במה שהוא אמר לי לפני שלקחו אותו לאמבולנס..
"בהכל?!" שאלתי בהיסוס.
הוא נעצר מולי בפתאומיות.
"שרון תקשיבי, אני זוכר מה אמרתי…אבל אני לא חושב שזה מתאים שנעשה משהו בנוגע לזה, כן..יש לי רגשות כלפייך, אבל אני לא יוצא עם אף אחת שזה לא למטרה של חתונה."
זה היה כל כך ישיר, הדמעות עמדו לי בעיניים.
רציתי לצרוח לו, אני לא רוצה שנצא, רק תשאר לידי לנצח.
לא אכפת לי מכלום. העיקר לדבר איתך, ולראות אותך..
אבל שתקתי והנהנתי בראש בהכנעה.
"אני שמח שאת מבינה אותי" חייך..
איזה חיוך מקסים.
"עכשיו בואי נסיים את העניין הזה עם שלי.."
"על מה אתה מדבר?"..
הוא סימן לי להכנס אחריו לתוך הבית שלו
"אני זכרתי את העניין עם שלי, לא זכרתי מי היא, ומאיפה אני מכיר אותה, כי לא זכרתי אותך..בררתי פרטים".
הוא זכר הכל חוץ ממני…
אבל זה לא חשוב עכשיו..מה הוא ברר?
נכנסו וראיתי מישהי יושבת על הספה.
היא סובבה את הראש שנכנסו..אני לא מאמינה
"שלי?!"
תגובות (1)
תמשיכי