בעקבות החטיפה – פרק 12
אני עמדתי מוכת הלם.
אני לא ידעתי אם אני אוהבת אותו, הרגשתי אליו משהו.
אבל מה?
אני לא יודעת.
אחרי שהוא עצם עיניים הרגשתי חלל עצום בלב.
גם אחרי שהוא נסע משם באמובלנס, הרבנית קראה לי לבוא איתם, שהם יסיעו אותי לבית חולים.
אני לא זוכרת שנכנסתי לאוטו, או שיצאתי ממנו כשהגענו לבית חולים
ההכרה חזרה אלי רק כאשר, ישבנו שם וחיכינו קרוב לשעה וחצי.
ואז דחקתי לפינה אחרת בלב את המילים שהוא אמר כרגע, וחשבתי על מה שקרה.
עומר יכול למות עכשיו!
התחלתי לבכות, סוף סוף יצאו הדמעות.
הרבנית התקרבה אליי, וחיבקה אותי..שוב!
כאילו אני הבת שלה.
הרגשתי מוגנת לידה, היא הייתה המושיעה שלי במקום הזה.
אחרי כמה דקות היא הלכה לצד, והוציאה ספר שניחשתי שהוא תהילים, והתנדנדה והתפללה, אף פעם לא הבנתי את הנידנודים האלה של הדתיים, אבל היא נראתה קדושה באותו רגע, ואולי זה מה שיעזור לעומר.
היה לי צלצול פלאפון
זאת היתה שני.
לא היה לי חשק לענות, אבל הייתי חייבת לברר את העניין, עומר בטח ירצה לדעת מה קרה כשהוא יתעורר, אם הוא יתעורר, לא!!
אסור לי לחשוב ככה, הוא יתעורר בטוח.
הוא….חייב….בשבילי.
עניתי לה
"שרון, מה קרה את שבוע כבר לא באה לבית ספר?" שאלה אותי כאילו היא מודאגת, השקרנית הזו.
"מה את יודעת על מה שהיה היום עם תומר." שאלתי אותה ישר, לא היה לי כח למשחקים שלה.
"כלום.." היססה, היא ידעה.
"שני!! למה התקשרת? אנחנו לא מדברות..שכחת?" צעקתי עליה.
"בכל מקרה, את חברה טובה שלי, ולא באת, מה אסור לי לדאוג לך?" שאלה אותי, איזה צבועה היא, אני פשוט לא מאמינה.
"תומר שלכם שאתם כל כך מאמינים לו, דקר את עומר!" צעקתי עליה, עם כל הכעס והעצב שהיו לי בלב.
"מי זה עומר?"
רציתי לרצוח אותה באותו רגע.
"שכןןן שלייי, זה שחזר בתשובה."
"ומה פתאום אכפת לך ממנו?" שאלה.
"את בסדר?! הוא דקר אותו! תתמקדי שנייה בתומר, תומר דקר את שכן שלי." היא משחקת את עצמה ראש קטן! אני שונאת אותה..
"אהה.." אמרה, באדישות.
"אז אתם עוד מאמינים לו? או שעכשיו אתם מאמינים לי ששלי נחטפה, ותומר הוא שקרן?" שאלתי אותה בכעס.
"אממ.. שרון!!"
"מה? אל תגידי לי שגם עכשיו את לא מאמינה, באמת טוב לדעת מי הייתה החברה הטובה שלי".
"לא זה לא זה, שרון..פשוט.. שלי לא נחטפה."
"אל תאמיני, ביי" עמדתי לנתק.
אבל שני צעקה משהו
"מה?!" שאלתי אותה.
"שלי באה לבית הספר".
מה?! הייתי בהלם, לא שמתי לב שניתקתי לשני את הפלאפון, היא התקשרה עוד פעם אבל כיבתי את הפלאפון, מה זאת אומרת ששלי באה לבית ספר? אולי שני משקרת?!
אבל מאיזו סיבה?
הכל היה לשווא?
עומר נדקר? לשם מה?
עברנו טרואמה לשווא?
אבל זה לא הגיוני אני שמעתי אותה צועקת את השם שלי.
פתאום הכל הסתובב סביבי, וצנחתי לחשכה שחורה.
——————————————————————————
"שרוווווווון"
שלי?
"אני זקוקה לך, בואי"
"שרון.?" זאת לא שלי.
"שרון.." קמתי בפתאומיות, הרבנית הייתה לידי, הייתי במיטה של בית חולים.
"מה קרה?" שאלתי בחולשה.
"התעלפת..אבל הכל בסדר, עומר גם בסדר, חוץ מ.." היא היססה אם לומר לי או לא.
"מה קרה? תגידי לי אני רוצה לדעת הכל." ביקשתי ממנה, בתחנונים.
"עומר קיבל מכה בראש, הוא…"
"כן?!" שאלתי אותה.
"הוא איבד את הזכרון, הוא לא זוכר שום דבר ממה שהיה, הוא בקושי זכר איך קוראים לו, הוא זוכר שהוא דתי, הוא זוכר את כל הדברים של הדת, אבל שום דבר מעבר לזה." אמרה לי
זה לא יכול להיות
"הוא בטח זוכר אותי" אמרתי לה, לא אמרתי לה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל הוא בטוח זוכר אותי, רצתי משם לחדר של עומר, ניסו לתפוס אותי בדרך, הרבנית, האחיות, אבל הם לא הצליחו, הייתי דבקה במטרה, להגיע לשם.
הוא חייב לזכור אותי.
נכנסתי בפנים, עומר ישב על המיטה, הוא נראה בסדר גמור.
"עומר, אתה בסדר איך אני שמחה"
הוא נראה מבולבל
"עומר?"
"סליחה.." הוא אמר לי
"אבל..מי את?!"
תגובות (1)
תמשיכי ומהרר