בעמק הבובות – פרק 3

מציאות או דימיון?

"ואכן לוויתי",המשיך סיפורו,"אבל היא רק ניצלה אותי,היא רצה שהוא יקנא,ויבין שאם ימשיך להכות אותה היא תלך לאחר. זה הצליח לה,הוא חזר אליה אבל אחרי כמה זמן הוא שוב התחיל בשלו. גם דודה שלך תרמה לפרידה שלנו,כסיפרה מה קרה בינינו בליל הקומזיץ. את מבינה אימא שלך הבטיחה שהיא לא תיברח לי,והיא סתם יצאה נצלנית".
הדמעות שלי ירדו ללא הפסקה.
"ואבא שלך? כולם חשבו שהוא טבע פה בנחל השיכור הזה,אבל נתתי לו עזרה בזה".
"רוצח",צעקתי בכל כוחי.
נפלתי ארצה ובכיתי.
"והסיפור של הילדה והבובה? אני סיפרתי לכם לפני 10 שנים,דבר מדהים הוא זיכרון",אמר והתכופף אליי.
"הכל בסדר?"
"רוצח",והיבטתי לו בעיניים.
"לא אני לא",אמר וחיבק אותי.
"כן,אתה כן",ניסיתי לצאת מהחיבוק הזה.
"כמה שאת דומה לה",אמר.
הרגשתי שאני עומדת להיחנק,אבל הצלחתי לצאת מהחיבוק שלו והתחלתי לרוץבשביל.
"נו באמת,לאן את הולכת? את יודעת שכל הסיפורים לפני השינה אינם אמיתיים,תחזרי מורן",אמר לי שפניתי לאחור במרחק בטוח.
המשכתי לרוץ,ולא יודעת לאן,שמעתי אותו רץ אחרי,עליתי על הגבעה וירדתי ממנה לעוד עמק נוסף. מה שאחרי זה ראיתי,לא אני לא ראיתי,האם אני הוזה?
"איפה את ילדתי הקטנה?",אמרה אישה עם רעמת שיער ג'ינג'י ועם לפיד,"איפה את?" עברה ועלתה על גבעה.
"מורן איפה את?",שמעתי את דוד שמעון.
הרגשתי ידיים קטנות תופסות אותי מאחורה,והסתובבתי והבחנתי בילדה רטובה מכף רגל וראש.
"תעזרי לי,בבקשה",התחננה בפחד,"אל תגידי לה שאני פה תעזרי לי."
לא זה יותר מידיי.
"הכל בסדר" אמרתי , חיבקתי אותה.
אבל הרגשתי שמישהו מסובב אותי לאחור,זה היה דוד שמעון,הוא תפס לי את היד.
"תעזוב אותי,אני צריכה לעזור לה",צרחתי.
"למי?"
"לה!",אמרתי והצבעתי על הילדה,אבל היא נעלמה.
"את צריכה לעזור לעצמך",אמר והתחיל לגרור אותי.
"לא,עזוב אותי"
ואז רועי בא.
"מה קורה אבא,שמעתי צעקות."
"צדקת,היא התחרפנה לגמרי",אמר ועזב לי את היד.
והחתלתי לרוץ לכיוון הנחל.