בני ערובה – הקדמה

"בוס, קיבלנו דיסק." נכנס אחד מהשוטרים שעובדים בשביל גיל כהן, אחד מהשוטרים הבכירים במחלקה שלו. הוא הסתובב בכיסא המנהל שבמשרדו אל עבר הדלת שבה עמד ליאור ברזילי עם דיסק בידו, לבוש מדי השוטרים הכחולים של מדינת ישראל.
"כן, ליאור, תביא את זה לפה." ראשו של גיל היה כבד והוא היה שקוע במחשבות אחרות. לקח לו כמה זמן לענות לליאור. בנו הבכור, זיו, הלך אתמול למסיבה ואמר שיחזור בחצות הלילה. לא חזר זיו ומאז האב דואג לו ולא מרוכז בעבודתו. ליאור הכניס את הדיסק לדי-וי-די והדליק את הטלוויזיה. המסך נדלק ונגלו אליהם שני אנשים, לבושים שחור וכובעי גרב שחורים לראשם, מסתירים את פניהם.
"אנחנו, ארגון ה'חוטפים', חטפנו אתמול שישה בני-נוער מתל-אביב אשר מקורבים בדרך כלשהי לאנשים הפעילים בחברה, ו/או אנשים עשירים. אנו מאמינים שאנשים אלה ישקיעו את כל כספם כדי לקבל את אהוביהם חזרה."
"מה זה הקשקוש הזה? תגיד, אתה בטוח שזה לא מתיחה?" העביר יד, גיל, בשיערו המאפיר.
"אני די בטוח שלא, בוס."
"משטרת ישראל," דיבר החוטף שמצד שמאל למסך, "יש לכם שבוע ימים להעביר אלינו שבעה מיליון שקלים חדשים, ואם לא…" המצלמה פנתה אל שישה נערים הישבו על רצפת החדר, גפיהם אזוקים. "ששת הנערים האלה פה, טוב… נחרץ גורלם."
"אני מכיר את הקול הזה…" מילמל לעצמו גיל.
"החטופים הם: נטלי אלמקייס, רון אזר, אלון בר, לילי סגל, בר פלד, ולבסוף… זיו כהן."
"זיו!" צעקה פלטה מפיו של אביו של זיו, גיל, המבוהל.
"משטרת ישראל, אני אומר זאת, יש לכם שבוע ימים להעביר לנו שבעה מיליון שקלים חדשים."
המסך החשיר.
"למה הם צריכים שבעה מיליון שקלים?" מילמל גיל.
"הם חוטפים, זה כופר!" אמר ליאור, "מה נעשה?"
"לא… הם אל סתם חוטפים, אני מכיר את השני שדיבר. הקול שלו מוכר לי, והוא לא סתם מבקש כסף. יש להם תוכנית, ואני די בטוח שזוהי לא תוכנית טובה במיוחד."