בית המראות-פרק 1.

"אנחנו עוברים דירה ואין על זה ויכוח" אמרה אימי.
"אבל אימא!" צעקתי, אהבתי את הבית הישן שלי, לא רציתי להיפרד ממנו בקלות כזו.
"ביאנקה, אין על זה ויכוח" אמרה אימא שלי.
אני ביאנקה, חברים טובים קוראים לי נקו\בינקי\בינקו\כובען\שעון מעורר, אני בת 13. ההורים שלי רוצים לעבור דירה ואני מתנגדת, כן, כמו כל נערה טיפוסית, אני אוהבת את הבית שלי, השם המלא שלי זה ביאנקה אנג'לינה אדמונד.
"אימא!!!" צרח מייק, האח הפחדן שלי, הוא מפחד מהכל, אפילו אם אני אספר לו על הצעקה הוא יצרח ולא ישן חצי לילה.
"דביל." אמרה אחותי, מוניק, היא יצור סנובי, מקובל ומטומטם.
"מה ראית הפעם?" שאלה אימא.
"עכביש! ועוד טרנטולה!!" צרח, אבא קם ולקח ספריי ג'וקים.
"תראה לי" אמר, כולם הלכו ואני נשארתי בחדר.
"מעצבנים." אמרתי והתחלתי לדחוף בגדים למזוודות שלי, אחר כך כבר הייתי מסודרת, הלכתי למראה, ראיתי את עצמי, שיער חום כהה מבולגן ועיינים כחולות סגלגלות, הלכתי אל המיטה שלי וחיכיתי שההורים ה'נחמדים' שלי והאחים ה'מקסימים' שלי יחזרו, והם חזרו.
"ביאנקה, בואי, גם הרגנו את העכביש וגם השגנו דירה" אמרה אימא שנכנסה לחדרי, יצאנו החוצה עם המזוודות והלכנו, עד שהגענו, הבית נראה מבחוץ כמו מקדש יפני עתיק, ואנחנו בכלל בישראל.
"וואו!" התלהבתי, נכנסנו לתוך הבית, היו שם המון המון מראות.
"בואו נתלה אותן!" צעקה מוניק, היו שם הרבה מאוד.
"נתלה רק כמה, יש פה המון" אמר אבא.
"אני אמכור אותם" אמרה אימא.
"ומה עם יש מישהו במראה?" אמר מייק, חיוור כמו סיד ומתחיל לרעוד.
"שטויות.." אמרתי, לקחתי מראה אחת והתחלתי לחפש לי חדר, האלה שמביאים את הרהיטים הגיעו, הבית היה מסודר, בסוף נכנסתי לחדר אחד והתחלתי לפרוק את הציוד. תליתי את המראה ופתאום היא נעשתה שחורה, ויצור מוזר יצא מתוכה.
"אההההה!" צעקתי ונפלתי אחורה מרוב פחד.
"אני לא אויב, אני חבר" אמר, היה לו שיער לבן, הוא היה חיוור (כמו קמח), הוא נראה כמו ילד בן 10, אין לו אישונים והשפתיים שלו תפורות, איך הוא מדבר בכלל?
"אתה באמת חבר?" שאלתי אותו.
"אני חבר, ואת יכולה לקרוא לי לורד" אמר.
"אני ביאנקה אנג'לינה, אבל תקרא לי ביאנקה" אמרתי.