בחירה גורלית

הוא מתהלך ברחובות. משוטט בין הסמטאות ללא כל מטרה. המשקיף מן הצד עלול לחשוב שהוא שיכור כלוט, או אפילו נווד. אך התשובה נמצאת רק בליבו- בליבו השבור.
הליכתו נהיית איטית וגמלונית מרגע לרגע. תשו כוחותיו מההליכה, מהעצב, ומהדכדוך העמוק שהוא שרוי בו.
בעוד הוא הולך, השמיים מתחילים להקדיר. זרזיף גשם חלש זלג על אפו. הוא מביט אל הרקיע השחור, וחש כי מזג האוויר משקף את רגשותיו. לפתע ברק מופיע בין העננים האפורים, מפלח את השמיים.
הוא יודע כי הרעמים מגיעים, חזקים מתמיד.

היא עומדת בתחנת האוטובוס הגשומה והחשוכה, נועצת מבטה בכביש, ובתנועת המכוניות, מחכה לאוטובוס המיוחל. אין היא חפצה להגיע למקום כלשהו.
הדקות עוברות, והיא מתחילה לצקצק בלשונה, ולהביט בשעונה. פתאום היא מבחינה בפנסים של רכב גדול מימדים, מאירים את הכביש. היא מיד נדרכת במקומה, וקמה מהספסל.
זה היה האוטובוס אשר היא חיכתה לו. היא סדרה את שיערה ובגדיה במהירות, ועמדה מול דלתות האוטובוס. ההתרגשות אחזה בה. היא לא יכלה שלא לחוש הקלה למראה הדלתות הנפתחות.
אנשים רבים ירדו מן האוטובוס. אך מי שאבתה שירד אל המדרכה, לא ירד. האוטובוס עזב את התחנה, וגם האנשים אשר ירדו ממנו. היא נשארה בגפה בתחנת האוטובוס.
גשם התחיל לרדת, ואיתו ירדו גם הדמעות מעיניה של העלמה הצעירה. היא הרגישה אבודה ומקוללת. היא כל כך רצתה שיגיע, יחבק אותה וינשק אותה בלחייה. הוא הבטיח לה.
היא החלה ללכת בין הבתים, מבלי להבחין בדרכים ובשבילים. לאחר זמן מה היא הבינה כי היא תעתה בדרך, וכי היא אינה יודעת היכן היא נמצאת.

הרעמים היו חזקים מכדי שהוא יוכל להקשיב להם, ולכן הוא כיסה את אוזניו, והתיישב תחת אחד הבניינים, ששימשו בתור סוכך הגשם, אשר הפך עתה לגשם זלעפות ולסערה של ממש.
בעוד מזג האוויר ממשיך להחמיר, סערת הרגשות שבליבו שככה בדיאלקטיות. הוא הרגיש עייפות משתקת. הוא נשכב ליד כניסת הבניין, ונתן לגופו לקרוס. צעקה נשמעה במעורפל. מחשבות חצויות רבות עלו בו בזמן שישן.
מחשבות דמוניות איומות.

העלמה הצעירה נתקפה חלחלה ובהלה כשקלטה כי אין היא מזהה אף מרכיב בסביבתה, וכי העלטה הייתה כמעט מוחלטת.
לפתע, בעוד היא יושבת, מכונסת ובתוך עצמה ומהורהרת, היא הרגישה ידיים גדולות מתהדקות סביבה צווארה. היא ניסתה לצעוק, לצרוח, אך החניקה הייתה חזקה מדי.
הוא לחש לה באוזנה שלא תזוז, אחרת הוא יהרוג אותה. היא יכלה להרגיש את נשימתו המהבילה והמצחינה. היא נתקפה פאניקה.
הוא גרר אותה לסמטה ללא מוצא. הוא שחרר ידיו ממנה, אך רק לרגע אחד. הוא הלם בפניה ובראשה באגרופיו, עד שהיא נפלה ארצה, וניסתה לכסות את פניה.
הוא החל להפשיט אותה מבגדיה, עד שאיבד עד סבלנותו ופשוט קרע ממנה את הבגדים היפים אותם לבשה לכבוד הבחור שלא הגיע.
היא החלה לזעוק ולצעוק, אך באיזור לא הייתה נפש חיה.
ניסיונתיה להתנגד עלו בתוהו. הוא החדיר את איבר מינו אל בין שפתיה התחתונות. היא איבדה את בתוליה, את כבודה, ואת האמון בבני אדם.

הוא שכב במשך כמה שניות על הרצפה. הוא הרגיש כי הוא עומד להירדם. פניה של אשתו לשעבר הופיעו מול עיניו, וצעקה מבחוץ נשמעה.
הדמיון והמציאות התאבכו כגלים במוחו, והוא קם על רגליו. הוא רץ לעבר מקור הצעקה, והוא חש כי מישהו זקוק לעזרתו.
הוא ראה בין הצללים שתי דמויות נאבקות. אחת גדולה ורמה, השנייה נמוכה יותר, קרובה לכניעה. הוא הרים את קולו, וצעק.
הדמות האפלה וגדולת המימדים עזבה את הדמות נמוכת הקומה, והתקדמה בצעדים גדולים לעברו.
הוא נמלא בחרדה גדולה, אך נזכר באהבתו הראשונה, והדבר מילא אותו בגבורה. הוא נלחם בדמות הגדולה בעוז ובאומץ, עד שלבסוף ברחה משם.
האיש ניגש אל האישה השרועה על הרצפה, והושיט לה את ידו. היא התרוממה ממקומה, עדיין נסערת וחרדה.
בעוד הוא מרגיע אותה, הוא הוציא מכיסו את הטלפון הנייד שלו, וחייג למשטרה.
לאחר שהמשטרה הגיעה, והעלמה הצעירה פונתה לבית החולים במצב קל, כוחות המשטרה חקרו אותו,
האיש סיפר להם על ההתרחשות, והשוטרים שיבחו אותו על הגבורה שהפגין.

-אחרי שבועיים-

אנה, העלמה הצעירה, דפקה בידה השמאלית על דלת הבית שאליו ביקשה להגיע. המשטרה מסרה לה את כתובתו של האיש שהציל אותה.
הדלת נפתחה כעבור מספר רגעים.
"דניאל?" שאלה אנה.
"כן, היכנסי." השיב דניאל.
הם התיישבו לשוחח. היא הודתה לו על שהציל אותה. היא ידעה מה עלול היה להתרחש.
"הסביבה הייתה שוממת לגמרי, והייתי מאוד מבולבלת. איך ידעת שיש בסביבתך אדם הזקוק לעזרתך?" שאלה אנה.
"לא ידעתי." השיב דניאל. "חודש לפני האירוע, אשתי נהרגה בתאונת דרכים. כאב לי כל כך שלא יכולתי לעזור לה.
בערב שבו הותקפת, הרגשתי אבוד, ונשכבתי מתחת לבניין. כמעט נרדמתי, אך רגע אחד לפני שהשינה הכניעה אותי, ראיתי את פניה של אשתי, ושמעתי זעקה.
הרגשתי שמישהו בסכנה, ולכן מיד התעוררתי ורצתי לעבר מקור הרעש."
"מזל גדול" נאנחה אנה.
"כן" השיב דניאל, והניח את ידו על ידה השמאלית. את הימנית היא שברה בהתרחשות.
שתיקה השתררה למשך כמה רגעים.
"אתה המלאך שלי" אמרה אנה, מוחה דמעה מעיניה.
"אני פשוט שמח שהצלחתי לעזור. אם לא לאשתי, לפחות לאדם אחר." אמר דניאל, והרכין את ראשו.