-בהשראת מפוצלים- למצוא את השונה

"מזל טוב, מדלן." אמרה אמא. היא הביאה לי קובייה הונגרית חדשה, משום שאת החמש הקודמות כבר פתרתי. "מזלך, שיש את המבחן בדיוק ביום ההולדת ה-16 שלך ואת יכולה להיבחן. רק תזכרי, אל תיצמדי לאלה מפלג ההקרבה העצמית, הם יכולים להיות חזירים." גלגלתי עיניים והחלפתי בגדים- מפיג'מה ישנה לסתם עוד נערה מפלג אוריינות. נעמדתי שם בחוץ, אכלתי את התפוח שלי וחיכיתי שיהיה אפשר להיכנס. אחרי כמה דקות נכנסתי לתוך החדר, האיש שהיה שם הביא לי כוס, והתחלתי לבחון אותה. "מה זה? אתה מצפה שאני אשתה את זה?" אמרתי. האיש היה מפלג ידידות. הוא אמר: "אם את רוצה, את יכולה להתיז את זה." ונתן לי בקבוק של ספריי. היה כתוב עליו- "סרום". התזתי את התכולה לפה והתחלתי להרגיש עייפה. הראש שלי הרגיש כבד, וראיתי.. ראיתי המון אנשים. הם היו סביב ילד מ"הקרבה עצמית". רצתי לשם לראות מה קורה. ראיתי שהם צרחו עליו, אבל לא הצלחתי לשמוע כלום. רק את הלב שלו קורא לעזרה. הסתובבתי וראיתי בן אדם מאיים על זקנה. הוא היה מפלג "אומץ לב". רצתי לשם ולקחתי לו את הסכין, וברגע שלקחתי את הסכין- הוא איים עליי. נתתי לו אגרוף, והוא נבלע באדמה. הזקנה נעלמה גם היא. האנשים התרחקו מעט מהילד, התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. אבל.. האנשים חזרו. "הילד הזה גנב מאיתנו!" הם צרחו. שיקרתי: "הוא לא. אני גנבתי מכם. רק הפללתי אותו." באותו רגע שהם שמעו את זה, הקול שלי קיבל הד- וכולם נפלו לרצפה, מתים. אני והילד התחלנו לרוץ, בלי סיבה, אבל החלקתי ונפלתי לתוך בור. רציתי לעלות למעלה אבל משהו משך אותי. לא משנה כמה קראתי לו, הוא המשיך לרוץ ונדרס על ידי מכונית. מהר, כדי לא להיפגע, הורדתי את הראש, ואז משכו אותי. נפלתי נפילה ארוכה ואיטית. הסתובבתי, ראיתי שיש למטה זאב וסכין. נפלתי על הרצפה, וחטפתי מכה. הזאב הסתכל עליי במבט רעב, ובא לתקוף- אבל תקעתי את הסכין ברגלו. הוא נפל לרצפה, ואני באתי לטפל בו. "שב! תהיה בשקט!" צעקתי כשהוא בא לנבוח. "את אמיצה.." שמעתי את לבו אומר. "את חכמה.." שמעתי את קולו של הילד. "את הקרבת את עצמך למען הילד…" שמעתי את קול האנשים המתים "את ידידותית…" הם המשיכו. קיבלתי סחרחורת והתעלפתי- ומיד התעוררתי. האיש הזיע מעט. "את מפוצלת. אני מציע שתלכי לאיזה פלג שלא יעלו עלייך, כמו ידידות או הקרבה עצמית. בכל פלג אחר את עלולה למות." ישר הבנתי. האנשים שמפחדים מהם, שרוצים לחסל… אני אחת מהם. התחלתי להזיע גם אני. קמתי מהכיסא, ואמרתי: "תשמור על זה בסוד!" וברחתי. כל הזמן חשבתי על טקס הבחירה. אני לא יכולה לעזוב את ההורים… הם יתאכזבו ממני, ואני אאבד את החברות שלי… ולוריין.. אחותי הקטנה.. מה היא תגיד? ומארון… אחי הגדול..
הלילה עבר מהר. התלבשתי יפה לטקס הבחירה. ישבתי עם הוריי ולוריין. נאנחתי, וחיכיתי שיקראו בשמי. דאגתי. התחלתי לחלום בהקיץ, עד ש… "זואי קולקין." נערה מפלג ידידות התקרבה, ובחרה בפלג… "אוריינות". "מדלן קוואר." קראו בשמי. התקרבתי לשם, ולקחתי את הסכין. הסתכלתי סביב וראיתי איך כולם במתח, מתח שאפשר לחתוך בסכין. ההורים שלי ולוריין, אני רואה שהם חרדים לאבד אותי. החברות שלי שבשורה הראשונה לעסו ציפורניים מלחץ. היססתי… דקרתי את ידי, והדם יצא. הטיפה כאילו שסרבה לצאת ולגרום לי לעשות את הבחירה- אולי אני עושה משהו לא נכון? הרמתי את ידי מעל לפלג "הקרבה עצמית". כולם, כולל אני, היו במתח רב. הבחנתי שהטיפה עומדת לצאת.. הזזתי את ידי מהר. הטיפה יצאה….. הסתכלתי סביב, היו שניות של שקט… "אוריינות." קראו. בחרתי… בפלג… אוריינות. למרות שאני מסתכנת בחיי… ראיתי שהאיש שבחן אותי היה ליד דלת הכניסה. הוא הנהן לשלילה, כמאוכזב. עברו כמה ימים, שמעתי על נשף שעורכים בקרוב. בערב הנשף, כמובן כולן בשמלות כחולות, לא שיש חדש תחת השמש, הכרתי 'אותו'. קוראים לו דיינור ולטו. הוא היה החתיך ביותר בנשף, ואני הרגשתי מיוחדת.
רקדתי איתו.. בשמחה.. בחיוך… יום אחרי כבר יצאנו לדייט. "יודעת, אתמול הכרתי מישהי יפה. היא נראתה כמו דוגמנית. היו לה שתי גומות, עיניים חומות וגדולות, חיוך מתוק ושיער שחור וחלק." הוא אמר. "אני מקווה שתהיו מאושרים יחד…" אמרתי בטון נעלב. הוא אמר: "אני מקווה שנהיה, כי המישהי הזאת, היא את." הרגשתי מאושרת… אבל משהו בו.. משהו בו רימז לי שהוא עלול לבגוד בי.. שאני צריכה להישאר עם עיניים פקוחות. שאסור לי להיות שיכורה מאהבה, ואז הוא ידקור אותי בגב… ואני אבכה על זה שנים. הקשר בינינו באמת היה טוב. עברו ימים, עברו לילות, אנחנו כבר זוג. כבר התנשקנו, הכל הרגיש כמו שצריך. יום אחד הגעתי למרכז. "את שמעת מה היה אתמול?" שאל אותי דיינור. שאלתי: "מה היה?" "המפוצלת הזאת, ביאטריס פריור, היא זרקה לג'נין סכין על היד וברחה! כולם אומרים שהיא הייתה משוגעת כי היא הרגה אנשים ללא הרף, בגללה גם מישהו מפלג אומץ לב התאבד." משהו פה הרגיש לי לא טבעי. אנחנו לא ממש מזיקים, אנחנו שפויים. אני יודעת שהיא לא עשתה את זה. הוא אמר: "את המפוצלים האלה, צריך להשמיד." "מה זאת אומרת, להשמיד? הם גם בני אדם!" אמרתי. הוא אמר: "לא הם לא. הם מאיימים על המערכת. מי לדעתך כמעט הרג את אמא שלי? המפוצלים האלה שהיו ברכבת, שקפצו עליה, אלה מאומץ לב." "לא דיינור! זה רק השטויות שההורים שלך מוכרים לך, הם לא יכולים לדעת אם הם מפוצלים או לא, וככה גם אתה. אנשי אומץ לב תמיד עושים דברים משוגעים, מאיפה לך?" אמרתי לו. "בייבי, אל תכעסי." הוא אמר ונישק אותי במצח.
עבר יום. בלילה הקודם.. כבר שכבנו.
הלכתי לי לתומי באיזור, סתם מסתכלת, אבל אז…
"מה את חושבת שעשית?" שאל אותי קול. הסתובבתי, ראיתי את האיש שבחן אותי. "לא זכור לי שעשיתי לך משהו.." אמרתי בתמימות. הוא אמר: "אני לא מדבר על זה, למה בחרת באוריינות? הם עורכים חיפושים דקדקניים, אנשי הקרבה עצמית כמעט מתו. את יכולת לבחור את האפשרות הנכונה ולחיות, אני לא בטוח שתשרדי עד מחר בבוקר." "תהיה בשקט. אם רק אשמור על פרופיל נמוך, אני אשרוד." אמרתי לו בביטחון. "המוות שלך הוא בלתי נמנע אם תמשיכי. אני מבטיח שתוכלי להיות חלק מידידות אם תפרשי ותחיי כ'חסרת פלג', אנחנו נאסוף אותך ונציל אותך, לא חבל על החיים שלך?" הוא בערך התחנן שאני יציל את עצמי. "ולהיפרד מהמשפחה וההורים? לא. אני נשארת באוריינות!" אמרתי לו והלכתי. הלכתי לחדר שלי בבית, וכתבתי על פתק "I am Divergent, I can survive". דיינור הגיע אליי הביתה באותו היום, החבאתי את הפתק. "אני הולכת רגע לשירותים, חכה לי." אמרתי לו.
-מנקודת מבטו של דיינור-
היא הלכה. התחלתי לחטט לה בדברים, לראות אולי היא בוגדת ואני לא יודע. התחלתי להסתכל במחברות, בכל דבר, עד שפתק אחד נפל ממחברת טריגונומטריה. התחלתי לתרגם לעצמי את המשפט- "אני מפוצלת, אני יכולה לשרוד". באותו רגע- כאילו נקרע לי הלב. האחת שתמיד סמכת עליה, שנתת לה את בתוליך, מפוצלת? ושיקרה לך? כתבתי הודעה דרך המשגר (כמו טלפון נייד אבל למכתבים) לג'נין, מישהי בכירה. "מדלן קוואר היא מפוצלת." כתבתי במכתב. המשגר שיגר את המכתב. מדלן נכנסה לחדר.
-מנקודת מבטה של מדלן-
"דיינור, מה זה הפנים העכורות האלה?" שאלתי. הוא נעל את הדלת, והוריד ממני את החולצה באגרסיביות. הוא הוריד גם את החצאית שלי, הייתי חצי ערומה לפניו. הוא היה עצבני. "עצור!" אמרתי. הוא אמר: "את מפוצלת, את לא ראויה לבגדים. את מה שהוא הוריד ממני הוא זרק מהחלון. הייתי לאחר זמן קצר ערומה לגמרי, הוא זרק הכל מהחלון. הוא הוציא את כל הבגדים מהארון שלי וזרק אותם לרצפה. "איך גילית?!" שאלתי. "את חתיכת שקרנית, את מפוצלת, את שיקרת לי! העם שלך פגע בג'נין, פגע באמא שלי, אתם חלאות ואתם מסוכנים." הוא צרח. התחננתי: "בבקשה אל תספר לג'נין." "מאוחר מדי, כבר סיפרתי. תיהני מהשעות האחרונות של החיים שלך, כלבה! לא מגיע לך לחיות!" הוא פתח את הדלת ויצא, וטרק את הדלת אחריו. הרמתי את הבגדים מהרצפה והתלבשתי, והתחלתי לבכות. בלילה, הלכתי לישון.
בערך באחד בלילה, שמעתי את הדלת נפתחת וננעלת, והתעוררתי. "לילה טוב חמודה. דיינור ולוחם מספר 226, העונג כולו שלכם." התחלתי להיבהל, זה היה הקול של ג'נין. "בבקשה, אל תהרגו אותי!" התחננתי בבכי. אבל הרגשתי כמה סכינים ננעצים בי ובבטני, ואחד מהם פילח את גרוני.
-מנקודת מבטה של המספרת-
"בוגדת." סינן דיינור וזרק את הסכין על גופתה של מדלן. הוא פגע בלבה. בלבו הדהד קולה- "למה דיינור? למה?" והוא הרגיש אשם. בעינה השמאלית עדיין נמצאת הדמעה האחרונה מחייה.
מצאו אותה מדממת ומתה בערך ב-7 בבוקר, אך לא ידעו עדיין את סודה.