באשר הוא שם

בין עלות השחר להנץ החמה. רחובות יפו ובניניה התמירים. קול המואזין טרם נשמע. גבר הולך בבגדים כהים וסולידיים ברחובות, מתאמץ לא לבלוט למרות שאין אף אחד מסביב. לא מרים את עיניו, הולך בזריזות. שמו העברי הוא דויד.
לגינה קטנה בצד הרחוב מחכה לו חבר, לבוש בבגדים דומים. הוא ישב דומם על ספסל זורק מדי פעם מבט לכאן ולכאן. כשהם נפגשים, שניהם נעמדים אחד מול השני לכמה שניות של שתיקה ופונים ללכת יחדיו. שמו העברי הוא יוסף. לראשו כובע גרב שחור. עדיין קר בעונה הזו בשאות האלו.
הם מגיעים לבנין ישן, נכנסים מכניסה אחורית. יורדים במדרגות למקלט. דופקים בחולשה על דלת הברזל הכבדה. הדלת מיד נתפחת, נראה שחיכו להם. בפנים הם פוגשים פנים מוכרות ברובם. ההתרגשות ניכרת, וכן גם המתח.
יש בפנים קצת יותר מעשרה גברים, מנין, וכן שלש נשים, שתים צעירות ואחת מבוגרת. המבוגרת היא אשת הרב. הרב עצמו גם נמצא, הרבה זמן לא ראו אותו, אמרו שהוא חולה. שמם בישראל הרב חי-אל ושרה.
"ברוך ה' יש לנו מנין" הרב אמר. יהודי אחר שולף שופר קטן מתוך כיס פנימי בז'אקט שלו. זהו אלכס. הוא עלה ארצה בשנות ה** מרוסיה הקומוניסטית. אנשים מחייכים מקיר לקיר. לא כל אחד זוכה לשמוע שופר בארץ בימים אלה.
"מצוה חשובה נפלה בחלקנו", הרב פתח בנאום. תקיעת שופר בראש השנה היא בעצם המלכת ה' על עצמנו, ובעצם על כל העולם. המלכת ה' עלינו באופן פשוט, כמו התקיעה הפשוטה שלפניה ולאחריה". הנוכחים הבינו מה הכוונה.
"אבל זה בעולם אידאלי. בעולם שלנו שום דבר לא פשוט, הכל שבור ומקוטע ומלא בבכי. ואלו הן השברים והתרועה. אני לא צריך לספר לכם שהמציאות שלנו היא של שברים ובכי, תראו אותנו." דמעה נזלה מעיני הרבנית, שזכרה ימים טובים יותר, כשלא היו מגבלות.
"אנחנו מקווים, ומתפללים, ומשתדלים במעשים", וסימן בשני ידיו באגרופים קפוצים, "להוציא את העולם מתוך השברים, בחזרה על העולם הפשוט, הנעים".
חלק מהנוכחים מסמנים לו להזדרז. "אנחנו עכשיו נגש לתקיעת שופר. אנחנו נברך שהחיינו ועל מצות שופר, ואז נתקע 9 תקיעות."
"למה רק תשע? למה לא שלושים?" שאל אלכס. "אתה יודע ששלושים זה המינימום, ואנחנו כבר פה, לא חבל?"
"אלכס,", ענה לו הרב, "אתה יודע שבשעת הדחק עושים דברים לא מאה אחוז. עכשיו זה שעת הסכנה. אני לא רוצה שישמעו אותנו". אלכס נע בחוסר נוחות. הרב השקיט אותו עם הידיים כאומר לו לנוח ולהירגע, מלווה בחיוך קל. "בעזרת ה' יבואו ימים טובים ונשלים את התקיעות כדבעי."
אלכס מקרב את השופר לפיו, עוצם עיניו ומברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוות וציוונו לשמוע קול שופר. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו", מתעכב לרגע על המילים, בשביל לכוון, "וקיימנו והגיענו לזמן הזה". כולם אמן.
מקרב את השופר. דפיקות בדלת. "יהוד! אפתח אל באב!".