אש בוערת

חום הציף אותי מהבטן עד לקודקוד הראש. עמדתי במרכז אש.
ראיתי את הלהבות האדומות-סגולות סביבי בוערות כמו דגלים של יופי, כעצים גדולים וגבוהים במרכז העננים. הרגשתי את מגעם הרך של האש בשתי יידי. כשהסתכלתי מעלה לא ראיתי דבר מלבד הדגלים, האין סופיים, הנצחיים לעייני.
עצמתי עיינים.
התחלתי לשחרר את ההרגשה של הפחד מתוכי לאש.
האש הגיבה. הפסיקה להיות נעימה במיוחד.
אבל רק למספר רגעים. עד שהאש נרגעה לחלוטין.
האש החלה ללטף אותי בגל של אהבה וחמימות של אחו חם ביום קר וגשום. הודתי לה על כך בלבי.
הרגשתי שזה השטח הפרטי שלי.
הסתכלתי על הקמע שנתן סבי על יידי, חריטת האש.
מין אליפסה זוהרת באור כסוף וזוהר, רק מחכה שאומר לה שלום בקול מתוק.
"אט אט תלמד לשלוט ביסודות, בני." אמר סבי כ-קול בלתי נראה. "אך בנתיים, כדאי שנזוז. לא כדאי שאחרים יראו אותנו."
כיוונתי את אקדחי אל פניי שמיי האש. רחש לא נשמע לבד פכפוח האש.
הזעתי שתי טיפות של פחד ממצחי.
מצאתי את עצמי במרתף. יותר כמו מאפיה שבתוך מרתף. ולא מאפיה במובן ה"מאפיה", אלא פשוט מקום שבו מכינים לחמים חמים.
"חיכיתי לך."