ארסנית – פרק 3

ויוויאן סטיבנס ישבה בכיסא הקש בחצר ביתה ובכתה מרה.

היום התקיימה הלווייתו של בעלה. היום היא קברה את האיש שאהבה. כל תושבי העיירה ניחמו אותה, הצטערו יחד איתה על אובדן דמות כל כך אהובה ומוכרת. אבל זה לא שינה את איך שבאמת הרגישה – לבד. בתוך הבית היא הרגישה כאילו הקירות סוגרים עליה, ומחוצה לו הרגישה כאילו כל האוויר חונק אותה. היא לא זכרה מתי הרגישה כל כך בודדה, אבל היא ידעה שזה היה הרבה לפני שהתחתנה.

היא ידעה שהדרך הכי טובה להתמודד עם אבלה הכבד תהיה להשלים עם מה שקרה, אך היא לא הצליחה לפענח מה התרחש. הרופא שבדק את בעלה אמר לה שסבל ככל הנראה מהרעלת ארסן. היא ידעה שהוא קונה הרבה בשר חזיר ועוף מהאטליז של העיירה, ושמשתמשים שם בארסן כדי לטפל בחיות. היא גם ידעה שבעלת המקום, אריסה, מעשנת, ושיש ארסן בסיגריות שלה.

אבל בכל זאת, זה לא היה מספיק כדי להרוג אותו, כי הרי המון אנשים קנו באטליז ונשארו בריאים לחלוטין. היא חשבה על אותה אריסה וצמרמורת עברה בגופה. מלבד ההלוויה, ויוויאן ראתה אותה פעם אחת בלבד – בעלה לקה בהצטננות והיא הלכה לקנות בשר במקומו. היא לא זכרה הרבה מהאישה, רק שהייתה מפחידה למדי. היא גם ידעה שכל גברי העיירה, וככלל כל תושבי העיירה פחדו ממנה פחד מוות.

היא גם זכרה את השמועות שאותה אריסה הרגה את בעלה, ניק, שמת גם הוא מהרעלת ארסן.
יכול להיות שיש קשר בין השניים? ההיגיון הבריא שלה אמר לה שחייב להיות.

אבל אז היא נזכרה באריסה שהייתה בהלוויה. אריסה שנראתה עצובה בדיוק כמו כולם. אריסה שעברה לידה ואמרה לה שהיא משתתפת בצערה. פניה הביעו צער אמיתי. הן לא היו פניה של רוצחת. ואחרי הכל, איזו סיבה הייתה לה להרוג את עמנואל? ויותר מזה, איך הצליחה להרוג אותו? הוא הרי היה גבר גבוה ורחב, ואריסה, למרות היותה מאיימת למדי, הייתה אישה קטנה ועדינה. לא היה שום סיכוי שתגבור עליו פיזית.

אבל גם לא היה סיכוי שתגבר על ניק פיזית, והנה היא עשתה זאת ללא בעיה.

לויוויאן לא היה מושג ירוק איך היא עשתה זאת. היא גם לא הייתה בטוחה שהיא באמת עשתה את זה. אבל משהו במוחה אמר לה שכן. משהו במוחה אמר לה שאיכשהו, אריסה אחראית למותו של בעלה. איכשהו, בגלל האישה הזו שבקושי הכירה, ובעצם אף אחד לא באמת הכיר, חיה היו גיהינום עלי אדמות.

ויוויאן סטיבנס גם היא הייתה אישה קטנה ועדינה. גובהה היה מטר שישים וחמישה סנטימטרים, ומשקלה לא עלה על 60 קילוגרם. היא לימדה בבית הספר של יום ראשון של העיירה, והדבר הכי ספורטיבי שעשתה היה הליכה. היא הייתה שקטה ונעימת הליכות מטבעה, וכמעט מעולם לא הרימה את קולה.

אבל עכשיו הרגישה רגש חדש בתוכה. רגש שמעולם לא הרגישה. כעס, ולא סתם כעס שאת מוציאה על ילדים קטנים שעשו מעשה אסור. גם לא תסכול כי את מאחרת למקום מסוים, אלא זעם של ממש. אמיתי, רותח, מבעבע, ובעיקר מחכה לפרוץ החוצה. התיאוריה המזוויעה לגבי אריסה החלה להיות יותר ויותר הגיונית עם כל רגע שעבר. היא לא הבינה איך ומדוע, אבל אותה אריסה הרסה לה את החיים בלי שהחליפו ביניהן יותר מעשר מילים.

היא הרגישה שהיא חייבת לנקום. לנקום את מות בעלה, ולדאוג שלא יהיה לשווא. לדאוג שלא יהיו אנשים נוספים שיפגעו. רוב הנשים בעיירה היו טיפשות והתעניינו רק בעצמן, ולכן לא יבינו מה קרה כאן לעולם. אבל ויוויאן הייתה חכמה. ויוויאן הבינה מה קרה.
ועכשיו, היא תעשה צדק.

וכך היא ישבה ורקמה במוחה תוכנית. היא ידעה שהיא תהיה חייבת להיות זהירה. אסור שאף אחד, ובטח שלא אריסה, ידעו על התוכנית. היא חייבת להמשיך להצטייר בתור אלמנה אבלה ושברירית. לשמור את מה שהיא יודעת בסוד.

אבל הייתה עוד סיבה שבגללה שמרה את תוכניתה בסוד. סיבה שהודתה בה בינה לבין עצמה, כששכבה לישון באותו הערב. היא רצתה לגלות שהיא טועה. שאריסה לא הרגה את בעלה, וגם לא את ניק. היא רצתה לקוות שאותה אישה הייתה סתם לא נחמדה, אבל לא באמת מזיקה. היא רצתה לקוות שזה ייגמר כאן, ולא יהיו עוד אנשים שימותו.
טיפשה שכמותה.