ארסנית- פרולוג+פרק 1

פרולוג
כל תושבי העיירה ויל אינוונטא פחדו מאריסה סולפור.
עד לפני חודשים ספורים, המצב היה שונה, ואריסה פחדה מכולם, אפילו מהצל של עצמה. עד שיום אחד, היא החליטה לקחת את השליטה על חייה חזרה.
אבל איך כל זה קרה? בואו נתחיל בהתחלה.

היא גרה יחד עם בעלה ניק, והם חיו חיים שנראו שלווים ונעימים לתושבי העיירה, כשלמעשה היו רחוקים מאוד מזה. הוא ניהל את האטליז של העיירה, וצמוד אליו היה בית מטבחיים. הוא שחט את החיות, ואחר כך מכר אותן. ליתר דיוק, אריסה שחטה את החיות. היא לא רצתה את זה, והתחננה בפני בעלה שיתן לה לעמוד בקופה ולמכור, אבל הוא לא הקשיב. הוא הכריח אותה לעבוד בחדר האחורי המטונף, נסתרת מעיני כולם. אריסה עשתה את כל העבודה השחורה, ולא קיבלה שום כסף. היא הייתה השפחה שלו, לא רק מבחינת עבודה. היא פחדה מכל תושבי העיירה, אבל ממנו היא פחדה הכי הרבה. פחדה כל כך, עד שלא העזה להביע שום התנגדות.
בית המטבחיים לא הייתה הסביבה הכי נעימה בעולם. ניק השתמש בארסן כדי לטפל בחיות, וכתוצאה מכך המקום הצחין בצורה מחרידה, ואריסה תמיד הייתה חולה. היא ידעה שאם ניק לא יהרוג אותה, מה שחששה שאכן יקרה, הארסן ירעיל את גופה אט-אט, עד שתמות.
עד שיום אחד, זה קרה.

אריסה קמה בבוקר לעבודה והרגישה רע יותר מאי פעם, כאילו כל רגע תקיא את כל הקיבה שלה החוצה. היא נכנסה לבית המטבחיים והתכוננה להתחיל בעבודה היומית, כשגופה התחיל לקרוס.
הכאב התמידי שקינן בתוכה הלך והתחזק, והיה נדמה שהקרביים שלה מתהפכות. היה לה קר, כל כך כל כך קר, עד שבקושי הצליחה לעמוד. היא ראתה את השתקפותה בתוך הברזל המוכתם של סכין הקצבים שהחזיקה בידה. היא הייתה חיוורת, ושפתיה כחולות. היא הייתה בטוחה שהסוף קרב, כשפתאום הכל הפסיק. ולא רק שהכל הפסיק, היא גם הרגישה טוב יותר ממה שאי פעם הרגישה. כל שריד של כאב נעלם לחלוטין. אריסה הרגישה… איך היא הרגישה? היא לא הצליחה לתת שם לתחושה המוזרה. לפתע ניק נכנס, וצעק עליה שתתחיל בעבודה, שהיא עצלנית ומגעילה והוא לא יודע למה התחתן איתה בכלל.
באותו הרגע אריסה הבינה מה הרגישה, והיא הבינה גם מה קרה. איכשהו, בגלל ששהתה זמן רב בסביבה רווית ארסן, הוא הפך לחלק ממנה. איכשהו, היו לה התכונות של אותו החומר שגרם לה כל כך הרבה סבל, והיא יכלה להשתמש בזה לטובתה.

כוח. היא הרגישה תחושת כוח. הייתה לה היכולת לנקום בו, ולהחזיר לעצמה את הכבוד שאבד לה.
וזה היה בדיוק מה שעשתה.

פרק 1

שלושה חודשים לאחר מכן

"בוקר, ארי!"
זה היה הכומר עמנואל סטיבנס, שנכנס לחנות האטליז כדי לאסוף את ההזמנה הקבועה שלו.
אריסה שנאה את הכומר סטיבנס, יותר מששנאה את כולם. היא שנאה את החולצות המשובצות המכוערות שלבש, את עיניו הקטנות והמתרוצצות ואת ה"בוקר, ארי!" שלו. היא ידעה שהוא מפחד ממנה, כמו שכולם פחדו ממנה לאחר שהרגה את ניק באותו לילה גורלי.
אבל אריסה הייתה חכמה, אז היא נתנה לו לחשוב שידו על העליונה.
היא הניחה על הדלפק את ההזמנה הקבועה שלו – צלעות חזיר וכנפי עוף. בזמן שעשתה זו היא איפרה לעברו מהסיגריה שלה. שובל של עשן ניקוטין בריח חריף של גופרית ועץ שרוף נכנס היישר אל תוך האף שלו.
"ישו, ארי, מה יש לך שם בפנים?"
"זה מתכון סודי," היא אמרה לו בחיוך מעושה.
"נו טוב, שיהיה. יום טוב לך!"
והוא יצא, הבעה מרוצה נסוכה על פניו.
אריסה לא אמרה כלום. היא הניחה לו להנות מהבוקר השמשי הזה באין מפריע.
אחרי הכל, מגיעות לו כמה שעות רגועות לפני שימות.

באותו הלילה, הכומר סטיבנס ישב בפאב המקומי ואכל ארוחת ערב של כנפי עוף ברוטב צ'ילי מתוק ותפוחי אדמה חריפים, יחד עם כוס בירה גדולה. אשתו ויוויאן לא אהבה שהוא שותה, אבל באותו רגע לא היה לו אכפת. היא הייתה בנסיעה ותחזור רק בעוד שלושה ימים, והוא היה רעב ועייף, והזדקק לכוס הזו כמו לחמצן.
כנפי העוף היו טעימות, אך אשתו הכינה טובות יותר. הוא קנה כנפיים היום, אבל היא לא הייתה בבית כדי לבשל אותן, לכן נאלץ להסתפק במה שהבר הציע לו.
הוא סיים את הבירה שלו, ועיניו טיילו לאורך החדר הקטן והחמים שבו ישב לאכול את הסעודה שלו. לפתע עיניו נפלו על אישה יפהפייה. כל כך יפהפייה, עד שהכומר המסכן שכח לגמרי את כל דאגותיו, לרבות אשתו, שוודאי הייתה מתרתחת אם הייתה יודעת על כך.
אותה אישה ישבה לבדה, ואכלה צלחת עם כנפי עוף ברוטב צ'ילי מתוק ותפוחי אדמה חריפים, בדיוק כמו זו שלו, רק ללא כוס הבירה. אף אישה שכיבדה את עצמה לא ישבה ושתתה בברים, ובטח שלא בירה. אותה אישה בהחלט נראתה כמו אישה שכיבדה את עצמה. היו לה פנים עדינות, חיוורות ומסותתות, שהיו מכוסות בשכבה כבדה של איפור. הכומר אהב נשים שמתאפרות. היה לה שיער שחור כהה שגלש על גבה. היא לבשה שמלת ערב בצבע ירוק, ועל צווארה נח ענק אזמרגד נוצץ. הוא ישב שם ולמד את המראה הנפלא שניצב מולו, עד שאותה אישה שמה לב לכך שהוא בוהה בה, וחייכה. שולי שפתיה האדומות התעקלו כלפי מעלה וחשפו שורה של שיניים צחורות וישרות, שעמדו בפיה כמו שורה של חיילים. החיוך גרם לה להיראות יפה עוד יותר מקודם, ופניה זרחו- ממש זרחו, באור הקלוש של הבר.
"מה, יש לי משהו בשיניים?" היא שאלה בנימה מעט פלרטטנית. "אל תטריח את עיניך כך כשיש כיסא פנוי ממש לידי." היה בקולה צליל מוכר, והוא גם נשמע מאולץ, כאילו הוא לא היה קולה האמיתי, והיא ניסתה לחקות מישהי אחרת. אבל הכומר היה כל כך מוקסם, שלא שם לב. וחבל שכך, כי אם היה מקדיש מחשבה לנושא, היה בסוף מגלה למי היה שייך הקול ומדוע היה מוכר. אם היה מגלה, הוא לא היה מתיישב לידה, ואולי היה נשאר בחיים.
אבל הוא לא שם לב, ולכן ביקש ממלצר שיפנה את צלחתו ועבר לשבת ליד אותה יפהפייה בירוק. הוא שם לב שגם עיניה היו ירוקות, כמו שתי אבני אזמרגד, שהיו כתכשיט בתוך פניה. "עמנואל סטיבנס," אמר לה, והושיט את ידו ללחיצה. היא החזירה לו לחיצה ביד עדינה וקרה כקרח, אבל לא אמרה לו את שמה. הוא היה שם לב לעובדה זו אלמלא היה עייף ומבוסם, וכל מה שעניין אותו היה יופייה של אותה אישה.
אותה אישה סיפרה לו איך הגיעה מפריז אל העיירה הקטנה בה בילה את חמש השנים האחרונות, כדי להתרחק מהחיים התוססים, שהציפו אותה קצת יותר מדי. היא סיפרה לו שחיפשה התחלה חדשה. הוא מצידו סיפר לה על חייו הנעימים והשלווים כאן, ועל איך העיירה הזו נשמעה לו כמו מקום מצוין להתחלה חדשה. הוא הזכיר גם את ויוויאן, אבל נראה היה שהתעלמה, ולכן גם הוא התעלם.
הוא שאל אותה אם יש לה מקום לישון בו. היא אמרה שלא.
הוא שאל אותה אם היא רוצה לבוא לבלות את הלילה בביתו. היא אמרה שכן.
היא שאלה אותו אם לאשתו לא יהיה אכפת. הוא אמר שלא.
וכך הם יצאו, גבר בבגדים פשוטים ואישה בשמלת ערב מפוארת, והגיעו לביתו שעמד ברחוב הראשי של העיירה. עמנואל שפת את קומקום הכסף הישן שהוא וויוויאן קיבלו בתור מתנת חתונה, והכין תה צמחים. שם התחילו ונגמרו יכולותיו במטבח – בתה צמחים.
הם ישבו בסלון הקטן ושתו בשתיקה. כשסיימו את התה, האישה שמה את הספל שלה בתוך הכיור. "אני מאוד עייפה, והתה הזה רק הוסיף לעייפות שלי. אני חושבת שאשכב לישון, אם זה לא מפריע לך."
"כמובן שזה לא מפריע לי," הייתה תשובתו. "בואי, אלווה אותך לחדר האורחים."
הוא נתן לה כותונת לילה של אשתו והניח לה לנפשה. למרבה הפתעתו, היא יצאה לפרוזדור לאחר שהתלבשה. הוא לא ידע למה, אבל עם הכותונת הזו היא נראתה אפילו יותר מושכת בעיניו. משהו בבחורה הזו היה כל כך שונה מכל בחורה שאי פעם פגש. הוא הרגיש כאילו הוא תחת השפעת קסם, וכל מה שעניין אותו הייתה אותה אישה.
"תגידי, אם אנשק אותך, זה יהיה גס רוח מצדי?"
"גס רוח למדי, אבל לא אכפת לי."
חיוך התפשט על שפתיו של הכומר, והוא רכן קדימה ונישק אותה על שפתיה. מגע שפתיה היה קר, כמו היד שהושיטה לו. הוא הרגיש שהקור כמו עובר אל שפתיו, ומתפשט לאיטו אל כל גופו. הוא הסתכל על האישה שעומדת מולו.
היא לא חייכה.
קבס עלה בגרונו, וקרביו היטלטלו כמו רכבת הרים. הוא רכן קדימה, והקיא החוצה כנפי עוף ברוטב צ'ילי מתוק, תפוחי אדמה חריפים וכוס בירה גדולה מעורבים בדם, תוך כדי שהוא נופל על ברכיו. הוא לא הצליח לקום. היה לו כל כך קר וכואב. הוא הסתכל מעלה אל האישה, וראה ששפתיה שוב התעקלו לחיוך. אבל לא היה זה אותו חיוך כמו קודם, אלא חיוך לעגני ואכזר. נדמה היה שהאיפור כמו נמס מפניה, ופתאום הוא הבין מאיפה היא מוכרת לו. בדרך כלל היא הייתה לובשת בגדי עבודה, שערה היה אסוף ופניה חלקות. עכשיו כשהפנים האלו ניצבו מולו נקיות, הוא זיהה אותה.
"אריסה?…" הוא שאל בלחישה, מגרגר ונושם בכבדות.
היא התקרבה אליו, שפתיה מתוחות באותו חיוך אכזר.
"סוף סוף," היא אמרה לו, "אמרת את שמי כמו שצריך."