אפוקליפסת יצורים פרק 2

ירדתי במדרגות הבטון הקרות כשקייט מחזיקה את ידי בחוזקה(קוראים לאחותה הקטנה קייט)
לרגע או שניים העפתי בה מבט. שערה הצחור היה אסוף לקוקו באמצע ראשה. פניה היו חיוורות ועייניה נראו עייפות מתמיד.
הבטתי בחלונות שמסביבי, מלאים אבק אפור ואטומים בקרשים.
רק לאחר כמה שניות הבנתי שהמשכתי לרדת לבד במורד המדרגות, הסתובבתי אחורה וראיתי את קייט בוהה באחד החלונות בחרדה.
"קייט, הכל בסדר?" שאלתי והתקרבתי אליה בהיסוס.
"ג…ג'ון?" היא סובבה את ראשה לעברי
"את… את חייבת לראות את זה."
"לראות את מה?"
"פשוט תבואי."
התקרבתי אליה ועקבתי אחרי מבטה, פערתי את פי וקפצתי לאחור בבהלה.
"מה…מה לעזאזל הדבר הזה?!"
על אחד הקרשים של אותו חלון היה תלוי ראש… של חתול.
אבל לא ראש רגיל. אוזניו היו זקופות ועליהם היו… עיניים?
"זה… אמיתי?" קמצוץ של פחד התגנב לקולה של קייט.
"אני…אני לא יודעת" גמגמתי.
"בואי נלך לקרוא למאמא" לחשה קייט ותפסה בידי. ירדנו במהירות במדרגות והגענו לסלון.
תמיד אהבתי את הסלון. הוא היה החביב עלי מבין חדרי הבית. אך מאז שפרצה ה"מגפה" אף אחד לא טרח לסדר אותו. בגדים מלוכלכים ופחיות שימורים פוזרו לאורך כל שטיח הארגמן והספות היו מלאות אבק וקרועות.
דילגתי מעל פחית תירס מעוכה.
"אמא, אבא!" קראתי.
אין תגובה.
"מאמא?" קראה קייט אחרי.
שוב אין תגובה.
פסעתי אל עבר דלת המטבח וכשהתכוונתי לפתוח אותה, שמעתי משהו שגרם לי לעצור במקומי.
"כן…"
"…אבל…"
קייט התכוונה לפתוח את הדלת וסימנתי לה בידי לעצור
"מה קרה?" היא לחשה והביטה בי
"ששש… הם מדברים על משהו" אמרתי והצמדתי את אוזני אל הדלת
"אנחנו צריכים לספר להם"
"לארי! הם רק ילדות, עם נספר להם מה שיש שם בחוץ אני לא חושבת שהן יעכלו את זה."
"אז מה את חושבת, שעדיף לכסות אותם בצמר גפן!? מה יקרה עם לא נחזור הפעם?"
"אבל…"
"אנחנו חייבים לספר להם הכל וללמד אותם לשרוד!"
"אתה רוצה שיקרה להם מה שקרה לדודה לינזי?" כשאימי הזכירה את דודה לינזי, גל של עצב וגעגועים עבר בגופי, דודה לינזי הייתה אישה טובה, אבל מאז שהכל התחיל, היא לא רצתה לשמור איתנו על קשר יותר, היא נהייתה יותר מדי חסרת רחמים.
"אני לא רוצה שהבנות שלי יאכלו על ידי הדברים המזוויעים שם בחוץ! תפסיקי להתנהג כאילו הכל בסדר! פרצה אפוקליפסת מוטנטים אוכלי אדם! אנחנו חייבים להכין אותם למה שקורה שם בחוץ!"
פערתי את פי, לבי החל להלום בחוזקה וראשי התמלא במחשבות:
'האם באמת פרצה אפוקליפסת מוטנטים?'
'מה זאת אומרת "עם לא נחזור"?'
טרם הספקתי להתנתק מדלת המטבח היא נפתחה בחוזקה ופני הוטחו ברצפה.
"איה" פלטתי והסתכלתי קדימה.
"מה אתם עושות כאן?" שאל אבי בכעס בזמן שהוא שלה מזקנו כדור אבק.
"התכוונו… ל…"גמגמתי.
"להיכנס" השלימה אותי קייט ונתנה לי יד בכדי שאקום.
ברגעים כאלה אני שמחה שיש לי את קייט.
אימי הביטה באבי במבט מתחנן.
"בנות, אנחנו צריכים לספר לכם משהו" אמר אבי וסימן לנו בידו לשבת בכיסאות.
===================================================
מרוב בהלה נפלתי מכיסא העץ אשר ישבתי עליו.
המילים שלהם הדהדו בראשי:" אסור לכם לרחם יותר על אף אחד, אנחנו חיים בעולם שאסור לרחם, רק לשרוד".
קייט החלה לבכות ורצה לחבק את אימי.
"מה עשית?!" היא צרחה בכעס והביטה בנו בחרטה.
"עשיתי מה שצריך! הבנות האלו צריכות ללמוד לשרוד!" קרא בקול רציני והוסיף:
"תראו בנות, כמעט ונגמרה אצלנו ההספקה . אנחנו צריכים ללכת לאסוף דברים"
אימי קמה בהיסוס ופנתה אלינו:" עם אנחנו לא חוזרים עד השעה 18:00 בדיוק אז תאספו תיק עם כל מה שכתוב כאן" אמרה ונתנה לי פתק קטן ומקומט.
פתחתי את הפתק בידי המזיעות והתחלתי לקרוא בקול:
1. כל המים שנשארו בבית
2. בגדים שלכם
3. סכינים ואקדחים
4. תרופות/פלסטרים/תחבושות
5. את כל האוכל שנשאר בבית
6.תקווה.