אפוקליפסת יצורים פרק 1

אני מציעה שקודם תקראו את "רציתי להוסיף"
תהנו :)

יומני היקר
טוב, זאת הפעם הראשונה שאני כותבת בכך. אני יודעת שאלפי ילדים כותבים יומן, ואצלם הוא עוד מקושט ומעוטר באלפי ציורים ססגוניים, טוב אצלי לא. למען האמת, אני לא יודעת למה בכלל אני קוראת לך יומן. כלומר, אתה סתם מחברת קרועה שמצאתי מתחת למיטה שלי.
אני חושבת שזה טיפשי לקרוא לכמה דפים מחוברים וכריכה "חבר הכי טוב" או "מישהו שתמיד מקשיב" אתה תמיד מקשיב כי אתה… חפץ דומם. הייתי ממשיכה לקטר עוד ועוד עליך אבל מכיוון שאתה המחברת האחרונה שנשארה בבית אדלג על כך ואגיע ישר לעניין.
קוראים לי ג'ון, כן ג'ון. לא בריטני ולא ג'והנה, רק…ג'ון.
טוב, אז אני לא יודעת מה שמעת מחבריך על העולם שלנו כי לא משנה מה שמעת, זה לא נכון.
העולם השתנה, ולא לטובה. למען האמת, אני לא בדיוק יודעת למה הוא השתנה.
הממשלה המפוקפקת של אמריקה (איפה שהם גרים) לא מרשה לאזרחים לצאת מהבית.
היא טוענת שפרצה אפוקליפסת "מוטנטים". אני לא יודעת עם להאמין. כבר שבועות שלא יצאתי מהבית או אפילו ראיתי אור יום, ואני חושבת ש…
לפתע שמעתי דלת נפתחת בחוזקה ומרוב בהלה העפתי את עפרוני לצד החדר.
"שלום" שמעתי קול רך מאחורי. הסתובבתי אחורה וראיתי את אחותי מחזיקה קופסת שימורים פתוחה במקצת.
"מה את עושה כאן!?" צעקתי וניסיתי להסדיר את נשימתי.
עינייה הכחולות הושפלו מטה ומצב רוחה התהפך.
"אבל…אבל אני רק רציתי להביא לך פחית שימורים!" דמעות החלו להתגנב מבעד לעינייה ופילסו להן דרך על הלחיים ומשם למטה.
היא זרקה את הפחית על הקרקע ודרכה עליה בכל כוחה. קול ניפוץ הדהד בחדר.
"רק רציתי להביא לך אותה!" היא רקעה ברגליה.
היא החלה למשוך את שערה החום ולבעוט בדלת.
"אני…אני לא התכוונתי!" הבטתי בה בחרטה ורצתי לעברה.
עטפתי את גופה בידי הקרות.
"תעזבי אותי!" היא התפתלה והחלה להרביץ לי. הרגשתי כאב חד בידי.
"קייט! קייט!" אמרתי בקול רם. "תסתכלי על הפרחים!" אמרתי והצבעתי על העציץ שליד מיטתי.
"כמה פרחים יש שם?" היא הפסיקה להתפתל והביטה בפרחים בעניין רב.
"ש…שמונה?"
"כל הכבוד" אמרתי לה.
אחותי הייתה סתם ילדה רגילה בת חמש, בלי שום בעיות התנהגות. אבל מאז שהכל התחיל היא…איך לומר, השתנתה.
"בואי, רוצה שנאכל ביחד?"
"כן"
"בסדר קדימה" אמרתי ונתתי לה יד.
יצאנו מדלת החדר ופילסנו לנו דרך לסלון הבית.