אני מפלצת

היי, קוראים לי נטשה ואני רוצה לספר לכם סיפור.
את הסיפור על הדבר הכי גרוע שקרה לי…..
אבל לפני שאני אתחיל, אני רוצה לתאר את עצמי:
אני לומדת בכיתה י"ב בתיכון בישראל, ואני עושה בגרויות בספרות עברית ומוזיקה. אלה שני המקצועות האהובים עליי ביית הספר, וכמובן שהמקצועות השנואים עליי הם מתמטיקה, תנ"ך, גאוגרפיה ועוד מלא…..
השער שלי ג'ינג'י מתולתל, העיניים שלי בצבע ירוק בוהק ויש לי חיוך דק שכל מי שרואה אותו אומר שהוא החיוך הכי מקסים שיש… אני גבוהה יחסית לכל הילדים בכיתה שלי ובשכבה שלי, העור שלי שחום ואני די רזה….
טוב, נראה לי שחפרתי לכם מספיק, אז אני אתחיל לספר:
זה התחיל יום לפני היום האחרון של הלימודים.
התעוררתי בשדה ירוק ויפהפה, פרחים בכל הצבעים כיסו את הדשא הרך והלח שעליו ראשי היה מונח. התיישבתי על גבעת דשא קטנה והסתכלתי סביב, דשא ופרחים נראו בכל מקום ולא דבר אחר. פתאום מול עיניי, הרחק באופק צץ לו מבנה מוזר, אדום כוורד עם גג אפרפר. המבנה היה דומה בצורתו ובגודלו למין חווה כזו, או אסם, הוא היה בנוי מעץ, בזה הייתי בטוחה. הוא לא היה כל כך רחוק, אז החלטתי ללכת לשם ולשאול עם יש שם מישהו שיוכל לעזור לי להבין איפה אני נמצאת. קמתי מגבעת הדשא והתחלתי לרוץ אל המבנה. פתחתי את הדלת החורקת ונכנסתי למבנה בעל שתי הקומות. "הלו? יש פה מישהו?" שאלתי בקול רם ברחבי הקומה, לא ראיתי אף אחד ושום דבר שהיה בפנים חוץ מגרם מדרגות ישן ומאובק. התקרבתי ועליתי על המדרגות החורקות לקומה השנייה. "הלו? יש פה מישהו?" שאלתי שוב, לא היה שם אף אחד והמקום כולו היה מלוכלך ומסריח, הסתכלתי סביבי ולא ראיתי או שמעתי שום דבר שקורה. "אווץ'!" חשתי משהו דוקר ליד הרגל שלי. מהרגל החשופה שלי התחיל לנזול דם במהירות, התיישבתי על הרצפה בכאב והבחנתי בפתק קטן עם קוצים טבעיים לגמרי עליו. "כנראה זה מה שדקר אותי…" מלמלתי לעצמי והרמתי את הפתק, תוך כדי שאני נזהרת מקוציו החדים כתער. פתחתי את הפתק בזהירות רבה וקראתי בקול את מה שהיה כתוב עליו: "תיזהרי, אני בא אלייך…" הקראתי את הפתק לעצמי ונרתעתי אחורה מתוך אינסטינקט. "מי…. מי בא אליי? מי זה?" שאלתי בתימהון וקמתי מיד כדי להגן על עצמי. הדם המשיך לנזול מרגלי ולהישפך על הרצפה, כל גופי רעד והתכוננתי למה – שלא – יבוא. החלל הקטן התכסה בערפל פתאומי ואפור כאפר הנח על הרצפה והתערבב איתו בעדינות. כל החדר היטשטש למראה עיניי ולא הצלחתי לראות כלום. פתאום שמתי לב לענן אדום כדם בין הערפל שממנו נוצר יצור מזוויע, היה לו גוף אדום בוהק ודם נזל מכל מקום בגופו כאילו שרד מלחמה קשה ביותר. היו לו שיניים ארוכות ומכוערות, עיניו היו שחורות וריקות מנשמה והוא צחק בקול מגעיל- לעולם לא אשכח את הצחוק הזה. "אה! מי אתה?!" מיד צעקתי מהבהלה ורצתי אחורה, אבל נעצרתי בידי כוח שיצא מידו, הוא הקפיא אותי במקומי ושחרר אותי לאחר שניות אחדות, אבל לא ברחתי, אלא נשארתי לברר מי זה ומה הוא רוצה ממני. "מי אתה?! מה אתה?!" צעקתי עליו בתוקפנות, אפילו שהייתי מודעת לכך שהוא הרבה יותר חזק ממני. "אני השד של חלומותיך, מי שגורם לכל הסיוטים לקרות. לילה-לילה אני מגיע לחלומותיהם של כל אדם ואדם ומתמודד מולם, ועד היום אף אחד לא הצליח לנצח אותי, ומי שינצח אותי יזכה לא לסבול יותר מחלומות רעים לכל החיים… אבל אף אחד לא הצליח, וכל מי שניסה והפסיד סבל מקלה איומה לכל שארית חייו… מוחעחעחעחע!!" הוא צחק את אותו צחוק מרושע ומגעיל. קולו צרב באוזניי, אבל לא יכולתי להפסיק לשמוע אותו. "אני… אני אתמודד מולך!" אמרתי מאומץ, אבל בתוך תוכי רעדתי מפחד: למה דווקא אני ולמה דווקא יום לפני סיום כיתה י"ב? שיעשה את זה בכל יום אחר, רק לא היום!!! "טוב, אז את רוצה להתמודד מולי? קבלי!" הוא אמר בגאווה, הקליק באצבעו והרצפה תחת רגלי התחילה לרעוד. חלקים ממנה נפלו, וכך גם אני לאחר שניות אחדות. "אף אחד לא ינצח אותי! מוחעחעחעחע!!!" הוא אמר ברוע ונפלתי לתוך תהום חסרת תחתית. "עאעאעאעאעא!!!" צרחתי הכי חזק שלי לפני שנפלתי לתוך…..

"מה?! מי?! איפה אני?!" שאלתי בבהלה, הסתכלתי סביבי על הקירות הלבנים של חדרי החשוך, כשצל הירח האיר את מיטתי הוורודה. מיד נרגעתי וניסיתי להסדיר את קצב נשימתי כשהבנתי שכל זה לא באמת קרה ואני בסדר, לא נוזל דם מרגלי ואני לא נופלת לבור מלא ב…. לא הספקתי לראות מה היה באותו בור לפני שנפלתי אליו ולא הפסקתי ליפול… "השטן הזה…. מה הוא רוצה ממני?" שאלתי את עצמי בשקט, הדלקתי את האייפון שלי וראיתי שהשעה הייתה 11:55, חמש דקות לחצות בדיוק. לפתע אור הירח נחסם ולא הגיע אל חדרי, גם הוא כוסה בערפל והחלון הפתוח שהראה את חצר ביתי בחיפה, שכונת ההדרים הראה שכל מקום שאליו הבטתי כוסה באותו אפור אפל שהופיע בחלומי. "מה…?" שאלתי ומיד קמתי מהמיטה בפחד מטורף. "אני בא אלייך!!!" קול מכוער צעק אליי ואותו שטן מזוויע מחלומי הופיע מולי וצחק בקולו המוזר ועיוות את פרצופו בהנאה. "אני בא!!!!" הוא צעק עליי, מחא כף ונעלם. מיד נפלתי על המיטה שלי, עצמתי את עיניי בעל כורחי ושקעתי בשינה עמוקה, והדבר האחרון ששמעתי הוא הצפצוף של השעון שלי, שהורה על השעה 12:00 בלילה, חצות בדיוק.

למחרת בבוקר התעוררתי מטושטשת, לא זכרתי כלום מהחלום או ממה שקרה במציאות וקמתי לשטוף פנים. הסתכלתי במראה ולא ראיתי כלום. לא הייתה לי השתקפות, וזה נורא הלחיץ אותי. מיד נזכרתי בכל פריט קטן מהחלום ומכל מה שקרה את מול בלילה, בחמש דקות לחצות עד ששקעתי באותה שינה ארורה. "מה?!?!?!" צרחתי בבית, אימא שלי רונה מיד שמעה אותי ורצה לחדרי לבדוק מה קרה לי. "מה – את….?" היא גמגמה בבהלה ומיד התרחקה ממני ונצמדה לאחד מקירות החדר בפחד. "אביב, תשלח אותה מפה!" היא צעקה לאבא שלי, הוא מיד הגיע, בהליכה משועממת וכשראה אותי עיניו נפערו כמו אותו הבור שנפלתי אליו בחלומי. "לכי מפה, מפלצת!" הוא צרח עליי, הייתי בפיג'מה ונעלי בית, אבל לא הייתה לי ברירה אלא לרוץ משם. רצתי עד לשכנים שלנו, מר וגברת רייטמן, הם עלו מאנגליה לישראל לפני 20 שנה. "מולי? את בבית?" צעקתי למולי רייטמן, היא פתחה לי את הדלת ובידה הייתה המסכה שביקשתי ממנה להשאיל לי לנשף המסכות שמתקיים היום בערב. "מה…?!" היא אמרה בבלבול. "הנה המסכה שלך, נטשה, וכדאי לך לשים אותה כבר עכשיו…." היא אמרה לי בזהירות מופרזת, הושיטה לי את המסכה ונעלמה מאחורי הדלת הטרוקה (היא טרקה לי את הדלת בפרצוף….). "טוב…" אמרתי לעצמי, חבשתי את המסכה והמשכתי לרוץ לבית הספר. 'למה דווקא ביום האחרון של כיתה י"ב הכול חייב להתפקשש לי?…. איזה מבאס….' חשבתי לעצמי והמשכתי לרוץ. הייתי לבושה רק בפיג'מה, לא היה לי את תיק בית הספר, לא אוכל לא מים ונעלתי נעלי בית, דווקא ביום שבו הכול אמור להיות מושלם… הגעתי לבית הספר, פרצתי את הדלתות של הכיתה ונעמדתי במרכזה. שערי הג'ינג'י התפזר על כתפיי והתנשמתי בכבדות. "נטשה….???" המורה שלי, אילנית גמגמה כמו אימא שלי והורתה לכל התלמידים להתפזר. גם היא רצה לחדר כלשהו ואני רצתי לשירותי הבנות, היו שם כמה בנות שהתאפרו, אבל כשהן ראו אותי הן מיד ברחו ונטשו את האיפור שלהן שם. נעמדתי מול המראה, עדיין לא הייתה לי השתקפות ועדיין לא הבנתי למה הכול נהרס לי, דווקא היום… "אין לי מושג למה אני עושה זה…" מלמלתי לעצמי והתחלתי למרוח אודם על כל הפנים שלי, זה היה מגעיל אבל היה בי סוג של דחף לעשות את זה. לאט לאט כל מקום שמרחתי עליו אודם התגלה בפניי על המראה, הפרצוף שלי לא היה רגיל, הוא היה אדום מדם, והיה בו משהו ממש מוכר, שרק עכשיו זיהיתי: זה היה אותו פרצוף של השד, של שטן הסיוטים…. "לא… לא!! אני מפלצת!!!!" צרחתי בקולי קולות ברחבי השירותים…