אמן האשליות

דחפתי את המפתח לחור המנעול ופתחתי את הדלת בדחיפה קלה.
נכנסתי לחדר הקר והבטתי סביבי.
בדי הקנבס היו פזורים ברחבי החדר, כל אחד מספר סיפור זוועתי כזה או אחר.
התקרבתי לציור ששכב על פניו והרמתי אותו. מיד הצטערתי שעשיתי כך.
למולי נגלה ביתו של בן. דרך עיניו של בן.
אם אדם אחר היה מסתכל על הציור, היה רואה בית אפור ומת על רקע של שכונה צבעונית וחיה.
אבל היה מעבר לזה. החלונות הסגורים, והדשא הצהוב הצביעו על חוסר הפתיחות והזנחה מצד הוריו של בן.
הפסיכולוג של בן טען שהזנחה רגשית, כמו זו מצד ההורים, עלולה להיות אחד הגורמים למצבו היום.
השענתי את הציור על הקיר, וציור אחר לכד את זווית מבטי.
אוי נופר… היא לא הראשונה ולא האחרונה שנפלה בקלות לשונו של בן, בכריזמה, בקסם האישי שהקרין. רק אחרי שהתגלתה גופתה, התגלה גם מצבו הנפשי הבעייתי של בן. הוא ניצל רק בזכותו במשפט, ונשלח לפסיכולוג. אני לא יודע מה בדיוק קרה בפגישות אתו, אבל אחרי זמן קצר, נפל גם הפסיכולוג במניפולציות ובשקרים של בן, והוא הפסיק ללכת אליו.
הציור של נופר היה הפנטזיה של בן. זה נשמע קצת אכזרי מאחר ובתמונה נראו עיניה פעורות באימה וחסרות רוח חיים. אבל זה המצב. ובן מימש את הפנטזיה הזו עד הפרט האחרון.
כשקראתי קצת בנושא, על מנת להבין מה קורה לבן דודי, ראיתי שפסיכופתים שואפים להצלחה, ושלמות בכל תחום בו הם מתעסקים. גם כשרצח כלול בנושא.
הצורה בה מתה נופר תאמה במדויק לציור אותו דמיין בן.
התרחקתי מהציור המזעזע והסתתי את מבטי ממנו.
תמונה אחרת העמידה אדם בבית הקברות, מוקף דמויות בוכיות בעוד הוא כאילו לא שם, מביט הצידה בשעמום.
זו הפעם הראשונה בה ראיתי את הציור הזה. על המצבה נחרט אבא.
אני מניח שזה קשור לעובדה שהוא שנא את אביו… או לכך שתמיד היה לו קושי להראות רגש… אולי גם זה קשור לפסיכופתיה.
כל כך הרבה ציורים. מדויקים, מציאותיים ויפיפים, ועם זאת אכזריים, קיצוניים וחסרי מצפון.
נהג אוטובוס שנכנס בקיר לא סיבה מיוחדת. בחור מטייל בנחת כשמאחוריו נחה הבחורה בה ירה. ציור ישן יותר של בן, בו הוא נראה כילד זעיר בעולם שלענקים. בחורה יפיפייה לבושה שמלה טרגית שחורה, שותה נוזל אדום מכוס זכוכית.
משהו נתפס ברגלי ונפלתי על הרצפה.
הציפה שהייתה פרוסה על הרצפה כיסתה דבר מה.
התרוממתי ובהנפה אחת חזקה סילקתי את הציפה וחשפתי את אשר הסתירה.
הציור שנפרס על הרצפה הקרה עצר את נשמתי.
את האישה זיהיתי כאמו של בן. כשגילו אותה, היא נראתה בדיוק כך.
גופה העירום נח על הרצפה, שערה גולח מראשה, והדם שזרם דרך הפצע בגב, מסגר את התמונה החולנית.
בן השתמש בצבעו בשני המקרים, וכתב בדמה של אמו:
'הגרוע ביותר ממש מעבר לפינה.'
בעלתי את רוקי בחלחלה, ומולי עלה הזיכרון של בן הולך לבית הכלא. הוא הפגין אדישות, קור רוח ושעמום. לא נראו בפניו סימני חרטה או אשמה על המעשה המלוכלך שעשה.
מעולם לא ניחשתי שהייתה כל כך הרבה משמעות בציורים של בן. הוא עבד על כולנו. הוא היה שקרן ממש טוב.
ממש אמן.