אם רק הייתי יודע.. פרק 2 – bloody party

מתחיל להמאס עלי קצת כל העניין עם טום והולמס.
כאילו הלו? כן?? אני כאן מר הולמס! לא רק התינוק האהוב עליך טום קיים.

אירוע שלישי ברצף החודש שהולמס שולח את טום לזירה ואותי לא.
וזה לא שלא ביקשתי, ביקשתי.
פעם אחת כשהולמס יצא להפסקת צהריים, אז הלכתי אחריו לשירותים ודיברתי איתו בתא לידו , דלת ליד דלת.
״תקשיב מר הולמס, אני יודע שקצת קשה לך לבטוח בי כי עוד אין לי כלכך ניסיון ואני מבין את זה לגמרי. אבל איך אני ארכוש ניסיון אם לא תביא לי להתנסות? עברו חודשים מאז שהייתי בזירה ואולי שנתיים מאז שראיתי גופה. לא שאני מתגעגע,כן? אבל בכל זאת, אני רוצה לבצע את התפקיד שלי. כראוי. תביא לי צ׳אנס, אני מבטיח לך שאני אעשה הכל כדי לפתור את התיק הזה או את התיק הבא. מה שתבחר להביא לי מבורך.באמת. אתה כמו אבא בשבילי אתה יודע את זה? אתה פשוט בן אדם שאפשר לדבר איתו בלי הפס..״
״עם מי אתה מדבר?״
קול לא מוכר נשמע באוזניי
״המ…מר הולמס?״
שאלתי בהיסוס.. כבר מתחיל להבין שמשהו פה לא בסדר
״מר הולמס במשרד שלו. למסור לו שקראת לו אבא?״ אותו הבחור אומר עם צחקוק מזלזל.
״לא לא, זה בסדר.. תודה.״
עניתי בעודי נמצא בתא השירותים שלי. אדום יותר מעגבנייה.
אני לא מאמין שזה תמיד קורה לי.
אני לפעמים מרגיש הבדיחה של היחידה הזו. והבעיה היא שזאת אך ורק אשמתי.

אז כן, כפי שהבנתם, לא יצא לי בדיוק לבקש מהולמס פנים מול פנים לצאת לזירה..
אבל ראבק, תבין לבד אולי?? זה שאני בוהה בך יותר מ30 שניות במבט של תינוק שצריך קקי לא מרמז לך שאני צריך משהו? באמת הולמס, חשבתי אתה טיפה יותר חכם.

אבל זהו. החלטתי שהיום, אני בא להולמס ואומר לו שאירוע הבא אני בא לזירה. לא משנה מה זה יהיה. אפילו אם ימות תינוק. אפילו אם משפחה שלמה. אפילו אם כלב. טוב בואו נרגע ולא נגזים, עד לכלבים. אבל כן, אני בשלב שאני מוכן לקבל על עצמי הכל.
הבנתי שאני לא אתקדם לשום מקום אם לא אצא לזירות, אם לא אעמוד על שלי ואם לא אצבור ניסיון. אני לא רוצה למצוא את עצמי בעוד עשרים שנה עם אפס הישגים ובאותו המקום שאני נמצא בו כרגע. לעזאזל, אני לא רוצה בכלל לחיות עוד עשרים שנה. אני חושב שגיל 45 זה הגיל בו enough is enough. לא רוצה להגיע לשלב של כרס בירה, הקרחה ובעיות בפוריות. לא שהקטע האחרון רלוונטי…

סירקתי את השיער היום. לא עשיתי את זה חודשיים.
אתמול צבעתי אותו לשחור, כדי שייראה יותר עבה ממה שהוא באמת.
קניתי עניבה כחולה חדשה, ואפילו נעליים חדשות בצבע כחול-שחור שיתאימו לעניבה.
שמתי את הבושם שאמא שלי קנתה לי לפני חמש שנים, שאני שומר אותו לאירועים מיוחדים.
הסתכלתי במראה. וואו. אני נראה…. בן אדם.
מה זה, רזיתי קצת?
טוב אולי מהלחץ של היום הזה לא היה לי תיאבון בימים האחרונים. אבל לא נורא, עצירת צהריים בטאקו-בל תחזיר את המצב לקדמותו.
הגעתי לתחנה.
אני עומד בכניסה , בזמן שאנשים ממשיכים להכנס ולצאת מסביבי.
עומד, עוצם עיניים , לוקח נשימה עמוקה ו…
״מסיבה מדממת ברחוב ברוקלין 4 שדרה 10, אנחנו צריכים אנשים״
לפתע הרגשתי דחיפה חזקה בכתף, ואחד מן השוטרים נכנס במהירות והודיע את ההודעה להולמס.
טום ושארן כבר חיכו בעמדות. התקדמתי בצעדים מהירים לעברם. נעמדתי שם, לידם, בביטחון מלא.
הייתה שתיקה מביכה בין ארבעתנו.
הולמס הסתכל עליי, אני על הולמס, טום על הולמס ושארן עליי.
״מר הולמס אני חושב שהגיע תורי״ החלטתי לשבור את הדממה. כל המבטים עברו אליי.
״אתה מסוגל בכלל להתמודד עם משהו כזה?״
טום הסתכל עלי וצחקק.
אני שונא שהוא עושה את זה. הרי זה מובן שהוא מחפש להוריד אותי ולגרום לי להראות חלש ופגיע מול הולמס.
״בוא נחייה ונראה.״ עניתי.
וואו, הייתי בשוק מעצמי. אני בפנים נקרע מגאווה, עוד שנייה צורח.
הראתי לו מה זה הא? החזרתי לו. בן של זונה. כל הזמן מנסה ליהיות יותר טוב ממני. הנה, הגיע לו. נתתי לו חזק.
״טום אתה בא איתי לזירה״
הולמס אמר ויצא מן המעגל המוזר שהיינו בו.
טום דפק לי חיוך ארור והלך אחרי הולמס.
״אני לא מאמין״ אמרתי לשארין, כשעלי עוד מבט של הפתעה.
״מה יש לא להאמין?״ שארין ענתה לי באדישות, והלכה בצעדים אחרי טום והולמס.
זין שלי. אני הולך איתם. אנלא מפסיד מסיבה מדממת. מצידי שיפטרו אותי. מצידי ש.. לא יודע מה. אני בא.
הלכתי אחרי שארין טום והולמס לרכב.
ארבעתנו עומדים על יד הרכב, ולפתע הולמס מסתובב אחורה ומסתכל עליי. אבל לא אומר מילה.
״מה אתה עושה?״ טום שואל, במבט יהיר וחצוף.
״אני בא איתכם.״ עניתי. אני עומד בטוח. כולי גבר כזה. בפנים עוד שנייה בורח לי שתן אבל הפרצוף שלי אומר ‘אל תתעסק׳.
הולמס לא אומר כלום. רק מסתכל עליי במבט בוחן.
״זה דווקא רעיון טוב.לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיינו כולנו בזירה״ שארן אמרה בניסיון לשפר את האווירה. זה לא עבד.
״אנחנו צריכים לצאת.״ הולמס אמר, ונכנס לאוטו.
שארין ואני החלפנו מבטים מהססים, ומיד לאחר מכן טום הביא לי מבט כועס.
לא מבין מה הקטע שלו. כל השנים האלו הכל היה בסדר, ובחודש האחרון, בשיא הרציחות והבולשיט בעיר ההזויה הזו, הוא עושה לי פוזות. אני נשבע שלפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו זוג נשוי. אני אוהב אותו, באמת, אבל כרגע הוא לא בא לי בטוב בכלל.
אנחנו נכנסים כולנו לאוטו, והולמס מתחיל לנסוע.
טום יושב מקדימה, ואני ושארין מאחורה.
פאק, אני מתרגש ממש. לא יודע למה.
כאילו, אני יודע למה. אני חוזר למשחק. חוזר לעשות את העבודה שלי, מה שנועדתי לעשות. אבל זה יותר מזה, זה מרגיש מיוחד, זה מרגיש נכון.