אל תוך מימד ה-"Sepia"

“זה מפחיד ומסקרן בטירוף בו זמנית. נראה לי שגילינו בטעות שער למימד אחר", אמר עמית לזהבית אשתו. זהבית עדיין לא ידעה, אבל באותו הרגע עמית כבר גמל בליבו לצאת ולחקור את המימד החדש מבלי להבין את ההשפעה של ההחלטה הרגעית הזאת על העתיד לבוא…

———-

"הדד-ליין להשקה הוא בעוד שלושה חודשים ועדיין לא ניסינו את האב טיפוס. זהבית, בסוף החלטתי שאת תעשי את זה ולא אלכס. יש לך שבוע לעניין", אמר הראל, הבוס של זהבית, בישיבת צוות הפיתוח.

"מה?! ברור לך שאין לי ניסיון בבחינה של אב-טיפוס. איך בדיוק אני אמורה לנסות את המשקפיים האלה?", שאלה זהבית, שלא הבינה מאיפה בדיוק נפלה עליה המטלה הזאת.
"אה, זה פשוט…את צריכה להסתובב עם האב טיפוס על העיניים שלך במשך שבוע ובתומו לדווח לנו על החוויות שלך- מה עובד טוב, מה עדיין טעון שיפור ומה חסר. תזכרי הדיווחים שלך הם אלו שיקבעו לאיזה מוצר סופי אנו הולכים. כולנו סומכים עליך!"
"אני באמת לא מבינה למה בחרת בי ולא באלכס? אלכס כבר יודע מה צריך לעשות, הוא הרי ניסה את האב טיפוס של השעון החכם"
"זה נכון שלאלכס יש ניסיון, אבל ההשתתפות שלו בפרויקט המשקפיים החכמים הייתה שולית יחסית. הפרויקט הזה רשום עליך, לא סתם את מנהלת הפרויקט. את זאת שהגית אותו. פיתחת בעצמך חלק גדול מהפיצ'רים שלו ובזמן אמת את תדעי טוב יותר מכל מי שבחדר הזה, מה עובד טוב ומה לא. בכל מקרה, תרצי או לא, התפקיד שלך", אמר הראל בביטחון והיה ברור לכל משתתפי הפגישה שהוא לא הולך לוותר לה.

בתום הישיבה, הביטה זהבית בשעון. השעה הייתה כבר שש וחצי בערב. הישיבה התארכה יותר משחשבה. לפני הישיבה היא עוד השתעשעה ברעיון של לצאת מוקדם הביתה. כבר כמעט שנתיים שהיא נותנת את הנשמה שלה לפרויקט הזה ונשארת שעות משוגעות ועכשיו המטלה הזאת תקועה לה כמו עצם בגרון. כשיצאה מחדר הישיבות, היא ניגשה מיד למשרדו של הראל. המשרד שלו היה ממוקם בקצה מחלקת ה-R&D, לא רחוק מעמדת העבודה שלה. כשהגיעה, הוא כבר ישב בכיסא המנהלים שלו וענה למיילים. מיד כשנכנסה, אמרה-
"עשית לי מחטף היום בישיבת הצוות. מתוך צוות של ארבעה עשר אנשים, היית חייב לבחור בי…"
בתגובה, הסיט הראל את המבט ממסך המחשב שלו, חייך חיוך רחב ואמר לה- "את צריכה להיות גאה שבחרתי בך. אחרי הכל המשקפיים החכמים זה הבייבי שלך. אני באמת חושב שאת הכי מתאימה לבדוק אותם ובגלל זה בחרתי בך"
כשסיים את המשפט, הוא ניגש לכספת הגדולה שבפינת החדר, הניח את האגודל שלו על הקורא הביומטרי שעל דלת הכספת, הקיש את הקוד הסודי ופתח אותה. הראל הוציא מהכספת מזוודת מתכת כסופה והניח אותה על השולחן שלו. הוא פתח את המזוודה ובתוכה, במעטפת ספוג ייעודי קשיח, היה נרתיק משקפיים גדול. הוא הוציא את נרתיק המשקפיים מהמזוודה, נתן אותו לזהבית ואמר כשהוא מחייך-
"תחשבי על זה כעל שבוע של חופשה עם משקפיים על העיניים"
"אם זה ככה, אז בוא נסגור על עשרה ימים, כדי שאני אוכל גם לנשום קצת", אמרה בטון רציני.
"סגרנו! אבל אני מצפה שבעוד עשרה ימים תגישי לי דו"ח מפורט ומנומק על האב טיפוס"
זהבית חייכה חיוך קטן של ניצחון, אחרי הכל, מלבד שיעורי הבית שקיבלה, היא הצליחה לארגן לעצמה עוד מספר ימים בבית בתשלום.

זהבית פתחה את הנרתיק שהראל נתן לה, ראתה בתוכו משקפיים כתומים עם לוגו של TK על ידית המשקפיים ומיד סגרה אותו בחזרה. לפני שיצאה מהחדר, אמרה-
"אני יוצאת, נתראה ביום חמישי בעוד שבוע וחצי" והבטיחה לעצמה שהיא באמת תנצל את הימים האלו כימי חופשה. היא הייתה זקוקה לכמה ימי חופשה אחרי השעות הארוכות שהשקיעה בכל יום בשנתיים האחרונות בפרויקט הזה. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה היא לקחה לעצמה יום חופשה או יום מחלה. למזלה, בעלה עמית, הוא עורך דין וגם הוא רגיל לעבוד שעות ארוכות. כשיצאה מחניון החברה, היא התקשרה לעמית ואמרה לו-
"אני בדרך הביתה ויש לי עשרה ימים שלמים בבית בסוג של עבודה-חופשה"
"יופי! גם אני בדיוק יצאתי. התבטלה לי פגישה ברגע האחרון. אני אעצור בדרך ואקנה לנו סושי לארוחת ערב, מתאים?"
"קבענו!", אמרה בהתרגשות. כבר הרבה זמן לא יצא להם לאכול בבית ארוחת ערב באמצע השבוע.

כשהגיעה הביתה, התקלחה, שמה על עצמה כותונת פיג'מה ובזמן כשחיכתה שעמית יגיע, הרכיבה על עיניה את המשקפיים החכמים. בזמן שעשתה זאת, חשבה לעצמה שפעם ראשונה בחייה שהיא יכלה לומר שהיא באמת "הרכיבה" על עיניה משקפיים. בתחילה כל מה שראתה היה חשוך. חשוך מדי. רק לאחר מספר שניות היא הבינה שהיא שכחה ללחוץ על מתג ההפעלה של המשקפיים וזכרה כי ברירת המחדל שלהם כשהם אינם מופעלים, היא של תפקוד כמשקפי שמש. זהבית זכרה כי כפתור ההפעלה נמצא בחלק הימני של המשקפיים, בדיוק מאחורי האוזן. היא משמשה קלות באצבעה את האזור עד שהרגישה בליטה קטנה ולחצה עליה. באותו הרגע התרחש קסם שהיא ידעה שהוא אמור לקרות, אך מעולם לא שיערה שכך זה ירגיש. לאחר מספר שניות, כשהיא עוד מתפעלת ממה שראתה דרך עדשות המשקפיים, חשבה לעצמה- "אם היה מדובר בסיפור אמיתי, ככה בטח הייתה חשה אליס כשהיא נכנסה בפעם הראשונה לארץ הפלאות". היא ראתה את סלון ביתה בצורה חדה יותר, צבעונית יותר, חיה יותר. היא החליטה לעשות סיור בבית ולמרות שהכירה כל פינה בבית, היא הרגישה כאילו היא רואה את הכל בפעם הראשונה. כאילו שנכנסה למימד חדש ומופלא שמראה לה דברים טרוויאליים כמו כיסא, מנורת שולחן, תמונת נוף, ברז ועוד מאות חפצים אחרים, כאילו הם חפצים מופלאים שבהם היא נתקלת בפעם הראשונה.

לאחר רגעי ההתלהבות הראשונים, החליטה זהבית לשחק בכפתורים השונים של המשקפיים. כל כפתור ייצג פיצ'ר אחר במשקפיים. חלק מהפיצ'רים היה רשום על שמה והיא הסתקרנה לדעת איך הפיצ'רים שלה פועלים. היא מיששה את החלק הקדמי העליון של המשקפיים והרגישה בשורה של שש בליטות קטנות, כשמעל כל אחת משלושת הבליטות הימניות ביותר היו עוד 2 בליטות קטנות יותר. היא לחצה על הבליטה הראשונה משמאל ומיד הרגישה שהכל הפך להיות שוב קצת חשוך והבינה שזהו כפתור החזרה לברירת המחדל של המשקפיים, מצב "משקפי שמש". כשלחצה על הכפתור השני, היא שמה לב שמשהו קורה, לרגע אחד היא הרגישה שהתמונה יוצאת קצת מפוקוס וברגע שלאחר מכן, הרגישה סחרחורת קלה. לאחר מספר רגעים היא הרגישה שהיא רואה את הכל בצורה כל כך ברורה וחדה, גם מקרוב וגם מרחוק. למרות שלאחר שיצאה מהמקלחת היא לא ענדה את עדשות המגע שלה. היא הבינה שזה הפיצ'ר המהפכני שהיא הגתה עוד בתחילת הפרויקט. זה שאמור היה להפוך את המשקפיים האלו להמצאה שהיא לא פחות מ"המצאת המאה". זה היה פיצ'ר לו היא קראה "האופטומטריסט" והיא יצאה מגדרה כשהיא ראתה שהוא עובד טוב כל כך. "נראה שהשעות הארוכות בפיתוח עם צוות האופטומטריסטים המומחים של החברה הוכיחו את עצמן", חשבה לעצמה. אך למרות ההתלהבות ההתחלתית שלה, היא רשמה בטאבלט שלה את ההערה הבאה-
"בפיצ'ר האופטומטריסט, צריך ליצור מצב בו המשתמש אינו שם לב לבדיקת העיניים המהירה שנערכת לו. הבדיקה יוצרת תחושת סחרור קלה שאינה רצויה. כמו כן, צריך ליצור כפתור לשימור הגדרות ראייה במשקפיים, כך שהמשתמש לא יצטרך לבצע כל פעם את הבדיקה מחדש".

לאחר שסיימה לכתוב את ההערה, היא לחצה על הכפתור השלישי ומיד כל מה שראתה נצבע ברקע אדום וכל חפץ בו התמקדה שורטט גרפית בתלת מימד ולידו היה רשום את המרחק של זהבית מאותו חפץ במטרים, את השם שלו ואת הפונקציה הייעודית שלו. זה היה פיצ'ר עליו חשב אלכס קוגן מהעבודה שלה. הוא קרא לו "הטרמינייטור" בגלל שהוא זכר שבסדרת סרטי "שליחות קטלנית", בקטעים בהם הוצגה נקודת הראות של המחסל, ראו שהוא ראה הכל ברקע אדום וליד כל אדם ופריט שהוא ראה, היה סוג של מפרט טכני שכלל מרחק, מידת התאמה וכד'. אלכס חשב שזה יהיה מגניב אם יהיה פיצ'ר כזה במשקפיים החכמים ולכן כשרק שמע על הפרויקט, הוא הציע את הפיצ'ר לזהבית, שבדיוק התחילה לנהל את הפרויקט. זאת הייתה התרומה הקטנה של אלכס לפרויקט. לאחר מספר חפצים בהם התמקדה כשהיא על מצב "הטרמינייטור", חזרה זהבית לטאבלט שלה ורשמה-
"בפיצ'ר הטרמינטור, יש צורך לכייל את הגדרות המרחקים במערכת. המרחקים אינם מדויקים. כמו כן, יתכן וצריך גוון אחר של אדום, קצת פחות קודר"

כשסיימה לכתוב, מיששה את הכפתור הרביעי ושמה לב שמעליו יש שני כפתורים נוספים. כשלחצה על הכפתור התחתון היא מיד הבינה שהיא נמצאת במצב מצלמת סטילס וככל הנראה, הכפתור החמישי הוא כפתור של מצלמת וידאו. זהבית לחצה על הבליטה הראשונה שמעל לכפתור הרביעי ומיד הצורה בה היא ראתה את החדר, השתנתה, למראה מאוד מיושן, כאילו הסלון שלה לקוח מתמונה משנות השבעים ועל תחתית המסך היה רשום באנגלית "Old Photo". לאחר שערכה סיור קצר בביתה, לחצה פעם נוספת על אותו הכפתור, התמונה שוב השתנתה. הפעם החדר לבש צבעי שחור ולבן ובתחתית המסך היה רשום באנגלית "Black and White". זה היה מוזר לה לראות פתאום את העולם בשחור ולבן. בשלב זה היא כבר הבינה שהכפתור הזה אחראי על הפילטרים של התמונה והבינה שלמרות הייעוד שלו לקביעת הפילטר הרצוי לצילום, יצא להם פיצ'ר הרבה יותר מגניב, הואיל והוא מאפשר לראות את העולם בצורה שונה לחלוטין בזמן אמת ולא רק בתמונת סטילס, כאילו נכנסים לתוך סרט קולנוע ישן וטוב. זהבית התרגשה מחדש מכל פילטר עליו לחצה והחלה לתור את ביתה שוב ושוב עם המשקפיים. כשהגיעה זהבית לפילטר בו התמונה הפכה לחומה יותר, בתחתית המסך היה רשום "Sepia", כהרגלה בדקות האחרונות היא החלה להסתובב בביתה ולראות אותו שוב פעם בצורה שונה לחלוטין. אך הפעם קרה משהו לו כלל לא ציפתה. כשהיא נכנסה למטבח, היא ראתה כי מעל לשיש יושב לו ייצור קטן שמלקק את עצמו, בדומה לחתולים שמלקקים את עצמם כדי להתנקות. הייצור המוזר היה דומה לאדם קטן, בגודל של חתול גדול, עם מספר הבדלים בולטים- היו לו רגליים כשל תרנגולת, זוג כנפיים גדולות ובמרכז הפנים שלו, שהיו נראים כשל אדם קטן, הביטו סביב בחשדנות זוג עיניים מוזרות, שהתנוססו לאורך הפנים ולא לרוחבן. כשהייצור המוזר שם לב שזהבית נועצת בו מבטים עם משקפיה החדשים הוא מיד החל להתעופף בבהלה בכל רחבי המטבח. זהבית ההמומה נבהלה מהייצור המוזר שנגלה לעיניה והסירה מיד את המשקפיים. באותו הרגע נעלם הייצור כלא היה. לאחר שהצליחה להסדיר את הנשימה שלה היא הלכה לטאבלט ורשמה מייל להראל-
"נראה כי מישהו הוסיף אפקטים וויזואליים נוספים לפיצ'ר המצלמה מעבר למה שסוכם. במקרה שלי, התווסף סוג של שדון קטן למצב המצלמה, תחת הפילטר "Sepia", שהצליח להוריד לי את הלב לתחתונים. אני לא מבינה למה אישרת להכניס למשקפיים פיצ'ר שאני לא יודעת עליו?!"

מיד לאחר ששלחה את המייל, נכנס עמית לבית ואמר-
"סליחה שאיחרתי, נתקעתי בפקק תנועה רציני ברחוב ויצמן".
בשעה שאכלו זהבית ועמית את הסושי, סיפרה זהבית לעמית על המשקפיים ועל מה שקרה לה דקות ספורות לפני שהגיע. לאחר ששמע את מה שקרה, אמר לה בחיוך-
"נראה לי שמישהו בעבודה שלך החליט למתוח אותך ונראה שהוא עשה עבודה לא רעה בכלל"
"זה בכלל לא מצחיק! אתה לא מבין איך נבהלתי"
"אוקיי, הבנתי! אפשר לראות במה מדובר בעצמי?"
"ביקשת, קיבלת!", אמרה, קמה משולחן האוכל, הלכה לסלון והוציאה את המשקפיים הכתומים מהנרתיק שלהם. עמית קם גם כן מהשולחן והלך בעקבותיה. הוא הסיר את משקפי הראייה הרגילים שלו, הרכיב את המשקפיים החכמים ואמר לזהבית-
"רואים קצת חשוך, לא?"
"חכה רגע, עוד לא הדלקתי אותם. הם על מצב משקפי שמש" ולאחר רגע קט לחצה על כפתור ההפעלה בחלקו האחורי הימני של המשקפיים. לאחר מספר רגעים, אמר עמית-
"ואוו, זה לא ייאמן! איזו תמונה. הכל נראה כל כך מוכר ובו זמנית כל כך שונה"
"חכה, עוד לא ראית כלום", אמרה ולחצה על הכפתור השני. היא ידעה מראש שעכשיו תגיע הסחרחורת הקלה לראשו של עמית ולכן אחזה בידו-
"וואו, מה קרה כאן עכשיו, אני רואה עכשיו טוב יותר ממה שאני רואה עם המשקפיים שלי. זה לא ייאמן!", אמר עמית ולאחר מספר שניות בהן סקר את הסלון, הוסיף ואמר-
"את מבינה שיש לכם אוצר ביד! המוצר הזה הוא הדור החדש של המשקפיים. הוא יכול לעשות לשוק המשקפיים מה שהטלפונים החכמים עשו לשוק הסלולאר"
"אני יודעת את זה מצוין. הפיצ'ר הזה רשום עלי. למה אתה חושב שאישתך מקבלת את המשכורת היפה שהיא מקבלת מ-TK, בגלל העיניים היפות שלה?"
"הפעם הצלחת להרשים אותי!"
"חכה! יש עוד כמה דברים שיפילו אותך מהכיסא", אמרה זהבית ולחצה על הכפתור השלישי. הפעם עמית לא השתהה ואמר-
"וואוו, אל תגידי לי…אל תגידי לי…זה כמו שהטרמינייטור היה רואה את הדברים. זה מגניב בטירוף! איזה רעיון אדיר! גם זה פיצ'ר שלך?"
"לא, סרטי פעולה זה לא מה שעושה לי את זה. זה הפיצ'ר של אלכס קוגן. אתה מכיר אותו. הוא פריק של סרטי פעולה ומדע בדיוני… ונראה שהוא לא היחיד" ולאחר שסיימה לדבר לחצה על הכפתור הרביעי במשקפיים ואמרה-
"עכשיו אתה במצב מצלמה. עוד רגע תחשף למדרגת מגניבות חדשה בסולם המגניבות", ולחצה על הכפתור הקטן שמעל הכפתור הרביעי.
"וואו, לא ייאמן! זה כאילו שאנחנו חיים בסבנטיז", אמר והחל להסתובב ברחבי הבית כאילו בפעם הראשונה בחייו כשהוא מתלהב מכל מה שרואות עיניו. בשלב מסוים, ניגשה אליו זהבית, לחצה שוב על אותו הכפתור ואמרה לעמית-
"אני יודעת שאתה בשיא ההתלהבות כרגע, אבל אני רוצה שתראה את המתיחה שהכינו לי החבר'ה מהעבודה. אני משנה לך את הפילטר ורוצה שתגיד לי כשאתה נמצא על פילטר "Sepia". שם הפילטר רשום בתחתית המסך"
"אוקיי", אמר עמית וזהבית החלה להחליף את הפילטרים. לאחר מספר לחיצות, אמר עמית-
"אנחנו על פילטר "Sepia" והכל נצבע בגוונים של חום אדמדם יפהפה. אני לא מבין על איזו מתיח…", אמר עמית והפסיק לדבר כאשר ראה שמעל לשולחן האוכל שלהם שעדיין היה מלא בסושי, עומד הייצור המכונף עליו דיברה זהבית ומרחרח ללא הפסקה.
"ואוו, הוא נראה ממש אמיתי. השקיעו החבר'ה שלך"
"מה, אתה רואה אותו?"
"כן, והוא נראה בדיוק כמו שתיארת אותו", אמר והתקדם לעבר שולחן האוכל. כשהגיע לשולחן ניסה עמית לגעת בשדון, שמבחינתו היה וירטואלי בלבד. השדון נבהל מאוד מהנגיעה הבלתי מתוכננת, הדף את ידו של עמית בחוזקה והתעופף במהירות הבזק לעבר המסדרון והמשיך לעבר חדר השינה שלהם. המכה שקיבל עמית בידו גרמה לכך שכוס היין שהייתה על השולחן נפלה ונשברה וכל השולחן נצבע באדום מהיין שנשפך. באותו הרגע הסיר עמית את המשקפיים והביט בבהלה בזהבית ואמר לה בקול רועד-
"זהבית, זאת לא מתיחה! השדון הזה אמיתי, הרגע נגעתי בו, הוא הדף את היד שלי ועף לחדר השינה שלנו"
"אתה רציני?! מהצד שלי אני ראיתי אותך הולך לכיוון השולחן ובשלומיאליות שכל כך מאפיינת אותך, מצליח להפיל את כוס היין. מה, גם אתה מנסה למתוח אותי?", לאחר שסיימה לדבר, הביטה זהבית בעמית והבינה שהוא לא משקר לה. היא מעולם לא ראתה אותו מפחד והעיניים שלו שידרו עכשיו תחושת פחד נוראית.
"את יודעת, כל הסיפור הזה גורם לי לחשוב שאולי אני בכלל לא שלומיאל ובכל פעם שהבוהן הקטנה שלי נתקעת במשקוף הדלת או בכל פעם שאני מקבל מכה מדלת פתוחה של ארון, זה בכלל לא אני, אלא אחד השדונים המוזרים הללו שפשוט עמדתי בדרכו"

באותו הרגע, לקחה זהבית את המשקפיים מעמית, הרכיבה אותם על עיניה, בחרה בפילטר "Sepia" והחלה ללכת לחדר השינה שלה ושל עמית. כשנכנסה לחדר השינה הדליקה את האור, אך לא ראתה את השדון המוזר. היא חיפשה אותו גם מתחת למיטה ובארון, אך הייצור נעלם כלא היה. כשנכנסה לחדר הרחצה שבתוך החדר, ראתה שמשהו בו מוזר. אומנם הייצור לא היה בו, והכל היה צבוע בחום פסטורלי, אך היא הרגישה שמשהו מוזר לה. רק כשהיא הביטה במראה הגדולה שמעל הכיור, היא הבינה מה מוזר. במקום השתקפות של מראה רגילה, היא ראתה כי זכוכית המראה הפכה לסוג של מחיצה נוזלית והבינה שככל הנראה, השדון נכנס ויצא דרך המחיצה הזאת. באותו הרגע, לחצה זהבית על כפתור הפילטרים פעם נוספת. הפעם הפילטר היה של "Pop Art" ולמרות המוזרות של הפילטר בחיים האמיתיים, היא עדיין ראתה את ההשתקפות שלה במראה, הפעם ברקע של נקודות צבעוניות כאילו שאנדי וורהול עיצב בעצמו את המקלחת שלה. לאחר מכן ניסתה זהבית להביט במראה בכל הפילטרים האחרים ובכולם ראתה את ההשתקפות שלה במראה, ללא כל זכר למחיצה הנוזלית שראתה בפילטר ה-"Sepia". עם זאת, כשחזרה לפילטר "Sepia", הופיעה שוב המחיצה הנוזלית המוזרה.

זהבית יצאה מהמקלחת. עמית חיכה לה בחדר השינה, כשהוא מנסה לחפש את השדון המוזר גם ללא המשקפיים החכמים.

"זה לא יעזור לך. אפשר לראות אותו רק במשקפיים ורק בפילטר "Sepia". חוץ מזה שהוא כבר לא בבית. הוא ברח דרך המחיצה הנוזלית המוזרה שמתחילה במראה של מקלחת חדר השינה שלנו"
"מה? מה זאת אומרת מחיצה נוזלית מוזרה שמתחילה מהמראה שלנו", אמר עמית ונכנס למקלחת.
"המראה שלנו ניראית בסדר גמור. אני לא רואה פה כלום"
זהבית כיוונה את המשקפיים על פילטר "Sepia", הסירה אותם מראשה, נתנה אותם לעמית ואמרה-
"אתה לא מאמין לי. תראה בעצמך"
עמית הרכיב את המשקפיים וחזר למקלחת, יחד עם זהבית. הפעם הוא ראה את המחיצה הנוזלית עליה דיברה, בדיוק באותו מקום בו הופיעה רגעים ספורים לפני כן, הבבואה שלו. גם הפעם, הוא היה חייב לוודא שמה שהוא רואה אמיתי ולא וירטואלי והושיט את ידו בחשש לעבר המחיצה. כאשר אצבעות כף ידו נגעו במחיצה הנוזלית, הוא הופתע שהן לא נרטבו מהנוזל המוזר אלא פשוט חדרו את המחיצה והוא כבר לא רואה אותן. עמית נבהל מכך שהוא אינו רואה את אצבעותיו, משך בחזרה את כף ידו מהמחיצה המוזרה והסיר את המשקפיים.
"ראיתי את זה הפעם! לשנייה אחת, האצבעות שלך נעלמו לתוך המראה. מה קורה פה עמית?!", אמרה כשהיא לחוצה.
"אני לא יודע, אבל זה מפחיד ומסקרן בטירוף בו זמנית. נראה לי שגילינו בטעות שער למימד אחר"
"מה עושים עכשיו?", שאלה זהבית.
"יש לך עוד משקפיים כאלו?"
"לא, זה האב טיפוס. מרכיבים ממנו רק אחד כדי לערוך ניסויים ולבדוק מה עובד ומה עוד צריך לשפר לפני הייצור ההמוני של המשקפיים. למה אתה שואל?"
"חשבתי שאם אנחנו נכנסים לחקור את הפתח המסתורי הזה, עדיף שנעשה את זה ביחד, כששנינו מסוגלים לראות מה קורה במימד החדש"
"אה הבנתי, בשביל זה לא צריך עוד אב טיפוס. בשביל זה מספיקים משקפיים עם פילטר "Sepia" ואת זה יש לי בעבודה, במעבדת ה-R&D. אני מתקשרת לבדוק אם מישהו עוד נמצא במעבדה"
לאחר שיחה קצרה, התלבשה זהבית ואמרה לעמית-
"אני הולכת לעבודה, ניסן מהצוות שלי עדיין נמצא שם והוא אמר שהוא יחכה לי עד שאגיע. אני לא אתעכב. אני מביאה את המשקפיים הנוספים ובאה"

לאחר כחמישים דקות חזרה זהבית ואמרה לעמית-
"Mission Accomplished"
עמית הרכיב את המשקפיים הנוספים שהביאה זהבית וניגש למקלחת חדר השינה שלו. גם הפעם הוא ראה את המחיצה הנוזלית המוזרה במקום את ההשתקפות שלו. כשיצא מהמקלחת אמר לזהבית-
"יופי, גם המשקפיים האלו פועלים. אני מציע שנלבש בגדים נוחים ונצא לדרך"
"אתה בטוח שאנחנו צריכים לעשות את זה. אני מפחדת"
"אל תדאגי, ראית שהשדון הקטן הזה פחד ממני יותר ממה שאני פחדתי ממנו. חוץ מזה, סוף סוף יש לנו אפשרות לגעת בלא נודע ולהיכנס להרפתקאה אמיתית. כל החיים שלי רציתי שיקרה לי דבר כזה. לגעת במופלא ובלא נודע ועכשיו יש לנו הזדמנות אמיתית לעשות את זה. את מבינה, אנחנו הולכים לעשות היסטוריה!"
"אני לא בטוחה. תן לי לישון על זה. בכל מקרה, אני לא רוצה ללכת למימד אחר, או מה שזה לא יהיה, בחושך. בוא נחכה לבוקר ונחליט"
"צודקת, עדיף להיכנס לשם באור יום כשאנחנו רעננים ופחות עייפים", אמר עמית לזהבית ושניהם חזרו לאכול.

במהלך הלילה, עמית וזהבית לא הצליחו להירדם והתהפכו במיטתם. החוויות שלהם מהערב הקפיצו את האדרנלין שלהם והם חזרו ושיחזרו במוחם את כל שקרה שוב ושוב וחשבו על ההזדמנות שנקרתה בדרכם לחקור עולם חדש, אך בו זמנית, תקף את שניהם גם חשש גדול מהלא נודע המסתתר מעבר למחיצת הנוזל. בשעה מסוימת, בשעות הקטנות של הלילה, גופם נכנע לעייפות ושניהם נרדמו.

בשעה שש וחצי בבוקר השעון המעורר של זהבית החריש את החדר כבכל בוקר. עמית וזהבית התעוררו וחשו עייפות גדולה, אך למרות הכל קמו מהמיטה ולאחר שצחצחו שיניים ושטפו פנים, אמרה זהבית לעמית-
"הסקרנות הכניעה אותי, אני בפנים! אבל תבטיח לי שבסימן ראשון לסכנה, אנחנו חוזרים מיד לבית"
"סגרנו!", אמר, והם החלו להתלבש בבגדים נוחים לקראת הסיור שלהם במימד ה-"Sepia". עמית אף הכין תיק גב קטן והכניס לתוכו שני בקבוקי מים מינרליים, כמה חטיפי בריאות, פנס כיס וסכין יפנית גדולה.

לאחר שאכלו ארוחת בוקר ושתו את הקפה של הבוקר, עמית שם על גבו את תיק הגב והם ניגשו לחדר הרחצה שבחדר השינה שלהם. לאחר שנכנסו לחדר הרחצה, הרכיבו את המשקפיים. זהבית הרכיבה את האב טיפוס ועמית את המשקפים הנוספים. זהבית הפעילה את המשקפיים בפילטר "Sepia", אך הפעם לחצה על הכפתור החמישי, כפתור מצלמת הווידאו ולאחר מכן לחצה על הכפתור הקטן שמעל הכפתור החמישי ובתחתית המסך הופיע הכיתוב "Rec".

עמית הניח שרפרף מתחת לכיור, טיפס על הכיור והחל להיכנס לתוך המחיצה הנוזלית כשהוא אוחז בידה של זהבית שהייתה בעקבותיו. לאחר ששניהם עברו את המחיצה, הם שמו לב שהם נמצאים בסוג של חדרון קטן והרוס, עם קירות מתקלפים שהדבר היחיד שהיה בו שלם הייתה המחיצה הנוזלית ממנה הגיעו. רק לאחר מספר רגעים, כשראתה אסלה שבורה באותו חדרון, אמרה-
"עמית, אני מכירה את החדר הזה! זה חדר הרחצה שלנו, או סוג של גרסה מעוותת שלו בתמונת ראי"
הוא הביט שוב פעם בחדר המוזר ולאחר מספר שניות אמר-
"בחיי, את צודקת!"

הם יצאו מחדר הרחצה, אל תוך הבית וגם כאן הם נתקלו בגרסה מעוותת והרוסה של הדירה היפה שלהם, כשכל סידור החדרים הפוך כבתמונת ראי. כל דלתות הבית היו חסרות והמשקופים היו שבורים, הרהיטים שהכירו וכל כך אהבו היו מנופצים ופזורים לכל עבר. כל חלונות הבית היו הרוסים ושברי הזכוכית שלהם היו מפוזרים גם כן. הרצפה הייתה מכוסה בשכבת אבק עבה והכל היה מלוכלך. הם יצאו מהדירה שלהם וראו שהמצב דומה גם בדירות האחרות בבניין שלהם, שבעולם האמיתי נחשב לאחד המטופחים והיפים ביותר בשכונת "הרצליה הירוקה". בשלב מסוים, אמר עמית-
"בואי אחריי, יש לי תיאוריה שאני מעוניין לבדוק" והוביל את שניהם לדירה של אדון וייס מהקומה הראשונה. גם בדירה של אדון וייס, ששימש כראש ועד הבית של הבניין, הכל היה הרוס, אך עמית הלך ישירות לחדר השינה שלו וכשנכנס לחדר הרחצה שלו, במקום מחיצה נוזלית ראה עמית כיור שבור עם ברז חלוד ויצא משם באכזבה.
"למה נכנסת לכאן?", שאלה בסקרנות.
"רציתי לבדוק אם כל המראות בחדרי הרחצה הם שער לעולם שלנו ובחזרה"
"אה, הבנתי. רעיון טוב!, אבל עדיין לא בדקנו בחדר הרחצה המרכזי של אדון וייס", אמרה והחלה ללכת לכיוון חדר הרחצה המרכזי. כשהגיעה לשם ראו השניים מחיצה נוזלית נוספת. המחיצה הזאת הייתה גדולה יותר מהמחיצה הנוזלית שבביתם, ככל הנראה הואיל והמראה שבחדר הרחצה של אדון וייס הייתה גדולה משלהם. באותו הרגע הבינו השניים כי יש כניסות ויציאות רבות למימד ה-"Sepia" וזה קצת הרגיע אותם. עמית אף אמר-
"התיאוריה שלי הוכיחה את עצמה. המראות בעולם האמיתי, הם שערי הכניסה והיציאה למימד ה-"Sepia". זה אומר שבמקרה של צרה, נחפש מקום בו בעולם האמיתי יש מראה ונוכל לחזור לעולם שלנו"

לאחר שיצאו מהדירה של אדון וייס, הם ירדו לקומת הקרקע, יצאו מהבניין וריח כבד של מדורה עלה באפם, בדומה לריח השורר ברחובות בליל ל"ג בעומר. ברחוב לא הייתה נפש חיה ושקט קודר שרר מסביב, ללא קולות של רחוב או של טבע, גם קולות הציפורים והחרקים שהאדם רגיל לשמוע ומסנן במוחו כלאחר יד, בלטו בחסרונם. למרות שעת הבוקר המוקדמת בחודש יוני, השמיים היו מכוסים בעננים כבדים שפילטר ה-"Sepia" הציג בצבע חום קודר, והם לא הצליחו לראות את השמש. באוויר היה סוג של משקע דק שירד עליהם כל העת וכיסה את כל הרחוב, אך הם לא נרטבו מהמשקע המוזר. לאחר שזהבית מיששה את המשקע בידיה, אמרה-
"זה אפר!"

הרכבים המעטים במגרש החנייה היו הרוסים או שרופים וכולם, כמו יתר הרחוב, היו מכוסים בשכבה עבה של אותו אפר. עמית הצליח לזהות את ג'יפ הסוזוקי שלו הרוס לגמרי, עם כתמי חלודה וללא מנוע ואמר-
"זה לא ייאמן איך במימד הזה הכל הרוס"
לאחר שסקרו את כל אזור חניית הבניין שנראתה שונה כל כך ממה שהכירו, ראתה זהבית מרחוק שלושה שרידי גופות אדם, שניכר שהם נמצאים במצב הזה זמן רב, הואיל ונותר מהן רק עצמות מפויחות. זהבית נבהלה מאוד ממראה השלדים המפויחים, נצמדה לעמית בבעתה ואמרה לו- "סיכמנו שבסימן ראשון לסכנה אנחנו חוזרים הביתה, זוכר?"
"כן, אבל נראה שהשלדים הללו נמצאים כאן זמן רב. הכל נראה מת. נראה לי שהסכנה שהייתה פה כבר חלפה מזמן", אמר בביטחון למרות החשש שניקר בראשו.

לאחר ששמעה זהבית המבוהלת את דברי עמית, היא נרגעה קצת ויצר הסקרנות שלה גבר על החשש הקמאי שקינן בליבה מרגע שהם נכנסו לעולם קודר זה. היא החליטה להמשיך ולתור יחד עם עמית את העולם המוזר.

באותו הרגע היה לזהבית רעיון. היא הלכה לתחתית הבניין וראתה דלת ברזל נעולה. היא הוציאה מכיסה צרור מפתחות, הכניסה מפתח פלדלת לחור המנעול וסובבה אותו נגד כיוון השעון כשהיא ממלמלת לעצמה- "Please! Please!". המנעול נפתח וזהבית פתחה את הידית בחשש. היא נכנסה לחדרון שפתחה ולאחר מספר רגעים אמרה- "יש!". זה היה המחסן שלה ושל עמית והם אפסנו בו את האופניים שלהם. היא קראה לעמית ואמרה-
"האופניים שלנו נשארו שלמות ובגלל שהשלדה שלהם עשויה מאלומיניום, הם לא החלידו. רק השרשרת קצת חלודה, אבל אפשר לנסוע איתם. אמרתי לך ששווה היה להשקיע באופניים עם השלדה היקרה!"

עמית וזהבית החלו לנסוע ברחבי הרצליה באופניים שלהם כשכל העת האפר ממשיך ליפול מהשמיים הקודרים. כל מקום בו עברו היה מצד אחד מוכר ומצד שני זר לחלוטין. כאילו סופת טורנדו עברה על העיר כולה והרסה אותה לחלוטין. בכל המסע שלהם במימד המוזר, הם לא ראו נפש חיה ותהו כל העת בתוך תוכם- "לאן נעלמו כל האנשים בעולם הזה?!". מדי פעם הם נתקלו בשרידים מפויחים של שלדי אדם, בדומה לאלו שראו בחניון הבניין שלהם, אך לא היה כל סימן לאנשים חיים. כשהגיעו לרחוב העלייה השנייה בשכונה, אמרה זהבית לעמית-
"בוא ניסע לבית של הראל, הבוס שלי. הוא גר ברחוב ויתקין, אני רוצה לראות איך נראית הווילה המדהימה שלו כשהיא הרוסה" ושניהם נסעו בעקבות זהבית. זהבית נכנסה באחת הסימטאות של העלייה השנייה ולאחר נסיעה של כמה עשרות מטרים נעצרה ואמרה- "הגענו!"

הם ירדו מהאופניים, השאירו אותם ברחוב ונכנסו דרך שער גדול ושבור ולתוך חצר גדולה. בכניסה לחצר ראו על שביל הגישה לבית עוד שלד מפויח. החצר שנגלתה להם הייתה לא מטופחת ומלאה בצמחים ובעצים קמלים. קירות הבית היו מקולפים וזרועים בסדקים ובמרכז החצר הייתה בריכת שחייה הרוסה, מלאה במים עכורים ובאפר וצחנה חריפה עלתה ממנה.
"וואו, זה לא ייאמן איך הגינה המטופחת של הראל ובריכת השחייה המדהימה שלו ניראות בעולם הזה. תבין, בפעם האחרונה והיחידה שהייתי פה, בערב גיבוש שהראל אירגן לנו, כל הצוות היה בהלם מההגינה שלו. הוא בנה לעצמו גן יפני מדהים עם מעצב גינות מיוחד שהוא הביא מיפן ועכשיו הגן היפה שלו נראה גרוע יותר מהאדנית ששכחנו להשקות במרפסת שלנו"
כדי לא להתקרב לשלד המפויח, פילסו זהבית ועמית את דרכם בגינה העזובה ונכנסו למבואת הבית דרך דלת הכניסה הגדולה השבורה. "הדלת הזאת ראתה כבר ימים טובים יותר", אמר עמית בשעה ששניהם נכנסו לבית. בכניסה לבית הם ראו משהו מוכר, מוכר מאוד אפילו. זאת הייתה מחיצה נוזלית ענקית שכיסתה כמעט קיר שלם. כשראתה זהבית את המחיצה הנוזלית העצומה, אמרה לעמית-
"עכשיו אני נזכרת שבכניסה לבית של הראל, הייתה מראה עצומה שכיסתה כמעט את כל הקיר. זה מחזק את התיאוריה שלך לגבי המראות"

זהבית ועמית המשיכו לתור את הבית, שבעולם האמיתי היה מושא לקנאה לכל אדם שביקר בו, אך במימד ה-"Sepia", נראה היה שכל הרכוש שבעולם הפך לחסר תועלת וחסר תוחלת. בתי מידות רחבים ומפוארים היו עלובים בדיוק כמו דירות קטנות ומעופשות. איזורי יוקרה התערבבו עם שכונות מצוקה ונראה היה לרגע כי במימד זה לרכוש פיזי אין משמעות אמיתית. לא לשוויון זה בתנאי המחיה פילל קרל מרקס כשהוא הגה את התיאוריה הכלכלית חברתית שלו, אבל במימד ה-"Sepia" ככל הנראה לא שמעו על המרקסיזם או על כל תיאוריה כלכלית-חברתית אחרת. הדברים היו פשוט כפי שהם, מבלי שיהיה כוח ניראה לעין שמכוון את הדברים לכיוון כלשהו והיה נראה כי כל הרעיונות הנעלים של האנושות בנוגע לשוויון, לחירות ולאחווה, פשוט לא תופסים במימד הזה. לעיתים לא ברור היה לגמרי, אם הם תופסים בעולם האמיתי.

לאחר מספר דקות של סיור בביתו ההרוס של הראל, יצאו זהבית ועמית מהבית, עלו לאופניים שלהם והמשיכו לרכוב בעצלתיים במורד רחוב ויתקין לכיוון רחוב "לייב יפה". כשהגיעו לרחוב שמעו קולות צחוק מוזרים מכיוון רחוב הדר הסמוך, קולות המזכירים קולות צבועים מייללים, וריח חזק של עשן התפשט בכל האיזור. זהבית ועמית עצרו מיד את האופניים והביטו לכיוון הכיכר הסמוכה ברחוב הדר. כל הכיכר ועץ הבומבק הגדול שניצב במרכזה, עלו באש במדורה ענקית. מסביב למדורה הגדולה עמדו שדים הדומים במראה שלהם לשדון הקטן שביקר בביתם, אך הם היו הרבה יותר גדולים ועם מבט הרבה יותר מפחיד ומאיים בעיניים האורכיות שלהם. רובם היה בגודל של אדם בוגר, חלקם קטנים יותר, אך אחד מהם היה עצום בגודלו. הוא היה בגובה שני מטרים לפחות והכנפיים העצומות שלו נגעו ברצפה כשהוא התהלך. השדים חגו מסביב למדורה הענקית שהתחוללה בכיכר והשליכו לתוכה מדי פעם משהו, משהו גדול. ניכר היה שהחום הרב שיצרה האש לא איים עליהם. למעשה נראה היה כי הם מורגלים לחום הזה ומדי פעם אחד השדים התעופף דרך האש היוקדת מבלי להישרף. עמית וזהבית המפוחדים הסתתרו מאחורי אחת המכוניות ההרוסות שברחוב והתבוננו במחזה המוזר. בשלב מסוים הבחינה זהבית כי על האספלט שמסביב לכיכר שכובים מספר רב של אנשים, כפותים בידיהם וברגליהם, הממררים בבכי נוראי. ליבם של עמית וזהבית התמלא פחד נוראי למראה האנשים האומללים והשדים שחגו סביבם. לאחר שהתבוננו היטב, הבחינו כי רוב האנשים הם זקנים, אך היו שם גם מספר גברים ונשים בגיל צעיר יותר. לאחר דקה ארוכה של התבוננות חרישית ראתה זהבית כי אחד האנשים הכפותים מסתכל עליה במבט מוכר. היא מיד זיהתה אותו. זה היה פסחזון. בעל המכולת הזקן מרחוב סוקולוב. היא אף פעם לא חיבבה את האשמאי הזקן בגלל ההערות המגעילות שלו ונמנעה מלקנות במכולת שלו. לאחר מספר רגעים היא נזכרה כי ביום שישי האחרון, כשהייתה בעיר, המכולת שלו הייתה סגורה ומודעות גדולות בכיתוב שחור ולבן, שעליהן התנוסס בגדול השם "יוסף פסחזון", כיסו את כל זכוכיות הוויטרינה של המכולת. באותו הרגע סימנה זהבית לעמית שהם חייבים לברוח משם ומהר.

בעודם מתחילים לנוע לאחור בחרישיות, הרים השד הענק בידיו החסונות גבר גדל מימדים, פרש את כנפיו והתעופף ללא מאמץ ניכר אל מעל למרכז המדורה והטיל לתוך האש היוקדת את הגבר המבוהל שלא פסק מלזעוק לעזרה. השדים צחקו וצהלו בקול כה רם למראה שריפת האדם שמולם, עד שזעקות הפחד של האנשים הכפותים שמסביב למדורה כמעט ולא נשמעו. בניגוד לשדים האחרים השד הגדול לא צחק. במקום זה, הוא המשיך להתעופף גבוה מעל האש ואמר לחבורת השדים בקול צווחני ומעורר אימה-
"אני מריח בני אנוש שלא שייכים לפה! הם קרובים! תתפסו אותם!!!"

בתגובה, כל השדים פרשו כנפיים והחלו להתעופף בכל הכיוונים, מחפשים אחר עמית וזהבית כשהם זועקים בקול הצחוק מעורר הפלצות שלהם. עמית וזהבית הבינו שזמנם קצוב ושיש איום ממשי על חייהם. בשבריר השנייה שהיה להם להחליט, הם בחרו שלא לעלות לאופניים והחלו לרוץ בריצת אמוק לכיוון המוצא היחיד עליו חשבו באותו הרגע, הבית של הראל. הם היו חייבים להגיע למחיצה הנוזלית הענקית שבמבואת ביתו.

בשלב מסוים אחד השדים המעופפים ראה אותם רצים במעלה רחוב ויתקין וזעק זעקה מקפיאת דם לחבריו וכולם החלו להתעופף במהירות לכיוון עמית וזהבית. בשלב מסוים הבין עמית כי הסיכויים שלהם להצליח להגיע לתוך הבית של הראל לפני השדים המעופפים קלוש והוא צעק לעבר זהבית שהקדימה אותו במספר צעדים-
"לא משנה מה קורה לי, את ממשיכה לרוץ!"

זהבית המבועתת שמעה את עמית והמשיכה לרוץ בכל כוחה. כשהגיעו השניים לשער הכניסה לבית, השדים כבר היו קרובים, קרובים מדי. באותו הרגע נעצר עמית, לקח ענף גדול שהיה מונח על הקרקע וקרא לשדים, בקול הכי חזק שהוא הצליח לגייס באותו הרגע-
"בואו אלי, חבורת פחדנים, אני כאן! בואו לכאן!"

באותו הרגע, כל השדים מיקדו את המעוף שלהם לכיוון עמית, למעט שד אחד, השד הענק, ככל הנראה, מנהיג החבורה. הוא המשיך לעוף אחרי זהבית המבועתת. לפני שנכנסה זהבית לבית של הראל היא סובבה את המבט שלה וראתה כי חבורת השדים תפסה את עמית שהיה מבוהל מאוד. בשארית כוחותיו הוא צעק לעברה- "זהבית, תמשיכי לרוץ! אל תעצרי!"

זהבית נכנסה למבואת הבית ומולה ניצבה המחיצה הנוזלית הגדולה, כשבדיוק בכניסה לבית נחת השד הענק. כשראתה זהבית את השד האימתני, היא זינקה בכל כוחותיה אל תוך המחיצה הנוזלית, הישר אל אולם הכניסה לביתו של הראל בעולם האמיתי ובעודה באוויר שלחה את ידה לכיוון המשקפיים החכמים והסירה אותם מעיניה. גופה עבר כבר כמעט כולו לעולם האמיתי כאשר היא חשה שמשהו תופס את כף רגלה בסוג של לפיתת חנק ומושך אותה בחזרה אל מימד ה-"Sepia". זהבית ניסתה להתנגד בכל כוחה, אך כוחותיה הדלים לא הספיקו כנגד כוחו הרב של השד האימתני שאחז בה ומשך אותה למימד ה-"Sepia", ממנו ניסתה להימלט. הדבר האחרון שעשתה לפני שנכנעה לחלוטין, היה לעזוב את המשקפיים החכמים שהסירה לא מכבר. כך, בשעה שהיא נעלמה לתוך מראת הקריסטל הגדולה והיפה שבמבואת הבית של הראל, נחתו בחוזקה על רצפת המבואה המשקפיים החכמים ונשמע קול חזק של ניפוץ עדשות המשקפיים.
——————-
באותו הערב, חזר הראל מהעבודה לביתו בשעה שמונה בערב. כשהגיע, נשק לאישתו חגית ולשתי בנותיו והם אכלו יחדיו ארוחת ערב. במהלך הארוחה, אמרה חגית להראל-
"דרך אגב, כנראה כשיצאת מכאן בבוקר, נפלו לך המשקפיים שהבאת מהמשרד. כשהגעתי הביתה בצהריים עם הילדים כל המבואה הייתה מלאה בזכוכיות של המשקפיים השבורים"
"על מה את מדברת? איזה משקפיים הבאתי מהמשרד?!", שאל בתמיהה.
"נו, משקפיים כתומים היי-טקיסטיים כאלו, עם לוגו של TK על הידיות שלהם", אמרה בשעה שהיא מביאה מהמטבח את המשקפיים השבורים. הראל זיהה מיד את המשקפיים החכמים שנתן רק אתמול בערב לזהבית.
"מה? איך זה יכול להיות? המשקפיים האלו אמורים להיות אצל זהבית ויינר מהעבודה שלי. איך הם הגיעו לכאן?"

לאחר שסיימו לאכול, התקשר הראל לזהבית, אך לא היה מענה בצידו השני של הקו. לאחר מספר רגעים נזכר הראל במייל המוזר שקיבל אתמול בלילה מזהבית על פיצ'ר נוסף שהכניסו למשקפיים מבלי שידעה מזה. הוא נכנס למייל שלו במחשב וקרא שוב את אותו המייל ואמר לעצמו "פיצ'ר של שדון קטן במצב המצלמה, תחת הפילטר "Sepia"", בחיי שזה נשמע מוזר. הראל המשיך לנסות להשיג את זהבית בטלפון ובוואטסאפ במהלך אותו הערב עוד מספר פעמים, אך ללא הועיל. לא ניתן היה להשיג את זהבית. בשלב מסוים, שלח הראל הודעה בוואטסאפ של צוות הפיתוח-
"מישהו שמע מזהבית לאחר ישיבת הצוות של הפיתוח אתמול?"
לאחר מספר רגעים ענה לו ניסן מהצוות-
"היא התקשרה אלי אתמול בערב למשרד לברר אם יש משקפיים עם פילטר של "Sepia" וכשאמרתי לה שכן, היא ביקשה שאמתין לה כי היא באה לקחת אותם. היא הגיעה למשרד בסביבות תשע, לקחה את המשקפיים והלכה"

המידע החדש סיקרן את הראל יותר ויותר ולאחר מספר ניסיונות נוספים להשיג את זהבית בטלפון, הוא החליט שמחר בבוקר הוא ימשיך לבדוק את העניין. קצת אחרי השעה אחת עשרה נכנס הראל למיטה לישון. אשתו חגית ראתה בטלוויזיה בחדר השינה סרט עם ג'ורג' קלוני. הראל שאל את אישתו-
"את ממשיכה לראות את הסרט או שאת נכנסת לישון"
"רק שנייה אחת, אני שמה הקלטה, זה סרט מעניין"
"הקלטה!, איך לא חשבתי על זה קודם? את גאונה חגית! פשוט גאונה!", אמר, קם מהמיטה והלך לחדר העבודה שלו מבלי להסביר את עצמו. כשהגיע לחדר העבודה, הוא הפעיל את המשקפיים החכמים והעביר את הקבצים המוקלטים עליהם לטאבלט שלו. להפתעתו היה שם רק קובץ אחד, קובץ גדול. זה היה קובץ וידאו. הראל התיישב ולחץ על כפתור ה-"Play". הסרטון שצילמה זהבית מהרגע שהיא ועמית נכנסו מחדר הרחצה שלהם למימד ה- "Sepia" הופעל והראל היה המום ומבועת לגמרי ממה שראו עיניו מאותו הרגע בו זהבית ובעלה נכנסו לאותו מימד מוזר ועד לרגע בו נשאבה זהבית לתוך המראה הגדולה במבואת ביתו על ידי סוג של שד עצום ואימתני.

למחרת בבוקר הטיל הראל על ניסן מצוות הפיתוח להכין לו תוך שלושה ימים שבע זוגות משקפיים חכמים הכוללים פילטר "Sepia" בלבד. במהלך הימים שלאחר מכן הזמין הראל בעצמו את ההנהלה הבכירה של החברה לבית שלו, ליום רביעי בשעה עשר בבוקר, ואמר להם כי יש לו תגלית מהפכנית להציג להם ושהפגישה חייבת להיערך בבית שלו. ברגע שמנהלי החברה שמעו את צמד המילים "תגלית מהפכנית", הם פינו מיד את הלו"ז שלהם ואישרו הגעה לפגישה. במקביל לזימון הפגישות, עבד הראל בקדחתנות על סרט הווידאו שצילמה זהבית במשקפיים החכמים. לאחר שלושה ימי עבודה הוא הצליח לקחת את הסרט המקורי שאורכו היה שעתיים ועשרים ושלוש דקות וזיקק אותו לסרטון באורך של שבע דקות ושלושים וארבע שניות.

ביום שלישי בבוקר הודיע ניסן להראל כי המשקפיים שביקש מוכנים. הראל בדק כל אחד מזוגות המשקפיים בעצמו ולבסוף אמר לניסן תודה. בערב, לפני שיצא מהעבודה, לקח הראל לביתו את כל זוגות המשקפיים.

למחרת בבוקר, לקראת השעה עשר החלו להגיע לביתו של הראל כל מנהלי החברה הבכירים- המנכ"ל והבעלים, עוזי ארנון וחמשת הסמנכ"לים שלו. כל אחד מהם ניסה בתורו לדובב את הראל לומר לו מהי בדיוק התגלית שגילה, אך הראל ביקש בנימוס שיחכו בסבלנות לפגישה.
בשעה עשר בדיוק, ביקש הראל מכל המנהלים לבוא עמו למבואת ביתו. כשהגיעו חילק לכל אחד מהם זוג משקפיים ושאל אותם-
"אתם מכירים את המושג "סרנדיפיות"?"
"כן, מדובר במצב בו אתה מחפש משהו אחד ומוצא משהו אחר לגמרי. חלק מהתגליות הגדולות ביותר בעולם הן סרנדיפיות. הדוגמא הכי מוכרת היא גילוי אמריקה", אמר עוזי, מנכ"ל החברה.
"בדיוק! אהבתי גם את הדוגמא בה נקבת- גילוי העולם החדש, היא מתאימה בדיוק למה שאני עומד להציג בפניכם!", אמר הראל בדרמטיות והסקרנות בקרב המנהלים גאתה.

"אני מבקש מכם להרכיב את המשקפיים שקיבלתם. אלו לא המשקפיים החכמים עליהם עמלנו בשנתיים האחרונות. אנו באנו לכאן לראות משהו אחר לגמרי. משהו לא מהעולם הזה"

מנכ"ל החברה ויתר המנהלים הרכיבו את המשקפיים וראו את כל העולם בגוון חום אדמדם והחלו להתלהב מהפיצ'ר המגניב. הראל עצר את ההתלהבות הרגעית של המנהלים כשהוא אמר להם-
"עכשיו תסתכלו על עצמכם במראה!"
כל המנהלים הביטו במראה הגדולה שמולם ונדהמו לראות כי הם אינם רואים בה כל השתקפות. מראת הקריסטל היפה, הפכה באחת למחיצה נוזלית מסוג כלשהו. למראה המחיצה הנוזלית המוזרה החלה המולה בקרב המנהלים ומנכ"ל החברה, עוזי, שאל בסקרנות-
"מה אנחנו רואים כאן בדיוק?"

באותו הרגע לקח הראל את ידו והעביר אותה דרך המחיצה הנוזלית והיד שלו נעלמה לחלוטין מאחורי המחיצה המוזרה. הראל ביקש מהמנהלים להסיר את המשקפיים וכשהם הסירו את המשקפיים, באורך פלא מראת הקריסטל הופיעה שוב בדיוק במקום בו הייתה לפני שהרכיבו את המשקפיים והם ראו את ההשתקפות שלהם. אך דבר אחד לא השתנה. היד של הראל הייתה עדיין תקועה בתוך המראה מבלי שניתן יהיה לראות את ההמשך שלה. הראל המשיך לשחק עם היד שלו בתוך המראה, פנימה, החוצה ולצדדים עד שבסופו של דבר הוא הוציא מהמראה את היד שלו לחלוטין והסיר גם הוא את המשקפיים.

באותו הרגע שאל עוזי-
"זה סוג של קסם או משהו כזה?"
הראל התבונן בחבורת המנהלים הבכירים שמולו ואמר להם-
"לפני שאני אמשיך לענות לשאלות שלכם, אני מבקש שתתיישבו בסלון. יש סרטון קצר שאני רוצה שתראו"

ששת המנהלים התיישבו בסלון ביתו של הראל והראל לחץ על כפתור ה-"Play". המנהלים הביטו בסרטון המוזר מבלי להוריד מבט מהמסך וכשהסרטון נגמר, אמר עוזי להראל-
"שמעתי על הסרטים האלו. הם מצולמים בטכניקת צילום מסוג "Found Footage". הבנתי שהם פופולאריים מאוד היום בז'אנר סרטי האימה. דבר אחד אני לא מבין. למה הצגת לנו פרומו לסרט אימה סוג ב'. מה הקשר של הסרט שראינו לפגישה הזאת?"
"לצערי זה לא פרומו לסרט אימה, כל מה שראיתם בסרט התרחש באמת ביום שני בשבוע שעבר. האנשים שראיתם בסרטון הם זהבית ויינר, מנהלת פרויקט המשקפיים החכמים ובעלה עמית וכל מה שקרה בסרטון קרה להם באמת וצולם בעזרת אב הטיפוס של המשקפיים החכמים שנתתי לזהבית לטסטים…", המנהלים החלו לזוז בכורסאות בהן ישבו בחוסר נוחות והראל המשיך ואמר-
"הסרטון המקורי היה באורך של למעלה משעתיים ואני קיצרתי אותו לצורך הפגישה עמכם. למעשה, המחיצה הנוזלית שראיתם בסוף הסרט ושדרכה ניסתה זהבית להימלט מהשד היא אותה מחיצה נוזלית שראיתם לפני דקות אחדות"

באותו הרגע החלו המנהלים להיות חסרי שקט למעט עוזי שהתיישב בשקט בכורסא שלו וחשב על כל מה שקרה בדקות האחרונות. חלק מהמנהלים חשב שהראל מנסה לעשות להם סוג של מתיחה והחלו להטיח בו האשמות. בשלב כלשהו קם עוזי מהכורסא שלו, הרכיב שוב את המשקפיים והלך לעבר המראה הגדולה שבמבואת הבית כשכל המנהלים מביטים בו בתמיהה. כשהגיע למראה, לתדהמת כל הנוכחים הוא הכניס את ראשו לתוכה, סובב את ראשו ימינה ושמאלה והחזיר את ראשו למבואה. עוזי הסיר את המשקפיים והעיניים ההמומות שלו אמרו הכל. לאחר מספר רגעים שאל עוזי-
"מה קורה כאן לכל הרוחות? זה סוג של קסם?!"
"זה לא סוג של קסם, זה סוג של שער. זהבית שילמה בחיים שלה ובחיים של בעלה כדי לספר לי על השער הזה ועוד שערים רבים אחרים, דומים לו. כולם מובילים לאותו מקום…"
"ספר לנו, לאן השער הזה מוביל?" שאל עוזי בסקרנות.
"לפי מה שראיתי, מדובר בשער לעולם אחר. עולם שכולנו שמענו עליו", אמר הראל ולאחר מספר רגעי שקט מותח, הוסיף ואמר בדרמטיות-
"אני מעריך שזה השער לגיהינום…"
כשסיים הראל את המשפט, קול דממה דקה השתלט על סלון ביתו היפה…