אל תהיה כל כך בטוח – פרק 3 והאחרון

הדובים הרימו את האוטו ולקחו אותו למקום ששמו …………………………………………………..
טוב למען האמת אני לא כל כך בטוחה מה היה השם של המקום אבל הוא היה מפחיד!
הסכמנו כולנו שלא נצא מהאוטו עד שלוכדי החיות יגיעו.
פתאום גילינו שיש לנו באוטו טלפון חירום. התקשרנו ללוכדי חיות והם אמרו שהם יגיעו בעוד יומיים!
הצצתי מהחלון לבדוק אם השטח פנוי,וכשהוא היה פנוי כולנו ברחנו בבת אחת!
רצינו לעשות את זה באוטו אבל נגמר הדלק.
"טוב בואו נחשוב על הצד החיובי" אמרתי "שהוא?" רטנה אחותי "לחצי מהאנשים שפה לא תזיק ריצה כדי להוריד כמה קילו" אמר דניאל שהתפרץ אם יורשה,לי לומר בגסות רוח רבה לשיחה שלנו."כמוך" ,גיחכה אחותי."די כבר דניאל, לך מפה,אנחנו רוצות לדבר לבד" אמרתי לו.
"אז מה חצי הכוס המלאה?" שאלה אחותי. "לא יודעת, קיוויתי שאת תדעי" גיחכתי.
"פחות לדבר,יותר לרוץ" אמר דודו. "תראו מי מדבר" שמעתי את סתיו אומרת לו.
המשכנו לרוץ ולרוץ ולרוץ ולרוץ עד שהגענו לעיירה קטנה ומיושבת שהייתה כמה קילומטרים מהמקום שהדובים לקחו אותנו אליו.
שאלנו את אנשי העיירה איפה אנחנו וכולם אמרו לנו שאנחנו בעיירה "כלומה".
לא יודעת מה עם השאר אבל לי העיירה "כלומה" נשמעת יותר כמו המילה "כלום" עם ה' ומ' רגילה.
אז בלית ברירה קנינו טלפונים חדשים לפטופים,טאבלטים,אייפדים וכולי.
הדלקתי GPS בפלאפון החדש שלי ומסתבר שמרומניה הגענו לבולגריה.
מה שהדאיג לא היה הדובים שרדפו אחרינו או העובדה שאיבדנו את הרכב או הדאגה שהגענו מרומניה לבולגריה אלא מה שהדאיג אותי היה החזרה לישראל.
הרי שדה התעופה,האוטו והכרטיסים לטיסה ברומניה ואנחנו בכלל בבולגריה!
לקחנו מונית וביקשנו מהנהג לקחת אותנו ל"יער הדובים" שברומניה.
הוא אמר לנו שמעבר בין מדינות הוא יקר מאוד ואמרנו שנצטרך להתמודד עם המחיר.
חזרנו לרומניה והגענו ל"יער הדובים".
לוכדי החיות סוף סוף הגיעו והתלוננו שביער הזה בכלל אין דובים. "איך זה אפשרי?",הופתע דודו. הם הסבירו לנו שלא קראנו את כל השם של היער,שהשם של היער הזה הוא בכלל "יער הדובים,פארק שעשועים ענק לכל המשפחה עם אפקטים מיוחדים של אשליות דובים!".
"אההההה" קראנו בהפתעה "אהההההה" חזר אחרינו אחד לוכדי החיות בזלזול.
חזרנו לדירה ששכרנו בתחילת הטיול והלכו לישון.משום מה כולנו היה בדירה רק חדר שינה אחד ובו הייתה רק מיטה אחת וספה מתקפלת,אבל אנחנו שתי משפחות, 4 הורים ו-8 ילדים.
ההורים רצו להפנות את זה לטובתם כלומר שההורים ישנו במיטה אחת וכל הילדים בספה המתקפלת. והמיטה הייתה גדולה אבל ממש ממש גדולה.
אני ישר צעקתי "אין סיכוי שאתם תוקעים 8 ילדים על ספה מתקפלת קטנה כזאת,בזמן שאתם מתפנקים לכם על מיטה ענקית!"
עומר אמרה:"אנחנו,הילדים,נישן על המיטה הגדולה ,כי אנחנו הרבה יותר מבחינת כמות, וחוץ מזה אתם תמיד מקבלים את המיטות ואנחנו נתקעות על ספה מתקפלת!" "נתקעים,אם יש בן אחד אפילו זה נתקעים" תיקן אותה ליאם. "אני יודעת את זה" רטנה עליו עומר.
"יש לי רעיון!" צעקתי. כולם שאלו "מה הרעיון?".
"הרי יש לנו עוד שלושה ימים עד החזרה לישראל,אז בואו נעשה יום יום! כלומר יום הילדים במיטה יום המבוגרים במיטה!"
"רעיון טוב" אמרו כולם. וכך היה.
בסופו של הטיול כולנו חזרנו הביתה בשלום והסכמנו שלעולם לא נלך למקום כלשהו בלי לסיים לקרוא את כל השם שלו.

————————————————-הסוף—————————————————