אל הלא -פרק 4-

"די אני מוותרת" אמרה תמי בפה מלא באוכל,"אנחנו כבר כמה ימים מחפשים משהו שנוכל לצאת בעזרתו ולא מוצאים,נראה שבכל זאת אנחנו נשאר כאן 7 חודשים" אמרה והתחילה לבכות.
"אני מבטיחה לך שאנחנו נצא מכאן בקרוב" הבטחתי,ופתאום הכוס עם המים שבידי נשברה.
"אתן צריכות עזרה?"שמענו פתאום קול ונבהלנו.
"מי את??מה את רוצה מאיתנו" אמרתי מיד, ואני ותמי קמנו מהר והתחלנו לחפש את מקור הקול.
"אל תדאגו אני באתי לעזור, ולא יעזור לכם לחפש אותי כי לא תמצאו אותי",אמרה הקול. "אני באתי לספר לכן על העבר שלכן,יותר נכון של האבות שלכן" תיקנה את עצמה והתחילה לספר.
"אבי סב סבכן היה טום זיראן ,גם הוא היה בבית היתומים שאתן הייתן, הוא היה שם כמה שנים ויום אחד הוא מצא תיבה ששם היה "הדבר"" .
"מה זה הדבר הזה?" שאלתי, "אתן לא תוכלו לגלות עד שתסיימו את עבודתו, ותמצאו את המפתח של התיבה, כדי שתוכלו לפתוח אותה ולגלות את הדבר" ענתה.
"הזקנה שכלאה אותכן פה היא מכשפה,והיא מנסה למנוע ממכן להגיע למפתח ולתיבה, לכן היא כלאה אותכן כאן עוד לפני שידעתן על זה כדי שגם לא תדעו,רק שהיא לא ידעה שאני פה ואני יכולה לספר לכן הכול".
"היא מנסה למצוא את המפתח גם, והיא היתה זאת שהרגה את הוריכן" סיפרה בקול נמוך.
"מה" תמי צרחה, "אז הורנו לא באמת מתו מתאונת דרכים??,זאת אומרת שהיא הרגה אותם??,בגללה חייתי שבע שנים בבית היתומים הזה??,בגללה אין לי הורים??".
"נועה" היא צרחה "מה קורה לך??איך את כל כך רגועה??בגלל הזקנה הזאת אין לנו הורים!!".
אני לא יכולתי לזוז הייתי קפואה,הייתי בהלם, איך לא שמתי לב לזה, אוי אני כל כך טיפשה.
"א..אא..אני…"ניסיתי לדבר אבל פשוט לא יכולתי,הייתי בהלם.
"אני לא יכולה יותר" אמרה והיא התקרבה לקיר,"לא תמי אל תעשי את זה בבקשה" התחננתי בפניה,אבל היא לא הקשיבה לי,ונתנה אגרוף חזק בכל גופה לקיר ו…
"איך זה יכול להיות??",שאלה את הקול,אבל הקול כבר נעלם.
"זה לא יכול להיות!!",אמרתי ואני והיא התחלנו להיבהל,ופשוט לא ידענו מה לעשות.