אל הלא נודע-פרק 6-

"מה קרה?" תמי שאלה אותי ואני הצבעתי על השרשרת במבט מבוהל,ואז ראיתי גם את מבטה המבוהל.
"מה קרה?על מה אתן מסתכלות?עשיתי משהו לא בסדר?"שירה שאלה וניסתה להסתכל לאיפה שהבטנו.
"מ…מ…מה זה השרשרת הזאת?"הצבעתי על השרשרת,
"אה זה, זה היה שייך לאימא שלי,אני לא בדיוק יודעת מה הצורה הזאת,אבל אימא שלי אמרה שאני בקרוב אגלה את זה" אמרה בהתלהבות.
"תראי השרשראות מתחברות" תמי אמרה, והשרשראות עפו ועלו באוויר והתחברו.
ופתאום נהיה הבזק של אור ו…
"מה אמרת?"שאלתי את תמי,"כלום לא אמרתי,נראה לי" ענתה באי בביטחון
ומיד פתחנו בשיחה אחרת, עד שהלכנו לישון.
פקחתי את עייני המיטות של תמי ושירה היו ריקות.
חשבתי לעצמי שאולי הן כבר קמו והן למטה,אוכלות.
קמתי מהמיטה, צחצחתי את שיני ולבשתי חולצה טי שירט ירוקה ומכנסיי גינס,סירקתי קצת את שערי ועשיתי צמה,וירדתי למטה.
למטה לא היה אף אחד, היו רק 2 צלחות חצי אכולות וצלחת אחת שלמה ,שאני מניחה שהיא הייתה אמורה להיות שלי.
חיפשתי בכל הבית לא היה אף אחד,יצאתי לבחוץ וצעקתי:"תמי…תמי…שירה…אתן כאן?אם אתן שומעות אותי,תחזירו לי קול" צעקתי עד שכבר כאב לי הגרון.
התחלתי להיבהל,לא ידעתי מה אני אמורה לעשות.
הלכתי לחפש אותם בכל הרחוב,חיפשתי בערך שלוש שעות,אבל לא מצאתי כלום.
השעה הייתה שתיים עשרה,הבטן שלי כבר קרקרה,לא אכלתי מהבוקר,אז חזרתי הביתה,מבטיחה לעצמי שאני ימשיך אח"כ לחפש אותם,ואכלתי כמה קרקרים עם גבינה עד שראיתי את הפתק.
'עם את רוצה אתם בחזרה, תפגשי אותי בכיר היהלום, בשעה אחת בצהריים'
הסתכלתי בשעון השעה הייתה שתיים עשרה וחצי,משום מה לא נבהלתי,הרגשתי רק כעס,למרות שלא ידעתי מה עושים? מה האדם הזה רוצה ממני?למה הוא בכלל חטף אותם? ורק אז ירד לי האסימון,שזה בגלל שכולם רוצים שאנחנו לא נימצא את המפתח והקופסא. והידיעה הזאת הגבירה אצלי את הכעס והרצון הזה,לשחרר אותם ולמצוא את המפתח והקופסא עם הדבר.
ישבתי בבית בלי לעשות כלום,חיכיתי לשעה אחת ,אבל לא יכולתי לסבול את זה שאחותי נחטפה ע"י אדם שמי יודע מה הוא עושה להן,ואני יושבת כאן ולא יכולה לעשות כלום.
כל דקה עברה אצלי כשעה,חיכיתי בקושי חמש דקות ויצאתי לכיכר היהלום,בלי שום דבר בידי.
הלכתי בערך חמש עד שהגעתי לכיכר, וחיכיתי לו,חיכיתי לחוטף.
אחרי כעשר דקות הבנתי מה הולך,והתחלתי להיבהל.
לא ידעתי מה לעשות,התחרטתי שלא הבאתי איזה כלי או משהו להילחם בעזרתו,אספתי מעט אבנים, בכדי לזרוק עליו במקרה של צורך,וכמה מקלות.
השעה הייתה כבר אחת,ואז ראיתי אותו.
הוא היה ענקי,בערך כשלושה מטרים,שערו היה שחור חזק והוא לבש מין חולצה בז' וז'אקט מוזר עם גולגולות מעל ומכנסי חאקי.
תמי ושירה לא היו שם.
"איפה הן?!"צעקתי,כדי שלא ישמעו את שייני המשקשקות.
"קודם תצטרכי לנצח אותי" אמר בקול חזק,וכבר בליבי ידעתי שלא אראה אותן שוב.
הוא התחיל להתקרב,פתאום עמדתי קפואה,לא יכולתי לזוז.הוא התחיל להתקרב.
פתאום הייתי בעולם אחר וראיתי אותו זורק עלי סכין בדיוק באזור הרגלים,וחזרתי למציאות הוא התחיל להתקרב עוד ועוד עד שהיה בערך חמש מטר ממני.
הוא פתאום הרים את ידו וזרק סכין לעברי.
זה בדיוק מה שראיתי,וישר קפצתי והסכין עברה לי מתחת הרגלים.
ואז הבנתי שגם לי יש כוח, והתחלתי להשתמש בו,אבל לא הצלחתי לחזות שוב את העתיד,כנראה זה בא לבד, חשבתי לעצמי והתחלתי לזרוק עליו את האבנים.השתיים הראשונות פגעו בו והפילו אותו,אבל אחרי זה הוא כבר הצליח להתחמק מהם והתחיל לזרוק עלי סכינים.
ופתאום הייתי שוב פעם בעולם השני וראיתי אותו זורק את שתי הסכינים באזור הראש אחד אחרי השני.
וכשחזרתי למציאות כשהוא זרק את הסכין הראשונה התחמקתי,וגם מהשנייה התחמקתי.
"נראה אותך מנצח אותי עכשיו" אמרתי בהתלהבות.
"בואי ואני אראה לך את הכוח שלי, והוא פתאום זרק מתוך הידיים שלו סכינים ברצף.
התחמקתי מהסכין הראשונה,והשנייה,והשלישית כמעט ופוגעת בי, אבל חמקתי ממנה בשנייה האחרונה.
אני חושבת לעצמי, איך אני יכולה לעשות זאת?אני בחיים לא נלחמתי.
ובשנייה הזאת אני לא מספיקה להתחמק,והיא עושה לא שריטה גדולה מעל הגבה השמאלית.
הכול דם,הוא מטפטף לי העין, אני לא מצליחה לראות בה.
אך עדיין אני מצליחה להתחמק ,אבל בקושי.
קיבלתי עוד כמה שריטות בידיים וברגלים.
בזמן שהתחמקתי החלטתי לעשות משהו,אספתי כמה סכינים מהרצפה,כדי לזרוק עליו,אבל בגלל שהייתי צריכה כל הזמן להתחמק, היה יותר קשה לאסוף את הסכינים מהרצפה.

"אהההההההההה" סכין אחת ננעצה לי ברגל ימין ואני נופלת ואיני מצליחה לעמוד,אני עדין אוספת סכינים, כיש לי ביד בערך כעשר סכינים לפחות אני זורקת אותם עליו ורק חמישה מהם פוגעים לו במרכז הבטן והוא נופל ומת.
שמחתי שסוף סוף ניצחתי אותו,אבל הכיכר הזאת הייתה כיכר עזובה, אז אף אחד לא ראה את זה, ולא יכולתי לבקש לעזרה.
אני מנסה להמשיך, אני זוחלת,יש לי סחרחורת, כל עין שמאל שלי דם,אני לא יכולה ללכת על רגל שמאל,אני תוהה עם אני אוכל ללכת עליה שוב באחד מין הימים,אני עוברת עוד כשני מטרים,אבל בגלל הסחרחורת אני נתקלת כל הזמן בעצים ובאבנים, ואז אני רואה אותן, רצות אלי,אני מעלה חיוך על פני כי אני שהן יצילו אותי ויעזרו לי, אבל אז אני כבר לא מסוגלת, ועיני נעצמות,ואני נופלת על הריצפה וכבר לא רואה אותן רצות אלי,אלא פחד וחושך,מהדבר שעתיד לבוא.