אל הלא נודע -פרק 3-

כשקמתי ראיתי את אחותי ישנה,ישבתי לידה,ראיתי שהזקנה הניחה שם שתי לחמניות ושתי כוסות מים,ופתאום הבנתי שאני מתגעגעת ללחמנייה עם הגבינה, והתחלתי לצחוק.
אכלתי כבר את הלחמנייה אבל תמי עדיין לא התעוררה,חשבתי לעצמי מה יכול להיות בבית היתומים שהזקנה לא רוצה שנימצא???ולמה דווקא אנחנו???האם זה קשור להורנו???האם הורי מתו באמת בגלל תאונת דרכים???
כל השאלות האלו התרוצצו במוחי בלי שום מענה.
"מתי התעוררת?"שאלה אותי תמי.
"תאכלי, הזקנה הביאה" אמרתי והגשתי לה את הלחמנייה והמים כדי לנסות להתחמק מהשאלה,"תודה" אמרה והתחילה לאכול את הלחמנייה.
"חייבים למצוא דרך לברוח" אמרה אחרי שסיימה לאכול,"זה בלתי אפשרי שנשאר כאן כל החיים".
"אל תדאגו אתם לא תישארו כאן כל החיים" אמרה פתאום הזקנה,ושנינו נבהלנו.
"אתם תישארו כאן רק עוד 7 חודשים כשיגיע 07\7\7 "אמרה ויצא מהר מהדלת ונעלה אותה.
"כפי שאמרתי אני חייבים לברוח כי לא הולכת להיות פה 7 חודשים" אמרה.
והתחלנו לתכנן את תכנית הבריחה.
"אנחנו כבר שעה חושבות ולא מוצאות תכנית בריחה" אמרה תמי.
"אולי נמצא כאן משהו שיעזור לנו" קמתי והתחלתי לחפש בין כל הערמות שהיו שם.
"אוף אין כאן כלום" אמרתי והפסקתי לחפש ,"חייב להיות כאן משהו" אמרה ולא וויתרה מהחיפוש, "תגידי את רואה את זה?" שאלה אותי,"אני אמורה לראות משהו???" שאלתי.
"נו הדבר הנוצץ ההוא שם!!!"אמרה והצביע על הפינה.
"אני לא רואה כלום!!באמת!!!"התחלתי להילחץ.
"עזבי אני אלך לראות מה זה" והיא התחילה להתקרב לדבר ההוא שהיא ראתה.
"הנה" אמרה והיא החזיקה ביד שני דברים נוצצים ומבריקים,היא החזיקה שתי שרשראות!!!!.
"נורא מצחיק אמרתי לה, כבר חשבתי שמצאת משהו שנוכל לצאת בעזרתו" התאכזבתי.
"כן ,גם אני חשבתי כבר" אמרה באכזבה,"זה בסדר אולי עכשיו יהיה לנו משהו יפה לענוד,ויש אפילו שתיים מאלו" עודדתי אותה וכבר ראיתי שהיא התחילה לעלות חיוך וענדה לי את השרשרת ואני ענדתי לה.
"את רואה מה מצויר שמה???" שאלתי והיא ענתה לי בשלילה.
"אני אוהבת אותך" אמרה לי פתאום וחיבקנו זו את זו "גם אני אותך" אמרתי וחיבקתי אותה בכל כוחי.
פתאום שתי השרשראות התחילו לזהור והשרשרת שלי ושלה התחילו להתחבר למין צורה מוזרה שלא הבנתי.
"תראי חסרות עוד חלקים לצורה הזאת" אמרתי לה והיא הנהנה להסכמה.
אולי זה יעזור לנו לברוח חשבתי לעצמי.
ושוב השאלות עלו והתרוצצו במוחי בלי סוף.