איש המסכה

"האיש עם המסכה עשה את זה שוב! שני קורבנות חדשים נראו לאחרונה מתים בביתם במנהטן, ברחוב בלייקר 8. נהרגת אחת בת 23 עם ילד קטן בן 6 שניהם נראו מתים על רצפת המטבח, המשטרה עכשיו מחפשת אחר טביעות אצבע ורמזים שיובילו אותנו אליו, אל איש המסכה. אני מציע לכולכם להישאר בביתכם בעת לילה ואם אתם יוצאים תמיד תדאגו שמישהו יהיה אתכם. מסוכן בחוץ, תיזהרו. עוד מעשה מוות אכזרי על ידי האיש במסכה – ילדה נמצאה מתה ב…." אימי כיבתה את הטלוויזיה, "לך לישון" היא אמרה, "אבל תני לי רק לראות עד הסוף" התחננתי, "לך לישון, עכשיו!" , "למה את לא נותנת לי לראות עד הסוף?!" צעקתי עליה, "אני אומרת את זה בפעם האחרונה, לך לישון!" הפעם היא הייתה ממש מעוצבנת, "אבא היה נותן לי לראות עד הסוף!" הפעם הבנתי שהגזמתי. אמא שלי כמעט התחילה לבכות, "חבל מאוד שאבא לא פה" היא גמגמה, אני רצתי לחדרי.
פתחתי את הדלת ואפילו לא טרחתי לסגור אותה, פשוט רצתי למיטה ונשכבתי לישון. לא הצלחתי להירדם. היו פעמים מעטות שהצלחתי לנמנם קצת אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שאמרתי, זה לא שאמרתי משהו שהיה אמור לפגוע בה פשוט ידעתי שאימי שונאת שמדברים על בעלה.
אבא שלי היה האיש הכי מצחיק שהכרתי אפילו שהיו לו פרצי זעם, שאז כל מילה קטנה שהיו אומרים הוא היה מתחיל להתעצבן שמפריעים לו להירגע או שאנחנו מדברים יותר מידי. אבל עדיין אהבתי אותו. האמת היא שהכל היה בסדר, ההורים שלי היו מסתדרים מצוין , בעצם אימי היא היחידה שהייתה יכולה להרגיע את אבי בפרצי הזעם שלו, הוא יכל "לסבול" רק אותה כשהוא כעס. ובגלל שאני בן יחיד הם היו משקיעים בי כל כך הרבה, תמיד היו הולכים איתי לסרטים ולים……. עד שיום אחד אבא שלי נעלם, בפרץ זעם שהיה לו, אני ואימי היינו בטוחים שהוא יחזור מתישהו אבל טעינו כי עברה חצי שנה, ואני מתחיל לעכל שהוא לא מתכוון לחזור. למזלי, איכשהו הצלחתי להירדם.
"זאק, קום" אמא שלי אמרה בשמחה, נראה כאילו היא שכחה ממה שקרה אתמול, או שהיא פשוט מעדיפה לא לדבר על זה והיא מעמידה פנים שזה לא קרה, אז זרמתי עם זה. הורדתי את השמיכה והתיישבתי על כיסא המחשב שלי, תתלבש, זואי תאסוף אותך מלמטה" אימי אמרה כשהיא זורקת אלי את הבגדים. אחרי שגמרתי להתארגן אמרתי ביי וירדתי למטה.
זואי ומאט חיכו לי במכונית היקרה שלהם.
מאט היה החבר הכי טוב שלי הוא היה תמיד אומר לי שהוא ואני, יום אחד נגלה שיש לנו כוחות על ונהרוג בקלות את האיש במסכה, ואז היינו רבים למי יהיה את הכוחות הכי טובים.
זואי הייתה אמו של מאט וגם חברת ילדות של אימי, היא עבדה ברשת בגדים מצליחה, אז המשפחה של מאט הייתה מאוד עשירה.
הם פתחו לי את הדלת ונכנסתי פנימה. "היי" אמרתי למאט ואז הוספתי: "היי זואי" היא חייכה אלי.
"מה קורה?" מאט אמר לי, "ראית את הסרטון החדש שהעלו ביוטיוב? זה קורע", המשך הנסיעה הייתה מצחיקה במיוחד. זה היה קשה שיהיה לי כיף בזמנים שאנחנו חיים בהם עם איש המסכה, כל יום פחדת על החיים שלך ושל האנשים אתה הכי אוהב, אבל משום מה עם מאט אפילו לא הייתי חושב על זה.
יצאנו מהאוטו והלכנו לבית הספר. אחרי בית הספר באתי למאט.
בשש בערב הטלפון שלי צלצל, זאת הייתה אמא, "זאק בוא הביתה עכשיו, מתחיל להיות מאוחר ואני דואגת, בוא מהר הביתה" "אוקיי" עניתי לה, נפרדתי מזואי ממאט ומאחותו הקטנה והתחלתי לרוץ.
רציתי לעצור, אבל לא יכולתי ידעתי שהשעה כבר מאוחרת ושום בן אדם שפוי לא רוצה להיות ברחובות בשעות כאלה. אם זה היה שעת צהריים הייתי לוקח אוטובוס אבל האוטובוסים לא פועלים בלילות.
זה היה מוגזם כבר, רצתי כבר תשע רחובות בלי מעצור הייתי חייב למצוא מקום לנוח קצת. למזלי, מצאתי ספסל עץ מואר במנורת רחוב מעומעמת. התיישבתי, ולא היה שום סימן לרוח חיים. ניצלתי את הזמן לבדוק את ההודעות שלי בטלפון. היו שש הודעות קוליות חדשות, כולם היו מאמא.
התחלתי להקשיב…..
"זאק, אתה בסדר?,טוב בכל מקרה תגיע כמה שיותר מהר אני דואגת" הקשבתי להודעה השנייה "זאק, אני מפחדת מישהו מאחורי הדלת תגיע מהר!" הודעה שלישית: "איפה אתה?? בוא מהר, הוא קורא לי בשם, איך הוא יודע את השם שלי??" הודעה רביעית: "הוא מתחיל לפרוץ לבית, אני מתקשרת למשטרה!" הודעה חמישית: " אני בארון, לא הספקתי להתקשר למשטרה והפלתי את ה…. הטלפון, אני מפח…מפחדת". הודעה אחרונה: "זאק, תתקשר למשטרה. הוא עוד שניה מגיע אלי, תקשיב זאק אני חייבת לספר לך משהו על איש המסכה…." הקול שבהודעה השתנה לקול גברי "איפה הוא?" ההודעה נגמרה.
הייתי כל כך המום של הצלחתי לנשום, עוד שניה בכיתי. אבל לא יכולתי להמשיך לשבת שם ולא לעשות כלום, קמתי על רגלי ובשניה שהתחלתי לרוץ מישהו אחז בידי ועצר אותי, "היי זאק" הוא אמר, כשהתסכלתי על פרצופו לא ראיתי את פניו האמיתיים …….. ראיתי מסכה