Sh_Gal_meow
סליחה שלא רשמתי הרבה זמן לא היה לי זמן!

אין מזל, רק גורל – פרק 4

Sh_Gal_meow 31/03/2013 722 צפיות תגובה אחת
סליחה שלא רשמתי הרבה זמן לא היה לי זמן!

"ניצחתי" אמרה שחר עם חיוך מרוח על שפתיה בעודה וקדת את מה שהיא כינתה ' ריקוד הניצחון'.
"טוב ניכנס" אמרה ריי בעודה חשה ב עינים שעוקבות אחריה נכנסת לביתה.
"אמא אנחנו בבית!" צעקה ריי כאשר היא ושחר נכנסו.
"תודה לאל! כמה זמן לוקח לכן?" צעקה מן המטבח אמה של ריי.
"עברנו דרך הפארק כי חשבנו שזה יהיה קצר יותר מסתבר שטעינו" ענתה שחר לאמה של ריי.
אמא של ריי הלכה במהירות אל ריי ושחר "ריי כמה פעמים אמרנו לך אני ואבא שלא לעבור דרך הפארק בערב" אמרה בדאגה "את יודעת שבערב מסתובבים שם אנ–" היא לא הספיקה לגמור את המשפט כי ריי השלימה אותה.
"– אנשים רעים אני יודעת אני יודעת אבל זה היה חד פעמי ולא יקרה שוב מצטערת אמא" אמרה ריי.
"טוב טוב בסדר איך אני יכולה לכעוס יותר משתי דקות על הילדה עם העיינים הכי יפות במשפחה הזאת?" אמרה אמא של ריי "דרך אגב ריי איפה התליון היפה שקניתי לך ריי?" שאלה.
"הוא בכיס שלי אמא פשוט הוא נורא צרב לי על העור בפארק ובדרך לבית הקפה אז שמתי אותו בכיס" ענתה לה ריי.
"טוב לא נורא זה בטח בגלל שעוד לא התרגלת אליו" אמרה בחשדנות אמא של ריי, "שחכתי לגמרי, שחר מתוקה אמא שלך התקשרה ואמרה שבסוף את לא יכולה לישון היום אצלנו והיא תבוא לקחת אותך עוד שעה בערך בשעה שמונה אבל זה בסדר כי ארוחת הערב אצלנו מוגשת בשבע וחצי!" הוסיפה בנשימה אחת אמא של ריי.
"אוף, טוב לא נורא ריי פעם אחרת" אמרה שחר לחברתה הטובה.
"יש לנו עוד שעה עד ארוחת הערב בואי נעלה לחדר" אמרה ריי לשחר.
ריי ושחר עלו לחדר של ריי בעוד אמא של ריי הלכה למטבח לגמור להכין את ארוחת הערב.
עברה שעה והגיעה ארוחת הערב, שחר וריי התיישבו לייד השולחן כמו כל האחרים במשפחה.
הארוחה עברה בשקט במשך חצי שעה ואז כמה דקות אחרי שמונה הגיעה אמא של שחר לקחת אותה.
"ביי מתוקה תבואי שוב אולי פעם הבאה תוכלי לישון אצלינו" אמרה אמא של ריי לשחר.
"ביי בטטה" אמרה ריי לשחר "ניפגש בבית ספר מחר".
"ביי מדוזה" ענתה שחר "ומחר שבת!" הוסיפה לפני שיצאה.
כמה דקות אחרי ששחר הלכה קראה אמא של ריי לריי.
"רייוש בואי לסלון רגע אני רוצה לדבר איתך" אמרה אמא של ריי לריי.
"אני באה אמא" אמרה ריי בחזרה בעודה קמה וחושבת למה אמא שלה קראה לה לשיחה.
ריי הגיעה לסלון וישבה למול אמה.
"מה רצית אמא?" שאלה בדאגה ריי את אמה.
"כלום, רציתי לדבר איתך על משהו אממ משפחתי אפשר להגיד שהוא גם תורשתי אצלנו במשפחה" אמרה בהבעה נטולת כל רגש אמא של ריי לריי.
"בטח, תגידי אני שומעת"
"מאיפה להתחיל…? אוקיי קודם כל.. טוב לא משנה אני יגיד את זה חד וחלק"
"נו תגידי כבר אמא"
"טוב, זה התחיל מסבא רבא רבא רבא רבא רבא רבא רבא רבא שלך, היו אז וגם עכשיו, ערפדים ותני לי לגמור את הסיפור ואז תדהמי, טוב?"
"ב–בסדר"
"אז הערפדים חיסלו אנשים בכך שהיו זקוקים לדם והאנשים בכפר של סבא רבא רבא רבא… שלך לא הסכימו לזה אז הם הקימו מעיין קבוצה של 'ציידי ערפדים' אז הם היו אחראים לקטול את הערפדים בעזרת כל מיני דברים שונים ומשונים שהרגו ערפדים, אז זה עבר במשפחה שלנו וגם התליון שלך הוא עבר במשפחה הוא נועד להגיד אם יש ערפדים במרחק כמה מטרים ממך אבל רק כמה מטרים שזה לא כל כך רחוק אבל עדיין שימושי בהחלט. אז גם אני וגם אבא ציידי ערפדים אבל אנחנו פחות בתפקיד רק מדי פעם פעם או פעמיים בכמה חודשים כי התפקיד נועד לנוער ונוער קצת יותר בוגר מגילאי 16 עד 28 אז את יכולה להתנגד כמה שאת רוצה אבל את ציידת ערפדים מטבעך ואת יכולה לכעוס כמה שאת רוצה אבל לא תוכלי להתחמק מזה" גמרה לבסוף לאחר כמה דקות מותחות להגיד אמא של ריי לריי.
"א–אני לא יודעת מה להגיד, יש לי כמה שאלות, בסדר?" אמרה בתדהמה מוחלטת ריי.
"כן ברור"
"ברנדון הוא, הוא גם צייד?"
"כן מתוקה" אמרה בלי להסתכל בעיניה של ריי אמה.
"וטום, הוא יהיה כשיהיה בגיל שלי?"
"כן"
"אני חייבת?" שאלה ריי על סף דמעות כשהבינה שלא תוכל להתחמק.
"לצערי כן, את לא יודעת כמה אני רוצה שלא תהיי שם ולא תיפצעי אבל זה לא תלוי בי.
"ושחר היא גם ציידת?" שאלה כבר כאשר דמעות ביצבצו בעיניה, שחר היתה כמו אחות והיא לא ידעה אם תוכל להסתיר ממנה את הסוד האפל הזה.
"לא…"אמרה בעצב אמה של ריי, "אבל הצד החיובי הוא שמספר הציידים גדל בהמון אבל הצד הרע הוא שגם מספר הערפדים גדל".
"אני חייבת?" שאלה שוב ריי כשלא ראתה כלום מבעד לעיניה בגלל מסך הדמעות המטושטש.
אמא של ריי לא ענתה ורק אמרה "יהיה קרב גדול בין הערפדים לציידים בעוד חודש ביעד מרוחק מפה, את יכולה גם לא להשתתף" והשאירה את ריי לבד בעוד היא הלכה אל המטבח.
רק באותו הרגע הבינה ריי את רוע הגזירה.


תגובות (1)

יאאאאא ממש אהבתי תמשיכיייי

31/03/2013 18:41
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך