אין מזל, רק גורל – פרק 2

"היי רורי" אמר מאור, כמה זמן חיכתה ריי לשמוע את אחיה קורא לה כך שוב, הרי כך הוא תמיד קרא לה מאז שהייתה קטנה.
"וואו ממש גדלת" אמר מאור ספק בציניות ספק ברצינות.
"כן ממש" אמרה ריי בגילגול עיניים, "הפעם האחרונה שביקרתי אותך הייתה לפני שבועיים" אמרה ופתאום הבעת פניה התקדרה.
"מה קרה רורי?" שאל מאור את ריי.
"זה פשוט שאני לא חושבת שזה פייר שאתה לא יכול לבקר אותנו מהצבא, ולא אכפת לי מהפרויקט הדפוק הסודי שלך" אמרה ריי על סף בכי.
"לא נורא רורי, עוד כמה חודשים עד סוף השנה וזהו" אמר מאור בהבעה שנועדה לעודד אך רק עיצבה את ריי מהמחשבה לחכות כל כך הרבה זמן.
"מה אין חיבוק לאמא?" שאלה אמה של ריי את מאור.
"בטח שיש" אמר מאור בשמחה ורץ אל אמו כמו ילד קטן שאיבד את אמו, "וגם לאבא" אמר ובלי לחשוב פעמים ניגש אל אביו וחיבק אותו, חיבוק של גברים.
"ומה עם ברנדון?" שאל אחיה הגדול של ריי, ברנדון.
"ברנדון בעונש" אמר בצחוק מאור, "סתם סתם " אמר מאור והושיט את ידו ללחיצת יד אל ברנדון.
רנדון הסתכל על ידו של מאור ואז משך אותו לחיבוק אחים.
"שחכת ממני?" שאל בקול צווחני טום שכל הזמן הזה היה דבוק לרגלו של מאור.
"ממש ממש לא!" אמר מאור והרים את טום ואז חיבק אותו חיבוק דוב.
"הגיע הזמן ללכת" אמרה בעצב אמה של ריי.
"זה בסדר, מתי תבואו לבקר שוב רק?" שאל מאור בעצב.
"בעוד חודש חודשיים" אמר אביו בעצב.
"טוב ביי נורא התגעגעתי אלווה אתכם עד לשער" אמר מאור כשהשמחה בעייניו נכוותה והפכה לריק אחד גדול.
הדרך לשער עברה בכך שטום נצמד לרגלו של מאור ולא הסכים לעזוב ולכן היה מאור מורכך לסחוב אותו עד השער למרות שזה לא היווה עבורו אתגר מפני שטום היה קליל, שאר הדרך עברה בדממה ולא שמעו כלום חוץ מהצעדים שהלכו על שביל החצץ הארוך שהוביל אל השער החלוד.
"היה כיף שבאתם לבקר" אמר מאור כשהביט בטום ואז באר משפחתו, "תחזרו בקרוב. בבקשה" אמר מאור.
"נעעשה את המירב כדי לראות אותך שוב" אמרה אמה של ריי.
"וכמו שאמרת, זה רק עוד כמה חודשים" אמרה בעצב עמוק ריי למאור.
"צודקת רורי" אמר מאור, "היה כיף לראות אתכם, נהנתי מאוד, ביי" אמר והתחיל להתרחק מן השער חזרה אל חדרו ואל האימונים והמלחמות שבצבא.
בנסיעה חזרה הבייתה הייתה דממה, אף אחד לא דיבר והאווירה הייתה קודרת.
"ריי אל תשכחי את הולכת לבית הספר" אמרה אמה של ריי כאשר הגיעו אל ביתם.
"טוב טוב" מירמרה בעס ריי והלכה לבית הספר מצוידת בפתק שמסביר את האיחור.
"ומה הסיבה לאיחור שלך בדיוק גברת צעירה?" שאלה המורה להיסטוריה כאשר ניכנסה ריי לשיעור, היא הגישה למורה את הפתק מאמה והלכה להתיישב במקומה ללא כל מילה.
"בסדר, לא ירשם לך איחור ריי, ועכשיו נמשיך בשיעור" אמרה המורה להיסטוריה ללא כל רגש בקולה "בשנת 1803…" ריי לא הקישבה לשיעור וכעסה על אמה שלה בליבה, היא כבר שיננה בעל-פה את הפתק בדרך לבית הספר, היו כתובות בו רק שני מילים חשובות, כל כך פשוטות אך כל כך פגעו בה, היא הרגישה שהפתק הזה שלדעתה רק שני המילים בסוף היו חשובות רמס את כבודה, 'סיבות אישיות'.
הדבר היחיד שעודד את רוחה של ריי הייה ההפסקה שבה חברתה הטובה שחר נדבקה עליה ושאלה כל דבר שעלה בדעתה על מאור.
"ספרי הכל" אמרה שחר.
ריי ספרה את הסיפור ולא פיספה אפילו את הפרט הכי קטן שהיה.
"זה הכל?" שאלה באכזבה שחר.
"כן" אמרה ריי לחברתה.
"טוב השתעממתי ממך מדוזה אני הולכת וגם בדיוק החבר המהמם שלך פה" אמרה שחר ותלתליה החומים קפצו מאושר.
"ביי חזירונת" אמרה ריי לשחר בזמן שהבחינה בחבר שלה, ג'ייק, מתקרב אליה בחתיכות יתר.
כאשר הגיע ג'ייק שמה לב ריי שהוא היה עצבני מהרגיל.
"מה קרה ג'ייק?" שאללה בחשש ריי
"כלום, למה קרה משהו?" מיהר לענות ומייד לשאול.
"לא קרה כלום, אתה פשוט נראה קצת לחוץ" אמרה בפליאה ריי.