אין כניסה לבני אנוש!- פרק 3- צופן ניבים

היא פתחה בע"מ 47, הראתה לי ואמרה "…
—————————————–
"את רואה את זה?" היא מצביעה על פסקה קטנה שבקושי הבחנתי בה.
"כן…" לא הבנתי "מה איתה?"
"אז אם תסתכלי על זה," אצבעה מרפרפת מעל כמה מילים שפספסתי "תראי שזה זהה".
אני מתקרבת, משווה לפתק, ומבינה שצדקה.
זה אכן זהה!
"נו, אז מה זה אומר?" אני מאיצה בה "תמהרי בבקשה"
בתגובה, היא משלבת ידיים ואומרת, "אני מצטערת דניאל, אבל אני לא ממשיכה אם את לא אומרת לי מה קורה".
"מה?" אני מופתעת. זאת ההתנהגות הכי הכי לא מתאימה למאיה.
"מה ששמעת" היא אומרת ומתיישבת בשיכול רגליים על השטיח שלה, הסגול.
אני מתלבטת, אבל מבינה שצריך לספר, ושהדרך היחידה שאפסיד, היא אם לא אעשה זאת.
"טוב, אז תקשיבי," אני אומרת והיא מטה אוזן.
אני מספרת לה הכול הכול, לא מסתירה פרט.
אני גומרת במילים, "ואז הגעתי אלייך. עכשיו את יכולה לספר לי מה זה אומר?"
היא מביטה בי המומה לשנייה, ואני מעבירה את ידי למעלה ולמטה מול פניה.
ואז היא מתעשתת.
"טוב, אז אם אני צודקת," היא אומרת, ומעט פחד נשמע בקולה "אז יש סיכוי שיאיר.. איך אני אגיד את זה…".
"תגידי מה?" אני שואלת.
"ערפד" היא פולטת לבסוף, ומתנשפת בהקלה שהוציאה את זה.
"ערפד?!". אני מסרבת להאמין.
זה לא יכול להיות אמת!
נכון?!
אבל…
אם חושבים על זה, אני זוכרת שפעם…

המשך יבוא!