אין כמו בבית 1

קמתי הבוקר, צחצחתי שיניים.
בדרך כלל בשעה 8:00 בדיוק אמא מתקשרת אליי, לבדוק מה שלומי, לשאול אם אכלתי כבר וכהרגלה- לשאול אם אני רוצה לבוא אליה.
מכיוון שהתשובה היא תמיד לא, מתחילה הסצנה על "את חייבת טיפול!" , "מי יתחתן איתך ככה?", "תפסיקי להיות כל היום מבודדת!!" וכולי. באיזשהו שלב זה כבר נהיה מעיק ושקלתי האם הקשר שלי צריך גם להימשך איתה.
אנחנו חיים בעולם שרץ, עולם פרודוקטיבי. מלא לחץ על הישגיות, חיוך מזויפים ומשכורת נאה. אני מסתפקת מכספי הביטוח ודיבור עם עובדת סוציאלית פעמיים בשבוע. אני רואה את עצמי מתפקדת. פשוט בתנאים שלי.
אין לי חברים, ואני גם לא צריכה. אין לי למה לצאת החוצה, או לדבר עם בני אדם ולהתנחמד עליהם. אל תצחקו עליי, אתם יודעים שאתם עושים את זה. ברגע שאתם עושים משהו לא בסדר הם הולכים, אז אתם הולכים על קצות האצבעות ומשתמשים ב"רגישות" או אפילו "סימפטיה". וזה הכל טוב ויפה, פשוט לא בשבילי. אני לא מרגישה שחסר לי משהו בחיים.
לפעמים אני רואה סרטים על אהבה, והנשיקות והחיבוקים תמיד נראים כל כך מזויפים. אני זוכרת שפעם בגיל 14 התנשקתי עם מישהו. זה היה אמת או חובה והוא ממש לא נהנה מהרעיון. למען האמת גם אני לא, העדפתי את יניב על פניו.
הנקודה היא, שגם אז- אנשים העצימו את זה. משום מה החברה מכתיבה לנו ציפיות ורצונות כאילו אין מחר.
או, הנה הטלפון מצלצל.
"הלו?" שאלתי. לא ענו. "אמא? לא שומעים אותך." ניתקתי.
צלצל שנית. האישה הזאת… "הלו?" בקול רם יותר. שנית אין תשובה. הסתכלתי על הטלפון לשניה וראיתי שאכן השיחה מהבית שלה. בשני שהרחקתי את האוזן שמעתי "היי" בקול גברי עמוק. הלב שלי פעם והעיניים החלו להסתחרר. "מי זה?".
"אמא" הוא צחק. ניתקתי שוב. חייגתי למשטרה באותה שניה רק כדי לשמוע שהוא ניתק לי את הקו. התיישבתי בספה. התחלתי לבכות. מה לעשות? לצאת החוצה? איך?
אם אני אשאר יקרה לי פה משהו?
נעלתי נעליים, יצאתי מהר בלי לחשוב יותר מדי ונעלתי את הדלת.
בדרך לתחנת משטרה הקרובה, הסתכלתי על מלא עוברים ושבים במדרכות. כל אחד נראה אותו דבר בעקר כשהוא לא אני. הם הסתכלו עליי מוזר. מבט בוחן כהרגלם והמשך בחיים שלהם. למה לבחון מלכתחילה? פחדנים. פחדנים כולם.
נכנסתי לתחנת המשטרה וסיפרתי להם את המאורע. הם לא היו נראים כאילו זה מרשים אותם במיוחד.
"אנחנו נבדוק את זה" אמר וכתב על איזה דף דק ודחס לקלסר מהר כדי שאסתום את הפה ואלך. "אתה לא מבין, אני מפחדת לחזור הבייתה, אולי יש שם מישהו".
אולי השוטר משתף איתו פעולה? אם הוא כל כך לא מופתע מהסיפור אולי זה כי.. הוא קשור?
"אנחנו נטפל בזה גברתי".
הסתכלתי על התחנה כולה וראיתי שהם כלום. יצאתי החוצה. לא זוכרת איך חזרתי הבייתה כל כך מהר אבל לפני הדלת משהו מנע ממני להיכנס. משהו מבפנים אמר לי שיש שם מישהו אחר. הסתכלתי ימינה, על הגן ליד הבניין.
התיישבתי שם.