אוריאו פרק 30 (עונה 2) רגע לפני

"אתם עדיין לא הסמל, אבל אתם תהיו" ענה לה שון.
"טוב אז הגיע הזמן להתכונן למלחמה עם גלגלי השיניים" אמר רודריק.
באנחה וגניחה התקדמתי לעבר שון ושאלתי, "שון, אנחנו ננצח אותם?, אבא שלי ישרוד?, באיזה עוד מדינות יש מוסד גלגליי שיניים?" "אל תדאג, אבא שלך ישרוד וממה שאני יודע יש את צרפת." ענה לי שון.
אך לא על הכל, "לא ענית לי על הכל" אמרתי לשון כשהסתכלתי על הרצפה.
"האמת שזאת ההחלטה שלך, ואם אתה רוצה שזו תהיה החלטה שלך וההחלטה שלך תהיה לנו הכי טובה, אל תשאל את הקלף את השאלה הזו" ענה לי.
כולם הסתכלו עליי.
"מה?" שאלתי אותם.
"חסר לך, שההחלטה שלך תהיה שגויה, אפילו שאני סומך עליך" אמר לי רון.
"קדימה, נלך לישון, אנחנו צריכים כוח לפלישה מחר" אמר רודריק.
הקמנו שני אוהלים.
באחד היינו אני, דפנה ורון ובאוהל השני ישנו רודריק ושון.
"אתם חושבים שנישאר חברים לנצח?" שאלה דפנה בתמימותה.
"אני בטוח בזה" ענה לה רון.
ואני שתקתי.
"מה קרה דן?, אחרי הרפתקאה שכזו אין סיכוי שלא נישאר חברים לנצח" אמרה דפנה כאילו שאנחנו רגילים למרות שאנחנו לא.
אני כבר הבנתי את זה.
"אי אפשר להציל אותם אבל הם בחיים" נזכרתי.
כנראה שהחלטה שלי תהיה החלטה עצובה.
נרדמנו כולנו.
בשש בבוקר העיר את כולנו רודריק.
"בוקר טוב, אם אנחנו רוצים להספיק להרוג הרבה כדי להתחיל לזוז!" אמר וחייך.
"מה זה לזוז?" שאל רון במעורפל.
אחרי שעה כבר היינו מוכנים לתזוזה, התאוששנו, התלבשנו, נשאנו אקדח, חרב ומגן.
שון שרק ו-וופי הגיע רק הרבה יותר גדול.
"התגעגעתי אליך" אמרתי לוופי.
"ואני אליך" החזיר לי בטלפתיה.
עזבתי את חיבוקי מוופי במבט של, זה הדבר הכי מוזר שאי פעם קרה לי.
הסתטי את מבטי כלפי שון.
"שיניתי את וופי לחצי דינוזאור חצי כלב שיכול לדבר טלפתית, מקווה שלא אכפת לך" אמר לי שון ביהירות.
"לא האמת שלא אכפת לי" אמרתי לו.
"טוב אין לנו רגע לבזבז, בואו נרכב!" אמרה דפנה.