אוצרות האלים – סודות המקדש העברי

אוצרות האלים
סודות המקדש העברי

שער ראשון
בבל

פרק 1

עץ הדולב הגדול הטיל צל אלכסוני, בחורצו במאונך את ערבות האחו האין סופיות. למרגלותיו נחה דמות שדופה עטוית בלויים ובוץ. פה ושם ניכרו סימני דם, שהתייבש על שוקיו וירכיו של העלם הצעיר, עדות מכוערת לשיחיי האטד השטניים, שהמתינו בנתיב מנוסתו. כפות רגליו המחורצות של האיש סיפרו סיפור מסע ארוך ומפרך במיוחד. ריסיו הכבדים צנחו מטה בעייפות חסרת רחמים, נאבקים בזעם בניסיונותיו האחרונים להישאר ער. בעזרת אישוניו, ההולכים ונעשים צרים, בחן סרח את אגרופו הקפוץ בתחושה מעורבת של ניצחון וייאוש. קולות רמים מילאו את ראשו, מתערבבים בקריאת עורב על ענף סמוך, עת חצה את הצללים ועבר אל עולם שכולו חלום ושוב היה הוא בין בבלים.

השיירה הארוכה עצרה על גדות נהר החידקל, מתפרסת לרוחבו על מנת להרוות את צימאונן של החיות. סוסי המלחמה היו הראשונים לנעוץ את ראשם הפראי בתוך הזרם השוצף, שוטפים מפרוותם את תלאות המסע הארוך מכנען. אחריהם, רומסים כמעט את רוכביהם, מיהרו גם הגמלים אל הנהר, מקדימים במקצת את ראשי הצאן והבקר. עד אור הבוקר יוותרו מהם בודדים בלבד. הלילה יאכלו שרי המלחמה וסגניהם עד שתתבקע בטנם.
סמלצר קירב את נאד היין לשפתיו היבשות, כשלפתע הופרע שאון המים הזורמים על ידי רעש חזק וטורדני. שרשרת העבדים האין סופית, שהשתרכה בעקבות הצבא, רקעה, בשארית כוחותיה, ברגליה העייפות.
כמעט שלושה ימים חלפו מאז לגמו מים לאחרונה, ותחושת היובש והמחנק שבגרונם, גברה אפילו על פחדם מתגובת הבבלים לחוצפתם מחרישת האוזניים.
"הניחו להם לשתות" רעם קולו של סמלצר אל עבר מפקד המשמר, "לא גררנו אותם עד לפה כדי למות על גדת החידקל" רטן, בעודו חוזר למלאכת לגימת היין.
מגע שיכר הרימון החומצי צרב את שפתיו וגרונו, אך הוא בחר להתעלם מכך, בקבלו את תחושת טשטוש החושים בזרועות פתוחות ועייפות. איש מסעות גדול לא היה, אך הזדמנות כמו זו שנפלה בידיו, לבזוז את אוצרות המקדש העברי, הייתה הזדמנות שלא-תחזור בשנית.
מראה בבואתו הזחוחה של סמלצר צרבה את הכרתו של סרח באימה מטלטלת. הוא הקיץ לרגע שוב, בוחן את זרועותיו. סימני החבל הותירו את חותמם היטב.
משנעצמו עיניו בשנית היה הוא שוב קשור, על גדות הנהר העצום ביותר שראה בחייו. בניגוד לאחיו העבריים, שהיו עסוקים סביבו ברקיעה נמרצת, היה סרח עצמו עסוק בלהתיר את כבליו.
עם הנתן הצו מאת מפקד המשמר, להניח לשרשרת העבדים ללגום מן המים, כבר היה סרח משוטט חופשי בינות לאחיו, זוחל בין רגליהם המפלסות דרכם אל הנהר. גרונו היבש להט ככבשן, אך רגליו הזריזות נשאו אותו אל עבר הכיוון ההפוך בדיוק.
המון האדם סיפק מחסה למנוסתו, עד שהצליח להעלם מעבר לשיחי האטד הגבוהים, שהתנשאו באמצע הדרך, בין מחנה העבדים לקדמת צבאו העצום של נבוכמלצר.
כשזחל שוב אל מחוץ לשיח הגדול, הייתה זו כבר שעת לילה מאוחרת. אוזניו עקבו אחר הקולות, שהלכו ודעכו במחנה הבבלי, סימן לכך שהיין הרב והבשר, עשו את שלהם. שובל הדם שהותירו רגליו הפצועות היו עדות לקוציו האימתניים של האטד, אשר אירחוהו בחוסר רצון מופגן. אך ראשו של סרח היה כבר נתון לדברים אחרים לגמרי.
בניגוד גמור למיקומו הטבעי, היה הלילה אוהלו של סמלצר אחד האוהלים המבודדים ביותר במחנה. קירבתם לבבל השרתה בו ובחייליו תחושת ביטחון, והרצון לברוח משאון הלוחמים הלומי היין, הרחיקה אותו הרחק ממקומו הטבעי, במרכז המחנה.
ליבו של סרח הלם בחוזקה. זיעה קרה מילאה את מצחו עת הפך במוחו דרכי הסחה שונות, אשר נפסלו בזו אחר זו, עקב טבעת החיילים ההדוקה שכיתרה את האוהל. על אף שכל הלוחמים במחנה הוזמנו לחגיגות, ניכר היה בפניהם הרציניות ובעמידתם הזקופה של שומרי האוצר, שהם לא הורשו לקחת בכך חלק.
לבסוף הבחין סרח כי שוליו המזרחיים של האוהל נשקו כמעט לנהר. צלילה ארוכה תביא אותו למרחק קטן ביותר מהיריעה, הייתה זו האפשרות היחידה ידע.
כששלף לבסוף את ראשו מבעד למי הנהר חשב לפתע שאין לדעת כמה שומרים נוספים יפגוש מצידה השני של היריעה. מחשבה זו התחלפה עד מהרה בתחושת דחיפות עצומה. עת הציף האדרנלין את גופו המזנק. ידיו נאחזו בגדת הנהר דוחפות אותו מבעד לשולי הבד הכבד.
עיניו המופתעות מצמצו באחת עם התחלף החושך של הנהר, באורם הבוהק של עשרות מנורות שמן בוערות. לרווחתו של הגנב היה האוהל הגדול ריק מאדם.
מבחוץ כמעט ושכך שאון המולת ההמון החוגג. סרח ידע כי עליו למהר. הוא חלף במהירות על פני ערימות השלל, פוסח על מטילי הזהב, אבני החן ואוצרות הכסף השונים, שנצנצו לאורן של מנורות השמן.
עיניו השחורות סרקו את החדר במהירות, בחפשן אחר רמז כלשהו למקום הימצאות מבוקשו.
הייתה זו מנורת שמונת הקנים שהסגירה לבסוף את שחיפש. הוא חצה את האוהל במהירות, כשהבחין לפתע בדמותו השרועה של שומר האוצר. סמלצר שכב על מצע עבה של עורות בחלקו הדרומי של האוהל. לצידו מוטל היה נאד יין הרימונים הריק, לצד כמה צלחות, אכולות למחצה, של בשר כבש ואורז. פיו התקמר לכדי חיוך שטני, בעוד עיניו השתויות מתגלגלות לעולם שכולו חלום.
זמן להסס היה לגמרי בבחינת מותרות. ידיו הזריזות נטלו את שביקש, תוחבות את השלל הבוהק אל תוך התיק הרטוב, שנשא על גבי גבו.
כשצלל שוב גופו אל תוך מי הנהר תחושת הקלה עצומה מלאה את גופו הרזה. הגדה הנגדית הייתה ריקה מאדם ובחסות החשיכה מצא את עצמו עד מהרה הרחק מאורות הלפידים של המחנה העצום.
ממרומי גבעה סמוכה העיף סרח מבט אחרון בבני עמו המובלים אל הגלות. רגליו כאבו רק מעצם המחשבה על המסע הארוך חזרה. אך גם מחשבה זו לא הצליחה למנוע משביעות הרצון למלא את חזהו הקטן.
המשימה הבלתי אפשרית, שהטיל עליו על ערש דווי הכוהן הגדול, כנגד כל הסיכויים, צלחה.

פרק 2

ספינות המלחמה הצרפתיות פרושות היו על פני המים, ביוצרן טבעת חנק גדולה. כמעט חודשיים חלפו מאז הטיל צבאו של נפוליון את המצור על העיר עכו ועדין לא נראו אפילו בקיעים ראשונים, בחומותיה הגבוהות, שנבנו על שרידי חומה צלבנית ושוקמו על ידי דאהר אל עומר' כחצי מאה לפני כן.
ראשו הכרות של מיילי דה-שאטו, השליח הצרפתי, שנשלח לדרוש את כניעתה ללא תנאי של העיר, תלוי היה על מעל לראשי חייל ההנדסה של הלגיון, שהחלו מתפרשים על החוף ליום נוסף של חפירות ופיצוצים.
חומר הנפץ שברשותם הלך ואזל והחפיר העמוק, שהקשה את הגישה אל החומה, הקל במאוד את מלאכת הצלפים האלבנים שהיו פרוסים לרוחבה.
מרחק כמה מאות מטרים משם עמד המצביא המהורהר על חרטום אחת הספינות. נוכחותו מלווה הייתה בצמד כפילים לבושי כחול ולבן, שליוו אותו כל העת מחרטומם של צמד ספינות נוספות. על אף שגובהו היה ממוצע, בחר נפוליון בכפילים אשר היו נמוכים ממנו בצורה משמעותית. ההיסטוריה תזכור אותו אולי כגמד, אבל לצלפים מנגד תהיה מלאכה קשה בהרבה לפגוע וכפילים טובים קשה היה כבר למצוא.
הודעתו מאתמול בלילה, ולפיה באם יצלח כיבושה של ארץ ישראל היא תוחזר לידי היהודים, חיזקה עוד יותר את תשוקתו של יריבו לראות את הראש הצרפתי שלו מעטר את החומות. מה שלא הגדיל את סיכוייהם של כפיליו, שהיו עלובים גם ככה, לטעום את ארוחת הצהרים.
לשמחתו הרבה הייתה שעת בוקר זו שקטה יחסית. ספינות המלחמה הבריטיות, ה'טייגר' ו'התזאוס', שהועמדו בקצוות המנוגדים של הנמל, עדין לא הגיעו למיקומם. עיקר הנזק שלהם היה ברעש שהקימו, ובשיבוש הקשר בין הלוחמים הצרפתים, כולל היכולת לערוך שיחת חולין על גבי הסיפון.
לולי צלח בידיו של הקולונל סידני, לתפוס כמה שבועות לפני כן את ספינותיו של קפיטן סטנדלה הצרפתי ועליה תותחי המצור הכבדים, הייתה מלאכת העמדת הפנים של נפוליון קשה הרבה יותר.
"שניים מאנשי לא חזרו אתמול מהרחצה" פתח ז'אן קלוד, בעודו מגיש אל תוך ידו המושטת של מפקדו כוס ברנדי מלאה.
"אתה יודע שאני נוטה לא לשתות לפני ארוחת הצהריים" השיב הלה, מסניף את ניחוח הברנדי המשובח ובוחן את חרכי הירי הרבים שבחומה. "אם זכרוני איננו מטעה אותי אזי הוריתי לאנשיך לרחוץ רק עם רדת החושך…".
"הצלפים של ג'אזר הגבירו נוכחותם מאוד גם בשעות בלילה…כמה מצער שישבנם של אנשיך זוהר בחושך, בניגוד לזה הערבי השזוף"
נפוליון קבר חיוך. "עדין לא אמרת לי מה אנחנו חוגגים" חקר, בעודו טועם בכול זאת קלות מהכוס, שהונחה בתוך ידו. טעמו של הברנדי היה נפלא.
"מה היה מסב לך כעת אושר יותר מכול?"
"מלבד לילה בחברת זוז'פין?"
"יודע אתה שאיש מעשה אני, אך קוסם אינני" השיב ז'אן קלוד מנגד, מרוקן את הכוס שבידיו.
"הפתע אותי ידידי היקר" הפטיר נפוליון "רק אל תאמר לי בבקשה שאתה זקוק לעוד זמן…בקש ממני הכול רק אל תבקש ממני עוד זמן…"
ז'אן קלוד חייך בהנאה, מילותיו האחרונות של מפקדו הרימו לו להנחתה. הוא השתהה מעט לפני שהמשיך, נותן למתח באוויר לעשות את שלו, "פייר והיהודי עברו את החומה" אמר לבסוף, בוחן בעניין את השפעתם של דבריו על מצב רוחו של מפקדו.
במפתיע נותרו עדין פניו של נפוליון חתומות.
"אם כך נצטרך להמתין ולראות האם…כפי שתמיד טענתי…כל חייל נושא בתרמילו את שרביט הקולונל."
* * *
הלפיד המאולתר בער באיטיות רבה, ביוצרו טבעת אור מהפנטת על גבי קירות המרתף, אלומת האש הגדולה הודפת לצדדים את החושך בקושי רב. בראש צעד היהודי, ממלמל פסוקי קודש מהתנ"ך, בעקבותיו, במרחק ביטחון סביר, צעד לו פייר, פיו מלא קללות כרימון.
משימות שונות ומשונות עבר בחייו בשירות מפקדו, אך הסודיות הרבה, שאפפה את משימתם היום, כמו גם נוכחותו יוצאת הדופן של המלווה שלו, הצליחו להוציא אותו משלוותו הרגילה. אחרי הכול, למיטב הבנתו, היו אמורים היהודים להיות בצידה המגן של העיר.
גרם המדרגות הצר התפתל במורד המרתף, עד שנעצר במה שנראה היה כחדר מזווה צלבני גדול. פייר זיהה את מגע ידם האדריכלי של הגרמנים, אשר ניכר היטב בקשתות ובעיטורי הקיר הרבים. ללא ספק היה זה פעם חדר מזווה של אציל רם דרג כלשהו, שננטש כלאחר יד עם פלוש צבאותיו של צאלח-הדין אל העיר.
היהודי סקר את קיר המטבח המזרחי, מעביר את כף ידו המגששת לבנה אחר לבנה, ממשיך כל העת למלמל פסוקים דת עלומים.
פייר, שחיבתו לדת הייתה קטנה אפילו מזו שרכש למרתפים חשוכים, חייך בספקנות מאוסה. העובדה כי נפוליון בכבודו ובעצמו התעקש על נוכחותו הצמודה העידה, שכפי הנראה, רב הנסתר מהגלוי במשימתם היום, גם אם עד כה נראתה חסרת תוחלת לחלוטין.
"תצטרך לעזור לי כאן" פנה לפתע היהודי לעברו, בצרפתית קלוקלת, מקיץ את החייל מהרהוריו.
פייר התקרב. ידיו של האיש מונחות היו על גבי אחת הלבנים, שדמתה דמיון מושלם למאות הלבנים האחרות שסביבה.
"כשאומר לך דחוף את הלבנה הזו פנימה" הורה לו.
הוא הניח את כף ידו על המקום שהורה לו היהודי, מבחין בתוך כך בהתרגשות הרבה, שאחזה בשותפו.
"אתה מאמין בבורא עולם" שאל אותו הלה לפתע.
פייר שקל לרגע האם עליו להשיב, כשלפתע קרס לנגד עיניו קיר הלבנים הצלבני, לפנים.
"אני חושב שכדאי שנמהר" אמר היהודי, לאחר שהבחין בהתאוששותו של המלווה מהמחזה המוזר.
ידו הימנית, זו המושטת לפנים, אחזה עדין באוויר באותה לבנה בודדת.
היהודי חייך.
ריח כבד של טחב קיבל את פניהם של השניים בעוברם למצב זחילה. המערה, שנחפרה שנים רבות לפני שנבנה המרתף ממנו באו, כוסתה בסבך עבות של קורי עכביש, עדות לזמן הרב שחלף, מאז דרכה רגל אדום במקום. פה ושם התפצלה המחילה לימין או לשמאל, מעכבת את זחילתו הנמרצת של היהודי רק במעט, אך מבלי לאלצו, אפילו פעם אחת, לעצירה של ממש.
גבותיו הסבוכות של פייר הורמו בשל כך בתמיהה, אך בשלב זה בחר עדין להמשיך ולשתוק.
צינה אופיינית לעומק הרב בו שהו עטפה אותם. עד כה התנהל מסעם לבטן האדמה בלא תקלות והצרפתי החל כבר מהרהר בבוז ברעיונות האימים, ששתל במוחו, עת חצו השניים את החומה, כשלפתע כבתה להבת לפידיהם באחת.
השניים קפאו במקום מרבצם.
בעודו מגשש אחר המצת שבכיסו ידע פייר, שהחושך נשא עמו דבר מה נוסף. דבר מה, אשר התקדם על קרקעית המערה, מתקרב אל גופם השרוע של השניים במהירות מדאיגה.
"נחשים!" אמר היהודי "והרבה מהם!"
* * *
שעת הלילה המאוחרת לא הכהתה את מוחו החד של נפוליון. ספון היה בתוך תאו, הופך בראשו את מכלול הנתונים האחרונים שנאספו. שמועות חדשות אודות התקוממות במצרים, כמו גם מחלת הדבר הארורה, שתקפה את חייליו, הבהירו לו, מעל לכל ספק, שהזמן שוב איננו ניצב לצדו. שמועה משמחת אודות מותו המיוחל ממכת שמש של אנטואן דה-פיליפ, קצין התותחנים הבוגד, שערק לשורות האויב, הכהתה רק במעט את התחושה, שהכישלון הפעם קרוב בהרבה משמחת הניצחון לה הורגל.
יומיים תמימים חלפו מאז בישר לו לראשונה ז'אן לוק כי פייר והיהודי חצו את החומה בדרכם אל האוצר. יומיים תמימים בהם יכלו השניים למות במיתות שונות ומשונות, אשר המשותף לכולם היה ירידתן לטמיון של שנים רבות של תכנון.
לו רק שמע לעצתו של ז'אן לוק, בדבר אמינותו של היהודי, יתכן ופני הדברים היו נראים אחרת. אחרי הכול טבעם של בוגדים הינו לבגוד במוקדם או במאוחר שוב.
אנחת ייאוש נדירה עזבה את פיו. כל כך הרבה חיילים צרפתים שילמו בחייהם על מסעו המופרך ממצרים לכאן. לו רק יכול היה לחבק עתה את גופה השברירי של ז'וזפין, חשב, היה טעמה של התבוסה מר הרבה פחות.
קול נקישה חרישי קטע את חוט מחשבותיו האובדניות.
בפתח עמד ז'אן לוק, הופך בידיו שק עור קטן בצורה מופגנת.
"חשבתי להפריע לך עם זה" אמר, עיניו הנבונות בוחנות את תגובתו המופתעת של אדונו.
"הם חזרו?!" נבח לעברו נפוליון, פניו החיוורות מתמלאות שוב חיים במהירות מרשימה.
"הם חזרו!" השיב בחיוך. זורק לעברו את השק הקטן שהפך בידיו.
"תיפח נפשי! כל זאת לא היה לחינם בכל זאת…."
ז'אן קלוד סגר מאחוריו את הדלת, מבריח את המנעול.
"פייר והיהודי?"
"למעט כמה חבורות ואיזו נכישת נחש אחת או שתיים, שניהם בריאים ושלמים!" השיב קלוד.
"אם כך הורה למפקדי המצור לקפל מיד את אנשינו. מחר נצעד דרומה!" צהל, מתיר בזהירות רבה את השרוך שחתם את שפתות השק שבידו.
"כבר מחר?" חייך ז'אן קלוד, מתלבט עד כמה להשקיע במחאתו. "לא מוטב שנתמהמה מעט…ברור לך שכתוצאה מכך תשפוט ההיסטוריה את המצור הזה ככישלון חרוץ ואותך כפחדן"
"לבו של פוליטיקאי חייב להיות בראשו, אך מהי ההיסטוריה אם לא אגדה שכולם הסכימו עליה?" השיב נפוליון בביטול, אישוניו מתרחבים בהשתאות לנוכח תכולתו המהפנטת של שק העור הקטן.
* * *
היה זה זמן פרידות ופייר לחץ את ידו של היהודי בחום. ללא תושייתו במעמקים, ידע, היה ודאי משמש כעת מעדן לעכברושים.
"כיצד אמרת קוראים לך?" תהה פייר.
היהודי חייך. "נחמן" אמר, מבויש מעט מהמשך דבריו, "אך תלמידי מתעקשים לקרוא לי: רבי נחמן"
השניים התחבקו קצרות.
"רבי נחמן מברסלב…" גלגל נפוליון על לשונו את השם המלא, בו הוצג לפני הלה, כאשר נפגשנו לראשונה בצרפת לפני מספר לא מבוטל של חודשים "…תמיד סברתי שהדת הנה כלי יעיל להשתקת האנשים הפשוטים" הודה בגילוי לב.
נחמן חייך. "בדיוק בשל כך סבורים יודעי סוד שהפקדתי את גורלו של המין האנושי בידיו של האדם הלא נכון"
"ואתה? מה אתה סבור?"
"גורל כולנו מופקד בידי שמיים. פיך וליבך שווים אני חש, ולכן סבור גם שתעמוד בהבטחתך"
עתה חייך נפוליון גם כן חזרה, מסיר את כובעו הגדול, לאות מחווה.
רבי נחמן חמק אל תוך החשיכה, בעוד שיירתו המובסת של נפוליון, מתחילה לצעוד דרומה בדרך החוף, מותירה מאחוריה את חומותיה הבלתי מנוצחות של העיר עכו. פצועים רבים נישאו על גבם של גמלים ופרדות כברת דרך קצרה, עד שתינתן לרופאיהם הפקודה, להרוג את כל מי שנראה היה שלא יעמוד בתלאות המסע הארוך חזרה לצרפת.

פרק 3

אריק סמית פיהק בהפגנתיות, בוחן את תגובתה של הסטודנטית שישבה כמה שורות לפניו, לנוכחותו הטרייה. שיער העורב שלה גלש מבעד לכתפייה, נעלם במסתוריות מאחורי משענת הכיסא בהותירו עליו רושם רב. למרות החורף, ששרר בבחוץ, היו כתפיה של האישה חשופות, גוון עורה האחיד והשזוף בוהק באור הניאון של אולם ההרצאות הרחב.
מרוכז כולו בתנועותיה, הפורקות ספרי לימוד מתוך תיקה, הבחין לפתע אריק, שעיניו החדות של פרופסור פרידריך, צדו זה מכבר את אלה הסקרניות שלו.
היו כמה יתרונות בעובדה שקורס הבחירה שלקח, "אוצרות האלים", היה אחד הקורסים הפחות מבוקשים בקמפוס. שמירה על אנונימיות מפני המרצה לא הייתה אחד מהם.
"אני אשמח אם אדון סמית והגברת אוהרה יכבדו אותי במעט יותר אינטימיות" פתח הפרופסור, מצביע על שורת מושבים ריקים שנצפתה בקדמת האולם, "אני בטוח שתוכלו להכיר טוב יותר האחד את השני אם תשבו זה לצד זה"
אריק חייך, על אף שמצא עד כה את חומר הקורס משמים בצורה מחרידה, דמותו הססגונית של הפרופסור סיפקה בדרך כלל עטיפה מוצלחת בהרבה משמצא בקורסי הבחירה האחרים.
משקם לארוז את חפציו הבחין כי אין בכוונתה של שכנתו לציית להזמנתו של הפרופסור. מה שגרם לו להסס לרגע.
הייתה זו השנה השלישית והאחרונה ללימודיו בקיימברידג' והוא כבר השתוקק לחזור לפעילות שטח ביחידה. ציון נכשל באחד הקורסים לא בא בחשבון, אפילו אם משמעותו התקפלות בפני אישה יפה.
הוא חלף על פניה של אוהרה, מהרהר בכמה עובדות קטנות, שהצטרפו במוחו האנליטי לכדי חידה אחת גדולה. העובדה שנראתה מבוגרת במעט מהממוצע בקמפוס, הריחוק שהפגינה משאר הסטודנטים ושם משפחתה, שלא הסתדר כלל עם המבטא הצרפתי הכבד שלה, היוו כר פורה לשלל השערות בדבר זהותה המקורית. השערות שנעו על הסקאלה הארוכה שבין האקזוטי למוזר.
משהתיישב לבסוף במקומו, למרגלות במת המרצה, סיים כבר הפרופסור לכתוב על הלוח, מקטרתו הכבויה בפיו, זכר לימים המאושרים בהם יכול היה עדין לעשן בכיתה. שיער זקנו הסמיך והלבן נצבע בגוון צהבהב חולני בשולי אפו, עדות מפלילה לפעילותה הנמרצת של המקטרת מחוץ לאולם ההרצאות. על פניו העגלגלות התפרשה ארשת מעורבת של רצינות מהולה בלהט שאפיינה את מרבית שיעוריו, במיוחד אלה שעסקו בתורת הנסתר. ידיו הקצרות משולבות היו מאחורי גבו כמסתירות דבר מה, גופו השמנמן מתנדנד קלות בתוך זוג נעליים ישנות אך מבריקות.
הייתה לו לאריק תיאוריה מוצקה למדי לגבי אנשים המעשנים מקטרות.
"ויקינגים" פתח הפרופסור "כאן בקיימברידג'!"
הוא מיהר להעתיק את התאריך מהלוח אל תוך מעמקי מחברתו : 20.4.2010. עובר בחוסר חשק מופגן למצב כתיבה.
* * *
במרכז הבקרה של חברת 'בריטיש פטרוליום' לא נרשמה פעילות מיוחדת בבוקרו של אותו היום. במקום זאת, המסכים שעקבו אחרי פעילותן של אסדות הנפט והגז, מלאים היו בנתונים משמימים שנאספו מכמה עשרות מוקדים שונים ברחבי העולם.
המרכז תוכנן כפקעת עצבים שלמה הבנויה ממחשבים, מסכים דקים ונוריות חיווי ובקרה. צוות של מאה עשרים ושמונה איש ניהל אחריהם מעקב צמוד, נעזר במערכת מתוחכמת של דוחו"ת תפוקה שנפלטו מבטן מערכות החישוב עשרים וחמש שעות ביממה.
השעה הנוספת כונתה בז'רגון הארגוני השעה האבודה. זו שסימלה, שבחברת בריטיש פטרוליום, משאבות הנפט והכסף אף פעם לא נחות.
"מצא את זה, שאב את זה, זקק את זה" נהג לסיים טוני היווארד, מנכ"ל החברה הנהנתן, את חזון החברה, ואת מה שנוסח גם בגרסת עובדי המרכז בטון מעט שונה כ: "חמוד את זה, שכח מזה, דחוף את זה"
מנהל המשמרת המנומנם, ג'ון פיטרס, לגם את כוס הקפה השנייה של הבוקר לועס את כריך הסלמון והשמנת שלו באיטיות אופיינית. סוף השבוע הלך והתקרב ועמו גם ביקורם הצפוי והמנג'ס של הוריו. לו רק יכול להמציא מחלה אקזוטית מספיק, כזו שגם תספק תירוץ הולם להתחמקות וגם תחסוך את הצורך בהסברים מיותרים. מחלה כה מדבקת שאפילו שיחת טלפון אסורה בה. תשע השעות הקרובות, בהם אמור היה לצלוח את השעמום הכרוך במשמרת הקרובה, צריכות היו להיות מספיק זמן כדי להגות אחת, כך לפחות סבר.
לזכותו של פיטרס יאמר, שבשלב זה, שום דבר משגרת העבודה במרכז לא יכלה לרמז על העתיד לבוא. טעמו התפל של הקפה, פקידת הקבלה הוולגרית, והתחושה שעבודת הקודש שעשה אינה מוערכת חלחלה כרגיל.
כמעט שנתיים חלפו מאז מונה למפקד מרכז הבקרה הימי של BP, שנתיים בהם עשה הכול על מנת לבלוט בתוך המערכת הצפופה של הארגון, שנתיים בהם חש כדורך במקום. בכל ארגון אחר, מידת האחריות לה נדרש, כמות כוח האדם עליו פיקד והאופי התובעני של תפקידו היו שווי ערך לצ'ק משכורת שמן בסוף כל חודש. רק תאגיד כמו BP, חשב, יכול היה להעסיק אנשים בתפקיד כמו שלו במשכורת עלובה שכזו. שורת הפתיחה של מכתב התפטרותו נכתבה ונמחקה שוב בראשו בפעם המאה ואחת.
בעודו מהרהר בכך אחז בו לפתע צורך עז להתעטש. התחושה המעיקה נתקעה בחזהו וסירבה להשתחרר, פניו התעוותו מספר שניות בצורה מביכה במיוחד. הרגע בו השתחרר לבסוף העיטוש המעיק היה גם הרגע בו החריש צופר האוויר את החדר הדחוס.
הצפירה החדה שיתקה לרגע את מרכז הבקרה, תחושת מתח כבד השתררה באוויר בעוד שורת נוריות אדומה שלמה נדלקת תחת המקום בו נרשם: אסדת קידוח מס'-13.
מחפש דבר מה בעזרתו יוכל גם לקנח את אפו, היה פיטרס הראשון להתעשת.
"חברו אותי אל מפרץ מקסיקו" שאג אל תוך השפופרת. נותן את האות להתפרצות ההמולה סביבו.
* * *
סירת המנוע הבודדת נלחמה על חייה, מתנדנדת על גלי הענק שיצר הדף הפיצוץ .ארבעת המלחים על סיפונה נאחזו בדפנות הפיברגלס החלקות במאמץ עילאי להישאר על הסיפון. גל אחר גל התנפצו מי הים הסוערים על גופם עטוי חגורות ההצלה הכתומות, הכתובתDeep Horizon' ' מעטרת את גבם החבול.
ממרחק לא רב יכלו כבר לחוש היטב את חום הלהבות, שהתפשט במעלה אסדת הקידוח הבוערת. ריח חזק של נפט גולמי מילא את חלל האוויר.
הים הלך ונירגע. רעש הגלים הגדולים והקצף פינה את מקומו עכשיו לשאון אדם וצופרי האזעקה שהתפרשו על שדה הנפט,Macondo Prospect , הממוקם כ-64 ק"מ דרומית לחופיה של לואיזיאנה. גופתו של צוללן בודד צפה על פני המים, נסחפת לעברה של הסירה הקטנה. אנשי הצוות ההמומים מיהרו למשותו מן המים.
ידו הימנית של האיש חסרה כמו גם הזכוכית של משקפת הצוללנים שהרכיב. על פי כמות הציוד הגדולה שהוצמדה לחליפתו המנוקבת ניתן היה לקבוע כי נמנה על צוות התיקון, שהוזעק לנסות ולטפל בהתפרצות באר הנפט התת-מימית, כמה שעות לפני כן. כל שיכלו לעשות בעבורו כעת היה להביאו בהקדם לקבורה הולמת.
מרחק לא רב משם פרצה מהומת אלוהים שלמה על גבי האסדה. עדר פועלים מבוהל נפוץ לכל עבר, אחדים מנסים לאמוד נזקים ולמלא אחר הוראות הבטיחות לשעת חירום, בעוד אחרים בוחרים לנסות את מזלם בקפיצת ראש מטורפת, מגובה כמה עשרות מטרים, הישר אל תוך מי הים השחורים.
ממרומי מגדל הפיקוח נבח קפטן בלייק על אנשיו, היישר אל תוך פומית מכשיר הקשר.
"יש לנו הרבה נפגעים" השיב קולו המבוהל של גומז מצידו השני של מכשיר.
"אסוף את אנשיך ופגוש אותי על הסיפון!" הוסיף ונבח הקפטן.
כמה עשרות מטרים מתחת לרגלי הקפטן, בער חלקה הצפוני של האסדה בעוצמה רבה. צוות מוסק ראשון התרומם מעל לכדור האש בשואבו, בהתאם לתרגולת, קובים אחדים של מי ים במטרה להתחיל ולצנן מעט את הלהבות.
את מה שקרה אחר-כך לא יכל איש מהם לצפות. מי הים, שנשפכו על הלהבות, מהולים היו בכמות גדולה של נפט גולמי. אלה חזרו חזרה אל עבר המסוק בדמות סילון גדול של אש שזינק החוצה מתוך המים.
הטייס ההמום משך בכל כוחו את ידיות ההיגוי, בניסיון נואש לנסות ולחמוק. היה זה רגע אחד מאוחר מידי. ערימת המתכת צללה אל עבר המים השחורים בהותירה אחריה שובל עשן סמיך.
קפטן בלייק צפה במתרחש בדאגה מהולה בעצבים. כמעט ארבעים שנה היה מוצב בתפקידים שונים על גבי אסדות נפט שונות ומעולם לא צפה ברצף כל כך מוזר של תקלות. ראשו עמד להסתחרר אך הוא שב לאיתנו כעבור מספר שניות. היה זה בדיוק כשמערכת הכיבוי האוטומטית נכנסה סוף סוף לפעולה משחררת סילוני אבקה אדירים במורד גשר הפיקוח.
הנתונים החלו להצטבר במהירות. דליפת הנפט האדירה, שהחלה אתמול בבוקר, היא שגרמה לפיצוץ האדיר. שני הצוללנים שנשלחו לטפל בה לא שרדו ולפחות עוד ארבעה קודחים איבדו את חייהם בלהבות, מסוק אחד נפל.
הוא אחז עדין במכשיר הקשר מחלק שורת פקודות קצרה ומדויקת, בוחן מבעד לחלונות הענק של מגדלו, כיצד מתרוקנים אחרוני מיכלי אבקת הכיבוי על הלהבות. לרגע נדמה היה שהכול נמצא תחת שליטה.
ידו השמאלית נשלחה אל עבר כפתור השליטה של צופר האזעקה לוחצת עליו בכוח במטרה להשתיקו. רק אז התפנה להבחין, שהצליל המעיק שמילא את ראשו מזה מספר דקות, היה הטלפון המאובטח שבקונטרול. הוא מיהר להרים את השפופרת.
בצידו השני של הקו ענה לו קולה העצבני של אישה, שחייגה את אותו המספר כמה עשרות פעמים. לא היה לו לקפטן זמן או חשק להתנצלויות.
"תעבירי לי את המפקח, יש לנו פה קוד אדום" הוא אמר, בדיוק ברגע בו החריש את אוזניו רעש פיצוץ נוסף.
* * *
פרופסור פרידריך ריקד על הבמה כילד אחוז התלהבות. ראשו הגדול שב וסקר את הקהל הקטן בתקווה ששמץ ממנה ידבק גם בו.
"השפעתם הרבה של הויקינגים ניכרה הרחק מגבולות אירופה הקלאסית עוד שנים רבות אחרי שהאימפריה הימית שלהם קרסה" ירה. עיניו הזריזות נעות מצידו האחד של האולם לזה השני במהירות עצומה, "מי רוצה לשתף אותנו בידע שלו לגבי השאלה מי היו הויקינגים…?"
"המצאת המצפן מיוחסת להם למשל" השיב אחד הסטודנטים.
הוא הנהן בראשו לאות הסכמה. עיניו הסוקרות עכשיו גם את ספסליו האחוריים של האולם שם נתקלות הם בעיניה הקפואות של אוהרה.
"אולי לגברת אוהרה יש מה לחדש לנו בנוגע לתרבות הויקינגית?" שאל. בעודו משלב את ידיו מאחורי גבו ומתנדנד על קצות אצבעותיו.
היא היססה רגע ואז דיברה. קולה השקט והקר חתך את האולם, מעיר מתרדמתם את אחרוני הסטודנטים. "הדת הויקינגית היתה דת פגאנית. בראש ההיררכיה הוויקינגית ניצב אודין בעל העין האחת, אל המלחמה, הצדק, החוכמה והמוות, אך האל שזכה לפופולאריות הגדולה ביותר היה ת'ור, שתואר כאל חזק במיוחד גם אם טיפש"
אריק הסב את ראשו כמו מרבית יושבי האולם, מהופנט מהמבטא הכבד, אך לא מופתע מהידע הרב שהפגינה. למרות הסודיות שאפפה אותה נודעה אוהרה כתלמידה מצטיינת בחוג.
הפרופסור סימן לה להמשיך.
"הוויקינגים העריצו כוח. כבר מילדות הם אומנו להילחם עד מוות והאמינו כי רק מי שמת מוות כזה זכאי להגיע לוואלהלה, גן העדן של הוויקינגים"
הוא חייך. ידע גרם לו אושר והדיוק בדבריה נעם לו.
"לויקינגים הייתה גם גרסה משלהם למלחמת גוג-ומגוג" אמר עיניו בוחנות את אלה של תלמידיו בחפשו אחרי אישור לדבריו.
"מעטים מכירים אותה" אמר מחייך בסלחנות.
"הם האמינו שסוף העולם יגיע בדמות מלחמתם הסופית של האלים בגזע הענקים" פלט לפתע אריק.
הפרופסור עצר את נשימתו לרגע, תחושת עונג מדעי צרוף מציפה את גופו השמנמן.
בקושי רב הצליח אריק להתעלם מתחושת הרטט, שגרם מכשיר הביפר שבכיסו, על מנת להמשיך "אודין וילדיו ילחמו לצד הענקים,ואודין יחוסל ע"י זאב הענק פנריז. חיסולו של האל אודין יגרום להתפרצות אדירה של אש שתכלה את העולם ותותיר אחריה רק מספר קטן של בני אנוש שימשיכו את החיים על פני האדמה."
"ואת כל זה קראת בויקיפידה?" סינן לעברו אחד התלמידים.
שאון צחוק סוער הציף את הכיתה הדלילה.
אפילו מלכת הקרח חייכה.
בחסות הדי הצחוק איבד אריק סופית את העניין בנעשה באולם. ידו נשלחה עמוק אל תוך כיסו שולפת את המכשיר הקטן שהוסיף ורטט. היה זה העדכון היומי של האינטרפול, שכלל ארבע הודעות קצרות. פיגוע המוני בבגדד. גופת אלמוני נמצאה על המדרגות הספרדיות בוותיקן. ממצאים חדשים בפרשת התרסקות המטוס הפולני ברוסיה. התפוצצות מסתורית באסדת קידוח במפרץ מקסיקו.
אריק חייך בעגמומיות. כמה השתוקק כבר לחזור לפעילות מבצעית בשטח רק אלוהים ידע.
* * *
קפטן בלייק עשה את דרכו אל עבר חלקה הצפוני של האסדה, מקלל את הרגע שבו נולד. כתם הנפט האדיר הוסיף לגדול סביבה בקצב מפחיד ותוכנית טובה לא הייתה לו. ככל הידוע לו, אומנם פעל לגמרי לפי הנהלים ברגעים שקדמו למשבר וגם באלה שאחריו, אבל ערובה לכך שראשו לא יוגש על מגש למישהו לא הייתה לו.
מרחק לא רב משם רכנו ארבע גברים בחליפות מעונבות מעל לזירת הפיצוץ, מוקפים בטבעת קטנה של מומחים.
"אנחנו יודעים לאמוד את הנזק?" שאל אחד מהם, מסדר את משקפיי ראיית החשבון שלו על גבי אפו המקומר.
"עדין מוקדם לומר" השיב אחד המומחים "מה שאנחנו כן יודעים לומר זה שהבעיה העיקרית היא לא בנזק שנגרם לאסדה, אלה בעובדה שאין לנו כרגע מושג כיצד לאטום את הבאר שמתחתיה"
"אני אבקש דו"ח הוצאות מפורט בהמשך, כולל הערכת תביעות עתידית של משפחות וארגונים ירוקים"
"אני חושב שאתה לא ממש מבין את סדר גודל הבעיה. יש לנו כאן פוטנציאל לאסון אקולוגי בדרגה חמש. האסון בים ברינג עומד להיראות כמו משחק ילדים ליד זה"
רואה החשבון גירד את ראשו במבוכה "אם כך אני רוצה שתכינו דו"ח תביעה מסודר לחברת הביטוח שלנו. אני צריך…"
"כל הדוחו"ת האלה יוכלו לחכות" היסתה אותו באחת הדמות הבכירה שעמדה עד כה בשתיקה לימינו, "יש לכם שמץ של מושג מה יכול היה לגרום לתאונה מסוג כזה?"
צוות המומחים הגדול בחן האחד את מבטו של השני במבוכה.
"לא" אמר לבסוף אחד מהם שנדמה היה כבכיר שבחבורה "למעשה מה שקרה כאן נוגד כמעט כל הגיון"
היה זה בדיוק הרגע בו הצטרף הקפטן לחבורה.
"קפטן בלייק" אמר מושיט את ידו ללחיצה.
אף יד לא הושטה לו חזרה.
"אני מבין שהיה לך ביקור באותו יום" המשיך הבכיר שבחליפה, מבטו המזלזל סוקר את פניו חסרות השינה והגילוח של הקפטן.
"ביקור? אתה ודאי מתכוון לשלושת הבכירים מלונדון שהגיעו לכאן אתמול"
"יש לך מושג מה עלה בגורלם, הבנתי שהם עמדו קרוב מאוד למקור הפיצוץ?"
בלייק הסב את ראשו מחפש ישועה בקהל בדמותו של סגנו "קרוב מאוד הנה הגדרה מדויקת למדי"
"הם בין הנעדרים" מילא את החלל שנוצר סגנו. מבחין בכך שהתשובה לא נעמה כלל לאוזניו של השואל.

פרק 4

הרחובות היו ריקים מאדם, בתי הקפה והבארים הומים. היה זה יום חג והעיר לבשה אדום, כחול ולבן. 'סופר-קלאסיקו' הם כינו אותו, את מה שהפך ברבות השנים להיות אירוע הספורט הנצפה ביותר בעולם.
האגדה מספרת, שבחורף שנת אלף שמונה מאות תשעים ותשע, פרסם איש העסקים הספרדי-איטלקי, ז'ואן גאמפר, מודעה בעיתון ספורט עלום שם, בה הצהיר כי בכוונתו להקים קבוצת כדורגל חדשה. לאחר קצת יותר משבוע נענו לקריאתו אחד-עשר שחקנים והיו לגרעינה הראשון של קבוצת הכדורגל ברצלונה. מאה ואחד-עשרה שנים חלפו מאז והשנאה שרכשה הקבוצה הקטלונית ליריבתה ממדריד רק הלכה והתעצמה.
מחמוד איבן רחים התרווח בכיסאו, שביציע המכובדים, עוצם את עיניו חזק ומתמכר לנהמת ההמון הגועש.
מאה וחמישה-עשר אלף מקומות הישיבה של הקאמפ-נו היו מלאים עד אפס מקום. המשחק עמד להתחיל. ברקע התנגן לו כבר הקנט דה ברסה, המנונה הרשמי של הקבוצה.
כה עזה הייתה התמכרותו לקבוצה העירונית, שלאחרונה אף הפך להיות 'סוסיו', חבר מועדון מן המניין, ותמורת האגרה השנתית המכובדת יוכל מעתה להשתתף בבחירות לנשיאות, ואף להיבחר לחבר המנהלים או לנשיאות עצמה. אם מחלקת המדינה האיראנית הייתה מאשרת זאת ודאי היה גם מנסה את מזלו בבחירות האחרונות.
במושב שלידו ישבה רעייתו, נאדיה, קוראת בעיתון נשים ספרדי. שיערה מכוסה היה בכיסוי ראש צנוע אך אופנתי, שרווליה הארוכים מכסים כמעט זוג ידיים מטופח להפליא. היא שנאה כדור-רגל כמעט באותה המידה שאהבה את בעלה.
רעש מקהלת האוהדים, שחדר מבעד לאטמי האוזניים שלבשה, גרם לה לבחילה. כל-כך ברברי וחסר תחכום נראה לה כל העניין הזה שייחלה תמיד להפסד שתי הקבוצות גם יחד.
כמעט שמונה שנים עברו מאז הוצב בעלה לראשונה בספרד, ונדמה היה, שככול שגוברת אהבתו לאורחות המדינה ומנהגיה, כך גדל הבוז שרחשה היא. היא שנאה את האוכל המוגש במנות קטנות ומפוסלות, היא שנאה את המוזיקה הספרדית, את השפה המתגלגלת, אך יותר מכל שנאה היא את הצביעות שנאלצו ללבוש בחברת אנשי מדינה אחרים. לו רק יכלה לומר את אשר על ליבה כל אימת שמתחשק לה, ידעה, תקרית דיפלומטית הייתה ודאי רודפת תקרית.
היה זה יום מושלם לכדור-רגל. מזג האוויר האביבי קידם את פני השחקנים בבריזה קלילה ונעימה ואפילו הקהל רווי המשפחות הראה סימנים של ספורטיביות בקצרו את מסכת שריקות הבוז המסורתית, שספגה הקבוצה היריבה, כשעלו שחקניה אל כר הדשא, עד למינימום ההכרחי.
הכל היה מוכן לשריקת הפתיחה.
דוד-ויה, חלוץ קבוצת הפאר של ברצלונה הניח את כף רגלו המנוסה על גבי הכדור. לרגע קצר אחד השתרר שקט ביציעים, מופר לבסוף על ידי שריקתו של השופט לתחילתו של המשחק. כדור הפתיחה נמסר לאחור לעברו של מגן הקבוצה דני אלבס.
מסירה זו, כמו אלה שבאו מיד אחריה, לוותה בשאגה עידוד אדירה מכיוון היציע.
רפאל הביט בשעונו בפעם השמינית בדקה החולפת. ניכר היה על פניו שהמעמד מלחיץ אותו מעט. חליפת הטוקסידו השחורה שלבש, אומנם הלמה אותו היטב, אך הייתה מעט מוגזמת לתנאי מזג האוויר. היה זה ביקורו השני באצטדיונה האגדי של הקבוצה, את הפעם הראשונה בילה בחברת קבוצת תיירים בסיור מודרך כמה שבועות לפני כן.
כמו שאר חלקיו של האצטדיון, גם יציע הכבוד של הקבוצה בו ישב מלא היה באותו היום עד אפס מקום. לרגע אחזה בו גחמה ילדותית והוא שקל האם יהיה זה הולם לשלוף את מכשיר הפלאפון שבכיסו ולצלם את יופיו של המעמד. יתכן, חשב, שבפעולה תמימה זו יחזק את הכיסוי החשאי שלבש, אך למרות זאת ידיו נותרו קפואות על ברכיו. הייתה לו משימה חשובה לבצע והוא החליט שמוטב שיוסיף ויתמקד בה.
מכנס הטוקסידו השחור שלבש ליטף את גב המושב שלפניו, כמעט ונוגע בשולי רעלתה השקופה של נאדיה. לצידה ניתר שוב חמיד יחד עם מרבית יושבי היציע, משחרר אנחת רווחה קולנית. הכדור נעצר בידיו של ויקטור ואלדס, שוער הקבוצה הביתית ונבעט שוב קדימה, במהירות, אל עבר חצי המגרש של הקבוצה היריבה.
"את ראית את זה?" צהל חמיד. חוזר לשבת במקומו יחד עם אחרון האהודים השרופים.
"את מה?" רטנה לעומתו, מגביהה חזרה את העיתון אל מול פניה הנרגנות.
"יכולת להישאר בבית את יודעת…" פלט מבלי משים את המשפט הלא נכון. כזה שגרם אפילו לגבר שישב לימינו, והגיע במטרה ליהנות ממשחק הכדור-רגל, להתעניין בתגובת הנגד שעתידה לנחות.
נאדיה שתקה, מגבירה את קצב הדפדוף בחוברת. הערתו האחרונה נרשמה ותויקה היטב, ותגובתה תישמר להזדמנות בה לא תאלץ לגרום לו למבוכה ציבורית. גם אם תירשם לצידה הערה כי התבצעה במהלך משחק כדור-רגל חשוב, לא הייתה צפוי לו הקלה משמעותית בעונש.
רפאל הרים את מבטו מדפי מגזין האופנה שלפניו כדי לפגוש את אלה של מוכר המשקאות של האצטדיון. הלה היה רחוק ממנו עדין מרחק כמה עשרות מטרים, אך סגר כעת את הפער ביניהם במהירות.
מבט חטוף בשעונו ואחר כך שוב בגבה של נאדיה הבהיר לו כי שעת הכושר שלו הלכה והתקרבה גם היא בצעדי ענק.
* * *
בדומה לשאר חלקי העיר גם התנועה מחוץ לאצטדיון עצמו הייתה בשעה זו דלה ביותר. אפילו השוטרים המקומיים, אלה שמזלם לא שפר עליהם ונאלצו להיות במשמרת, צמודים היו גם הם למסכי הטלוויזיה, היכן שרק מצאו אותם, מתעלמים כמעט לחלוטין מהנעשה ברחוב.
דניאל ישב ערני, אך שלו, במושב הנהג של המכונית המסחרית האפורה. מלבד חלון הנהג שלשמאלו היו חלונותיה השחורים מוגפים לחלוטין. מדי פעם בפעם נשמע שאון האוהדים שכלל צעקות ומחיאות כפיים, סימן להתקרבות חלוצי הקבוצה לרחבת השישה-עשר של היריב.
שעת הש' הלכה והתקרבה ואף על פי שהתוכנית שהגו הייתה תוצאה של חודשים רבים של תכנון קפדני הבלתי צפוי תמיד ארב בפינה.
מכשיר הקשר, ששכב על המושב שלידו דמם, סימן לכך שפעולת השרשרת שעתידה להפעיל גם אותו עדין לא החלה. הוא ניצל את השהות על מנת לחזור בראשו שוב על רצף הפעולות הנדרש, מוודא שכל האפשרויות ונקודות הכשל אכן נלקחו בחשבון והיו שם לא מעט כאלה. אחת מהם הקישה לפתע על דלת מכוניתו מטיסה את מדד האדרנלין בדמו מאפס למאה בתוך שנייה אחת בודדת.
"רישיונות בבקשה" פנתה אליו בנימוס מהוסס שוטרת תנועה שהייתה כה נמוכה עד שבקושי נצפתה דרך חלון המכונית הגבוהה.
דניאל בחן את פניה הצנומות של השוטרת, שעשתה את עבודתה בשלווה, מקלידה את מספר הרישוי של מכוניתו השכורה אל תוך המחשב הנייד שנאחז בידה. ניחוש מושכל אמר לו כי אוהדת כדור-רגל גדולה בוודאי לא הייתה.
"אתה יודע שאסור לך להחנות כאן" אמרה, משווה את המסמכים שהגיש לה לרישום הממוחשב שבידה.
"אני מתנצל גברתי השוטרת, אני מיד מזיז את הרכב" ענה בספרדית רהוטה.
כאות לרצינות דבריו התניע את מכוניתו, שולח יד במטרה ולקחת חזרה את הניירת.
ברגע הראשון עוד היססה. משהו בטופס השכרת הרכב תפס את תשומת ליבה. דקה נוספת חלפה בטרם הואילה לשחרר את רישיונות הרכב.
"משהו אינו כשורה…??" תהה מתוך הרכב, מנסה לפענח את הנסיבות בגינם השתהתה.
"שיהיה לך יום טוב… מר גרסיה" השיבה, מחווה בתנועת יד מנומסת על קצות כובעה.
בתגובה מהירה שיחרר את ידית מעצור היד, משלב בזריזות להילוך ראשון. בעודו עושה כן ידע, שגם אם צלח את המכשול הקטן בקלות יתרה, מעתה יאלץ להמשיך ולהקיף את האצטדיון בנסיעה רציפה ולהמתין לתזמון המתאים תוך כדי תנועה.
* * *
בכול מקום בעולם נחשב ניקיון תאי שירותים כאחד ממקומות העבודה הגרועים ביותר בנמצא. בתוך תת-קטגוריה זו נחשב ניקיון תאי שירותים באצטדיון כדור-רגל כגרוע מכולם. למרות כל האמור לעיל לא נראה היה, שהאיש שהופקד עליהם באותו היום, ממורמר כלל ועיקר. מבלי משים נטה הלה לחייך למרבית באי התאים כאילו הודה להם על ביקורם מחויב המציאות.
גם ללא אדיבותו המופרזת לא הייתה הופעתו תואמת, את הדמות שהיית מצפה לפגוש מנגבת את רצפת התא, או מחדשת שם את מלאי ניירות הטואלט. גם ללא עמידתו הזקופה היה מיכאל גבוהה לא מעט מהממוצע, מבנה גופו רחב, ידיו מסורגות שרירים ועיניו הירוקות והשקטות מלאות ברק. עובדה מאתגרת זו נלקחה היטב בחשבון בשלב תכנון המשימה, אך עקב דחיפות הביצוע לא תורגמה בסופו של דבר לשינויים כל שהם בציוות.
כפי שנחזה מראש, תנועת קהל דלילה ביותר נרשמה לעבר תאי השירותים, כל עוד הוסיפה ושוחקה מעליו המחצית. על כן הביקור היחיד לו זכה בכמה וכמה הדקות האחרונות היה זה של איש חברת השמירה האפאתי, שלולי רטן על חברו במכשיר הפלאפון, ניתן היה בקלות לסבור שהילך בשנתו.
אם דייק בחישוביו מיכאל אמור היה זה לחלוף שוב על פניו בעוד כמה שניות בדרכו להשלמת הסיור השגרתי בקומה.
"בואנוס דיאס" בירך אותו השרת בנימוס, מקפיד כל העת שלא ליצור עימו קשר עין.
המאבטח הישנוני הניד בראשו קלות לאות ששמע אותו בטרם נעלם באדישות מאחורי אחת הפניות שבהמשך המסדרון.
מיכאל נשם לרווחה, מציץ בשעונו שוב.
רגע קצר אחר-כך נגע כדור קטלוני ברשת. מרעיד את קומפלקס האצטדיון כולו. שאגות שמחה ומחיאות כפיים זרמו במורד המסדרונות מלוות בשירה רועמת.
מתעלם באדישות מהרעש, תהה האם התקיים כבר המפגש הגורלי בין מוכר המשקאות לקורבן.
* * *
איבן סלים המאושר ניתר ממקומו בלהט, מצטרף להמון המריע בשירת עידוד כבירה. בזווית עינו בחן האם לאירוע המשמח הייתה גם השפעה כלשהי על פניה החמוצות של אשתו.
"את מוכנה לגלות מעט הזדהות עם בעלך?" שאל, פניו הקורנות לא ידעו את נפשם מרוב אושר.
"אתה מוכן בבקשה לשבת" ביקשה הגברת סלים בפרסית מבעלה, פניה הרציניות מביעות בעיקר מבוכה.
הוא התעלם ממנה עוקב בדריכות אחר מסעו של הכדור אל עבר קו חצי המגרש בידי השופט.
"דקה שמונה-עשרה! אחת אפס ברצלונה! משער ליאו מסי!" הכריז הכרוז לקול מחיאות הכפיים של הקהל.
"אתה חייב ללמוד לשלוט בעצמך!" גהרה בו בכעס בעודו מתיישב חזרה במקומו.
הוא הביט בה בביטול, ידיו מוסיפות למחות כפיים בהתלהבות כמעט ילדותית.
"את חייבת ללמוד להשתחרר קצת יקירה. כשנחזור הביתה לא תהיה לך שוב הזדמנות שכזו"
"לפעמים אני תוהה אם אתה בכלל מבין את כובד האחריות המוטלת על כתפייך. מעטים האנשים עליהם סומכים בטהרן בעיניים עצומות כמוך ואתה מוכן לתת לכל זה לחמוק לך בין האצבעות בתמורה לרגע אחד של שיכרון חושים מטופש"
"ראשית, כדור-רגל איננו דבר מטופש. שנית אינני בטוח שאיש במשטר רואה בכך כל פסול. הרי לא הפנתי עורף למדינתי האהובה, בסך הכול הודיתי שאני אוהב כדור-רגל…מכאן ועד דברי כפירה קיים מרחק לא קטן"
"אתם הגברים. יש לכם כל הרבה מה ללמוד על איפוק" סיננה בדיוק כשצילו של מוכר המשקאות כיסה אותה.
היא סימנה לו להמשיך ולהתקדם הלאה אך בעלה עצר אותו.
"ג'ינג'ר אייל בשבילי ומים מינרליים בשביל האישה" אמר, מרים את ראשו אל עבר פניו של מוכר המשקאות הצעיר.
מוכר המשקאות הקבוע של יציע הכבוד זכר היטב את הזמנתו הקבועה, אך להפתעתו הרבה הוא לא הכיר את הבחור.
הוא היסס לרגע, תוהה לגבי חשיבות הדבר.
"ג'ינגר אייל אחד בשביל האדון ומים מינרלים בשביל האישה" חזר המוכר הצעיר על ההזמנה בהגישו את צמד המשקאות לעברם.
ידיו של חמיד נשארו קפואות לצידי גופו, מסרבות להשלים את התנועה ולשחרר את המוכר. משני צידיו החלו הצופים לנוע בחוסר נוחות מרמז בכיסאותיהם. זווית ראייתם נחסמה לגמרי בידי מוכר המשקאות הגברתן.
"אני אשלם על זה" התפרצה נאדיה אל תוך הסיטואציה, מושיטה בזריזות מפתיעה שטר של עשרה יורו אל עבר המוכר. חשדנותו הטבעית לאירועים בלתי שיגרתים, שוליים ככל שיהיו, תמיד הייתה מוגזמת, חשבה, ועתה היא גם גרמה לה למבוכה רבה.
משהתרחק לבסוף המוכר דחפה את בקבוק המשקה כמעט בכוח אל תוך ידו של בעלה, עיניה רושפות זיקים.
"אתה מוכן לחזור ולהתרכז במשחק?" שאלה כעבור מספר שניות, מבחינה כי מבטו המהורהר ננעל על נקודה דמיונית באוויר.
דניאל רכן מעט לאחור, עיניו עוקבות אחר בקבוק השתייה האטום. השלב הראשון עבר בהצלחה אך יידרשו עוד לא מעט מזל ותזמון כדי שהכל יעבוד כמתוכנן. מבטו נעצר על שעון המשחק. נותרו עוד קצת פחות מעשרה וחמש דקות עד לסוף המחצית.
ההמתנה מורטת העצבים נמשכה מספר דקות, כשבסיומה, למרות שרחוק היה מלהתרצות מדברי ההרגעה של רעייתו, עסק חמיד בלגימת בקבוק הג'ינגר-אייל עד תומו.
הוא סגר את הפקק חוזר להתרכז במשחק. הקבוצה שכה אהב הובילה אחת אפס על הקבוצה שכה שנא. הייתה בכך נחמה לא קטנה לעלבון שזה עתה ספג מאשתו.
חלפו עוד מספר דקות. תחושת הבטן שהייתה לו מקודם הטרידה את מנוחתו וגרמה לו לזוז בכיסא בעצבנות.
נאדיה שהבחינה בחוסר הנוחות של בעלה בחרה הפעם לשתוק.
הוא ניסה לחזור ולהתרכז בנעשה על כר הדשא אך תחושת נפיחות איומה בבטנו תקפה אותו. הוא חש כיצד מעיו כאילו מתהפכים בקרבו ולמרות שממש לא רצה בכך, היה חייב להתפנות לשירותים ומהר, לפני שיתרחש אסון דיפלומטי מביך במיוחד.
"אתה בסדר?" שאלה נאדיה, מבחינה בצבע פניו ההולכות ומלבינות.
חמיד שתק. הוא התרומם למצב עמידה בוחן את מצב המעברים. הדרך הייתה פנויה לגמרי. הקהל כולו היה מרותק למקומו. הוא התחיל להתקדם.
נאדיה התרוממה על רגליה גם היא, אך הוא סימן לה כמעט בכעס לשוב ולהתיישב.
"אני תיכף חוזר" הוא אמר. נעליו המבריקות דורכות בדרכן על צרור רגליים ישובות, שהגיבו לאט מדי למנוסתו הזריזה אל עבר תא השירותים הקרוב.
במרחק לא רב משם הביט השרת בשעונו בדאגה. שתי דקות בלבד נותרו עד השריקה למחצית. כשזו תישרק ינהרו ההמונים לתאי השירותים ויאלצו אותם להודות בכישלונם. ראשו הפיקח כבר החל להריץ את תכנית הנסיגה שתכליתה כיסוי עקבותיהם, כשלפתע חלפה דמותו הממהרת והמוכרת של חמיד על פניו.
זה התפרץ אל תוך חלל השירותים המצוחצח, כמעט ומחליק על פני הרצפה המבריקה שזה עתה נשטפה בפעם השמינית ברציפות. מעולם לפני כן לא שמח יותר למצוא את השירותים.
הוא אחז בדלת התא הראשון מגלה לאכזבתו שהייתה נעולה. הוא עבר לתא השני רק כדי לגלות תוצאה דומה. דלת התא השלישי נפתחה לרווחה.
הוא התפרץ פנימה ידיו אוחזות כבר בחגורה שהקיפה את מותניו, מבחין בתוך כך כי משום מה החלון שפנה אל הרחוב היה פתוח בתא זה לרווחה. תוך כדי הפשלת מכנסיו הושיט את היד על מנת לסגור אותו, מגלה להפתעתו שמסגרת החלון כולה הוסרה ממקומה.
במרחק מה מעליו נשמעה שריקת סיום המחצית הראשונה. היה זה גם הרגע בו חש דקירה קטנה בצווארו.
הכרתו התערפלה במהירות. ידיו של השרת אחזו בגופו הקורס הודפות אותו מבעד לחלון הקטן אל עבר הרחוב.
בחוץ עצר רכב מסחרי בצבע אפור אשר מיהר לבלוע את גופו המעולף לתוכו.

פרק 5

פול לינוקס שנא לאחר. שעתיים תמימות כבר עברו, מאז עזב את תחנת הרכבת, והמונית בה ישב עכשיו פשוט זחלה. מבחוץ הלם מזג האוויר הגשום ברחובות, מבריח את הולכי הרגל הרבים אל תוך החנויות והבתים. רדיו המונית ניגן מוזיקת בלוז חרישית, לקולה הוסיף ושידר מבטו של נהג המונית השחור חוסר אונים מנומס, שניבט אליו חזרה מבעד למראה הקדמית של הרכב.
בניגוד גמור לביקורו הקודם בפסטיבל ה'מרדי גרא', לא קידמה אותו הפעם העיר בברכה.
כמעט חמש שנים חלפו מאז הכתה בעיר סופת ההוריקן הידועה לשמצה 'קטרינה', ודומה היה שהחיים בעיר סירבו עדין לשוב למסלולם התקין. כשבעים אחוזים משטח העיר, הנמצאים תמידית מתחת לגובה פני הים, הוצפו, מי האגם הסמוך פרצו את סוללות העפר הגבוהות שנבנו סביבה, מכסים את מרביתה. כל תושבי העיר, עד האחרון שבהם, נצטוו אז להתפנות.
הוא זכר גם את מסכי הטלוויזיה המשדרים תמונות קשות מנשוא, של חיילים אמריקאים המכוונים נשק חם לעבר אזרחים תמימים הנסים על נפשם. מאוחר יותר יסביר הנשיא בנאום חלש ומגומגם כי הדבר נעשה למען ביטחונם של התושבים עצמם ומחשש ליצירת מנוסת בהלה בלתי מבוקרת צפונה.
משנעצרה לבסוף המכונית היה ישבנו של פול כואב במיוחד. המסע הארוך, שהחל שתי יממות לפני כן בשדה התעופה הבין-לאומי של לונדון, הסתיים כעבור שלוש טיסות, שתי רכבות ומונית אחת בפתחו של בית החולים העירוני של ניו-אורלינס.
הוא שילם לנהג, בהותירו טיפ צנוע מלווה במילות הערכה לסבלנותו, נעלם מבעד לדלתות חדר המיון האוטומטיות של הבניין, צועד בנחישות פנימה. גם אם היה מותש לגמרי לא ניכר היה הדבר בעיניו הערניות או בהליכתו היציבה.
חדרי מתים ממוקמים היו בדרך קבע במרתף, מעלית נפרדת מובילה אליהם. אחרי הכול מעטים היו האנשים שבאו אל בית החולים במטרה למות והמראה של גופה עטופה עד מעבר לקודקודה לא היה מחזה מרומם נפש במיוחד.
לא אחת תהה פול האם היה הדבר מטעמים לוגיסטיים גרידא או אולי דווקא מיסטיים בגינם הורדו הגופות אל מתחת לאדמה כבר בבית החולים.
בעזרת חושיו החדים, שגובו בעשרות אם לא מאות ביקורים בבתי חולים שונים ברחבי העולם, ניחש את דרכו בזריזות ברחבי המסדרונות הסטריליים, מוארי הניאון, כאילו לא היה זה ביקורו הראשון במקום.
כמה שניות אחר-כך כבר שלחה אותו לחיצה זריזה על הכפתור הכסוף לחכות לשווא לתגובה החשמלית המוכרת, זו שבסופה אמורות היו להיפתח דלתות המעלית.
משנוכח לדעת שהדלת נעולה נטל את מכשיר הפלאפון הלווני שבכיסו מחייג את המספר של המטה בליון. לאחר שני צלצולים ולמרות השעה המאוחרת, נשמע כמעט מיד קולו המוכר של קומנדר וינס, צלול, כאילו נכח אתו במקום.
"נעולה אתה אומר….מוזר…אם תמתין רגע על הקו אוכל לנסות ולפתור את הבעיה הקטנה שלנו."
פול סבב במקומו מחפש אחר סימן שיבסס את חשדו. עוד בטרם הוציא מילה אחת מפיו ידע כבר מפקדו בפני איזו בעיה ניצב.
"היי קומנדר" אמר, מנופף בידו השמאלית אל עבר מצלמת המעקב של בית החולים שכוונה אל האזור שבסמוך לפתח המעלית. כבר מזמן חדל לשאול את עצמו כיצד הצליחו לעשות זאת במפקדה אך הניח, שהעובדה שמרבית תעבורת המצלמות פעלה דרך רשת האינטרנט, הייתה המפתח לכך.
"תאלץ לחכות לשריף המקומי" חזר אליו וינס כעבור קצת יותר מדקה, "הם קיבלו שם הוראות מפורשות מהמפקדה הראשית בוושינגטון ללוות כל ביקור רשמי פנימה…משום מה הקזתי דם גם ככה רק כדי להשיג את הביקור הקצר הזה שלך…"
פול קימט את מצחו. בדרך כלל התקבלו חוקרי האינטרפול בזרועות פתוחות בכל זירת חקירה אליה הגיעו, על אחת כמה וכמה כשהאזרחים שהיו מעורבים במקרה היו בעצמם בעלי אזרחות אירופאית.
"ופול… תמצא לעצמך בבקשה מקלחת. אתה נראה זוועה…"
הוא חייך בהכנעה, מחפש כעבור דקה את דרכו חזרה אל עבר דלפק המיון שבכניסה.
כשמצא אותו הייתה האחות התורנית עסוקה בשיוף ציפורניה בעזרת נייר זכוכית קטן שהיה מוצמד למקל. על פי הריכוז בו נהגה בו סברה כפי הנראה שהייתה זו אחת ההמצאות החשובות של המאה.
הוא הבחין כיצד מבעוד מועד הסיטה את שערה לאחור, נערכת לקראת המפגש. גברים בחליפות ערב, גם אם מרוטות, עשו לה את זה, כמו למרבית בנות המין הנשי, בענק.
"ערב טוב לגברת… טיפאני" אמר פול, חיוך שרמנטי על פניו, מקריא את שמה מתוך תג השם אותו ענדה על גבי שדה הימני. כבר מזמן למד שקסמו של חיוך מגיע למקומות בהם כוח השכנוע ואפילו ההיגיון מנועי כניסה.
"אוכל לעזור במשהו?" שאלה, מחייכת לעברו חזרה.
"תהיתי אם יש באזור מכונת קפה ראויה. אני אצטרך להעביר פה כמה שעות"
"במורד המסדרון שמאלה…תוכל להמתין אחר כך ממש כאן…" אמרה מצביעה אל עבר ספת עור רחבה שניצבה למרגלות עמדת הקבלה.
הרעיון של לבלות במחיצתו את החלק שנותר ממשמרתה נעם לה מאוד.
בחלוף מספר דקות, במהלכן התקשתה האחות להסיר את מבטה ממנו, השתרע על הספה כוס קפה בינונית בידו, מהדורת העיתון היומית על ברכיו.
"עדין לא הצליחו להשתלט על הבאר ההיא" אמר, ספק לעצמו ספק לעברה של טיפאני.
"רחוק מזה. אני שמעתי שהעיר מלאה במומחים מכל המדינה וכל הזמן מגיעים עוד מהם. אין להם שמץ של מושג כיצד לעשות את זה."
"בכל פעם מחדש מלמד אותנו הטבע מעט ענווה."
"אני אישית לא חובבת טבע גדולה." התנצלה מיד, מקווה שאין הדבר מוריד מערכה בעיניו, "הפעם הראשונה והאחרונה שעשיתי קמפינג הייתה כשקטרינה ביקרה אותנו." לו רק ידעה את פירוש המילה ענווה יתכן ושיחתם הייתה מתגלגלת באופן קולח מעט יותר.
פול הנהן בראשו בהבנה. מקסימה ככל שהייתה, אפילו כוס הקפה שסיים לא שכנעה את גופו שלא מוטב לו לחטוף תנומה קלה. הוא הניח את ראשו על גבי המשענת מחליט לעצום את עיניו למספר דקות.
משהתעורר לבסוף הייתה זו כבר שעת בוקר מוקדמת. את החושך ששרר בחוץ החליף אורה המסנוור של השמש. גם טיפאני החביבה שטרחה לכסותו במהלך הלילה כבר לא הייתה שם.
"אתה יודע שזה לגמרי לא מקובל" נזף בו קולה של האחות התורנית החדשה שאיישה את עמדת הקבלה.
הוא שלף חיוך מתנצל, קם על רגליו מנסה ליישר במעט את שולי חליפתו המקומטת.
"אני לגמרי מתנצל." ענה בחיוך מאולץ, מתרומם למצב עמידה. על פי מראה הנרגן של האחות החדשה, שדמתה יותר למקרר עם פאה וחלוק לבן מאשר לאישה, ידע מיד שמוטב שיסתלק משם.
את הדרך אל מכונת הקפה ניצל כבר למתיחות. עוד לילה אחד בלי מיטה ראויה, חשב, וגבו בוגד בו סופית. מה שמוכן היה עמוד שדרתו לספוג בצעירותו כלאחר יד הפך לאחרונה לכאב חד ורציף. לא שהייתה לו בעיה לספוג כאב, אלא שהיה זה כבר סימן מצוקה ששידר גופו ממנו ידע שאסור היה להמשיך ולהתעלם לנצח.
משחזר כעבור כמה רגעים, ידיו אוחזות בגבו ובכוס קפה, כבר חיכתה לו פמליה שלמה בלובי. בראשם עמד השריף המקומי, שמילא את אולם הכניסה בנוכחותו הכבדה והרציניות. לצידו ניצבו שניים מסגניו מלווים בשוטר נוסף, כולם לבושים במדי המשטרה המקומית, תג מבריק על החזה, אקדח ברטה כסוף מוצמד לחגורתם.
"אני מניח שלך אנחנו מחכים" סינן השריף. קולו נע בין נימוס לבין קוצר רוח. שפמו האפור והמגודל נע לצדדים, משקפיי השמש עדין מוסיפות לכסות את עיניו.
פול תאב רשמיות, אך תודרך היטב אודות לכללי המשחק הנוקשים של מדינות הדרום. הוא לחץ את ידו בהפגינו רצינות וחום, ככל שהצליח לגייס.
"בוא ונגמור עם זה כמה שיותר מהר לפני שמישהו בוושינגטון יתחרט שוב" אמר השריף, מסנן את המילה וושינגטון בבוז מופגן, בעודו מורה לסגנו לשחרר את המעלית. מאז אירועי 'קטרינה' לא חזרו עדין היחסים בין השלטון המקומי לממשל למסלולם התקין.
למרות שירדו קומה אחת בלבד המתח במעלית הצפופה היה רב. מוקף בארבעת אנשי המשטרה יצא לבסוף אל תוך מסדרונות המרתף הלבנים מבלי שהוחלפה מילה נוספת עם מלוויו.
הם חצו כמה דלתות פתוחות ששימשו בעבר לאחסון ציוד רפואי ותרופות וכעת עמדו ריקים. עוד אחד מלקחי הסופה הרבים הכריח את בית החולים לאחסן את הציוד הרפואי שלהם מעל לקרקע, במקום בו הסבירות להצפה נמוכה. מה שהפך את המרתף העצום לעיר רפאים שלמה.
"אני מודה לך שמצאת זמן להתפנות לליווי" אמר פול, מנצל את הצעידה כדי לנסות ולחמם מעט את היחסים עם אריה הים הזועף. לו רק יכול היה לחזות את התשובה הקצרה שקיבל ודאי היה מוותר גם על ניסיון כושל זה.
"בבתי הכלא של לואיזיאנה אחוז הכלואים הגבוה בעולם. כמעט אחוז מאוכלוסיית המדינה נמצא מאחורי סורג ובריח" השיב, "מוטב שזה יהיה קצר"
פול החליט בתגובה לשתוק. בעבור אנשים כמו השריף שתיקה משותפת הייתה אמצעי הדיבוב היעיל ביותר.
המסדרון הארוך התעקל שוב ימינה ואז חזק לשמאל, בהסתיימו בדלת הזזה כפולה מעליה נכתב חדר מתים. צמד שומרים מחברה פרטית כלשהי חצצו עכשיו בינם ובין הגישה פנימה. ידיהם משולבות מאחורי גבם, מבטם רציני וחד.
פול קפא במקומו אך השריף הוסיף להתקדם, מתעלם מנוכחותם הבולטת כאילו היו הם אוויר. למרבה הפתעתו, במקום לזוז לצדדים, נצמדו השניים האחד לגופו של השני, בחוסמם את המעבר פנימה בצורה מופגנת.
גופו הרחב של השריף נמחץ בינות לזה שלהם כמו פרוסת גבינה בסנדוויץ', כובע הבוקרים שחבש התרומם קלות מעל לראשו.
"יש לכם בדיוק שלוש שניות לסלק את עצמכם מהמעבר הזה לפני שתמצאו את עצמכם מבלים את חופשת הפסחא בכלא", צווח. פניו מאדימות בחימה.
"אנחנו מצטערים אך קיבלנו הוראות ברורות שלא לאפשר לאף אחד להיכנס פנימה" השיב אחד המאבטחים ביובש. שום סימן להתרגשות מדבריו או התנהגותו הנסערת של השריף לא ניכרו על פניו, "זה כולל כמובן גם אתכם."
אריה הים חילץ את עצמו לאחור, נושא את מבטו מעלה אל עבר פניהם החתומות של המאבטחים. כשדיבר ירו שפתיו כדוריות קצף קטנות שהשפריצו היישר אל תוך עיניהם של הצמד. "אין לי שמץ של מושג מי נתן לכם הוראה שכזאת אבל גם הוא ישלם על זה ביוקר אני מבטיח לך…יש סמכות אחת בעיר והסמכות הזאת היא אני!"
ניצב מעט מאחור בחן פול את צמד המאבטחים החמוש מכף רגל ועד ראש. הדבר הראשון בו הבחין היה שניכר היטב כי נבחרו בקפידה רבה. מבנה גופם היה רחב ושרירי להפליא בהתנשאם לגובה של מטר ותשעים לפחות. מבטם היה חד, מחושב וקר. לבושים היו בגווני אפור פחם וחמושים בזוג מקלעים אוטומטיים מהסוג שנהגו לאבטח שיירות משוריינות. תג הזיהוי שעל חזם נשא את השם המוכר סקיו-טק, זו שנחשבה לחברת האבטחה היקרה ויתכן שאף הטובה בעולם. אנשיה ידועים היו כיוצאי יחידות מובחרות בצבא ארצות הברית ובריטניה וההכשרה שעברו נמשכה כשנתיים תמימות.
אם לו זה לקח לא יותר מכמה שניות, על מנת לעמוד על טיב השומרים, מה שקרה בשניות שאחר כך הבהיר לו, שאו שהשריף וסגניו לא היו חדי עין כמותו, או שלא יחסו לכך כל חשיבות. כך או כך מצאו עצמם כעבור מספר שניות לא רב, שני הסגנים והשוטר הנוסף, מוטלים על גבי רצפת המרתף המומים מעוצמת התגובה לניסיונם הכושל לנסות ולאזוק את השניים.
הוא לקח צעד נוסף לאחור, מתפלל שמשהו יעצור את התגלגלות הדברים לפני שיאלץ להתערב בעצמו. גם אם סבר שביכולתו להצליח ולנטרל את השניים, ידע, שלא יהיה זה טיול בפארק. על כן שמח כ"שהמשהו הזה" צלצל לבסוף בכיסו של אחד השומרים.
"אני מבין" אמר השומר בהכנעה אל תוך מכשיר הטלפון. סוגר אותו כעבור רגע נוסף.
"יש לכם חצי שעה בפנים" אמר. מבטו קר הרוח מתעלם לחלוטין מניסיונותיו העקרים של השריף להשיג קליטה במכשיר הקשר המשטרתי, "אחר-כך אני אאלץ להיכנס ולהוציא אתכם."

חדר המתים של בית החולים לא היה מרווח במיוחד, אך ניכר שעבר באחרונה שיפוץ והרחבה ניכרת וכלל כעת מספר לא מבוטל של מקררים. תקרתו הנמוכה סגרה על המבקרים והקלה במאוד על פעולת המזגן שהביא את הטמפרטורה בחדר קרוב מאוד לנקודת ההקפאה. מבחוץ עוד הוסיפו להישמע הדיי רטינותיו של השריף שנותר לחכות עם שני סגניו. משהו בכל הסיפור הזה הלך והסתבך.
הוא התקדם בחברת השוטר לאורכו של הקיר בו היו מסודרות שורות שורות של מגירות אלומיניום גדולות בתוכם אוחסנו הגופות. המקום שנבנה אי שם באמצע המאה הקודמת, אך שופץ ממש לאחרונה, שילב אריחים לבנים מודרניים עם תיקרה לבנה מקומרת, שהיוו שריד לסגנון האדריכלי המיושן.
השוטר, שלא היה זה ביקורו הראשון במקום, הוביל את השניים במהירות אל עבר חלקו האחורי של האולם שם ניצבה דלת שחסמה את המשך המעבר הלאה. הוא שלף בדממה מפתח מכיסו דוחף אותו אל חור המנעול, בפותחו לרווחה את הכניסה לאולם קירור נוסף, קטן בהרבה.
"נהגו לאחסן פה בעבר את גופותיהם של המיועדים למחקר רפואי" פתח השוטר, מקדים את שאלתו של פול שהתקשה מעט להבין כיצד אין איש מסגל בית החולים מלווה אותם.
ריח ריקבון קל אפוף בחומרי שימור קידם את פניהם. בניגוד לאולם הקודם, שהבריק מניקיון, היה האולם הקטן אליו נכנסו כעת מוזנח בהרבה.
"החדר הזה היה מושבת מזה שני עשורים כיוון שכספי המחקר של המוסד הופנו לבית החולים השני של העיר. על פי מה שהבנתי ממנהל חדר המתים בית החולים קיבל הוראה להשיב אותו לפעולה לפני כמה ימים בעקבות האירוע האחרון במפרץ"
מנהל חדר המתים, הרהר פול לעצמו, הייתי שמח לדעת מדוע אין הממזר הזה נמצא כאן איתנו כעת, "ידוע לך מי נתן את ההוראה?" שאל, תוהה מה עמד מאחורי הצורך התמוהה בהפרדה.
"חברת BP, לה שייכת גם אסדת הקידוח…מסתבר שיש להם כוח השפעה לא מבוטל גם במסדרונות העירייה…מה שלא ממש מפליא לאור כמות המועסקים הגדולה בחברה מקרב התושבים כאן…"
פול הנהן בראשו לאות הבנה. למרות שהיו בידיו יותר שאלות מתשובות בשלב זה הניח שישנם דברים שעדיף לדון בהם עם אנשים אחרים לגמרי.
"בסך הכול הגיעו לכאן שש-עשרה גופות. שלושה-עשר מתוכן כבר זוהו. תשע היו שייכות לצוות הקודחים של האסדה, שניים מהם של טייסי מטוס הכיבוי ושתיים נוספות שייכות לצוללנים שניסו לאטום את הבאר"
"יש בידך את הדוחו"ת הפתולוגיים?"
"הם נמצאים במפקדה" ענה השוטר מושך בזו אחר זו את המגירות, חושף את הגופות לצלילי רעש חריקת צירים.
פול סקר באיטיות את תערוכת הגופות המגוונת שהלכה ונפרשה לפניו. רב-הלאומיות של הכורים היא שעירבה את האינטרפול מלכתחילה. אף על פי שלא נרתע ממנו היה בו כבוד רב למוות, ממנו ניצל בשן ועין פעמים רבות בעבר. בקלות רבה יכול היה למצוא עצמו במצב דומה לאלה השוכבים כעת לפניו לולא בחרה אלת המזל אחרת.
"אני מניח שאלה פה וודאי הצוללנים" תהה בקול רם בעומדו מעל לצמד גופות מרוטש במיוחד. ידו של אחד מהם חסרה.
"הבנתי שהם היו הקרובים ביותר למקור הפיצוץ כשזה ארע"
כל תשובה לא התקבלה מצידו של השוטר שעסק בפתיחת שלושת המגירות האחרונות בשורה.
"תיפח נפשי!" אמר לבסוף, מצחו נחרש קמטים, עיניו נפערות לרווחה.
"הן חסרות…!"
"מי חסרות…?" שאל פול, מסתובב על מנת לפגוש את פניו החיוורות כסיד של השוטר ההמום.
"שלושת הגופות הלא מזוהות שהיו כאן…הן חסרות!"
פול התקדם לעברו במהירות, פוסח בדרך על שאר מגירות הברזל.
"אתה בטוח?" שאל פול, מבחין מיד עד כמה טיפשית הייתה שאלתו מלכתחילה.
* * *
ממרומי הקומה השמונים ושתיים השקיפו חלונות הזכוכית הגדולים על העיר לונדון כולה. למרות שהייתה זו שעת בוקר מוקדמת, והשמש עלתה מהכיוון הנגדי, היו הם כולם מוגפים. בימים כתיקונם היה המשרד עומד בשעה זו שומם מאדם, אך כיוון שהיו אלה ימים הרחוקים מלהיות כתיקונם, המה המשרד עוד מהלילה שקדם לו.
וילונות קטיפה שחורים הקיפו את היושבים בחדר, במרכזו ניצב שולחן רחב ידיים עשוי עץ בוק ומצופה בלכה מבריקה. שולחן זה נקנה לפני כמה עשורים במכירה פומבית של בית המלוכה הבריטי ומאז אירח רק את הישיבות החשובות ביותר. צמד האותיות BP היו חרוטות עליו בענק לצד כיתוב קטן יותר בצבעי ברונזה עזים BRITISH PATROLIUM.
סביב אותו השולחן מסובים היו כבר מזה מספר רב של שעות נציגי חברת הענק מרחבי הגלובוס. מזכירות עמוסות מגשי קפה נכנסו ויצאו מהחדר בתדירות גבוהה, כמעט כמו היועצים השונים שהתבקשו לחוות את דעתם. היה זה היום השלישי למשבר, והנתונים היבשים, כמו גם אלה הרטובים יותר, הצביעו על כך שהעניינים בשטח רק הולכים כל הזמן ומסתבכים.
בראש השולחן ישב לו יו"ר חבר הנאמנים של החברה, עיניו, מכוסות העיגולים השחורים, צפו בדאגה בגרף, אשר סקר ביצועי מניית החברה מכמה בורסות שונות ברחבי עולם. הצבע האדום שלט בכולן.
"…אנחנו עושים הכל על מנת למזער נזקים, אך אם להיות אופטימיים, וקודם כל כנים עם עצמנו, יחלוף עוד כשבוע לפחות עד שנצליח לבצע מהלך ממשי לסתימת הבאר" ענה אחד המומחים.
"עם כל המשאבים שאנחנו מפנים לעניין, זה המיטב שאנחנו מסוגלים לעשות?" תהה אחד המנהלים.
"לצערי כן. אין זו כלל שאלה של כסף. אלה של סדרי גודל. הבאר הזו היא אחת הבארות הגדולות והפעילות בחצי הכדור הצפוני. הלחץ שבו הנפט זורם ממנה החוצה מעמיד אותנו בפני אתגר טכני חסר תקדים בהיקפו…"
"אני עדין לא מבין מדוע לא היינו ערוכים למקרה שכזה מראש" הקשה מנהל אחר.
"אתם חייבים להבין" ענה מומחה אחר "מה שקרה שם לגמרי איננו בגדר הסביר. למעשה, אני לא יכול להצביע אפילו על מקרה אחד דומה בהיסטוריה של החברה"
בינתיים החל היו"ר לאבד עניין. ראשו טרוד היה בדבר אחר לגמרי, אותו מצא מדאיג אפילו יותר ממה שהסתמן כאסון האקולוגי הגדול ביותר בתולדותיה של ארה"ב. מדי פעם הרים את שפורפרת מכשיר הטלפון שלצידו מוודא ששמע שם את צליל החיוג. הוא חיכה לשיחה חשובה מאין כמותה ואסור היה לו להסתכן להחמיצה.
כשהואיל בטובו לבסוף הטלפון לצלצל, הניח במהירות את ידו על גביו, מוודא שהצלצול אכן בוקע משם. הייתה זו השיחה לה המתין.
הוא האזין לנאמר מצידו השני של הקו מבלי שהוציא ולו מילה אחת מפיו, הבעת פניו מתחלפת במהלכה, ממודאגת למרוצה.
הוא הניח את השפופרת בעדינות, ממתין עוד רגע קצר לפני שנעמד על רגליו.
"רבותיי" פתח, עוצר בקולו הסמכותי את שטף הדיון הסוער, שנערך מסביב לשולחן, "אנחנו נאלץ להמשיך את כל זה מחר".
זה לא לקח יותר מכמה דקות, בסיומם נותרו ישובים לבדם בחדר שני גברים ואישה אחת. מבטם של השלושה ננעץ בפניו ממתיקות הסוד של היו"ר. הוא חיכה עוד רגעים מספר עד ששאון המעלית מבחוץ שכך גם הוא לגמרי.
הוא נותר לעמוד, מניח את כפות ידיו על גבי השולחן הרחב, בהישענו עליהם קלות.
"כמו שכולכם יודעים בחמש שנים האחרונות אנו מנהלים משא ומתן ארוך ומתיש עם ממשלת לוב אודות עתודות הגז והנפט של המדינה."
ראשיהם של השלושה נד קלות לאות היכרות עם דבריו.
"כמו שאתם יודעים גם כן בחודשים האחרונים התקרבו שני הצדדים עד כדי חתימה היסטורית על הסכם חשוב זה"
שוב נראה היה שאין בדבריו חידוש לשלושה.
כאן עצר רגע, בוחר את מילותיו הבאות בקפידה.
"מה שאתם לא יודעים זה, שמשלחת לובית בכירה, בראשותו של שר המדע המקומי, ביקרה באחרונה בארצות הברית בסיור מיקומים אחרון לפני חתימה על הסכם זה. אחד המיקומים האחרונים במסלולם עבר דרך מפרץ מקסיקו…"
הוא השתהה שוב, מבחין כיצד אוזל מפניהם הצבע במהירות.
"שלושת חברי המשלחת, כולל שר המדע הלובי, נפגעו בפיצוץ שאירע באסדה. שלושתם נהרגו"
אחד הבכירים שישב סביב השולחן מאזין ביקש את רשות הדיבור אך היו"ר היסה אותו.
"אתם ודאי מודעים למשמעויות הדיפלומטיות הכרוכות במקרה מאין זה, במיוחד לאור העובדה שהתזמון לפרסום יחסינו עם הלובים מוקדם הרבה יותר מידי. רק לאחרונה הצלחנו להשלים את העסקה עם ממשלת סקוטלנד בדבר שחרורו של אל מגרחי, המחבל שביצע את הפיגוע בטיסת פאן-אם 103, הידועה גם בשם אסון לוקרבי , בטיעון למצבו הבריאותי הרופף. אני מניח שאני לא צריך לפרט כיצד עלולים להתפרש יחסינו עם הלובים בצמידות כה מפלילה לשחרורו של האיש שאחראי למותם של מאתיים חמישים ותשעה בני-אדם"
"מוטב שנכין הצהרה מסודרת לתקשורת. אני יכנס את החמ"ל תוך שעה" אמרה מנהלת קשרי החוץ של החברה, מריצה בראשה כבר עשרות תסריטי שיחה אפשריים. היא שבה והפעילה את הטלפון הסלולרי המתוחכם שבידה, אותו כיבתה משהחלו הדיונים.
"אני מקווה שלא יהיה בכך צורך" עצר אותה היו"ר, "המצב נמצא כרגע תחת שליטה"
"אני חוששת שאתה לא לגמרי מודע להשלכות התקשורתיות שעלולות להיות לתמונה של שלוש גופות של בכירים לוביים"
"ומה אם אני אומר לך שאי אפשר להשיג תמונה שכזאת?" אמר, לראשונה מאז פרוץ המשבר סימנים לחיוך מבצבצים על פניו "גופותיהם מועברות בשעה זו חזרה ללוב באמצעות מטוס פרטי של החברה".
"אני אומר לך שאותי הצלחת להרשים" השיבה. מניחה באיטיות רבת רושם את הטלפון הסלולארי מידיה.
* * *
הנסיעה הקצרה אל עבר תחנת המשטרה לוותה בנביחות רמות בקשר אותם ביצע שריף המחוז. העובדה כי חסרו לו כמה גופות לא הטרידה אותו כמו זה, שהיה בכוונתו לסגור חשבון, עם מי שהיה אחראי לעיכוב כניסתם מלכתחילה אל תוך חדר המתים. היה זה ניסיון קלוש למדי, היות ואפילו צווי מעצר לשני השומרים שתקפו אותם, עדין לא היו ברשותו בשלב זה.
"הם עוד ישמעו ממני בוושינגטון" סינן אחת לכמה שניות, פניו מאדימות כעגבנייה בשלה.
כיאה לאחוזי הפשיעה הנאים של המחוז, נבנתה תחנת המשטרה של העיר כקומפלקס מרשים למדי. היא הורכבה משבעה אגפים שונים, שחוברו ביניהם על ידי סט מורכב של מסדרונות ומעברים תת-קרקעיים. מחלקת פענוח הפשעים, שמוקמה בחלקו הדרומי של הקומפלקס, כללה מעבדות, משרדים וארכיון משוכלל לניירת לשם מעדו פניהם של פול והשוטר שליווה איתו.
כמה דקות לפני כן נפרדו מהשריף, תוך הבטחה לציין בדו"ח האינטרפול את שיתוף הפעולה המלא שגילה.
"אם אתה מחליט לבקר שוב בפסטיבל המרדי-גרא אתה מוזמן לקפוץ ולומר שלום" אמר השריף, לוחץ את ידו בחמימות.
"אני מבטיח" שיקר באדיבות, בחושבו שהדבר האחרון שירצה לעשות, אם וכאשר ישוב לפסטיבל, יהיה לבלות את זמנו בחברתו הזועפת של הלה.

דלת הכניסה לארכיון המסמכים המשטרתי כללה מנגנון נעילה משוכלל שכלל פאנל זיהוי ביו-מטרי. השוטר נעמד מול מסך קטן, שבחן את התאמת תווי פניו למאגר האישורים הממוחשב, בשחררו כעבור מספר שניות זיהוי מדיוק. שמו, כמו גם פרטיו האישיים, הופיעו על גבי הצג, בעוד צבע הנורית שעל מנגנון הנעילה, מתחלף מאדום לירוק.
"מרשים" אמר פול.
"השלכות היישום של הרעיון הזה כמעט בלתי נתפשות" ענה נלהב "תחשוב על האפשרות שדרך מצלמות מעקב ניתן יהיה לזהות בכל זמן נתון את זהותו הוודאית של המצולם. זה משנה לגמרי את היכולות הלווייניות למשל למעקב אחר חשודים או לאיתור ממוחשב שלהם."
הוא חייך חזרה בעגמומיות. חדירה מוגזמת לפרטיות תמיד נראתה בעייתית בעיניו ובהכירו היטב את הנפשות הפועלות מאחורי הקלעים בארגוני הביון הגדולים, כמו זה בעבורו הועסק, חזון ה"אח הגדול" הפחיד אותו בהרבה מאשר קסם לו.
חדר הארכיון היה שקט למדי, ולמעט צוות אחד של בלשים, שעסק בפעילות תיוק משמימה היה המתחם ריק לגמרי.
"הגענו אולי בשעה הכי טובה ביום. רוב הבלשים נמצאים עכשיו בשטח" הסביר. ניגש לעברה של שידת מגירות גדולה שהייתה ממוינת לפי תאריכים.
עד מהרה איתר בתוכה את התיקייה שחיפש שולף אותה החוצה, פורס את תוכנה על גבי אחד השולחנות.
"כאן תמצא את כל הדוחות הפתולוגיים של ההורגים, כולל רשימת חפצים שנמצאו עליהם ופרטים מזהים"
פול רכן לצידו של השוטר, פורס את הניירת הרבה לרוחבו של השולחן.
"אני אגש להביא לנו משהו לאכול, כריך הבייקון בדוכן מעבר לרחוב מצדיק את הכולסטרול הרב שתמצא בתוכו" אמר, עוזב את החדר, מבלי לאפשר לפול את האפשרות לשקול סירוב.
פול החל לחבב את הבחור, אך שמח במקביל שנותר לבדו, על מנת להתפנות למלאכת קריאת הדוחו"ת. מהיכרות עם דוחו"ת דומים ידע שיכילו מידע רב אודות מצבם הפיזיולוגי של הגופות ומידע מועט ביותר מכל סוג אחר. כך היה גם המקרה הפעם.
סיבת המוות של ארבע-עשרה מתוך ההרוגים הייתה זהה וכללה רמות שונות של הדף ורסיסים, שהעידו כי הגורם למוות היה הפיצוץ עצמו, בעוד השניים הנותרים, שזוהו כטייסי המסוק, נשרפו קודם למוות ואחר כך התרסקו.
כפי שסיפר לו השוטר בחדר המתים, שלושה-עשר מבין ההרוגים זוהו בוודאות בדרכים שונות, שכללו בעיקר צילומי שיניים. שלושת הדוחו"ת הנוספים, אלה שהכילו מידע אודות הגופות החסרות, היו זהים מבחינה פתולוגית לאלה שנפגעו מהדף הפיצוץ. לפי עוצמת החבלות שספגו, ציין הפתולוג, קירבתם למקור הפיצוץ הייתה הרבה ביותר מבין ההרוגים. כמה תמונות תקריב שתויקו לניירת מציגות את איבריהם המשוסעים לראווה.
קיבתו חדלה כבר לפני שנים להיות רגישה למראות דומים, אך בשר חרוך ואוזניים חסרות בכל זאת לא נרשמו אצלו כמגבירי תאבון. כפי שתורגל לעשות, קרא את הדו"ח שוב, מוודא שלא פסח על שום פרט מהותי. בעשותו כן נתקל שוב בשורה הקצרה בתחתיתו שציינה כי לא נותרו כל פרטים מזהים על השלושה, וכי לא ניתן היה לאמת את זהותם בין צוות העובדים של האסדה בשלב זה.
"כריך בייקון אחד מושלם וכוס קפה בינונית לאדוני" נשמע קול מאחוריו בדיוק כשהתחיל לאסוף חזרה את הניירת לכדי ערימה אחת.
"אני מתעקש כמובן לשלם" אמר פול, בעוד שניהם מתיישבים ללעוס.
הלה המהם לאות הסכמה, מניח חשבונית מס קטנה לצידו של הכריך העטוף. גם אם היה חברותי מספיק על מנת להביא בעבורם את ארוחת הבוקר לא התכוון מלכתחילה לספוג את העלות שלה.
למרות התמונות הקשות טעמו של כריך הבייקון לא בייש את ההבטחה. הפריכות הנעימה בחלקיו הצרובים של הבשר התערבבו בצורה נפלאה עם מיצי העגבנייה והחסה, מתמזגים ביחד עם המיונז הטרי באופן כמעט מושלם.
"מצאת שם מה שחיפשת?" שאל השוטר, אוסף ביעילות את עטיפת הכריך אחריו.
"אצלנו בארגון נהוג לומר שאם אתה יודע מה אתה מחפש כבר יש בידך מחצית מהתשובה"
"ויש בידך את המחצית הזו?"
"לצערי עדין לא. אבל בכול זאת יש לנו התחלה מעניינת, שממקדת קצת את כיווני העניין."
"אמממ…" נעץ בו השוטר מבט סתום.
"עצם הידיעה כי אין בין הקודחים נעדרים והעובדה שמישהו טרח להעלים דווקא את שלושת הגופות הבלתי מזוהות ודאי מעידה על כך ששווה להתמקד בהן בשלב זה" שיתף אותו פול.
השוטר נטל את הניירת מהשולחן.
"אם כך ודאי שאלת את עצמך מה מקור הסימן הזה" אמר, בהצביעו על אחת התמונות.
פול קירב את מבטו אל המקום עליו הצביע הבחור, עיניו מתרחבות בסקרנות מהולה בעלבון. יתכן שלא שם לכך לב בפעם הראשונה? במרכז חזה של אחת הגופות ניצרב סימן אליפטי כלשהו.
הוא דפדף קדימה בתמונות מאתר את זו שצולמה בזירת האירוע, לפני שהגופות נלקחו למעבדת הזיהוי הפלילי. במקום בו ניצרב הסימן בתמונה הקודמת נחה לה עכשיו אבן שחורה ומבריקה מורכבת על גבי תליון כסף עבה.
הוא חיטט שוב בערימת הניירת, שולף את הדו"ח שהתאים לגופה המדוברת, היא הייתה שייכת לאחד משלושת האלמונים. הוא קרא את הדו"ח פעם נוספת עד שהגיע לפסקה שהתייחסה לסימן המדובר.

'במרכז חזה של אלמוני מס' 1 ניצרב סימן עגול בקוטר 3.5 סנטימטרים. מקורו של הסימן
באבן יקרה מסוג אוניקס שהייתה מחוברת לשרשרת שענד לצווארו ונמצאה דבוקה למקום.'

"היכן נמצאים החפצים שנמצאו על גבי הגופות?" ניתר פול ממקומו.
"אני מניח שבמחסן הראיות… אתה באמת חושב שיש לכך משמעות כלשהי?"
הוא היסס רגע לפני שענה.
"אני חושב שכל מה שהיה מסוגל לשרוד פיצוץ כזה אדיר ולהישאר שלם על גבי צווארו של אדם זה או אחר, נותן לנו החוקרים הזדמנות מעניינת ומצריך בדיקה מקרוב"
"אני אצטרך לבקש כמובן את אישורו של השריף" אמר בהתנצלות, נוטל מחגורתו את מכשיר הקשר, "אומר לו שיש לנו התקדמות בחקירה שמצריכה זאת בדחיפות"
"אמור לו בבקשה שבוושינגטון לא יאהבו את זה…" קרץ אל עבר הבחור הצעיר. הלה ממהר להחזיר לו חזרה קריצה משלו.

פרק 6

אלכסנדרה סמירנוף צלחה את בריכת השחייה האולימפית במהירות מסחררת. גופה החסון והדק פילח את המים בתנועות קצובות ומדויקות להפליא. אף על פי שבילתה את מרבית היממה האחרונה בטיסה, לא ניכרה העייפות כלל בפניה המושלמות. שערה החלק והזהוב קבור היה מתחת לכובע גומי סגלגל והדוק שהקנה לה, בצמוד לחליפת השחייה המקצוענית, מראה של גיבורת-על.
הבריכה הייתה תמיד המקום בו חשה בשיאה. היא למדה לשחות כבר בגיל ארבע ממורה שחייה פרטי שהצמידו לה הוריה, מתאהבת בשקט המהפנט ששרר מתחת לפני המים. כבר בגיל שתיים-עשרה התחילה להתחרות מקצוענית, שוברת את כל שיאי בית הספר היוקרתי בו למדה, עוברת עד מהרה לייצג את המדינה באליפויות בין-לאומיות שונות.
המים היו מקום המפלט שלה, ובבית חשה תמיד כל כך חנוקה, כך שבגיל שמונה-עשרה עזבה את אחוזתם המפוארת של הוריה, ולמורת רוחם עברה ללמוד במוסקבה על מלגת ספורט שניתנה לה בידי המדינה. היה זה גם הצעד שגרם לה להיות גם מנודה סופית ממשפחתה האצילית, והוביל אותה, כעבור שנתיים נוספות של נתק, לאקדמיה הצבאית של לונדון ומשם אל קורס הצוערים היוקרתי של האינטרפול. המקום לו קראה מעתה בית היה מרוחק אלפי קילומטרים ממקום הולדתה, מנותק קליל מעברה.
היא עצרה את רצף הבריכות הנמרץ, בוחנת בחטף את השעה, שהציגו מחוגי שעון הצלילה שהוצמד לידה. השעה הייתה שמונה בדיוק, על הדקה. היא טיפסה בקלילות על שפת הבריכה, כורכת סביב שערה את מגבת המלון הלבנה והריחנית. נותרו לה עוד כשעתיים עד הפגישה בבית השגריר האירני. די והותר זמן לאימון קצר גם בחדר הכושר.

מבנה השגרירות האיראנית בברצלונה מוקם בחלקה העתיק של העיר, והיה צנוע מאוד בהשוואה לקומפלקס הגדול והמפואר שבמדריד. פעילותו לא כללה הסברה או תיאום מול גורמי הממשל הספרדי ובעייני דיפלומטים רבים נחשב לחידה גדולה. מעטים האנשים שידעו כלל על עצם קיומו, מעטים עוד יותר מתוכם ביקרו בו אי פעם.
שמועות בדבר תכליתו האמיתית נפוצו אפילו בקרב סוכנויות הביון, שם הועלתה הסברה כי מאחורי הכסות של משרד התרבות האיראני, שפעל מהמקום, עמדה רשת ענפה של סוכנים שריכזה את פעילות המודיעין האיראני במערב אירופה כולה.
אפילו משימה פשוטה כמו איתור הכתובת בו נמצא המקום התבררה כמורכבת למדי. אם זה בגלל שנעדרה אפילו מתוכנת הג'י.פי.אס המקומית או בגלל שהחזית של הבניין פנתה בכלל אל חלקו האחורי של הרחוב. מה שעמד לראשותה היה טיפ קטן שהשאיר לה מארחה ובו נאמר לה לתור אחר צמד עצי שיטה גדולים המובילים פנימה אל תוך שדירת ברושים חבויה.
עוקבת אחר הוראות אלה מצאה את עצמה אלכס עד מהרה עומדת בפתחו של גן מרהיב ביופיו, שהקיף את הבית הצנוע יחסית בגודלו, מכל אבריו.
כפי שהקפידה מבעוד מועד ללמוד ברכבת מלונדון, לגנים הפרסים חלק מרתק בתרבות האיראנית ואפילו תפקיד דתי בחברות הקדם-אסלאמיות שמקורה באיראן. בעוד אלה מחוץ לערים משמשים למטרות קיט ונופש אלה שבתוכן שימשו בעיקר כסמל למרכזים השלטוניים.
היא חצתה במהירות יחסית את הגן, מניחה שהשער בכניסה אליו נותר פתוח במיוחד בעבורה. כשלחצה על כפתור האינטרקום הספיקו כבר חושיה החדים לקלוט צרור מצלמות מעקב, חלקן גלויות וחלקן סמויות, שכיסו את אזור הכניסה והרחוב.
משנפתחה הדלת כעבור רגעים בודדים קיבלה את פניה דמות נעימת סבר, שהייתה לבושה חליפה אפורה ומגוהצת למשעי. הלה קד למולה קלות, מורה לה באדיבות להיכנס בעקבותיו פנימה.
"אני שמח לראות שבאינטרפול מחנכים אתכם לדייקנות" אמר, בוחן את הופעתה המרשימה שכללה חצאית ארוכה עד בירכיה בצבע לבן ועליונית תואמת אשר כיסתה את כתפיה היטב.
שיערה החלק והזהוב נמשך לאחור בקפידה, חושף את מלוא הדרם של פניה. גם אם לא הייתה הסוכנת הראשונה שכף רגלה דרכה במקום הייתה ודאי היפה מכולן עד כה.
"…את ודאי אלכסנדרה" פתח, לאחר שהות קצרה במהלכה סקר את הופעתה היטב.
היא קדה קלות חזרה, נעלמת בעקבותיו אל תוך מבואת הכניסה. מאחוריה נטרקה חזרה הדלת הכבדה ננעלת בשני מנעולים שונים.
"שמי חסן ואני מנהל את החקירה מטעם השגרירות" מיהר הלה להציג את עצמו.
לקח לעיניה מספר שניות להתרגל, לעומת האור ששרר בחוץ היה האולם חשוך יחסית והוא הואר משום מה בחסכנות רבה, רק בסופן יכולה הייתה לבסוף לתהות גם על קנקנו של מארחה.
חסן היה גבר בשנות החמישים לחייו, מבנה גופו רזה, את פניו עיטר זקן שחור, קצר ומטופח, שהקנה לו חזות מכובדת ושמרנית. על ידיו ענד מספר טבעות גסות כמיטב הסגנון הנהוג במדינות המפרץ הפרסי. גובהו אומנם היה נמוך מעט מהממוצע, אך בניגוד לגברים אחרים ואף על פי שהייתה גבוהה ממנו כמעט בראש, לא חשה שהייתה לכך כל השפעה על בטחונו העצמי למולה. כשדיבר היה קולו שקט ומלא עוצמה.
הוא הוביל אותה כעת בשתיקה, במורד אחד המסדרונות מכוסי השיש, עד שנעצרו שניהם בפני דלתותיו מגולפות העץ של אולם הסבה גדול.
מומחית גדולה לאומנות עתיקה לא הייתה אך יכלה לזהות בקלות כי צמד דלתות כבדות אלה, שנעקרו ממקומן המקורי, היו פריט יוצא דופן, וכפי הנראה גם אותנטי, אשר תעד את תיאורו של פולחן אלילים עתיק כלשהו. כאילו מנחשות אותם מעצמן, נפתחו דלתות אלה מבפנים בדיוק ברגע הנכון.
טרקלין האירוח עצמו עוצב בסגנון אוריינטאלי מסורתי ועל אף גודלו הרב העניק תחושת חמימות נעימה. רצפת השיש המבריקה כוסתה בחלקה הארי במבחר שטיחים פרסיים שנראו לאלכסנדרה יקרי ערך במיוחד. ריהוט כבד עשוי עץ ארז ואשר נבחר בקפידה רבה, מילא את החלל וכלל פינת הסבה מרכזית וסביבה עוד כמה פינות הסבה נוספות, צנועות מעט יותר בגודלן.
על גבי אחת מהן נאספה קבוצה קטנה של אנשים, שכללה צמד גברים ואישה אחת שהיו שקועים בעיצומה של שיחה ערה בשפה הפרסית. זו לוותה בלגימתו של תה שניחוח המנטה הטרייה שנדף ממנו הגיע עד לאפה.
השומר, שפתח את הדלת בעבורם, סגר אותה כעת מאחוריו. היה זה גם הרגע בו חדלו השלושה מלשוחח ביניהם והתפנו לקבל את פניהם של האורחים.
"אין גבול לזלזול" סיננה בארסיות האישה.
אם ממבט ראשון, סברה אלכסנדרה בטעות, שנכחה שם רק כקישוט אזי הועמדה מיד על טעותה.
"הם העזו לשלוח לנו אישה…ועוד טירונית…איזה בזבוז משווע של זמן!…הם עוד ישמעו ממני…" המשיכה בכעס, עיניה השחורות סורקות את גופה של אלכסנדרה מכף רגל ועד ראש. בוחנות את התלבושת הצנועה שהועילה לעטות על גבי גופה הרזה והארוך.
אלכסנדרה שתקה, מבחינה כי האישה עדין לא סיימה לומר את דבריה ומודעת לכך שמוטב להניח לה תחילה לעשות כן.
"את מוזמנת להוריד את כיסוי הראש המזויף הזה. אין בו צורך למי שאין בו כבוד אמיתי לאללה" הוסיפה.
בתגובה סרקו עיניה הכחולות של אלכסנדרה, בזהירות, את הדמות הנשית שניצבה מולה.
זו הייתה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה. שיערה היה אפור, לבושה היה אומנם מסורתי בהגדרתו אך עם נגיעות אופנתיות מעודכנות של גזרה וצבע. עמידתה כמו גם הבעת פניה שידרו עוצמה ודרשו כבוד מכל הסובבים אותה. את הבוז שרחשה למעמד הנוכחי לא ניסתה ממש להסתיר.
"את חייבת לסלוח לגברת איבן רחים" התנצל חסן בשמה "ימים לא פשוטים עוברים עליה"
אלכס חייכה בהבנה אל מול פניה הקפואות של נאדיה שסירבו לגלות עדין בתוכם סימנים להפשרה כלשהי.
"אני מציע שנשב" התעקש חסן בתוקף.
לאחר היסוס קל, במהלכו נותרה עדין הגברת איבן רחים על רגליה, הסבו החמישה סביב השולחן הגדול שניצב במרכז האולם.
"אלה הם סאלמן, הממונה על הביטחון מטעם השגרירות שלנו וטאופיק, הנספח הצבאי האירני" הציג בפניה חסן את יושבי השולחן הנוספים. השניים קדו קלות בנימוס אך הוסיפו לשמור על ארשת דומה לזו שהפגינה בפניה נאדיה.
"את ודאי יודעת מדוע זומנת לכאן. האינטרפול עודכן בכל פרטי העלמות שידועים לנו וכיוון שהדבר ארע על אדמת ספרד אנו מטילים עליכם את מלוא האחריות למצב" אמר ביובש.
"פרטי ההעלמות אכן ידועים לי" השיבה אלכס בזהירות "אך אשמח כמובן לשמוע אותם ממקור ראשון. אני מבינה שהגברת איבן רחים נכחה יחד עם בעלה במקום והייתה גם האחרונה לראות אותו"
עם אזכור שמה של נאדיה השתרר שקט מתוח באולם. בתחילה נראה היה שבכוונתה להתעלם מהשאלה קליל, אך כעבור כמה שניות נוספות פתחה בדבריה, מגוללת את ההתרחשות במפורט, כפי שזכרה אותה.
אלכסנדרה שלפה מתוך תיק היד שנשאה בלוק כתיבה קטן, רושמת לפניה את עיקרי הדברים שנאמרו. לעיתים קרובות ידעה דווקא בפרטים השוליים ביותר של העדות, ניתן למצוא קצוות ראשונות של חוט אותם ניתן יהיה לקשור אחר כך.
* * *
במרחק גיאוגרפי לא רב מהשגרירות ניצבה לה חנות אופניים קטנה וסגורה. חלון הראווה, שפנה אל הרחוב, הציג מספר דגמים לא מעודכן, דרכם ניכר היה בעליל ללמוד שהפעם האחרונה ששירתה לקוחות של ממש הייתה אי שם בתחילתו של העשור הנוכחי.
קבור בתוך מרתפה של אותה החנות ישב איבן-רחים. ידיו קשורות מאחורי גבו, עיניו מכוסות ביריעת בד עבה ואטומה. קשה היה לו לומר כמה זמן חלף מאז מצא עצמו במצב הנוכחי. דממה שררה סביבו מרבית שעות היום והלילה, מופרת מידי כמה שעות בידי זה שטרח להחליף את שקית עירוי הנוזלים, שחוברה הישר אל תוך הוריד שבזרועו, ושסיפקה בעבורו תחליף למזון ושתייה, או את זו שבה נאלץ להטיל את מימיו.
מלבד העובדה כי ראשו היה מעט סחרחר עליו, עם התפוגג חומר ההרדמה הראשוני, שהוזרק לצווארו בעת החטיפה, חש לגמרי בטוב. רגליו היו מעט מנומנמות אומנם, אך גופו התרגל אפילו לתנוחת השינה בישיבה אותה נאלץ לאמץ. ככל שהוסיף וחלף לו הזמן איבד כבר לגמרי את מניין השעות והימים, מוחו נודד בין שאלות קיומיות לתוצאת המשחק שהחמיץ.
לראשונה מאז הובא למקום רחש היום החדר סביבו חיים. צעדים באו והלכו כל העת נושאים עימם אביזרים שונים, שהונחו ברובם סמוך למקום מושבו. יתכן והיה בכך רמז שלפחות חלק מהשאלות שכל כך סיקרנו אותו עתידות היו להיפתר בקרוב. עובדה זו הייתה מעודדת ומטרידה כאחת.
כשפנה אליו לבסוף אחד מחוטפיו ניסה לאמץ את מוחו על מנת לנסות ולדלות מהרגע כמה שיותר פרטים. ליבו הלם בחוזקה בתוך חזהו. איש סקרן היה תמיד אך אמיץ במיוחד מעולם לא היה.
"איך אתה מרגיש היום חמיד?"
"אתם עומדים לענות אותי?" שאל. התעניינותו המזויפת של החוטף לא הצליחה להרגיעה אותו במיוחד.
"אני מאמין שלא יהיה בכך צורך" ענה. קולות הרשרוש, שרדפו אותו, העידו על כך שידיו היו עסוקות בדבר מה סמוך.
"אני עומד להחדיר לעירוי שלך חומר מסוים" אמר הקול בפרסית רהוטה, אך כזו שהייתה עטופה במבטא זר, "בהתחלה ודאי תרגיש מעט מעורפל ואחר כך תחוש תחושת הקלה. אני ממליץ לך לא לנסות לקום ממקומך ולהמשיך ולהישאר ישוב בכיסא. ידייך ורגליך נותרו עדין כבולות ואתה בסך הכול תפגע בעצמך אם תנסה לעשות משהו אחר."
ממרחק קצר לצידו שמע עכשיו זוג גברים נוסף משוחח ביניהם בשפה זרה. היה בצליל משהו מוכר. איבן-רחים הפך במוחו, מנסה לשייך את המבטא לכדי תבנית שהכיר. בדבר אחד היה בטוח, לא היה זה מבטא ספרדי, אפילו לא קרוב לכך.
"אני מוכן" נשמע הקול שוב לידו בפרסית.
לפי הכיוון אליו הופנו דבריו של החוטף הסיק חמיד כמעט מיד, שהדברים לא כוונו ישירות אליו, אך כן נועדו לאוזנו.
הדבר הבא בו הוא חש היה ריח אלכוהולי כלשהו, שרמז על כך שהחומר המדובר הוחדר לתוך העירוי.
זה לא לקח זמן רב ותחושת נמנום מהולה בסחרחורת זרמה לתוך גופו. ראשו נטה הצידה ברפיון צווארו נשמט לפנים.
עוד דקה עברה ותחושת הרפיון פנתה מקומה לתחושת אופוריה מנומנמת. אפילו העובדה כי היה עיוור לא הטרידה אותו יותר והוא חש רצון עז לקום על רגליו ולהסתובב קצת בחדר.
הדבר הבא שזכר היה תחושת כאב עזה במפרקי ידיו ורגליו. הוא נשאר ישוב על מקומו, נזכר במעומעם בעצה שהציע לו חוטפיו, בהחליטו לוותר על הפיתוי שבהסתובבות סופית.
"אני חושב שהוא מוכן" נשמע שוב הקול המוכר סמוך ממש לאוזנו.
* * *
נאדיה סיימה לתאר את שעברה מהרגע בו נכנסו יחד לאצטדיון ועד הרגע בו הבינה שבעלה חסר. פניה, שהיו רציניות בהתחלה, הפכו עם סיום דבריה לעצובות ממש.
אלכס רשמה בפנייה כמה הערות, הופכת בראשה אחר שאלות נוספות. אף על פי שהתחילו את היכרותן ברגל שמאל חשה אמפתיה רבה למצבה של נאדיה ובסיום דבריה אפילו חשה צורך לנחמה.
"אני מבינה שמצלמות האבטחה ריקות"
"אכן. בכוונתנו לתבוע את הנהלת המועדון על כך. מי שחטף את איבן רחים ניתק בקלות יתרה את הכבל המקשר בין המצלמות למכשיר ההקלטה" ענה סולימאן.
אלכס היססה רגע לפני שאלתה הבאה.
"במה בדיוק עסק חמיד, אם יותר לי לשאול כמובן?"
סולימאן ורפיק השתתקו, משפילים מעט את מבטם.
"איבן רחים היה נספח תרבותי במחלקת המדינה שלנו" השיב לבסוף הבכיר בחליפה האפורה.
היא היססה שוב בוררת את מילותיה היטב.
"ובתפקידו היו לו אויבים?"
"אירן מדינתנו האהובה מוקפת אויבים המנסים לנהל את ענייננו. אך אם את שואלת אם מר רחים עסק בפעילות רגישה, אני חייב לומר במלא הכנות שהתשובה לכך שלילית"
היא חשה שדבריו כנים.
"אני חושבת שאסתפק בזה לעת עתה. אם יעלה בידיכם מידע כלשהו שלדעתכם עשוי לסייע בחקירה אשמח לקבלו לידי במהירות האפשרית"
שלושת הגברים קמו ללחוץ את ידה לאות פרידה.
"אני מקווה שיש לך כיוונים ראשונים לחקירה גברת סמירנוף" אמר רפיק בוחן לראשונה את רגליה הבלתי נגמרות שהיו מסוות מתחת לחצאית הבד הארוכה והצנועה שלבשה.
"אני חושבת שאמשיך מכאן לאצטדיון…יש איזה נושא או שניים שבכוונתי לבדוק שם" השיבה.
נאדיה המתינה עד שיצאו מהחדר, דלתות העץ הכבדות נטרקות מאחוריה, כדי לדבר.
"קראו לזה אינטואיציה נשית, קראו לזה הגיון בריא, אינני סבורה שאנחנו חולקים את אותם אינטרסים כמו האישה הזו" סיננה ברצינות תהומית, "הייתי מצמידה לה מעקב כדי לוודא שכל מה שהיא יודעת גם אנחנו נדע"
"אני מניח שהעובדה שיש לנו אנשים עמוק בתוך הארגון שלה לא מספקת אותך" אמר סולימאן.
"יש לנו אנשים בתוך האינטרפול?" שאל רפיק בתדהמה.
נאדיה בחרה להתעלם משאלתו "אני עוד אזכה לראות את ראשו של מי שעומד מאחורי זה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה"
סולימאן עצמו שתק מחייך בערמומיות, עמוק יותר משיכול אתה בכלל לדמיין, חשב.
בינתיים צעדו היא ובן-לווייתה חזרה אל תוך פרוזדור הכניסה, הגבר המזוקן בחליפה האפורה מוליך אותה עד שיצאו שוב אל תוך אולם הכניסה.
"מילה אחת של אזהרה ברשותך" אמר, מסב את תשומת-ליבה רגע לפני שיצאה.
רוח קרירה נשבה מהדלת הפתוחה לרחוב. היא עצרה לרגע בוחנת את הבעתו הרצינית, שהתחלפה באחת ממסבירת פנים למאיימת.
"משמרות המהפכה של איראן יבצעו עבודת חקירה מקבילה לזו שלכם. במידה ותיתקלי בהם במהלך עבודתך אני ממליץ לך להרפות בו במקום. כל ניסיון אחר יתפרש כהתגרות מיותרת"
אלכסנדרה, שהפנתה כבר את מבטה החוצה אל תוך הגן, סירבה להתרגש מטון האיום הכול-כך מוכר.
"אני אשתדל לזכור זאת" אמרה. מפריחה לאחור נשיקה קטנה באוויר.
* * *
חמיד איבן רחים צף בנעימות בין מודעות לבין הזיה. מדי פעם נדרש להשיב על שאלה כזו או אחרת, אותה מצא לרוב משעשעת.
כיוון שהדת המוסלמית אסרה עליו על שתיית אלכוהול הייתה חווית אובדן החושים לגמרי חדשה לו. חוסר השליטה שחש בגופו היה כמעט ממכר.
"אתה צריך להישאר איתנו עוד קצת" נשמע שוב הקול המרגיע בפרסית לוחש אל תוך אוזנו.
חמיד אהב את הקול הזה.
"עמוק בתוך אחד ממרתפי מחלקת המדינה האיראנית קבורים כמה סודות עתיקים…עתיקים מאוד" המשיך הקול, לאחר הפוגה קצרה במהלכה כמעט והתפתה חמיד לנסות ולהתרומם שוב, "אותי מעניין רק סוד אחד…סוד שרק אתה ועוד קומץ אנשים בכלל יודעים על קיומו"
הוא הפך בראשו את דברי החידה של חברו החדש. עם השתיקה חזרו הצורות הגיאומטריות המורכבות בעלות עשרות הצלעות להסתדר בחלל שלנגד עיניו, לכדי ערבסקות מופלאות.
הייתה שם דממה קצרה ואחריה שוב דיבר אליו הקול, חודר מבעד לבועה הצבעונית שטווה, "אני רוצה שתיקח אותנו עמוק אל תוך אחד מהמרתפים האלה. אל המקום בו נמצאים אוצרותיהם הקדומים של אבותיך הפרסים. אל אותו המקום בו בניו של כורש הגדול החביאו סוד כמוס לפני שלושת-אלפים שנה"
הוא חייך. שמו של כורש נסח בו אושר רב. מאז ילדותו העריץ את המצביא שבנה אימפריה מהודו ועד כוש. סיפור הולדתו האגדי ועלייתו לשלטון חלף לנגד עיניו בכמעין מצגת רפאים מרהיבה.
הקרב בין מדי ללוד הסתיים. ליקוי חמה. שני הצדדים כורתים ביניהם ברית של שלום ומשיאים את צאצאיהם. חלום מזהיר את המלך כי בנה של בתו עתיד להחליף אותו. הוא מנסה להרחיקה מעליו ומשיאה לגבר נשוא-פנים אך בעקבות חלום נוסף, בו הוזהר, הוא משיב את בתו לארצו ומוסר את בנה התינוק למשרתו על מנת שיהרוג אותו. בדרך נס, רגע לפני שמומת, מוחלף התינוק בילד אחר שאך זה נולד וכורש הגדול גדל בידי רועה צאן כדי לתבוע את כס המלכות מידיו של אסטייאגס הרשע, מלך מדי, שהאכיל את הרפגוס, בן בריתו הפרסי, בבשר בנו.
שוב דיבר אליו הקול. בפעם הזאת יכול היה לחוש בהתרגשות שהתגנבה לתוכו.
"יש באותו אוצר פריט אחד… שונה מכולם… מיוחד במינו… אולי אפילו נשמר בנפרד"
הכרתו של חמיד התערפלה שוב, מתפקסת ביום המיוחד בחייו בו זכה באמונם של אדוניו וזכה לראות אלפי שנות היסטוריה לנגד עיניו. באותו יום יוצא-דופן זכה לראות דברים עליהם קרא לפניכן רק בספרי ההיסטוריה.
"אבני החושן. היכן הן קבורות?" נשמעה השאלה הבאה, מייתרי קולו של השואל רועדים מעט.
הוא עיווה מעט את פרצופו בתשובה. הפריט עליו נשאל לא נשמע לו מוכר. תגובתו המנומנמת עוררה מסכת שלמה של התייעצות קדחתנית בחלקו השני של החדר.
כששבו לקרבתו היה זה קול אחר שדיבר אליו. קול אשר שמע עד כה רק מתלחש.
"אוצרות המקדש העברי…היכן הם מוחזקים" שאל, קולו העבה מהדהד בין קירות המרתף הסגור.
גופו הרפוי של חמיד הזדקף באחת, כאילו אחזה בו יד נעלמה, מושכת אותו בחוטים שקופים כלפי מעלה. מתחת לכיסוי העיניים השחור בהקו עיניו הנרגשות בהתלהבות ילדותית כמעט.
* * *
ניתוח הממצאים בשטח, בצירוף עדותה המפורטת של נאדיה, טוו סיפור דרך קצר אותו רשמה לפניה אלכסנדרה בנקודות. שלושה ימים עברו מאז שוחק אותו משחק בין ברצלונה לריאל מדריד ולמרות ניסיונות הלחץ, שהפעילה טהרן על מדריד, נוקה ומורק האצטדיון, מוחק אפשרות כלשהי לאיסוף ראיות מעבדתיות כלשהן.
היא עשתה שוב את דרכה במורד המדרגות, בחקותה את הנתיב האחרון, שעבר איבן חמיד בדרכו אל השירותים. היא נעצרה אל מול פתח התא ממנו נאמר לה נעקר החלון. הייתה זו עבודה מורכבת למדי של הכנה שיכלה להוביל לחטיפה מושלמת שכזו. עבודת המודיעין צריכה הייתה לכלול את העובדה, כי באותו יום יעדר במפתיע שומר ראשו של חמיד בעקבות כאבי בטן חזקים, שיתכן ובדיעבד לא היו מקריים כלל.
בנוסף, האופן בו הצליחו להחליף כפי הנראה גם את מנקה השירותים הקבוע וגם את מוכר המשקאות, הייתה ראויה להערכה. אך באותה מידה הייתה חייבת גם להשאיר סימנים. ניתוק מצלמות האבטחה והצלחתם להבריח אותו מחוץ לאצטדיון, תחת עיניהם של כמאה ועשרים אלף צופים, ריתקה אותה מבחינה מקצועית.
היא סגרה עצמה בתוך אחד מתאי השירותים, מסדרת את הנתונים שאספה על גבי דפדפת קטנה, מקווה שהצליחה להתחמק לזמן מה מצמד מלוויה חסרי התועלת ועתירי הטוסטסטרון. כמה טוב שהסטנדרטים לניקיון בשירותי יציע הכבוד היו גבוהים מספיק עד ששקלה אפילו להתרווח על גבי אחד ממכסי האסלה.
היא הציצה שוב מבעד לחלון התא, ידיה המטופחות מלטפות את מסגרת החלון החדשה, שהותקנה מבעוד מועד במקום זו שחסרה. לפי עדויות המשטרה לא נמצאו כל סימני אלימות בתא. היא ניסתה לדמיין כיצד דחסו את גופו הרזה של הקורבן מבעד לפתח הצר, רושמת לפניה את העובדה שוודאי סומם לשם כך. מעטים היו הסמים שהשפעתם הייתה מהירה מספיק כדי לגרום לקורבן לאבד את הכרתו בשניות בודדות מחד, ולהתעורר אחר כך בחיים מאידך. לתזמון היה חלק קריטי בתוכנית החטיפה. רכב האיסוף חייב היה להיות בתנועה מתמדת על מנת לא לעורר את חשדם של השוטרים מחוץ לאצטדיון.
האתגר המחשבתי ריתק אותה. מה אתה יודע איבן רחים שהיה שווה טרחה שכזאת.. שאלה את עצמה, לועסת בתוך כך את קצה העיפרון שבידה. היה זה הרגל מגונה מילדות ממנו סירבה להיגמל אפילו במחיר של מלקות נמרצות, שספגה מכמה ממוריה הקפדניים בישבנה.
חוט מחשבתה נקטע לפתע. היה זה בעקבות רעש פתיחה וסגירת דלתות, שבקע מחוץ לתאה. צמד מלוויה הנמרץ מצא אותה סוף סוף, אחרי שהפך כמעט מחצית מהאצטדיון לשם כך.
"היא זריזה כמו חתול" ציין מנהל האצטדיון, בפותחו דלת נוספת רק כדי להתאכזב ולגלות כי התא עמד ריק.
"חתולה" תיקן אותו מנהל האבטחה מחייך בהנאה מתחת לשפמו "ועוד איזו חתולה"
היא נאנחה קלות סוגרת את המחברת הקטנה שבידה.
"הו! הנה את!" קראו כמעט יחד.
היא יצאה מתוך מקום מחבואה, מחייכת בנימוס כילדה שאך זה נתפסה במעשה קונדס.
"חיפשנו אותך משום שקיבלנו טלפון מעניין מחברת כוח האדם" מיהר מנהל האצטדיון לבשר, מעיין בפנקס קטן שאחז בידו, "לדבריהם אחד משני העובדים שהוחלפו באותו יום, שכח אצלם זוג אופניים"
אלכס חייכה לעבר האיש באדיבות מאולצת.
"אני מודה לך על המידע אך סביר להניח שהם נזהרו מאוד בכל הנוגע לטביעות אצבעות"
"ובכן…יכול להיות" התעקש, "אבל דווקא דגם האופניים לטענתם מעניין. לדבריו של האיש מדובר בדגם ישן ונדיר מאוד" עיניו השקועות חיפשו נואשות עניין בעיניה הכחולות והענקיות של אלכסנדרה.
היא עצרה רגע מהרהרת בחשיבות המידע. פול ודאי היה קורא לכך קצה חוט. אבל אחרי הכול פול נהג לכנות קצה חוט גם חתיכת שערה מאפו של אדם.
היא חייכה לעצמה משועשעת מהבדיחה שזה עתה הגתה.
* * *
מרחק אוקיינוס וחצי משם החזיק בידיו פול שרשרת ארוכה וגסה, בקצה נאחזה אבן גדולה שחורה כפחם. צורתה התאימה בדיוק לזו שצרבה את חזה של אחת מהגופות הבלתי מזוהות שבתמונה. תכשיט מכוער למדי. הרהר לעצמו. הופך את האבן הכבדה בתוך כף ידו. על צידה האחד חרוטות היו אותיות בכתב יד עתיק כלשהו.
"מה אני צריך כדי לקבל אישור לקחת את זה מפה?" שאל את השוטר שניצב כל העת לידו.
"בעיקרון לא…בטח לא עד שהמעבדה שלנו תסיים לנתח את הממצאים הקשורים אליו…אבל איך שהדברים מתגלגלים היום אני לא אתפלא אם כל מה שבדרך כלל שחור יהיה בפעם הזאת לבן… אני אצטרך לדבר עם השריף על זה"
פול אסף את השרשרת כולה בתוך כף ידו, תחושה מוזרה ובלתי מוכרת כמעט של פחד טיפסה במעלה גופו החזק. הוא נאבק בה לרגע, מתנער ממנה כעבור כמה שניות.
"אמור לו שסביר להניח שזה ירגיז מאוד את וושינגטון" אמר.
מבלי להמתין לתשובה דחף לכיסו את קצה החוט היחיד שמצא.

פרק 7

הרכב המשוריין נע ברחובות העיר אוסטין מאובטח על ידי שלוש ניידות משטרה ממוגנות. שני אופנועים נוספים, רכובים בידי אנשי יחידת העילית של המשטרה, זינבו בשיירה מאחור, מסוק מלווה את תנועתם מהאוויר.
מימינו של הנהג, בתוך חלקו הקדמי של הרכב המשוריין, ישב קצין משטרה מקומי חסר מנוחה ועצבני. הוא בחן את מפת הג'י.פי.אס הקטנה שבקדמת השמשה, רובה הצייד שהחזיק משנה תנוחה אחת לכמה רחובות. עוד כשבעה קילומטרים נותרו להם עד היעד, בית הכלא הפדראלי המאובטח ביותר במדינה, שבעה קילומטרים בהם הכול יכול היה להשתבש, חשב. היה זה יום ארוך ומתוח במיוחד עבור משטרת טקסס והכוחות הפדראליים שנשלחו לסייע.
ארה"ב, לא נחשבה מעולם לשיאנית ההוצאות להורג, אך שמרה תמיד על מקום מכובד בתוך הארבע הראשונות, עם קצת יותר ממאה וחמישים בני אדם העושים את דרכם מידי שנה אל הבורא בצו בית משפט, האיש שהובל במעמקי הרכב המשוריין עמד להיות אחד מהם.
השטן ממיין נולד בשם גורדון פישר בעיר אוגוסטה בירת המדינה, בן למשפחת פועלים צנועה וקשת יום. אביו היה מלגזן במפעל השימורים המקומי, אימו עבדה באותו המפעל במחלקת האריזה. אפילו העובדה כי כבר מגיל צעיר גילה חיבה מיוחדת להרג אכזרי במיוחד של חיות בר שתפס, לא הכינה את הוריו לרצח הראשון שביצע. חניקת שניים מאחיו, הגדולים ממנו כמעט בעשור, בעקבות ריב על כובע שאהב. בנתיב מנוסתו מצאו את מותם שבעה אנשים נוספים, ביניהם נערה בת שתיים-עשרה, שחטאו בכך שהכירו אותו ויכלו לחשוף את מקום הימצאו.
עד גיל שמונה-עשרה כבר יוחסו לו על ידי משטרת המדינה כשבעים מקרי רצח שונים, אשר בוצעו בשיטות שונות ומגוונות. את מאסרו הראשון ריצה כשנתפס כמעט במקרה על ידי צמד שוטרים מקומי לאחר שוד ורצח שבוצע בסמוך לתחנת המשטרה במיין. אותם שני שוטרים היו גם הראשונים ברשימה, של שלושים ושניים בסך הכול, שמצאו את מותם בשישה מקרי בריחה שונים שביצע.
עם השנים זיהו גם ארגוני פשע שונים את הפוטנציאל הטמון במכונת ההרג המוכשרת ושכרו את שירותיו לביצוע התנקשויות ממוקדות שונות. למרות הצעות מפתות רבות שקיבל, הקפיד שלא לעבוד פעמיים בעבור אותו הארגון. נאמנות כמו גם חברות הייתה בעבורו מכשול.
על אף שעובדה זו הייתה ידועה בשירות בתי הסוהר האמריקני, כמו גם בקרב סוכנויות הביון, החשש מפעולת הצלה התאבדותית היה כבד. בנוסף מספר הפעמים הרב בהם חמק משיני החוק ומניין הגופות לובשי המדים שנזקף לחובתו, העלה את מפלס החרדה והאבטחה לשיא חסר תקדים בהיקפו.
"הרומאים היו מאכילים את חיות הטרף בנידונים למוות, כמו אריות, וככה סיפקו גם שעשוע להמון" אמר, נהג המכונית המשוריינת לקצין המתוח שישב לידו.
וינסנט הנהן לעברו בסתמיות. הוא הכיר זה מכבר את חיבתו הביזארית של שותפו להיסטוריה, אך לא מצא בה כל עניין בעצמו.
"בימי הביניים מגוון השיטות היה גדול הרבה יותר והוא הותאם למעמד של הנידון למוות, מגרזן ועד תליות שונות ומשונות"
"אתה פשוט חולה בראש"
הנהג חייך משועשע למשמע תגובתו, מראהו הלחוץ של ידידו דרבן אותו דווקא להמשיך ולקשקש. "כופרים או בוגדים היו מועלים על המוקד בעודם בין חיים"
שותפו איבד את סבלנותו, הוא כבר שקל להביע את מורת רוחו באגרוף אל תוך חזהו של ידידו, כשחריקת בלמים עזה כמעט וטרקה את שניהם בזכוכית הקדמית המשוריינת.
רכבם נעצר, לאחר שנגע קלות בפגוש של הניידת שנסעה לפניהם.
כל רמז קטן ביותר להתנהגות חריגה הקפיץ את אנשי השיירה. הייתה זו כבר הפעם הרביעית שעצרו רק בשעה האחרונה. הסיבה בפעם הזאת הייתה, שאחד מנהגי הניידות חשב שזיהה תנועה חשודה בתוך חלון תחנת דלק על פניה זה עתה חלפו.
התרגולת הייתה פשוטה ויעילה. דלתות הניידות נפתחו, נוסעיה פרקו במהירות החוצה ובעודם פורצים אל תוך המתחם החשוד, הוסיפו רוכבי האופנוע לאבטח את המשוריין עצמו.
וינסנט כמעט והשתין במכנסיו מתוך פחד. אומנם לא הייתה זו השיירה הראשונה שליווה אבל משהו בנוכחותו המאגית של האסיר חלחלה אל תוך מכנסי החאקי הארוכים שלבש. עוד שתי דקות חלפו. הצוות שנכנס אל תוך המבנה יצא החוצה, רוביהם שעונים על כתפיהם, גם הפעם הייתה זו אזעקת שווא.
הרכבים התניעו שוב. האות ניתן והם חזרו למצב תנועה.
תוואי הדרך הפך צחיח ומדברי. כבר מזמן התרחקו מכל מקום ישוב מוכר. סמן הג'י.פי.אס הראה על שלושה קילומטרים בלבד מהיעד. מרחוק נראו כבר מגדלי השמירה הגבוהים של מתחם הכליאה.
הכלא הפדראלי של מדינת טקסס נחשב, בצדק, גם לכלא המאובטח במדינה. חמש טבעות הגנה שונות הקיפו את המתחם וכללו גדר טייל מחושמלת ברוחב מטר וחצי, חומת בטון משוריין בגובה שמונה מטר והמעמיקה לשמונה מטרים נוספים מתחת לפני הקרקע, למניעת ניסיון חפירה תחתיה. בנוסף כיסו מצלמות אבטחה משוכללות כל מטר מרובע במתחם המאסר גלאי חום ותנועה עוקבים אחרי תנועתם של כל אחד מאלף וחמש מאות האסירים הכי מסוכנים במדינה.
במרתפי אותו מתחם שכן גם מתחם ההוצאה להורג. קומפלקס פשוט אך יעיל שכלל שלושה חדרים בהם בוצעו גזרי הדין בזריקה קטלנית או כיסא חשמלי לסירוגין.
בכל בוקר רגיל הייתה חצר הכלא הומת אדם בשעת בוקר מאוחרת זו. אך כיוון שהבוקר הזה רחוק היה מלהיות רגיל נותרו האסירים כלואים בתאיהם. כל מאתיים ועשרים הסוהרים פרושים היו במעגל סביב הרכב המשוריין החונה, מספקים את סקרנותם לא פחות מאשר את הובלתו בבטחה אל מותו של האיש הכי ידוע לשמצה בחלקה הדרומי של ארה"ב.
עם הנתן ההוראה נפתחו לרווחה דלתות המשוריין בידי שני שוטרי יחידת העלית. כל אחד מהסוהרים גישש בתנועה כמעט בלתי רצונית אחר נישקו. עמוק בתוך קרביו של המשוריין נפתח גם כלובו האטום של שטן.
כמה שניות, מורטות עצבים במיוחד, חלפו. כששלף לבסוף אחד משוטרי היחידה המיוחדת את ראשו מחוץ לרכב, פילחו דבריו את הדממה כאילו היו סכין חדה במיוחד.
"האסיר! הוא נעלם!"
וינסנט חש כיצד ראשו נהיה כבד עליו. הוא צנח חסר הכרה על גבי תא הכפפות של הרכב.
* * *
גורדון פישר נשען לאחור, מתרווח בתוך כיסאו. כתפיו הרחבות גלשו משני צידי משענת הגב, עיניו בוחנות את מנועי המטוס הפרטי והמפואר ששאגו מבעד לזגוגית החלון.
כמה שעות לפני כן עוד היה נעול בתוך קופסת פלדה, אזוק בידיו וברגליו, מחכה בחושך להיות מובל אל הכיסא החשמלי. מוחו רב-התושייה, הטרוד במזימות ותחבולות בדרך כלל, היה הפעם ריק. למרות זאת, משקלטו אוזניו הרגישות סימנים לפעילות סביב תאו, נדרך גופו הקטלני לפעולה.
"אני עומד לפתוח את דלת הכלוב שלך" פנה אליו הקול מבחוץ "אל תנסה להתנגד . אני פה כדי לעזור לך" כמה נקישות עדינות בישרו לו שלאדם שבחוץ יש גם מפתח מתאים.
משנפתחה כעבור מספר שניות דלת הכלוב, נגלה לעיניו בחור צעיר הלבוש במדי משטרה. אותו אדם מיהר להתיר גם את האזיקים שלגופו של האסיר, נועל מאחוריו את התא בחזרה.
"יהיה לנו מספיק זמן להסברים אחר-כך" אמר, בהגישו לאסיר מדי שוטר חדשים ומגוהצים וזוג משקפי שמש רחבים.
השטן ציית.
"לאן אנחנו הולכים מכאן?"
"קיבלתי הוראות להביא אותך לשדה התעופה של דאלאס. מחכה לך שם טיסת המשך קטנה"
"אם כך לא כדאי שנאחר" השיב, מניח, שבמידה והיעד הסופי שנבחר בעבורו לא ימצא חן בעיניו, יוכל אחר כך לשבור את מפרקתו של הבחור הצנום מתי שרק יחפוץ.
חצי שעה אחר-כך כבר טיפס במעלה גרם המדרגות הקצר, שהוביל אל תוך המטוס.
דיילת חיננית ניגשה לעברו סוגרת את תא המטען שעמד מעליו ריק. ריח הבושם העדין שלבשה נעם לו מאוד, כמו גם מרקם עורה הצעיר והחלק. כמעט שלוש שנים חלפו מאז עמד סמוך לאישה בידיים חופשיות, שלוש שנים ארוכות מנשוא.
"לאן בדיוק אנחנו טסים?" שאל, תוהה אם יזכה תשובה.
"מוסקבה אדוני. יש לך פגישה בכיכר האדומה בעוד קצת פחות מעשרים שעות."
כמעט עשר שנים חלפו מאז ביקורו האחרון במוסקבה. הוא תאב את העיר עמוסת הצביעות והפאר אך היה זה בהחלט יעד עדיף על מרתפי הכלא הפדראלי של דאלאס.

פרק 8

ארבעים ושבעה חתני פרס נובל, עשרים וחמישה ראשי ממשלות שונים, שניים-עשר מלכים ואפיפיור אחד, למדו במהלך השנים באוקספורד. כמעט כל אחד מהם השאיר מאחוריו חותם. מי בחריטה קטנה של שבועת אוהבים רומנטית בתוככי ארונות הבגדים, ומי ברוח רעיונותיו פרועים, המניעים עד היום כלכלות וממשלות ברחבי הגלובוס כולו.
אריק מצא בסודות קטנים אלה נחמה רבה. את מרבית שעות הפנאי בילה בחברת מחברת הרישומים שלו, מתעד, רושם ומסכם את סודותיה הכמוסים ביותר של האוניברסיטה דוברת האנגלית העתיקה בעולם.
קצת פחות משנה נותרה לו עד סיום התואר המשלב את לימודי מדע המדינה והמזרח התיכון והוא היה זקוק לה,לנחמה, יותר מתמיד. סערות האדרנלין הממכרות שבמבצעי השטח נראו לו כמו זיכרון רחוק, וגעגועיו לחברי המשפחה היחידה שעוד נותרה לו, באינטרפול, קרעו אותו מבפנים.
ילדותו הייתה רווית סודות גם היא. אביו קצין מבצעים ותיק ומוערך בארגון ואימו, סוכנת שטח מתחילה, נהגו לבלות ימים, ולעיתים שבועות מחוץ לבית. סבו וסבתו מגדלים אותו כמעט בעצמם. סיפורי מלחמת העולם השנייה של סבו ריתקו אותו כמו גם שנותיו הרבות כלוכד נאצים אחר-כך. אך יותר מכל אהב הוא לבלות שעות על גבי שעות בעליית הגג לבדו בהרכבת דגמי מטוסים ואוניות שהלכו והסתבכו ככל שגדל. שם גם נהג להמציא עלילות סבוכות של קרבות מסוכנים להצלת העולם מכוחות הרשע בהם נלחם לצד הוריו הרחק מעבר לקוי האויב ולשעות העלייה למיטה שנקבעו לו.
את הידיעה על מות הוריו קיבל בדרכו חזרה מבית הספר לאחר תגרה בה היה מעורב. שריטה גדולה ומכוערת עיטרה את פניו, שערו כמו גם מכנסיו היו פרועים ומלוכלכים מבוץ.
למרות שלא היה מהששים לקרב גם לא פחד ממנו, לכן, מצא עצמו מעורב בקטטות לעיתים קרובות, קרובות מדי. זריזותו הרבה כמו גם כוח הסבל שלו הקנו לו את הכינוי 'קספר' על שם רוח רפאים מצוירת שהייתה פופולארית באותה תקופה. כוח הספיגה שלו היה עצום ופגיעה גופנית ודם לא הרתיעו אותו. יריביו כמו גם חבריו ידעו שהדרך היחידה להכניעו בקרב הייתה לרתקו עד שייכנע מרצונו. איש של כבוד היה. מעולם לא חזר בו ממילה שנתן.
רק בן שתיים-עשרה היה כשליווה את הוריו למנוחתם האחרונה. אך למרות זאת הוא לא בכה. בתוך תוכו הוא ידע שהיום הזה יגיע והוא נשבע כי יבוא יום והוא ילחם שם במקומם, בחזית אל מול כוחות הרשע.
הוא ישב עכשיו בתוך המערה הקטנה, רגליו מקופלות פנימה. היה זה אולי המקום האהוב עליו בקמפוס כולו והוא נהג לחזור ולהתחבא בו כל אימת שחיפש שקט מקבוצות הלימוד או מסערת ההורמונים של חבריו לקמפוס. שיח ההדס כיסה את פתחה בצורה כמעט מושלמת.
לפי התחריטים הרבים שמצא בפנים היה זה מקום מפלט אהוב גם על תלמידים אחרים במהלך ההיסטוריה. הטקסט הקצר נחרט בשפות שונות ביניהם לטינית, ספרדית ואפילו ארמית. אריק היה נרגש מאוד ביום בו זיהה זאת. הכתובת הייתה קצרה למדי וכללה משפט שאהב: 'פסימיות הנה עצלנות מחשבתית' אמר המשפט. אכן גישה בריאה לחיים, חשב.
שפות עתיקות, היו אהבתו השנייה, אחרי בניית הדגמים, אותה נהג לטפח בעידוד סבתו ובעזרת ספרי לימוד שרכשה לו. כך שכבר בגיל חמש-עשרה, הגיל בו ניפטר סבו, ידע לדבר, מלבד אנגלית, גם ספרדית וצרפתית והבין ברמה סבירה חמש שפות נוספות.
גיל זה היה גם הגיל בו הועבר לפנימיית הנערים של ליברפול. השנים הבאות יחשלו וילמדו אותו כי החיים הבוגרים הם מאבק חסר פשרות אחר כבוד ויוקרה, לשניהם למד לבוז.
באופן כללי וגם פרטני למדי היה זה בוקר פורה במיוחד. הוא סיים סוף סוף למפות במחברתו את סבך המרתפים העתיק, שגילה מתחת לחממות אגף הביולוגיה. הכניסה אליהם הוסתרה במשך שנים רבות בעזרת אדנית אבן כבדה אותה הזיז כמעט במקרה, בחפשו אחר מילה חסרה במשפט שהיה חרוט עליה בלטינית.
הוא בחן שוב את מכשיר ההודעות המאובטח של הסוכנות. החדשות שהוסיפו להצטבר מאז תחילת השבוע הקסימו אותו. הוא חזר ועיין ברצף העדכונים האחרון שהתקבל אתמול. גופות נעלמות בחקירת האסדה במפרץ מקסיקו, בריחה מסתורית של השטן ממיין ושוד בנק אלים במיוחד בפירנצה. כל אחת מהפרשות נשמעה מרתקת יותר מהשנייה.
הוא כבר עמד להחזיר את המכשיר לכיסו כשצפצוף קטן מלווה ברטט הקפיץ אותו. על המסך הופיעה שורה אחת קצרה.
'קספר ידידי, צפה פגיעה מחר'
הוא חייך, סוגר את מחברת הסודות. פול! פה באוקספורד, חשב, מעניין מה מביא אותו ללונדון.
בעודו משרך את דרכו החוצה מהמערה צפצף שוב הביפר בתוך כיסו.
'תדאג בבקשה שהבירה תהיה קרה הפעם.' נאמר על הצג.

בבוקר שלמחרת קם אריק מוקדם מהרגיל. אומנם ידידו לא מסר שעה בה אמור היה להגיע, אך מהיכרותם המוקדמת ידע כי פול לא דחה דבר שהסב לו עונג. החברות ביניהם נרקמה במשך השנים בהם בילו יחד באקדמיה של הארגון, אריק כחניך ופול כמרצה לענייני דיפלומטיה, כאשר זה השני לוקח על הראשון, בעל בעיות המשמעת הרבות, מעמד של אפוטרופוס.
כשחזר לבסוף פול לפעילות מבצעית ונטש את האקדמיה, לקח אותו שוב הלה תחת חסותו גם לחקירות בשטח.
אריק מעולם לא שאל מה גרם לפציעה הקשה, שבגינה נאלץ לפרוש משירות פעיל ולבלות באקדמיה, ופול מצידו לא טרח מיוזמתו לנדב על כך כל מידע.
אלכוהול לא נמכר בתוך כותלי הקמפוס, לכן עשה עכשיו את דרכו אל המכולת השכונתית הסמוכה ביותר. כשחזר אל המעונות, כעבור כרבע שעה, ידע שהקדימו אותו. נוכחותו החזקה של המנטור, כמו גם האפטר-שייב הזול והקבוע בו נהג להשתמש, בישרו על כך ללא שמץ של ספק.
הוא פתח את דלת חדרו לאט, משחרר לראשונה מזה זמן רב חייך מאוזן לאוזן.
פול ישוב היה ישיבה מזרחית על גבי מיטתו שלו, מולו ישב שותפו לחדר, גאון השח-מט, הארי הג'ינג'י. שניהם היו בעיצומו של משחק קלפים לוהט.
"להארי שלנו יש כמה מהלכים ברמי!" ציין פול. ניכר היה על פניו ששמח מאוד לראות את חברו.
"במיוחד בהתחשב בעובדה שעד לפני עשר דקות לא ידעתי שהמשחק הזה בכלל קיים"
אריק צחק. הארי ראה תמיד במשחקי הקלפים מוקצים מחמת מיאוס. כושר השכנוע המאגי של פול היה ידוע לשמצה בסוכנות כולה.
לאחר שאסף פול כל שטר קיים מהארנק של יריבו, נפרדו השניים מהארי סופית ויצאו אל האוויר הפתוח. היה זה בוקר אביבי נעים וכעבור כמה דקות הם מצאו עצמם במורד אחד ממדרונות הדשא, שהקיפו את חלקו הבנוי של הקמפוס, לוגמים את הבירה שהביא.
שעת הבוקר המוקדמת סיפקה להם אינטימיות נדירה והשניים הודו עליה. היה להם לא מעט חומר להשלים.
פול גולל בפניו את הקורות אותו מרגע שנחת בניו-אורלינס ועד שעלה על הטיסה חזרה ללונדון. בין יתר מעלותיו היה גם מספר סיפורים בחסד. אריק מצידו האזין מרותק. עוצר אותו במקומות בהם היה זקוק להבהרות כאלה ואחרות. אם הגעגוע לשטח היה קשה מנשוא עוד לפניכן, הפך הוא עתה כבר לבלתי נסבל.
"אתה באמת סבור שיש בתליון הזה כדי לסייע בפתרון התעלומה?"
"יצא לי כבר שם בסוכנות של אדם הרודף אחרי בדלי ראיות" אמר, מקמט את מצחו,"אך יש משהו בתליון הזה שפשוט לא יכולתי להשאיר אותו שם. שלוש גופות חסרות, זהותן של אחת מהן תספק בלי שום ספק מפתח לשתיים האחרות. חוץ מזה שהרבה לא נשאר שם. עוצמת הפיצוץ הייתה כה חזקה שאפילו מרבית השיניים של השלושה חסרות"
"או זה…או שאמרת לעצמך שקיים סיכוי שמישהו ירצה את התליון הזה חזרה והמישהו הזה יצטרך עכשיו לעבור דרכך"
הוא עצר אל הליכתם מביט בסיפוק רב בפניו של ידידו הצעיר "אולי בכול זאת לימדתי אותך משהו. אם כי לא נראה לי שיש לו, לתליון, ערך כספי רב"
"אשמח לראותו בכל זאת. התיאור שלו מרתק אותי"
"בשביל זה תצטרך להתלוות אליי. השארתי אותו בכספת של המלון בלונדון… אוכל להראות לך אותו לפני הפגישה במרכז הבקרה של BP מחר, אבל רק אם תבטיח לי שלא תפסיד שיעור בשל כך"
"שיעור?" אמר, מהסס לרגע, "אני מתחיל ללמוד מחר אחרי הצהריים, לא צריכה להיות בעיה"
פול זיהה אומנם את ההיסוס ואת השקר הקטן שהצפין בדבריו ידידו, אך בחר להתעלם ממנו.
"אם כך מחר בשמונה בלובי של מלון הילטון במרכז לונדון…ואל תחשוב אפילו לאחר"
"לא אעיז לעשות זאת" אמר. דייקנותו הכרונית של חברו הייתה ידועה לו היטב.
"עכשיו אם תסלח לי יש לי פגישה בספרד עם אישה יפה אותה לא אחמיץ בעד שום הון שבעולם!" אמר, בהגישו את בקבוק הבירה הריק לידו הריקה של חברו.
אריק הושיט את ידו ללחיצה, נבלע בתוך החיבוק החם של חברו. הביקור אומנם היה קצר בהרבה מהרצוי אך הידיעה כי מחר יהיה לו המשך הקלו עליו במאוד את רגע הפרידה.
* * *
אלכסנדרה עמדה על המדרכה, רגליה נעולות בנעל שטוחה ונוחה שהקנו לה בלוויית חצאיתה הוורודה והאביבית מראה תיירת תמימה. עקבים נעדרו ממלתחתה כמעט לגמרי הן בשל גובהה הרב, שהתנשא למרומי 1.79 ס"מ, והן בשל העובדה כי התקשתה מאוד ללכת בתוכם. ניסיונותיה הקודמים נגמרו ביום שאחר כך בפלסטרים קטנים המחביאים שלפוחיות מיותרות.
היא סבבה סביב חלון הראווה המוזנח, הולמת בעיפרון שבידה על פנקסה, קצהו המכורסם פוגש אחת לכמה שניות את פיה. הייתה זו חנות האופניים הרביעית שבדקה והראשונה להיות סגורה. העובדה כי אחד החשודים בחטיפה החזיק ברשותו זוג אופניים ישן ונדיר הטרידה אותה. אומנם כיסוי עקבות הייתה מלאכה לא פשוטה להבנתה אך השארת ראיה מסוג זה יכלה להעיד או על חובבנות גדולה או על שאננות מוחלטת. הנחת העבודה שלה הייתה שהאופניים יהיו בכלל גנובות, אך לא מצאה לכך שום סימוכין ברישומי המשטרה המקומית.
החום הספרדי העיק עליה. השמש האביבית של אחר הצהריים, אותה מצאו תושבי המקום מפנקת, הכבידה עליה מאוד. היא נעצרה לרגע, בוחנת את הרחוב בו צעדה שוב. היה זה רחוב שקט למדי ומרחקו מסוכנות כוח האדם היה לא רב. בנוסף, עיניה החדות הבחינו כי בתצוגה שבחלון הראווה נוצר רווח המספיק בדיוק לזוג אופניים אחד. היא הביטה שוב בשעון הצלילה שעל ידה כשמונית שירות לבנה נעצרה, פולטת את דמותו החביבה של פול החוצה.
"לא יתכן שאיחרתי"
היא חייכה. אפילו החום פסק לרגע מלהעיק עליה. משהו בנוכחותו המבוגרת והאחראית השרה עליה שלווה מבורכת.
"זו אני שכרגיל הקדמתי" השיבה אלכסנדרה.
נוכחותה האירה את הרחוב האפור, משכיחה ממנו בין רגע את טיסת השכר הזולה שהביאה אותו לשם. מעטים היו האנשים בסוכנות למענם מוכן היה לגמוע טיסת שכר שכזו, ביודעו שעתיד הוא לעלות על אחת נוספת חזרה בתוך כמה שעות. אלכסנדרה הייתה אחת מהם ולו רק בזכות עברה. כבוד רב רכש לאנשים שבחרו ללכת כנגד הזרם, כותרת שתאמה אותה בדיוק רב.
"איך היה ביקורך הקצר בארצות הברית של אמריקה?"
"אם את שואלת את הגב שלי אז קטסטרופה אבל בכל מובן אחר היה דווקא מרתק" השיב בעליצות, יופייה הרב גרם לו כמו תמיד להתנהג כנער שוטה.
היא צחקה. "קראתי לך כי חשבתי שהניסיון שלך עם האיראנים יוכל אולי לבוא פה לעזר. מה גם שהכישרון שלך להפוך קצה חוט לתיק שלם וודאי לא יזיק גם במקרה הנ"ל"
"עבודה מקצוענית?"
"עושה רושם שכן. אם כי אתה הלא לימדת אותי ששלמות יש רק במוחו של תינוק שעוד לא נולד"
הוא נטל מידה את פנקס הרשימות הקטן שלה, מעיין בו בחטף, קצת מתקשה להסתיר את שביעות רצונו מהשימוש בציטוט שזה עתה שלפה. כמעט שלושים שנות ותק בסוכנות קנו לו מוניטין רב בתחום הדיפלומטיה המזרח תיכונית והוא השתדל להצדיקו בכל הזדמנות שיכל.
"מה בדיוק תפקידו של הפקיד האירני? מלבד העובדה שהיה רשום כנספח תרבותי."
"שאלה טובה. אף על פי שבשגרירות ניסו להציג אותו כאדם פשוט, מעורבותם בחקירה של פקידים מהדרג הגבוהה ביותר, כולל הנספח הצבאי המקומי, מעידים אחרת."
הוא עבר שוב על הרשימות בפנקס עיניו ננעלות לבסוף על חלון הראווה המאובק.
"שנכנס? יש לי טיסה חזרה ללונדון בעוד קצת פחות מארבע שעות."
היא הנהנה בחיוב.
"אני מניח שדאגת לכל נושא הניירת."
"את מכיר אותי טוב מידי מכדי לשאול שאלות מיותרות שכאלה."
הוא ניגש אל דלת החנות ידו הימנית מגששת אחר נרתיקו של האקדח. אף על פי שלמרבית חקירותיה של הסוכנות הייתה מטרה אחת ברורה, לברר עובדות ולא לאכוף דבר, האפשרות שייתקלו בהתנגדות תמיד הייתה קיימת.
"את יודעת שעוקבים אחרינו" ציין, ניגש למלאכת פריצת המנעול הישן והפשוט.
"אם אתה מתכוון לפורד הלבנה אז כן, הנחתי שאלה לא סתם זוג תיירים מזרח-תיכוני משועמם במיוחד."
הם חצו את הסף טורקים מאחוריהם את הדלת מבלי להשמיע כמעט קול. מבפנים היה החדר בעיקר מלא אבק. גודלו היה לא יותר מ60 מטרים רבועים כשאת מרביתו תופס חלל התצוגה עם דלפק מכירות קטן בפינתו המזרחית. כעשרים זוגות אופניים בגדלים שונים אכלסו את החלל בשלל דגמים מיושן להחריד.
פול הצביע לכיוון כלשהו מבלי להוציא מילה. במקום עליו הצביע נראה בברור נתיב טרי, נקי מאבק, בו עברו על גבי הרצפה צמד גלגלי אופניים.
אלכס הרימה את כתפייה בספקנות, מסרבת עדין להתלהב מהגילוי. היא הצביעה בעצמה על כיוון כלשהו אחר בו נראו כמה זוגות של עקבות נעליים מובילים מהכניסה ונעלמים מאחורי דלפק הקופה הישן.
פול בחן אותם מקרוב. סימני הסוליה נראו טריים מאוד, הדוגמא שטבעו ברצפה המאובקת העידה גם כי באו מדגם חדיש למדי.
"אופנה היא לא ממש תחום ההתמחות שלי" אמרה כמעט בלחש, "אבל אני כמעט מוכנה להישבע שדגמי הסוליה האלה רחוקים מלהיות ישנים"
הוא הוציא בשתיקה פנס קטן בוחן את הנתיב הקצר שעשו מהמפתן ועד מקום היעלמותם. הוא תחב את ידו מגשש מתחת למשטח הדלפק.
עיניה הכחולות עקבו אחריו בעניין רב. כל מפגש איתו היה מבחינתה שיעור מאלף נוסף בעבודת שטח. לא לחינם התעקשה שיבוא עד ברצלונה גם במחיר שעות השינה היקרות והמעטות שלו.
"אני עומד למשוך את הידית הקטנה פה" לחש, "אם מישהו נמצא שם כדאי שתהיי מוכנה להכול"
אלכס צייתה בהבנה, שולפת את האקדח האישי שלה ומכוונת אותו היישר אל המקום בו נעלמו סימני העקבות.
הידית בה אחז השמיע קול נקישה חלש. למרות שלא הבחינה בעצמה בדבר הוא דחף עם האקדח את רצפת העץ במקום כלשהו והיא זזה, חושפת גרם מדרגות קטן שנעלם כלפי מטה אל תוך החשכה.
הוא הסב את ראשו אליה בדממה מסמן לה להתקדם אחריו.
הם ירדו לאט אל תוך החשיכה. היא בירכה על הנעלים שבחרה, שבנוסף להיותן נוחות גם היו שקטות מאוד. היא ירדה מהמדרגה האחרונה אל הרצפה, מאבדת קשר עין לגמרי עם שותפה. אקדחה המושט קדימה חג לשמאל ואז שוב לימין. קור רוחה היה מושלם. היא נשמה לאט מקפידה לפלוט את האוויר מראותיה בצורה שקטה ומבוקרת. היא חשה כיצד העובדה כי הייתה עיוורת לחלוטין מחדדת את שמיעתה.
קול נקישה נשמע מימין. אצבעותיה סחטו את ההדק לאט, אחיזת הברזל באקדח השלוף שבידה, מתהדקת. אור חזק ומסנוור הכה בפניה הדרוכות בהפתעה. היא עצרה את נשימתה ממצמצת בניסיון להסתגל מהר ככל שניתן לשינוי בחשיפת עישוניה לתאורת החדר.
"אני חושב שאנחנו לבד" נשמע קולו השליו של פול מעברו השני של החדר, ידו שלוחה עדין אל עבר מתג התאורה.
לקח לה בדיוק שנייה נוספת לעכל את המצב. היא הנמיכה את האקדח מרפה מאחיזת החנק שאחזה בו, מתפנה לבחון את תכולתו של המרתף אליו נקלעו.
"אני חושש שהגענו רגע מאוחר מידי." אמר פול, כעבור כשתי דקות של חקירה, קולו מהדהד בחדר הריק.
היא ניגשה אל מרכז החדר מקום בו ניצב כיסא עץ קטן. אף על פי שלא נמצא כל חבל במקום ניכרו בבירור מקומות בהם שויף העץ על ידי חיכוך חזק. היא העבירה את ידה על גבי מסעד הכיסא, מנסה למשש את שעבר עליו. סימני קשירה רבים ניכרו על גבי המשענת וידיות הצד.
"אולי אנשי הזיהוי הפלילי יוכלו להוציא כאן משהו" אמר.
בדקות הקרובות מצאו את עצמם השניים חגים סביב עצמם, מבינים כי מלבד הכיסא הריק לא נותרה במקום אפילו בדל של ראיה.
פול התכופף לצד מקום בו נראה היה שהייתה פעם שלולית קטנה של נוזל וכעת נותר ממנה רק סימן. הוא העביר אצבע על גבי הרצפה, מגיש אותה לאחר הסנפה קצרה, גם לעבר אפה הסולד של שותפתו.
"אלכוהול?" שאלה.
"סוג של…" השיב, "…אני מניח שאין לנו יותר מה להוציא מכאן…אם כי ברור למדי שהגענו למקום הנכון…"
הוא הפנה את גבו אליה, הניחוח האלכוהולי יצר אצלו כמעט מיידית חשק להצית לעצמו סיגריה. הייתה זו חולשה בה נאבק קשות אך התקשה עדין להתגבר עליה.
הוא כבר עמד לעשות את דרכו החוצה במעלה המדרגות כשאלכסנדרה התיישבה לפתע בכיסא, מנסה להעתיק את התנוחה בה ישב לפניה האיש הקשור.
מניח את ידיו על גבי מותניו בחן פול את מעשיה המוזרים בעניין. במקביל להדמיית האיש הקשור ניסתה כעת לאמוד גם את המרחק מהמקום בו ישבה אל קירות העץ שהקיפו אותה.
מבלי לדבר מילה נוספת היא קמה לפתע ממקומה, מטפסת במעלה גרם המדרגות. היא יצאה חזרה אל הרחוב בוחנת את החזית. הוא הצטרף אליה בדיוק כשנקשה על דלת משמאלה של חנות האופניים. הייתה זו חנות מוצרי אלקטרוניקה צנועה אך פעילה. על דלת הזכוכית של החנות התנוסס שלט קטן 'סגור'.
היא כבר עמדה לחזור חזרה אל חנות האופניים כשנפתחה הדלת ופניו החביבות של המוכר, אדם בגיל העמידה, קידמו את פניהם.
"אני מתנצל אבל הייתי רגע בשירותים. אפשר לעזור"
"אני אשמח להציץ רגע במרתף שלך" אמרה אלכס. כמעט והודפת את הבחור החביב פנימה.
פול, שהבחין בבלבול הרב שאחז בזקן, שלף תעודה מזהה.
"אהה….כמובן…תיכנסו" אמר, מבחין כיצד, עוד לפני שהספיק לסיים את דבריו, כבר עשתה הבחורה היפה את דרכה במורד המדרגות היישר אל תוך מחסן החנות התת-קרקעי.
"מצאת שם משהו?" שאל, מצטרף אליה כעבור כדקה לאחר שניסה הסביר למוכר בכמה מילים את סיבת ביקור הפתע שלהם.
המחסן היה מלא מפה לפה בגרוטאות אלקטרוניקה מהסוג שלעולם לא יראה עוד שקע חשמלי.
"יכול להיות אמרה. אבל נצטרך כאן לא מעט מזל" בהצביעה על מצלמת אבטחה שהייתה ממוקמת סמוך לתקרה ותיעדה את המדפים עמוסי הגרוטאות.
הוא צחק, "נזדקק לטכנולוגיה פורצת דרך לא רק כדי לעבור את קיר העץ שבגב המצלמה, אלה גם כדי לסובב אותה לאחור כדי לשלוף תמונה מהמרתף של חנות האופניים."
היא חייכה בממזריות, נהנית מהרגע כמו גם מהרעיון הפשוט אך גאוני שהגתה.
"אני לא מחפשת תמונה אלה קול." השיבה חושפת את סודה הקטן.
"זה בהנחה שהמצלמה הזו בכלל מקליטה" גיחך פול.
אלכס חייכה בניצחון שוב. ידה נחה על גבי מכשיר הקלטה ישן אך פעיל אליו חובר כבל הישר ממצלמת האבטחה.
היא ניגשה אל המוכר הזקן מניחה בידיו שטר של מאה אירו, בהמליצה על דגם מכשיר הקלטה חדיש מעט יותר. לשמחתה לא גילה הנ"ל כל התנגדות או התעניינות בסיבה לקנייתה התמוהה, כנראה מחשש שזו עוד תתחרט.
פול, שהכיר את נהלי הסוכנות היטב, הניח שהמימון לרכישה החפוזה לא בא מכספי הארגון, אך ידע גם שכסף מעולם לא חסר לה. למרות שאביה טרח למחוק את שמה אפילו מצוואתו המכובדת המשיכה אמה לדאוג מדי חודש לדמי כיס שהיה בהם די, לו חפצה בכך, למימון מלתחה חדשה אחת לשבועיים. במקום זאת חסכה את רובו של הכסף בחשבון הבנק שלה, משתמשת בו במשורה רבה.

הייתה זו שעת ערב מוקדמת כשנפרדו שוב השניים לשלום. מונית כבר חיכתה לצידה של המדרכה כדי לאסוף את פול חזרה שדה התעופה. נהגה חסר הסבלנות צפר שוב, מציין כי הוא החל כבר להריץ את מונה הנסיעה.
"אתה טס מכאן חזרה למפקדה?" שאלה.
"בסופו של דבר כן. יש לי איזה כיוון או שניים שאני רוצה עוד לבדוק…אבל קודם לכן יש לי עוד פגישה קצרה בלונדון"
"אם כך ודאי ניפגש בקרוב…תודה שוב שהועלת להופיע בהתראה כל כך קצרה…"
"אני שמח שקראת לי" אמר, מנשק לה קלות על לחיה "תעדכני אותי בבקשה כיצד מתפתחת החקירה".
אלכס חייכה. "אני זוכרת שאמרת לי לקרוא לך בכול פעם שארגיש שאני מגששת באפילה"
"כן. יש לי חוש נדיר למיקומם של מתגי תאורה במרתף" אמר.
שניהם צחקו בקול.
הוא בחן את פניה היפות בעת שערכה רישום קצר במחברתה. משהו נוסף הטריד אותה עדין.
"איך ידעת על הידית?" שאלה לבסוף. פניה נעוצות עדין במחברת, כאילו התביישה להרים אותם ולפגוש את עיניו.
הוא היסס רגע קצר לפני שהשיב. גם אם ידע את התשובה לשאלתה כמעט מידית, לקח לו בכול זאת כמה שניות בטרם השיב. "בתקופת המלחמה הקרה נודעה ברצלונה כמוקד הפעלה למרגלים רבים של הגוש המזרחי. לטוב ולרע ידועים הסוכנים הרוסיים בשיטות פעולה שיטתיות למדי."
מרימה סוף-סוף את עיניה מהדף, חייכה אלכס בהבנה.
* * *
כמה רחובות משם התעורר איבן רחים עם כאב ראש יוצא דופן. הוא התרומם על רגליו לאט, סוקר את הסמטה בה נמצא, מנסה בכוח להיזכר כיצד לעזאזל הגיע לשם. עמוק ככול שחפר בתוך ראשו לא מצא זיכרון מאוחר יותר מהרגע בו ישב ביציע המגרש.
הוא טחב את ידו לכיס, בגששו אחר מכשיר הטלפון הסלולארי שלו, מופתע מעט לגלות שהיה שם. כשחייג לבסוף את מספר הטלפון של השגרירות הטרידו אותו שתי שאלות קשות. מה לעזאזל קרה לו, אך חשוב לא פחות, כיצד הסתיים משחק הכדור-רגל החשוב של קבוצתו?
* * *
למחרת בבוקר קם אריק נרגש. זה לא רק הזמן, שחלף מאז היה בשטח, כמו ההזדמנות לעשות זאת בחברתו של פול שכה קסמה לו. הם קבעו להיפגש בכיכר טרפגלר, סמוך לשעה תשע, כך שנותרו לו עוד שעתיים להחליט אם יבוא לפגישה חמוש. הוא אמור היה להתלוות אל ידידו בתפקיד בלתי רשמי ולכן תהה מה יראה לו,לפול, הולם יותר. העובדה כי כיבד את מקומו כמלווה בלבד או הרצינות שהפגין בכך שבא עם נשק.
לבסוף, בצער רב, השאיר את האקדח בכספת בית-הספר. ציות לנהלים היה תמיד החלק שקיבל עליו את הציון הנמוך ביותר והגיע הזמן להראות שמשהו באריק החדש השתנה.
הנסיעה הקצרה במונית ללונדון הייתה מרעננת. אפילו טעמו של הקפה היה משובח במיוחד. הוא ניקה את משקפי השמש החדשים שלו, מביט במראה הקדמית כדי לוודא שעדין הקנו לו את הלוק הקשוח שגרם לו לקנות אותם מלכתחילה. עוד סמסטר אחד נותר לו כדי שזו תחזור להיות שגרת יומו. סמסטר אחד ארור. הוא מישש את כיס מקטורנו האפור מקלל על כך שלא לקח איתו את האקדח.
כשהגיעו לכיכר שילם לנהג המונית סכום מדויק. טיפים היו פריווילגיה שמעולם לא חש שיכל להרשות לעצמו. בתגובה בירך הנהג את אימו של אריק במיתה מהירה בהינדית, ממהר להיבלע חזרה אל תוך פקק התנועה של הבוקר.
כיאה לשעה המוקדמת בה קבעו להיפגש, הייתה הכיכר עדין ריקה. התיירים נחרו במיטותיהם המעומלנות ואפילו מקומם של הרוכלים, היה עדין ריק. יונים בודדות בחנו את עוברי האורח הספורים בתקווה שישלפו דבר מה ראוי למאכל מכיסם.
"אתה מתכוון לעמוד שם כל היום או שבכול זאת תעדיף להצטרף אלי?" נשמע קול מוכר לא הרחק ממנו, שערו האפור של פול משתרבב מבעד לחלון מכונית חונה.
הוא הציץ בשעונו מתקרב לעבר המונית. השעה הייתה, כצפוי, תשע בדיוק.
העוברים והשבים, בתוך הלובי הנוצץ של משרדי חברת BP, קידמו את פניו הנרגשות של אריק באדישות מוחלטת. טעם רע וכסף פעמים רבות הלכו יחד, וכמו הבניין כולו, התעקש גם עיצובו של הלובי הזה להוכיח קלישאה ישנה זו. צבעי שחור זהב ופלטינה נארגו בערבוביה על גבי עמודי השיש הכבירים של הכניסה, מתפרסים גם אל עבר הקירות. במרכז האולם הגדול, מותכות היו צמד אותיות BP כבירות, שהשתרעו על רדיוס של עשרה מטרים לפחות. ניכר היה בברור שקו העיצוב המנחה השתדל, בדומה למבני דת קדומים, להקנות לאדם הפשוט תחושת נחיתות גדולה.
הם צעדו אל עבר דלפק הקבלה, שמוקם במרחק של כמאה מטרים מדלתות הכניסה. מעליהם מתנשאת כיפת זכוכית בגובה של שמונה קומות לפחות.
"מרשים" אמר אריק.
"מבחיל" השיב פול.
"שאלה של נקודת השקפה אני מניח" הצטרף לשיחתם אדם נוסף, שרק עתה הבחינו, בו צועד לצידם.
"וילפורד סטייט" הוסיף, מושיט את ידו ללחיצה "אני אהיה המלווה שלכם במהלך ביקורכם הקצר."
"קצר" מלמל לעצמו פול, כבר התחלנו ברגל שמאל, מנסה בתוך כך לעמוד על קנקנו של מלוום היהיר.
וילפורד היה אי-שם בסוף שנות ה-50 לחייו. ארשת פניו רצינית, אך נעימה. ממבט ראשון היה קצת קשה לקבוע האם מקצועו הראשון היה עורך דין והשני דוברות או ההפך. בדבר אחד לא ניתן היה להתבלבל, לפי המהירות בה צעד והדוחק בו ניהל את ביקורם, אנשי חוק עשו לו כפי הנראה פריחה קשה בתחתונים.
הם חלפו על פני אזור הכניסה כולו, כאשר בדרך מעביר מארחם את כרטיסו המגנטי יותר מפעם אחת. בסופו של דבר, כעבור כמה מסדרונות, בהם משום מה היו כל הדלתות סגורות, הגיעו לדלת גדולה מעליה נכתב באותיות קידוש לבנה התואר 'מרכז בקרה ושליטה'.
אריק סקר את העוברים והשבים סביבו. המכנה המשותף של כולם היה שנראו או טרודים או ממהרים או שניהם יחד. היה זה מרוץ העכברים האנושי במיטבו. בחילה קלה מלווה ברחמים התגבשה בגרונו לנוכח הרצינות בה נהגו כולם.
"אנחנו עומדים להיכנס לאחד המקומות הרגישים ביותר בבניין. אני מבקש מכם לא לדבר עם אף אחד שאני לא פונה אליו. יהיה לכם מספיק זמן לשאלות לפני שנעזוב."
פול הנהן בחיוב, מסמן בעיניו לאריק סימן מוסכם כלשהו.
וילפורד הקיש קוד קצר ודלתות חדר הבקרה החליקו לצדדים.
הדבר הראשון בו חשו שלושתם היה משב רוח קפואה, שיוצר על ידי מערכת המיזוג המפלצתית של המקום.
"אנחנו חייבים לשמור על טמפרטורה קבועה בחדר." הסביר וילפורד בהתנצלות, ידיו נעות לצדדים בתיאטרליות "כמות המחשבים שאתם רואים לפניכם פולטים חום הכפול כמעט מזה שמייצרות עשר משאיות כבדות"
גודלו של האולם שנפרש לפניהם היה עצום. כה עצום עד שפול התקשה אפילו לעמוד את מידותיו של החדר עמוס המסכים והנוריות.
"כמעט מאתיים איש עובדים רק באולם הזה. מפקחים על כמאה נקודות אינטרס שונות ברחבי העולם" ניסה כעת להרשים אותם. חובש את כובע הדובר.
לקח לפול עוד רגע קצר להתגבר על הצינה העזה שאחזה בו. בתוכו ניסה להבין אם מקורה היה עדין בקור, או דווקא בחלחלה, שחש כל אימת שנתקל בארגון כמו זה, המחזיק בידיו כוח כה רב.
הוא צעד אחרי וילפורד אל תוך קרביה של המפלצת האלקטרונית. שורות שורות היו מסודרות עמדות הבקרה, מופרדות האחת מהשנייה על ידי קירות מתכת נמוכים, מאחורי כל מקבץ של עשר עמדות ניצב מעין מגדל פיקוח קטן בו ישבו שני אנשים נוספים, תפקידם היה לפקח על עבודתם של עמיתיהם.
"נוגסי עבדים?" שאל בבדיחות.
מלו בחר להתעלם מהערה הצינית. עשה רושם שזו לא הייתה הפעם הראשונה בה שמע את המונח.
הם נעצרו לבסוף במרכז חדר הבקרה, מטפסים על גבי עמדת פיקוח גדולה, אשר לפי גובהה ומרכזיותה שלטה על האולם כולו.
"ג'ון פיטרס, פול לינוקס, אינטרפול" ערך ביניהם המלווה הכרות קצרה.
פול קד קידה קטנה, אומד את האיש הפשוט למראה, ששלט בחדר הבקרה כולו.
לפניו ניצבה תערובת אנושית של רואה חשבון עם מהנדס מחשבים ממוצע. לפי גוון עורו החיוור ניתן היה להבחין כי הפעם האחרונה שראה שמש, הייתה כפי הנראה על גבי אחד ממסכי הטלוויזיה. על פניו מרוחה הייתה הבעה מעורבת, שכללה סלידה ממקום עבודתו מהולה בשעמום. האיש נראה כל כך חסר כריזמה, חשב פול, שוודאי קודם לתפקיד הבכיר בסוג של טעות אומללה.
"ג'ון פיטרס שלנו שולט ביד רמה על מרכז הבקרה כולו"
המונח יד רמה שעשע אותו, אך הוא הניח למלווה לסיים את ההצגה בה החל.
"פול נמצא כאן כדי לשאול כמה שאלות לגבי האירוע במפרץ מקסיקו." פנה כעת אל ג'ון, חיוך מזויף מרוח על גבי שפתיו, "ואנחנו כמובן נשמח לסייע לו ככל שניתן…"
ג'ון החווה בראשו לאות הבנה. הוא פנה לאחור אל עבר מסכי עמדת השליטה שלו, פוצח בנאום ארוך ומתיש אודות אמצעי הבקרה העומדים לרשותו.
טקטיקת התשה קלאסית, הרהר פול. מנצל בינתיים את הזמן על מנת לבצע סקירה משלו על המתנהל סביבו בתוך קן הנמלים הענק. עד שסיים הלה את דבריו המשמימים, הייתה בידיו הבנה טובה למדי מאיפה משתין הדג הזה וממי הוא צריך אישור על מנת לגשת לשירותים.
וילפורד פנה כעת את האורחים, מרמז כי שעת הביקור הקצרה הסתיימה. רק אז הבחין כי אריק היה בכלל חסר.
לרגע איבד את שלוותו, מסתובב כמטורף לצדדים, בחפשו אחרי דמותו החמקמקה של הבחור הצעיר בתוך הבאלגן המאורגן ששרר שם. פרצופו, שהיה עד לפני רגע שליו, שינה צבעו מלבן לורוד ומשם המשיך והאדים עוד יותר.
הוא כבר עמד להתפרץ על פול, כשמשום מקום צץ לפתע אריק כולו חיוכים.
"העלמה פה הראתה לי את השירותים" אמר במהירות, מנופף לעברה של אחת העובדות אשר משום מה לא טרחה כלל להשיב.
לקח לוילפורד רגע נוסף עד שדיבר.
"אם ככה, ביקורכם מסתיים כאן רשמית" אמר, בקול הרגוע ביותר שהצליח לגייס. מיותר לציין שהיה זה קול חריג וצפצפני למדי.
לולי מרפק חזק, שנספג בצלעותיו של אריק, היה גורר זה אחריו גל צחוק בלתי נשלט.
פול קד בצייתנות. שולף מכיס מקטורנו כרטיס ביקור קטן.
"אם תיזכר במשהו שאתה חושב שיוכל לסייע לנו בפתרון תעלומת הפיצוץ, אשמח אם תוכל ליצור עימי קשר" אמר, מגיש לעברו של ג'ון את כרטיס הביקור שלו, חולף בדרך על ידו המושטת של וילפורד.
כשעשה זאת הבחין מיד בשני דברים חשובים. הראשון היה שימחתו לאיד של ג'ון על מבוכתו של וילפורד והשני שהיה לו בהחלט מה להגיד.

כעבור כמה דקות מצאו את עצמם השניים ישובים שוב בתוך מונית שהובילה אותם חזרה מכיכר טרפגלר.
"העלנו חרס אהה?" אמר אריק, שמח בכול זאת על ההזדמנות לחזור קצת לאקשן הישן והאהוב.
"קשה לומר… יתכן ואני טועה אבל יש לי תחושה שאני עוד אקבל טלפון ביום-יומיים הקרובים. אם הם יודעים שם משהו במרכז הבקרה, סבירות גבוהה שנשמע על כך."
אריק קצת התקשה להבין לאן חותר ידידו אך החליט להניח לזה לעת עתה.
"שמחתי שוב לראות שזכית בשם החיבה שלך, קספר, בזכות ולא בחסד" צחק.
"כן…לא שזה היה מסובך במיוחד לנער את הטיפוס הזה שהיה כל כך מרוכז בעצמו…" הודה, "קשה לומר שלמדתי משהו שיוכל להביא לנו תועלת כלשהי…נדמה שהמקום היחיד בו ניתן היה באמת לעקוב אחרי פעילות האסדות נמצא במרכז השליטה בו נמצא הצנון ההוא…"
פול המהם באגביות.
"נהנתי מאוד לחזור לשטח…תודה על ההזדמנות שנתת לי" הוסיף.
פול הוסיף ושתק. תוהה האם בסופו של דבר לא בזבז את זמנם של שניהם לריק. בינתיים הגיעה גם המונית ליעדה. נעצרת בפתחו של המלון בו שהה.
"אגב, אם אינני טועה אז יש לך עוד חוב קטן אליי." קרא לפתע אריק.
"חוב?"
"אתה יודע….האבן ההיא מהאסדה"
"אהה…כן. אני אקפוץ אליך מחר בדרכי לשדה התעופה…חסר לך שלא אמצא אותך מתייבש על ספסל הלימודים.", קרץ לו.
מתייבש,חשב אריק. היה זה שם התואר המושלם לתיאור מצבו הנוכחי והעגום.
* * *
מהומה רבה שררה בבניין האינטרפול באותו יום. מנהל כוח האדם חגג את יום הולדתו החמישים וכמעט כל אנשי הצוות של הארגון מרוכזים היו בקומה השלישית להרמת כוסית חגיגית.
שתי קומות משם הריצה אלכס את סרט ההקלטה פעם נוספת. היא לא הייתה לבד. יחד איתה הסב אל שולחן משרדה תום בייקר, הממונה הישיר עליה בארגון.
"ייקח להם עוד כמה דקות לסיים" אמר ביובש, "אני מקווה שהם לא שותים שם אלכוהול המתרגמים"
היא הנהנה בראשה, שקועה כולה בקולות המוזרים שבקעו ממכשיר ההקלטה. את אחת השפות זיהתה בקלות, הייתה זו פרסית, השפה השנייה הייתה זרה לה לחלוטין.
"את מאמינה בגורל אלכס?"
"אם כוונתך לזה שיש דברים בלתי נמנעים בחיים אז כן. אבל בהחלט לא במובן המיסטי של המילה."
"אני עדין לא מבין איך לעזאזל ידעת שהמצלמה הזו בכלל קיימת מעבר לקיר." אמר, קם ממקומו כדי להסתובב בחדר.
"האמת שכשראיתי את עובי קירות המרתף בניתי על זה שהשכן אולי שמע משהו. לא ממש בניתי על כך שתהיה שם מערכת הקלטה."
"אם אפשר לקרוא לגרוטאה הזו מערכת הקלטה…איזה שימוש עשה בה בכלל הזקן?"
"הוא חשד שבן דודו, שותפו בעסקי הגרוטאות, מנהל עסקאות מפוקפקות במרתף וחיפש לכך הוכחה." השיבה, מחפשת אחר אחד מעפרונותיה. אצבעותיה שיחקו במקביל על גבי כפתורי רשם הקול, שוקלת האם להאזין לקולות הסתומים שבו שוב.
בשלב זה החל תום מאבד את סבלנותו.
"תפעילי שוב את הג'יבריש הזה ואני משהה אותך לחודש!" גהר בה.
בדיוק אז נשמעה נקישה על דלת המשרד. מבלי לחכות לתשובה נפתחה הדלת. בפתח עמדו שני גברים חביבים, הלומים מעט ביין נתזים.
"אני אלן וזה ויקטור, הבנו שאתם זקוקים לתרגום כלשהו מפרסית וכנראה גם אלבנית" אמר אחד מהם, ראשו של חברו הצנום והגבוה כמעט ונתקל במשקוף הדלת.
"חסכו מאיתנו את הרשמיות. קחו בבקשה כיסאות משם." אמר מצביע אל עבר מקום המצאם של שני כסאות נוספים.
בינתיים דאגה כבר אלכסנדרה להריץ את הקלטת לאחור.
צמד המתורגמנים בחן את מכשיר ההקלטה הישן ספק בעניין ספק בגיחוך.
"אם יורשה לי לרשום…" אמר אלן.
"כמובן. ברור לכם כמובן שהמידע הינו מידע רגיש ביותר." אמר, בעדכנו את השניים בפרטי הרקע של החקירה.
הם הזדקפו בעניין למשמע ההסבר הקצר. על אף עבודתם יוצאת הדופן גם בשיגרה רק לעיתים נדירות הזדמנה להם האפשרות לשמוע הקלטה מסוג זה.
היא חיכתה עוד רגע עד שיסיים להתארגן, לוחצת על גבי כפתור ההפעלה.
למרות שאיכות הקול הייתה סבירה, רכן הבחור המגודל מעל לשולחן מקרב את אוזנו אל שפת המכשיר. בפעם הראשונה, כך נראה, בחר להאזין בלבד מבלי שרשם דבר. הקמטים במצחו הלכו והעמיקו ככל שהתקדמה הקלטת.
כעבור כחצי שעה של השמעה רצופה היא לחצה על הכפתור שוב, עוצרת את שטף פעולתו.
"מכאן זה ממשיך באלבנית." הסביר תום.
בפעם הראשונה נטל המתרגם את העט רושם משהו בראש בלוק הנייר שלפניו.
"אני אצטרך להאזין לזה שוב אבל כבר עכשיו אוכל לספר לכם שמדובר בחקירה הזויה למדי."
תום סימן לו להמשיך.
"בחלקה הראשון הם מבקשים מהנחקר לאמת את פרטיו האישיים. לפי הדרך בה הוא עונה להם אין לי כל ספק שסומם."
"גם אנחנו הנחנו כך." אישרה.
"בהמשך הם מבקשים ממנו שיספר להם היכן נמצא פריט כלשהו שהוטמן לדבריהם במקום סודי לפני קצת יותר ממאה שנה. אני לא ממש מסוגל לבטא את שמו של הפריט המסוים הזה, אבל אנסה לרשום אותו בהשמעה החוזרת." הוסיף.
הוא עצר לרגע, מחפש סימן לכך שדבריו מוצאים היגיון בפניהם של החוקרת היפה או שותפה הפוץ ולמרות שלא מצא לכך כל אישור המשיך.
"למרות שלקח לו קצת זמן להיזכר בכך… מסתבר שהנחקר שלנו דווקא מכיר את הפריט המסוים הזה ובהמשך הוא גם מסביר להם היכן ניתן למצוא אותו…כולל אפילו אילו אמצעי אבטחה ננקטו על מנת להגן עליו."
"אני ארצה את כל זה בכתב" ציין תום.
המתרגם הנהן בהבנה, "בחלקה האחרון של ההקלטה הם מספרים לו כי הם עומדים לשחרר אותו ממש בקרוב."
אלכס פלטה אנחת הפתעה למשמע דבריו האחרונים.
"אתה בטוח לגבי החלק האחרון?" שאלה.
"הם אפילו אומרים לו היכן הם עומדים להשאיר אותו."
המידע האחרון הכה בה לגמרי. היא מיהרה לקחת דף ועיפרון מהמגירה.
ג'ון הניח לה להתארגן, מרים את עיניו מבלוק הכתיבה כדי לחפש את הכחול של עיניה.
"דרך אגב, אתם יכולים לשחרר את המתרגם לאלבנית. השפה הנוספת שאתם שומעים ברקע…זו שהחוטפים מדברים בה ביניהם…היא בכלל עברית."
* * *
פול הניח מידיו את מכשיר הפלאפון. הוא ניסה לארגן בראשו את המידע שזה עתה קיבל. איבן רחים היה חי ואפילו חופשי. העובדה כי השגרירות האיראנית לא טרחה לעדכן אותם בדבר מציאתו של חמיד לא הפתיע אותו. הוא הכיר את קודי התרבות הקשוחים, שלא ראו באינטרפול בן-ברית יותר משראו בכל גורם ממשל אחר מחוץ למדינתם.
מה שכן הפתיע ואתגר אותו הייתה מטרת החטיפה וזהות החוטפים עצמם. מה שיכול היה לגרום לגורמי ה'מוסד' הישראלי לקחת סיכון דיפלומטי כה יוצא דופן, ריתק אותו מאוד. הוא הנחה את אלכס לא למסור בשלב זה כל פרטים אודות מכשיר ההקלטה או תוכנו לשום גורם נוסף בסוכנות. לפחות עד אשר יתבהרו מעט הנסיבות.
הוא נכנס למקלחת מניח לזרם המים החמים להאיץ את זרם הדם בפניו. הקילומטראז' העצום שעבר בימים האחרונים נתן את אותותיו בדמות עייפות פיזית ומנטאלית אדירה. דבר אחד היה ודאי הוא לא נעשה צעיר או עמיד יותר מיום ליום.
"מה שלא הורג מחסל" אמר לעצמו בקול, נזכר במנטרה הטיפשית שעורך הדין היהיר שלו נהג לשלוף במהלך כל סאגת הגירושים המיותרת שנאלץ לעבור עם אשתו. המהירות בה היה מסוגל אדם לתעל אנרגיות מאהבה לשנאה הפתיעה אותו בכל פעם מחדש.
הו כמה שנאה אותו מלורי,למשל, על נאמנותו הבלתי מתפשרת לסוכנות שבאה לעיתים קרובות מידי על חשבונה. נשים, חשב, נוטות לשנוא אותנו אחרי הנישואין בדיוק על אותם הדברים שבגללן הן שמו עלינו עין ממבט ראשון. העובדה כי היה סוכן שטח פעיל ומוערך היא שגרמה לה להתאהב בו מלכתחילה. סיפוריו מסמרי השיער נהגו לרתק אותה שעות ליד האח הבוערת בחורף ועל שפת האגם בקיץ.
אך כל זאת היה שייך להיסטוריה, בדיוק כמו החסכונות הרבים שהיו לו בחשבון הבנק, לפני שעורכי הדין שלו ושלה בנו איתם מרפסת בבית הקיט שלהם.
הוא יצא, מהמקלחת מגבת המלון הלבנה כרוכה סביב מותניו, נעמד בגבו אל הראי. היו זמנים בהם אהב להסתכל בו, אך גם בסוגיה זו עשו השנים וההרגלים הרעים את שלהם. הוא צבט את מותניו באכזבה בדיוק כשמכשיר הפלאפון זמזם.
הוא נטל את המכשיר בידיים רטובות. על המסך הקטן ריצד סימן המעיד על קבלתה של הודעה אחת חדשה, מקורה היה ממספר בלתי מזוהה. תוכנה היה קצר וכלל שלושה שמות שפול לא שמע אותם מעולם לפני כן: עזאם מוסאבי, סלמאן ראשיד, עומאר פיאד.
רגע קצר עוד מצא את עצמו בוהה במסך, בעקבותיו מיהר אל מכשיר הטלפון של המלון על מנת לחייג לחברת התעופה.
הוא היה חייב לנסות ולהקדים את הטיסה שתוכננה למחר בערב על מנת לשוב בהקדם לליון.

פרק 9

השעה הייתה קרוב לחצות הליל. אף על פי כן הייתה הכיכר האדומה במוסקבה מוארת והומת אדם למדי.
הדמות גדולת המימדים צעדה באיטיות בעקבות המלווה שלה. מבניי האבן המרשימים של הכיכר האדומה סגרו עליהם סביב בטבעת עתיקה ומהודרת.
הם חלפו על פני בימת 'לובנויה מייסטו' ששימשה בעבר להכרזת פקודות הצאר, כמו גם בתקופה מעט מאוחרת יותר, להוצאות פומביות להורג. מדריך תיירים עייף גולל בסמוך לה את תולדות המקום.
השטן ממיין בחן בבוז את דמותו של המלווה הצעיר והנמרץ שהוצמד לו, ונראה נרגש מאוד מן המעמד. שתיקה ליוותה אותם לאורך כל הצעידה, ככל שהתקדמו בה כך הלכה והתהדקה גם אחיזתו על ידית תיק העסקים השחור שנשא. הפקודות שקיבל, כשירדו מן המטוס, היו קצרות וברורות והשטן לא מצא גם ככה כל טעם בדיבורי סרק עימו.
בניגוד גמור לאדרנלין שסיפק דלק לבחור שלצידו, הייתה זו המקצוענות ששימרה את כוחותיו של השטן. אירועי היממה האחרונה כמו גם הטיסה הארוכה, לא נתנו אותותיהם בגופו החסון והמורגל בחוסר שינה.
הם הגבירו מעט את הקצב, חולפים על פני צמד מקומיים שיכור, שניסה למשוך את תשומת ליבם בשיר הלל אנאכרוניסטי למפלגה הקומוניסטית. הרצון הקר והפרקטי להבין את מניעיו של מיטיבו הם שהובילו אותו בכזו הכנעה אל עבר המבנה העתיק של כנסיית ואסילי הקדוש.
הבחור הצעיר הוביל את השניים עד לפתח הכנסייה, שהייתה כצפוי סגורה בשעה זו בפני מבקרים. הוא עצר בסמוך לה מקיש קלות על גבי הדלת.
כמה שניות חלפו, בהם המתין לתגובה מבפנים, משזו באה לבסוף קדמו לה במעט קולות דריכת נשקים. אחריהם החליק הבריח מבפנים. כשנפתחה הדלת נגלה לפניהם מבפנים מסדרון רחב וארוך, קירותיו מוארים על ידי נרות, שנקבעו במקומות המיועדים לכך, בדיוק כמו ביום בו נבנה המבנה חמש מאות שנה לפני כן.
משני צידי הפתח ניצבו צמד אנשי ביטחון לבושי שחורים וחמושים מכף רגל ועד ראש. גופם מכוסה היה באפוד מגן עבה, ידיהם אחוזות בנשק אוטומטי מסוג חדיש כלשהו, אותו לא הצליח השטן לזהות. רובים אלה מצוידים היו בכוונות לייזר מתוחכמות מהסוג שראה עד כה רק בסרטים עתידניים. האופן בו השתלבו בתוך תמונת המסדרון הכנסייה העתיק יצרו בעיניו מחזה סוריאליסטי לגמרי.
לא מעט קשרים נדרשו בחלונות הגבוהים ביותר של הקרמלין, חשב, כדי לארגן מפגש הזוי שכזה בתוך אחד הסמלים החשובים של הכיכר האדומה בפרט ואימא רוסיה בכלל. בעודו מהרהר בכך סימן לו המלווה הצעיר בידו כי עליהם להמשיך ולצעוד פנימה.
השטן ציית.
הם צעדו יחד במורד המסדרון, עד שזה ניפתח בסופו אל תוך האולם המרכזי. אף על פי, שהקתדראלה עצמה לא הייתה גבוהה במיוחד, היה האולם העצום מרשים ביופיו, וכלל תשע כיפות בעלות בסיס אחד משותף.
הם חצו אותו, צועדים לעבר חלקו המזרחי של החלל, דרכו נכנסו אל תוך קפלה נוספת, שעל פי עיצובה המפואר והשונה ניכר היה שנבנתה בשלב מאוחר בהרבה.
במרכזה של אותה הקפלה נחה אחוזת קבר מרשימה, אשר משני עבריה ניצבו שורות של ספסלי תפילה מגולפים בעץ.
ריחות חזקים של קטורת מילאו את נחיריו הגדולים של השטן בצועדו הלאה בעקבות מלווו הנרגש. כול זכר לנורות חשמל לא נראה בתוך מבנה הקתדרלה עצמה, שהוארה על ידי אורם המרצד של מאות נרות לבנים נוספים, אשר נתלו על גבי נברשות ברזל אדירות שהשתלשלו זו לצד זו מהתקרה.
במבט ראשון נדמה היה שהמקום שומם. אך כשהוסיפו והתקדמו אל עבר קדמת האולם נוכח השטן על טעותו. בספסל התפילה הקדמי ביותר, ממש למרגלות הקבר, נגלתה לפניהם דמות נוספת, גבה הדקיק מופנה אליהם.
למרות העובדה כי השמיעו רעש ניכר בצעידתם בתוך האולם, לא הסבה הדמות את מבטה לעברם, ראשה מכוסה הברדס השחור נותר קפוא לגמרי.
משגמעו לבסוף את המרחק והתייצבו בסמוך אליה, ניגלה לעיניהם מחזה מקפיא דם. לרגליי הדמות לבושת הברדס רבץ טיגריס סיברי ענק, פניו החתוליות והבהירות, נחות בשלווה מפתיעה על גבי כפות רגליו הגדולות.
בעודו סוקר בעניין את גופה המרשים של החיה, נשמע קול נשי נמוך ושבע רצון מדבר אליו תחת מעטה הברדס הכבד.
"השטן ממיין…סוף סוף אנחנו נפגשים."
הוא חיכה רגע בטרם השיב, בוחן את הסיטואציה המוזרה שנפרסה סביבו במארג מתוכנן היטב של מסתורין ופחד. כשהשיב היו דבריו הקצרים קרי רוח לחלוטין.
"אני מניח שלך צריך אני להודות על כך שאני עדין נושם."
ניכר היה בפניו, שהמחזה רב הרושם שהועלה לכבודו, לא הצליח להוציא אותו מהאדישות עימה נכנס למבנה.
"את מוזמנת לנקוב במחיר." הוסיף הלה ביובש.
"מסתבר שאתה אכן מצדיק כל טיפת מוניטין שדבקה בך" ציין הקול הנשי והנמוך. ראשה הורם כדי לפגוש בעיניו אך פניה נותרו עדין חשוכות מכדי שניתן היה להבחין בתווי פנים כלשהם. "אם תואיל לשבת נוכל לעשות תחילה היכרות קצרה. אחרי הכול…אם אינני טועה…אתה הרי לא ממש ממהר לשום מקום." באומרה כן החוותה בידה עטוית כפפת העור על המושב הריק שלידה.
הוא ציית לבסוף. מתיישב בחוסר רצון מופגן.
"הנאה המקום בעיניך? הוא נבנה על ידי איוואן האיום בכבודו ובעצמו…" פתחה, קולה העמוק מהדהד בחלל הגבוהה והריק "האגדה מספרת שניכר את עיניהם של האדריכלים שבנו אותה כדי שלא יוכלו לבנות דבר המשתווה לה ביופייה."
השטן הוסיף ושתק.
"סטאלין רצה להרוס אותה. אתה יודע למה?" צחקה, "…היא הפריעה למעבר הטנקים במצעדים הצבאיים בכיכר. בדיוק כמו שהרס את קתדרלת קאזאן והקפלה האיוורית…ממש עד היסוד."
"אנא, חסכי ממני את שיעורי ההיסטוריה" קטע אותה, "אני מניח שיש סיבה טובה מדוע טרחת כל-כך בשבילי ואני רוצה לדעת מהי, עכשיו!"
"אתה אדם מאמין גורדון?"
"אם אני אדם מאמין?" נחר בבוז, "אני מאמין שלא היית מביאה אותי למעמד הזה אם לא הייתה לכך סיבה מצוינת."
היא השתהה רגע לפני שהמשיכה. "אני יודעת מר פישר שאתה מגלה חיבה גדולה לעולם הנסתר. עבודת שטן, וודו, עבודת אלילים, כישוף….תקרא לזה כאהבת נפשך."
הוא שתק בתגובה. ניכר היה שדבריו האחרונים של האישה המסתורית נגעו בו במקום אפל ומפתיע.
סימן ניתן למלווה, שהמתין כל העת לצידם, להתקרב. הוא התכופף בחשש מעל לחיה האימתנית שתי ידיו נפרשות לפנים בהגישו את התיק השחור פתוח לעברה.
"אני רוצה לספר לך סיפור קטן." אמרה, מסמנת למלווה לעזוב. היא המתין מעט, עד שזה יצא לגמרי מהאולם, כדי להתחיל ולדבר שוב.
"לפני קצת יותר מאלפיים שנה עמד צבאו של נבוכמלצר, שליטה של בבל, לפלוש לארץ הקודש. הייתה לו מטרה אחת בראש. לא שטח, לא עבדים גם לא כבוד עתיק, הוא חיפש אוצר מיוחד מאוד. אוצר שהיה שייך לאלוהי העבריים ושעל פי המסופר באותה תקופה, ניחן בכוחות קסם לגמרי בלתי רגילים. תאמין או לא, אבל הוא גם מצא אותו והוביל אותו כלאחר כבוד חזרה לבבל. אלה שכעבור כמה מאות שנים נלקח האוצר היקר הזה בידי כורש הפרסי והוחזר באקט נדיר וטיפשי של נדיבות חזרה אל בית מקדשם של העבריים. בפעם השנייה בה נלקח האוצר, כעבור כאלף שנה בידי הרומאים, כבר התכוננו לכך העבריים הקדמונים והוציאו מתוכו חלקים. שתי אבנים יקרות. כל אחת מהן מיוחדת במינה…"
הבעתו של השטן נותרה אדישה לגמרי.
"את החלק האחרון לא תוכל למצוא כמובן בכתבים הרשמיים. אך מי כמוך יודע שההיסטוריה נכתבת תמיד בידי הצד המנצח."
הוא קם על רגליו ונעמד.
תגובתו המהירה עוררה באחת את תשומת-ליבו של הטיגריס הרובץ, שנראה עד כה רדום. הלה הרים את ראשו הענק, עיני החרוז השחורות שלו עוקבות אחר תנועותיו הבאות.
"אבן אחת נודעה בשם אבן השאול והשנייה אבן הרקיע…" בחרה להמשיך.
הוא הסב את ראשו בוחן את הנתיב ממנו נכנס אל תוך הקפלה. שני שומרים חמושים עמדו במעבר בין האולם הגדול למסדרון הכניסה. למרות כל זאת בחר לעשות צעד קדימה.
את מה שקרה אחר-כך לא צפה כלל. החיה הרובצת התרוממה על שתי רגליה הקדמיות, פיה העצום נפער לרווחה. שאגתה החזקה נשאה את הבל פיה עד מעמקי נחירו של השטן.
"כדאי שתרגיעי את החתול שלך גברת!" אמר, בעודו נמלך מעט בדעתו.
"חלף זמן רב מאז הייתה לאחרונה בחברת בני-אדם." ציינה, "אינני יכולה לערוב לגבי התנהגותה אם תבחר ללכת מכאן עכשיו בניגוד לרצוני"
למשמע דבריה הנחרצים ולמורת רוחו התיישב הלה בחזרה במקומו.
היה זה גם האות בשבילה להכניס את ידה אל תוך התיק הפתוח, שולפת ממנו סט צילומים מבריק. היא הגישה אותם באיטיות רבת רושם לעברו.
השטן נטל מידה מכוסת הכפפה את סט הצילומים, מעין בהם בחוסר רצון מופגן.
עיניה השחורות עקבו בדריכות אחר תגובתו. היא ניצלה את הזמן שבו עיין כדי להסיר את צמד כפפות העור.
על אף שהבעת פניו נותרה קשוחה ואדישה כמוקדם, ניתן היה לזהות בעיניו גם ניצוץ חדש, אחר לגמרי.
"אבן השאול נחשבה אבודה עד לפני קצת יותר ממאה שנה. אז נתקבלו סימנים ראשונים לכך שהיא נמצאה בשנית."
"שם מעניין בחרו לאבן השחורה והלא מרשימה הזו." השיב.
"לעולם אל תזלזל במה שאתה לא מבין" צלפה בו.
בפעם הראשונה מאז נפגשו ניכר היה במבטו שהסכים עימה. "וכיצד בדיוק הצלחת לעלות על עקבותיו של התכשיט?"
"ובכן לאבן השחורה והלא מרשימה הזאת יש תכונה אחת מאוד מיוחדת. היא נוטה למשוך תשומת לב רבה והרסנית. העניין הוא שמעטים האנשים בכל דור המסוגלים להבין את הקשר." אמרה, בקול מעט זדוני.
אם לפני כן הייתה מידת עניינו של השטן סמלית בלבד, הסגירה כעת הבעת פניו התרגשות כנה. הוא הסב את ראשו אליה, תר באפילה אחר ענייה.
"איפה צולמו התמונות האלה?" חקר.
"ניו-אורלינס. אך לפי המודיעין שבידנו האבן נדדה כבר מזרחה, חזרה אל היבשת הישנה."
"ואת רוצה אותה לעצמך."
"יותר מכל דבר אחר עליי אדמות. למעשה, אם לדייק, היא שייכת לי כדין…"
הוא היסס רגע לפני שהמשיך, עיניו נעולות עדין על מראה האבן העתיקה שניבטה אליו חזרה מאחת התמונות "בחירה מעניינת." אמר לבסוף.
"האבן?"
"לא…אני… בחירה מעניינת."
כעת הייתה היא זו שקמה ונעמדה על רגליה.
רזה הייתה כמקל וגבה התקמר מעט בסופו מה שהקנה לה מראה שברירי למדי. לו רק חפץ בכך, חשב, יכול לשבור את גופה לשניים בנקל.
"הטיסה שלך לבריטניה יוצאת בעוד קצת פחות משמונה שעות ואף על פי שאני מודעת ליכולות שלך הייתי ממליץ לך לנוח קצת. תמצא את האירוח שלנו שם מפנק ביותר."
השטן חייך בהנאה. "עוד לא אמרתי שאני מוכן לקחת את המשימה."
"כבר אמרת." השיבה. מניחה כף יד כחושה ומקומטת על גבי זו החסונה שלו.

פרק 10

משרדו של פרופסור פרידריך מוקם הרחק מהמבנה המרכזי, בחלקו האחורי של האגף הצפוני ביותר בקמפוס. בעבר שימש המתחם את אם הבית, כאשר שרידים לכך ניתן היה עדין למצוא בווילונות המלמלה המוגזמים שהגנו על חלונותיו הרבים של המשרד.
היה זה חדר כפול שהכיל אולם קבלה לתלמידים בחלקו הקדמי וספרייה בחלקו השני הפנימי יותר. מעטים היו האנשים שהורשו לחצות את הדלת שהפרידה ביניהם. אף אחד מאלה שזכו לכך לא היה תלמיד. היה זה מקדשו.
כמעט שלושים שנה של עבודה אינטנסיבית כמרצה הקהתה אך במעט את חדוות ההוראה שלו אך חידדה במאוד את התשוקה שלו לעבודת מחקר אמיתית. היה זה מקום של מפלט עבורו מהתעסקות בהווה המעייף היישר אל תוך העבר המסעיר והחי.
לא תמיד היה זה כך. את מרבית שנות נעוריו בילה פרידריך בשטח בחברת הוריו, חובבי ארכיאולוגיה מושבעים, בכמה מאתרי החפירות החשובים בעולם. יחד איתם נדד מאלכסנדריה שבמערב ועד איזמיר שבמזרח בחפשם אחר תשובות לכמה מהשאלות המרתקות ביותר בהיסטורית יחסי האדם ואלוהיו. יחד איתם גם נדבק בחיידק הסקרנות האין סופית ממנו ידע ירפא רק במותו.
הוא התקשה לזכור מתי בפעם האחרונה נטל פנס או לפיד וירד לחקור תעלומה שלא אחרים כתבו עליה ושלא הצריכה משקפי קריאה. מקטרתו נשארה מפלט יחיד לזכר אותה תקופה אחרת, בה ענני העשן הלבנים והריחניים לא היו מרחפים כלואים בתוך ארבע קירות דוממים.
אל השביל המפותל שהוביל אל פתח דלתו האחורית ניתן היה לצפות מבעד לחלון חדר הספרייה. שביל זה נעלם בהמשכו אל תוך חורשת האורנים העתיקה, שהקיפה את המתחם, והוביל בסופו אל הבאר העתיקה של בית-הספר. אף על פי שבאר זאת לא הייתה פעילה שנים רבות, היה השביל מקום מפלט לזוגות אוהבים רבים, ועל כן פעיל בעיקר בשעות החשיכה.
היה זה יום ארוך ומתיש. האנרגיות שנדרשו כדי להלהיב את תלמידו תבעו ממנו מחיר כבד. הוא לא היה בטוח אם הייתה זו העובדה שהוא עצמו הלך ואיבד רלוונטיות, או שהיו אלה שיטות הלימוד שאיבדו מכוחם אל מול הדור הטכנולוגי, שדרש סיפוק מהיר ותכוף. כך או כך נדרשה אתנחתא רצינית למוחו לפני שיוכל להתפנות לעוד לילה של צלילה אל תוך מעמקי ספרייתו.
הוא מיקם את כיסא הנדנדה הירוק, שקיבל בירושה עם החדר, במקביל לחלון בעודו מפטם את מקטרתו האהובה. האביב שלט בחוץ ועונת החיזור הייתה בשיאה אצל החיות כמו גם אצל בני האדם. זוגות זוגות הם חצו את השביל הצר, נעלמים אל תוך החורש הטבעי, ידיהם שלובות.
בדרך כלל מצא חן במחוות הרומנטיות של הגברים, מנסה לחזות איזה משפטי מחץ ינסו לשלוף בחולפם על פני אדן החלון בו צפה. אסטרטגיה נכונה, ידע, תוביל אותם פרועי שיער ולבוש כעבור כשעתיים במעלה השביל חזרה. חוסר תכנון או סבלנות לקויה תחזיר אותם כעבור מחצית מהזמן מסודרים ומוקפדים כלעומת שבאו.
מוקדם יותר נפרד מתלמדיו כדי לנסוע לחילופי המרצים השנתי בפרינסטון. ריטואל קבוע ומרענן, אותו נהג לעשות אחת לשנה למשך חודש. לו רק ידע מוקדם יותר שרשות הרכבות תשבות היום, ודאי היה דוחה מעט את שלב הפרידות המייגע.
היום הלך והחשיך לאיטו, ועימו התרוקנה המקטרת כמו גם כוס הברנדי שלו. הוא כבר עמד להניח את שניהם במקומם, כשדמות מוכרת טיפסה במעלה השביל.
למרות שאורה של השמש הלך ונעלם והמשקה החזק הכהה את חושיו, גם למרחוק קשה היה לטעות בדמותה יוצאת הדופן של הגברת אוהרה.
הוא הופתע מאוד מנוכחותה. מעטים היו התלמידים שביקרו אותו במעונו המרוחק במהלך השנים ותמיד היו אלה תלמידים שלימוד ההיסטוריה של העולם העתיק, היה בעבורם תשוקה אמיתית. את הגברת אוהרה מעולם לא החשיב כאחת מהם. למעשה היא מעולם לא טרחה אפילו לנהל איתו שיחה לפני כן. מפתיעה עוד יותר הייתה העובדה שבחרה לרדת לשולי השביל. היה זה משום, שכמו שזה נראה לפתע, היא לא התכוונה להיכנס אל מעונו דרך הדלת.
הוא מצמץ בעיניו בעצבנות מנסה לגרום לאישוניו להסתגל לחושך ההולך ומתגבש בחוץ. שדה ראייתו היה מוגבל, אך הוא הצליח בכול זאת להבחין, בדמותה התמירה חומקת בינות לצללים, בחולפה על פני מפתן הדלת ובהקיפה את קיר האבן של החזית אל עבר החלון דרכו השקיף.
בגדיה היו שחורים, שערה נאסף לאחור בזנב סוס ארוך ומוקפד.
הוא כופף מעט את ראשו ימינה על מנת לחמוק מעיניה, כשהבחין בפרט מה נוסף יוצא דופן. למרות שבחוץ שרר יום אביבי, נעים למדי, היו ידיה מכוסות כפפה.
זה לקח לו רגע נוסף של היסוס, עד שהחליט באקט חריג, לצלול מהכיסא היישר אל תוך ריצפת העץ מכוסת השטיח.
ליבו הלם בחוזקה בתוך חזהו. הוא הצטער לפתע על שלא הקפיד יותר עם העוזרת על שאיבת השטיח המאובק.
רגע אחד עוד חלפה בראשו המחשבה, שבקלות עלול היה להיתפס כאידיוט בפני הגברת במידה וכוונותיה תמימות.
רגע זה התחלף במהירות בבהלה, בהבחינו בסכין הארוכה והמשוננת, שהפעילה על סוגר החלון.
הוא זחל, מהר ככל שהצליח. גופו השמנמן התקדם אל עבר המקום היחידי שעלה בראשו. הוא פתח את דלת המזווה הגדולה במהירות, שומע מאחוריו את הלהב מפצח את המנעול.
רגע נוסף חלף. הוא התכרבל בתוך הארון הגדול והחשוך, סוגר אחריו את הדלת בידיים רועדות. הוא הודה לאם הבית הקדומה על המקום הנרחב שהקדישה לצבירת מזון. שלוש קופסאות הטונה וחמש אריזות הספגטי שאגר בעצמו תפסו קצת פחות ממאית השטח.
ידיו רעדו. היה זה מפחד אך בעיקר מהתרגשות. הוא חש לפתע צעיר בעשרים שנה לפחות. מכורבל כולו, ניסה לתעל את מחשבותיו אל מחוזות של ציפייה וסקרנות במקום אל אלה הטבעיים יותר, שכללו בעיקר חשש.
החלון עמד כעת פתוח.
היא הרימה את גופה המעוצב ולבוש השחורים, משתחלת במומחיות מדהימה דרכו.
רגליה, נעולות נעלי הספורט, נחתו על רצפת העץ שבצידו השני. מעיפה מבט אחרון לאחור, סגרה מאחוריה את האשנב.
הוא עצר את נשימתו צופה בה. עינו האחת עצומה, עינו השנייה נדחסת דרך חור המנעול הצר. תמיד חשב שרב הנסתר על הגלוי בדמותה, אך ייחס את הדבר לפערי תרבות גרידא.
כך או כך דבר לא יכול היה להסביר את האופן בו התנהגה כעת. אם היה מאחורי מעשיה כוונת זדון או אולי דווקא מהתלה התקשה מעט להחליט אך דבר אחד ידע בוודאות, העיתוי הנבחר לביקורה לא היה מקרי. לפי העדכון שהעביר לתלמידיו כבר אמור היה בשעה זאת להיות הרחק משם על מזוודותיו.
היא ניגשה אל מדפי הספרייה, אצבעותיה מדלגות בזריזות מספר אחד למשנהו. כבר מראש פסחה על מדפי הספרים החדשים, ניגשת היישר אל החלק בספרייתו בו נמצאו הכרכים העתיקים יותר.
מדי פעם בפעם שלפה מתוך המדף החוצה ספר כדי לעיין בו, מחזירה אותו כעבור כמה שניות חזרה למקומו. נדמה היה בתחילה שהייתה לה כוונה ברורה שלא להשאיר ראיות אחריה.
מצחו של פרידריך נחרץ קמטים. העובדה כי חיפשה ספר כלשהו מצאה חן בעיניו ברגע הראשון, גם אם בחרה לעשות זאת בהיחבא. תאוות לימוד הייתה תכונה לה סגד, ולו רק לא הייתה נמנעת מלעשות את שעשתה מיד אחר כך, יתכן והיה שוקל אפילו לצאת ממקום מחבואו ולחבק אותה.
היא החלה כפי הנראה מאבדת סבלנות, כך שבמקום להמשיך ולהחזיר את הספרים למקומם, החלה משליכה אותם בזה אחר זה אל השטיח.
פניו של הפרופסור נחמצו בכעס.
היא סיימה להוציא את כל ספרי הספרייה המרכזית ועדין נדמה היה שלא מצאה את מה שחיפשה.
היא נעמדה במרכז החדר סובבת סביב עצמה עד שנעצרה. עיניה התמקדו בשולחן העבודה מגולף העץ שניצב בפינת החדר. היא ניגשה אליו.
כמה ערמות של ספרים עתיקים נערמו על גביו, מותירות חלל עבודה קטן ומהודק, במקום בו ניצבה מנורת השולחן מעל למחברת כתביו.
היא החלה הופכת בהם, מטילה את הכרכים יקרי הערך אל הרצפה.
חמתו של הפרופסור בערה בו, מתגברת על כל תחושת זהירות שקדמה לה. הוא כבר אחז בדלתות המזווה כדי להדוף אותן החוצה, כשלפתע הבחין, שהאורחת הבלתי קרויה, מצאה את מה שחיפשה. הוא זיהה זאת על פי ההתרגשות הגדולה שאחזה בה.
היא פתחה את הכרך הגדול מדפדפת בו במהירות קדימה ואחורה. ידיה הדקות רעדו קצת בעשותה כן. הסיכון הרב שלקחה בבואה לכאן השתלם בגדול.
היא סגרה אותו בטריקה מניחה אותו בתוך תיק שנשאה על גבה. כל שנותר לה עתה היה להעלם כלעומת שבאה וכך גם עשתה.
היא סגרה את החלון מעברו השני, נעלמת אל תוך החושך במהירות ובשקט. גופה, עטוי השחורים, עובר למצב ריצה.
הוא המתין עוד כמה רגעים, לפני שהחליט שבטוח לצאת ממקום מחבואו, מתרומם למצב עמידה.
תנוחת השפיפה, בה הסתתר, פרסה כאב מוכר במורד גבו. הוא התעלם ממנו לגמרי, ממהר אל עבר החלון. שקט השתרר בחוץ. מופר בידי צלילי החיזור של כמה צרצרים. פנס הרחוב הבודד, שהאיר את הכניסה לחדר, דלק, ביוצרו שלולית קטנה באפלה שסגרה מסביב. לגנבת הזריזה לא ניכר כל זכר.
הוא ניגש אל עבר שולחן הכתיבה שלו, צלילם החזק של הלומות ליבו מלווה את תנועותיו. הוא הרים מהרצפה את הספרים יקרי הערך ששכבו שם. הדאגה לגורלם הייתה משנית רק לשאלה איזה מהם חסר.
זה לקח לו עוד כמה שניות, עד שידע בוודאות את התשובה. היה זה אחד הכרכים הנדירים והעתיקים ביותר בספרייתו, כרך בו עיין רבות דווקא בעת האחרונה.
טעם מרתק יש לה לגברת אוהרה, הרהר בעודו מסדיר את נשימתו, ואני עוד שקלתי אם להכשיל אותה בקורס.

באותו הזמן ממש, בצידו השני של הקמפוס, התיישב לו אריק על מיטתו משועמם לגמרי. היו לו כל הסיבות בעולם להרגיש מקופח והוא מנה אותן בזו אחר זו. אפילו שותפו לחדר היורם מצא לעצמו סידור מעניין להערב בחוג לשחמט נשים ורק הוא נותר שם כדי ללגום את הבירה לבדו, ולחשוב מה היה קורה לו יכול היה להפעיל בקמפוס מעט מקסמי הסוכן החשאי.
העובדה כי היה עליו לשמור על מקום עבודתו בסוד מפני שאר הסטודנטים לא ממש חיזקה את מעמדו בקרב המין היפה. יתכן גם שהייתה לעובדה זו קשר חזק עם כך שהכיסוי שלו בתור פקיד במוזיאון המדע של לונדון הכיל סקס-אפיל מועט בהרבה.
הוא מצא את הזמן מתאים להוציא את נשקו ולפרק אותו על המיטה על מנת לנקותו. מקפיד כי הדלת תהיה נעולה היטב לפני כן. הוא התרכז במירוק אחד החלקים הפנימיים כשקול גברי עמוק הקפיץ אותו ממקומו, כמעט ומגלגל אותו במורד המיטה.
הוא ייצב את עצמו מחדש, מרים את ראשו כדי לפגוש את פניו המחייכים של פול שאחז בידיו את ערכת פריצת המנעולים שלו.
"אני מקווה שיש לך מושג איך להרכיב את זה חזרה." אמר בבדיחות, סוגר ונועל את הדלת מאחוריו.
פניו של קספר הוארו באחת, "ואני מקווה שהבאת עוד בירה." השיב, מחווה על הבקבוק הריק שבידו.
"אני חושש שאני פה בעניין רשמי הפעם."
"עניין רשמי?" אמר, מנסה להסוות את ההתלהבותו בגוון קולו. לא היו מילים אחרות שמסוגלות היו לגרום לו לחדווה כמו צמד המילים 'עניין רשמי'.
"כן. אך תחילה אולי עדיף שאעדכן אותך בכמה פרטים חדשים. הרכבת שלי לצרפת תצא רק בעוד כמה שעות. מסתבר שישנה איזושהי שביתה בלתי צפויה שם."
"אם כך מוטב שתשב. להערכתי ייקח זמן עד שחברך הארי ישוב למשחק קלפים. נערת השחמט צפויה להעסיק אותו עד השעות הקטנות של הלילה, לטענתו."
"נערת השח-מט?" חייך, "אולי גם לך כדאי ללמוד לשחק!"
"אמרת משהו לגבי חדשות?"
"כן." אמר בעודו מתיישב על מיטתו של הארי, "שוב מסתבר שדברים צפויים פשוט קורים יותר."
אריק תקע בו מבט סתום אך משועשע.
"קיבלתי הודעת טקסט היום מחברנו מחדר הבקרה של BP."
"מעניין!"
"האמת היא שהוא לא ממש הזדהה אך מבדיקה שערכתי עם כרטיס הביקור שלו מסתבר שהיא נשלחה מהטלפון שלו."
"כרטיס הביקור שלו…."
"כן החלפתי איתו כרטיסים ממש לפני שיצאנו בזמן שאתה היית עסוק בלעשות פרצוף של: כל הזמן הזה הייתי ממש פה."
"ומה בדיוק נאמר בהודעה הזו?"
"היא הכילה שלושה שמות. כולם ממוצא ערבי. לא צריך להיות גאון גדול כדי לנחש שיש ודאי קשר בין השמות לבין שלושת הנעדרים המסתוריים שלנו."
"אתה סבור?"
"בהחלט. לכן אני חייב להגיע למפקדה כדי לנסות ולאתר אותם במחשב הראשי."
אריק מצא בכך הגיון. אך שאלה אחת עדין נותרה פתוחה בעיניו. הוא חיכה להסבר כיצד, עם כל הדחיפות שבעניין, מצא ידידו זמן לביקור חולין שכזה, אצלו. פול היה ידוע כאדם מחושב מאוד, על כן ידע שגם תשובה לשאלה זו תבוא בעיתוי הנכון.
"כששאלתי בסוכנות היכן ניתן למצוא מומחה לתכשיטים עתיקים, נאמר לי כי פה באוקספורד נמצאת הסמכות מספר אחד בבריטניה ואחד המומחים הגדולים בעולם בתחום זה…" פתח לבסוף פול, "אז מה שחשבתי זה לנצל את הזמן שנותר, עד שתתחדש תנועת הרכבות, ולהראות לו את האבן שמצאתי. אולי הוא יוכל למצוא בה רמז כלשהו למקור בעליה."
"הם נתנו לך שם?" שאל, מאמץ בתחילה את מוחו, מתחרט כעבור כמה שניות על השאלה הטיפשית כל-כך ששאל.
* * *
מכשיר הטלפון בביתו של פרופסור פרידריך צלצל צלצול אחד אחרון בטרם גווע.
הוא הסיר את ידו מהשפופרת מתרחק מהשולחן.
"אם אני אמור להיות כעת בשדה התעופה עדיף לעת עתה לשמור זאת כך." אמר לעצמו, בהתיישבו בחשכה על כיסא הנדנדה הירוק, מקטרתו הכבויה בפיו.
הרבה שאלות פתוחות העסיקו את מוחו. מה היה המניע שבגינו פעלה? מדוע בחרה לעשות זאת בהיחבא במקום פשוט לבקש ממנו להשאיל את הספר? מדוע בחרה דווקא בספר הזה? ואפילו כיצד ידעה בכלל שהספר קיים?
על אף אחת משאלות נוקבות אלה לא הייתה לו תשובה, אך מפתיע מהכול הייתה העובדה שהאירוע המוזר דווקא מצא חן בעיניו.
תעוזתה של הגברת אוהרה, כמו גם יופייה, הקסימו אותו. בנוסף, העובדה כי היה משהו קלאסי, אפילו רומנטי, בגניבת ספר עתיק, עוררה את דמיונו ויחד עם פרץ האדרנלין שחווה, גרמה לו לחוש צעיר בעשרים שנה לפחות.
הוא ליטף את זקנו הסבוך, מצר על כך שלא יכול היה להצית גם במעמד זה את מקטרתו, שתמיד הייתה לו לעזר בפתרון תעלומות אקדמיות סבוכות.
הטלפון צלצל שוב. הוא קפא במקומו מפסיק את נדנוד הכיסא. הייתכן שמישהו יודע שהוא שם?
משפסק הטלפון לצלצל בשנית בחן בדאגה את שעונו. השעה הייתה רבע לתשע. אם ברצונו להישאר נעדר מהקמפוס יהיה עליו לפעול מוקדם בבוקר או מאוחר הלילה. את רעיון הפניה למשטרה, כמו לביטחון המקומי, פסל בשלב זה. חושש היה מחוסר הנוחות שעלול להיגרם מחטטנות השוטרים והאתגר שבחשיפת העניין בעצמו דווקא קסם לו. ריגול נגדי עמד בבסיס תוכנית הפעולה שגיבש, כל שנותר לו עתה היה להחליט כיצד לבצע אותו.
פשוט זה לא הלך להיות. החשש שייתפס מרגל אחריה עלול להתפרש בצורה לגמרי לא נכונה, אך לא הייתה זו הבעיה היחידה. הוא לא ידע אפילו היכן התגוררה, לא כל שכן כיצד יעלה בידיו להיכנס לחדרה או לחטט בחפציה.
בעודו הופך בדבר נשמעה נקישה חזקה בדלת.
הוא עמד מבולבל, מנסה להחליט כיצד לפעול. ברגע הראשון עוד ניסה לאמוד בשנית את המרחק אל ארון המזווה. שטף האירועים של היום הצריך ממנו קבלת החלטות בקצב אליו לא נדרש מעולם.
מבחוץ נשמע עכשיו לראשונה קול שיחתן של שני אנשים.
פרידריך האזין לה בדריכות.
"מוזר…הפרופסור ידוע כאדם הקבור בדרך-כלל בספריה שלו בשעות כאלה." אמר הקול הראשון, שהיה צעיר ואפילו מוכר.
"אולי הקדים ללכת לישון היום?" ענה לו קול שני, מבוגר ממנו.
הוא התקרב אל הדלת מבפנים, מרוצה מהעובדה שמבעוד מועד טרח גם להבריח אותה. השקט שבא אחר כך,חשב, כנראה בישר על כך שאורחיו הבלתי קרואים וויתרו.
הוא החליט להתקדם אל עבר החלון המוגף כדי לנסות ולהספיק לראות מי הם היו, לפני שייעלמו בחשיכה, על כן ניגש אליו, פותח אותו בזריזות. את מה שקרה מיד אחר-כך לא יכול היה לצפות מראש.
"פרופסור פרידריך!" נשמעה קריאת שמחה מעברו השני של החלון, צמד פנים מחייכות פגשו את אלה המבוהלות שלו.
משחזרה אליו הכרתו בשנית, מצא עצמו הפרופסור ישוב בחזרה על גבי כיסא הנדנדה שלו. מעליו גהרו בדאגה שתי דמויות. האחת דמתה באופן מחשיד לאחד הסטודנטים החביבים עליו, אריק, השנייה, המבוגרת יותר נראתה רשמית בהרבה, אך מודאגת לא פחות.
"תנשום עמוק פרופסור." פנה אליו המבוגר יותר, בהגישו כוס מים לעברו.
ליבו פעם בעוצמה. הוא נשען לאחור, מניח לכיסא הנדנדה לשקוע מעט. הדבר האחרון שזכר רגע לפני שהתעלף היה שצמד הפרצופים ניצב בוודאות מצידו החיצוני של החלון.
"הרשנו לעצמנו להיכנס פנימה כשהבחנו בכך שאתה לא חש בטוב." התנצל אריק למראה מבוכתו.
"….ובכן. אני מניח אם כך שעליי להודות לכם." אמר. ראשו עדין סחרחר עליו.
"אנו מתנצלים שהערנו אותך בצורה שכזאת פשוט הנחנו שתהיה ער."
"….כן….זה בסדר" ,גמגם, "לא יכולתם לדעת."
פול בחן את דמותו המרתקת של הפרופסור. בסך הכול נפל היטב לתוך קלישאת הדמות. כרסו המטופחת וזקנו הקצוץ והלבן הקנו לו מראה של סבא חביב, משקפיו העבים משלימים את גוון תולעת הספרים כנדרש. העובדה כי היה עדין בבגדיו המלאים, הניח, לא בהכרח סתרה את זו שכבר היה במיטתו. כבר נתקל במהלך שנותיו בסוכנות בהתנהגויות מוזרות בהרבה בקרב פרופסורים. היו אלה דווקא עיניו ששידרו משהו אחר, אולי אפילו מצוקה אמיתית.
"אתה חש בטוב אדוני?"
"כן…אני…אשמח לדעת את סיבת ביקורכם."
אריק הביט בפניו של פול כשואל אם הסיטואציה מתאימה לכך.
"אולי כדאי שנעשה זאת בפעם אחרת. אתה נראה מעט עייף ומבולבל" אמר פול לבסוף.
"אני בסדר. תנו לי רק קצת מים." השיב, לוקח את הכוס מידיו. הדבר האחרון שרצה שיקרה עכשיו היה שייעלמו מבלי שיפרשו את סיבת ביקורם.
הוא היסס רגע לפני ששלח יד אל כיסו.
"מוטב שתגיף את החלון שוב. המידע שאני עומד לחלוק איתך הינו מידע מסווג ביותר."
בעיניו של הפרופסור התחלף המבט באחת מבהלה לסקרנות.

פרק 11

את בית המרזח הקטן, בו ישבה אלכסנדרה, לא ניתן היה למצוא בשום מדריך תיירים של העיר ליון. למעשה הוא היה כל כך קטן ושכונתי, שמעטים היו האנשים בעיר עצמה שהכירו אותו. סמיכותו האורבנית לבית אבות גדול והמאמצים שהשקיע בעל הבית כדי להנגישו לכיסאות גלגלים, בדמות שתי חתיכות קרש שבורות שהונחו על המפתן, הפך את המקום לבית שני עבור רבים מותיקי מלחמת העולם השנייה. למרות כל זאת ואולי בשל כך, חשה אלכס שבחרה נכון.
בהפגינה הנאה גלויה, לעסה את פאי התפוחים הטרי, מתענגת על הררי הקצפת הגבוהים, אותם פקדה על המלצר לייצר. שמירה על ערכים קלוריים הייתה עבורה תמיד בגדר המלצה בלבד, אם זה בזכות הגנטיקה המופלאה בה ניחנה, או הספורט הרב בו עסקה.
כמה שולחנות ממנה עסקה רביעיית גברים במשחק קלפים קולני. אחד מהם, גוץ שמנמן וחביב, גרף פעם אחר פעם את הקופה לכיוונו. שלושת חבריו התמקדו בשתייה, פעולה בה התמקצעו כפי הנראה טוב בהרבה. היה זה כנראה ריטואל קבוע למדי. אף אחד משלושת הנותרים לא נראה היה מופתע מהאופן בו השתלשלו העניינים.
מרחק מה מהם עמד המלצר בגבו להתרחשות הטורדנית. הוא שנא אותם כמעט כמו ששנא את הגברת עם הפודל והמרטיני שישבה לבדה על הבר. לו רק הפנימה שהסיכוי שגבר ראוי יכנס מבעד לדלת המקום, הייתה שוות ערך לסיכוי שמשהו יגרום לו הערב לחייך, הייתה ודאי מזליפה פחות מהבושם העלוב שלה על כל חלק חשוף בגופה הקמל.
בן זוגה לפגישה של אלכס איחר. זה לא ממש הטריד אותה כל עוד נותרה די קצפת לנגב. משזו נעלמה פקדה על המלצר להביא את המנה העיקרית, כוס קמפארי עם מעט קרח ונגיעה של מיץ אשכוליות, מנחה אותו לגבי המינון הרצוי של קוביות הקרח והאשכוליות. עוד מנעוריה לקחה ברצינות רבה את אהבתה למשקה האדום והמר.
לנוכח הנחיותיה הקפדניות צקצק המלצר בלשונו, מתקשה מעט להסתיר את חוסר סבלנותו. נשים יפות, חשב, סברו תמיד שמבוקשם, ימולא בלוויית חיוך כנוע. הוא התכוון להוכיח לה את ההפך, ביוצרו את הפרצוף החמוץ ביותר שהצליח לגייס.
עד המטבח, החליט, ישכח לגמרי גם את הוראות ההכנה הקפדניות שנתנה.
היא נותרה שוב לבדה. צלילי מוזיקת שאנסון דביקה מלאו את חלל האוויר בצורה מעט שחוקה. לבעלי המקום היה, כפי הנראה, מבחר מצומצם מאוד של מוזיקת רקע. לו רק התחשב בעובדה שכל יושביו הנם לקוחות קבועים ודאי, היה משקיע מעט יותר מאמץ בנידון, חשבה.
"מאדאמוזל סמירנוף. הנרקודה?" נשמע קול מאחוריה.
היא הסבה את מבטה כדי לפגוש גבר מבוגר ונאה למראה, שהיה עטוף בחליפת עסקים שחורה ונטולת עניבה, מושיט את ידו לעברה.
היא חייכה חזרה. מושיטה את ידה בעלת גוון העור הבהיר והחלק לעברו.
הוא אחז בה בעדינות, מתענג על המגע. קד קידה קלה, התכופף על מנת לנשק את ידה קלות.
"אוי כמה נדירים ג'נטלמנים כמוך במחוזותינו." ציינה, מזמינה אותו לשבת. לו גם היו כוונותיו בקשר לריקוד רציניות, הסגנון היחיד בו התמחתה, עוד מילדותה, היה ואלס.
הוא התיישב בהכנעה, בוחן את עיניה היפות. "זמן רב מידי חלף מאז פגישתנו האחרונה…זמן מספיק כנראה כדי לשכוח איזה סרבנית סדרתית את בכל הנוגע לריקוד…"
אלכסנדרה צחקה. "ואותי מפתיעה כל פעם מחדש העובדה שאיש מזרח תיכוני חם וסוער שכמוך מסוגל למצוא חן במנגינות רומנטיות ודביקות שכאלה."
בעודה מדברת נחתה לצידה כוס הקמפארי.
"אני אשתה מים. אבל שיהיה חזק." פנה אל המלצר. בחירה במשקה אלכוהולי, בעת מילוי תפקידו לא באה מבחינתו בחשבון.
אלכס מצידה התענגה על ניחוח המשקה, רגע לפני שלגמה ממנו בתשוקה מעוררת.
"לשתות כוס קמפארי בבאר צרפתי זה כמו להזמין ספגטי בדיינר אמריקאי." צחק.
במקום להשיב התרכזה כולה בטעמו המר של המשקה, שאף על פי שהוכן במינונים שונים לגמרי מאלה שהשאירה בידיו של המלצר הזועף, חולל במצב רוחה פלאים.
"שכחתי כבר איזו השפעה יש לכוס המשקה האדום על מצב רוחך. אני חייב להזכיר לעצמי לקחת אותך לאן שהו בהזדמנות."
היא הניחה את הכוס הקטנה מידה. מתפנה לשלוף מתיקה הסמוך את מכשיר ההקלטה.
"לייתר ביטחון אני מעדיפה שנעבור לשוחח באנגלית. על פי מיטב ידיעתי אף אחד כאן לא דובר שום שפה מלבד צרפתית."
"כרצונך מיס סמירנוף." השיב באנגלית קלוקלת, "אך תאלצי כמובן לסלוח לי אם אאלץ לשבור את שיניי בשל כך…"
שניהם צחקו.
בינתיים, הניח המלצר את בקבוק המים של האדון, מתרחק מהשולחן בהותירו אחריו שובל מזוהם של גידופים. השפה בה ניהלו את שיחתם השניים הייתה שנואה עליו במיוחד. על כן החליט מיד, שעל אף שכול יום שבילה שם היה מבחינתו סיוט מתמשך, הסתמן היום הזה כמחורבן פי כמה.
אלכסנדרה וידאה שווסת העוצמה נמצא במקום נמוך יחסית בסקאלה וללא הקדמה נוספות לחצה על כפתור ההפעלה של המכשיר, בהריצה את הקלטת.
שיחת המרתף בשפה הפרסית פלשה אל תוך מוזיקת השנסון שהתנגנה ברקע. ביוצרה פסקול סוריאליסטי למדי.
גופו של גדעון רכן קדימה, בהאזינו בעניין לקולות השיחה המוקלטת. על אף שלא הבין מילה מהנאמר בה זיהה את שפת המקור בקלות. הוא המתין בסבלנות. מהיכרותו המוקדמת עם עבודתה של אלכס הניח שישנה ודאי סיבה טובה מדוע בחרה להשמיע דווקא לו את הקלטת.

"הקטע הזה בפרסית…תורגם כבר? בידי מי מאנשי הסוכנות…" תהה.
מהססת כמהה, הנידה אלכסנדרה את ראשה לשלילה.
הוא לגם את כוס המים שלו לאט, מקפיד שלא להפריע לעצמו שוב להאזין, למען לא יפספס דבר. כשלפתע שמע צליל מוכר. הוא הניח את כוס המים מידו לאט, מרשה לעצמו להרים את מכשיר ההקלטה בידו על מנת לקרבו לאוזנו. הוא הריץ מעט את הקלטת לאחור מפעיל אותה שוב.
"בהמשך שומעים את השיחה שלהם בבירור רב הרבה יותר." אמרה, מתאפקת שלא לתחקר אותו על שכבר שמע.
בעודו מוסיף להאזין הוציאה מתיקה את מחברת הרשימות שלה, קצה העיפרון המחודד ננעץ ללעיסה בין שפתיה.
פס הקול התחלף מפרסית לעברית. אף על פי שאיכות הקלטת השיחה הייתה נמוכה יותר, בשלב השני של הקלטת, עדיין ניתן היה להבין את המילים בבירור.
היה שקט, אחריו קול טריקה ואז שוב שקט. אלכס סימנה לו שהוא יכול לעצור את המכשיר.
הוא הניח יד על סנטרו שוקע במחשבות.
"איפה לעזאזל הקלטתם את זה?"
"האמת שזה לא ממש אנחנו הקלטנו. השיחה ששמעת זה עתה הוקלטה לגמרי במקרה על ידי מצלמת אבטחה בחדר סמוך לזה בו אראה החקירה."
"את מי הם תיחקרו שם בכלל?"
"בכיר איראני כלשהו. איזה נספח תרבות מסתורי. אני מריצה עליו כעת בדיקה במחשבי האינטרפול אבל אם להיות לגמרי פתוחה איתך, עד כה לא נמצא כל מידע מעניין לגביו."
הוא הריץ את המכשיר שוב לאחור ואז קדימה, מאזין שוב לקטע קצר מהשיחה האחרונה שנוהלה בעברית.
"אתה חייב לעזור לי להבין מדוע יהיה המוסד הישראלי מעוניין להסתכן כל כך."
למשמע דבריה הוא עצר את הקלטת מיד. "את לגמרי טועה. אני אומר לך בוודאות שאין למוסד יד ורגל בכך."
"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח. הרי רק חלק קטן מפעולות המוסד באירופה מתואמות דרכך. אתה בעצמך אמרת ששיטת המידור של המוסד פועלת כך, שבכל תא יודעים רק מעט על הקורא בתאים האחרים. שיטה רוסית ישנה למלחמה בחפרפרות ריגול."
הוא קם ממקומו שולח יד אליה בהזמינו אותה להצטרף אליו.
היא נענתה לו בשולחה את ידה השנייה, ובהכניסה את מכשיר ההקלטה חזרה אל תוך מעמקיי תיקה.
"אני מעדיף שננהל את המשך שיחתנו במקום דיסקרטי בהרבה." אמר, "אני סבור שהנושא רגיש מידי מכדי להיות מדוסקס בבית קפה…שכוח-אל ככל שיהיה."
הוא לקח את ידה והוביל אותה אל עבר מכוניתו החונה.
"לא אמרת לי גם שעוקבים אחרייך כבר." אמר בהיכנסם אל תוך המכונית.
"כן. מאז הביקור בשגרירות האיראנית הם מוודאים שהם יודעים כל מה שאני יודעת."
הוא התניעה את מכוניתו, ממתין עד שתחגור את חגורת הבטיחות, "אם כך. נצטרך לבחון כיצד מכשירים אותם שם בנושא נהיגה."
הוא לחץ על דוושת הגז.
אלכס נדבקה אל המושב בכוח, כאשר המכונית נעה במקום לפנים לאחור במהירות מפתיעה. הם עצרו בחריקת בלמים ברחוב הראשי, מכוניתם עושה סיבוב של תשעים מעלות, נעלמת אל תוך אחת הסמטאות שלשמאלם בהותירם מאחוריהם נתיב צמיגים מפויח.
* * *
הפרופסור ישב פעור פה ועיניים, מאזין בשקיקה לדברי אורחיו הבלתי קרואים. בילדותו מרובת הנסיעות נהג לבלוע ספרי ריגול כמעט באותה מידע שבלע ספרי היסטוריה, אך מעולם לפני כן לא זכה להיות שותף לחקירת מקרה אמיתי כמו שזה עתה הוצג בפניו.
היה זה בהחלט יום חריג והעייפות שנתנה אותותיה בגופו עד לפני מספר דקות נעלמה לפתע כלא הייתה.
הוא המתין בהתרגשות עד שסיים פול לדבר, מארגן בראשו את סדר השאלות שהטרידו אותו.
"אני מבין שהתליון המוזר נמצא פה ברשותך." אמר, אחרי תעדוף מהיר.
פול שלח יד אל תוך כיס מקטורנו. מהסס רגע.
"כן הוא נמצא ברשותי." השיב, "אך אני סבור שמוטב שנדליק לפחות את מנורת השולחן, אני בקושי מצליח לראות את נעליי."
פרידריך ציית. הוא סימן להם להתקרב לעברו מדליק את מנורת השולחן בחברתה בילה לילות רבים של מחקר.
פול שלף את שק העור הקטן והחום מכיסו מגיש אותו לעבר ידיו השלוחות של הפרופסור.
"שקלתי בהתחלה לשים אותה על צווארי אך משהו בתוכי עצר אותי."
"על צווארך?" גיחך אריק.
לעומתו הנהן דווקא פרידריך לאות הבנה. העובדה שלמרות שמדובר היה בתכשיט של אדם מת וראייה מרכזית בחקירה, עלה עדין בדעתו של הסוכן לענוד אותו, ריתקה אותו, אך הוא החליט לדחות את בירור העניין לאחרי שיבחן אותו בעצמו.
בידיים רועדות מעט שיחרר פרידריך את החוט, שקשר את השק הקטן, משלשל את התליון והשרשרת החוצה. הוא הצמיד את משקפיי ראייתו לעיניו, בוחן מקרוב את השרשרת ואחר כך גם את האבן השחורה.
"אומר לך כבר כעת שהשרשרת הנה תוספת מאוחרת הרבה יותר מהאבן עצמה. עוד אספר לך כבר שבמקור לא נועדה האבן לענידה כלל."
הוא הזמין את פול ואריק להציץ בזכוכית המגדלת שבידו, דרכה נראו ארבע חריצים מסותתים בצידי האבן, סימן לכך שבעבר חוברה למתקן אחיזה אחר לגמרי.
הוא המשיך "הכיתוב על האבן מקורו בשפה עברית עתיקה, תנכ"ית אם תרצו."
המשפט האחרון גרם לפול להסב את מבטו בחפשו אחר עיניו של אריק. הוא היה מרוצה מאוד העובדה שההימור שלהם בזקן השתלם. בד בבד הוא נזכר בעבודה שידידו לא היה מעודכן בכל ההתפתחויות האחרונות. הייתכן שקיים קשר בין מקרה החטיפה המוזר והאבן? הרעיון נראה לו מופרח לחלוטין. היה זה ודאי צירוף מקרים נדיר' חשב.
מבחין בכך שדבריו האחרונים מעט בלבלו את פול, תהה פרידריך האם עליו להמשיך.
"תמשיך בבקשה פרופסור." אמר פול.
"ובכן…את מקור האבן אני לא ממש מזהה" שיקר, "אך אין ספק שזו אבן יקרה, שימו לב עד כמה הגילוף שלה מושלם." אמר בהתפעלות, מניח את זכוכית המגדלת מידו. "כדי לומר לכם יותר אני אצטרך לבצע מעט מחקר בספרות. עד כמה העניין דחוף לכם?"
אריק הביט בפול שבחן את שעונו.
"אני מניח שנוכל להמתין עד מחר. גם ככה סביר להניח ששביתת הרכבות תימשך."
בעודו מתלבט, הפרופסור, שהעייפות נעלמה מגופו כלא הייתה, כבר החל בינתיים נובר בין מדפי ספרייתו, אצבעו מרחפת מעלה ומטה על גבי כותרות הכרכים.
"אפרופו שביתת רכבות. לא שמעת בשיעור האחרון שהודעתי לכם בדבר נסיעתי לחילופי מרצים?" שאל פרידריך את אריק מבלי לטרוח להסתובב.
"אם הייתי נוכח בשיעור האחרון יתכן והייתי שומע זאת." הסמיק לנוכח פניו של פול, שתקע מבט זועף אך סלחני.
* * *
מכונית הב.מ.וו הכחולה נזרקה שמאלה ואחר כך ימינה בעוצמה, בהותירה סימני צמיג ברורים על גבי האספלט. חגורת הבטיחות של המושב נלחצה אל חזה של אלכסנדרה, דוחסת את האוויר החוצה מראותיה. היא נאחזה בידה בתא הכפפות זו השנייה בדלת, תומכת את גופה במקומו בקושי. הם חלפו על פני סמטה נוספת, פונים לתוכה ממש ברגע האחרון כמעט מבלי להאט. פגוש המכונית טיפס לרגע על המדרכה, חוזר שוב אל הכביש גלגליה שועטים במהירות אדירה במורד הרחוב.
נהיגתו הייתה ללא ספק מרשימה ולמרות זאת לא הצליחו עדין לנער את הרודפים. הזלזול שהפגין גדעון מקודם יותר, בהכשרה שעבר הנהג שבעקבותיו, היה כפי הנראה מוקדם מידי.
"עוד נחזור בזמן בגללך." נזפה בו אלכס, בעודם הופכים פח אשפה גדול, שניצב על שפת אחת המדרכות.
"יש לך שנה מועדפת?"
"נסה משהו בשנות השבעים…לא הייתי מתנגדת להזדמנות לראות את הביטלס מופיעים בהנפילד."
הוא חייך, בולם רגע אחד קצר, לפני מפגש עם מכונית סיטרואן לבנה וחדשה, בהשתלבו מיד אחר-כך בכביש הראשי.
"אהה כמעט ושכחתי שמספיק להגיד את צמד המילים ג'ון ולנון כדי להעלות חיוך על שפתייך המדהימות." הוא משך את ההגה לשמאל בעוקפו משאית גז גדולה.
לרגע קצר נעלמה מכונית הפורד הירוקה והעקשנית שבעקבותם.
"מה שמדהים אותי פה זו העובדה שהם לא ממש מנסים להסוות את המעקב אחריי"
"אתה חייבת להבין את זה בהקשר התרבותי של האיראנים. הם רואים בכך אקט לא רק לגיטימי אלה גם פוליטי. הם לא סומכים על אף אחד וכנראה שגם בצדק."
היא הנהנה בראשה בדממה לאות הסכמה. אחיזתה במושב מתהדקת.
הוא הסב את מבטו אליה בוחן את מצבה. למרות שהיטלטלה במושב רכבת ההרים המאולתרת בחן רב, ניכר בעיניה שהיא מודה על כך שלא סיימה את עוגת התפוחים עד תום.
הגיע הזמן לסיים את המרדף, חשב.
"תחזיקי חזק"
הוא משך בבת אחת את כול ההגה ימינה, לוחץ במשולב על דוושת הגז והברקס. מכוניתם חצתה את שלושת הנתיבים שלימינם, בהשתלבה ממש ברגע האחרון ביציאה מן המחלף, עליה זה עתה פסחו. מנוע המכונית זעק בעלבון, בעודו משלב את ידית ההילוכים למצב רוורס כדי להשלים את המחטף המהיר.
מראשו של גשר הבטון עליו עמדו צפו הם כעת, כיצד הופך ניסיונם הנואש של רודפיהם לבצע מהלך דומה, לתאונת שרשרת קולנית. בזו אחר זו נדבקו שלוש מכוניות נוספות לפורד הכחולה, ביוצרן אקורדיון מכוער של פח.
"לא מאבדים את זה עם הגיל אהה?" שאלה בבדיחות, מכוניתם מחליקה הרחק ממקום התאונה.
"מאבדים דברים אחרים. תשאלי את אשתי."
"אני בטוחה שהגברת שביט לא ממש מתלוננת."
"הכול יחסי בחיים, נכון…אבל על זכותה, כנצר לשושלת פולנית ענפה, להתלונן, היא שומרת עדין בקנאות רבה."
הם צחקו.
"את באמת לא חושבת שאני מאבד את זה?"
"מה שבטוח זה שאיבדנו אותם" אמרה, קורצת לעברו בשובבות.
לו רק היה צעיר בכמה עשרות שנים, לא נשוי ונאה בהרבה היה המעמד מחייב שליפת מהלך חיזור ראוי, תהה, בעוד מכוניתם נכנסת לחניון מקורה של בניין דירות אלמוני.
"יהיה חצוף מצידי לבקש ממך להשאיל את הקלטת?"
אלכסנדרה היססה לנוכח הבקשה המפתיעה.
"חוצפה זה דבר חיובי…לא?"
"אתה מוכן להפסיק ולפלרטט איתי?" גהרה בו, בהגישה לעברו את הקלטת הקטנה. "עד כמה שזה מחמיא לי יש לי סנטימנטים רבים לאשתך המתוקה, וכן… יש לי עוד עותק במשרד."
הוא תחב את הקלטת אל תוך כיס מקטורנו. "מוטב שתחזרי מכאן עצמאית. גם ככה משכנו מספיק תשומת לב זוגית לערב אחד."
"אעשה זאת." הנהנה בהסכמה, מתירה את חגורת הבטיחות,"אתה מבטיח לעדכן אותי נכון?"
"אעשה זאת רק אם אקבל הבטחה הדדית."
היא היססה רגע. "במגבלות הנהלים תדע הכול."
"גמישות הנה דרך נפלאה להגיע למקומות בלתי אפשריים."
"אני משננת את המנטרה הזאת בכול שיעור יוגה. האמן לי."
הוא העיף מבט מרוצה אחרון בברק הכחול של ענייה, מנשק את ידה המושטת בעדינות רבה.
"כבר אמרתי לך שאנחנו מגייסים במוסד סוכנים כפולים, ממש עכשיו?"
* * *
"מוזר." מלמל לעצמו פרידריך, "פשוט מוזר." עצר לפתע, מסתובב לעברם בסערה.
"תקראו לזה צירוף מקרים…אבל הספר שאני מחפש איננו כאן."
הם הביטו זה בזה באכזבה.
"לא! אתם לא מבינים! מה שאני מתכוון לומר זה שהספר לו אני זקוק נגנב מפה היום רק לפני כמה שעות."
"אתה בטוח בכך?" שאל אריק.
"לצערי כן." אמר, מגולל בפניהם את אירועי אחר הצהריים יוצאי הדופן.
המידע החדש ריגש ובלבל בו זמנית.
"מה אנחנו יודעים על הגברת אוהרה הזאת?"
"תאמת שחוץ מהעובדה שהיא אישה יפה וקרה כמעט באותה המידה, לא הרבה…" השיב אריק.
פרידריך משך בכתפיו גם הוא , "יתכן שיש עוד בתיק האישי שלה במשרד, אבל מסופקני עד כמה יקל עליך להשיגו. ישנם חוקי שמירה על פרטיות מאוד נוקשים כאן באוקספורד. האמת שאת חלקם הגדול אני טרחתי לנסח ולקדם."
"הרבה יותר רלוונטי, לדעתי, יהיה לנסות לתפוס את הגברת עצמה לאיזו שיחה." אמר פול.
"אם כך מוטב שנמהר. מחר מתחילה חופשת הסמסטר והסיכוי למצוא מי מהסטודנטים יקטן בהרבה."
כעבור כמחצית השעה הם חזרו חזרה אל משכנו של הפרופסור. חדרה של אוהרה עמד ריק, שותפתה לחדר סיפר להם שהיא ארזה את חפציה כבר אתמול בבוקר ומאז שעות הצהרים לא נראתה גם מזוודתה.
כיוון שלא היה באפשרותה לספק להם כל מידע נוסף הם השאירו בידיה כרטיס ביקור וביקשו שתעדכן אותם אם בכול זאת תשמע ממנה בקרוב.
כמה דקות אחר כך כבר ניגשו אריק ופרידריך לארוז גם כן מזוודות. הם קיבלו את הזמנתו של פול להתלוות אליו למפקדת האינטרפול בליון בשמחה. אריק שמח על ההזדמנות לחזור קצת לעניינים ולפגוש כמה מחבריו והפרופסור הוזמן לנסות את מזלו בחיפוש במחשבי העל של הסוכנות אחר מידע היסטורי נוסף.
שביתת הרכבות, כך הסתבר, הסתיימה לקראת חצות, והרכבת הראשונה לצרפת נקבעה לשעה שבע ושלושים בבוקרו של יום המחרת. כל צד טען כמובן שדרישותיו המלאות התקבלו ללא תנאי.

פרק 12

רכבת הנוסעים העלתה עשן סמיך, שנוצר משריפת ארבעת מנועי הדיזל שבקדמתה, בעוד הקטר העצבני רוטן בחוסר סבלנות אופייני. כל שנותר משביתת הנוסעים המוקדמת היה עומס בלתי סביר על קופות התחנה, צמד כרטיסנים מעונב משדל את אחרוני הנוסעים על הרציף לטפס אל קירבה.
כמו כל הרכבות בקו עסוק זה, היו קרונות הרכבת האחוריים עמוסי מושבים ומטען, בעוד אלה הקדמיים בנויים תאיי שינה פרטיים, כאלה שהפכו את המסע ברחבי היבשת הישנה, לנעים בהרבה.
כנהוג ברכבות ישנות מסוג זה, תא השינה עצמו היה מרווח ביותר. וילון גדול כיסה את דלתות הזכוכית הנעולות מחליק כמעט עד לרצפת עץ האלון שבתחתיתו. אף על פי שלא טרחו ממש לעצבו היה החלל נעים וחם, דרגשי המיטות המוצעים משדלים את יושביו להיסחף אל תוך שנת חלומות מזמינה ורוטטת.
קרונות מסוג זה שימשו בדרך-כלל נוסעים בנסיעות לילה ארוכות ממערב אירופה למזרחה, אך הבחירה בו הפעם נבעה ממניעים אחרים לגמרי, של פרטיות. המסע דרך התעלה מבריטניה לצרפת לא נחשב כארוך בשום קנה מידה.
במרכז החלל הפרטי ניצב שולחן שירות גדול, סביבו הסבו ארבע כיסאות נוסעים נוחים, בצבע כחול עמוק, שלושה מתוכם היו מאוישים.
פול סקר את הנעשה מחוץ לחלון התא. כמה סבלים עוד העמיסו מטען על גבי אחד הקרונות האחוריים.
"הם מאחרים" רטן, מכסה את שעונו בשרוול חולצתו הנקייה, שחזרה רק מספר שעות לפני כן ממכבסת המלון. לראשונה מזה מספר ימים חש נקי ורענן באמת.
"מן הראוי לגלות מעט סלחנות" אמר הפרופסור, "אחרי הכל זה עתה הסתיימה רק השביתה. סמכו על הבריטים שהם עושים הכול על מנת לנסות ולעמוד בזמנים שנקבעו. דייקנות הייתה תמיד גולת הכותרת שלהם."
"ואני לתומי חשבתי שהדייקנות דווקא מיוחסת לכם, הגרמנים." תהה אריק.
"אצלנו הגרמנים הדייקנות הנה ביטוי לצייתנות בעוד אצל ידידנו הבריטים הדייקנות משמשת ככלי לניהול זמן נכון יותר."
"סלח לי אם אני לא ממש מבחין בהבדל." ענה אריק, מגיש לעברו צרור דגים מטוגן ארוזים בקרטון.
"אהה פיש אנד צ'יפס" גנח פרידריך בסירוב מנומס, "בשורת המטבח הבריטי לעולם."
פול סירב גם הוא בתורו למחווה המטוגנת, בדיוק כשצפרה הרכבת צפירת אזהרה ארוכה וקולנית.
"זזים" אמר ביובש, בבוחנו את פניו החביבות והמחייכות של הפרופסור.
עצם נוכחותו של שם, סביר להניח, לא הייתה עניין של מה בכך בעייני שותפיו. יממה לפני כן עוד היה בדרכו לשדה התעופה הבין-לאומי של לונדון, כחלק מהדרך הארוכה מערבה והנה הוא מוצא את עצמו, בחברת צמד סוכנים פדראליים, בדיוק בכיוון ההפוך.
"מה בדיוק אתה מקווה למצוא במאגר הממוחשב?" פנה אריק לפרופסור, כאילו קרא הלה את הלך מחשבותיו של ידידו.
הוא השתהה רגע בטרם השיב, יונק את מקטרתו הכבויה בינות לשפתיו המזוקנות. במקביל הם גם החלו נעים על גבי המסילה, הרכבת הגדולה מחליקה סוף סוף אל מחוץ לתחנה.
"אני מניח שזו שאלה מצוינת. למיטב הבנתי מאגרים מסוג זה מכילים מידע עצום שאינו קיים בשום מקום אחר…אפילו בעידן, בו המידע מתרוצץ חופשי מאי פעם ברשת האינטרנט, מכילים מאגרים מסוג זה גישה לתוכן מסווג שאינו נגיש."
"אינני חסיד גדול של מחשבים בכלל ושל האינטרנט בפרט." ציין פול.
"האינטרנט הינו דוגמא מצוינת לבשורה לאנושות בדיוק באותה המידה שהינו קללה. ידע יכול להכיל בתוכו עושר עצום ועוני משווע באותה אריזה ממש."
"מבלי להיכנס להיבטים פילוסופיים מן הראוי להישמר מהחזון שהרשת עוזרת לקדם. לו רק ידעת כמה מידע נקצר ונאסף בכל יום על ידי גורמי מודיעין שונים, אודות אזרחים מהשורה כמוני וכמוך, וודאי היית גם אתה חש מעט יותר מסויג מהפלא." נאנח.
פרידריך שתק. ישנם ויכוחים,ידע, שעדיף לקטוע באבם רגע לפני שכל אחד מהצדדים מתחיל להתחפר בעמדתו.
"אני אפרוש קצת לישון" אמר, "לא עצמתי עין אתמול."
הוא אסף את תיק מקטרתו, מטפס אל תוך דרגש השינה העליון "תעירו אותי בבקשה כשקפה טוב וקוראסון יהיו בהישג יד."
כמה רגעים אחר כך נפרד גם פול מאריק, שבחר להישאר בינתיים ער על מנת לקות את אקדחו, תופס את הדרגש המקביל לפרופסור.
הוא התרווח במהירות על גבי מצעי הרכבת המתוחים, ראשו הכבד שוקע בכר בדרכו אל שנת חלומות רחוקה ובהתמכרו לוויברציות המרדימות של הקרון.
"אתה תמיד נכנס למיטה בנעליים?" חקר פרידריך את פול.
"כשאני בתפקיד"
"זה לא נראה לי נוח כל-כך…במיוחד אם אתה לא ישן לבדך…"
"תשאל את גרושתי היא מצאה דווקא פתרון יצירתי לעניין…"
"היא נשארה גם היא בנעליים…" ניסה אריק.
"הלוואי…עברה לישון עם השכן…"
"אכן, נשמע כמו פיתרון נפוץ למדי" ציין הפרופסור בבדיחות.
"כן…" השיב רוטן, "לו רק היה מסיים זה תיכון באותה תקופה…הייתי חש מעט פחות מושפל"
"שאפתח בנאום אודות הרגליהם המיניים של נשית אחרי גיל ארבעים…?"
"אין צורך" מלמל פול, מכסה את פניו בעזרת כובעו, "האמן לי שהתוודעתי אליהם מקרוב בעשור האחרון…"
כעבור רגע נוסף כבר היה הכול רגוע ושליו. גלגלי הרכבת החליקו על הפסים ביעילות מושכים את הקרונות בזה אחר זה קדימה.
פול פתח את עיניו לאט. אור היום בחוץ התחלף זה מכבר בחושך מוחלט. כזה שהאפיל את התא כולו. כולם מסביבו ישנו. אפילו אריק סיים כפי הנראה לנקות את נישקו ונרדם גם כן ואז זה קרה.
רעש מחריש אוזניים של התנגשות הלם בו. הוא נזרק בעוצמה מתוך דרגש השינה הישר אל מרכז התא, גופו החסון נטרק אל רצפת העץ החשופה. הוא הוסיף להיטלטל לימין ואז שוב לשמאל מגן על ראשו בעזרת ידיו לקראת מפגש מכוער עם דלתות הזכוכית. מסדרון הרכבת קיבל את דמותו המקופלת עת נכנעה הזכוכית בפיצוץ. חלקי הזגוגית והעץ מתפזרים לכל עבר בסערת התפרקות פראית. אש אחזה בקרון, עשן סמיך ושחור הזדחל מכל עבר.
הוא הכריח את גופו להתיישר, נעמד על כפות רגליו בכוח. לשונות ארוכות של אש לחשו מכל עבר. שנים של אימון לימדו אותו שאיפה שמעורבת אש הזמן הינו הגורם המכריע. הוא פנה לאחור פותח בבעיטה את שנותר מדלת התא. עיניו נמלאו עשן. למרות הלהבות עטפה אותו החשכה בשמיכה מעוורת.
הכול התחיל להתמוטט. קורה אחרי קורה צנחה תקרת הרכבת מתפרקת פנימה בשיטתיות מפחידה. הוא הגן על ראשו בידיו מחלץ את עצמו במהירות אל עבר החלון. כל זכר לשאר הנוסעים ברכבת לא נצפה בשום מקום וכעת נעלמו גם חבריו הישנים לתא.
הוא הלם בזכוכית העבה בידיו ואחר כך ברגליו אך לשווא, המעטה השקוף לא נכנע. הוא החל מנחש אם יהיה זה העשן, האש או התקרה הקורסת שיכניעו אותו ראשון, כשלפתע התפרקה הזכוכית למיליון חתיכות קטנות. מהלומת הקליע שניתר מאקדחו הכניע את החלון.
הוא משך, טיפס, דחף וניתר מהר ככל שיכל מבעד לפתח ההצלה הדחוק, גופו מתרומם כדי לנחות שנייה אחר כך על גבי העפר. רגע אחד עוד חש בכאב המרסק ואז התפוצצה הרכבת סביבו בכדור אש בוהק.
ידיו החבולות הגנו על ראשו כמיטב יכולתן.
הוא פתח את עיניו בפתאומיות. חוזר בבת אחת אל הטלטלה העדינה של הקרון, זו ששלחה אותו לישון בפעם הראשונה. השמש כמעט ושקעה בחוץ. קול נחירותיו האקדמיות של הפרופסור מילאו את התא ברוגע פסטורלי. על המושב שלמולו נשמט ראשה של דמות עייפה אל גובה כתפייה. עיניו של אריק היו עצומות גם כן.
הוא עבר למצב ישיבה. מה שנראה כל כך חי ואמיתי רק שניות ספורות לפני כן הפך בן רגע לחזון תעתועים משקר. השעה הייתה אחת עשרים ושלוש. על פי החושך המוחלט ששרר סביבם ניחש כי היו בעיצומה של חציית מנהרת התעלה המקשרת בין האי הבריטי לצרפת, ארבעים מטרים בעומק האדמה מתחת לתעלת למאנש.
קור מקפיא עצמות תקף את חזהו. כיס החולצה בה הוטמן התכשיט השחור צרב את עורו מבעד למעטה הדק בפעימה משתקת. הוא התלבט עוד רגע אם לחזור לשכב או לרדת אל המושב ולהצטרף אל אריק כשלפתע הבחין בכך, שדלת הכניסה אל התא, נפתחה במפתיע לכדי סדק. הוילון השחור הוסט מעט הצידה, כף יד גדולה השליכה דבר מה פנימה ואז שוב נעלמה.
הוא מצמץ במאמץ, מנסה לדלות פרט מה נוסף בתוך מעטפת החשיכה, גופו עובר במיומנות ממצב דריכות לפעולה.
כשזינק מטה מדרגש השינה תרו כבר עיניו אחר מיקומו המדויק של החפץ. קול הנקישה העמום סימן את מקום המפגש עם הרצפה כמה סנטימטרים מגופו הרדום של אריק.
למשמע צניחתו של פול פתח אריק את עיניו במהירות, מנסה להרכיב את פרטי הפאזל שנרקם סביבו. ענן עשן סמיך ולבן התרומם מתחת לאחד המושבים שמולו, מאכיל את החשיכה בערפל סמיך ומוזר. מנגד עמד פול מנסה לנער את דלתות התא בעצבנות.
באיחור מה נשא גם פרופסור פרידריך את ראשו, חש בהמולה המצטברת סביבו.
"גז" צעק פול, "אנחנו נעולים! ותחת מתקפה!" מוסיף מיד את הפרטים, שתיארו את מצבם, בדייקנות מפחידה.
אריק והפרופסור כיסו את פניהם בכף ידם, חשים כמעט מיידית בהשפעתו הקטלנית של הגז מחלחלת במורד קנה נשימתם.
"מי? איך? למה?" סיכם פרידריך את ששאלו שלושתם, רגע לפני שצנח שוב חסר הכרה אל תוך הכרית שבמיטתו.
אריק זחל עכשיו על הרצפה, מנסה לאחוז בדסקית הגז הקטלנית. הוא עצר את נשימתו לגמרי בתקווה שהאוויר המזוהם שנשם עד כה לא יספיק כדי להכניעו בטרם יעלה בידיו להשלים את משימתו. מזווית עינו צפה גם בפול מחליק על גבי הדלת אל עבר הרצפה.
הוא כבר אחז בדסקית, הופך אותה על ביטנה ומצמיד אותה בכוח רב ככל שהצליח לגייס אל הקרקע. הוא הספיק להבחין כיצד חדלה זו מלייצר את הענן הרעיל, רגע אחד אחר כך כבר התרפו זרועותיו, ריאותיו המורעלות נכנעו באכזבה.
אריק, שהיה האחרון לצנוח היה גם הראשון להתאושש. הכרתו חזרה אליו לאיטה מוצאת את גופו החלש מרוח על גבי רצפתו החשופה של התא. הוא הרים את ראשו מושך את גופו בכוח למצב כריעה ומשם לעמידה. כאב חד הלם בתוך גולגלתו בעזרת פטיש קטן ועצבני. מבלי להסס כמעט שלף את אקדחו מנרתיקו וירה בזכוכית העבה של החלון שלוש יריעות צמודות.
קול הנפץ יחד עם משב הרוח החזק שבא בעקבותיו ניערו את חבריו גם כן למצב ערנות. הוא החזיר את האקדח לנרתיקו שואף בתאווה את האוויר הנקי שבחוץ. בבת אחת התחלפה גם לפתע החשכה שסביבם, באור יום בוהק שהכה את עיניהם בסנוורם.
מוקדם מהמתוכנן סיימה הרכבת את חציית המנהרה.
"אנחנו נוסעים במהירות עצומה" אמר פול, ידו האחת על ראשו זו השנייה נאחזת בחוזקה במשקוף.
"אתה צודק" השיב אריק, מבחין גם הוא במהירות החריגה בה התחלף הנוף בחלון.
"אנחנו חייבים לצאת מפה!"
הם תלשו את הוילון, שהסתיר את דלת הזכוכית, במשיכה אחת משותפת, מתפנים להלום בה. צמד בעיטות שלח את רסיסיה להתפזרות מפוארת ברחבי המסדרון שבחוץ.
פול נאבק בכאב שפילח את בשרו במספר מוקדים, מדחיק את הדחף לעצור. רסיסי הזכוכית חדרו לפניו ולזרועותיו בכמה מקומות שונים, דם רב ניגר במורד לחיו.
הם דילגו מעל לשברים, נאחזים בקירות התאים על מנת להימנע מליפול לאחור ולהוסיף ולהתקדם קדימה, פול דוחק בשותפו הצעיר קדימה. אט אט התחלפה דממת התא הפרטי בשאון בהלת הנוסעים.
"אנחנו מוסיפים להאיץ כל הזמן" צעק אריק.
פול מהנהן בהסכמה.
הם הגיעו אל הדלת החשמלית שחיברה בין הקרונות. התגובה האוטומטית, שאיחרה לבוא, בישרה גם על כישלון כפתור החירום שאחריה.
"מי שעשה זאת טרח לנתק גם את הזרם החשמלי לקרונות" ניחש.
"אתם חייבים לעשות משהו!" צעקה לעברם אישה ממעמקי הקרון בהבחינה במרץ בו פעלו, שני ילדיה מתכרבלים באימה בתוך חיכה.
הם עברו לאלימות. רגליהם בועטות במסגרת בעוד ידיהם מנסות להידחק מבעד לסדק הצר, שנפער בין הדלתות.
"תנסו את זה" נשמע מאחוריהם קולו של הפרופסור, מגיש לעברם מוט ברזל קצר, עליו נתלה עד לא מזמן הוילון. היה זה כמובן פיתרון יעיל בהרבה.
הם חצו עד מהרה את המעבר בין הקרונות מפסקים בצורה דומה גם את הדלת המקבילה בצידו השני של מעבר הקרונות.
השיטה הייתה פשוטה אך מאתגרת פיזית עד מאוד. אריק היה אחראי לתחוב את מוט הברזל אל תוך הסדק הצר, בעוד פול משעין את כל משקל גופו כנגד המשקוף, הודף ברגליו את הברזל. ככל שהתקדמו נעשתה תנועתם קשה יותר. שרירי רגליהם נאחזו ברצפת המסדרון במאמץ עילאי כנגד תנופת התאוצה הגוברת.
הם חצו קרון נוסף מפלחים את הדלתות בצורה דומה לזה הקודם. קומץ נוסעים מבוהל חלף על פניהם בכיוון ההפוך בתקווה שהמרחק ממקור ההתנגשות הצפוי של הקטר ישפר את סיכויי הישרדותם. הם הניחו להם לעבור.
צמד דלתות נוסף נכנע למוט הברזל.
בקרון הבא הייתה ההמולה גדולה. בניגוד לקרונות הקודמים בהם העדיפו הנוסעים להישאר בתאיי השינה, מרותקים למקום מושבם, היה המסדרון הומה אדם. פאניקה אחזה במרביתם. היה זה הקרון האחרון לפני הקטר ועל פי הרחש שהגיע לאוזניהם הסתבר כי עברו חוויה מסעירה למדי.
הם פילסו את דרכם קדימה שולפים לראשונה את תגי הזיהוי הפדראליים. הרעיון, כך הסתבר, עבד כקסם. עד מהרה מצאו עצמם השניים בצידו הקדמי של הקרון דלתות תא הקטר נעולות לפניהם. משמאלם, על גבי אחד המושבים הקדמיים, מוטלים היו שני אנשי הביטחון של הרכבת, מפרקתם שבורה.
"אני מקווה שבאתם לכאן עם תוכנית" פנה לעברם אחד הנוסעים, שעל פי האופן בו התנהל אל מול ההמון, ניכר היה שהתיימר לקחת פיקוד.
בעוד אריק ניגש באקדח שלוף לבחון מקרוב את מצבם של המאבטחים, החל פול מטקס עצה כיצד לעבור את דלתות הקטר המשוריינות.
"הוא כבר ירד מהרכבת" סינן הבחור לעברו של אריק, "ראינו דמות גדולה קופצת מהקטר עמוק בתוך המנהרה"
אריק החזיר את האקדח לנרתיקו, הופך את כיסיהם של המאבטחים אחר סימן למפתחות "מישהו יוכל לזהות אותו אם יידרש לכך?"
"אני בספק רב. מהרגע בו נותק החשמל בקושי הצלחתי לזהות את אשתי."
"אנחנו ניקח את זה מכאן." קטע פול את שיחתם, "כדאי שתנסה לגרום לאנשים פה לחזור למושבים שלהם ולהיחגר…" ידיו נאחזו בקושי רב במשענת המושב שלצידו, "הרכבת הגיעה למהירות המקסימאלית ובעיקול החד הבא די ברור כי תרד מהפסים."
הלה ציית.
פול התפנה חזרה כדי לבחון את סיכוייהם אל מול בריחיה המגודלים של הדלת. ללא חשמל וללא מפתחות, ידע, היו אלה נמוכים משמעותית מהרצוי. מאז אירועי האחד-עשר בספטמבר נכנסו נוהלי ביטחון קפדניים, לרכבות כמו גם למטוסים, כאלה שחייבו בידוד מוחלט בין תא הקטר לקרונות הנוסעים. בידוד זה כלל לא רק אמצעי נעילה חדישים ויעילים מבחוץ, אלה גם אפשרות לנעילת התא הרמטית מבפנים בידי הנהג במצב של מצוקה.
הוא תהה האם הספיק הנהג להעביר אות מצוקה כלשהו החוצה, כשקרון הרכבת התרומם על צידו השמאלי, גלגלי הפלדה האדירים ניתקים מן המסילה ביוצרם זווית חדה באוויר.
צווחת בהלה קולקטיבית ניסרה את חלל האוויר. הם נפלו ארצה. מועפים יחד עם שאר הנוסעים אל עבר הדופן הימנית של הרכבת. גופם נמעך כנגד קיר הקרון רגע לפני התרסקותו הסופית והמוחלטת של הקטר.
שלל מזוודות ותיקים הועפו מתוך התאים הפתוחים מצטרפים אל המולת הנוסעים לערבוביה אחת גדולה. מבעד לחלון עליו נמעך אריק הוא יכול כבר להבחין בתהום.
אם לא די היה בעבודה שהרכבת הוסיף כל הזמן להאיץ, כעת, משחצו את העיקול, גם התרוממה זו על צידה, על גבי גשר גבוהה במיוחד.
מרחק כמאה מטרים תחתיהם שצף אחד מיובלי נהר הריין בינות לסלעים.
"אני לא רוצה למות" צעקה אישה אחת משמאלו, פנייה חיוורות כסיד.
הוא ניסה להחזיר לעברה מבט רגוע ככל שהצליח לגייס. לו רק היה מצליח להטות את משקל הרכבת חזרה אל צידה השני, חשב, היו סיכוייהם טובים בהרבה. בעודו מהרהר בכך הדביקה המהירות העצומה את גופו אות גופם של שאר הנוסעים בקרון בכוח אל הדופן מונעת מהם כל אפשרות של פעולה.
נס אמיתי יידרש כאן על מנת לשנות את הנתיב בו התקדם גורלם, סבר אריק, אך מנגד גם כניעה לא באה בחשבון.
בתנועות כתף חזקות החל מנדנד את גופו במטרה להעביר את משקל גופו שמאלה.
פול נהג כמותו, מאיץ גם בשאר הנוסעים לשתף פעולה ומצליח אפילו לגייס כמה מהם.
בתחילה נדמה היה שאין כל השפעה למאמציהם האחרונים על משקלו האדיר של הקטר. מרבית הנוסעים עצמו את עיניהם מקללים את הרגע בו עלו על הרכבת. רגע אחד עוד התנדנדו על סף תהום ואז, במפתיע, התרומם חזרה הקרון אל עבר צידו השמאלי, גלגליו העצומים חוזרים אל תוך נתיב המסילה ברעש מחריש אוזניים.
כנגד כל הסיכויים שרדה הרכבת את העיקול החד שזה עתה הסתיים.
רגע לפני שהכול נגמר, מוכה וחבול, אחז פול בכיס חולצתו מוודא שהתליון עדין שם. צעקות שמחה מוקדמת מילאו את החלל ההפוך, הרכבת חזרה אל הפסים, אך הוסיפה לדהור כמקודם אל עבר העיקול החד הבא.
כיס חולצתו היה ריק. הוא הרהר לרגע בסיכויי נפילתו של החפץ בשוגג, מחליט כי היו בלתי אפשריים לאור הכפתור הרכוס של כיסו. משהבחין באובדנו של הכפתור עצמו, אישר את שחשש מפניו.
רגע עוד ניסה לדמיין את שאירע מהרגע בו צנח חסר הכרה אל הרצפה, כשרעש מחריש אוזניים של התנפצות זרק אותו חזרה אל ההווה.
בעקבות העיקול האחרון אריק איבד סבלנות, מנפץ בכוח את אחד החלונות הקדמיים של הקרון בעזרת מוט הברזל שבידו. היה ברור לפול מה עליו לעשות. הוא קם על רגליו מסייע לשותפו להידחק מבעד למסגרת הריקה, מטפס גם הוא בעקבותיו החוצה.
רוח חזקה קידמה את פניהם, מעיפה את שערם לאחור, מאיימת לגרור גם את גופם מטה אל עבר התהום. הם נאחזו בקירותיו החיצוניים של הקרון, מושכים את גופם בידיהם אל עבר הגג החשוף. משטחי האלומיניום מהם הורכב הגג להטו בשמש הצהריים, צורבים את כפות ידיהם בקבלת פנים מכאיבה. הם עברו למצב זחילה על ברכיהם מתעלמים מהכאב הנסבל במיומנות.
קטר הרכבת היה קצר אך במעט מהקרונות אותם גרר אחריו, ארבעת מנועי הדיזל שלו פעלו תחת עומס מקסימאלי פולטים עשן שחור וסמיך היישר אל תוך נתיב התקדמותם. מדי פעם חלפו על פני צמרתו של עץ גדול, ענפיו הגזומים מצליפים בגופם במטר טורדני של עלים ופירות. אריק התקדם ראשון, מקדים את פול רק במעט. הוא נשכב על הגג משלשל את רגליו מטה אל עבר הדופן הימנית של הקטר, נעצר במקביל לאחד החלונות.
בעזרת ידו האחת אחז בגג בעוד זו השנייה מוסיפה לאחוז במוט הברזל. הוא ניסה לבעוט, מנסה לגייס מספיק תנופה כדי לעבור דרך שמשת החלון. פעם אחר פעם הרים את ברכיו ובעט. הוא חש כיצד אצבעות רגליו נמעכות בכאב שובר עצמות על גבי הזכוכית העבה אך ללא הועיל. הוא ניסה לצבור תנופה גדולה ממקודם מעקל את גבו בכוח לאחור. תוצאת המפגש הייתה קשה משציפה. הוא איבד אחיזה. ידו האחת, זו האחוזה בגג, נעזבה. הוא החליק במהירות אל עבר המסילה.
יד אחזה בו. פול משך את גופו חזרה למעלה.
זמן להחזיר נשימה לא היה. מרחוק נראה כבר עיקול נוסף במסילה, חד בהרבה מקודמו. מבלי לדבר הורה לו פול למהר ולשכב על גבי הגג. הוא אחז ברגליו בכוח משלשל אותו חזרה אל הדופן, ראשו כלפי מטה. אריק ציית. ידו הימנית שאחזה במוט נכנסה לפעולה במהירות הבזק. בפעם הזאת נכנעה הזכוכית ללא קרב, מתפזרת כלפי מטה בינות לגלגליי הפלדה.
הוא סימן לפול להנמיך, ראשו מלא הדם כבר נדחס אל תוך הקטר מנסה לפרש את שראו עיניו במהופך, משחרר בתוך כך את מוט הברזל מידיו.
"אני כבר זקן מידי בשביל החרא הזה." מלמל פול, אחיזתו ברגליו של אריק מותחת את זרועותיו כמעט עד קצה גבול היכולת.
הוא ירד עשרים סנטימטרים נוספים כלפי מטה, ידיו החזקות של שותפו מרפות אחיזתם לאט. בתזמון מדויק נאחז אריק במסגרת החלון מושך את עצמו פנימה בלוליינות, מתרסק על גבי אחד הקירות הפנימיים.
הוא התרומם במהירות. על הרצפה לפניו מוטל היה הנהג הקטר גרונו השחוט מוסיף להזין את ביצת הדם בה רבץ. הוא לפת את ידית מעצור החירום, שולח במשיכה אחת חזקה את הרכבת למצב עצירה מחריש אוזניים.
* * *
מרחק עשרים קילומטרים לאחור, במורד המסילה, הגיחה דמות גדולה מתוך מנהרת התעלה, לבושת סרבל סבלים אפור. פה ושם בצבצו כתמי דם כהים על גבי השרוול הארוך, עדות מפלילה לרצח המחריד שזה עתה ביצע. עיניו הריקות והשחורות, שבהקו באורה המסנוור של השמש, נעלמו כעבור רגע מאחורי זוג משקפי טייסים רחב.
הוא התרחק מפסי הרכבת בכיוון מערב. עוקב בעזרת מכשיר הניווט הלווייני שבידו אחר נקודת הציון המבוקשת.
אף על פי שזה עתה רצח בדם קר שלושה אנשים במו ידיו, וכיוון רכבת שלמה בנתיב התנגשות קטלני, נראה שליו ונינוח, כאילו יצא בכלל מתוך פגישת עסקים מוצלחת.
נעליו הכבדות חצו את האזור הטרשי, גומעות את המרחק אל היעד במהירות עצומה. בתוך חורש קטן וסמוי מן העין מצא את מבוקשו בדמות מכונית סיטרואן שחורה וחדשה שחנתה בין השיחים. הוא נטל את המפתחות מהאגזוז מתיישב בתוכה כעבור מספר שניות נוספות.
על המושב שלידו נחה מעטפה קטנה וחומה, שהכילה כרטיס טיסה בכיוון אחד למוסקבה, וחמישים אלף אירו במזומן. תשורה צנועה בעבור משימה שבוצעה כהלכה.

פרק 13

"אין ספק שאתה בר מזל בצורה בלתי רגילה" אמרה האחות החביבה, ידיה מכוסות כפפות הלאטקס השקופות, מחטאות את פצעי הרסיסים הרבים שבפניו.
חדר האחיות של הסוכנות לא היה גדול במיוחד, אך צויד במיטב המכשור הרפואי הנדרש, על מנת לטפל במקרים קלים כחמורים, תוך שמירה על דיסקרטיות מקסימאלית ומהצורך בהסברים הנדרשים בשירותי הבריאות הציבורית.
"קצת מוזר לקרוא לאדם שזה עתה הורעל בגז, נפצע מרסיסי זכוכית בכל פניו וכמעט ונמחץ למוות יחד עם כמה מאות נוסעים אחרים בר מזל" השיב פול בחיוך מעט מאולץ.
"עם מוניטין כשלך בטח היית בחופשה השבוע" חייכה חזרה, בסוגרה את בקבוק האלכוהול, ניגשת להביא גם תחבושת לידו הפצועה.
"גמרתם לשחק ברופא וחולה?" התפרץ קומנדר וינס במלוא שפמו המפואר, היישר אל תוך שיחתם, בדוחפו את הכיסא עליו ישב אל עבר מיטת האלומיניום עליה שכב פול.
האחות, שסלדה באופן בולט מאופיו הצעקני של האורח, נטשה את החדר בהפגנתיות.
"אחד משניים סבא, או שאתה מבלבל לי פה את הביצים בצורה יוצאת דופן או שהעולם המחורבן הזה השתגע." גער בו כאילו היה ילד קטן, ששיתף זה עתה את הוריו באחד מחלומותיו הפרועים ביותר.
"זה שהעולם המחורבן השתגע זה לא בדיוק חדשות." השיב פול, לוגם את כוס הקפה הדלוחה שהגישה לו לפני מספר דקות האחות, מעווה את פניו בגועל, "אני חושב שאחד העובדים החליף את הקפה במטבחון בבדיקת השתן שלו." יותר משהפריעו לו התחבושות על ידיו מוטורית היו אלה התחבושות על פניו שגרמו לו להיראות כמו אחרי ניתוח פלסטי שהתחרבן, שבאמת הטרידו אותו.
לאחר שנפרד לשלום מהאחות החביבה, ששמחה לגלות שלא תאלץ לסבול עוד את נוכחותו הצעקנית של הקומנדר, הסבו השניים סביב שולחן העבודה במשרדו של וינס, בעוד אריק נשלח ללוות את פרידריך בתהליך קבלת הסיווג הביטחוני.
קומנדר וינס היה מפקדו הישיר של פול במשך שתיים-עשרה השנים האחרונות. אף על פי שהיה הקומנדר צעיר ממנו בכמעט עשר שנים, קודם בסולם הדרגות של הארגון בקצב מהיר בהרבה. הייתה זו משמעת הברזל שהפגין, הנאמנות המוחלטת ועברו המפואר בכוחות המיוחדים הבריטיים, שעזרו לו להתבלט בקורסי הפיקוד, אך הייתה זו הכריזמה יוצאת הדופן והדבקות במטרה שהפכו אותו ברבות השנים גם לאגדת אינטרפול חיה.
"יש לי יסוד סביר להניח שאתה קצת מערבב עובדות. הרי לא ממש יתכן שכל הסיפור הזה שפרשת לפניי באמת מתחבר לכדי קנוניה אחת גדולה."
"כמה שנים אתה מכיר אותי קומנדר?"
"מספיק כדי לדעת שהיית צריך כבר לגדל טחורים מאחורי שולחן במשרד."
"תראה גם אני מבולבל לגמרי, אבל דבר אחר אומר לך בוודאות, יש לתליון הזה משמעות יוצאת דופן בפענוח הסיפור כולו."
"אם כך חבל מאוד שטרחת לאבד אותו" סינן בעוקצנות.
הוא שתק, שוקל את דבריו הבאים היטב לפני שדיבר שוב, "אני אצטרך כמה שעות על ה'מוח' כדי לנסות ולהבין כמה דברים." אמר בחוסר חשק מופגן.
וינס חייך, "שאתה תבקש להשתמש ב'מוח' זה כבר סימן לכך שהעולם השתגע סופית."
"אם יש דרך למצוא את זהותו של האיש שהתליון היה שייך לו מלכתחילה תהיה בטוח שאני אשתמש בה."
"כן…" נאנח, "אתה הרי תוציא כיוון חקירה מבדל סיגריה מעוך, רק שים לב הפעם סבא, לא הייתי רוצה להסתבך עם ארגון כמו בריטיש פטרוליום שלא לצורך. ההשפעה שלהם מגיעה עד הדרגים הגבוהים ביותר גם פה, בצרפת."
"תשאיר לי את הפוליטיקה, כבר סמכת עליי בעניינים רגישים בהרבה." השיב, לוגם את שארית הקפה מהכוס מתרומם מכיסאו.
"כן….והצטערתי על כך אחרי זה…" הפטיר, "אני אדאג למחשב הביון."
הוא לחץ את ידו מתרחק אל עבר דלת המשרד.
"רק פול." עצר אותו רגע לפני שנעלם. "אם זה אפשרי…תשתדל לשמור קצת על הפה שלך. בפעם הקודמת שישבת שם חצי מחלקה הייתה צריכה שטיפת אוזניים אחר-כך מהשפה בה השתמשת."
"אעשה כמיטב יכולתי" השיב, נעלם בטריקת דלת, בדרכו אל פינת העישון של הבניין.
"כן, כן. מזה בדיוק חששתי." מלמל לעצמו.

פרופסור פרידריך השיב בנימוס על השאלות הרבות, שהומטרו עליו בזו אחר זו. אם בתחילה עסק השאלון בעיקר בפרטים מזהים, עבר חלקו השני לניתוח פסיכולוגי מעמיק למדי של אישיותו. הפקידה שישבה עימו דווקא הייתה חביבה, והעובדה כי טרח להביא את שקיות התה שאהב יחד איתו הקלו במעט את הרצף המייגע.
"נותרה לנו רק עוד מכונת האמת" אמרה, רגע לאחר שסיים למלא שורה נוספת בטופס, נוטלת מידיו את ערימת הניירת הגדולה, משדכת אותה יחד.
"נשמע כמו חוויה מעניינת" השיב בחיוך מנומס, "שאמתין פה?"
"אני מצטערת אבל אלה הנהלים" השיבה בהתנצלות, "זה לא ייקח הרבה זמן עד שיהיו מוכנים שם. למזלנו הבניין חצי ריק עכשיו, רוב המחלקות כבר סגורות."
היא עזבה את החדר, מותירה מאחוריה שובל נעים של ריח עדין ומתקתק, קול נקישה קטן סימן שהדלת ננעלה מבחוץ. הוא קיבל זאת בהבנה, מתענג על הניחוח עוד רגע קצר, ואז קם ממקומו כדי להסתובב מעט בחדר. הייתה זו טכניקת החשיבה המועדפת עליו.
הוא היה מוטרד. הייתה זו הקלות בה ויתר למול הסוכנים על חילופי המרצים שתוכננו זמן כה רב מראש, הייתה זו העובדה שלראשונה מזה שנים הלך בעקבות ליבו ולא בעקבות שיכלו, אך מעל לכל היה זה האופן בו שיקר במצח נחושה מבלי להבין אפילו מדוע עשה זאת.
למרות שחלף זמן רב מאז נתקל בספרות בתיאורה המדויק של האבן, זה לא לקח לו יותר מכמה שניות כדי להבין מה באמת הוא אוחז בידיו. אומנם חשף כמעט מיד את עובדת היעלמותו של הספר המפליל בפני הסוכנים, אך קימץ בפרטים נוספים. תירוצים שונים ומשונים מצא, כדי להצדיק בפני עצמו את מעשיו, אף אחד מהם לא הצליח להחזיק מים בראשו כעת.
קירות החדר חסר החלונות סגרו עליו. הוא גרד את פדחתו בעצבנות הולכת וגוברת, אגלי זיעה קטנים מצטברים והולכים בינות לסיבי זקנו הלבן. מדוע בחר לשתוק? האם קיים קשר בין גניבתו של הספר ובין מציאתה של האבן? עד מתי יוכל להמשיך בהצגה? היו אלה שאלות כבדות משקל, אך כולן התגמדו לצד השאלה הגדולה מכולן: הייתכן שהאבן השחורה על גבי התליון אמיתית?

קומה אחת מתחתיו סחט אריק את הדק האקדח פעם נוספת משחרר בזה אחר זה שבעה כדורים אל עבר מטרת הדמות שלמולו. מספר שניות לאחר שנדמו קולות הנפץ הוא עוד נותר בעמדת המוצא, ידיו מתוחות קדימה, עינו האחת עצומה. זמן רב חלף מאז הפעם האחרונה בה זכה לרוקן מחסנית, והתחושה שמילאה אותו הייתה תערובת של אדרנלין וסיפוק.
אף על פי שמעולם לא הצטיין במלאכת הקליעה, היה כלי הנשק האישי שלו אחת האהבות הגדולות של אריק. כבוד רב רכש ליכולתו המופלאה של הכלי הקטן לחרוץ גורלות בשטח, העוצמה הגלומה בעשרים הסנטימטרים של פלדת האל-חלד שלו הדהימו אותו בכול פעם מחדש. אלוהים לא יצר את בני האדם שווים…היה זה סמואל קולט שעשה זאת…שחזר במוחו את האמרה השחוקה שכל כך אהב.
הייתה זו שעת לילה מאוחרת, והמטווח, כצפוי, היה ריק לגמרי. אפילו מדריכי הירי, שבשעות הפעילות נהגו לצפות מן הצד ולהעיר את הערותיהן העוקצניות, כבר מזמן החתימו כרטיס יציאה.
הוא לחץ על גבי הכפתור שמוקם לשמאלו, מקרב אליו את מטרת הדמות על מנת לבחון את תוצאות הירי, שזה עתה ביצע. בידו השנייה לחץ על כפתור שחרור המחסנית שנזקקה למילוי מחדש. דמות הקרטון התקרבה אליו במהירות, מחליקה על גבי המסילה כקרונית רכבל קטנה ומתנדנדת. משנעצרה הרים את משקפי המגן במטרה לבדוק אם החל להסיר את החלודה הרבה שצבר. היה זה גם הרגע בו הבחין שכבר לא היה לבד.
הוא הסב את ראשו אל עבר קולות הנפץ, מגלה שמטווח אחד לימינו שיחררה דמות נשית, לבושת סרבל אימונים לבן, מחסנית שלמה אל עבר מטרת קרטון משלה.
גופה החטוב והגבוהה אחז את הנשק כאילו היה המשך טבעי לידיה, דוקרת את מסדרון המטרה בעמידת מוצא מושלמת. שערה החלק והבלונדיני היה משוך בקפידה לאחור, שבוי בתוך גומייה קטנה ומהודקת, בחושפו את הפנים העדינות והיפות ביותר שראה אריק מעודו.
היא סחטה את הדק הכלי שבידה, אצבעותיה הארוכות נטולות הציפורניים נעות בתוך שמורת ההדק במחול נשי מהפנט.לוע האקדח ניצת ונכבה בקצב, משווה לדמותה המרשימה סיומת רושפת זיקים.
הוא בלע את רוקו, מסדיר את נשימתו לאט. הייתה לו חולשה לנשים יפות וקשוחות, אבל אף אחת מהן לא הצליחה, עד כה, לשלול ממנו את היכולת לדבר. לו רק היה מודע לעצמו מעט יותר ודאי היה מבחין גם כי במקום להזין מחדש את המחסנית הריקה טחב כבר חמישה כדורים אל תוך נרתיק האקדח שלצידו.
משהבחינה בתשומת ליבו הנמיכה את ידיה מסתובבת בנימוס בהסירה בתוך כך את האוזניות ומשקפי המטווח ובחושפה זוג פנסיי תכלת מהממים.
הוא בלע את רוקו, המום מעייניה ומעצמו, מבחין בתוך כך כיצד שפתיה הבשרניות נעות בתנועות דיבור אילמת.
הם עמדו שם בדממה כמה שניות נוספות לפני שזוג ידיה נשלח כדי למשוך למטה את אוזניות המטווח שלראשו.
"אם תסיר את האוזניות אני חושב שיהיה זה מעט מנומס יותר." חייכה, בחושפה טור שיניים לבנות וקטנות.
הוא חייך חזרה במבוכה.
"אמרתי שלום. שמי אלכס ואני מקווה שאני לא מפריעה." חזרה על דבריה.
זה לקח לו כמה שניות כדי להשיב, "אריק…" אמר בהיסוס, "ואני מאחר."
הוא החזיר לעצמו את יכולת הדיבור. את כבודו, ידע, יצטרך להחזיר בעבודה קשה ומאומצת הרבה יותר.
בינתיים חזרה לעיסוקיה שלה, מזינה מחדש את המחסנית.
השעה הייתה כבר קרוב לחצות. הוא החזיר את מטרת הדמות למקומה בקצהו המרוחק של המטווח, נוזף בעצמו על עוצמת הבלבול שגרמה לו לחוש ועל שלא יכל לגייס משפט פתיחה מתוחכם יותר.
הוא ארז את חפציו, נבוך מכדי להביט שוב במעשייה. לו רק עמד לרשותו קצת יותר סגנון והרבה יותר אומץ ודאי לא היה כה מוטרד שהוא מאחר לפגישה עם פול בקומת הביון. משסגר את דלתות אולם הקליעה מאחוריו נזכר שאפילו לבדוק את פגיעותיו במטרה שכח.

קומת הביון של הסוכנות מוקמה בקומה העליונה ביותר של הבניין. הדבר הקל על אבטחת הקומה כמו גם על חיווט כבלי התקשורת שירדו מצלחות הלוויין הרבות שעל הגג. נוהלי הגישה המחמירים הצריכו מהמבקרים סיווג ביטחוני גבוה וחייבו ליווי צמוד של איש ביון לאורך כל הביקור. אחד מהם חיכה לפול בפתחה של המעלית המאובטחת והנפרדת שהובילה לשם.
"אתה ודאי פול." אמר, מושיט לעברו יד ללחיצה.
פול לחץ את ידו חזרה בנימוס, מורה לו להתקדם.
"אני אצטרך לראות תחילה תעודה מזהה." אמר ביובש, "אלה הנהלים."
"כמובן" השיב, שולף מכיסו את התעודה.
משנפתחו שוב דלתות המעלית עמדו בקצהו של מסדרון כסוף וארוך. הן חלפו על פני איש אבטחה ערני שבירך את המלווה לשלום. זמן רב חלף מאז ביקורו האחרון בקומה של פול, אך נדמה היה שמעט, אם בכלל, השתנה.
מחשב הביון שכונה ה'מוח' מוקם בקצה המסדרון, בצמוד לסדרת חדרי פענוח. על פי הרעש שבקע מאחדים מהם, היו עוד חלקם פעילים גם בשעת לילה מאוחרת שכזו.
"האויב אף פעם לא ישן." אמר המלווה.
"אויב…פרצה מלחמה?"
המלווה חייך בהתנצלות, "אתה יודע…קל הרבה יותר לבצע משימה כמו שלנו כשמחלקים את הצדדים לטוב ולרע."
"אין צורך להתנצל ידידי. אתה בסך הכול מבטא את הלך הרוח של הממונים עליך וזו כמובן חובתך המקצועית."
"המקצועית אך לא המוסרית." השיב, נעצר על מנת להעביר את תג הזיהוי שהוצמד למכנסיו.
פול שתק. אף על פי שהיה מרוצה מהתשובה היא לא לגמרי הפתיע אותו, מעולם לא ייחס לעצמו בלעדיות על תחום המוסר במקום עבודתו.
"תניח בבקשה את ידך פה." פנה אליו כעבור רגע. מורה לו על פאנל אלקטרוני לזיהוי טביעות אצבע.
הוא ציית, והדלתות צייתו גם כן.
התחושה הראשונה, שליוותה את פתיחת הדלתות, הייתה משב מקפיא של קור. בדומה לנעשה במרכז הבקרה של בריטיש פטרוליום גם כאן, כמות השנאים האדירה של מעבדי העל, פלטו כמויות עצומות של חום, שחייבו לשמור את מחשב הביון המרכזי בתוך תא קירור ענק.
שורת מעילים תלויה הייתה על אחד הקירות באזור הכניסה. גם אם היסס בתחילה, פול השתכנע כעבור מספר שניות, שכדי לשמור את שיניו ממצב נקישה מתמדת, מוטב שייוותר על ניסיונו הגברי להראות כמי שהקור אינו מקפיא את עצמותיו.
שני אנשים בלבד נכחו מלבדם בחדר. האחד עסוק היה בהפעלת פאנל השליטה של המחשב, מנהל רישום ידני של ממצאיו, בעוד השני מפקח על עבודתו רושם ביומן המבצעים הנוסף גרסה משלו. נוהל זה נכנס לשירות כלקח בעקבות גילויים בסוכנות הביון הרוסית אודות חפרפרת סינית, שהצליחה במשך קרוב לשנתיים לעוות את הנתונים הרשמיים שאסף.
המחשב עצמו, שכונה גם ה'מוח', נרכש מסוכנות הביון האמריקנית בתחילת שנות האלפיים ושודרג מאז כמה פעמים בעזרת רכיבי תוכנה, שפותחו במקום ושיפרו את יכולותיו יוצאות הדופן גם כך. בין השאר נזקף לזכות ה'מוח' קרדיט באיתור כמה ממפגעי האחד-עשר בספטמבר, חשיפת פרטים חדשים ומפתיעים אודות 'תאונתה' המסתורית של הנסיכה דיאנה ומציאת האחראים לגניבת שלט ה'עבודה משחררת' ממחנה ההשמדה בפולין.
מלווהו של פול ניגש דווקא למפקח, מברך אותו ברשמיות לשלום. היה זה גם אישור לכך שהיה הבכיר מבין השניים. הם החליפו מספר מילים בצרפתית, שכללו כפי הנראה, על פי המבטים הנלעגים שהפגינו, מספר בדיחות על מראהו החבול של פול. בסופן פנה לערוך בין השניים הכרות קצרה באנגלית.
"מיסייה פול הוא סוכן ותיק בארגון. יש לו סיווג דרגה ג'." אמר המלווה, בהגישו לעבר המפקח תיקייה קטנה ובה כל המסמכים הדרושים, על מנת לאשר את הסיווג הביטחוני ואת גבולות הגזרה שהוגדרו לו על ידי מפקדו, קומנדר וינס.
המפקח בעל אף המלצר לא נראה מתרשם במיוחד מהתארים שהודבקו לפול. הוא חשף חיוך מזויף וצהוב שיניים בלוחצו את ידו ברפיון ובנוטלו בידו השנייה את התיקייה מידיו של המלווה.
"ז'ה מאפל סימון" אמר, מתפלל שהסוכן יסתפק בכך ולא יגרור אותו בשעת לילה מאוחרת שכזו לשיחת חולין מיותרת באנגלית.
"אונשנטה" השיב. מנחש את מחשבותיו האחרונות כאילו נאמרו בקול רם.
הוא הורה לפול להמתין על גבי כיסא שהוצמד לשולחנו, ניגש אל מפעיל המחשב שהיה כבר עסוק באיתור כלשהו במאגר. בידו הימנית הקיש הסוכן אותיות ומספרים בצורה עיוורת, עוצר מידי פעם כדי לוודא שאין לו טעויות הקלדה, בעוד ידו השנייה מפעילה גלגלת עכבר בגודל כדור טניס. ידיו התרוצצו על גבי המקשים בוירטואוזיות מרשימה, בעוד התמונות על גבי תריסר המסכים שמעליו מתחלפות במהירות עצומה.
בתחילה היה שם יער ואחר כך עץ ולבסוף קרקע בוצית מכוסת עלים. מצלמת הלוויין נכנסה לתקריב מנתחת את מרכיבי הקרקע ביסודיות. המפעיל רשם משהו ביומנו האישי. הוא נכנס לתמונת תקריב על גבי אחת האבנים, חזיר בר גדול מתקרב אליה לפתע, בולע אותה בתאווה. משם יצא בזום אאוט מהיר מתרחק מהקרקע אל עבר תמונת לוויין של יבשת אירופה כולה רק כדי לצלול שוב כעבור מספר שניות אל עבר היבשת ומשם אל תוך מעבי יער אחר, עצים וגזע. הריטואל חזר מספר פעמים נוספות לפני שבחר פול לכחכח בגרונו בחוסר סבלנות קולני.
הפעולה עבדה כקסם. רצף ההקלדות נעצר באחת. נדמה היה שהמפעיל הנמרץ יצא מריכוז. בעוד פול מגלגל את כיסא המחשב קדימה, יצא התמונה שוב לזום אאוט לווייני.
"אני פול אמר" אמר בהושיטו יד ללחיצה לעברו של המפעיל.
"ואני מצטער." השיב בנימוס לוחץ את ידו בביישנות מה, "ריצ'רד. אני באמת מתנצל אך הייתי באמצע ציד של הזהב השחור"
"נפט?".
"כמהין." השיב בחדווה ביישנית מקפל את דפיו האישיים מאזור המקלדת. "אלף וחמש מאות דולר לקילו בעונה וכמעט כפול לא בעונה. ידעת שכמעט בלתי אפשרי לגדל את הפטרייה הזאת באופן מלאכותי? עד היום הדרך היחידה לאתר את הפטרייה היקרה הזו שגדלה מתחת לאדמה היה בעזרת כלבים וחזירים מאולפים. אומרים שיש לה טעם של אדמה לחה, אם כי מעולם לא טעמתי אדמה."
"הרשמת אותי. אז מצאת לך דרך להשלים קצת הכנסה?" צחק.
"חס וחלילה" השתנק, מסב את ראשו לאחור כדי לבחון את תגובתו של המפקח למהלך שיחתם. סימון לעס את הכריך שהכינה אשתו בשעמום. הוא נראה מעוניין במעשיהם בערך במידה בה התעניין ריצ'רד בכדור-רגל. העובדה כי ניהלו אותה באנגלית בהחלט לא תרמה לכך. "בסך הכול מצאתי דרך לבחון את האלגוריתם החדש שמחשב את הרכב הקרקע. יש לזה המון שימושים במיוחד בכל הקשור לאיתור זירות, בהם שהה קורבן זה או אחר. אם כי בסוכנות לא פוסלים לאחרונה למכור את הטכנולוגיה גם לחברות לאיתור מחצבים."
"אני מבין. וזה נראה לך בסדר שהאינטרפול יהפוך מגוף ממומן בכספי ציבור ליחידת רווח והפסד?"
"זה לא ממש תפקידי לחשוב על הדברים האלה" חייך במבוכה.
פול שתק. הוא בחן את פניו הצרות והנבוכות של המפעיל, שקודם במהירות עצומה בשדרת הביון של הסוכנות. רק שנתיים לפני כן עוד היה תיכוניסט מחוצ'קן, מצטיין כיתת המחוננים בה למד. הפצעונים ברובם עוד נשארו אך נוף בית הספר התחלף בקורסי הכשרה מאתגרים, בהופכו בתוך שישה חודשים למפעיל מחשב הביון הצעיר ביותר שידעה האינטרפול אי פעם. עיניו החומות והנלהבות ניתחו את הופעתו החבושה של מבקרו ביריעת כבוד.
"להלחם בפשע הצעצוע הזה יודע גם כן?"
"על זה לפחות משלמים לי משכורת."
הוא תחב את ידו לתוך כיס מכנסיו, שולף מתוכו פיסת נייר קטנה ומקומטת. "אני צריך שתזין כמה שמות לחיפוש במאגר."
ריצ'רד נטל מידו את הפתק הקטן והמדובלל, מקליד בזה אחר זה את השמות אל תוך מאגר החיפוש הממוחשב.
"זה ייקח כמה שניות" התנצל, "החיפוש במאגר שלנו אורך לא יותר משתי עשיריות השנייה אך הפרוטוקולים של בקשות הגישה למחשבי הביון הבריטי והאמריקאי סבוכים מעט יותר."
כעבור מספר שניות הופיעה על הצג הודעה המבשרת כי שהשמות אינם נמצאים באף אחד מהמאגרים.
"אם האנשים שאתה מחפש לא עסקו או נחשדו בפעילות עבריינית מימיהם סיכוייהם להיות במאגר מלכתחילה נמוך מאוד." הסביר.
"יתכן גם שהשמות פשוט בדויים." אמר פול באכזבה.
"אני יכול לנסות כיוון שונה. ידוע לך למשל על מדינת המוצא של מי מבין האנשים האלה?"
"שלושתם כפי הנראה לובים."
"טוב, זה לא ממש עוזר לנו, אין לנו כל גישה למסופי הגבול בלוב. ננסה כיוון אחר. יש בידך אולי מידע על מדינה מערבית בה שהו לאחרונה?"
"הם ביקרו בוודאות לפחות פעם אחת בארה"ב." ענה פול, שביב של תקווה מחודשת ניצת בעיניו.
שתי דקות נוספות חלפו בהם דילג ריצ'רד בין שלוש מקלדות וארבעה מסכי תצוגה שונים בסופם נשען לאחור ידיו משולבות מאחורי ראשו בסיפוק. על המסך המחולק שמעליו הופיעה תמונתם של שלושה גברים ממוצא ערבי משמאלו של כל אחד מהם מוצגים כמה פרטים מזהים שכללו: שם, גיל, גובה, צבע עיניים, ארץ מוצא, מספר ביקורים בארה"ב וסעיף קצר של הערות שהיה זהה אצל שלושתם: נעדרים מאז אפריל 2010.
"אתה טוב ילד!"
"אל תודה לי. תודה לרשויות ההגירה המסודרות בארצות הברית של אמריקה."
"זה כל מה שאנחנו יכולים לדעת על השלושה? הפרטים שרשומים לשמאלם?" שאל, לאחר עוד כמה רגעים של עיון מקרוב בפרופיל המשולש.
"זה כל מה שאפשר לדלות ממחשבי סוכנות ההגירה האמריקאית אני חושש. אבל את זה כל מחשב יכול לעשות לא?" הוא פנה לעברו של פול, על פניו היה מרוח אחד החיוכים הרחבים והממזריים ביותר בהם נתקל פול בימי חייו.
"ומה המחשב הזה יכול לעשות בנידון?" שאל, משתף פעולה במשחק הקטן.
במקום להשיב הוא נטל שוב את המקלדת בהקישו רצף קצר של פקודות. על פניהם של השלושה הופיעה מסגרת אדומה ואחר כך עבר המחשב שוב למצב חשיבה.
"זה ייקח מספר שניות" התנצל, "כיוון שביקשתי ממנו חיפוש משולש בו זמנית"
כעבור כמה שניות נוספות התחלפו תמונותיהם של השלושה ברצף ארוך של תאריכים וכותרות קצרות שכללו מיקומים שונים ומשונים ממספרי כבישים מהירים ועד שמות של בתי מלון ושדות תעופה. הוא עצר את שתף ההקלדה בוחן שוב את הבעת פניו.
"בחר תאריך"
הוא הצביע בידו על שורה שנשאה את הכותרת ג'יי.אפ.קיי מסוף נוסעים מס' 17 בצמוד לתאריך הרביעי ביולי 2001.
ריצ'רד הקיש על התאריך עם סמן העכבר. בתגובה התחיל לרוץ קטע וידאו בו נראה אחד משלושת הגברים הלוביים עומד בתור לעמדת הצ'ק-אין של טיסתו. כעבור מספר שניות הסתיים קטע הוידיאו, משזה נעלם בתוך שרוול העלייה למטוס.
"אתה רוצה להגיד לי ש…"
"כל מצלמה שאי פעם תיעדה את מי משלושת גיבורנו, אם זו מצלמת תנועה, מעקב, אינטרנט או אפילו קטע וידאו שהועלה לרשת, נמצאת פה במאגר הזה. האמריקאים שהקימו אותו אחרי אירועי האחד-עשר בספטמבר קוראים לו 'אובליביצ'י' שפירושו שיכחה בלטינית, אנחנו פשוט קוראים לו המאגר וקומנדר וינס קורא לו…" אמר, עובר למצב לחישה "חור היבלות של האנושות."
פול חייך, בחושבו עד כמה הלם המשפט האחרון את רוחו של מפקדו.
"את החלק השני, אגב, זה שמסוגל על למצוא במאגר פרטים על פי כללי ביו-מטריים, כמו למשל זיהוי פרצוף, פיתחנו פה בסוכנות." הוא עבר שוב למצב לחישה, "האמריקאים קיבלו רק את גרסת הבטא שלו, שיכולותיה מוגבלות בהרבה."
הוא עצר לרגע נשען לאחור בכיסאו בבוחנו את הרצף האין סופי כמעט של התאריכים והכותרות. "הבעיה היא שזה קצת כמו לחפש מחט בערימת שחת…או אם תרצה מרוב עצים קצת קשה למצוא את היער"
"אתה לא לגמרי טועה. אבל פה נכנסת לתמונה תוכנת המיון שלנו שיודעת להפריד בעבורך את העיקר מהטפל. כל פרמטר ניתן למיון אתה צריך רק לחשוב איזה דפוסים יעניינו אותך. בוא רק נאמר שגם כאן כבר ביצענו אקזיט קטן אפילו לענקית תוכנה כמו 'גוגל'"
"אם ננקה לרגע את שוב השימוש המסחרי שהמנהלים שלך עושים בכספי הציבור אני חייב לציין שעכשיו הרשמת אותי."
"יש מישהו מסוים מבין השלושה שמעניין אותך יותר מהאחרים?" תהה.
הוא היסס רגע. "תתמקד בבקשה בבחור המבוגר יותר, עלי סולטאן כמדומני שמו."
כהרף עין נעלמו מהמסך תמונותיהם של שני הבחורים הנוספים. כמות שורות החיפוש הצטמצמה משמעותית וכללה כעת רק אלף מאתיים שבעים וארבעה אזכורים שונים.
"כדי לצמצם עוד את החיפוש בשלב זה הייתי מציע לחפש דפוסים מסוימים שעשויים לעניין אותך. כיוון שאני לא ממש יודע מה אתה מחפש…"
"אתה יכול למיין למשל לפי מדינות בהם צולם הקטע?"
עוד לפני שהספיק להשלים את המשפט כבר מוינו השורות על פי רצף אלפביתי של ארצית.
"יש לנו פה תייר רציני" אמר, מתרשם מכמות הארצות הרבה בהם ביקר עלי.
פול הנהן בהסכמה. "מה פשר השורות האחרונות שאינם משויכות לשום קטגוריה?"
"אלה מצלמות אינטרנט. שיחות שביצע בתוכנות שיחה מקוונות כגון מסנג'ר." על מנת להדגים בחר אקראית את אחת השורות בהקישו עליה עם הסמן.
על המסך הופיעה כעבור רגע דמותו של סולטאן מנהלת שיחת וידאו בערבית עם שותף בלתי ידוע.
פול עצר את נשימתו. "אתה יכול להגדיל מעט את התמונה?"
ריצ'רד ציית.
"תיפח רוחי!" קילל בהתרגשות, "יש אפשרות להתמקד בתכשיט שעל צווארו של הבחור?"
ריצ'רד ציית שוב.
"תהיתי אם יש לך אולי אפשרות לעשות חיפוש חדש. נסה להתמקד רגע באבן הזאת שעל צווארו."
לרגע הפך המסך שחור, אז הופיעו שורות החיפוש החדשות שכללו בסך הכול עשרים ושבעה אזכורים שונים.
מבלי לחכות להוראות נוספות פתח המפעיל את הקישור הראשון ברשימה.
"זה הנוהל, כששורות החיפוש מצומצמות כל כך כמו במקרה הזה אנו ניגשים לפתוח אחת אחת." התנצל על שפעל עצמאית.
תחת הכותרת 'אסדת קידוח ים-השיש מס' 11' נראתה שוב האבן השחורה, הפעם נטולת תליון ועירומה, אחוזה בידיו של עלי, שרכן לבדו מעל מה שנראה היה כאחת הדפנות של אסדת קידוח. מרחק רב למטה געשו גלי ים בהתנפצם בכוח על עמודי הברזל, בפזרם רסיסים של קצף לבן לכל עבר. הוא הפך אותה מצד לצד ממרק אותה בבד חולצתו, בוחן אתה מקרוב ואז שוב מרחיקה. דמות נוספת נראתה מתקרב אליו מאחור. עלי הסב את מבטו תוחב בתוך כך את האבן אל תוך אחד מכיסיי חולצתו. שם גם נקטע רצף הוידיאו הראשון.
פול קימט את מצחו, מנסה לפרש את שזה עתה ראה. הוא כבר עמד לבקש מריצ'רד להריץ את הקטע שוב כשזה הקדים אותו, קוטע את חוט מחשבתו.
"אתה יודע מה מוזר…"
"האמת…שום דבר כבר לא ישמע לי מוזר בסיפור הזה" השיב.
"יש לבחור שלך מזל רע במיוחד"
"תהיה בטוח שאתה צודק. הוא מת."
"אני מתכוון למשהו הרבה יותר מוזר מזה…" התעקש, "אני מוכן להישבע שלפחות ארבע מבין התאריכים הנקובים כאן הינם תאריכים בהם אירעו אסונות טבע גדולים…חמישה בעצם אם סופרים גם את התאריך האחרון שמתועד כאן." הוסיף, בהצביעו אל עבר המסך.
"הפיצוץ במפרץ מקסיקו!" הקדים אותו פול, "שם גם מצא ידידנו סופית את מותו."
"עבודת התיזה שלי לתואר בהיסטוריה מודרנית עסקה בהתמודדות מדינות המערב עם אסונות טבע גדולים."
פול נראה מאוכזב. "אני מבין שהחל מהתאריך המדובר לא תועדה האבן שוב בשום מצלמה במאגר."
ריצ'רד נראה מופתע משאלתו "היא לא תועדה בצמוד לעלי סולטאן." תיקן אותו.
עיניו הוארו שוב, "אתה יכול לבצע חיפוש חדש של האבן החל מהתאריך האחרון פה?"
הרשימה החדשה כללה שמונה הקלטות שונות. שישה מהם זיהה פול כתאריכים ומקומות בהם החזיק בעצמו באבן. תחושת חוסר נוחות מילאה אותו למראה תיעוד מעשיו הפרטיים. הוא ניער את התחושה בכוח, מתמקד במטרה שלפניו.
"תפתח בבקשה את הקישור השני מהסוף."
תחת הכותרת 'הילטון פריז – מעלית לובי מס' 2' הופיע על צג הטלוויזיה דמות רחבת כתפיים שעמדה בגבה אל המצלמה. היא אחזה את התליון מרימה את האבן על מנת לבחון אותה מקרוב. כעבור כמה שניות נפתחו דלתות המעלית והצילום נקטע שוב.
מבחין במתח הרב שהצטבר בפניו של פול, הוא מיהר להפעיל את הקישור האחרון ברשימה.
הזירה הייתה הפעם שונה בתכלית. הייתה זו חנות מפוארת כלשהי לממכר תכשיטים. הטיפוס המגודל עמד הפעם בפניו אל המצלמה צופה בדמות נוספת, שאחזה באבן, בוחנת אותה מתחת לזכוכית מגדלת. סביב פניה של הדמות ריצד עיגול אדום מהבהב כמסמן מטרה, ממערכת השמע של המחשב בקע זמזום אזהרה דק.
לראשונה מאז נכנסו לחדר קם המפקח ממקומו מתקרב לעברם.
"אתה יודע מה פירוש הסימן!" הזדעק סימון כמעט ונוטל את המקלדת מידיו של המפעיל הצעיר.
פול תקע מבט מבולבל בפניהם של השניים.
"יש לנו איתור!"
"ועוד איזה!" צהל סימון, לחייו הרזות סמוקות.
* * *
פרופסור פרידריך שטף את כפות ידיו בזרם המים החמים בפעם השלישית ברציפות, תחושת חוסר הנוחות שאחזה בו בחדר התחקיר מסרבת להרפות. הוא שפשף אותן האחת בשנייה מעסה את העורק הראשי שירד לארוכה של הזרוע בנמרצות. אף על פי שהשתמש בכמות נכבדה של סבון לא הצליח גם הפעם להסיר את מלא שאריות הדבק שנותרו במקום בו הודבקה האלקטרודה.
העובדה כי יצא מחדר מכונת האמת זך כשלג הייתה בניגוד גמור לתרחיש אליו התכונן וחששו מהשאלות המכשילות, שהתבדה, לא הותיר אותו רגוע יותר אלה רק חידד את הדילמה שניצבה בפניו. תמיד קל יותר להיתפס כשמכנסיך למטה, מאשר להפשיל את מכנסיך מרצונך החופשי, גרס.
הוא ייבש את ידיו במגבת, מקלל את הרגע בו הפקיד את המקטרת למשמרת בלובי. בחסות העשן שלה, ידע, היו הדברים שהטרידו אותו מתקבלים בשוויון נפש משופר. הוא כבר שקע בתוך הכורסה מניח לראשו להישמט כשרצף של ארבע דפיקות קטע את חוט מחשבתו המתערפלת.
"מיסייה פרידריך?" נשמעה קריאה נשית מצידה השני של הדלת.
הוא זינק ממקומו מיישר את שולי חולצתו. כשפתח כעבור כמה שניות נוספות את הדלת ניסה לשוות להבעתו מראה רגוע ונטול דאגות, ככל הצליח לגייס.
מעברו השני של הדלת חייכו אליו פניה המנומסות של אחת מפקידות הקבלה.
"השאירו בשבילך את זה" אמרה, מוסרת לו מעטפה חומה ופתוחה.
הוא נטל מידיה את המעטפה, הופך אותה, בחפשו אחר סימני זיהוי כלשהם. מלבד שמו, שהיה רשום באותיות גדולות על גבי צידה האחד, נותרה המעטפה חלקה.
"איך…"
"זה היה בתוך תא הדואר הנכנס של הסוכנות. מי שהשאיר אותה שלשל אותה אתמול היישר אל תוך התא."
"ולמה…"
"…היא פתוחה? מטעמי זהירות." השיבה, עוד לפני שהספיק להשלים את המשפט, "כל הדואר הנכנס של הסוכנות עובר קודם דרך מחלקת הביטחון שלנו. אני מתנצלת אם לא עדכנו אותך בנוהל. אך אני יכולה להבטיח לך שדיסקרטיות מלאה מובטחת לתוכן המעטפה. אין לאנשים שם כל עניין במה שלא עלול להתפוצץ, להרעיל או לפגוע בך."
"אם כך כל שנותר לי הוא להודות לך." חייך בהבנה, אוחז בידית הדלת ברמיזה.
היא חייכה חזרה, צועדת שני צעדים לאחור בקודה קידת שלום קטנה.
המחשבה הראשונה שעברה בראשו, לאחר שנטרקה הדלת, עסקה בשאלה מי בכלל יודע על מקום הימצאותו. הוא שלל בזה אחר זה את רשימת מכריו, קרובים כרחוקים, מחליט לבסוף שהדרך הטובה ביותר להתקדם לפתרון התעלומה יהיה לגשת לפתיחת המעטפה.
הוא הפך אותה, מניח לדף הנייר שבתוכה להחליק החוצה אל תוך כף ידו הפרוסה. כבר במחצית הדרך החסיר ליבו פעימה. הניר המקופל היה בעצם דף שנקרע מתוך ספר, ספר אותו זיהה בקלות רבה. פיו יבש לגמרי כשפתח את הקיפול עצמו, בחושפו כיתוב גס בעט, שהתפרס לרוחבו של העמוד.
אנחנו צריכים להיפגש
086-33754621

פרק 14

בניין הסוכנות הפדראלית של האינטרפול, כמו גם המסדרון בו צעד, היה שומם כמעט לגמרי. בעזרת רצף הנחיות הקצרות, שקיבל אריק מפול, חיפש את משרדו של קומנדר וינס, שמוקם אי שם באגף הפיקוד שבקומה החמישית, נרגש מהמעמד המחייב אליו נקלה.
סיפורים רבים, הסתובבו באקדמיה אודות מעשיו ופועלו של הקומנדר, כאלה שהפכו אותו לאגדה מהלכת עוד בחייו. כולם כללו תיאורי גבורה ותושייה יוצאי דופן, אודות אדם ומפקד שתמיד ביצע את משימתו עד תום בכול מחיר שנדרש.
הוא עצר בפני דלת, שתאמה את התיאור שקיבל, בוחן את הופעתו, שהשתקפה אליו חזרה מהידית, ביישרו את חגורת מכנסיו אליו חובר נרתיק אקדחו בתנוחת בוקר ראוותנית. מבפנים בקע כבר שאון לא מבוטל של שיחה, את אחד מהם זיהה כקולו שם פול. כשהקיש על הדלת חלפה מחשבה טיפשית בראשו שחבל שלא טרח להבריק את ידית אקדחו.
"אתה לא מצפה ממני לקבל החלטות שכאלה בשעה שכזאת" נזף הקומנדור בפול.
אריק קפא על מקומו שעל המפתן, מחליט כי כל תיאור פיזי מקדים היה בבחינת צנוע לדמותו המרשימה של וינס, שניצבה כעת בשר ודם לפניו.
"כדאי שתסגור את הדלת" פנה פול אל עבר פניו הקפואים של אריק, "נושא השיחה שלנו רגיש מכדי שיהפוך לשיחת מסדרון"
הוא ציית, סוגר מאחוריו את הדלת.
משרדו של הקומנדר היה מרווח ביותר וכלל חלל, שחובר בעזרת שבירת קירות שני משרדים. הקירות עצמם נצבעו בגוון בורדו כהה, מעוטרות במבחר קטן אך מרתק של תמונות. היו אלה ציורי שמן בעלי מסגרות זהב מרשימות של פורטרטים צבאיים, שאת חלקם הצליח גם לזהות. הייתה שם תמונה של ג'ינגס חאן כשמאחוריו עדר פילים חמוש, קולונל לי האמריקאי לבוש במדיי הצפון הכחולים, לצד תמונתו של וינסטון צ'רצ'יל ופורטרט צבעוני וישן של חניבעל. את מרבית קירו המזרחי של החדר תפסה אח גדולה וכבויה, ארובתה מעוטרת הלבנים המטפסת אל עבר התקרה, מאכלסת מגן אבירים גבוה מקושט צמד אריות אדומים הנאבקים זה בזה.
הריהוט שבחדר כלל שולחן כתיבה גדול וכבד עשוי עץ דובדבן, רגליו הרחבות והמגולפות מעוטרות בפאר רב, כראוי לתקופת הברוק הראוותנית, צמד כורסאות תואמות מרופדות קטיפת בורדו,עליהם השניים, וארון קיר גדול ומפואר בעל דלתות זכוכית מבריקות.
מבעד לדלתות הזכוכית יכול היה אריק להבחין באוסף החרבות המרשים ביותר שראה מאודו. היו שם חרבות ישרות ומסולסלות, מפוארות וצנועות, מזהב, כסף וארד, חרבות מלכות אירופאיות מעוטרות אבנים טובות או ארוזות בתוך נדן מזרחי עשוי עור, כיאה לשוגונים של יפן. היה זה פריט מושלם למצוא במשרדו של אדם, שתיאורים בדבר מיומנותו האגדית בכלי המלחמה העתיק היוו חלק בלתי נשכח מהמיתוס שלו.
"ביקשתי מאריק שיצטרף אלינו" פנה אליו פול, שולף אותו לאט מתוך הסחרור אליו נקלע.
"כרגיל מנסה להקדים את המאוחר שלא לצורך" אמר וינס, שלמרות דבריו הצוננים שלח לעברו של אריק יד ללחיצה, על פניו מתפרס חיוך נדיב.
"שמעתי רק דברים טובים אודותיך. אתה יודע מה זה אומר?"
"זאת אומרת שאני בפנים?" השיב, מחייך חזרה במבוכה.
"זאת אומרת שיש לך חברים שיודעים לשמור סוד." אמר, צחוקו הדובי מילא את החלל.
אריק בחן את פניו של פול, ששידרו הבעה חסרת סבלנות מהרגיל.
"חסרים לי עוד שלושה חברי צוות ומפקד להשלמת ה'רומח'"
יחידת 'רומח' הייתה יחידה טאקטית של האינטרפול, שהוקמה לצורך ביצוע משימות מיוחדות וכללה שישה אנשי צוות עם התמחויות שונות: דיפלומט, חבלן, טכנולוג, גשש,פורץ ומפקד.
"זאת בהנחה שאני מאשר את ה'רומח' כמובן.
"כמה שנים אנחנו מכירים?" צחק, "אתה הרי לא תוותר על הזדמנות שכזו לשים את ידך על המבוקש מספר אחת של האמריקאים."
"בזאת אתה צודק. אבל משום מה יש לי הרגשה שהפוקוס שלך נמצא בכלל במקום אחר."
"לא אשקר. אני חש שמסתתר כאן משהו גדול בהרבה."
"מזה בדיוק חששתי."
"אני רוצה את מינג-צ’ן כחבלן ואת טייגר כטכנולוג. ביררתי כבר, שניהם לא בתפקיד כרגע." המשיך פול.
וינס חייך "תמיד ידעת לבחור אותם… אבל חסרים לך עוד שניים להשלמת הרומח. זאת בהנחה כמובן שאת אריק ידידינו אתה מצוות כפורץ."
"כן. הגשש שלנו אמור להגיע בכל רגע. הזמנתי אותו להצטרף."
"אם כך נותרה רק סוגיית המפקד."
"חשבתי לפנות לקומנדר פולקנר, הבנתי שהוא סגר כבר את התיק של התרסקות המטוס הפולני ברוסיה."
"אני חושש שאתה צודק בדבר אחד אך טועה באחר. מי כמוך יודע שישנן חקירות רגישות מכדי לבצען עד היסוד."
פול חייך בעגמומיות "במה אני טועה אם כך?"
"יש לך כבר מפקד ל'רומח'" אמר ברשמיות.
בדיוק אז נפתחה גם הדלת.
"והנה…יש לנו גם גשש…או יותר נכון לומר גששית."
אריק הזדקף במקומו, בבולעו רוק בכמות שאיימה להטביע את ריאותיו. מכיוונה של הדלת חייך לעברם החיוך המושלם ביותר שראה מאודו בפעם השנייה באותו היום.
* * *
כמה דקות אחר כך כבר היה פול בדרך חזרה למשרדו שלו, הופך בראשו את המידע החדש והמסעיר שהצטבר. מצד אחד הייתה לו סיבה טובה להיות מרוצה מהמהירות בה קיבל את מבוקשו מוינס. באותה נשימה הוא לא היה בטוח, שקיבל את המפקד האידיאלי למבצע. אנשים כוינס לא רק ניהלו את העניינים הם גם עשו זאת מבלי להיוועץ באנשיהם.
ניתוח מהיר של העובדות עצמן הלך ופסל את חברת בריטיש פטרוליום כשחקן המרכזי בפאזל שהסתדר. העובדה כי שלושת הזרים היו לובים הסבירה כפי הנראה את הסיבה לרצונה של החברה להעלים ראיות, אך רחוקה הייתה מלספק הסבר להשתלשלות העניינים אחר כך. הוא הניח כי קיים ודאי קשר בין העסקה המדוברת בתקשורת לשחרור אחד האחראים להתרסקות המטוס בלוקרבי, ובין רצונו של התאגיד לשמור על איפול תקשורתי בכל הנוגע למגעים עסקיים עם לוב. זה בהחלט הסריח אבל הצחנה, גדולה ככל שתהיה, שייכת הייתה כפי הנראה לסיפור אחר לגמרי.
בידו אחז עכשיו בתצלום תקריב של התליון השחור, מונח על כף ידו של הסוחר מחנות התכשיטים שבמוסקבה. משהו לגמרי בלתי מוסבר בתליון הזה, הצליח להוציא אותו שוב ושוב משלוותו כפי שעשה זאת גם עתה. יותר מידי צירופי מקרים נקשרו סביב מקום הימצאותו מבלי שיהיה להם הסבר אחר. גם אם יוציא אותו הדבר סופית מדעתו, החליט, חייב הוא לנסות ולפענח את פשר התעלומה.
הוא התיישב על שולחן עבודתו מקיש את קוד מצלמות האבטחה אל תוך המחשב. משמאל לכף ידו הציצה אליו דמותו של בנו הבכור דיויד, מחזיק את אחיו הצעיר על כתפיו, מתוך מסגרת תמונה מאובקת, מזכירה לו שעליו להזמין שירותי ניקיון למשרד. כעבור מספר רגעים הופיעה רשימה קצרה של מסכים לבחירה. הוא בחר את המספר הרצוי, נשען לאחור בכיסאו.
החדר המצולם היה ריק. הוא הקיש על השורה הבאה. החדר היה זהה אך להבדיל, הפעם, גם מאוכלס. פרופסור פרידריך נחר על גבי אחת הכורסאות, ביטנו הגדולה עולה ויורדת חליפות. פול צפה בו עוד כמה רגעים חוכך בראשו את שעליו לעשות. כשסגר את התמונה לבסוף כבר התגבשה דעתו לכדי החלטה. גם אם נראה הדוב האקדמי הזה תמים למראה הוא לא בטח בו בשיט.
צמד נקישות על גבי דלת חדרו הקפיצו כעבור ארבע דקות את הפרופסור מהשינה הטרופה אליה גלש. בפתח עמד פול בידו מהדורת העיתון היומית. עוד בטרם נקש על הדלת קיבל החלטה לשמור את דבר ספקותיו לעצמו.
"חשבתי לעדכן אותך שאנחנו עוזבים תוך שעה." אמר פול, מגיש לעברו את העיתון מגולגל לכדי שרביט.
"ומה איתי? אני לגמרי באפלה כאן אתה יודע." שאל פרידריך מרכיב חזרה את משקפיו לאחר שסיים לשפשף את עיניו.
"ילוו אותך החוצה בשעת חילופי המשמרות. הבאתי לך עיתון עד אז. אני מאמין שתוכל למצוא טיסה לארה"ב די בקלות בעשרים וארבע שעות הקרובות. אם לא הנה גם כרטיס ביקור של מלון בו תוכל לקבל את מחיר הסוכנות." אמר, בהגישו לעברו את הכרטיס המדובר.
הוא עמד שם המום מהמהירות בו השתלשלו פתאום העניינים ומהדרך בה מצא עצמו לפתע בחוץ.
"יש משהו שאוכל לומר כדי להישאר בתמונה?"
"אני מניח שלא." השיב בנחרצות, "אנחנו ממשיכים מכאן בנתיב מאוד מסוכן. גם אם רציתי, אין באפשרותי לצרף אזרח שכמוך למקום אליו מועדות פנינו."
הוא שתק רגע שוקל את מילותיו הבאות בקפידה. "אתם זקוקים לי הרבה יותר ממה שאתה חושב." אמר, ידו הימנית נשלחת קדימה כדי לאחוז בזו של פול.
"תן לי בבקשה סיבה אחת טובה מדוע עלינו לקחת אותנו איתך פרופסור…"
פרידריך היסס רגע. כשדיבר שוב, נאמרו דבריו כמעט בלחישה.
* * *
וינס חיכך את כפות ידיו העבות בשביעות רצון מרובה. שישה חודשים תמימים חלפו מאז שאכל אבק בשטח והגעגועים לתחושה הפכו אותו כבר לחסר סבלנות. העולם, כך רצה להאמין, היה מקום טוב יותר לחיות בו לא מעט בזכותו. אם הכול יתגלגל כשורה, אז גם הפעם יאלצו היאנקים לאכול את הכובע שלהם, כשיגיש להם במפתיע את ראשו של המבוקש מספר אחת שלהם על מגש של כסף. כל שנותר מעתה היה לפעול מהר, בחשאיות, וכמובן מבלי לפשל ברגע האמת.
כיאה למעמדו של הקומנדר, אף על פי שהקמתה של יחידת רומח נחשבה לאירוע חריג ומורכב, תהליך החתימה על טופסי האישור היה זריז למדי. הוא וידא כי שני חברי הצוות הנוספים זמינים לביצוע המשימה, מתפנה לבדיקת רשימת הציוד הנדרש. אחד הדברים בהם ראה את הישגיו הגדולים מאז הגיעו לארגון היה הרחבת מגוון האמל"ח שלו. למרות זאת, כיוון שהרשימה כללה מעבר לאבזור הסטנדרטי גם כמה פרטים יוצאי דופן, היה עליו לוודא כי יש באפשרותה של אפסנאות היחידה לספקם. משקיבל אישור במסוף האלקטרוני לדבר הימצאותם של הפריטים יכול היה להתפנות להכנת ציודו האישי שלא הופיעה בשום רשימה רשמית. הוא בחן את הספרות בשעון המחוגים החדש שלו, שאפילו על ידו הרחבה נראה גדול מימדים ומוגזם. נותרו לו עוד כעשרים דקות עד שעת התדריך הנקובה.
מרגע התקבל ההחלטה ניסה לזרז ככל שניתן את מועד יציאתם. שעת תדריך היציאה נקבעה לשעה שמונה בבוקר, ארבע שעות בלבד לפני שעת ההמראה של טיסתם הישירה למוסקבה. איש הקשר המקומי נתבקש לעדכן את שירותי המודיעין הרוסיים על סיבת הגעתם רק בסמוך למועד המראתם, מתוך תקווה שמצד אחד ישתפו עימם פעולה ומצד שני יכבדו את ההסכמים הבינלאומיים ויתאפקו עם ביצוע המעצר. לא אחת בעבר כבר הוכח שהמילה על הנייר שווה כקליפת השום כשמדובר במקרה יוקרתי כמו זה שניצב בפניהם עתה. מעצר כזה, ידע, גם אם חשוב, יצריך התארגנות חכמה מראש עקב המורכבויות והסיכונים הכרוכים בו ועל כך גם בנה.
עקב מגבלת הזמן תוכנן התדריך עצמו להיות קצר וכלל בעיקר כללי התנהגות בטיסה. את פרטי המשימה עצמו החליט הקומנדר יפרוש בפניהם כבר במוסקבה, לאחר שיעודכן בפרטים הסופיים של היעד.
הוא בחן את ה'רומח', שבחר פול, בזמן שארזו את חפציהם לקראת המסע. היה זה הרכב צעיר ואיכותי. על חוסר הניסיון, קיווה, יצליח לחפות הכישרון.
משימתם הקרובה הייתה לא רק מורכבת ורגישה, כאם גם מסוכנת ביותר.
* * *
תחנת הרכבת של ליון, כמו גם שדה התעופה שלה הצמודים זה לזה, קרויות היו על שם חלוץ התעופה בן העיר אנטואן דה סנט-אכזופרי. מבנה התחנה, שהפך עד מהרה לסימן ההיכר של שדה התעופה כולו, אמור לטעת בלב המתבונן דימוי של ציפור גדולה בטרם מעופה. בתחנה עצמה שש מסילות, שתי המסילות האמצעיות מבודדות מהאחרות בתוך צינור שתוכנן כדי לאפשר לרכבות המהירות לחלוף דרכו במהירות של קצת יותר מ300 קמ"ש, מבלי להפריע לנוסעים בתחנה. התחנה מקושרת ישירות אל בית הנתיבות של שדה התעופה בשורה של מדרכות נעות ודרגנועים היוצרים מבוך מסורבל ומרתק כאחד.
בתוכו נעה כעת חבורת ה'רומח' במבנה מבצעי כמעט ומושלם. בראש החץ צעד אריק, הגשש, כמה מטרים מאחוריו נעה דבוקה שנייה שכללה את החבלן, הפורץ והטכנולוג. כוח המאסף כלל את הדיפלומט והמפקד, כאשר מעט מאחוריהם, מחוץ למבנה הטקטי המסודר, השתרך פרופסור פרידריך, גורר את מזוודתו אחריו, במאמץ גדול להדביק את הקצב.
"אתה ודאי מודע לעובדה שצירופו של אזרח למשימה רשמית הינו בבחינת כפירה בכל מה שאני מאמין בו." פנה הקומנדר אל פול רגע לפני שביצעו פיצול של הכוח למטרת הסוואה.
"תאלץ לסמוך עליי הפעם."
וינס נאנח. "לפרוטוקול יצוין שאני לא סומך עליך…ברור לך גם שמבחינה פרוצודורלית אני יהיה חייב לציין את נוכחותו של הפרופסור בדוחו"ת הסופיים."
"אני אתמודד עם מה שיידרש בדיעבד. אני מקווה שעד אז תחליט גם לגלות מעט גמישות עם האמת."
פניו של הקומנדור נותרו רציניות להחריד. "אם נשיג את מה שיצאנו לצוד מובטח לך גב מלא. אך אם נחזור משם בידיים ריקות.." הוסיף, עיניו הגדולות מרצדות באיום על גבי פניו של הסוכן הוותיק, "תגלה מיד שהפרופסור המפוזר הזו הוא דאגתך השולית ביותר…". סוף דבריו הבוטים היו גם הרגע בו פנה פניה חדה לשמאל, מתפצל מהכוח אל עבר מסוע נוסעים נפרד.
פול צפה בו נעלם בתוך המולת הנוסעים שבטרמינל, עוצר על פי התרגולת כמה שניות אחר כך ליד מכונת פחיות אוטומטית, בדמותו התלבטות קשה בין סוגי הגזוז שבמבחר. רגע אחד עוד המתין לפרידריך שיצטרף אליו, בשני כבר צעדו שניהם יחדיו מאבדים את עקבותיהם של שאר חברי הצוות בתוך ההמון.
"אני מודה לך שעל שהסכמת בכול זאת לצרף אותי." אמר פרידריך כעבור כמה דקות של צעידה אילמת.
פול לגם את שארית פחית הקולה שבחר, תר אחרי פח בו יוכל להשליכה ללא הצלחה. בכל הקשור לניקיון והיגיינה תמיד התקשה להבין כיצד פעל ההיגיון המקומי.
"עסקת החבילה פה מאוד פשוטה" השיב לבסוף, משהתייאש מהחיפוש העקר, "אם אני אצטער על כך אדאג שגם אתה."
פרידריך בלע את רוקו. איומים מעולם לא עשו לו טוב במעיים. במיוחד לא כאלה שבאו מגבר חמוש באקדח ומזג כמו זה של פול. הוא שלף חתיכת ניר קטנה עליה רשם בעט מספר פרטים.
"אנחנו צריכים למצוא את הלובי 'הלוטוס השחור'. לפי השעון שלי אנחנו כבר מאחרים בשמונה דקות."
פול בחן גם הוא את השעה, מחליט להניח את הפחית על גבי דלפק פרחים נטוש.
"יש לנו קצת פחות מארבעים דקות עד תחילת הצ'ק אין. אני מקווה שאין לך תוכניות גם לדיוטי-פרי"

לובי 'הלוטוס השחור' מוקם בחלקו החדש של הטרמינל, שיועד ללקוחות המחלקה העסקית. כיוון שמשך האזור אך ורק את השמנת של קהל הנוסעים, היה האזור כמעט ושומם. פה ושם נצפו חבורות של אנשי עסקים המחליפים ביניהם רשמים מיום המסחר האחרון בבורסה, כמו גם מישבנן החטוב של הדיילות.
הלובי עצמו, שהיה קטן בהרבה מאולמות האחמי"ם האחרים אך גם מפואר מהם, שימש בדרך כלל שרים או ראשי מדינות בהמתינם למטוס, אך עמד גם לרשות אנשי העסקים שהיו מוכנים לשלוח את ידם מספיק עמוק אל תוך כיסם.
צמד דלתות עץ כבדות, מעוטרות בגילוף בעבודת יד של פרח הלוטוס, הגנו על השוהים בו מכניסה בלתי רצויה, כמו גם מרעש הטרמינל שבחוץ, בהתנשאם לגובה מגוחך כמעט של כשלושה וחצי מטרים.
רעש נקישת בריח, חלש אך ברור, קיבל את פניהם עוד בטרם הספיקו להקיש. עדות לכך שמצלמת האבטחה שנתלתה מעליהם הייתה פעילה ונצפית. הם צעדו פנימה טורקים מאחוריהם את הדלת.
רק עתה, משנכנסו, יכולים היו לעמוד את הפאר יוצא הדופן שהציע החלל. אף על פי שלא היה הטרקלין גדול במיוחד הייתה תקרתו גבוהה בהרבה מהרגיל, ביוצרה בעזרת נברשות זכוכית מסוגננות ועיטורי אבן תחושה מלכותית. וילונות קטיפה עבים ניתלו לרוחב הקירות, משתלשלים כמעט עד לרצפת השיש הלבן, שהחזירה את אור הנברשת בהשתקפות חזקה ובוהקת. במרכזו של הטרקלין, לצד עמדת בר מגולפת בעץ ועמוסה במבחר יוקרתי של בקבוקי קוניאק ושרי, נחו שלוש כורסאות הסבה מעוצבות מרופדות בבד סטן בצבעי סגול כהה שזורות בחוטי כסף. כמה מטרים לפניהם ניצבה גם המארחת, מעשנת סיגריה ארוכה אחוזה בתוך פומית זהב דקה.
נוכחותה הנשית כבשה את החלל המלכותי בחוצפה מלאת ביטחון. לבושה הייתה בשמלת ערב שחורה וצמודה גופה החטוב והגבוהה מתנשא אל-על בתפארת חתולית. אף על פי שזיהה את פני השיש היפות שלה בוודאות, האישה שקיבלה את פניהם שונה הייתה בתכלית מדמות הסטודנטית המופנמת שלמד להכיר במשך סמסטר שלם.
"הגברת אוהרה." הושיט פרידריך את ידו ללחיצה נרגשת. לא היה ברור לו בשלב זה עם עוצמת ההתרגשות נבעה מלחץ או דווקא מציפייה.
"הגיעה הזמן להסיר את המסכות." השיבה, קולה הנשי נמסך רשמיות, מושיטה לקראתו את ידה, שעוטרה בצמיד עבה וראוותני משובץ יהלומים וזהב. "הברונית יוז'יני לבית ברנדוט."
פניו של הפרופסור נהיו לבנות כסיד. הוא הסב את מבטו לעבר פול ואז חזרה אליה, מבין ששותפו לא חלק את ההתלהבות או את ההכרות עם השם המיוחס שזה עתה ציינה. "בית ברנדוט שייך לבית המלוכה השוודי או הבלגי אם אינני טועה…" אמר לאחר כמה רגעים, מבט חדש ומוקסם ניצת בעיניו.
"אכן. אינך טועה פרופסור. תקופה ארוכה חלקו שתי המדינות בית מלוכה אחד." השיבה, המבטא הצרפתי הכבד מתיישר לו סוף סוף עם מוצאה. "ועם מי עוד יש לי כאן הכבוד?"
"פול. פול לינוקס." אמר, שמח שהאישה היפה והמיוחסת מבחינה סוף סוף גם בנוכחותו הצנועה.
"שמורה אצלי פינה חמה לאנשי האינטרפול אך קצר הזמן כרגע מלפרטה." השיבה בחיוך, צועדת כמה צעדים לאחור, מניחה את כף ידה המטופחת על גבי משענת אחת הכורסאות.
"עדיף שתשבו. גם אם אתם מאוד ממהרים ישנם דברים שמוטב לדון בהם בישיבה. תרצו לשתות משהו?" שאלה, בעודם מצטרפים אליה. "זה כמובן שייך לך."
היא נטלה את הספר, שמונח היה כל העת על גבי שולחן ההסבה, מגישה אותו לעברו של הפרופסור.
"אני מודה לך מאדם ברנדוט." אמר, הופך בראשו את תילי השאלות שהצטברו בו.
"הייתי מעדיפה ברונית."
"כמובן הברונית." תיקן. לא עשה רושם שהופתע כלל מהרשמיות שדרשה. בניגוד לזה הבריטי ידועים היו בתי המלוכה השבדיים בחשיבות הרבה שייחסו אנשיהם לכללי הטקס הנדרשים.
"כיוון ששלושתנו צריכים להספיק לטיסה שיוצאת בעוד קצת פחות ממחצית השעה אדבר ברשותכם ישירות. במידה ויעוררו דברי שאלות, ואני בטוחה שהם יעוררו, אנא התאפקו עד שאסיים. אני בטוחה שנוכל למצוא גם מעט זמן להשיב על מקצת מהשאלות. יש לי רק בקשה אחת ואני מקווה שתעמדו בה בכבוד. אם אחד מבין שניכם מחזיק על גופו מכשיר הקלטה כלשהו אבקש לכבותו מיד."
פרידריך הפנה את מבטו לעברו של פול, שסימן כי אין עליו כל מתקן שכזה.
"אני חושב שאת יכולה לבטוח בנו ששיחתנו הנה לאוזננו בלבד."
פול הנהן גם הוא בהסכמה.
"ובכן, כפי שכבר אמרתי שמי הברונית יוז'יני לבית ברנדוט. נצר למלך שבדיה אוסקר הראשון ולז'וז'פין נכדתו של הקיסרית ז'וז'פין רעייתו של נפוליון בונאפרטה."
"…אבל..אבל…כל מה שאת אומרת משולל היגיון לחלוטין…." קטע אותה פרידריך, "המלך אוסקר הראשון ורעייתו הרי חיו במאה ה-19 מה שאומר שאת צריכה להיות כבר בת 150 לפחות…"
"אמרתי בתחילת דברי ואומר זאת שוב כעת. אינני מתכוונת לענות על כל שאלה במהלך הצגת הדברים יהיה לכך מספיק זמן אני מקווה לכשאסיים."
"אני מתנצל פשוט…"
"אל תתנצל פרופסור פשוט תתאפק. אני אנסה לקצר בדברי ככול שאוכל…" אמרה בסלחנות, ממשיכה מיד בדבריה, "ובכן…אמי ירשה מסבתא הקיסרית מתנה אחת יוצאת דופן ממנה התקשתה מאוד להיפרד אך בחרה לעשות כן מסיבותיה שלה…הייתה זו שרשרת דקה שלקצה חובר תליון קטן בדמותה של אבן תכלת מרהיבה, אותו השביעה אותי בקנאות לשמור אצלי גם במחיר חיי."
באומרה כן שלפה מתוך קדמת חולצתה את קצהו הנחבא של השרשרת שנחה כל העת על גבי צווארה הברבורי והחלק.
פרידריך ופול החסירו פעימה. האחד בזהותו את מקור התכשיט והשני בהבחינו בדמיון יוצא הדופן לאבן השחורה שבתליון הגנוב.
"במשך שנות ילדותי הסתפקתי בידיעה כי היה נצר יקר למשפחתי וכי עליי להגן עליו בכול מחיר. שנים חייתי בידיעה שאני נושאת על צווארי סוד גדול ועתיק אך רק לפני כעשר שנים הרהבתי עוז לנסות ולעמוד על קנקנו. מטעמי דיסקרטיות פניתי בתחילה לספרות. התחלתי בספריה העירונית של בריסל ומשם המשכתי לספריות עתיקות ובעלות מוניטין רב יותר כמו זו בוותיקן, באיסטנבול ובאלכסנדריה שבמצרים."
היא עצרה רגע כדי לשאוף מעט אוויר בשולפה סיגריה חדשה. כשדיברה שוב מתוך העשן היה קולה עמוק ומחושב הרבה יותר.
"אל פריצת הדרך הראשונה הגעתי דווקא לגמרי במקרה. באחד הימים כשעיינתי בקובץ ספרי מחקר אודות אוצרות עתיקים ניגש אלי סטודנט שהבחין באוסף הספרים יוצאי הדופן שעל שולחני. הוא אומנם ניגש כדי לבדוק היתכנות למשקה משותף אך משהבין שאני לא ממש בעניין גלשה השיחה אל תחומי המחקר ההיסטורי. הוא היה הראשון להאיר את עייני שהאות החקוקה על האבן לקוחה מהשפה העברית והוא היה גם הראשון להעלות את שימך ואת שמו של הקורס יוצא הדופן שאתה מעביר."
למשמע דבריה האחרונים חייך הפרופסור בחביבות נבוכה.
לעומתו פול החל כבר לגלות סימנים של אובדן סבלנות "אם כך יש לך מושג כיום מה מקור התכשיט?"
"הנח לברונית לסיים את דבריה" הגן עליה פרידריך כמעט בכעס.
היא המשיכה.
"בעקבות המידע החדש שהיה ברשותי הגעתי עד לירושלים. בירתה החדשה ישנה של העם העברי. שם גם מצאתי לראשונה אזכורים למקורה יוצא הדופן של האבן."
"את מתכוונת לומר ש…." התפרץ פרידריך בהתרגשות אל תוך דבריה.
"אני מתכוונת לומר שהתליון אכן מקורי, ואני עדות חיה לכך."
היא שתקה רגע, מניחה לו לעכל את דבריה האחרונים.
"בת כמה את צריכה להיות…"
"על פי לוח השנה אני בת מאה ארבעים ושש שנה. נולדתי ברביעי לדצמבר 1863."
"אם כך התליון הוא סוג של…. מעכב הזדקנות…."
"אין זו כפי הנראה סגולתו המרכזית אך כפי הנראה זה סוג של תופעת לוואי לו זכה בעליה…" בעקבות דבריה האחרונים נעה במקום מושבה בחוסר נוחות, מכבה את הסיגריה. "בירושלים מצאתי בעיקר שאלות…מה שהוביל אותי להחלטה לחפש תשובות טובות יותר אצל אנשי מקצוע באקדמיה וכך גם הגעתי לקורס שלך…"
"נצר למשפחתו העתיקה של נפוליון…נסיכה לבית ברנדוט בקורס שלי!"
"אני מעדיפה את התואר ברונית." סיננה שוב ביובש, "מאז נעלמו עקבותיי הרשמיות מעל פני האדמה המשיכה השושלת המלכותית בלעדיי."
"אני חושב שאנחנו מאחרים לטיסה." אמר פול בעודו קם על רגליו. בניגוד גמור להתלהבות שגילה הפרופסור מצא את דבריה האחרונים כגיבוב שלם של עובדות חסרות אחיזה במציאות או בהגיון.
בתגובה קמה יוז'יני גם כן על רגליה הדקיקות, ממהרת לירכתי הטרקלין. היא נטלה מזוודת פלסטיק שחורה ומהודרת.
"אני עדין לא ממש מבין מה את מצפה שנעשה עבורך."
"ממך מיסייה פול אינני מצפה לדבר. אך מהפרופסור אני אשמח לקבל כמה תשובות. אני מבינה שאתם ממהרים ועל כן בחרתי להקל עליכם ולבוא בעקבותיכם."
"ממש מעשה אבירות." סינן פול חרש בזלזול, "יש ברשותו של פרידריך את מספר הנייד שלך. הוא ישמח ליצור איתך קשר כשנסיים את המשימה שלפתחנו."
יזו'יני חייכה אל עבר פניו הרציניים בסלחנות. אחר כך הסבה אותם בחיוך אל עבר אלה של הפרופסור מוחאת קלות כף, על מנת לזרזו. "יש לנו טיסה למוסקבה שעוזבת בעוד קצת פחות מעשר דקות. לא כן רבותיי?" ציינה בחגיגיות, מסמנת אל עבר דלתות היציאה מהטרקלין.
"אחרייך מדמוזל." קד פרידריך בהתלהבות.

באותה שעה, בקצהו השני של בית הנתיבות, גררה אלכס את עקביה בניסיון מופרח לנסות ולצייר פרצוף, על ידי חריצת הסיבים הסינטטיים על גבי השטיח. ברקע בישרו רמקולים מנומסים כי נותרו שבע דקות אחרונות לעליה על המטוס. היא שמרה על מרחק סביר משאר חברי החוליה, מנצלת אותו כדי לנגוס בחטיף, ששידל אותה כמה דקות לפני כן לנסות המוכר בחנות הממתקים, תוך כדי ניסיון נדוש להתחיל איתה. כל סימן לפול או לפרופסור המדושן והחביב שחבר אליהם לא נראה עדין בין הממתינים לעלייה למטוס.
היא חשבה כבר להקדים ולעלות למטוס, כשמנגינה חרישית ומוכרת הגיעה לאוזניה שנזקפו בעניין. היה זה אחד משיריה האהובים של הלקה האהובה עלייה ביותר בעולם. בעודה מנסה לעמוד על המקור זמזמה לעצמה את מילות השיר 'שדות תותים לנצח' של החיפושיות בהבחינה כי תיק היד שבידה בנוסף להיותו מנגן גם רועד קלות. היא פתחה את הרוכסן במהירות בחושפה מכשיר טלפון נייד בלתי מוכר. על מסך התצוגה הקטן ריצדו המילים: אלכס תעני.
"חששתי כבר שלא תעני." נשמע קולו הידידותי של סוכן המוסד מעברו השני של הקו.
"אתה יודע שיש לי חולשה לשיר הזה…"
"אני כמובן יודע… אבל כדאי שתמהרי. המטוס שלך ממריא בעוד קצת מחמש דקות."
"למהר לאן?"
"את מזהה את חנות הבשמים שבקצה מסוע הנוסעים מכאן?"
"אני מניחה שכן" אמרה, מותחת את צווארה הארוך והדק.
"חפשי מוכרת בשם ויויאן ובקשי ממנה יעוץ בבחירת בושם. נותרו לך עוד ארבע וחצי דקות. כדאי שתתחילי לזוז."
היא סגרה את המכשיר מניחה אותו חזרה בתיקה, צועדת כבר חזרה במורד המסוע אל עבר חנות הבשמים. כשחזרה כעבור ארבע דקות חזרה, עשרים ושבעה אירו חסרו בארנקה אך קופסת הבושם הוורודה הייתה בידיה. מרחוק כבר זיהתה את גבו של אריק בין אחרוני העולים למטוס.
חייבים להודות, חשבה, היה לו לסוכן המוסד טעם איום ונורא בבחירת בשמים, אבל שיטותיו הישנות להעברת מידע פעלו עדין כקסם.

שער שני
ים-השיש

פרק 15

הטרקטורון הזוגי ריחף על גבי דיונות החול, בהשאירו שובל ארוך ומפותל של עקבות. שמש עצלה של אחר הצהריים עקבה אחרי נתיב נסיעתו, בהדביקה צל שחור לזנבו. על גבו המאובזר דהרו צמד דמויות. ראשיהם מכוסים גלבייה, על עיניהם משקפיי אבק.
אף על פי שהייתה זו כבר השעה התשיעית הרצופה לנסיעתם, לא תוכננה כל עצירה, מלבד זו ההכרחית שכפה עליהם מחוג הדלק אחת לשלוש מאות וחמישים קילומטר. עצירה נחשבה פריבילגיה במקום כמו מדבריותיה האכזריים של אפגניסטן, שלא גילו רחמים עם איש. לא כל שכן עם אורחים בלתי קרואים שכמותם.
מדי פעם בפעם חלפו השניים על פני עמק קטן וירוק, כמעט ונסתר מן העין, עמוס בפריחתו האדומה של צמח הפרג. עם הכיבוש האמריקאי חזרו חקלאים רבים לגדל את שנאסר מטעמים אסלאמיים בתקופת שלטון הטליבאן, בהופכם חזרה את מדינתם ליצאנית האופיום הגדולה בעולם.
מזה כמה שנים נחשב האזור המערבי של המדבר האפגאני, בו נסעו עתה, לחלק המסוכן ביותר בארץ הטליבאן. מרחבי אבן וחול אין סופיים יצרו מבוך טבעי של מנהרות ונקיקים נסתרים מעין מצלמות לווין, ביוצרן קרקע אידיאלית לפעולות ההתנגדות האסלאמית. הסגפנות האיתנה, שפותחה במשך שנים של התנגדות לכובש הרוסי, קיבלה את פניהם של האמריקאים ובני בריתם, כמו גם את העוברים שם, בגיהינום של תופת ואבק.
נהג הטרקטורון העייף סחט את מעצרת הגז בכוח הרב ביותר שהצליחו ידיו לגייס. מכשיר הניווט הלווייני סימן כי הגיעו לחלקו האחרון של מסעם. הלילה, לשם שינוי, ידע, ישנו כבר במצב נייח.
מרחק כמה עשרות קילומטרים משם, בסמוך לגבולה המזרחי של איראן, הלמו הפטישים בכוח ביתדות האוהל, נועצים אותן עמוק אל תוך הקרקע החולית. רוחות שרביות ראשונות סימנו את שלהי האביב בין נקיקי הסלע, ובניו של ראש השבט עמלו שעות נוספות בתקווה, שסופת החול שהלכה ונרקמה, לא תצלח גם הפעם לשאת עימה את יריעות הבד הנטועות. ריחות של קדירת אורז וכבש בישרו כי במאהל משפחת נחף הושלמו ההכנות האחרונות לביקורם הצפוי של האורחים.
כמה דקות אחר כך, כבר פרק הצמד את ציודו, מפקיד את הטרקטורון בידיו של אחד הבנים. מערה סמוכה תשמש לו בית עד שישובו ממסעם מזרחה.
משנכנסו לבסוף האורחים אל תוך האוהל, ציפתה להם כבר קבלת פנים חמה, בדמות ארוחת מלכים, שכללה את המיטב שהיה למטבח המדברי להציע. בעודם מקנחים במגש עמוס במעדן עשוי גבינת צאן ודבש הוגשו אל השטיח גם כוסות קפה ותה קטנות, עמוסות עליי נענע ומרווה, שנמזגו באיטיות מתוך פינג'אן נחושת מסורתי.
משסיימו לסעוד את ליבם, פרש אחד האורחים אל שנת הלילה, בעוד חברו נותר לינוק את צינור הנרגילה שהוצת מבעוד מועד. ניחוחות טבק התפוח מילאו את חלל האוהל בזיכרונות מסע קודמים, בהשרותם אווירה נינוחה ומשכרת. עכשיו, כשנותרו לבדם, הייתה זו גם סוף סוף גם הזדמנות להחליף כמה מילים עם השייח.
האורח לגם את כוס הקפה, מתאמץ שלא לעוות את פרצופו ברגע המגע של המשקה, שהומתק בהגזמה, עם גרונו, מתוך כוונה לשמור על כבוד מארחו.
"יש בך געגועים לתקופה אחרת?" שאל בערבית מדוייקת, בוחן את עיניו החכמות והזקנות של מארחו, שהתפזרו עם עשן הנרגילה לכל עבר.
טארק, שישב למולו בישיבה מזרחית, לא מיהר להשיב.
גם אם גילו המדויק לא היה ידוע, אפילו לעצמו, נשק זה לעשור השביעי של חייו. כתפיו הרחבות ומבנה גופו הרזה והחזק, נשתמרו היטב אודות לאורח חייו הפעיל, בהקנותם לו חזות זקופה וגאה, כזו המשקפת נכונה גם את אישיותו הפנימית.
"אתה מתכוון לתקופה שלפני הכובש האמריקני?" שאל, פניו השחומות נחרצות לאורכן ולרוחבן בפסי קמט עבים, עדות לחשיפתן מרובת השנים לשמש ולאבק.
האורח הנהן לחיוב.
"געגועים ידידי הם כמו גרגרי חול. ברגע שעפו עם הרוח אין כול סיבה לחפשם שנית. זה טבח בשם אללה וזה הרג בשם הדולר. ההסברים והסיבות ללחיצה על ההדק שונים, רק הקורבנות נשארו כאן אותם קורבנות."
"כוונתך לעם האפגאני."
"כוונתי לכך שבמדבריות של אפגניסטן היום, כמו גם לפני אלפיים שנה, כובש הולך וכובש בא. אם זה טוב או אם זה רע זו בסך הכול שאלה רומנטית. כמו צדק, הכול בסופו של דבר נמצא בעייני המתבונן."
"ואתה, כמו אבותיך לפניך, בחרת לשבת מן הצד. לא לבחור שום צד."
"ישנה אמרה ערבית עתיקה שאומרת 'סטנה יא קדיש חטא יטלה אל חשיש' ופירושה חכה יא סוס עד אשר יצמח העשב" משך בכתפיו, מתרגם את המשפט לאנגלית, למרות שידע כי האורחים מבינים היטב את דבריו גם בשפת המקור. "ישנם דברים שהשעה עוד לא הבשילה להם וישנם גם אחרים שלא יבשילו לעולם. נכון לעכשיו אנחנו פשוט חיים את חיינו, כפי שעשו אבותינו במשך דורות שלמים לפנינו " השיב בחיוך, יונק את עשן הנרגילה עמוק אל תוך ריאותיו הזקנות.
"תמיד חשדתי שטמונה בך נפש של פילוסוף." השיב רפאל, בשחררו ענן סמיך משלו.
"כן? גם כשעזרתי להבריח את בכירי אל-קאידה מתחת לאף האמריקאי לפקיסטאן עדין חשבת כך?"
הוא שתק רגע, מחפש תשובה הולמת לדבריו האחרונים של טארק. ממרחק לא רב במיוחד נשמעו הדי יריות מנשק אוטומטי, מתערבבים בקולות החיזור של צרצרים בהרמוניה כמעט מושלמת.
"אתה מודע לעובדה שמי שיושב יותר מידי זמן על הגדר עלול למצוא עצמו בסוף בלי מקום בטוח להניח את רגליו משני צדדיה."
"יתכן ואתה צודק ידידי. זו גם הסיבה, שהאתגר האחרון שהצבת בפניי, גורם לי לחשוב שיתכן ועשיתי טעות."
"חשבתי טארק שאתה דווקא אוהב אתגרים."
"אני אוהב גם לחיות אדון רפאל, ואתה ומלאכי החבלה שלך הופכים את המשימה הזאת עבורי קשה יותר ויותר."
דממה דקה השתררה בעקבות דבריו האחרונים של טארק. הם חלקו אותה יחדיו עוד כמה דקות פורשים אחר-כך כל אחד ליצועו.

למחרת בבוקר הוערו האורחים כמה דקות לפני הזריחה. זמן קצר אחר כך כבר הועמס כול ציודם על גבם. כשיצאו אל אוויר הבוקר הפתוח הכתה הצינה באכזריות בפניהם המכוסות. במרחק בישרה שמש אדמדמה על בואו של יום חדש ומלא הפתעות.
"שוקראן יא חביבי." הודה רפאל למארחו, מעביר בלחיצת יד חמה גם חבילת שטרות מגולגלת.
"אללה רוכב עם אלו המעיזים." נפרד. נעלם מאחורי יריעות האוהל.
לעומת חלקו הראשון של המסע, שהתנהל בצורה רכובה, הייתה כעת תנועתם רגלית. הם נעו במהירות יחסית, שומרים על מרווחים קטנים, בהקפידם להסוות ככל שניתן את תנועתם. בראש צעד מוסא, בכור בניו של טארק. היכרותו רבת השנים עם תווי השטח המסוכן מסייעת בידיהם לא רק להתקדם בבטחה, סמויים מעין אדם, אלה גם בנתיב תת קרקעי כמעט, הנסתר מעין לווין.
הם התקדמו בשתיקה מוחלטת, אוגרים כוחות להמשך. ארבעים קילומטרים הפרידו בינם לבין היעד הסופי, שלושים ושמונה מתוכם שכנו במעמקי הממלכה האיראנית.
נתיב התקדמותם המפותל והקשה עלה וירד חליפות, מאתגר את יכולתם הפיזית והמנטאלית לשמור על הקצב שהכתיב המוביל. אף על פי שחצו לפני מספר שעות את קו הגבול האיראני, לא ניכר הדבר בשוני כלשהו בתוואי השטח. לעיתים קרובות מידי נדמה היה לצמד העוקבים, כי חגים הם במעגלים סביב זנבם. היטב ידעו כי גם את הדבר נכון, ואיש אמונם הוליך אותם שולל, אין באפשרותם למצוא את דרכם חזרה בלעדיו, ועל כן הניחו למחשבות אלה להתפוגג אל תוך ריכוזם במאמץ הפיזי.
קצב התקדמותם האיטי מהמתוכנן של העוקבים חידד את חוסר סבלנותו של המדריך, שהלך ופתח פערים ממלוויו. על פי לוחות הזמנים, אמור היה כבר להתגלות בפניהם מקור מים גדול, המסמן כי הגיעו מחוז חפצם. במקום זאת היו עסוקים בשעה האחרונה בטיפוס קשה ועיקש במעלה כמה שלוחות גבוהות במיוחד. אור היום שהלך והתמעט צבע את הרקיע בגוון אדמוני חזק, מאיץ בהם עוד יותר לנסות ולהדביק את המדריך, שניצב כבר שפוף במעלה ההר, מסתווה מנוכחותה של תצפית אויב אפשרית.
רק עתה, משסיימו לטפס במעלה השלוחה הגבוהה ביותר, יכלו להבחין גם הם בשוליה התכולים של ימת הלמנד, שהתריסה בניגודיות צבעים עזה כנגד המדבר האפור. מקור המים הגדול, שמוקם דרום מערבית לעיר הפרסית זבול, שכן במרכזו של עמק פורה וירוק, שניצב כנווה מדבר כמה עשרות קילומטרים בלבד מהגבול האפגאני הצחיח.
הייתה זו כפי הנראה נקודת הציון לה ציפו, כיוון שמבטיהם החשדניים התפוגגו במהירות עם הופעתה. הם נצמדו אל המדריך, נעזרים בקרניה האחרונות של השמש כדי לנסות ולהבחין בסימנים למעשה ידי אדם, ברחבי המורד הטרשי.
לאחר כמה דקות, בהם סרקו ללא תוצאות את המורד, צדו לבסוף עיניו החדות של רפאל את אשר חיפשו.
"שם" הוא אמר, ידו מצביעה אל עבר נקודה ששכנה ממש לרגליהם. בסמוך לגדה המזרחית של הימה הגדולה בצבצו שוליו של צריח, אשר נראה היה כקבור בסלע.
"איווה!" הנהן מוסא בראשו, מאשר את שחשב רפאל. הם הגיעו אל יעדם.
שתיים עשרה שעות של צעדה מאומצת הגיעו אל קיצם, בדמותה מלאת ההדר של שקיעה, על ימת הלמנד. צללים ארוכים נמתחו מצמרות עצי השיטה הבודדים שבמורד, מתאחדים כעבור כמה דקות לכדי חשיכה גמורה ומוחלטת.
כששיסף רפאל את גרונו של מוסא, היו אלה רגעים בודדים בלבד לפני שסיים זה לארגן את תרמילו חזרה על גבו, לקראת המסע המתיש חזרה.
"אללה רוכב עם המעיזים." אמר רפאל בקול קר ומחושב.
בשעה שהחלו בטיפוס הקשה במורד המדרון התלול, כבר כמעט ודעכה האש במאהל החרוך של חמולת טארק. צעקת הקורבנות נדמה גם כן כבר מזמן. האש, שיצרה פצצת המימן הזעירה, סיימה לעכל את אחרון מוצרי הבערה שנותרו עוד בסביבה הטרשית, מותירה תחתיה רק חול ואבן.
הטיפוס במורד בחסות החשיכה התנהל במהירות גדולה יחסית. רבות הודות לציוד הרב שהשילו בפסגה. מעתה תהיה משימתם תלויה בשלושה מרכיבים, השזורים האחד בשני, במארג בלתי ניתן להפרדה: מהימנות המידע שברשותם, המהירות בא יפעלו ומזל. עד כמה שבזו למרכיב השלישי בחבילה, במשימה נועזת ומורכבת, כמו זו שניצבה עתה בפניהם, היה זה, כפי הנראה, הרכיב החשוב מכולם.
כמו בכל מערך אבטחה, נקודת החוזק שלו יכולה להוות לעיתים גם חולשה מהדהדת. על כן המאמץ הרב, שהושקע על מנת להסוות את עצם קיומו של המקום, חייב נוכחות אנושית כמעט אפסית סביבו, מה שהקל את מלאכת ההתקרבות אל הצריח הקבור עד מאוד.
מלחם הלייזר הקטן כרסם את רשת הפלדה ביעילות מפחידה. שלושים שניות בלבד חלפו מרגע הפעלתו עד שזחלו כבר בתוך התעלה הצפופה.
הבונקר התת-קרקעי, אליו חדרו, נבנה משני חלקים נפרדים, שחוברו ביניהם על ידי רשת של תעלות אוורור ומסדרונות. חלקו החיצוני והחדש של המתחם נבנה בתקופת שלטונו של השאה האחרון, מוחמד רזא, חלק זה תוכנן ונבנה כבונקר תת קרקעי מבוצר. חלקו השני, הפנימי יותר, היה כבר מבנה ישן ומסתורי בהרבה.
אגדות מקומיות רבות נסבו סביב מקור המתחם העתיק, שנחפר אי שם במאה השביעית לפני הספירה. לפי רבות מהן שימש במקור כמוקד לטקסי קורבן אדם, שכת מאמיניה נהגו לבתר את הבשר החי בעזרת שיניהם, כסגולה לאריכות ימים. מנהג קדום זה חוסל בתקיפות עם השתלטות דת האסלאם על האזור. אגדות מאוחרות ומהימנות מעט יותר, מתייחסות אל המתחם כמקום מסתור לכמה מאוצרותיהם היקרים והנדירים ביותר של מלכי פרס, שהוצפנו עם הדורות למשמרת מפני הכובש המתחלף. אף אחת מאותן סברות לא זכתה מעולם לאישור או הכחשה רשמיים כלשהם.
הם זחלו האחד בעקבות השני בדממה, מאירים את דרכם בעזרת פנס, שמוקם בקדמת ראשם. קרניי האינפרא אדום ששלח, תורגמו לכדי תאורה של ממש, בעזרת זוג משקפיים מיוחדות שהרכיבו.
הזחילה עצמה הייתה אתגר פיזי לא פשוט. זאת כיוון, שקוטרה של תעלת האוורור עמד על מעט יותר מחמישים סנטימטרים, מה שכיווץ את גופם לכדי פקעת אנכית צפופה, בתרגלם זחילה דמוית נחש על גחונם. היטב ידעו כי פורץ פחות מוכן או מיומן משניהם, היה נכנע במוקדם או במאוחר לאתגר המחריד. הנחה זו, שעמדה בוודאי גם לעיניו של המתכנן, שירתה אותם כצפוי בהעדר מנגנוני במקום התרעה. על פי מידע מודיעני מוקדם, שהצליחו לאסוף, יהיה עליהם להתקדם כחצי קילומטר ולהעמיק עוד כשישים מטרים אל תוך בטן האדמה, בטרם יגיעו אל נקודת הציון הבאה.
כשנעצרו לבסוף, כעבור כארבעים דקות של זחילה מאומצת, חסמה שוב רשת ברזל דומה לזו החיצונית את נתיב התקדמותם. בטרם הפעילו הפעם את מלחם הלייזר, וידאו, כי החדר אליו הובילה התעלה, היה ריק. כשנעמדו בתוכו כעבור כשתי דקות נוספות הייתה התחושה משחררת פיזית אך מתוחה עד מאוד.
הם סרקו את החדר בחפשם אחר סימן שיאמת את המידע שבידם. כמות ארגזי המזון הרבה שהקיפה אותם אישרה כי נמצאים הם באחד מחדרי המזווה של המתחם. רגע אחד עוד התרשמו מכמות הארגזים האדירה, שיכולה הייתה לספק בשעת הצורך את מזונם של כמאה איש, במשך חודשים רבים, בשני כבר שקדו על פריצת מנעול הדלת.
משנסגרה דלת המזווה מאחוריהם מצאו עצמם השניים בתוך אחד ממסדרונות אזור השירות של הבונקר, שכלל על פי המידע כתריסר חדרים שונים. אף על פי שלא היה אמור אזור פנימי ונפרד זה להיות מכוסה במערכות התרעה או מצלמות, הקפידו לסרוק את המעבר בעזרת גלאי פעילות משוכלל שאיתר פעילות חשמלית. גלאי נוסף, שהוחזק בידיו של המלווה, סרק אחר המצאות פעילות תרמית בסביבתם המעידה על כוחות אבטחה קרובים.
הם נצמדו אל הקירות, חולפים מאחורי גבה של עמדת שמירה מאוישת, שחסמה את המעבר אל תוך המסדרון בו נמצאו. כדי להמשיך אחר כך,ידעו, יאלצו להתמודד עם השומר, אך לעת עתה העדיפו להמשיך בגניבה.
שלוש דקות אחר כך כבר היו בתוך חדר החשמל המרכזי של המתחם, עמלים על השלב השני והמסוכן של תוכניתם. החל משלב פעולה זה יהיה עליהם לפעול במהירות רבה בהרבה.
רגע לפני שעזבו את החדר, וידאו כי כל חבילות הנפץ הפלסטי מונחות היטב במקומן, נעוצות מרעומים ודרוכות.
הם חזרו אל המסדרון, מתגנבים מאחורי גבו החשוף של השומר.
כשננעצה הסכין עמוק בתוך חלל צווארו, חסמה כבר כף יד נחושה את נתיב צעקתו, מוודא כי יצנח אל הרצפה בדממה.
כל שהפריד עכשיו בינם לבין ליבו של הבונקר, הייתה דלת פלדה משוריינת, נעולה בנעילה חשמלית וקוד. היה זה הזמן המתאים להפעלת מטעני הנפץ.
חששותיהם מרעש מחריש אוזניים התבדו. קירות הבונקר העבים בלעו את הדי הפיצוץ בצורה בלתי צפויה וכמעט מושלמת. אף על פי שאף אחד מהמטענים שהושארו מאחור לא היה גדול במיוחד, עשה מיקומם המדויק את שלו, מעביר את המסדרון למצב חשוך ואת הדלת למצב פתוח.
הם החליקו קדימה בזריזות. אמצעיי ראיית הלילה שלראשם מסייעים להתקדמותם המהירה, אך מבליטים את נוכחותם כאורחים בלתי קרואים. רפאל בחן את שעונו בשביעות רצון. אם בשלב זה עדין לא הופעלה מערכת הגיבוי החשמלית, סימן שאנשיו של טארק הספיקו לטפל בגנרטור. בדיוק כפי שסוכם מבעוד מועד. כמה טוב לדעת שעוד אפשר היה לסמוך על אנשים. חשב לעצמו רפאל בציניות.
אם הכול מתנהל כשורה, אמור במקביל כעת גם לחדור עדר גדול של כבשים אל תוך מתחם הבונקר העילי, מבעד לגדרות החשמליות שפעולתם הופסקה. הסחת הדעת שייצרו קיווה, תסייע למלאכת הבלבול.
הם חלפו על פני עיקול חד נוסף, מבחינים במצלמת אבטחה חדישה ודוממת שתלויה הייתה מעל לראשם. תחתיה, הוטבע בצבעים עזים, סימלה הרשמי של הממלכה האיראנית. נורת החיווי החשמלי הדוממת, שמוקמה בראשה, העידה כי זרם החשמל, שאמור היה להפעיל אותה, נותק.
משחלפו על פניו התחלפה תפאורת הבטון של הבונקר החדיש, בקירות אבן צפופים ותקרת המתכת האקוסטית בקימור קשתי עתיק. הייתה זו נקודת החיבור בין חלקו הישן והחדש של המתחם.
רפאל עצר רגע. שולף את הנשק האוטומטי מחגורתו, מורה למלווה לנהוג כמוהו. מעתה הניח, תגדל בעשרות מונים הסבירות למגע ישיר עם אנשיי האבטחה של המקום.
חדר הכספות העתיק מוקם בליבו של המתחם התת-קרקעי. החדר המאובטח תוכנן כך שבקדמתו מוקמה עמדת שמירה מאוכלסת עשרים וארבע שעות ביממה. גם עמדה זו עמדה כעת באפילה נחתכת באלומת פנסים, שחרצו את החושך בתנועות ריקוד עצבניות שהפעילו בדממה השומרים.
צרור יריות מדויק, מצידם של הפולשים, המחיש כעבור כמה שניות עד כמה היה יתרונם ברור. מסתיים בצניחתם חסרת חיים של ארבעת השומרים אל הרצפה.
הם תחבו את הנשק חזרה אל הנרתיק, מתפנים למלאכת הפריצה.
דלת הפלדה, שהפרידה בביטחון מתנשא בינם לבין מטרת ביקורם, עמדה לגלות גם היא כי הם באו מוכנים.
"מחולל" פקד רפאל על עוזרו, שמיהר לשלוף מכשיר קטן וגלילי מתוך התיק שנשא על גבו.
"כדאי שתתרחק." אמר, בשעה שחיבר את המכשיר אל לוח הפיקוד של הדלת, ביוצרו מעקף בחיווט.
לוח הפיקוד הקטן השמיע צפצוף שסימן כי חזר לחיים. כמה זמן בדיוק ייקח למערכת לאתחל את עצמה לא ידע, אך הניח כי יהיה קצר למדי. מהידע הטכני שצבר בהכשרתו למד כי מנגנון קבלת קוד מצריך מעבד מהסוג הפשוט ביותר.
"אינפרא" פקד רפאל, פורש את כף ידו.
הוא נטל את המכשיר הקטן שהונח בתוכה, בהאירו את לוח המקשים. במקום לבזבז שעות בפריצת הקוד בן שבעת התווים, איתר על פי מסלול טביעות האצבע, את המקשים הבודדים עליו לחצו קודמיו. כל שנותר לו עתה היה להרכיב מילה ברת הגיון. הוא הזין את הרצף האקראי אל תוך מחשב קטן, בבוחנו את רצף המילים האפשריות בשפה הפרסית, שפלטה התוכנה.
בזו אחר זו הזין ברצף את התוצאות, עד שניאותו הנורה האדומה והזמזום המסרב בפאנל הפיקוד להתחלף בקול אוושה פניאומאטית ונקישת בריח, שהעידו על כניעתו של המנעול.
בינתיים, כמה מטרים מעל לראשם, נרקמה לה בחוץ מהומה שלמה. עדר הכבשים הגדול שנהדף על ידי כחצי תריסר כלבי רועה גרמני, הציף את החצר הפרוצה בכדור צמר קולני, חוסם את הגישה פנימה כמו גם החוצה. נפילת המתח יצרה האפלה גמורה, מנתקת את אספקת החשמל למסכי הטלוויזיה, שהיו בעיצומו של שידור משחק הכדור-רגל הגורלי בין נבחרות איראן ומצרים, במאבקן על הכרטיס האחרון לחצי גמר אליפות ערב. השילוב הקטסטרופלי בין השניים החל בתגובת שרשרת אלימה, בסופה מצאו עצמם מרבית יושבי החדר מטילים כל שנקלע בדרכם, כולל חבריהם, אל עבר קירות המבנה בכעס.
סמוך לשם, בחדר הפיקוד של המוצב, מרט תאופיק את אחרונות שערות ראשו בזעם. במוצב תחת פיקודו שרר תוהו ובוהו, ואף אחת מהתרגולות עליהם התכונן לשעת חירום לא נראתה כעובדת. שבע שנים פיקד על המתקן, ומעולם לא נזקק אפילו לנסות ולהפעיל אחת מהן. שבע שנים בהן טפחו עד כה כרסו כמו גם משכורתו בהתמדה ובאין מפריע.
"כבר יש לי קו טלפון?" צרח בפעם הרביעית בשתי הדקות האחרונות על צמד חיילים, שנראה מבוהל גם כך.
מפחדים להשיב בשלילה, עשו עצמם השניים כעובדים על הבעיה.
"שמישהו ירד כבר לבדוק את חדר החשמל!" צווח. בועט בעצבים בכל אשר ניקרה בדרכו, כולל רגל שולחן אחת, שהלמה חזרה בכוח באצבעות רגליו.
"שלחנו אנשים לפני מספר דקות אדוני" השיב סגנו, שהיה גבר גוץ בעל מבנה גוף ביצתי ורעמת שיער מתולתלת שזיכוהו בקרב פקודיו בכינוי הגנאי אל-בטיח, האבטיח. "חלק ממנגנוני הדלתות הפסיקו לפעול עם הנתק החשמל, אחרים דווקא עברו למצב נעילה קבוע. אנחנו עובדים על פתרון הבעיה ברגעים אלה ממש." הוסיף, בקול בכייני.
"עובדים על זה כמו שני המטומטמים האלה שם?!" שאל, בהצביעו על צמד האלחוטנים שברוב ייאושם עברו כבר מגירוד בראשם לגירוד ישבנם.
אל-בטיח סבב על עקביו בחוסר אונים, מחפש שעיר לעזאזל לפרוק עליו כמה פקודות סרק. הוא בחן את ערימת האידיוטים שאיישו את חדר הפיקוד, בעוד מפקדו מתפנה לבעוט ברהיט נוסף. רק כשצלצל כעבור כמה שניות נוספות מכשיר הטלפון הנייד שבכיסו, הבין עד כמה השכיחה ממנו הפאניקה את ההיגיון.
"תתקשרו למטה בנייד!" צרח, בטרם טרח לענות לשיחה שקיבל, "שמישהו יחייג כבר לבונקר!"
עד ששלף את הנייד מהכיס, כבר היה ברור לו שהיום הזה עתיד להיגמר ברע.
במעמקי חדר האוצר דברים דווקא התנהלו כמתוכנן עבור צמד האורחים הלא קרואים. כמעט שלושת אלפים שנות היסטוריה הקיפו אותם בטבעת של עושר בלתי נתפס, שנגלה מבעד לדלתות שנפערו.
לא נדרשת הייתה הבנה מרחיקת לכת בארכיאולוגיה של העולם הקדום, כדי להבין שהמקום צפן בחובו את אחד האוספים היקרים והנדירים עלי אדמות. עד מהרה איבדו עיניהם של השניים אחיזה בתוך האושר הכביר, שעל אף המסה האדירה אותת למתבונן כי נבחר בקפידה רבה.
היו שם פסלים מצריים של פרעונים עשויי זהב וברונזה, אלילים אפריקניים מגולפי שנהב, אלי ים עתיקים לצד חרבות אבירי צלב מעוטרות יהלומים, עשרות רבות של דמויות אישה מהתקופה ההלניסטית, לצד דמויות עתיקות של פסלי חיות מתקופות קדומות הרבה יותר.
רפאל חצה את האולם במהירות. פוסח באדישות על תכולת המדפים העמוסים לעייפה. מאחוריו השתרך ידידו, מתקשה מעט לעכל את שקלטו עיניו. היו אלה שורת אריות בגודל אמיתי, יצוקים בארד, שהקשו עליו להתאפק במיוחד. היה נדמה כאילו עומדים הם להתעורר לחיים בכל רגע. הוא נעצר ליד אחד מהם, שנשא את טופרו הכבירים באוויר בתנוחה מאיימת. חותמת צלב שזורה באותיות לטיניות עיטרה את צידי גופו.
ידו נשלחה בחשש כדי לחוש את מגע האריה הישן. כשהרים שוב את עיניו נעלם כבר רפאל הרחק במעמקי החדר. מבחין בכך משך את ידו חזרה במהירות.
"אינדיאנה חכה לי!" קרא, עובר למצב ריצה.
כשהשיג אותו מצא אותו עומד בפני דלת שחורה ונעולה, שמוקמה בירכתי האולם.
"זה לא יאמן פשוט…" פתח.
"המנעול הזה?" השיב רפאל.
"האוסף הזה….ביקרתי כבר בכמה מוזיאונים גדולים אבל יש כאן דברים שלא זכיתי לראות באף אחד מהם."
בין ידיו אחז רפאל במנעול הגדול ביותר בו נתקל מימיו. "יש כאן קרוב לארבעת אלפים שנות היסטוריה. מלכיה הקדומים ביותר של האימפריה הפרסית היו אספנים גדולים של אוצרות אך הגדול שבהם היה כורש, שממלכתו האדירה הגיעה עד לגבולות הצפון-מערביים של הודו ממזרח ומדרום עד למדינות תימן ומרוקו של ימינו." השיב, בעודו מצמיד כמות נכבדה של חומר נפץ לבריח הכבד שאטם את הדלת שלפניו.
"חתיכת אוצר…"
"אני מקווה שלא פיתחת סנטימנט מיוחד לשום פסל כאן." הוסיף, בסמנו לחברו להתרחק לאחור ולתפוס מחסה.
כשלחץ כעבור מספר שניות על ידית המרעום, הדהד הפיצוץ החזק ברחבי האולם, מתיז רסיסים של זהב, נחושת וחרס לכל עבר. כמה מדפים סמוכים במיוחד למוקד הפיצוץ קרסו כמבנה קלפים אל תוך הרצפה עמוסת הפסלים.
"מוטב שנמהר." אמר רפאל עם התפזר האבק מעט.
"אני מניח שאתה צודק. את הרעש הזה בטח שמעו עד לטהרן."

כמה עשרות מטרים מעליהם רעדה האדמה מתחת לרגליו העצבניות גם כך של תאופיק.
"מה זה היה?" צווח על סגנו, שהיה עסוק בלהדוף צמד כבשים עקשניות, שניסו לחדור פנימה אל תוך חדר הפיקוד.
"קח את שני הליצנים האלה איתך ורד לשם כבר!" נבח.
עזיז מיהר לציית.
"ואל תעז לחזור לפני שברור לך לגמרי מה לעזאזל קורה שם!" קרא בעקבותיו.
כשהחל לטפס עזיז במורד המדרגות, היה לו כבר ברור שהכול שם לא כשורה. עשן דק היתמר במעלה המסדרון מהול בניחוח מחניק וחרוך. שאון המולת משחק הכדור-רגל, שהפך בחסות האפילה לזירת התגוששות, סירב לגווע מחד, בהצטרפו לקול פעיית הכבשים במקהלה צורמנית ומטרידה.
הוא אחז את הפנס בידיו הרועדות, הודף את צמד מלוויו הפחדנים קדימה אל תוך מלתעותיו החשוכות של הבלתי נודע. לו רק פחד משארב לו למטה, קצת פחות משפחד מזעמו של תאופיק, היה ודאי כבר מזמן בדרכו חזרה אל חדר הפיקוד.
מאה עשרים ושמונה מדרגות הפרידו בינם לבין קומתו התחתונה ביותר של הבונקר. מאה ועשרים מדרגות בהם נתן עזיז לדמיונו להשתולל. כמעט עשרים שנה שירת במשמרות המהפכה של איראן, שש מתוכם בילה במוצב הנידח. גם אם זכרונו לא נחשב כתכונה החזקה ביותר בה ניחן, לא הצליח להעלות בו כעת אירוע מסעיר יותר מסופת חול. ועכשיו זה.
מחצית הדרך הייתה כבר מאחוריהם. לא הייתה זו נחמה גדולה, בהתחשב בעובדה שהם נעו בכיוון הסכנה. באור מלא הכיר כל אבן במוצב כאת כף ידו, בחשיכה אליה נקלעו נראה לו גרם המדרגות הארוך כלקוח מתוך סצנת אימה, שראה פעם בסרט מצרי, שהתחולל מרביתו במעמקי קיברו רדוף הרוחות של תות-אנח-אמון.
בעודם מתקדמים אחזה בו לפתע רוח שונה לגמרי. היה הוא קצין בכיר בצבא הרפובליקה האיראנית וההתנהלות לא הלמה אותו כלל. במאמץ רב הדף את רפיון הידיים שאחז בו, מדלג במורד המדרגה האחרונה אל רצפת המרתף. כמה גרוע זה כבר יכול להיות? שאל את עצמו, מורה לצמד מלוויו שלופי האקדח, לפנות תחילה אל עבר חדר החשמל.
בינתיים, עלה סוף סוף בידיו של טכנאי הגנראטור להבחין כי הסיבה בגינה יצא זה מכלל פעולה הייתה שרוקן מתכולת הסולר שלו. לאחר שמילא את המיכל מחדש העביר אותו סוף-סוף חזרה למצב פעולה.
חזרתו של החשמל לחדר הפיקוד העלתה חיוך, לראשונה מזה זמן רב, על פני פניו המוטרדים של תאופיק. חיוך אשר נמשך כל עוד לקח למחשב המצלמות זמן כדי לאתחל את עצמו. משזה עלה חזרה, פורס את המראות ממעמקי הבונקר, התחלף חיוך הניצחון הרחב שלו בהלם מוחלט.
"אתה לא תאמין מה קורה כאן!" צעק עזיז במקביל אל תוך אוזנו דרך מכשיר הטלפון הנייד. "מישהו פרץ את הכספת שלנו! יש לנו פה לפחות חמישה…שישה…חיילים הרוגים!"
"שמונה" תיקן אותו החייל שעמד לידו.
"אתה לא תאמין גם איפה אני נמצא עכשיו…רוצה לנחש?"
תאופיק רתח מזעם. הוא שקל רגע להעיף את המכשיר בכול הכוח על אחד ממסכי המחשב אך החליט לדחות את הרעיון בכמה רגעים "אני רואה אותך ואת שני המטומטמים האחרים במצלמות! ראש אבטיח שכמותך!" צווח, משליך מיד אחר כך את המכשיר היישר אל תוך המסך בו צפה בהם.

במקביל לשריקתם המאוחרת של צופרי האזעקה, ננעלו שני ארגזי עץ גדולים מבפנים, בתוך מעמקי חדר הדואר התת-קרקעי. מבחוץ הודבקו מבעוד מועד שתי מדבקות קטנות מנוסחות בפרסית רהוטה, שאמורות היו לשלוח אותם היישר אל שגרירות איראן בטוניס. משם, הניחו השניים, כבר יסתדרו בקלות בכוחות עצמם.
היה זה כפי הנראה החלק היומרני ביותר בתוכניתם של הפורצים. אך גם כעת, כששכבנו שם השניים מקופלים בחושך, היו סמוכים ובטוחים שהכול יסתיים כשורה.

פרק 16

קומנדר וינס ניתק את שיחת הטלפון הקצרה שניהל עם המפקדה, מתפנה לבחון את ההכנות האחרונות למבצע שתוכנן להערב. עוד כשמונה שעות נותרו עד תחילתו ונדמה היה שהכול עד כה מתנהל כמו שעון שוויצרי.
יממה אחת בלבד חלפה מאז נחת הצוות במוסקבה, אך משום מה נדמה היה לו שעבר כבר שבוע לפחות. הייתה זו דירת מסתור שכורה וגדולה, שמוקמה באחד מפרבריה המבוססים של העיר, בעלת מצוקת הדיור הגדולה בעולם. הדירה עצמה הייתה מרווחת מאוד וכללה חמישה חדרי שינה, חדר הסבה גדול ומרפסת שיזוף מרווחת שהשקיפה על אחד הפארקים היפים בסביבה.
על פי המתווה, שהונח כעת על השולחן של וינס, תודרכו הכוחות הרוסיים לספק מעטפת ליחידת ה'רומח' במידה והאירוע יזלוג מחוץ לגבולות הגזרה שהוגדרו ויסכן אזרחיים מקומיים. במידה ויצליח הכוח לסיים את המבצע כמתוכנן, הוסכם בין גופי הביון כי המבוקש יועבר על ידי האינטרפול אל מחוץ לגבולות המדינה.
עד כה שיתוף הפעולה עם המודיעין הרוסי הניב מידע מדויק ואמין אודות מיקומה של המטרה, כמו גם שיגרת יומה. מידע שכזה, חזר ואמר לעצמו וינס, עשוי לשרת גם יוזמה למבצע מקומי במידה ויתמהמהו מספיק כדי להניח להם להתכונן לאחד שכזה.
"אתה רוצה לעבור שוב על הפרטים?" שאל פול, פניו שקועות מאחורי גרסתו האנגלית של ה'מוסקוב טיימס'. בקדמת פניו צעקה כותרת הראשית באותיות שחורות וגדולות: אין גבול לחוצפה: מנכ"ל חברת בריטיש פטרוליום נצפה "מנהל" את המשבר במפרץ מקסיקו מתוך מרוץ יאכטות יוקרתי.
"הייתי שמח לדעת איפה לעזאזל נמצאים כעת למשל הטכנולוג והגששית שלנו." ירה וינס.
"טייגר מפצח עדין את קוד הגישה למרכזייה הסובייטית ואלכס חזרה לא מזמן מקניות." השיב אריק, שישב מימינו של פול, עיניו נעוצות בתרשים מפורט של בניין הדירות בו שכנה מטרת המבצע.
"קניות?" נהם וינס.
"כן קניות." השיב קולה של אלכסנדרה מקצהו המרוחק של חדר ההסבה.
שלושת צמדי העיניים, שהפנו בו זמנית את מבטם אל עבר המקום ממנו בקע הקול, כמעט ויצאו מחוריהן במקביל גם כן.
היא הניחה את ידיה על מותניה בתנוחת דוגמנות מאולצת, עקבי הסיכה של מגפיה ננעצים בחוסר נוחות משווע ברצפת החדר, בהקנותם למימדיה, הגבוהים גם כך, בונוס של כמעט תריסר סנטימטרים נוספים. לגופה החטוב והמושלם עטתה אלכסנדרה שמלת מיני לבנה וצמודה עשוית עור, שנדבקה אל מותניה הצרות בעזרת חגורת ויניל תואמת, לבנה ומבריקה גם כן. צמד שדיה הזקורים הציצו מתוך חזיית פוש-אף הדוקה, כזו שהקיאה אותם מבעד למחשוף הנדיב שבשמלה, החוצה. שערה הבלונדיני והחלק נמתח לאחור בחוזקה, מבריק ומשומן, בחושפו את פניה היפות, אך המאופרות בגסות בלתי אופיינית. לרגליה הבלתי נגמרות נעלה את המגף הגבוהה ביותר שראה אריק מימיו. הבד הפלסטי והמבריק שלו הסתיים אי שם במעלה ירכיה החשופות. בסמוך למקום בו הסתיים כיסויה המינימאלי של החצאית.
"תתפלא אבל אני לא מחזיקה כדרך קבע בגדים ההולמים נערת ליווי במלתחה שלי…" אמרה בחיוך. מבחינה במתח המיני הרב, שיצרה הופעתה הפרובוקטיבית, "על כן נאלצתי לערוך קניות…אני חייבת לציין שדי הופתעתי מהקלות בה ניתן למצוא כאן, ברובע הכי יוקרתי של העיר, פריטי לבוש שכאלה"
אריק ניסה להגיד משהו, אבל המילים שיצאו מפיו נשמעו יותר כמו חריקה של ציר בלתי משומן מכל דבר אחר.
"לפי התגובה שלכם כנראה שקלעתי בול." הוסיפה, חגה על עקביה, בחושפה גם את עכוזה הקפוץ והמתגרה בפני הקהל ההמום.
"זה לא קצת מוגזם?" אמר לבסוף אריק, מנסה לדמיין איזה סוג של סוכנות ליווי יכלה להרשות לעצמה נשים ברמתה של אלכסנדרה.
"לחלוטין לא" השיב וינס, "על פי המידע המודיעיני שבידינו גם לקבועה שלו יש תלבושת דומה, לרבות מעיל פרווה תואם…"
"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך…" חייכה למשמע דבריו האחרונים, "הגעתי לתקרת האשראי שהסוכנות הקצתה…ועל כן לא הצלחתי לרכוש גם את המעיל…אין לך שמץ של מושג כמה עולה זוג מגפיים ראויות בעיר הזאת…"
"יופי של תלבושת לליל כל הקדושים יש לך שם!" אמר פול חוזר לקריאת העיתון.
"כן?…אתה חושב שאוציא איזה ממתק או שניים בעזרתה?"
"במקומות בהם אני מסתובב בדרך כלל הממתק היחידי שיציעו לך יהיה לגמרי בלתי מוסרי." השיב.
"וזה עוד לפני שראיתם מה הכנתי לו מתחת לשמלה הזאת…"
אריק ניסה לעצור את דמיונו מלהשתולל, מחליט כעבור מספר שניות שהיה זה קרב אבוד מראש.
"אם סיימנו את הדיון הפורה הזה אני מציע שתיגשי להחליף בגדים. יש לנו סיור מיקומים בעוד קצת פחות מחצי שעה ואין לי שום כוונה לעשות אותו עם זונה." קטע וינס את שיחתם לפני שתגלוש לפרטים גראפיים מעט יותר.
כששבו לדירת המסתור כעבור כשעתיים, תיאורטית, הכול כבר היה מוכן. טייגר הצליח לפרוץ את קוד המרכזייה, מתעל את המספר של סוכנות הליווי אל תוך המחשב הנייד שבדירה, צ’ן-מינג, הכין בעבורה של אלכס את הציוד הנדרש ואפילו מעיל הפרווה החסר נרכש מבעוד מועד, למורת רוחו של וינס.
את הזמן שנותר ניצלו אלכס והחבלן לחזרה על כללי השימוש בסם ההרדמה, שרקח במיוחד לצורך המשימה.
כיוון שהמטרה ידועה הייתה כמסוכנת במיוחד, ומתוך רצון להימנע מהתערבות הכוחות הרוסיים, הוחלט לנסות לנטרל אותו בעורמה במקום בכוח. סמי הרדמה סטנדרטיים פעלו את מערכת העצבים בהשתמשם במשאבת הלב כמאיץ. סם ההרדמה שרקח טייגר היה במינון גבוהה בהרבה מהרגיל ופעל מרגע חדירתו אל הגוף בעזרת מאיצי חלבונים, שמטרתם הייתה פיזור מהיר פי כמה.
"במידה ואת לא מצליחה להחדיר לו את זה למשקה או שאת לא מוצאת למשל את הפותחן, גם מגע עם העור יספיק." אמר טייגר, חיוך ממזרי נסוך על גבי פניו הצרות והבהירות.
היא הנהנה בהבנה, מגלגלת בין אצבעותיה הדקות את הבקבוקון הקטלני. "יש עוד כמה משקאות חוץ מבירה מחוץ לגבולות אירלנד" הפטירה לעברו.
אם את רמתו המקצועית הגבוהה של טייגר הסוותה בדרך קבע התנהגותו הילדותית, בארץ מוצאו קשה היה להתבלבל. כבר ממבט ראשון ניתן היה להבחין במוצאו האירי, שכלל מגוון רחב של אמצעי זיהוי משיער ראשו הג'ינג'י, דרך מבטאו הכבד ועד חיבתו, חסרת הפשרות, לבשר כבש וכרוב.
את כישוריו יוצאי הדופן, בתחום חומרי הנפץ והסמים, רכש ברחובות בלגרד משתייך לאחת מכנופיות הרחוב הקשוחות והמתוחכמות שידעה ארץ התלתן מעודה. בעסקת טיעון עליה חתם בגיל שבע-עשרה החליף כלא באקדמיה, משחיז את כישוריי ילדותו. בפעם הזו מצידו הנכון של החוק, בהופכו ברבות השנים לאחת ההבטחות הגדולות שיצאה ממחלקת החבלה מאז היווסדה.
"כשתרצי ללמוד דבר או שניים על ויסקי את מוזמנת לשיעור פרטי." קרץ לעברה בשובבות.
אלכס חייכה בסלחנות.
"אשמח אם תעברי לתלבושת מלאה. אני רוצה לעשות בדיקות אחרונות למצלמת המעקב שבתליון." התערב צ’ן-מינג.
"שוב…?" נאחנה ביאוש, "העקבים האלה הורגים אותי…"
"מוטב שיהיו אלה העקבים שיהרגו אותך ולא הטיפוס המפוקפק הזה" דחק בה צ’ן.
אלכס צייתה, נעלמת בחדר השינה, כדי לחזור כעבור מחצית השעה, לבושה במיטב מחלצותיה הזנותיים. מעיל הפרווה, שחסר בסיבוב המדידה הקודם, נח על כתפיה, מעניק להופעתה הצחורה את הטוויסט האופנתי שחסר בפעם הקודמת, כדי לספק את השיק הנדרש לנערת ליווי במעמדה.
"אם זה לא חילול הקודש אז אני לא יודע מה כן." אמר צ’ן, מיישר את תליון הצלב שעל צווארה. במרכזו מוקמה מצלמת המעקב הזעירה מאחורי אבן חן כחולה.
"לא חם לך בתוך התחפושת הזו?" תהה טייגר, בוחן לראשונה את הופעתה המרשימה בשביעות רצון רבה.
"אני לא יודע מה איתה אבל לי נהיה חם…" ציין צ’ן בהנאה מופגנת.
"איזה מזל שמדובר כאן באביב נוסח מוסקבה, נסה ללבוש את זה במדריד עכשיו."
לעומת הזחיחות שגילו שאר חברי הצוות, הסתובב אריק בחדר בעצבנות ניכרת. ככל שהתקרב הזמן הנקוב מצא יותר ויותר מקומות, בהם מצא לדבריו חורים, בתכנון המוקדם. "איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא בכלל יתקשר להזמין אותה?" תהה, המחוג בשעון שעל ידו מורה על חמש דקות לשעת הש'.
"המודיעין שלנו גורס שזה כבר ריטואל קבוע מזה כמה ימים. כולל השעה המדויקת." השיב פול במקומו של וינס, שעסוק היה במרפסת, בויכוח קולני שניהל במכשיר הפלאפון. מבעד לדלת הזכוכית הסגורה נשמעה שוב ושוב המילה אמריקאים משודכת לקללה עסיסית ומגוונת.
"אנחנו זזים. עכשיו!" אמר כעבור רגע, טורק את דלת הזכוכית בכוח.
"אבל הוא עדין לא התקשר אפילו…" ציין אריק.
"חוץ מפול ואריק אני רוצה את כולם במכוניות. עכשיו!"
הם התארגנו במהירות, נעלמים בזה אחר זה מבעד לדלת הדירה, בדרכם אל עבר חניית הבניין המקורה.
"זה האמריקאים או הרוסים שמוציאים אותך ככה מדעתך?" ניחש פול בעוד הקומנדר מצטרף אליהם.
"מסתבר שלדוד סם יש כאן מקורות טובים בהרבה משסברתי תחילה."
"יש משהו שאני צריך לדעת?" שאל.
"כן." השיב, "אם לא שמת לב הטלפון שלך מצלצל…"

אריק ופול חלקו בשתיקה את הרכב השכור, נוהגים בדרך הקצרה ביותר, דרך פרבריה העשירים ביותר של מוסקבה. פטרונו של השטן, כך מסתבר, לא רק שלא חסך בהוצאות על השקעתו, אלה גם דאג, על פי המודיעין הרוסי, לכרטיס אשראי פתוח לכיסוי גחמותיו הפרועות ביותר של עושה דברו, שכללו מלבד סוכנות הליווי היוקרתית, גם מסע שופינג נכבד באחת מחנויות הנשק הבלתי רשמיות של העיר.
הם חנו במרחק של רחוב אחד בלבד מהמלון. אם הכול יתנהל כמתוכנן אמורים היו ללוות בחשאי את רכבה של אלכס, בעוד קצת פחות ממחצית השעה, חזרה אל דירת המסתור. עקב מפגשם המוקדם עם המטרה והחשש שיזוהו, הוטלו עליהם הפעם תפקידי מעטפת בלבד.
הייתה זו מטלה אפורה וחסרת ברק, שהעצימה עוד יותר את תסכולם הגדול גם ככה. היה זה בבחינת הסיוט האולטימטיבי של כול סוכן פעיל: מבצע חשאי, חשוב ומסוכן ואתה מצוות בתפקיד זוטר של תצפיתן.
"יש לי תחושה רעה בקשר לכל הסיפור הזה." אמר לבסוף אריק, מפר את השתיקה שבמכונית.
"עושה רושם שאתה מזלזל מעט ביכולותיה של הגברת סמירנוף…בתור אחד שהיה שותף לחלקים גדולים מהכשרתה אני חייב לומר לך שהיא הרבה יותר מסתם עוד סוכנת יפה ומוכשרת."
"ובכל זאת. הרכבנו רומח שלם, הטסנו אותו עד למוסקבה והכול רק כדי לשלוח אותה בסוף לבד אל תוך לגוב האריות. זה נראה לי לגמרי לא הגיוני."
פול שתק. היה לו חלק נכבד בתהליך קבלת ההחלטות במבצע, כולל ההתעקשות על צורת הלכידה יוצאת הדופן. השיטה, שעמדה בניגוד גמור לכל תורות הלחימה שלמדו, הכילה מספר לא מבוטל של נקודות כשל בהתחשב ביכולותיו יוצאות הדופן של האובייקט והרקורד המפלצתי שצבר. הזלזול שהפגין בחיי אדם, כמו גם יכולותיו הפיזיות והשכליות, העמידו את הסוכנת בסיכון גבוהה בהרבה מהמקובל.
"אני יכול להבטיח לך שהיא יודעת טוב מאוד לאן היא נכנסת."
"אני מקווה שאין לאובססיה שלך בכל הקשור לתכשיט הזה קשר לכך." הוסיף אריק בשקט כאילו נזהר מאוזניים בלתי רצויות.
פני הפוקר של פול נותרו חתומות כשהיו. "אני מודה שבכל שיטת פריצה אחרת היינו חייבים לחשוף את הזירה לגורמים חיצוניים מחוץ ל'רומח' מוקדם בהרבה מהאופטימאלי."
אריק שתק. הוא קיבל להפתעתו תשובה מלאה ומנומקת בהרבה משציפה לקבל וכבר עתה חש שחצה את הקו האדום. זה שהפריד בין הדברים שרצה לומר ואלה שמוטב שישמור לעצמו.
לא רחוק משם, בפתח מלון הדירות, עצרה בינתיים מכונית מרצדס לבנה, מתוך דלתה מבצבצות צמד רגליים עטופות מגף לבן ומבריק. כמה שניות אחר-כך נעמדה על המדרכה זונת צמרת מפתה, מתנשאת לגובה מגוחך של מאה תשעים ושניים סנטימטרים. כשצעדה פנימה אל תוך לובי המלון המפואר, מטופפת בעקבי הסיליקון הקשיח על גבי הרצפה, קצת התקשתה להסתיר את חיוכה שנבע ממבוכה כמו גם מהתרגשות.
היא ניגשה הישר אל עבר פקיד הקבלה, שחנוט היה בחליפה מחויטת רבת רשמיות ומכופרת עד כדי חניקה. כבר בסיור המקדים שערכה במקום, יכולה הייתה להתרשם כי מי שעיצב את החלל בחר לעשות זאת בראוותנות מופרחת, ששבה כמוטיב חוזר בכל מקום כמעט בו ביקרה בעיר האדומה.
היא נעצרה לבסוף, מתנשאת מעל לדלפק הקבלה כבת-יענה אנושית. מעל לראשה תלויה הייתה גולת הכותרת של הלובי, בדמותה הגרוטסקית של נברשת קריסטל עצומה ומיותרת.
"ערב טוב" אמרה, מגלגלת את שפת אימה במתיקות בינות לשפתיה הדשנות.
"ערב טוב גם לך גבירתי" השיב השוער ברשמיות. מחליט שלא להיגרר אל תוך מחוזות הפלרטוט שבחכתה. "חדר מס' שישים ושמונה, קומה שישית שמאלה."אמר ביובש, משפיל חזרה את עיניו אל תוך דלפק הקבלה.
כשנפתחה דלת המעלית בקומה השישית הבינה אלכסנדרה, לראשונה מאז הונחו בפניה פרטיו המלאים של המבצע, שלמרות שהייתה מגובה באנשי מקצוע מעולים, הייתה שם למעשה בפועל לגמרי לבדה. גם אם לא הייתה תחושה זו זרה לה, היה בה בהחלט משהו מכונן.
בית אביה, שראה בהפרדה מהעולם החיצון חלק בלתי נפרד מהכשרתה האצילית, חיי הסגפנות שסיגלה לעצמה כספורטאית ותקופת הכשרתה האינטנסיבית באינטרפול, לימדו אותה הלכות בדידות בהופכה אותן מכורך מציאות לכלי הישרדות ראשון במעלה.
זוג מבוגר ועייף מהחיים, חצה את המסדרון שלפניה, ידיהם אחוזות האחת בשנייה בכוחו של הרגל. בעוד הגבר סורק את דמותה מכף רגל ועד ראש, השחילה בת זוגתו מרפק מדויק אל בין צלעותיו בעלבון. לרגע אחד התקפל עוד הזקן בכאב, אך עד שחלפו השניים על פניה, כבר הספיקה להתחלף הבעתו לכדי חיוך ממזרי. התעוזה, כפי הנראה סבר, שווה הייתה את המחיר ששילם.
אלכסנדרה נעצרה לפני דלת מספר שישים ושמונה, מיישרת את שולי חצאית המיני על גבי ירכה. כשהקישה עליה כעבור מספר שניות, כבר הספיק החשש שניקר בה מעצם היותה לבד, להראות בעיניה כאפיזודה חולפת. עשרים ושבע שנות עצמאות עשו את שלהם גם עכשיו.
ברגע הראשון בו נפערה הדלת פנימה, נדמה היה כאילו עומד החדר ריק. דלת המרפסת הגדולה, שבה הסתיים החדר, הייתה פתוחה אל הרחוב, המולת מסעדת היוקרה שמתחתיה, גוזלת לשבריר שנייה את תשומת ליבה.
"את מאחרת" נשמע קול עמוק לימינה.
היא הסבה את ראשה במהירות אל עבר מקור הקול. נעצרת לראשונה פנים אל פנים עם מבטו של מי שעד כה כונה בפיה 'המטרה'.
אף על פי שיצא לה לבחון מספר קטעי וידאו קצרים ושורה לא מבוטלת של תמונות סטילס, שצולמו בידי רשתות המעקב המקומיות, נכונה לה כעת הפתעה לא קטנה. אף אחד מאותם דוחו"ת לא הכיל מידה אודות גובהו המרשים, של מי שהתנשא כעת אפילו מעל לזוג עקביה החצופים. ממרום מטר תשעים ושבעת הסנטימטרים שלו בחנו כעת עיניו המרושעות את גופה החטוב, עטוף מעיל הפרווה והמגף.
"אין כמו הציפייה לעונג כדי להעצים את התחושה בדיעבד." מיהרה להתעשת, צועדת בביטחון פנימה, בהשילה מעליה תוך כדי תנועה, גם את מעיל הפרווה הארוך.
השטן, מופתע מעט מתשובתה המסוגננת, שתק. כשטרק את דלת החדר מאחורי ישבנה הקפוץ, חש כעכביש שלכד טרף תמים בין קוריו. תשוקתו הבהמית, שדוכאה עם היוודע דבר מחלתה של נערת הליווי הקבועה, התעוררה לחיים חזרה, שוטפת את אזור חלציו בפראות.
היא הניחה את המעיל על גבי המיטה הרחבה, מתפנה לסרוק במהירות את החדר. היה זה חדר מרווח, שכלל מלבד חדר השינה גם איזור הסבה מסוגנן וחדר ארונות גדול בעל דלת נפרדת שהייתה פתוחה כעת אל תוך החלל. בחדר ההסבה כמו גם באזור השינה עצמו, שלט סדר מופתי, שניכר מהצורה בה סודרו הבגדים וזוגות הנעליים בחדר הארונות ועד הניירת על גבי שולחן הכתיבה. גם מצעי הסאטן השחורים, שנפרשו על גבי מיטת הקינג סייז הרחבה, היו מתוח בצורה יוצאת דופן, צמד הכריות התואם מונח במרווח שנראה כמעט מדוד האחת מהשנייה.
"שאמזוג גם לך משהו?" שאלה, מתקדמת לעברה של אחת השידות שעברה הסבה לבאר משקאות.
היה זה באר בעל מבחר צנוע אך מפנק, שכלל חמישה סוגי ויסקי מובחרים לצד בקבוק ברנדי גדול ואחד נוסף של קוניאק איכותי ויקר מסוג 'קורבזייה'.
"הייתי שמחה לקאמפרי…." אמרה, שולחת את ידה אל עבר בקבוק הברנדי הגדול. כמעט במקביל חשה כיצד נצמדת מאחור אל ירכה יד גדולה.
ברגע הראשון החסירה פעימה, נאבקת בדחף הטבעי לנתק מגע. בקושי רב המשיכה את פעולת המזיגה בה החלה, מתרגלת אט אט למגע הזר. את הרי זונה, וזה מה שזונות אמורות לעשות, חשבה, משכנעת את עצמה כל העת, שזה בעצם חלק בלתי נפרד מהתפקיד יוצא הדופן שלקחה על עצמה.
כשלושים מטרים בלבד בקו אווירי משם, לטשו שני זוגות עיניים את מבטם במוניטור הקטן, שבעי רצון מקור הרוח המדהים בו פעלה.
מדי פעם בפעם פלטה מסעדת היוקרה, בפתחה ישבו, קבוצה של סועדים שבעים ומבושמים אל תוך האוויר הקריר של הלילה, חולפים על פני המכונית המסחרית במבט מתנשא ומזלזל. באזור הזה של העיר מי שלא יכול היה להרשות לעצמו רכב יוקרה מסוגנן שייך היה בהכרח לאחד מנותני השירותים, או אף גרוע מכך, כזה, שטעה לחשוב, שיוכל להרשות לעצמו את שירותיה האקסקלוסיביים של אחת המסעדות היקרות ביותר במוסקבה.
"אתה חייב להודות שיש לה סגנון!" ציין טייגר בשביעות רצון, בוחן את תגובותיה הנשיות כנגד תנוחת החיזור הבהמית שהפגין שותפה המגודל.
"אני לא מבין למה היא מתמהמהת כל כך." השיב וינס. מתמקד בחדות במשימה שלפניהם, גם לנוכח הסחת הדעת יוצת הדופן שריצדה לפניהם על המסך.
"לו רק הנחת לי להתקין גם את רכיב הקול היינו יכולים לדעת יותר." השיב טייגר בהתרסה.
"גם ככה התליון הזה ענק." התגונן.
"אתה שוכח שמדובר בזונה. אצלן הפרופורציות של כל פרטי ההופעה תמיד מופיעים בהגזמה יתרה."
בתגובה לדבריו הדף הקומנדור את תיק חפציו של טייגר אל עבר הדלת "קח איתך גם את החרמן השני. אם הכול יתנהל לפי התוכנית ואין שום סיבה שלא, נותרו לכם כמה דקות בלבד עד שיגיע גם תורכם לפעול."
טייגר ציית בחוסר חשק, מתפנה לאסוף את ציודו. רגע לפני שפתח את דלתותיה האחוריות של המסחרית, הבחין מזווית עינו, כיצד עוברת ההתרחשות בחדר למצב התגפפות מתקדם.
אלכס נאנקה בדממה. גופו החזק והגבוהה של השטן נצמד אליה בכוח. ידיו החזקות והגדולות מעכו את עכוזה הארוז קדימה. דרך מעטפת העור הרכה יכלה כעת לחוש בגבריותו המתעוררת מזדחלת במעלה מכנסיו היישר אל עבר המקום בו מוקם חריצה המוגן. לעת עתה.
"אני הייתי מעדיפה שנשתה קודם משהו!" אמרה בקול התקיף והנעים ביותר, שהצליחה לגייס, מבעד לזרועותיו החונקות, שסחטו את האוויר החוצה מריאותיה.
"ואני הייתי מעדיף שתפסיקי כבר לדבר!" אמר בתגובה.
כיוון שכל סימן להרפיה לא ניכר בשריריו של הצד השני, החלה אלכס מאבדת את קור רוחה.
"אני לא עובדת ככה!" פלטה בכעס.
מגע ידיו הנחושות תרו עכשיו, במעלה גבה, אחר המקום בו החל הרוכסן של שמלתה.
היה זה האות מבחינתה לנקיטת צעד קיצוני. היא השחילה את ידיה מתחת לזרועותיו הארוכות מסובבת אותן בבת אחת החוצה. מתוך המרווח הצר שנוצר ביניהם, החליק גופה הרזה במיומנות למטה, עולה שוב חופשי כמה מטרים משם.
רגע אחד עוד עמד שם קורבנה מופתע מרמת התושייה שגילתה, ידיו מחבקות אוויר, בשני כבר הסתובב לאחור בכעס.
היא ניצבה שם ברגליים מפושקות, יד אחת על מותניה, עקבי הסיכה הגבוהים שלה נעוצים ברצפה כצמד מסמרים, בהקרינה שוב ביטחון וחוצפה.
"אתה מוזמן עדין להתחרט בקשר למשקה!" אמרה מגישה לעברו את כוס הברנדי שבידה.
חמתו בערה בו. אך הייתה שם גם בערה מסוג אחר. אם קודם היה מרוכז כולו בהשבעת תאבונו המיני קיבלה התמונה עכשיו תפנית חדשה ומעניינת.
אלכסנדרה לפתה את הבקבוקון הקטן בין אצבעותיה. בזריזותה הרבה הזליפה כבר מספר מדוד של טיפות אל תוך המשקה בתקווה, שהלכה ונגוזה, שהבריון יתרצה ויסכים ללגום מהכוס. רק עתה, אחרי מספר דקות לא נעימות במיוחד בחברתו, עלה לראשונה במוחה הרעיון שאולי אין הוא שותה כלל אלכוהול. בשום מקום בדו"חות המודיעין שקיבלו לא צוין, לחיוב או לשלילה הנושא.
בעודה הופכת בעניין הבחינה, כי אלמנט חדש לגמרי נכנס למשחק.
"אני חושבת שזה לגמרי לא נחוץ" צחקקה אלכס, שומרת על קור רוח מושלם כנגד הסכין הגדולה שנצפתה אחוזה ומתקרבת בכף ידו השמאלית.
כתשובה לדבריה צעד צעד נוסף קדימה.
"אני יודעת שאתה קשוח, מתוקי, אין צורך בכל ההצגה הזאת" חייכה, מוסיפה להגיש את כוס המשקה קדימה.
כף ידו הימנית, זו הפנויה, התרוממה במהירות סוטרת בכוח לזכוכית.
בשנייה הראשונה נדמה היה לה שלמרות המכה המפתיעה היא מצליחה עוד להתמיד באחיזתה. קול נפץ ורסיסי זכוכית על מגפה מבשרים לה על טעותה.
קומנדור וינס בהה במסך הקטן, עצבי הברזל שלו נדרכים. מצד אחד ידע כי רחוקה המפלצת כחוט השערה ממגע קטלני מהסוכנת שלו. מצד שני לשם כך בדיוק הוכשרה. אסור היה לזלזל ביכולותיה. פריצה כעת אל הדירה, אף על פי שהייתה אפשרית, תגרור בהכרח את המבצע להסתבכות עם הכוחות הרוסיים שבמעטפת.
היא ידעה היטב את הסיכונים הכרוכים בתפקיד שלקחה על עצמה, אמר לעצמו. מקבל החלטה להימנע בשלב זה מחשיפה.
כשצללה המפלצת קדימה הייתה כבר אלכס לגמרי מוכנה. היא רכנה מעט לאחור, מסיטה את גופה במהירות לימין מתחמקת בגמישות מריקוד הסכין.
"טוב שלקחנו כרטיס אשראי." אמרה בבדיחות, "ברור לך שאני גובה אקסטרה על העניין הזה."
השטן, שבניגוד אליה, לא נראה מבודח כלל מהסיטואציה, מיהר להתעשת. הוא נעמד על רגליו רוכן כמהה קדימה בתנוחת מוצא מאיימת, אומד את גופה הזנותי של היריבה שמולו. כשצלל לעומתה בפעם השנייה היו כבר תנועותיו מהירות בהרבה.
בעוד הסכין הגדולה מתרוממת בתנוחת הטיה, נשלחה ידו הימנית, הפנויה, ללפיתה.
מרוכזת כולה בהתחמקות מהמתכת החותכת, מצאה עצמה מופתעת, צווארה הברבורי והחשוף נלכד תחת צבת אצבעותיו.
ההבעה בעיניו, שאך לפני כמה שניות שידרה עוד כעס ועלבון, התחלפה במהירות למשהו אחר לגמרי. "אני אלמד אותך קצת ענווה." סינן בינות לשיניו הרקובות, הסכין הגדולה מתרוממת, תולשת באבחה אחת את התליון מצווארה.
וינס אחז לרגע את מכשיר הקשר,ידו על הכפתור.
"קומנדור?" נשמע קולו של טייגר מהעבר השני, "יש חדש?"
הוא היסס רגע.
"תכינו את עצמכם. תורכם לפעול מגיע ממש עכשיו."
בינתיים קרסה אלכס אל הרצפה. עקבי הסיכה הדקים נכנעים בקול פקיעה ללחץ הרב שהפעיל התוקף על משקל גופה. היא נפלה על גבה, אחיזת החנק מחוברת עדין לצווארה.
הוא רכן מעליה. מלוא משקל גופו החייתי נח על בשרה השרוע, מועך אותה בכוח אל הרצפה. הבל פיו הכבד חדר לנחיריה המתרחבים לנשימה, בעוד הסכין החדה מטיילת בקדמת שמלתה, אחוזה בהתנגדותה הלא מבוטלת של ידה.
היא הסיטה את ראשה הצידה מתרחקת מפניו הזוממות, מנערת אותו לצדדים כאילו היה זבוב טורדני שביקש להתיישב על פרצופה. ידה האחת לכודה הייתה בינות לגופו העוגב נעולה כבריח, בעוד זו השנייה, האוחזת בבקבוקון הסודי, דווקא חופשייה. ליבה הלם בתוך חזה המעוך בחוזקה. היא כיווצה את ירכיה החזקות פנימה בתגובה לידה של המפלצת שפילסה את דרכה אל מתחת לחצאיתה. מבלי לחשוב פעמיים הטיחה את בקבוקון הזכוכית, בחלק הקשה ביותר שיכלה להעלות בדעתה בגופו, היישר אל תוך קדמת שיניו החשופות.
קולות השבר של הזכוכית הקדימו, אך במעט, את זעקת השבר שנשאה החיה, בהתרסק צמד שיניה הקדמיות ובהתפזר רסיסי הזכוכית הישר אל תוך מעמקי פיו הפעור לרווחה.
"כלבה ארורה!" נהם, בולע את שאריות הזכוכית, כדי לירוק שנייה אחר כך את טעמו החריף של סם ההרדמה המהול בדם.
היא נשמה לרווחה רגע אחד מוקדם מידי. ידו הרחוקה שאחזה בסכין, הונחתה כלפי מטה בתנועת גיליוטינה נחושה בכיוון צווארה.
"את תשלמי על זה ביוקר כלבה!" נהם שוב, יורק זכוכיות ודם לכיוונה.
זרוע נאחזה בזרוע, יד ביד. האחת מנסה להדוף השנייה לדחוף. קולות גרונו המחרחר גברו על צלילי נשימתה הכבדה, ריאותיה הסחוטות תחת גופו הכבד נאבקות כדי לנשום.
היא עצמה את עיניה בייאוש, חשה כבר את מגע הלהב המשונן על גרונה, נכנעת לעוצמה הגברית שבשריריו המונעת בדלק העלבון. ואז, כבמגע מטה קסם, נבלמה לפתע תוקפנותו, ידיו נשמטו לצדדים. סם ההרדמה החריף מצא את דרכו אל מערכת העצבים המרכזית שבגופו.

קומנדור וינס נשא את עיניו בדאגה שוב אל עבר הצג הקטן. על המסך ריצדה עדין כמקודם תמונתה הדוממת של תקרת המלון. מדוע הסירה מעליה אלכסנדרה, בניגוד לכל הגיון או הוראה, את המצלמה לא יכול היה עדין לנחש. גם כשהוציא את ראשו מחוץ לחלון המסחרית ובחן את המרפסת של חדר מספר שמונים ושש לא מצא ולו רמז למתרחש מבפנים.
לבסוף לחץ על כפתור מכשיר הקשר, מחכה לתגובה מן הצד השני.
"רומח אחד כאן רומח שתיים. אנחנו ממוקמים ומחכים להוראות נוספות." השיב קולו הדרוך של טייגר מעברו השני של גל הרדיו.
וינס שתק עדין.
"רומח אחד כאן רומח שתיים." נשמע הקול שוב כעבור כמה שניות נוספות.
"רות. חכו להוראות נוספות." השיב, עיניו נעולות על שפת המרפסת שמעליו. משהו בוודאות היה לא כשורה. מה לעזאזל, עדין לא ידע.
גופו הגדול רבץ עליה כמו שמיכת עופרת כבדה. בתחילה ניסתה להדוף אותו מעליה, אך משהבינה את משמעות משקלו בחרה לנסות ולגלגלו על הצד. רגע לפני שעלה בידה להפוך את המשקל מעליה, בצבצה מבעד לחולצתו הפתוחה הפתעה בלתי צפויה.
היא שלחה את ידה, עוקרת את השרשת בעדינות ממקום מושבה על צווארו. גם אם היה לה ברור שדי בחצי מהכמות שבלע כדי להרדימו למשך היממה הקרובה, עדין חשה מאוימת, ממהרת להתרחק אל עבר המיטה.
להרחיק לכת על עקביה השבורים לא יכלה, על כן העדיפה להיות יחפה. כשמשכה את רוכסן המגף הארוך למטה, חשה כיצד משתחררת בשמחה הרגל מתא הלחץ עשוי הפלסטיק הלבן והגמיש.
ברגליים חשופות צעדה החוצה אל המרפסת, רוכנת מעל למעקה. גם אם עד כאן לא ממש התנהל הכול כמתוכנן, היו תוצאות המשימה משביעות רצון לגמרי.
מרחק לא רב במיוחד משפת המדרכה נחה המסחרית הגדולה, חלונה הקדמי פתוח אל הרחוב. עיניו החדות של וינס קלטו את דמותה הרוכנת באדישות כמעט מהנהן בראשו בקור רוח אופייני. היא הגביהה את התכשיט השחור מעל לראשה על מנת שיבחין בו ממקום מושבו. לרגע עוד נדמה היה לשניהם שהכול מתנהל כשורה ואז נזרקה המציאות שוב אל תוך קלחת מהבילה של התרחשויות מהירות.
משהו אחז בכתפה. משהו חזק ועצבני. היא הסבה את ראשה מופתעת לגלות את פיו המדמם של השטן מתנשא מעליה. עיניו רושפות זיקים של חמה.
"לאן את הולכת זונה?! רק עכשיו מתחילה החגיגה." נהם, יורק פיסות של דם על פרצופה.
וינס, שהבחין מרחוק במתרחש, לחץ על כפתור מכשיר הקשר, נובח שורה של פקודות מהירות אל תוך מכשיר הפלסטיק השחור.
היא התאוששה שוב במהירות, "צר לי לאכזב אותך אבל הבטחתי לאבא שאחזור לפני חצות." השיבה, בירכה השמאלית מתרוממת כדי לפגוש בתנופה את אזור חלציו.
אף על פי שהייתה זו מכה בעוצמה שמסוגלת הייתה להוציא גבר בוגר מוועד הורים, נדמה היה שספג אותה בקלות מפתיעה. הוא הזדקף חזרה תר אחר גרונה.
קול נפץ עז, שהגיע מאחורי גבו, גנב את תשומת ליבו לשבריר שנייה גורלי. הייתה זו דלת חדרו שהועפה פנימה בקול נפץ מחריש אוזניים, חושפת צמד קני אקדח שלופים. כשהסב את ראשו חזרה לעברה של אלכסנדרה הייתה כבר המרפסת ריקה.
היא צנחה על גבה ברכות יחסית, פוגשת את סככת הבד שנפרשה מעל לפתחה של המסעדה ההומה. רגע אחד עוד החזיקה את כובד משקלה, בשני קרסה זו תחתיה.
טייגר וצ’ן דהרו פנימה אל תוך החלל הפרוץ, רומסים בנעליהם את שנותר מהדלת.
"שם!" הספיק עוד לומר צ’ן, מצביע לעבר המרפסת, רגע לפני שראשו של השטן נעלם גם הוא אל תוך החשיכה שבחוץ.
שניהם מיהרו אל עבר המעקה, רוכנים אל הרחוב. מבעד לחור שנפער בסככה צפו בראשו המגודל של הגבר שדלק בעקבותיה של אלכסנדרה. היא הגיע לכדי מרחק נגיעה מדלת המסחרית החונה, ואז, קרה דבר מה נוסף, שסחרר את הכול. מכונית זבל ענקית התנגשה באחורי המסחרית בכוח, הודפת אותה קדימה אל תוך הכביש.
לפני שהספיקו השניים להחליט אם הייתה זו תאונה, פרקו מתוך המשאית צמד גברים במסכה שדהרו לעברה של אלכסנדרה, שצנחה בינתיים על גבה. הם הרימו אותה על רגליה היחפות, גוררים אותה בכוח אל תוך המשאית.
טייגר וצ’ן התפרצו מתוך לובי המלון היישר אל תוך המולת הרחוב הסוער.
על המדרכה, מחוץ למסעדה הסמוכה למלון, החל להתאסף קהל סקרנים, שקיבל את ההתרחשות בשלל מגוון של השערות סרק. על הכביש למולם החל להתגבש פקק תנועה גדול, שהתאסף בעקבותיה של המסחרית הפגועה, שחרצה באלכסון את נתיב התנועה.
"וואווווו!" ירה טייגר, בעודם רצים לעברו של הקומנדר, שפתח לעברם את דלת תא הנוסעים.
"תזיזו את התחת שלכם לפה!" שאג וינס "הם מתחמקים!"
במורד הרחוב נעלמה לבינתיים מהעין משאית הזבל, חותכת ברמזור האדום ימינה.
"תחנות רומח כאן רומח 1 אנחנו במרדף בעקבות משאית זבל לבנה שפנתה מערבה ברחוב לנינגרד!"
פול ואריק, שעסוקים היו בתצפית סתמית אל הרחוב, התעוררו הישר אל תוך המולת המרדף. רחוב לנינגרד הרחוב בהמשכו חנתה מכוניתם.
כמה שניות אחר-כך חצתה המשאית הכבדה את חלון רכבם. מבעד לקבינה הגדולה ניכר מאבק איתנים, שניטש בין שני עוטי מסיכות מסתוריים לגופה הצחור של אלכסנדרה. ידיה ורגליה היחפות התנופפו בתוכה בפראות לכל עבר.
"מה קורה פה?? מי אלה?" שאל פול את מכשיר הקשר. בעוד אריק, מתפרץ אל הכביש בחריקת צמיג.
"חרא בלבן! זה מה שקורה פה." ענה קולו של וינס מן העבר השני, "ביון רוסי, אמריקאי, פולני…הלוואי וידעתי בעצמי את התשובה המחורבנת…"
אריק דלק בעקבותיה של המשאית, שפילחה את הדרך בנהיגה חסרת מעצורים. מדי פעם נקלעו מכוניות פרטיות לנתיב נסיעתה הפראי, משלמות על הססנותן במזומן, בזו אחר זו הסיטה אותן הצידה כמטרד חסר משמעות בעזרת פגוש הפלדה החזק.
"אני מקווה שאתה זוכר משהו משעורי הנהיגה שלך קספר." התפנה פול לעקוץ אותו.
"מה אתה יודע על נהיגה! בקורס שלכם נהגו עוד במכוניות קיטור לא?" עקץ אריק חזרה.
פול חייך. אומנם היו בעיצומו של מרדף מהיר, בו הייתה נתונה גם סוכנת עמיתה בסכנה, אך תחושת האדרנלין והאקשן גרמה לו לחוש שוב חי מאי פעם.
"ראית??" הפנה אריק לפתע את תשומת ליבו, "יש שם מישהו למעלה!" הוא הצביע על גג המשאית, אל עבר המקום בו נראתה דמות גדולה מתרוממת, נאחזת בקושי במכולת הברזל המטלטלת.
"כמו שוודאי ששמתם-לב, המטרה שלנו נמצאת על גג משאית הזבל!" שאג הקומנדר משמחה.
באותה העת, בתוך הקבינה עצמה, סירבו הרוחות להירגע. אומנם אחוזה הייתה אלכס בינות לשני גברתנים קשוחים, שהצמידו אותה בכוח אל המושב, אך לא היה די בכך כדי לגרום לה להפסיק ולהיאבק. כמה דקות לפני כן עוד הייתה לכודה בגיהינום שבחדרו של השטן ועכשיו זה. כל גופה כאב. כמות האנרגיה הפיזית שהשקיעה במאבק הקודם נתנו עכשיו את אותותיהם, עם הספג כמויות האדרנלין הגדולות שזרמו בדמה.
"אוסקוט כאלב!" נהם אחד הגברים לעברה, ידיו החזקות מצמידות אותה בתנופה אל המושב.
היא חדלה מלהיאבק. מחזירה את נשימתה לאט לקראת סיבוב נוסף ונחוש יותר. רק עכשיו, במצב נייח יכלה להבחין לראשונה במהירות העצומה שבה נעה המשאית. מבעד למראה הימנית של הרכב הבחינה בצמד מכוניות הסוכנות, המנסות נואשות להדביק את הקצב. שלושת הגברים במסכה ניהלו ביניהם שיחה בשפה זרה אך מוכרת. על פי טון דבריהם יכלה להניח כי הינם שבעי רצון מהדרך בה התגלגלו העניינים עד כה. כמה זמן נותר לה עד שיגיעו ליעדם לא ידעה אך הניחה שלא תימצא במצב נוח יותר לכשיגיעו לשם.
היא נשמה עמוק, רגע לפני שהניפה את ידה המאוגרפת בבת אחת היישר אל תוך פניו המופתעים של הגבר, שחצץ בינה ובין החלון. קול פיצוח חד בישר על המפגש הכואב עם גשר האף המתרסק. דם מילא את קידמת אפו, מתפשט במהירות על גבי הבד השחור שכיסה אותו.
המשאית הדוהרת ביצעה פניה חדה ובלתי מדויקת לשמאל, מטפסת על שולי אחת המדרכות. שלושת יושבי הרכב התרוממו מעט באוויר, נוחתים חזרה על גבי המושב רק כדי להמשיך בהתגפפות הפרועה. לרגע נדמה היה לאלכס שידה על העליונה. לקול הצטרפות סירנות המשטרה מאחוריהם, הצליחה להדוף את אפו המרוסק של היושב משמאלה, בהצמידה אותו בכוח אל החלון. היא כבר עמדה לבצע את השלב הבא בתוכניתה הקצרה, להשליך אותו כלאחר כבוד החוצה, כשרסיסי זכוכית גדולים התנפצו ברעש היישר אל תוך פרצופה המתנשף.
שיירת המכוניות הקצרה התעקלה כנחש ברזל ארוך. ראשה משאית הזבל, זנבה צמד מכוניות משטרה מקומיות. בטבורה רכבו אריק ופול, שחתכו כעת את ההגה בחדות, מתחמקים מרוכב קטנוע שבלם לפניהם. רגע לפני כן כבר הצליחו להתקרב כדי מרחק נגיעה מדלתה הקדמית של המשאית.
"כאן משטרת מוסקבה!" צרח קולו של אחד השוטרים בכריזה, "כולכם מתבקשים לעצור מיד את הרכבים!"
אלכסנדרה, שסיימה להגן על פניה מפני מטר הזכוכית, הסיטה את כפות ידיה כדי לנסות ולהבין מה בדיוק התרחש.
"הלכת בלי לומר שלום!" חייך לעברה חיוכו חסר השיניים הקדמיות של השטן מבעד לחלון השבור.
היא קפאה במקומה, מבחינה כיצד שולף הוא את הנוסע ההמום שישב לימינה, משליך אותו מבעד לחלון כאילו היה גור חתולים קטן.
"אני רואה ששמרת לי מקום טוב לידך!" אמר, בעודו מתחיל להשתחל מבעד לחלון.
אלכסנדרה מיהרה לפעול. מהכרותה המוקדמת עם יכולותיו הנדירות, הניחה, שלא תהיה לה הזדמנות נוספת ליתרון.
"רד לי מהמשאית…זבל!" סיננה דוחפת את מטף הכיבוי היישר אל תוך קודקודו החשוף.
הוא איבד אחיזה לרגע. ידיו נעזבות ממסגרת החלון, גופו הנופל נעלם לקול חבטה מתגלגלת.
אלכסנדרה נשמה לרווחה.
"יש לך חברים מכוערים למדי" העיר הנוסע שלמשאלה.
היא נזדקפה מלא קומתה למגע קנהו הקצר של האקדח, שדקר את עמוד שדרתה מאחור.
"קיבלתי הוראות ברורות להביא אותך חיה, אבל את הופכת את המשימה הזאת כמעט לבלתי אפשרית עבורי."
היא שתקה. לראשונה מאז החל היום המוטרף הזה חשה עייפה מכדי להתנגד. מחוץ למשאית נדמה היה שהחגיגות רק מתחילות.
"תחנות רומח כאן רומח אחד. המטרה שלנו נמצאת כעת ממש לפניכם, על הכביש" שאג וינס.
אריק הפנה מבט שואל לעברו של פול. בעיניו הוסיף עוד לעקוב אחר זנבה של המשאית שהחלה מתרחקת מעבר לפינת הרחוב.
"תבלום עכשיו ילד!" אמר פול בהחלטיות, "אין כאן שום מקום לשיקול דעת."
למורת רוחו לחץ אריק על הדוושה, עוצר את המכונית בחריקת בלם.
הם כבר אחזו בידיות הדלת, מוכנים לצאת ולהתחיל במרדף, כשהבינו שהם מרותקים, מוקפים בידי כתריסר שוטרים מקומיים, שלופי אקדח. כל זכר לדמות המגודלת, שהתרסקה על הכביש לפני רגעים מספר, לא נראה בשום מקום בסביבה.

פרק 17

הביקור הלילי בתחנת המשטרה המקומית כלל תשאול קצר של חברי החוליה בידי הקצין התורן, שסבר בתחילה כי מדובר בכנופיה השייכת לעולם התחתון של מוסקבה. משהסתברה לו זהות העצורים התחלפה גישתו במהירות מכבוד מנומס לבוז.
מתוקף תפקידו של פול כדיפלומט שבחבורה, לקח על עצמו את מלאכת ההסברה, מרכך במעט את גישתם העוינת של השוטרים. מהיכרותו המוקדמת עם דרכי הפעולה של המחוז, שהיו נגועות בפוליטיקה וכסף, ידע שהשוטרים הניחו שהסוכנים ייקחו לעצמם קרדיט מופרח כלשהו בעוד הם יוותרו לנקות אחריהם את הלכלוך.
"אני אשלח את החשבון על הנזק שגרמתם ישר לליון." חרחר בהשלמה הקצין התורן, משליח לעברם את טופסי השחרור כאחרון הפושעים.
כמה דקות אחר-כך כבר אספו את הנשק שהוחרם מהם, מתארגנים לקראת הנסיעה חזרה לדירת המסתור.
הייתה זו נסיעה קצרה אך טעונה מאוד. במהלכה שמר אריק בקושי רב על שתיקה. המבצע שכשל, ההסתבכות הבלתי צפויה והמעצר המשטרתי היו כעין וכאפס בעיניו אל מול האדישות הגמורה בה התקבלה היעדרותה של אלכסנדרה.
הם התפזרו כל אחד לחדרו כדי לאגור מעט כוחות, בעוד וינס מתפנה לרצף של שיחות אל המפקדה וכתיבת דו"ח המבצע.
"אתה חייב ללמוד לשלוט בעצמך קספר!" פתח פול, טורק מאחוריו את דלת חדרו של אריק. "אתה נוטה לשכוח את מקומך בקלות רבה מידי."
אריק, שישב על קצה מיטתו, ראשו ספון בתוך כפות ידיו לא מיהר להשיב.
"מה אוכל אותך ילד?"
אריק נשא את עיניו אל אלה של חברו. "לא היה לה שום סיכוי לצאת מזה בשלום מלכתחילה. זה מה שאוכל אותי."
"זה היה אחד מאותם ימים בהם הכול פשוט מסתבך. סיפרתי לך פעם על המבצע בזימבבואה?"
"אני רוצה להבין מה הנוהל במקרים בהם סוכן מושאר מאחור כמו עכשיו." הוסיף אריק להקשות.
פול קירב כיסא אל מיטתו, מתיישב עליו הפוך, ידיו מונחות בשיכול על גבי המשענת. "אני חושב שזה היה מבצע שני או שלישי שלי בלבד בסוכנות. תקופת ההכשרה שלי הסתיימה זמן קצר לפני כן ואני הייתי חדור מוטיבציה מצד אחד, אך כמעט בתול מבצעית מן הצד האחר." פתח, תר אחר עיניו המתחמקות של חברו. "חקרנו אז את היעלמותו המסתורית של אחד מבכירי היהלומנים של בריטניה, שנעלם במהלך טיול ספארי, באחת השמורות היפות ביותר באפריקה. היה לנו דווקא מודיעין מצוין. תבין, זימבבואה של אז הייתה מסוג המקומות בהם מה שלא קנה הכסף קנה עוד יותר כסף. ילדים היו מוכנים למכור את הוריהם בתמורה לסכום הנכון במזומן, כך שדי בקלות הצלחנו להשיג מידע אודות מקום הימצאותם של החוטפים ואפילו פרטים ספציפיים אודות אמצעי הלחימה שהחזיקו."
הוא עצר לרגע, בוחן את מידת הקשב של חברו. משהבחין שזה דווקא מאזין בעניין, המשיך.
"התפישה של ה'רומח' אז הייתה עוד בחיתוליה והצוות שהורכב היה דומה לזה שקיים כיום מינוס הדיפלומט."
אריק הרים את גבותיו אל על.
"תורת הלחימה של אז גרסה שבמדינות עולם שלישי, כיוון שבדרך כלל קיים מחסום שפה, אין כל צורך בפונקציה שכזאת." הסביר.
גבותיו של אריק צנחו חזרה למטה, אך מבטו נותר מרותק כשהיה.
"פקודת המבצע הייתה קצרה. תפקידי דאז כחבלן היה לפוצץ את דלת הכניסה, בעוד ארבעת חברי הצוות הנותרים חודרים בו זמנית אל בית הקרקע דרך ארבע חלונות נפרדים. קיבלנו הוראות ברורות לירות כדי להרוג בשעת הצורך, כשתפקידי לאחר שלב הפריצה היה לאתר את מקום הימצאותו של היהלומן במהירות האפשרית, בעוד שאר חברי החוליה מטהרים את המבנה. נשמע פשוט לא?"
אריק הנהן לאות הסכמה.
"ובכן. לא פחות מארבע נקודות כשל לא נלקחו בחשבון בתכנון המבצע באותו יום. האחת הייתה שלמפקד המשטרה המקומית, שהיה בסוד העניינים של המבצע, היה אינטרס כספי לשמור על שלום החוטפים. השנייה הייתה שהערכנו הערכה שגויה, שהחטיפה אמיתית ולא מבוימת על מנת להוציא כספי כופר מחברת היהלומים, והשלישית שלא הבאנו איתנו דיפלומט כדי לפתור את ההסתבכות שבאה אחר כך עם השלטון המקומי."
"אמרת שהיו ארבע נקודות כשל לא?"
פול חייך למשמע ערנותו, "נקודות הכשל הרביעית הייתה בדיעבד הקשה מכולן. הנחנו הנחת יסוד, שהיהלומן יהיה האדם הלבן היחיד באותו החדר. כך שבדיעבד, למרות שאני חשבתי שהצלחתי להבריח את המטרה שלנו מהמקום ולמעשה להבטיח את הצלחת המבצע, גיליתי כעבור כשעה של נסיעה שקנה של אקדח מודבק לי לראש מאחור. היה זה, כך מסתבר, אחד מבכירי המשטרה המקומית שבא להזהיר את החוטפים מעצם הימצאותנו במדינה."
"גם אותך השאירו מאחור?"
"בו נאמר כך. אכלתי המון בננות ואורז בשלושת החודשים שבאו אחר כך."
"לא כעסת?"
"כעסתי ילד? האמת שלא. למדתי שם את השיעור החשוב ביותר בחיי."
"אומץ?"
"צניעות. כולנו…כולל כמובן אלכס… באנו לכאן כדי לשרת מטרה גדולה מאיתנו בהרבה. אם עוד לא הפנמת את השיעור הזה עד עכשיו אז טוב שהמקרה הזה קרה."
אריק השפיל מעט את עיניו בבושה. דבריו האחרונים של פול צרבו את תודעתו בעוצמה.
"תגיד לי משהו ילד." הרים פול את סנטרו חזרה כדי לפגוש עיניו, על פניו פרוס חיוך רחב ואבהי, "אתה לא מתאהב לי בילדה, נכון?"
הוא עצם את עיניו, חיוך נבוך כובש את פניו הכעוסות.
"נראה לך?!" השיב, במה שאמור היה להישמע כעלבון ונשמע יותר כמו הודאה באשמה.
* * *
בניגוד גמור להמולה שהקיפה אותה זמן קצר לפני כן, ישבה כעת אלכסנדרה בדממה מוחלטת. ראשה מכוסה היה עדין בכיסוי הבד האטום שהונח על ראשה עוד במשאית במטרה להסוות את נתיב חטיפתה. כמה זמן בדיוק חיכתה שם לא בדיוק ידעה, אך היה זה זמן מספיק, על מנת שחששותיה מהמפגש הראשון פנים אל פנים עם חוטפיה, יהפוך כבר לציפייה דרוכה.
מספר לא מבוטל של ניחושים חלף במוחה, פוסלת בזה אחר זה את מגוון האפשרויות האקזוטי. מצד אחד לא ניתן היה לטעות בשפה בה השתמשו נהג המשאית ואחד החוטפים, מצד שני יתכן והיה זה רק צירוף מקרים מוזר ותו לא. היא הניעה את בהונות רגליה היחפות, מניפה אותם באוויר בתנוחה מעגלית משחררת. דמיון מפותח, כמו זה שניחנה בו, יכול היה להיות לעזר ברגעים בה נדרשה תושייה יוצאת דופן, אך היה זה גם משקולת כבדה בסיטואציות כמו זו, בהם נדדו מחשבותיה למחוזות מופרחים וחסרי אחיזה במציאות. לו רק למדה לדכא כבר בגיל צעיר את היצר הייתה חוסכת מעצמה גם לא מעט ממכות החגורה שהפליא בה אביה, שבז לחולמנות שגילתה כמחלה ממארת.
"יש לך לא מעט חוצפה והרבה מאוד מזל הגברת סמירנוף" נשמע קולו המוכר של גבר, שניצב בסמוך למקום בו ישבה קשורה, מנחית אותה חזרה אל עולם המציאות.
כמה שניות אחר-כך הוסר גם הכיסוי מעל לראשה.
היא נשאה את עיניה למעלה, מתרגלת במהירות לאורו הבהיר של החדר. במקום המרתף החשוך בו ציפתה להימצא, מצאה עצמה יושבת באולם מרווח של מסעדה ריקה ומוארת. לפניה ניצב שולחן ערוך למשעי, סלסלת לחם מונחת כבר במרכזו.
"התחלת לאכול בלעדיי?" שאלה כעבור כמה שניות את מארחה, שעסוק היה במריחת פיסת לחם טרייה בחמאה.
למרות העובדה שהופתעה לגמרי מהתפאורה סביבה, ניסתה לשוות לפניה הבעה רגועה וסתמית. אחד הכללים הראשונים שלמדה בסוכנות להתמודדות במצבי קיצון שכאלה, היה שמירה על איפוק. עתה, משהוסרו גם הכבלים שקשרו את ידיה, חשה הקלה פיזית עצומה.
"תשתי קצת יין?"
"קמפארי. שתי קוביות קרח ומיץ אשכוליות סחוט בבקשה."
מארחה סימן בראשו למלצר, שניצב מאחורי גבה, לציית.
"התלבשת קצת בהגזמה הייתי אומר." אמר, בוחן את הופעתה הפרועה. למרות כל התלאות שעברה, נראתה עדין אלכס מצוין. "את יודעת שקוד הלבוש כאן מחייב בדרך כלל נעלים"
היא חייכה. "ואתה יודע שאם הייתה שולח לימוזינה במקום משאית הזבל יתכן ולא הייתה נדרשת כל הדרמה הזאת."
עכשיו היה זה תורו לחייך. "מהיכרותי המוקדמת עם האינטרפול דברייך אינם לגמרי מדויקים. מה גם שניסיוני המוקדם איתך הוכיח שאמירת אמת, או יותר נכון כל האמת, הנה בבחינת המלצה בלבד." עם האמר המשפט האחרון נעשה קולו של מארחה רציני ועמוק יותר.
כיוון שבחרה לשתוק הפעם המשיך.
"חשבתי שהייתי ברור בשיחתנו האחרונה. ברור מספיק כדי להבהיר לך שמוטב לך לשתף פעולה. אין בתרבות האיראנית סלחנות כלפי אדם המפר אמון שניתן בו."
אלכס בלעה את רוקה בדיוק כשהונחה לידה כוס גבוהה ואדומה מעוטרת בפלח אשכולית טרי.
"אני מניחה שאתה מדבר על ההקלטה מן המרתף." אמרה, לוגמת לאט מהמשקה המושלם. שפתיה הבשרניות והיבשות נדבקות כמהה לשולי הכוס הקפואה.
"עקב חוסר סבלנותי אני אקצר מעט את הדיון הזה ברשותך." השיב, מסדר את המשפטים הבאים בראשו בקפידה רבה, "מישהו הוציא מראשו של נספח התרבות שלנו, אבן-רחים, מידע יקר ערך. מאוחר יותר השתמשו במידע הזה כדי לגנוב את אחד האוצרות המיוחדים והשמורים ביותר של המדינה שלנו." הוא עצר בוחן את הבעת פניה בתגובה לדבריו האחרונים.
"ברור לך שכל מה שסיפרת לי זה עתה הינו בבחינת מידע חדש לגמרי בעבורי."
"הגברת סמירנוף." אמר רוכן מעט קדימה לעברה. "מה שאני רוצה לדעת הוא מדוע לאחר שיחתנו בשגרירות פנית דווקא לעזרתו של המוסד הישראלי?"
אלכס בלעה את רוקה המהול בקמפארי, משתדלת לשמור על פני הפוקר שלה במקומם. לא לומר את כל האמת זה דבר אחד, אך לשקר ממש לא רצתה. "גדעון הוא חבר ותיק. הכרנו בנסיבות אישיות לגמרי. עד כמה שידוע לי אין כל מעורבות רשמית של המוסד בעניין הזה."
"ובכל זאת. מדוע בחרת לפנות דווקא אליו. יש בסוכנות שלך אנשי ניתוח מעולים." הקשה.
"בגלל השפה בה השתמשו החוטפים." החליטה להניח בכל זאת כמה מהקלפים שברשותה על השולחן.
אוזניו של סולימאן נזקפו כלפי מעלה למשמע דבריה האחרונים.
"בהתחלה חשבתי שהם בעצמם שייכים למוסד. אך השתכנעתי שאני טועה."
"איך את יכולה להיות בטוחה בזה?" התעניין.
"גדעון מעורה מאוד בכל מה שקורה בגזרה שלו והוא לא היה משקר לי כך. בנוסף דרכי הפעולה, גם אם הם מקצועניות, לא ממש מתאימות."
סולימאן שתק. ניכר היה ששקע בניתוח המידע החדש שקיבלת.
"אתה יודע שיחפשו אותי." אמרה כעבור רגע ארוך של שתיקה.
סולימאן שתק כעת גם הוא, מסמן בתוך כך לאחד מעוזריו, שהמתינו בירכתי החדר, להתקרב אל עבר המקום בו ישב. כעבור התייעצות קצרה, שכללה גם כמה וכמה פקודות נחרצות, יצא העוזר במהירות מן החדר.
"אתה יודע שאין זה מנומס לגלות סודות בחברה…" ניסתה אלכסנדרה להתמיד בקו החברותי והקליל בו פתחה.
"את יכולה ללכת." הפטיר לעומתה חזרה, מנגב את פיו במפית.
"מה?"
"מה ששמעת." גהר בה, "את יכולה ללכת."
אלכס קמה על רגליה. רק עכשיו, לראשונה מאז הוצאה מהמשאית ניקר במוחה עניין, שכמעט ונשכח בהמולת ההתרחשויות. היא תחבה את ידה אל תוך חזייתה מפשפשת אחד דבר מה.
"הרשינו לעצמנו לקחת את מה שחשבנו ששייך לנו כחוק." נשמע קולו של סולימאן.
"אבל…..מתי בדיוק….?"
"זה לא ממש חשוב הגברת סמירנוף. מה שחשוב זה שמעתה… אני מקווה…תשתפי מעט יותר פעולה. את לא ממש מעוניינת שאני אערב את מחלקת המדינה שלכם בדרך בה האינטרפול מטפל בסוגיות רגישות שכאלה."
היא שתקה. בתוך תוכה ידעה שהצדק, גם הפעם, היה עימו.
* * *
מחמוד טארק נכנס אל חדר הדואר בפעם השנייה באותו היום. הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, נשא עימו מוט ברזל דק וארוך שהתפתל בקצהו. הוא חיבב פעילות פיזית כמעט באותה מידה שאהב את הבישול התפל של אשתו, אך אהב את תגובותיו של עומאר, מנהל חדר הדואר, למראה חבילה בלתי בדוקה, עוד פחות.
את עבודתו בבניין השגרירות של איסטנבול סידר לו דודו כמתנת חתונה. אם יכול היה להעריך אז עד כמה רע תבשל אשתו ועד כמה מסריח יהיה פיו של עומאר בכול פעם שינזוף בו, סביר להניח שהיה מוותר על התענוג הכפול.
הוא צעד היישר אל צמד ארגזי העץ הסגורים, בועט בכל אחד מהם פעם אחת נוספת למען הסר ספק בדבר שביעות רצונו מנוכחותם. רגע לפני שדחף את קצהו של המוט מתחת למכסה הארגז, יכול היה להתפעל מהעובדה, שבאורך פלא מוסמר המכסה מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה כמקובל. הייתה זו אומנות מוזרה למדי, אך זמן להתעכב עליה לא היה בנמצא כעת.
לאחר שבחן פעם נוספת את התאמת כתובת המשלוח אל היעד, החל במלאכת הרמת המכסה המעיקה.
משסיים לכופף את המסמר האחרון במכסה הפך אותו בבת אחת על צידו, חושף את תוכנו המפתיע של הארגז לאור הניאון של החדר.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן??" שאלה אותו דמותו השרועה של רפאל, שנחשפה מבעד למכסה המורם.
מחמוד קפא במקומו,הוא הספיק עוד לחוש כיצד סומרות במקהלה כל שערה ושערה בגבו. רגע אחר כך כבר נהיה הכול חשוך, כשכדור מדויק מאקדחו המושתק של הרובץ, פילח את אחד מחדרי ליבו.

פרק 18

פרופסור פרידריך פיטם את מקטרתו פעם אחת נוספת ואחרונה לאותו היום. הוא גרר את כורסת העץ קרוב ככל שיכל אל אדנית הפרחים של המרפסת, נשען לאחור, מביט אל אור הירח.
גם עתה, כמעט ארבעים ושמונה שעות לאחר שהגיעו למוסקבה, התקשה עדין להתרגל לקור המקפיא ששרר באביב והפך לעת לילה לצינה נוקבת, שחדרה מבעד למעילו העבה באכזריות מעקצצת.
פעם אחת לפני כן ביקר במוסקבה. היה זה כשהוריו עוד היו בין החיים, הוא היה צעיר בהרבה והקיץ היה בשיאו. גם אם היה מצליח לנקות את השפעת גורמים מרככים אלה על דעתו, חש, שהעיר הזאת הייתה אז גברת אחרת לגמרי.
הוא פלט את העשן לאט, מתענג על האופן בו נמהלו אדי נשימתו הקרה עם ניחוח הטבק הטרי. אף על פי שהייתה זו שעת לילה מאוחרת, חייב היה לנסות שוב להרכיב את חלקי הפאזל שנאספו במהלך הימים האחרונים. שנים של עבודה באקדמיה אולי הקהו במעט את חושיי השטח שלו, אך חיזקו עד מאוד את הרעב. היה לו ניסיון רב עם נבואות זעם עתיקות, שהוכחו כלא יותר מכלי ריסון בידי מנהיגי הדת וכאיש מחקר רציני נטה להאמין שגם הפעם יתיישרו הדברים לבסוף אל תוך נתיב הגיוני ושקול. יחד עם זאת הקשה פרידריך האחר, זה שחצה יחד עם הוריו ימים וארצות אחר אוצרותיהם הקדומים ביותר של בני האדם, להתעלם לגמרי מסימני האזהרה ההולכים ומצטברים.
לאט לאט חש כיצד נעצמות עיניו מאליהן. למרות הכסות החגיגית, שלבשה מוסקבה עם בוא האביב, משהו בעיר הזאת הצליח להוציא ממנו תחושת עצב מכבידה.
הוא רוקן את מקטרתו בעזרת מברשת הברזל הקטנה, חומק בחזרה פנימה אל תוך החדר החמים. רגע לפני שעלה על מיטתו טחב את ראשו והציץ אל תוך חדר השינה הנוסף שבסוויטה. שם, על גבי מיטת אפריון רחבה, ישנה לה הברונית שנת ישרים עמוקה. גם אם חלק קטן ביותר מדבריה הפנטסטיים אודות זהותה ומקור התכשיט אשר ענדה היו נכונים, היה די בכך כדי לגרום לו לחוש בר-מזל במיוחד על עצם נוכחותה.

בבוקר שלמחרת קיבלה שמש חמימה את הקפה הראשון של הבוקר. עוגיות חמאה ושקדים הצטרפו אל טעמו המשובח של הקפה במרפסת, ולרגע אחד כמעט והצליחו להשכיח את דאגות יום האתמול. מבעד לשאון המכוניות הצליח להבחין בקול ציוצן של כמה ציפורים משכימות קום. היה זה אחד מאותם רגעים נדירים בהם הכול עוד נראה אפשרי.
הוא כבר עמד להצית את מקטרתו הנאמנה, כשמכשיר הטלפון שבפנים השמיעה את קולו לראשונה מאז נחתו שם.
"אדון פרידריך?" שאל קולו של פקיד הקבלה מעברו השני של הקו.
"דה" ענה הפרופסור במילה היחידה שהכיר מהמילון הרוסי.
"יש לך פה אורח. מר לינוקס שמו."
פרידריך העלה חיוך מופתע על שפתיו "תשאל אותו בבקשה עם כמה סוכר הוא שותה את הקפה שלו." אמר, שמח על הביקור המפתיע.
כמה דקות אחר-כך כבר ישבו השניים במרפסת הסוויטה, כוס קפה מהבילה מונחת בידו של פול, צמד עוגיות חמאה בצלחתו.
"אני קצת מתלבט מהיכן להתחיל" אמר, לוגם את הקפה החם בזהירות.
פרידריך בחן את פניו נטולות השינה של חברו, מניח שכפי הנראה דברים לא התנהלו כמתוכנן בארבעים ושמונה השעות מאז נפרדו. לצידה של העייפות ניכרה בפניו גם אכזבה כואבת. מהיכרותם המוקדמת שאומנם הייתה קצרה אך אינטנסיבית, הספיק הפרופסור לפתח חיבה רבה לבחור, מה שהציף אצלו כרגע תחושות סימפטיה אבהיות.
"אני מניח ששוב איבדתם את התליון…" עזר לו להתחיל.
פול הנהן בראשו. "ובנוסף גם את אחד הסוכנים שלנו." אמר, קולו נמסך בעצב.
פני הפרופסור נמלאו דאגה. "יש לכם מושג היכן הוא נמצא כעת?"
"אפילו לא רמז." השיב.
הוא היסס רגע לפני שהמשיך. כשדיבר שוב, רכן לעבר אוזנו של פול כמבקש להמתיק בה סוד. "ואם הייתי אומר לך שלתליון הזה יש ערך בל יתואר."
"הייתי משיב לך שאני יודע זאת."
מצחו של הפרופסור נחרש קמטים.
"…מה בדיוק אתה יודע?"
"חשתי בעוצמתו הכמעט מיסטית כשהחזקתי בו בעצמי. אבל הרבה פחות כנראה משתוכל אתה לספר לי."
במקום להשיב קם פרידריך ממקומו, ניגש אל תוך החדר. הוא חזר חזרה כעבור קצת פחות מדקה, בידיו ספר ישן ועב-כרך.
"תרשה לי להניח שזה הספר שנגנב ממך לפני כמה ימים…"
"אני מרשה לך…" ענה, מניח את הספר על גבי השולחן, מרחיק מעליו את כוסות הקפה.
לאחר דפדוף קצר בין דפיו הורה לחברו לרכון קדימה, אצבע ידו השמאלית מונחת על גבי אחת התמונות.
"שניים-עשר אבני החושן" אמר פרידריך בקול נרגש.
פול רכן מעל ידו המורה של הפרופסור, שהצביעה על תמונה בה נראה פריט פולחני כלשהו עשוי מתכת. בתוכו שזורות היו מספר אבנים טובות בארבע שורות ישרות. אחת מהן, שחורה כפחם, נראתה זהה ממש לאבן שבתליון המריבה.
"אבן השאול" אמר פרידריך. "אבן שבטו של בנימין ואחת משניים עשר אבני החושן של בית המקדש העברי."
"שם דרמתי בשביל אבן כל כך קטנה."
"על פי הספר השם הודבק לה בתקופה מאוחרת הרבה יותר מהתקופה בה עמד בית המקדש העברי על תילו והוא משויך כפי הנראה לשלב בו הופרדה האבן ממקומה הטבעי."
למשמע הדברים, אוזניו הקטנות של פול נזקפו בעניין. "הופרדה? בידי מי?"
"לא ממש ברור. אבל כפי הנראה זה נעשה דווקא בידי העבריים עצמם. אבני החושן והתושבת בה ישבו נבזזו מבית המקדש העברי יותר מפעם אחת בידי כובשים חמסניים."
"עד כדי כך הם חששו משימוש בלתי ראוי בתכשיט המוזר עד שהיו מוכנים לחבל בו בעצמם?"
"כמובן. אתה חייב להבין שכוחן של אבני החושן על פי המסופר בספר הספרים, הינו מעל לכל דמיון. אך גם לאבן השאול עצמה, כך נטען לפחות כאן, ישנם כוחות לא מבוטלים בזכות עצמה."
"עכשיו איבדת אותי…" אמר פול, שדת ומיסטיקה נחשבו בעיניו כנחלתם של רפי השכל והמסכנים, "הרי אתה לא מצפה ממני להאמין בקיומם של דברים מהסוג עליו זה עתה רמזת."
פרידריך סגר את הספר. "אם תקבל זאת או לאו אין זו שאלה כלל של אמונה ידידי. כוחותיה של האבן אינם מוטלים בספק."
פול, שלא ממש אהב את תשובתו האחרונה של הפרופסור, טרח להפגין זאת בהבעת פנים זעופה. "קצת מוזר לשמוע זאת מפי איש אקדמיה שכמוך. חשבתי שתפקידך בתור חוקר להטיל ספק." התעקש.
פניו של הפרופסור הרצינו אל מול דברי הביקורת שהשמיע. "אל נא תלמד אותי על תפקידי כפי שאיני מתיימר להתערב בזה שלך. רצית לדעת מה כוחה של האבן ואני אומר לך שרב ועצום. אך אפילו זה אינו הכול…"
"אינו הכול?"
"עוד נטען בספר כי אבן אחת נוספת הופרדה ממקומה ונדדה אל מקום בלתי נודע." השיב,"אתה יכול בוודאי לנחש על איזו אבן מדובר בעצמך…" הוא עצר לרגע מניח לפול להשלים את התמונה בראשו.
"אבן הרקיע…לעזאזל!" עלה לפתע קולו לטונים גבוהים. "יש לך מושג איפה היא בכלל הברונית המסתורית שלנו?"
פרידריך חייך. "מושג טוב בהרבה משנדמה לך."
רגע של שקט השתרר ביניהם, כל אחד פורש אל הנחותיו.
"כמה זמן נמצא בידך המידע הזה אודות האבנים?" שאל לבסוף פול.
פרידריך היסס. תשובה לא נכונה, ידע, עלולה לעלות לו באמונו של הסוכן. בעודו מהרהר בתשובה הולמת, צלצל הטלפון בחדר בפעם השנייה באותו היום.
"אדון פרידריך?"
"כן…"
"ביתך ביקשה להשאיר לך הודעה." נשמע קולו של הפקיד מעברו השני של קו הטלפון.
רגע אחד עוד היסס…תוהה לאיזו בת בדיוק התכוון. בשני מיהר להתעשת "כמובן. מה הייתה ההודעה?" שאל.
"היא מוסרת שיצאה לקניות ושתפגוש אותך בצהריים בכנסיית וסילי הקדוש."
'וסילי הקדוש…' חשב, הייתה זו אחת הכנסיות הגדולות והמפורסמות שמוקמו בכיכר האדומה של מוסקבה "זה הכול?" תהה בקול רם.
"זה הכול" ענה לו קולו של פקיד הקבלה מן העבר השני.
הוא הניח את שפורפרת מכשיר הטלפון במקומה. תחושת בהלה בלתי מוסברת ממלא את חזהו.
* * *
גופה הרטוב והדק התרומם מתוך מי הבריכה, בהניחה את ישבנה הקטן על גבי אחת המקפצות. שעת הבוקר המאוחרת ויכולתה יוצאת הדופן לשכנוע מצילים בעזרת ריסיה בלבד, לפתוח בריכות בשעות בהן אמורות הן להיות נעולות, היוו ערובה טובה לאינטימיות לה נדרשה.
בימים כתיקונם, גם אם סוערים, נדרשו לה כשלושים בריכות בלבד כדי לחוש רעננה ומפוקסת. אך כיוון שהיום היה רחוק מתיקונו חשה מזוהמת ומבולבלת גם כעבור מספר כמעט כפול של בריכות.
כמעט ארבע שעות חלפו מאז שבה מהיום הארוך ביותר בחייה. למרות המספר הרב של השאלות שהעסיקו אותה, תשובות כבר לא עניינו אותה. הרבה לפני כן היא הייתה זקוקה למשהו שיניח שוב את רגליה על קרקע בטוחה.
לראשונה בחייה הבוגרים חשה לגמרי אבודה.
"חשבתי שתשמחי לקצת חברה." נשמע קולו המהוסס של אריק מאחורי גבה. הוא הגיש לה את מגבת המלון הלבנה מתיישב לצידה על גבי המקפצה הסמוכה.
אלכס כמעט וחייכה. "איך לעזאזל מצאת אותי?"
"בואי רק נאמר שאין פקיד קבלה בבית דירות, יוקרתי ודיסקרטי ככל שיתהדר להיות, המסוגל לעמוד בפניי."
כעת היא כבר חייכה. "אני מקווה רק ששמרת על מכנסיך במקומם."
אריק צחק. "אין לך מושג מה אפשר להוציא מאדם שבטוח שאתה בעיצומו של ירח דבש שעלה על שרטון."
"איפה הירח ואיפה הדבש." אמרה, התוגה חוזרת לעטר את פניה העייפות.
אריק שתק. מניסיונו המועט עם נשים למד זה מכבר, שאישה המעוניינת לדבר תעשה זאת גם ללא דיבוב מיותר.
"תעדיפי להישאר לבד?" שאל, כעבור כדקה של שתיקה משותפת.
הוא כמעט קם לעזוב כשדיברה שוב.
"חווית פעם מצב בו חשת שכל מה שלמדת באקדמיה או בחיים עד אותה נקודה לא יכול לעזור לך?" שאלה, עיניה מנצנצות כמהה.
אריק היסס.
"שכל הביטחון שצברת משנים של אימון, ניסיון ושכנוע עצמי מתנפץ לך בפנים ברגע אחד של חוסר אונים?" הוסיפה.
"את מדברת כאילו נכשלת במשימה. את יצאת שם מסיטואציה שכל סוכן אחר שאני מכיר היה מוצא בה את מותו הוודאי, כמעט בלא פגע. אילולי לא הייתי רואה את גבך כעת בבגד ים הייתי סבור שאפילו לא נשרטת."
למשמע תשובתו החנפנית הוציאה אלכס אוויר מראותיה בבוז.
"כדאי שנקרא לילד בשמו. אם אתה לא קורא לנפילה בשבי, אובדן התליון וחוסר הצלחה בלכידת האובייקט כישלון אזי יש לך בעיה קשה בטרמינולוגיה."
אריק, שנותר מעט המום מתשובתה, הסב את פניו הצידה במבוכה.
"מוטב היה לסוכנות לו היו בוחרים בגשש אחר." השיבה בנחרצות.
הוא שתק. אם האינטואיציה החדה שלא לא הטעתה אותו גם הפעם, חש לגמרי בלתי רצוי שם.
אלכס בחנה את בבואתה במי הבריכה הצלולים. יהיה עליה לגייס את מיטב כוחותיה הפנימיים כדי לשוב לאיתנה עד מחר. כמו ששועל מעולם לא ויתר על האפשרות ללכידת ארנבת כך גם קומנדור וינס לעולם לא יותר על האפשרות לסיבוב נוסף של מרדף.
אריק קם על רגליו. משהבחינה בכך הסבה את ראשה לעברו.
"למה באת לפה מלכתחילה?" שאלה.
"היה לי קצת קשה להדביק את הישבן לכיסא באקדמיה בזמן שאחרים עושים את כל הכיף במקומי."
"התכוונתי למה באמת עכשיו…לפה?"
אריק בלע את רוקו במבוכה. כשהתלבט מלכתחילה אם לגשת לחפש אחריה, הצליח למצוא סיבות טובות למדי כדי לוותר, אך לא צפה כלל אפשרות לעלבון צונן מהסוג שנאלץ לספוג עכשיו.
שקט השתרר בעקבות דבריה האחרונים, מופר רק על ידי אוושת תנועתו התת-מימית של רובוט ניקוי הבריכות.
אלכס, שציפתה לתשובה שלא באה, הבינה כעבור זמן מה את הטעות שעשתה. היא שהסבה את ראשה לאחור, תרה אחריו כדי להתנצל, מגלה שהייתה שם כבר לגמרי לבדה.
* * *
שעת הצהרים המוקדמת זימנה מתח רב אל סלון דירת המסתור בו שהתה החוליה. הייתה זו תערובת של רגשות, עייפות וציפייה דרוכה לסיבת הכינוס שיזם וינס, שהזינה את המתח, שהלך וגאה ככל שהתעכבה כניסתו של האחרון אל החדר.
לא מעט השערות נזרקו לחלל האוויר בדבר סיבת הכינוס, שבא בעקבות שיחותיו האחרונות של המפקד עם המפקדה בליון ואמור היה להכריע בדבר הצעד הבא בו יצוו לנקוט. רובן ככולן היו סותרות לחלוטין.
לאחר המתנה קצרה נוספת, שלא ארכה יותר מארבע דקות, צעד ברשמיות קולונלית אל תוך החדר, נעצר מרחק קצר לפני הספה המרכזית. גופו המורגל בחוסר שינה, הקרין יציבות וביטחון כרגיל.
מצדה האחת של הספה ניצבו אריק ופול, פניהם רציניות ועגומות כמהה. במרכזה ישבו להם טייגר וצ’ן, עסוקים כהרגלם בהקנטות הדדיות ובצידה השני ישבה לה אלכסנדרה, ששבה רק לפני מספר דקות. ישבנה נח על גבי משענת העץ, פניה נינוחות מהצפוי.
כשדיבר וינס היה קולו העבה יציב וסמכותי. "שלום רב לכולכם." פתח, ידו השמאלית מגלגלת את קצה שפמו המסודר.
"אין צורך שאצלול שוב אל תוך מאורעות האתמול. כולנו היינו שם וכולנו עוד נמלא על כך דו"ח מסודר כשנשוב למפקדה מחר."
הוא עצר רגע, מניח לאסימון ליפול אצל כולם. כול חברי החוליה, בלי יוצא מן הכלל, נראו מעט המומים.
"מיותר לציין שאיננו אורחים רצויים כאן במיוחד. לא על ידי הביון הרוסי, לא על ידי המשטרה המקומית ואפילו לא על ידי שירות הביון האמריקאים, שעלו על חוסר שיתוף הפעולה שלנו, והפעילו כאן לחץ לא מבוטל כדי שהישבן שלנו יעלם מפה מהר ככל האפשר."
בניגוד לדבריו הקודמים, עובדות אלה לא הצליחו להפתיע אפילו אחד מהם.
"אין בכוונתי להיכנס כאן ועכשיו ליותר מידי פרטים, אך אציין רק שעל פי מידע מודיעיני אמין המטרה שלנו יצאה זה מכבר מגבולות המדינה."
"מה בדבר האנשים שניסו לפגוע באלכס? גם הם כבר עזבו מוסקבה?" היה פול הראשון להגיב.
הקומנדר, שהיה מוכן לשאלה מסוג זה מיהר להשיב בנחרצות. "כיוון שמדובר בנושא דיפלומטי רגיש הוחלט להעביר את הטיפול בעניין לדרג הדיפלומטי הבכיר ביותר."
פול, שהצליח בדרך כלל לשמור על איפוק מסוגנן במצבים דומים לאלה, קיבל את דבריו האחרונים של מפקדו כמעט בכעס, "בתור הדיפלומט שבחבורה אני אומר לך חד משמעית שאת העניין הזה צריך לפתור במעשים ולא בדיבורי סרק בטלים."
"אין זה נתון כלל לשיקול דעתנו." ניסה הקומנדר להעמיד את פול במקומו.
"מי שמדבר אליך באקדחים ומשאיות זבל כדי מבין כנראה רק שפה אחת. ואני לא מתכוון לפרסית!" ענה בזעף, ידיו משוכלות על חזהו.
"אם יש לך משהו נוסף לומר הוא יאמר בדו"ח שלך. אנחנו יוצאים מכאן בעוד שעתיים וכדאי שעד אז תגדל קצת משמעת, אני לא רוצה לשמוע ולו מילה אחת בנושא שאינה נאמר בתחקיר בליון."
טייגר, שהמתין מעט שהרוחות יירגעו כדי להשחיל מילה, מצא את רגע הכושר שלו רגע לפני שהפנה הקומנדר את גבו אל החבורה הנסערת.
"רציתי רק לומר שתפקידן המסורתי של זונות לדפוק כל מה שזז… אז אני חושב שמהבחינה הזאת אלכס שלנו עשתה עבודתה נאמנה." אמר מרוצה מעצמו כמעט באותה המידה שהיה צ’ן מרוצה ממנו.
לא חלפה שנייה וכרית הספה פגשה בתנופה חזקה את קדמת פניו המרוצים.
וינס המשיך בדרכו החוצה, לא טורח אפילו להשיב לדבריו האחרונים של טייגר. מאחורי גבו החל מתפתח קרב כריות קולני בינה לבין צמד הסוכנים המבודח.
"טייגר, צ’ן! תיכנסו אליי למשרד כשתסיימו."
"כן המפקד!" ענו במקהלה.
היה זה רגע קצר אחד, לפני שהתהפכו שניהם על גבם, יחד עם הספה כולה.

בעוד המהומה בסלון נמשכת, פרשו פול ואריק אל חדרם. גם אם היה הראשון בטוח בבחירה הקשה שעליו לעשות, לא היה מגובש עדין בשאלה, האם עליו לשתף בעניין גם את אריק. במידה וכן היה זה בהחלט זמן מתאים כדי לעדכן את הילד במפגשו המוקדם עם הפרופסור.
"אתה חושב מה שאני חושב?" שאל אריק, משסגר פול את הדלת מאחוריהם.
"שהגיע הזמן לשבור את הכלים?" ענה, מופתע מעט מההחלטיות בה נאמרו דבריו הילד.
"לשמוע את זה ממך זה בהחלט לא עניין של מה בכך."
פול עדין היסס. "אולי מוטב שתשוב עם השאר לליון."
אריק, שציפה לתשובה מסוג זה מצידו של ידידו, ניגש להתחיל לארוז את חפציו.
מאוכזב כמהה מהתקפלותו המפתיעה, שתק. רגע אחד עוד קפא על מקומו מתלבט כיצד לנהוג. בשני כבר ניגש לארוז את חפציו שלו.
"מוטב שנמהר להסתלק מפה." אמר אריק,"אחרי הדין והדברים בסלון וינס ודאי יצפה תגובה קיצונית כלשהי."
פול, שהיה בטוח עד לאותה שנייה כי הילד בחר להתקפל, חייך חיוך קטן ומוסווה אל תוך מזוודתו ההולכת ומתמלא במהירות.
"אני ממליץ לך לשקול את צעדיך היטב קספר. אחרי צעד מהסוג הזה ספק רב אם תהיה לך דרך חזרה אל זרועות הסוכנות."
אריק רכס את רוכסן המזוודה, מתפנה למקם את נרתיק האקדח במקומו."הפסקתי לארוז טישיו כבר בגיל העשרה." ענה, "מי שנוטה לבכות על חלב שנשפך מוטב שיוותר מראש על חיי הרפתקנות."
פניו של פול קרנו מאושר. עד כמה ששנא לגרור אחריו את הנער אל הבלתי נודע היה מאושר מחברתו התוססת.
"אתם שניכם !" נשמע לפתע קולה על אלכסנדרה, שנכנסה אל החדר בחשאי, סוגרת את הדלת מאחוריה. "באמת חשבתם לעזוב ולהשאיר אותי עם צמד הליצנים והצנונית?"
פול נמלא מבוכה. היה זה דבר אחד לגרור אחריו סוכן אחד אל הבלתי-נודע, אבל לגרור שניים כבר נראה לו לגמרי מוגזם.
"על מה את מדברת?" שאל, מנסה תמימות בתור טקטיקה ראשונה.
מתעלמת לגמרי מהערתו האחרונה של פול, התקרבה לאריק, מניחה יד על כתפו האורזת.
"אני מניחה שאתה זכאי להתנצלות." אמרה. מבחינה כיצד הופכות מילות הקסם ברגע אחד, את הריחוק הכעוס שהפגין, למבוכה מחויכת.
"נשמח אם תשמרי את התוכניות שלנו לעצמך." אמר פול, עובר לטקטיקה השנייה שבשרוולו, הכחשה.
"אז מה בעצם התוכנית?" שאלה, מתעלמת בשנית מניסיונות ההתחמקות הכושלים שלו. סרבנותו של פול לא ממש באה לה בהפתעה.
"מצטערים אבל היא לא כוללת אותך." השיב, עובר לגישה השלישית והאחרונה, ישירות.
מהרגע בו הבחינה אלכסנדרה ברוחות המלחמה הנושבות בסלון, הבינה גם שיהיה עליה לבחור צד במהירות. מצד אחד קשה היה לה להפנות עורף לסוכנות, שהייתה לה לבית של ממש בשנים האחרונות, אך מן הצד השני לא ראתה כעת שום ברירה אחרת. גם אם לא הייתה בטוחה שמניעיו של פול ובן חסותו אריק זהים במדויק לאלה שלה, היה ברור לה, שחזרה אל המפקדה בליון, פירושה סגירת הפרשה הנוכחית מאחוריה ולכך לא הייתה מוכנה להסכים. התקפלות בפניו של פול גם כן לא ממש באה בחשבון.
"אתם צריכים אותי." אמרה, מחפשת תמיכה לדבריה בפניו של אריק, שעמד ושתק שם כמו דג אילם שזה עתה נמשה מן המים.
"אין לנו אפילו תוכנית איך לצאת מכאן." ניסה פול גישה חדשה לגמרי.
אלכסנדרה, שראתה בתגובתו סימנים ראשונים להתרככות, חייכה בערמומיות, "כאן בדיוק אני נכנסת לתמונה. לי דווקא יש אחת…" אמרה.
פול סגר את מזוודתו, רוכס אותה במהירות משני צדדיה. "מוטב שהיא תהיה טובה." אמר בייאוש מתרצה, "המשך דרכך איתנו תלויה בה."
"אבל אני אצטרך שתבטחו בי במאת האחוזים כדי שזה יעבוד." אמרה.
אריק ופול הנהנו בראשם לאות הסכמה. זה הראשון עשה זאת בלב שלם, בעוד זה האחרון מקלל את יופייה הבלתי יאמן.
"כדאי שתתחילו לקשור סדינים לחלון.", פקדה, "נותרה לנו לפי דעתי קצת פחות מחצי שעה עד לשובו של השפם."
* * *
בינתיים, בסלון, חיכו צ’ן וטייגר בסבלנות רבה. התדריך הקצר והמפתיע, שקיבלו במשרדו של המפקד, כלל סברה מעניינת בדבר ניסיונם של אריק ופול לבצע התנתקות מהכוח. בעקבות כך, התפקיד שהוגדר להם היה חד-משמעי, מניעת עזיבת הדירה של מי מחברי הצוות, עד שישוב בעוד כשעתיים, ללוות אותם אל שדה התעופה.
הבחירה דווקא בשניהם לא הייתה מקרית והתבססה על שיטת הסוכנות לפיה כל 'רומח' הורכב מצמדים אורגניים, אשר אומנו לעבוד יחד. שיטת הבידוד בין הצמדים הבטיחה, שגם במידה וצמד אחד יפעל בניגוד לנהלים או אפילו יסרח, אומן הצוות השני לתת לכך תגובה מיידית בשטח.
טייגר, שסרב עדין להאמין כי פול ואריק יפעלו בסופו של דבר בניגוד להוראות, חש משועשע מהרצינות בה לקח צ’ן את העיניים לידיים. בעוד הוא תופס את עמדת המאסף בסמוך לדלת היציאה, הצמיד הנ"ל את אוזניו הגדולות לדלת החדר, בניסיון לדלות פרטים מפלילים כלשהם בנוגע לכוונותיהם הזדוניות של חבריהם.
הייתה זו שעת כושר מעולה בעבור טייגר לנסות ולשגע קצת את חברו.
"אם אתה שואל אותי תמיד מצאתי את הטיפוס הזה פול מפוקפק למדי." אמר, מצקצק בלשונו בעדינות.
"לשם שינוי יש משהו בדבריך."השיב, עולה בקלות רבה על המוקש שהניח חברו. "היות ויש לו סבתא סינית לא הייתי פוסל על הסף אפשרות למשחק כפול."
שבע רצון מהקורבן שהעלה בחכתו, פספס טייגר, את התוספת השטותית שזרע חברו. "רק לפני כמה שעות הוא ניסה לשכנע גם אותי להצטרף אליו."
בתגובה, הרים צ’ן את גבותיו לאות פליאה.
"על פי התוכנית שהגה, סירה אמורה הייתה לחכות לנו על נהר הוולגה, אליה היינו אמורים להגיע בעזרת גלשן רוח זוגי שנמצא פה ממש, על הגג."
"אתה חייב להודות שיש להם הרבה תושייה לסינים." השיב צ’ן, כובש את צחוקו בדלת.
טייגר, שלא ממש הבין עדין כיצד מתחברים הסינים לסיפור, התעלם שוב מסימני האזהרה, "אגב זה גם מסביר מדוע תמיד החזיק שני טלפונים סלולאריים."
"או את אהבתו הרבה לאורז!" שלף צ’ן.
טייגר נעץ מבט מבולבל בחברו, מחליט שהמידע המסעיר, שזה עתה חשף, הוא ודאי הסיבה לתשובות המבולבלות שקיבל חזרה.
מנגד חגג צ’ן את נצחונו. כמעט עשר שנים עבד במחיצתו של החבלן הפוחז, במהלכן עבר בעל כורכו, קורס מרוכז בקונדסנות. הוא כבר עמד לשלוף מידע כוזב נוסף אל תוך הדייסה שבישל ידידו, כשלפתע נשמע מבפנים קול צווחה נשית מוכר.
שלושים שניות בלבד חלפו, עד שהוצמד מטען חומר נפץ פלסטי אל מנגנון המנעול, מפרק אותו ביעילות לגורמים. הם פרצו פנימה, אקדחיהם שלופים לפניהם, צ’ן מלפנים, טייגר מחפה מאחור.
"שם!" צעקה אלכס, מצביעה אל עבר החלון הפתוח, אליו נקשרו בזה אחר זה רצף של כמה סדינים, שהשתלשל אל עבר הרחוב הסואן שבחוץ.
צ’ן גחן מעל החלון, בעוד טייגר ניגש לנסות ולהרגיע מעט את אלכס, שנראתה נסערת ביותר.
"הם כמעט והצליחו לשכנע אותי להצטרף." אמרה, נופלת על כתפיו רועדת.
טייגר, שהופתע מעט מתגובתה הלא אופיינית, אך נהנה מהמגע הפיזי עצמו, חיבק אותה חזרה בחום. "הם פגעו בך הממזרים?" שאל.
"הם ניסו." השיבה, הודפת אותו בעדינות מעליה, "כדאי שנמהר על פי התוכנית אמורה לחכות להם סירת מילוט במקום כלשהוא על גדות נהר הוולגה."
טייגר וצ’ן החליפו מבטי תמיהה האחד עם השני, זה הראשון חייך בממזריות.
"אני לא מאמינה שהם הספיקו להתרחק. הם אמרו משהו על חנות מכולת פה למטה ברחוב, משם אמורים לבוא ולאסוף אותם." הוסיפה אלכס לדחוק בהם.
"לבני זונות האלה יש שותפים? כאן במוסקבה!" שאג צ’ן.
אלכס הנהנה לאות הסכמה.
"שלא תביני אותי לא נכון…זה לא שיש לי משהו נגד זונות…" הוסיף בחיוך מתנצל לעברה.
"מוטב שנמהר!" גהר בו טייגר, מניח יד על כתפה של אלכס, "שתדעי לך שבחרת את הצד הנכון. וינס יצוד אותם אחד אחד כמו חזירי בר, גם אם יהיה זה הדבר האחרון שיעשה, יש לו חולשה נוראית לבוגדים."
אלכס חייכה בהבנה, צופה בהם נעלמים בזה אחר זה בדלת הכניסה הראשית.
"אני אשאר כאן ואדווח לקומנדר" קראה אחריהם, מנופפת במכשיר הטלפון הנייד שבידה.

פרק 19

אלכס נאנחה לרווחה. הייתה זו תוכנית פשוטה אך היא יכלה בקלות להשתבש. די היה בכך שאחד מבין שני הסוכנים היה מטיל ספק במשחקה הדרמטי, או מתעקש שתצטרף אליהם במרדף, כדי לכרסם בתוכנית כולה, שנשענה על אלמנט מאוד מוגבל בזמן.
"אתם יכולים לצאת מהארון" קראה, "מוטב שנזדרז."
אריק ופול הדפו את דלתות העץ מבפנים, מופתעים גם הם מהצלחתה הטוטאלית של התוכנית.
בעוד אריק ניגש להביא את המזוודות החליט פול לגשת לניסיון אחרון עם אלכס.
"את מבינה שיש לך פה עוד הזדמנות להתחרט." פתח בנאום קצר, עליו התאמן בעודם ספונים בתוך הארון, "כל שעלייך לעשות הוא להמתין כמה דקות ואז להתקשר לוינס ולהודיע לו שנעלמנו… ככה גם אנחנו נהיה אסירי תודה לנצח וגם תוכלי להמשיך את דרכך בסוכנות כאילו לא אירע דבר…אולי אפילו תקבלי ציון לשבח על עמידתך האיתנה אל מול הבוגדים" סיכם, נסחף בהתלהבות של דברי עצמו.
אלכס חייכה לעברו בחביבות ממוחזרת. גם אם ידעה שכל מילה שיצאה מפיו נולדה מתוך דאגה כנה, חשה שלמה לגמרי עם החלטתה.
"אם סיימת לנאום, מרטין לוטר קינג, כדי שתתחיל להזדרז. כמו שאין לי ספק לגבי הבחירה שזה אתה עשיתי, כך גם אין לי ספק לגבי עוצמת המרדף שיבשל בשבילנו הקומנדר."
פול ידע שהצדק עימה. הוא הרים את ידיו לאות כניעה, ממהר להצטרף אל אריק, שכבר גרר את מזוודותיהם אל עבר הדלת הפתוחה.
* * *
פרופסור פרידריך צעד אל תוך אולם התפילה הגדול, נרגש ונפעם כאחרון הצליינים. אף על פי שמעולם לא ראה בעצמו אדם מאמין, נמשך אל הסיפורים והמיתוסים של הדת הנוצרית, שיצרו בעיניו הרפתקה רומנטית מסעירה. לו רק יכול היה לבחור גלגול קודם, היה ודאי עושה זאת כאחד מאבירי הצלב של אותה התקופה ממש.
הייתה זו בהחלט כנסייה מרשימה. מבעד לסגנון הגותי השולט, יכולה הייתה עינו החדה של הפרופסור להבחין בסממנים ברורים לסגנון הרומנסק. סגנון זה, שהושפע רבות מהבנייה הרומאית, שלט במאה השתיים-עשרה בקרב אציליי מסעות הצלב, עובדה שהשפיעה כפי הנראה גם על בחירת המוטיבים המלחמתיים שבתמונות. שלל התמונות והפסלים שעיטרו את קירות הכנסייה סיפרו עשרות סיפורי גבורה, תהילה וצער, שעל כתפיהם נשענו יסודותיה של הדת המשפיעה ביותר בעולם גם עם פרוץ המאה העשרים ואחת.
כיוון שהייתה זו שעת אחר הצהריים, שעה בה העדיפו מדריכי הטיולים לבלות ברובעי הקניות של העיר, הייתה הכנסייה כמעט וריקה. פה ושם נצפו צמד תיירים יפניים עסוקים במלאכת צילום אסורה בעזרת מכשירי הפלאפון. גם הם, כך נדמה, העדיפו עם רדת החשיכה לשרך דרכם אל עבר היציאה.
בתפר הזה, שבין לילה ליום, התגנבו קרניה האחרונות של השמש החוצה, להזדחל החושך פנימה עבר נזיר בודד והדליק את מנורות השמן העתיקות בסדר, שנדמה היה, שלא השתנה מזה מאות בשנים. אט אט התחלפה תאורתה הטבעית של השמש, שפלשה מקודם מבעד לחלונות הויטראז' הגדולים, באורה המרצד של האש.
"הייתה לי תחושה שתאהב את המקום." נשמע קולה של הברונית כמה צעדים מאחורי גבו. ברקע, נשמעו קולות תפילה ראשונים, שבקעו מאחד החדרים הפנימיים בהם התגוררו הנזירים.
"תמיד החשבתי את עצמי לרומנטיקן חסר תקנה…" השיב נעצר ממש מתחת לדיוקנו של אציל הקוטל דרקון בעזרת רומח ארוך.
"כל הרומנטיקנים הינם חסרי תקנה." השיבה הברונית ביובש.
"סאינט גאורגיוס-פטרונה של מוסקבה" אמר, מדלג מעל דבריה האחרונים כאילו נאמרו בשגגה.
"אני מכירה את הפטרון, גם אם לא אישית." השיבה, הפעם כמעט בחיוך.
הוא הסתובב לעברה סיבוב מלא, מכבד את נוכחותה בקידה קלה וחיננית. "מאדאם יוז'יני" אמר חרש, בוחן לראשונה את הופעתה יוצאת הדופן.
גם כעת, כמו במפגשם הקודם, נראתה כדמות הלקוחה מתוך סט של הצגת תיאטרון שייקספירית. שיערה השחור והחלק אסוף היה בחלקו העליון של ראשה כזנב סוס ארוך ומפואר, שהחליק במורד גבה. לגופה, לבשה הברונית שמלה ארוכה ושחורה, במרכזה מחוך צמוד, סופה צווארון ויקטוריאני חונק. ממנו עלו פניה היפות כשושן צחור באגרטל.
"שכחתי לגמרי את נימוסיי…" התנצל הפרופסור, מבחין, באיחור מה, בידה המוגשת לנשיקה.
יוז'יני חייכה בסלחנות. "אני חשה בנוכחותה של אחותי באולם הזה יותר מבכול חלק אחר של הכנסייה" אמרה, עיניה כמעט ונעצמות בריכוז.
פרידריך חייך במבוכה. "מעולם לא הזכרת את העובדה שהייתה לך אחות."
"אני עושה זאת כעת הר-פרידריך," נזפה בו, "לשם כך למעשה התכנסנו דווקא כאן."
מצחו של פרידריך נחרש קמטים, "לפי מיטב ידיעתי, והאמיני לי שבדקתי זאת, לא מוזכרת בת נוספת בשושלתה של זוז'פין" אמר.
"אוסקרינה הנה למעשה,אם לדייק, אחותי למחצה. תוצר של לילה אחד בלתי זהיר של אבי עם פילגשו."
הוא כבר עמד להשיב, כשקול נקישה מסתורי נשמע כמה מטרים מאחורי גבם, אי-שם באזור המבואה.
"חשתי שעוקבים אחרי כבר מבית המלון." אמרה, מתכופפת מעט ומנמיכה את קולה עד לכדי לחישה של ממש.
לעומתה לא נראה פרידריך נרגש במיוחד מהקולות המתקרבים. מה שכן ריגש אותו הייתה העובדה שסוף סוף החלה נפתחת בפניו.
"מאז שיחתנו בשדה התעופה ציפיתי בקוצר רוח לשוחח איתך בנוגע למקורות המרתקים שלך. אבל אני עדין לא מבין מדוע בחרת להביא אותי דווקא לכאן, כדי לספר לי על אחות שהייתה לך ושיתכן כי ביקרה פה לפני שנים כה רבות." לחש פרידריך בחזרה.
"שנים כה רבות זו כבר תוספת שלך, הר-פרופסור. אני מדברת על הימים האחרונים ממש."
פיו של הפרופסור נפער בתדהמה, בעוד הקולות מאזור המבואה הולכים ומתגברים כל העת.
הברונית עצרה רגע, מטה את אוזנה אל המתרחש. אחד הנזירים, כפי הנראה, נשמע מתווכח בקול עם לפחות אדם אחד נוסף, ויכוח, שכך נדמה, רק הלך והחריף ככל שהתקדם.
"אנסח זאת בקצרה." פתחה, תחושת דחיפות ממלא את חזה הלכוד במחוך, "מיותר כמובן לציין שסב סבי היה אדם מיוחד במינו."
"איש מאוהביו או משונאיו של נפוליון בונאפרטה לא יסתור את דברייך, אם תקראי לו אדם מיוחד במינו." אמר הפרופסור.
"ובכן, מרבים ממסעותיו שב סבו של סבי עם אוצרות יוצאים דופן בשוויים, אך אפילו אחד מאותם אוצרות לא ראה צורך לקחת עימו אל גלותו הכפויה באי אלבה, מלבד שתי אבני המשכן."
"אבן הרקיע ואבן השאול…" אמר פרידריך נרגש.
"אבנים אלא, שהובאו באחד ממסעותיו המוקדמים אל ארץ הקודש, היוו, כך מסתבר, את אוצרו השמור ביותר… אוצר אותו הוריש לאדם היחיד עליי אדמות עליו יכול היה לסמוך גם בשנתו. רעייתו האהובה, ז'וז'פין. את אותם האבנים ממש העבירה ז'וזפין בירושה לנכדתה, שהייתה גם אימי…אשתו של אוסקר הראשון מלך שבדיה."
היא עצרה רגע לפני שהמשיכה, מקשיבה אל הקולות שבקעו עד עתה מאזור הכניסה וברגע אחד דעכו. "כל ימי חיי חייתי בידיעה שקיימת רק אבן אחת, אותה קיבלתי בירושה מאימי, עד שיום אחד הפגיש הגורל ביני לבין אחותי במפגש טעון, שעתיד היה לשנות את גורל שתינו לנצח."
פרידריך כחכך כמהה בגרונו, מבקש את תשומת ליבה.
יוז'יני סימנה לו להמשיך.
"כיצד התגלגלה מלכתחילה האבן השנייה לידיה של אוסקרינה?" שאל.
למשמע שאלתו האדימו פניה בעלבון.
"בגנבה! היישר מתוך חפציה של סבתי… עוד בטרם זכיתי אני לקבל את האבן שברשותי."
"מעניין אם כך מדוע בחרה לקחת רק אבן אחת?" התפלא.
היא כבר עמדה להשיב על שאלתו, כשחשה לפתע במגעו הדוקר של קנה אקדח הננעץ בעמוד שדרתה.
מהמקום בו עמד פרידריך יכול היה להבחין בשתי דמויות נוספות, יוצאות מבין הצללים, אקדחים שלופים בידיהם.
"נבקש שתצטרפו אלינו שניכם לטיול קטן." אמר זה שקנה אקדחו נעוץ היה בגבה של הברונית.
ליבו של פרידריך הלם בחוזקה. על פי חזותם האירופאית, והמבטא הרוסי הכבד שהתלווה אל האנגלית הקלוקלת, ניתן היה לנחש בקלות שמוצאו מקומי.
"קצת כבוד לגברת!" הזדעק, "מן הראוי שתזדהו תחילה." הוסיף בקול הסמכותי ביותר שהצליח לגייס.
התדירות בה ראה כלי נשק בשבוע האחרון, גם אם לא חיסנה אותו לגמרי, החלה מקהה את תחושת הבהלה הראשונית שתקפה אדם מהשורה.
"משטרת מוסקבה." ענה זה שהצמיד את האקדח אל גבה של הברונית, מחלק מספר הוראות ברוסית אל צמד השוטרים שליוו אותו.
אוחז באזיקים, נע עכשיו אחד מאותם השוטרים לעברו של הפרופסור.
"אתם טועים טעות גדולה…" הספיקה הברונית למלמל, רגע לפני שההתרחשויות סביבה, נכנסו למסלול מהיר.
הסנונית הראשונה בה חשה הייתה שקנהו של האקדח שדקר את גבה נעלם. קול חבטת גוף עם הרצפה מלווה אותו. צמד השוטרים שניגש לאזוק את פרידריך הפנה את מבטו לאחור על מנת לפגוש צמד נעליים מדויק במעלה סנטרם. הם צנחו לאחור בהפתעה, מרסקים את אחד מספסלי התפילה העתיקים בקול נפץ עז.
"פרופסור." אמר פול, קד בפניו קידה קטנה ושטותית, דומה לזו שנהג פרידריך לקוד בעצמו בפני עלמות חן כדוגמתה של הברונית.
"כדאי שנמהר." ציין אריק, מסיים לאזוק את השוטר ההמום שעל הרצפה, "לפי כמות הניידות שראינו בחוץ השניים האלה מגובים היטב"
גם אם לא נראתה עדין תגבורת משטרתית באופק דומה היה, שמכל עבר, מתעוררת עכשיו הכנסייה הרדומה לחיים. קומץ נזירים, אוחז מכל הבא ליד, פמוטים, מטאטאים וכיסאות החל מאגף אותם מאחור, בעוד צמד השוטרים שהתרסק אל תוך ספסלי התפילה, מתחיל לגלות סימני חיים מחדש. בנוסף, אחד מבכירי הכנסייה שהוזעק מן הקולות באמצע ארוחת הערב, התפרץ גם הוא אל תוך היכל התפילה, מנופף בנקניק עבה וארוך, שהתנוסס מעל לראשו כחרב שלופה, מוכנה אלי-קרב.
"מחללי קודש! שותפיו של השטן!" צווח בכול גרונו, בהתיזו מפיו שיירי אוכל טרי לכל עבר ובשלהבו את רוחם של שאר הנזירים.
פרידריך נצמד אל גופה של הברונית, מסוכך עלייה בידיו הבריאות.
"אם אנחנו לא רוצים לטעום את טעם הנקניק הזה כדאי שנתקדם במהירות…" ציינה אלכסנדרה, שנעמדה, כמו שאר חבריה, בגבה אל הצמד, בתצורת כוכב מתגוננת.
"יש למישהו רעיונות?" תהה פול, שהדבר האחרון שצפה היה הימצאותם של אזרחים תמימים בנתיב נסיגתם.
"מכאן" אמר אריק בהחלטיות. מוביל את החבורה לכיוון המזבח, שמוקם בדיוק בכיוון ההפוך מזה של היציאה. הייתה זו סיטואציה קלאסית בה כישוריו כפורץ צריכים היו לבוא לידי ביטוי ולכן גם לא היסס ליטול את המושכות.
הם התקדמו בעקבותיו בתור, חולפים מטרים ספורים מנתיב התקדמותו המאיים של האוחז בנקניק. הלה מיהר גם כן לשנות כיוון.
"לשמאלך!" צעקה אלכס לעברו של הפרופסור, שהספיק להנמיך את ראשו, רגע לפני שמסלול חבטת הנקניק פגש את ראשו המזוקן.
עוקף את המזבח הגדול משמאל, גילה אריק שניחש נכון. דלת שירות קטנה מוקמה בסמוך אליו, כזו ששירתה בעיקר את לובשי הגלימות במשימות טקסיות שונות.
כשפתח את המעבר אל גרם המדרגות הצר החלו כבר הכדורים לשרוק בעורפם.
"לפניך!" התריע פול. גופו הדוהר של אריק הודף במורד המדרגות צמד נזירים נוסף שחבר אל המרדף.
הם המשיכו במורד המדרגות, מדלגים מעל צמד הנזירים ההפוך.
כשנחתה אלכסנדרה, שהייתה האחרונה בטור הבורחים, חזרה על רגליה, כבר הגיחו מאחוריהם במעלה המדרגות קני אקדחיהם של הרודפים.
"שמאלה!" קרא אריק, לצלילי מקהלת הכדורים המתעופפים שוב מאחורי גבם.
פרידריך אחז בכף ידה השברירית של הברונית, מושך אותה בכוח אחריו. שמלתה הארוכה והמסורבלת נגררה על גבי מרצפות האבן, מאיימת להכשילה חליפות.
פה ושם הציצו נזירים סקרנים מתוך חדרי השירות, ממהרים לסגור את דלתם בפני הפולשים.
אריק היסס רגע. אף על פי שהכדורים החלו שורקים קרוב יותר ויותר לראשיהם, הייתה זו אפשרות גרועה במיוחד להילכד בתוך אחד מהחדרים חסרי המוצא. לעת עתה היווה המסדרון הפתוח את הבחירה הטובה ביותר.
בינתיים פול, שהיה עסוק בין השאר בשמירה על ראשיהם של הברונית והפרופסור נמוכים, חיפש בעיניו של חברו סימן לכך שהיה לו לפחות מושג לאן לעזאזל הם רצים. לאור נחישות הרודפים וחוסר ההיסוס על ההדק ידע שחייהם של החמישה תלויים בכך.
סמוך עליי, אמרו פניו של אריק, רגע לפני שפניה חדה לימין הפגישה אותו עם גופה הבריא של אם בית עצבנית במיוחד.
הם נפלו ארצה. פניו ההמומות של אריק ננעצות בחזה אדיר המימדים של האישה הכועסת, שבחירתה המעניינת במחבת ככלי נשק, הוכיחה עצמה כעבור רגע כבחירה כואבת במיוחד.
"עכבריו של השטן!" צעקה ברוסית. מנחיתה בתנופה חזקה את מרכז המחבת היישר אל תוך הראש הקבור בין שדיה.
מגע המתכת המשומנת בגולגולתו החשופה לא נעם לו במיוחד, אך היה במפגש המהדהד גם נקודה חיובית אחת. כל מטבח מהסוג הזה חייב היה להכיל גם דלת הכנסת סחורות, משמע שהיו הם גם מרחק נגיעה מהרחוב.
"תאלצי לסלוח לו, אבל הוא קצת ממהר." אמר פול, שולף את ראשו המצלצל של אריק מתוך חמוקיה הדשנים.
הם הקיפו אותה בזריזות, טורקים בפניה מבחוץ את דלת המטבח.
"זה היה קרוב." צחקה אלכס. מהלומות המחבת על גבי דלת העץ הולכות ומתגברות.
"קרוב מידי." ניער אריק את ראשו, עיניו הזריזות תרות כבר אחרי הצעד הבא במנוסתם.
"את בסדר ברונית?" שאל פרידריך, בוחן בדאגה את סבר פניה העדינות.
"אני בסדר גמור. אבל תודה לך על הדאגה הר-פרופסור." השיבה, קולה העדין מעט מרוחק.
עוד רגע חלף וקול מהלומות המחבת התחלף בקול חבטת גוף חזקה. המשקוף נרעד. מטח קליעים עצבני, בישר, כעבור רגע נוסף, על פרדתו של המנעול מהדלת. ברקע, עזבה בחריקת צמיגים, מכונית מילוט הלבנה את חניית הכנסייה.
גם אם לא הייתה זו מנוסה מפוארת במיוחד עמדו השלושה במטרה שהציבו לעצמם. חילוץ ללא נפגעים של הפרופסור ובת לווייתו. כל שנותר עתה היה להבין, האם ההימור שלקחו בהתעכבם לעשות כן, אכן ישתלם.
* * *
באותו הזמן, בדירת המסתור של הסוכנות, שפך קומנדר וינס את חמתו על צמד הסוכנים הנבוך.
"מוטב היה כבר שהייתי מבקש מהשכן לשים עין." נבח על שניהם ממרחק יריקה, שפמו הגדול רועד. "הוא לפחות לא עבר הכשרה של ארבע שנים כדי ליפול בפח הכי ישן בספר!"
צ'ן השפיל את מבטו אל עבר הרצפה, מקלל את חוסר יכולתו האנושית לנעוץ גם את ראשו בה עד שיעלם.
לעומתו דווקא טעה טייגר לחשוב שיש בפיו כמה פנינים ראויות. "הכול בגלל אלכס! מאיפה היינו אמורים לנחש שהזונה הזאת תשתף איתם פעולה?"
פניו האדומות של הקומנדר הפכו כעת סגולות.
"אני ממליץ שתגלה קצת יותר כבוד כלפי סוכנת שרק אתמול כמעט ושילמה בחייה על מנת לעמוד במשימה!" שאג לעברו, "יש לילדה הזו יכולות שגם ביום גרוע מאפילות על אלה של רוב סוכני השטח שלנו." גהר בו.
"תכף תדרוש גם שנלקק לה את המגף…" מלמל טייגר לעבר חברו, שתרגל בינתיים טקטיקת העלמות חדשה בדמות השמעת קולות של ספה.
"מה אמרת?!" חקר הקומנדר.
"שאסור היה להם להתחמק ללא מרדף…" מיהר להשיב, צופה מן הצד כיצד הפך צ’ן לבלתי נראה בעיניי עצמו.
"יש לכם מזל שלפחות לאחד מאיתנו יש כאן תושייה…"
מחליט לנצל את ההזדמנות שנקרתה לו עד תום, חדל צ'ן מלהשמיע את קולות הספה ונשא את ראשו מעלה. מתוך מחשבה אולי בכל זאת עשה משהו כמו שצריך בעיני מפקדו.
"…ואני לא מתכוון כמובן לאף אחד משניכם." הוסיף וינס.
ראשו של צ’ן חזר לחפש נמלים על גבי המרצפת.
"אדון מינג, איפה נמצא פאנל השליטה של האיתורן?"
"אני מניח שבמזוודת הטכנולוגיה שלי המפקד."
"במקום להניח אני מציע שתיגש להביא אותו."
צ’ן, שהתרומם בצורה אוטומטית למשמע הפקודה, ניגש כבר אל עבר חדר השינה, אך עצר לפתע, מסתובב לאחור.
"מה שאתה מתכוון לומר המפקד…" פנה בהתלהבות לעברו של וינס.
"מה שאני מתכוון לומר, זה שאם לא תזיז את התחת שלך מהר ותביא את פאנל השליטה הזה תוך פחות מדקה לפה , אזי תצטער על היום בו נולדת."
כעבור פחות מדקה חזר צ’ן, בידיו מסך הטלוויזיה הקטן. אף על פי שהצליח להקדים את לוחות הזמנים שהקציב לו הקומנדר, עדין הצטער על היום בו נולד.
* * *
מכונית המילוט עשתה את דרכה דרך רחובותיה הראשיים של מוסקבה בכיוון צפון. על ההגה ישב פול, לימינו אריק, בעוד את המושב האחורי חולקים אלכסנדרה משמאל, הפרופסור מימין והברונית הדקיקה במרכז. חלקה הראשון של הנסיעה עבר בדממה כמעט מוחלטת כאשר חמשת יושביה מניחים לאדרנלין לשקוע מעט לפני שהחל מי מהם לדבר.
"אני אלכסנדרה" אמרה, מושיטה את ידה אל עבר הברונית ללחיצה.
הברונית סקרה את פניה היפות של אלכסנדרה בשתיקה, לוחצת לבסוף את ידה ברפיון כמעט אדיש.
"תודה לכם חברים. הגעתם בדיוק בזמן." מיהר הפרופסור לדבר, מבחין במבוכה הקלה שנוצרה.
"אני לא כל כך בטוח שעליכם להודות לנו." השיב פול, בעוד מכוניתם חוצה את קו גורדי השחקים של העיר, בהתחילה להשתרך בתוך אחד מפרווריה המאוכלסים לעייפה. "יתכן שהיה עדיף בשבילכם עכשיו דווקא לשבת בתחנת המשטרה על איזה כוס תה חמה וללבן את העניינים עם אחד הבלשים שם."
"איש של אמת אתה." חייכה הברונית באצילות.
"אנסה לקחת זאת כמחמאה." חייך פול בעגמומיות.
"יש סיבה מדוע את ממשיך לנסוע כל הזמן צפונה?" פנה אריק לפול.
פול שתק.
"יש לי מכר מהאקדמיה שהוצב לדעתי כאן…באזור מוסקבה…" אמר אריק מתרגם את ההיסוס של חברו לאוזלת יד, נוטל כבר את מכשיר הטלפון הנייד שבכיסו.
"שכח מזה חבר." חטפה מידיו אלכסנדרה את המכשיר. " אנחנו נמצאים במצוד. יהיה זה טיפשי להניח שהם לא יעקבו גם אחרי המכשירים של כולנו."
אריק הבין מיד שטעה, אך מפאת כבודו לא התכוון לוותר ללא קרב, "יהיה זה עוד יותר טיפשי להניח שנסיעה סתמית צפונה תביא לתוצאות טובות יותר." השיב בעלבון, בעוד היאה עסוקה בהפרדת הסוללה מהמכשיר.
"שניכם צודקים." התערב פול, לפני שהוויכוח בין השניים יתלהט, "צריכה להיות מפה בתוך התיק שלי שם מאחורה…"
כעבור כמה רגעים נוספים כבר שקע בה, מנסה לעמוד על מיקומם המדויק.
"חלפנו לפני כמה דקות על פני מה שנראה כמו מפעל ענק למלח." ניסתה גם הברונית לעזור.
"קמח" תיקן אותה פרידריך בטון מתנצל, "הבחנתי בכך רק בזכות כמות היונים שחגה מעליו."
פול מיהר להתאפס. "בצומת הבאה תיקח בבקשה שמאלה." שאל אריק, שנטל את ההגה מפול, משזה עבר לעמדת הנווט.
אריק ציית בינתיים בשתיקה, מדליק את אורות המכונית. בחוץ מתחלפת תפאורת השקיעה הוורודה באורו החיוור של הירח. "אתה רוצה לשתף אותנו…או שאתה מעדיף שנמשיך לנחש?" שאל כעבור כעשרים דקות של נהיגה בחסות החשיכה.
"החלטתי לקחת הימור" השיב פול, "…זה אומנם לא הופיע בשום מקום בפקודות המבצע אבל למיטב זכרוני צריך להיות כאן בסביבה בית מוגן של הסוכנות."
אריק ההמום, כמעט ולחץ על דוושת הבלם, מאט במקום זאת את קצב נסיעתם משמעותית. "איבדת את שפיות דעתך חבר." אמר בשקט.
פול צפה לתגובה מעין זו, "כמו שאמרתי לקחתי הימור…ביני ובין הסוכן הרדום שם קיים קשר מיוחד…"
"ואתה מאמין שבשעת מבחן הקשר המיוחד הזה ימנע ממנו מלהלשין על מקום המצאנו?" שאל אריק, שלא נשמע רגוע יותר מדבריו האחרונים של חברו.
"בשלב זה אין לנו הרבה ברירה אלה להמר על כך. אנחנו חייבים להתארגן לפחות על מסמכים חדשים כדי לנסות ולחצות את הגבול."
אריק שתק בעוד מכוניתם צוברת תאוצה מחדש. גם אם לעיתים קרובות מידי נדמה היה לו שהוא חורג מסמכותו, באופן בו הטיל ספק בהוראות סוכנים בכירים ממנו, אחרי הכול, למד לעשות זאת בראש ובראשונה מפול בעצמו.

הבית המוגן של הסוכנות מוקם בסמוך לפרווריה הצפוניים של מוסקבה. באזור כפרי ושליו, מוקף שדות חיטה ותירס. כביש אספלט רחב חצה את העמק במרכזו, לצידו נפרשו החוות מימין ומשמאל, במרחקים כמעט זהים. חוות ענק אלה, שסיפקו בעבר את תצרוכת המזון של המחוז כולו, הצליחו כיום לספק בדוחק את תצרוכת המזון האדירה של הכרך הסמוך, שלא ידע כבר שובע.
אריק נשא את ראשו למעלה, חולף עם מכוניתם מבעד לשער החווה הפתוח. תחת חסותו של הירח וגבוהה מעל לגג המכונית, הסתחררה לה שבשבת רוח גדולה ששימשה לייצור החשמל הנדרש לצורכי החווה. שבשבות מסוג זו נפוצו בעיקר בחוות כגון אלה שהפעילו לולים, בהם תצרוכת החשמל הייתה גבוהה במיוחד.
גם במונחים רוסיים הייתה זו חווה גדולה למדי. אסם תבואה גדול ניצב בסמוך למבנה המרכזי, בעורפו לול תרנגולות רובוטי. על פי הרעש הרב שהשמיעו בעלי הכנף עם התקרב המכונית, הסיק פול כי ביקורים מסוג זה לא היו תכופים במיוחד במקום. קבלת הפנים שהתלוותה, הוכיחה שצדק.
קול נפץ עז נשמע מכיוון פתח הכניסה לחווה.
"מי שם!" צעק קול מתוך החשיכה.
פול יצא מהאוטו. ידיו מתנוססות באוויר, עיניו תרות אחר מקור הירי.
בפתחו של הבית ניצב בעל החווה. רובה ציד גדול ומעשן קבור היה תחת בית שיחיו הימני.
"קומרדס!" צעק בחזרה פול את אחת המילים היחידות שהכיר במילון הרוסי.
בתגובה לחץ החוואי על מתג קטן, שהותקן בסמוך למשקוף, שוטף את החצר החשוכה באורם הבוהק של כמה מנורות קוורץ.
מבחין בהתקדמותו הזהירה של פול, הרים את זווית הרובה חזרה לאזור התשעים מעלות.
"פול לינוקס!" קרא, מגונן על עיניו הסנוור החזק שבעיניו, בעזרת כף ידו,"אינטרפול!"
נדמה היה שלקח לחוואי המגודל רגע לעכל את משמעות המילים. אך משאלה חלחלו פנימה פעלה השפעתם כקסם.
הוא הנמיך את הרובה כלפי הרצפה, צועד בנחישות אל עבר של המכונית. על פניו הדשנות מתפרש חיוך רב-רושם, עיני הדוב החומות שלו נוצצות בהתרגשות גלויה.
"תיפח רוחי!" הכריז בקול, מועך את כף ידו של פול בלפיתה חזקה ולבבית, "קומרד לינוקוס! הרבה זמן חלף מאז הפעם האחרונה שנפגשנו…מה זה…עשר שנים לפחות…"
"שתיים-עשרה אם לדייק." השיב פול, מסמן לשאר החבורה לצאת מהמכונית גם כן ולהצטרף אליהם.
"מה לא נותנים לכם תקציב לאוכל שם בסוכנות?" אמר החוואי, בוחן את שאר חברי החבורה, שמיהרו להצטרף, נעמדים לצידו של פול.
פרידריך, שהיה האחרון לצאת מהמכונית, חייך במבוכה לשמע המחמאה בה לקח חלק מן ההפקר.
"לא כולנו מגדלים תרנגולות למחייתנו איגור." השיב פול, מלטף את ביטנו התפוחה של בן-שיחו, שנדמה היה שאיימה בכול רגע, לפקוע את רצועות חליפת האוברול, שלבש החוואי לגופו.
איגור חייך מעט בעצב. הייתה תקופה בה האמין עוד שיוכל להיות סוכן שטח מן המניין. היה זה לפני שפציעת אימונים קשה טרפה בעבורו את הקלפים. גם כעת, לו היו הדברים תלויים קצת יותר בו, היה תפקידו בסוכנות משמעותי בהרבה, מאשר לשמש מקלט לסוכנים במצוקה, באחת מבין שלושים ושתיים נקודות שונות אותם החזיקה הסוכנות ברחבי העולם.
"בואו, תיכנסו. אני בטוח שסווטה שלי תוכל לעשות משהו כדי לרפד מעט גם את הבטן שלכם." אמר בחביבות, מחווה בידו אל עבר דלתו הפתוחה של בית החווה.
לא חלף זמן רב והם הסבו כבר בתוך בית החווה סביב שולחן האוכל שערוך היה בכול טוב. פול פרש בלוויית מארחו לחדר העבודה של איגור, בעוד בעלת הבית ושלושת בנותיה מפעילות שרשרת אנושית מהמטבח, במטרה להאביס את שאר האורחים.
חדר עבודתו של איגור מוקם בעליית הגג, סולם עץ גבוהה מוביל אל הפתח הסמוי מן העין שמוקם ברצפתו. אף על פי שלא היה גדול במיוחד, היה מרווח דיו כדי להכיל שולחן כתיבה, מיטת יחיד גדולה וספת הסבה, שמוקמה אל מול אח העצים עשוי האבן.
פול ניגש בסמוך אל האח בוחן מספר לא מבוטל של גביעים שנחו בצמוד לזוג כפפות אגרוף שחורות ומשומשות היטב.
"אני רואה שאתה עדין עסוק בלהשוויץ בעבר" אמר בהתרסה לעברו של מארחו, שעסוק היה בסגירת דלתות הרצפה הכבדות.
בתגובה נאנח הענק בעצב. "אתה באמת חייב לדרוך על יבלות חבר?"
פול נטש את מדף הגביעים, פותח דלת עץ קטנה שמוקמה על הקיר שמשמאל לאח. "האמת שלא, אבל חשבתי שליבנו כבר את הסוגיה שוויסקי רוסי זה כמו וודקה גרמנית, את שניהם צריך להוציא מחוץ לחוק."
"לא השתנית בכלל." צחק איגור מתיישב על גבי הספה. "נשארת אותו בריטי שחצן וקוטר כמו שתמיד היית."
פול חייך, מוזג לשניהם חצי כוס מהנוזל החום שבבקבוק.
"ואם הייתי אומר לך שאני הכנתי את זה…אז היית רוכש קצת יותר כבוד למשקה?"
"הייתי רוכש הרבה יותר זהירות…זה בטוח." השיב, לא מתרשם במיוחד מהפרצוף הנעלב שניסה חברו לייצר. "אתה חושב שבכזו קלות שכחתי איך במפגש הקודם שלנו פירקת לגורמים את הפורץ בצוות שלי?"
איגור צחק בקול. "באמת חשבת שאניח לאיזה זב חוטם מליון לנסות ולהשחיל את הבת שלי…תחת קורת הגג שלי?" אמר. ידיו מונחות בשיכול על גבי חזהו הדובי.
"אתה זוכר בכלל באיזה נסיבות נפגשנו בפעם הקודמת?" תהה פול בעודו לוגם את המשקה החריף בזהירות, שלא הייתה מביישת טועם מזונות מהעולם העתיק.
"נראה לך שאפשר לשכוח מפגש שכזה?"
"גם אז הפגנת היטב את כישורי האגרוף יוצאי הדופן שלך…"
איגור לגם את כוס המשקה שלו, מעלים בלגימה אחת את תכולתה אל תוך מעמקי גרונו. "היו זמנים" נאנח, מסובב את כתפו השמאלית בכאב, "בכוחו של הזמן לכהות הרבה דברים…אך כאב הוא לא אחד מהם."
פול הנהן בהבנה.
"הגוף שלך אומר לך שאם לא הבנת עדין את הרמז הוא יסביר לך את זה שוב…בפעם הזאת בצורה קצת יותר משכנעת…"
"אתה לא הכנת את הוויסקי את הזה!" פסק פול. בוחן את צלילותו של המשקה אל מול האור.
איגור צחק. "עלית עליי בריטי מפגר שכמוך. זה ג'וני ווקר. רק החלפתי את התווית. חוואים פה לא ממש אמורים לפתח טעם אירופאי בוויסקי."
פול עיווה את פרצופו בזלזול. "אם להודות על האמת אף פעם לא ממש קניתי את הכיסוי שלך. גם באוברול וכובע קש אתה עדין נראה כמו מתאגרף בתחפושת של דחליל."
על רקע צחוקם המשותף נפתחה דלת הרצפה, דרכה טיפסו ועלו עכשיו שאר חברי הכנופיה, שנראו שבעים ומבושמים במיוחד.
"יש לך אוצר שם למטה!" התפרץ הפרופסור אל עבר הספה, לוחץ את ידו של החוואי בחדווה מהולה בוודקה.
"בקשתי ממנה שתארוז לכם צידה לדרך…"
"אנחנו כבר עוזבים?" פנה אריק לעברו של פול.
"מהר ככול שנוכל…" השיב, "…תראה בבקשה איגור מה את יכול לעשות בקשר לתעודות מעבר חדשות. אני יודע שיש לך עדין את כל הציוד הנדרש במרתף."
איגור הנהן חזרה. "תצטרף אליי ילד?" פנה לעברו של אריק. הלה מיהר להצטרף אליו במורד הסולם.
ברגע בו נסגרה מלמטה דלת הסתרים, מיהר פול להסב את הרביעייה סביב שולחן הכתיבה.
"ארבעים ושמונה השעות הקרובות עומדות להיות קריטיות מאוד מבחינת היכולת שלנו להעלם מהשטח. על כן רצוי שנצל אותם בצורה הטובה ביותר." פתח, מרכז את תשומת ליבם של חבריו, שהאזינו לדבריו בקשב רב.
"אם יש לנו שהות קצרה…אולי כדאי שננצל את הזמן כדי להתעדכן מעט בממצאיו של פרופסור?" פנתה אלכסנדרה לעברו של פרידריך. "…אם אני מבינה נכון אזי אנחנו נמצאים במרדף אחרי משהו גדול בהרבה משסברנו תחילה…"
מבטו של פרידריך נע לעברו של פול, תר אחר אישור לדבר.
"אני מניח שזה לא יזיק…ספר לנו מה שאתה יודע פרופסור…"
פרידריך, ששמח לקבל אליו את המושכות, מיהר לשלוף את הספר הגדול אותו נשא באחרונה לצידו בכל עת.
"כפי שכבר הסברתי לפול…" אמר, מדפדף בו זמנית בספר עד שנפתח בעמוד המתאים. "האבן השחורה שמעסיקה אותנו מזה כמה יממות קרויה אבן השאול. ומקורה, כמו גם מקור האבן התלויה על צווארה של הברונית, בפריט פולחני עתיק השייך למקדש העברי והידוע בשם, 'חושן'" המשיך בהתרגשות גלויה, בעוד ידו מצביעה על הציורים המתאימים בספר.
למשמע דבריו הקצרים חשה אלכסנדרה סחרחורת קלה. השם המוזר אותה זה הגה זה עתה, ניקר בזיכרונה בחדות.
"אמרת הושןןן?" חזרה אחריו על השם הקשה להיגוי בתמיהה.
"מבטאים את זה מעט שונה, אין פשוט בשפה האנגלית את כל האותיות האלה…אבל כן…אמרתי 'חושן'" השיב.
בתגובה לחזרתו על דבריו, חיטטה אלכסנדרה בין חפציה, שולפת כעבור כמה רגעים מה שנראה היה כמו דיסק מחשב קטן ונוצץ.
"אתם חייבים לשמוע את זה!" פסקה, מגישה אותו לעברו של פול.
פול תקע בה לרגע מבט שואל ואז נטל מידיה את הדיסקט הקטן, תוחב אותו אל תוך המחשב הנייד של איגור שניצב על גבי שולחן הכתיבה. "חסר לך שזו איזו בלדה נשכחת של ה'ביטלס'"
"תריץ את זה קדימה לאזור העשרים דקות…" ביקשה אלכסנדרה, מקרבת את גופה אל המחשב, בסמנה לשאר חבריה לנהוג כמותה.
כמה שניות חלפו בטרם החל המכשיר להשמיע קול. פול התיישב על גבי כיסא המחשב של איגור, מגביר בעזרת העכבר את עוצמת הצלילים לרמת מקסימום. עוד רגע חלף ואת חלל העבודה מילאו קולות החקירה בפרסית ממרתף החטיפה. החידוש בהקלטה היה שבעקבות כול משפט, הוצמד אליו תרגום סימולטני באנגלית.
"מאיפה לכל השדים השגת את זה?" תהה הפרופסור.
"שששש…..יהיה מספיק זמן להסברים גם אחר-כך" היסה אותו פול.
היה זה שלב מתקדם בחקירה והחוקרים החליטו כעת לגשת למנה העיקרית.
"….לא יאומן!" מלמל הפרופסור.
"שששש…" היסה אותו פול בשנית.
ברקע דובבה עכשיו שלישיית החוטפים את קורבנם בשאלת מקום הימצאותו של פריט בשם אבני החושן.
פניו של הפרופסור הביעו תימהון מוחלט. הוא הטה את אוזנו מתקשה להאמין למשמע אוזניו.
בתחילה נדמה היה שאין לנשאל כל מושג על מה הם שחים, אך לאחר הביאור הקצר שהעניקו לו מדובביו, החל הלה מתאר בפרטי פרטים את מקום הימצאותו המדויק, כולל אמצעי האבטחה שננקטו על מנת לשמור עליו.
אלכס שלחה את ידה אל המחשב, עוצרת את ההקלטה.
"מפה זה כבר הופך להיות דיון קצר בעברית בין החוטפים כיצד עליהם לפעול על מנת לנסות ולהשיג את אבני ההושן המדוברות."
הפרופסור קם על רגליו והחל חג בחדר כאחוז דיבוק. ידיו ליטפו את זקנו, מורמות באוויר חליפות, בעודו ממלמל. נדמה היה לרגע כאילו איבד לגמרי את שפיות דעתו.
"יש לכם מושג מה זה עתה שמענו!" שיתף אותם לבסוף בהגיגיו, עיניו בורקות בעוז.
"כשהאזנתי לזה במטוס בפעם הראשונה ניחשתי שודאי מדובר בנשק מסווג מסוג כלשהו." ציינה אלכס.
"נשק?" קרא הפרופסור כמעט בבוז, "זו התגלית הארכיאולוגית הכי חשובה באלף השנים האחרונות לפחות!" "העולם האקדמי חייב לדעת על זה!" זעק.
"בואו ונמתין קצת עם האקדמיה. גם תורה יגיעה." התפרץ פול, "אך קודם כול אותי מעניין לדעת למה שמישהו יטרח להסתכן כל כך בגלל איזה פריט היסטורי נדיר ומיוחד ככל שיהיה."
במקום להשיב פנה פרידריך דווקא אל הברונית. "זה קיים! זה נמצא! את מבינה את המשמעות?" ירה לעבר פניה, שהביעו בשלב זה בעיקר בלבול.
"מה שמדהים אותי זה דווקא צירוף המקרים…קודם התליון ואחר כך את…" פתח פול בהיסוס מה, פוזל אל עבר פניה הנבוכות של הברונית, "וכעת העניין הזה…יש לך הסבר אולי פרופסור כיצד מתחברים הדברים..?"
מלטף את זקנו שקע פרידריך במחשבות, פניו הנרגשות מסתירות דבר מה נוסף אותו סירב עדין לחלוק עם שותפיו לחדר.
"אני לא רוצה להפריע לחגיגות שלך פרופסור אבל מה בדיוק אלה?" שאלה אלכסנדרה, רוכנת מעל דפי הספר הפתוח.
פרידריך גחן מעליה, עוקב אחר העקבות המקום בו נחה אצבעה. "אהה… שאלה מרתקת…מדובר כאן באורים והתומים."
"המה והמה?"
"האורים והתומים. אלה הם למעשה, אם תרצי, המפתחות שבעזרתם הפעילו את אבני החושן."
"ומיקומם? ידוע?" שאלה הברונית, הבעתה עדין קודרנית.
"האמת שבניגוד לאבני החושן ששמועות רבות בדבר מיקומם נפוצו באקדמיה, מיקומן של האורים והתומים אבד מעט לאחר הספירה ומיקומם מאז כביכול לא נודע."
"כביכול?" שאלה אלכס, מבחינה בקלות בהנחתה שהרים הפרופסור.
לפתע השתתק פרידריך, כאילו נתפס הרגע כאומר משהו שאסור היה לו להגיד.
"כדאי שתתחיל לשפוך את מה שאתה יודע…" אמר פול, לקולו נמזג צליל של איום.
בנקודה זו התחלפה ההבעה הנרגשת בפניו של הפרופסור בשתיקה רועמת.
פול החל מאבד את סבלנותו. לאחר החלפת מבטים קצרה עם אלכסנדרה הניח יד על כתפו של הפרופסור. דבריו הבאים כבר נאמרו קרוב כל כך לאוזנו של בן שיחו, שהאיום המופרש שנלווה להם היה חד משמעי. "יש לך בדיוק שלוש שניות להתחיל לדבר ולשפוך את כל מה שאתה יודע בהקשר הזה…אם אני יחשוד ולו לרגע אחד שאתה מחסיר מאיתנו פרטים כלשהם אתה והחברה המגונדרת שלך תשלמו על כך ביוקר…האם אני ברור מספיק?"
פרידריך בלע את רוקו, האיום המופרש כמעט והפך את קיבתו המלאה על פיה. "ובכן…" התנצל, מכחכח מעט בגרונו, "קיים ארכיאולוג אחד…יש יאמרו שודד קברים…המכונה קולונל סטרייכר, שטוען כבר שנים כי ברשותו נמצא המפתח למציאת האורים והתומים."
פול, שבחן את השעון שעל ידו שוב, נראה כבר להוט לסכם את האפשרויות. "אם כך חברים אנו נמצאים על צומת דרכים."
למשמע דבריו פסקו ההתלחשויות סביבו, עיניהם של שאר הנוכחים נישאות אליו בעניין.
"עלינו לבחור כעת בין מסע לאיראן בעקבות החושן או לפנות דווקא בעקבותיהם של הבורים והכומים."
לעומת ההתלהבות שגילה הפרופסור מעצם הגילויים עצמם, נראה כעת נלהב הרבה פחות מרעיונותיו הנועזים של פול. אם זה בגלל האיום שזה עתה חווה או בגלל שסבר שהאחד היה בעייתי ממשנהו.
"האמת שלא הייתי ממהר כל-כך לבחור באף אחת מהאפשרויות." ניסה לצנן מעט את התלהבותו של פול, "איראן היא לא בדיוק המקום שיקבל חטטנים כמונו בזרועות פתוחות," צחק. "ולגבי האפשרות השנייה…תראה…קולונל סטרייכר…מעבר לכך שהוא אדם מאוד שנוי במחלוקת, נחשב לאחד קשה מאוד לאיתור…"
"עד כמה קשה?" התעקשה אלכס.
כאן עצר פרידריך, מתקשה מעט לקבור את החיוך ממזרי תחת זקנו, "ובכן…קשה למי שלא מכיר את הממזר הזה היכרות אישית כמוני…אם תרצו אני אצטרך לבדוק אם ניתן לעשות מהטלפון כאן שיחה חוץ לאיסטנבול."
"אז ראחת לקום או אורז פרסי?" שאלה אלכס, "מה מהם נזכה לאכול בשבוע הקרוב?"
הברונית שהאזינה לשיחה מהצד בקשב רב התיישבה כעת על אחת הספות, מנסה לעכל את רוח הדברים. כמעט מאה שנה עסוקה הייתה בחיפוש אחר תשובות לחידה שעל צווארה אך דווקא עכשיו, כשסוף סוף הסתמנה פריצת דרך משמעותית, שקלה לפתע לנטוש הכול ולהעלם. היה זה כמובן בלתי אפשרי. מבלי להתעמת עד תום עם סודה המבהיל של אחותה, ידעה, לא תדע לעולם מנוחה אמיתית.
"הכול בסדר ברונית?" שאל פרידריך, מושיט בדאגה את ידו הבשרנית לעברה.
"כן אני בסדר." השיבה ברפיון. מגע ידה הקפואה צורבת כמעט לידי כוויה את זו החמה שלו.
"קומנדר לינוקס!" נשמעה לפתע קריאה מכיוון פתח הסתרים, ראשו של אריק הציץ מבעד לחור שברצפה. "איגור מוסר שהוא צריך אותך בדחיפות בחצר."

כעבור כשתי דקות נוספות כבר נזרק פול אל תוך צינת הלילה, שעטפה את השדות שמסביב בשמיכת ערפל דקה. חושך כבד שרר בחוץ. קול אוושת מגדל הרוח המסתובב מנסרת את הדממה בשריקה רכה.
מרחק מאה מטרים מפתח החווה ניצב לו איגור, גבו אל האסם, צופה אל עבר האופק האפל.
"היית מסוגל להתרגל לחיים שכאלה?" שאל, משהצטרף אליו פול.
"ואתה?" סובב אליו פול בחזרה את השאלה.
איגור לא השיב, מגיש לעבר חברו סיגריה.
"לא נגעתי באחת כבר שבע שנים." אמר פול בגאווה, מסרב למחווה.
איגור התעקש. "קח, לזכר ימים עברו."
פול נטל אותה, מעסה אותה מעט בינות לאצבעותיו, מתענג על התחושה המוכרת. לאחר היסוס קטן נוסף תחב אותה אל תוך פיו.
מגע פילטר הספוג המוכר בשפתיו זרק אותו באחת לאלף ואחת מקומות שונים.
איגור הצית בעבורו את הטבק. צופה בפניו של שואפות את העשן פנימה אל תוך ריאותיו ברפלקס ישן ומוכר.
"חבורה מעניינת גררת אחריך הפעם." פתח.
"מוזרה תהיה הגדרה מעט יותר קולעת אני חושש…" השיב פול, מתמכר למגע העשן הממלא את ריאותיו בתחושה המוכרת.
"הייתי שואל לפשרה אבל מצד שני אני מניח שכמה שפחות אדע כך ייטב לשנינו" אמר, נושף את עשן הסיגריה של עצמו במקביל החוצה.
פול המתין רגע, נותן לסחרחורת הקלה שתקפה אל ראשו לחלוף לפני שהשיב. "כפי שוודאי ניחשת, לא באנו הפעם בנסיבות רגילות."
"וכי ישנן במקום עבודתך נסיבות רגילות?" צחק.
"אני מתכוון שוודאי הבנת כבר שאין מדובר כאן בביקור רשמי…כזה שתואם מראש עם הסוכנות."
איגור הפנה את מבטו אל עבר חברו, עיניו החומות, הדוביות נראו שלוות מתמיד. "הנחתי כך ברגע בו הופעתם. אני מכיר את הנהלים היטב. האינטרפול לא היה חושף את הנקודה הזו לאזרחים בכזו קלות."
פול שתק שוב.
"מחמיא לי שהחלטת לבטוח בי. אם כי אני חייב לציין שצר לי מעט שסיכנת בכך את בני משפחתי." אמר איגור בפשטות כובשת.
"אתה חייב להאמין לי שלא הייתה לי ברירה. הגעתי למבוי סתום."
"פול לינוקס אשף התחבולות במבוי סתום…מי היה מאמין…לאן חשבתם להמשיך מכאן?"
פול נשף נשיפה אחרונה וארוכה מהסיגריה, דורך על הבדל היטב. מרחק לא רב מהם, בחסות החשיכה, צללה תנשמת גדולה מטה, אל השדה, חופנת עכבר ומתרוממת איתו חזרה אל האפילה. לרגע קצר פגשו עיניה החייתיות את אלה האנושיות של פול.
"אספהאן, איראן… אשמח אם לא תשאל יותר מכך." השיב, בוהה בעניין במחזה הקצר והמהפנט במהלכו המשיך העכבר עוד להתפתל באוויר עד שבלעה האפילה שוב את השניים.
"אם כך יש לכם קצת פחות מעשרים דקות להעלם מכאן."
פול הנהן לאות הבנה.
"קיבלתי טלפון לפני מספר דקות. קומנדור וינס בדרכו לכאן והוא לא לבד."
האינסטינקט הראשוני של פול אמר לו לרוץ.
"אני מבין." השיב לאט, קשוח מבחוץ אך דרוך לגמרי מבפנים.
"אני לא בטוח שעד הסוף." מיהר איגור לומר, "אני לא הסגרתי אתכם. אחד מכם נושא ללא ידיעתו מכשיר איתור על גופו."
פול הניח יד חברית על כתפו הרחבה של חברו. "אני מבין. ואני גם מצטער…" אמר.
"אתה תצטער הרבה יותר אם וינס ישים עליך את הטלפיים שלו. כדאי שתזדרז באמת."

קצת פחות ממאתיים מטרים מהנקודה בה ניהלו השניים את שיחתם, שכב קומנדר וינס על גחונו, בוחן בעזרת מכשיר ראיית הלילה את בית החווה השקט. אור דלק בחלונות העליונים של הבית בעוד שאר חלקיו חשוכים. בחצר, מוסווה מאחורי אחד השיחים, ניצבה לה דוממת מכוניתו של פול.
הוא הביט לאחור, סוקר את הכוח שזחל בעקבותיו ואחר-כך חזר ובחן את שעונו. מאז שסגר את שיחת הטלפון עם איגור חלפו כמעט עשר דקות. בהתאם לחוקי תורת הלחימה, שפיתח בעצמו, נתן לבן שיחו להאמין שייקח לו בדיוק זמן כפול לחבור אליו משנדרש לו באמת. אמון מוחלט, כמו שעתיד החוואי לגלות מיד, ניתן היה לקנות אצלו רק מן הקבר.
מבט אחרון במסך אישר כי עד כה לא נרשמה כל תנועה בשבב המעקב. הוא נתן מרחוק את האות, מאותת בעזרת הפנס לעברו של טייגר, שמיהר לציית.
פיצוץ עז ניסר את הדממה, מרעיד את המתחם כולו ואת שדות התירס שהקיפו אותו. רגע אחד עוד נדמה היה ששום דבר לא ארע, בעקבותיו קרסו יסודות מגדל הרוח, מתבקעות מהדף המטען המדויק שהוצמד לרגליהן.
"זוז!" קרא וינס, בעוד הוא בעצמו קם גם כן על רגליו ומסתער בראש הכוח קדימה.
שבשבת הרוח הגדולה התרסקה על גג המבנה. אש אחזה בו. צמד אנשי קומנדו חצו את החצר במהירות בכיוונה של הדלת, אוחזים באיל ניגוח, ראשו עשוי פלדה.
"פרוץ!" צעק וינס, צופה מן הצד במפגש חסר הסיכוי של העץ אל מול כוחו המתפרץ של הברזל.
הדלת קרסה פנימה, בעוד הלהבות סביב מטפסות לאורך קירותיו החיצוניים של המבנה. צמד לוחמים טיפס על גבי המרזב, מקדים את התקדמותה של האש רק במעט. ברקע מהדהדת צעקת "פעל!" נוספת.
צמד לוחמי הקומנדו נטשו את איל הניגוח, דוהרים פנימה על גבי מצע הדלת השרועה. הקומנדר רוכב על זנבם.
עמוק בתוך סלון הבית, תר כבר כוח קטן אחר סימן כלשהו לפעילות אנושית, חג במעגלים גבו של האחד נצמד למשנהו. קומה אחת מעליהם כבר סרק כוח השני את מתחם השינה, מדווח כי גם זה עמד ריק. בתאום כמעט מושלם הסירו השלושה את משקפי ראיית הלילה מסונוורים מאורן הבוהק של הלהבות. אפקט ההפתעה החשוב אבד לבלי שוב.
"לכל הרוחות!" קילל וינס. שולף מכיסו פעם נוספת את מסך האיתוראן.
ממבט ראשון נדמה היה ששמרה הנקודה על מיקומה המקורי. "תהפכו את החווה הם חייבים להיות כאן איפשהו!" שאג.
הוא כבר עמד להחזיר את המכשיר לכיסו, כשלפתע בקע ממנו קול צפצוף דק, שלווה גם טרטור מכאני כבד מן החצר. כשהביט במסך הקטן כבר זזה הנקודה במהירות מסחררת.
הוא הספיק להרים את ידו, על מנת לסמן לכוח להתקדם אחריו, כשלפתע קרס פנימה חלק גדול מקירו הצפוני של הבית.
רכוב על גבי מפלצת ברזל צהובה, התפרץ איגור אל תוך המסיבה, בולם את מטח הכדורים הראשון, שנורה לעברו, בעזרת כפו המשוריינת של הטרקטור עליו ישב.
וינס חמק לשמאל, בעוד שני אנשיו הנוספים צונחים לאחור אל הקרקע.
העשן הסמיך של שריפת הסולר התערבב במהירות בזה של העץ הנשרף, צורב את עיניו אחוזות הטירוף של איגור. הוא הספיק להבחין כיצד אוחזת האש גם בגלגלי הגומי של המפלצת. לוחץ על דוושת המצמד ניסה כעת לשלב הילוך מהיר לאחור. היה זה מעט מאוחר מידי. העשן הסמיך חדר לריאותיו, מרוקן מהם את שארית החמצן במהירות.
היה זה גם הרגע בו זינק מנגד וינס. הוא לפת את גופו החסון של איגור מטיח אותו אל הרצפה בכוח.
"בוגד עלוב!" צרח, מצמיד את גופו הדובי אל הקרקע.
"פסיכופט!" השיב מנגד איגור, בהנחיתו אגרוף מעוקל היישר אל תוך סנטרו של הרוכב.
מעוצמת המכה המדויקת הועף הקומנדר אחורה. נוחת על גבי השטיח הבוער מרחק שלושה מטרים לאחור.
"אני רוצה אותו חי!" שאג אל עבר אנשי הקומנדו שעמדו כבר לשחרר צרור כדורים בגבו. מגלים כעבור כמה שניות נוספות עד כמה יומרנית הייתה בקשתו של מפקדם.
לחימה בידיים ריקות היו הלחם והחמאה של איגור. אגרוף הברזל הלם בהם בחוזקה, מותיר להם בקושי זמן לשחרור אוויר מהריאות. הוא התכונן כבר לצאת לסיבוב נוסף, כשתחושת כאב איומה תקפה את כתפו השמאלית מאחור.
הוא הסב את ראשו חזק לשמאל, צונח בצרחה על ברכיו. עמוק בתוך בשרו החי נעוצה הייתה חרבו הארוכה של וינס, להבה המדמם מציץ מצידו השני של הבשר.
עשר דקות אחר-כך כבר כינס וינס את כול כוחותיו במרכז השדה הסמוך. ברקע עוד היתמר עשן סמיך מעל, מה שנותר, מבית החווה החרוך.
במרכז המעגל שיצר הכוח, כורע על בירכיו, ניצב לו איגור, כתפו המדממת חבושה ברישול. "אם פגעתם בשערה מראשיהן של אשתי או בנותיי יעזור לכם האל!" אמר, הכאב החד שבכתפו הופך כל מילה שהוציא לגיהינום של ממש.
בתגובה לשאלתו, נשא הקומנדור את עיניו לעברו של צ’ן.
"הן נעולות בלול. כולן בריאות ושלמות." ציין בתגובה.
"יש עוד משהו שחשוב לך לדעת בטרם נמשיך?" תהה וינס, עיניו האדומות מהעשן רושפות חמה ובוז, "כי גם לי אני חושב מגיעות כמה תשובות." הפטיר.
איגור נאנק בכאב. עם קצת פחות עדים, ידע, מוכן היה לערוף את ראשו כבר בו במקום.

באותו הזמן עשו את דרכם על גבי שני אופנועי שטח חדישים צמד לוחמי קומנדו, שדהרו במהירות בתוך שדות התירס הצפופים. הם נעו האחד בעקבות השני, צוברים מהירות למרות תנאי השטח הקשים. כמעט שבע דקות חלפו מאז נטשו את בית החווה, מנהלים מרדף נחוש בעקבותיהם של הנמלטים. מדי פעם בפעם שרטו עליי הזכוכית של התירס את ידיהם החשופות, צורבים את עור ידיהם החשופות.
אחד מהם, זה שהוביל, אחז בידו האחת את מכשיר האיתוראן עוקב אחר הנקודה הקטנה שנעה לפניהם מחליפה כיוונים בזריזות מפתיעה. בתחילה נראה היה שידם של הנמלטים על העליונה וכי הם מצליחים לחמוק מידיהם של הרודפים, מגדילים את המרחק בצורה עקבית. אך ככל שחלף הזמן החלו הפערים להצטמצם, בקיעים ראשונים של עייפות ניכרו בקצב התקדמותם הרגלית. אף על פי כן ובהתחשב בעובדה שניהלו מרדף בעקבותיה של רביעייה, שהייתה מורכבת משני גברים בוגרים, אישה ואדם מבוגר היה עדין קצב התקדמותם כמעט פנטסטי.
צמד הרודפים סחט כעת את דוושת הגז התום. מד המרחק באיתוראן הורה על קצת פחות ממאה מטרים. ובעוד הנקודה הקטנה על המסך מחליפה את צבעה מצהוב לאדום החלו לראשונה השניים מבחינים גם בתנועה ממשית בתוך עליי התירס. המרחק הוסיף לרדת ושוב שינתה קבוצת הבורחים כיוון, בשולחה את צמד האופנועים לזריקת גוף חדה לשמאל. גלגלי השטח המחורצים חרשו גומה מעגלית בשדה. שני הרוכבים שמעליהם כמעט ואיבדו שליטה. המרוץ, כך נדמה, עמד להסתיים, אך שום סימן להרמת ידיים לא ניכר עדין בקרב הבורחים.
כל אותה העת הוסיף הקומנדר לנסות ולדובב את איגור שהוסיף, למרות החבישה המאולתרת, לאבד דם.
"מה אתה היית עושה במקומי?" הטיח וינס בפניו הכואבות, שהתקשו יותר ויותר להתעלם מהכאב המחשמל שבכתף.
איגור נחר בבוז. "מתפלל שהממונים עליי יתעשתו ויבינו שיש אנשים שאסור לתת להם כוח בידיים, לפני שיגרמו עוד נזק."
"אתה בכלל מסוגל להבין את פשר המונח נאמנות בכל מחיר?" שאל, מרים מעט את קולו.
"אין לי מושג מהיכן הצלחת לגייס בכזאת מהירות את כנופיית השודדים שלצידך, אבל ציות עיוור מבחינתי כמוהו כבגידה בהיותך בן-אנוש."
וינס חייך, בעוד מקהלת הקומנדו שליוותה אותו נוהמת בזלזול. "אין לך מושג כמה מהר הצלחתי להטיס לפה סיוע מהמפקדה ברגע שהם שמעו על הבגידה של פול…לשמחתי גיליתי שיש שם לא מעט אנשים שממש ארבו למנוול הזה בפינה."
הוא חייך בעגמומיות, גם אם לא הופתע מדבריו של וינס, האמת המרה צרבה, "בדיוק כמוני גם פול הוא סוג של דינוזאור. היום ברוח התקופה אפילו בסוכנות איש כבר לא מחפש צדק…" הוא המתין רגע מופתע למדי מהחופש שנתן לו הקומנדר להשמיע את דבריו, "באינטרפול בו אני ופול גדלנו אנשים העדיפו להיות צודקים על פני חכמים."
"כן…כן…אנשים כמו פול נוטים לחשוב שיש להם מונופול על הצדק ולכן, כי שראית, לא ממש הופתעתי מחוסר הצייתנות שלו בשעת מבחן…" צקצק וינס בשפתיו, "אבל ממך האמת…ציפיתי לקצת יותר…"
איגור שתק. כל ניסיון נוסף להצטדק אל מול טיעוניו המיליטנטיים של הקומנדר נראה לו כמו בזבוז משווא של אנרגיה מיותר אל מול המאבק הבלתי פוסק בכאב.
הקומנדר בחן את שעונו, על רקע טרטור המנועים שהלך והתגבר. כשדיבר שוב היה קולו עטוף בזלזול. "שהייתך בחברתו של פול גבתה את קורבנה. גם אתה נהיית לי פילוסוף לעת זקנה." אמר בעוקצנות, "ועדין אני מסרב להבין…קיבלת מאיתנו הכול. כסף, חיים נוחים, עניין…אנחנו משכנו אותך מהביוב של חייך, עשינו מהנער העלוב שהיית גבר מתורבת עם עתיד. ובכל זאת בחרת להשליך הכול אל הפח ברגע אחד של סנטימנט מטופש…"
איגור ירק דם על אדמת השדה שלפניו. "עדיף לאכול לחם עם אלוהים מאשר קוויאר עם השטן."
"מילים כדורבנות ידידי!" חייך וינס, מבין כעת היטב לאן נושבת הרוח. "גש להביא הנה את אשתו!" פקד על אחד מאנשיו.
כמעט במקביל לרגע בו סיים את המשפט, עצרו צמד רוכבי האופנוע בסמוך למעגל האנושי. הם פשטו מעל ראשיהם את הקסדות השחורות, פורקים מטען כלשהו מאחורי אחד האופנועים. הקומנדר, שברגע הראשון חייך מתחת לשפמו בציפייה, מחק אותו כעת בתמהון.
זה שצעד ראשון מבין השניים, זרק אל תוך המעגל את שנשא בין זרועותיו. הייתה זו גופתו הרפויה של כלב זאב גדול, שהתגלגלה על אדמת השדה הבוצית, נעצרת לבסוף לרגליו של החקלאי הכורע.
פניו של איגור נמלאו חמה. "מנוולים!" זעק.
לעומת סערת הרגשות, שגילה החוואי, נראה הקומנדר עובד עצות אל מול גופת הכלב הירוי.
"נאלצנו לירות בו כדי להצליח להוריד ממנו את זה." פתח האופנוען, זורק לעברו של המפקד קולר מכוסה דם.
וינס תפס את הקולר בידו הימנית, מבחין כמעט מיד בסיבה בגינה נורה הכלב. במשיכה אחת חזקה תלש את המשדר הקטן שהוצמד לרצועה, מועך אותו כאילו היה עשוי נייר.
"והשאר?"
האופנוען הרים את כתפיו. סימן לכך שלא היה שמץ של מושג.
"הלכת רחוק בהרבה משחשבתי." אמר בכעס וינס הופך את הכלב בעזרת המגף.
"מוזר…" השיב איגור, מחפש את עיניו, "בדיוק חשבתי את אותו הדבר."
מכיוון הבית נשמע בינתיים קול גרירת רגליים. החייל, שנשלח אל הלול, חזר בחברתה של אשתו של איגור, ידיה כפותות מאחורי גבה.
למראה אשתו המוכנסת אל המעגל, ניסה איגור לקום על רגליו, אך הוצמד מידית אל הקרקע בעזרת לחץ, שהופעל על המקום בו נחבש בכתפו. כל פלג גופו העליון בער בכאב.
וינס התקדם לעברה של האישה המבוהלת, מחליף את החייל שאחז בה.
"זה יכול להיות קצר וקולע או ארוך ומייגע. ההחלטה כמובן שלך." פתח, בוחן את הבעתה המבוהלת של האישה בחיוך ממזרי קר. "…בדו"ח האירוע יכולה אשתך להופיע כנספית טראגית בשריפה או כניצולה ברת-מזל במיוחד. הבחירה מה ייכתב בסופו של דבר בדו"ח הנה שלך…"
איגור השפיל את עיניו אל עבר אדמת השדה שמתחתיו. כבר עכשיו, ידע, היה הקורבן שהקריב בעבור חברו קשה מנשוא.
"איספאהן, איראן." מלמל חרש.
"לא שמעתי!" השיב הקומנדר, לופת את ידה של אשתו בעוצמה כזו, שהכריכה אותה לנשוך את שפתותיה בכאב.
"איספאהן, איראן! כלב אשפתות מסריח שכמותך!" חזר איגור שנית על השם, בפעם הזאת בקול רם וברור הרבה יותר.
* * *
שדה התעופה של מוסקבה שקק חיים, בהתחשב בשעת הלילה המאוחרת בה פקדה אותו חבורת הנמלטים. תור ארוך ומפותל השתרך בפתחו של דוכן הכרטוס האוניברסאלי, שהפעילה חברת התעופה הלאומית של רוסיה, בו ניתן היה לרכוש כרטיס לכל יעד נבחר אליו עמדת לטוס בעשרים וארבע השעות הקרובות.
מגוון רחב של יעדים ומועדי טיסה שונים התחלפו בזה אחר זה בלוח הטיסות הדיגיטלי. מגוון שהיה רחב כמעט כמו קהל הממתינים בתור, שנמנע על לפחות ארבעים לאומים שונים.
ראשונים בתור לעמדת הכרטוס עמדו אריק ופול, מעט הרחק מעט מאחוריהם השתרכו הפרופסור והברונית שנראו עייפים כמעט באותה המידה בה היו מבוהלים. רק כעת, לאחר כמעט שעה וחצי של המתנה, ניתן היה להבחין סוף סוף מהמקום בו עמדו גם בדוכן הכרטוס עצמו.
"זה היה קרוב" פתח אריק.
"קרוב מידי!" הסכים איתו פול, מתקדם צעד אחד נוסף קדימה, בעקבותיה של גברת צעירה שהייתה חמושה בכובע ראוותני, גדול ומכוער ובגבר שנראה מבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות.
"מדהים בעייני איך בחרת לסמוך על איגור, למרות שידעת שיאלץ בתמורה לסכן את משפחתו…" הוסיף, "מסתבר שלקחת הימור מוצלח."
"ובכן לא מדויק…" השיב פול, באופן כמעט מתנצל.
"למה אתה מתכוון?" שאל אריק.
הם צעדו צעד נוסף קדימה, בעוד הגוץ והמגונדרת שבחברתו מפקידים כבר את דרכוניהם לבדיקה בידיה של דיילת הקרקע.
"הימרת פעם בקזינו?" שאל פול.
"…פעם או פעמיים אם אינני טועה….אם כי לא ממש מצאתי בכך עניין…"
פול חייך. "אין צורך להתנצל קספר, אנשים כמוך, שנוטים לחפש היגיון בכל דבר, יתקשו קצת ליהנות מהריגוש שבהימור…אבל אם לחזור לענייננו, אתה יודע מה הכלל הכי חשוב בקזינו?"
פול המתין רגע, אך משראה שאין לחברו אפילו התחלה של כיוון, השיב בעצמו "לדעת מתי עלייך לפרוש."
אריק ופול עשו כעת צעד נוסף ניצבים כעת ממש לפני דלפק הכרטוס.
"שני כרטיסים לאיסטנבול בבקשה." אמר פול לדיילת.
אריק נשא מבט המום בעיניו של ידידו, מחייך כעבור כמה שניות חיוך מאוזן לאוזן. "חשבתי שאמרת שאנחנו ממשיכים מפה לאיספהאן…"
"אמרתי גם לפני קצת פחות מיממה שאסור לנו לפקפק בהוראות הסוכנות ויהי מה…" השיב טופח על גבו בחברות, "גש בבקשה לעדכן את הפרופסור, אני אמצא את אלכס." הוסיף חרש, נוטל מידיה של דיילת הקרקע החייכנית את צמד כרטיסי הטיסה שלהם.

פרק 20

סמוך לחופה הדרומי של נורמנדי, כקילומטר בתוך מי האוקיינוס, שוכן אי צרפתי קטן ומבודד, מנזר הקדוש מיכאל שמו. עד להופעת הנצרות היה ידוע האי כמקום פולחן עתיק לאלילים שונים, חיבה לה זכה בזכות מבנהו המשונן ויוצא הדופן של גוש הסלע הטבעי.
את מרבית שיטחו, המתנשא לגובה שמונים מטרים, כובש מנזר עתיק ומבודד, המתרומם מעל מישורי הגאות של תעלת למאנש, מקושר ליבשת בסוללת עפר ארוכה. אלף שנות כיבוש ארכיטקטוני הותירו את חותמם יוצא הדופן בקומפלקס. ריבוי שכבות הבנייה יוצר מראה חללי, שנדמה היה כאילו נלקח מעולמות אחרים.
המנזר נסגר בתקופת המהפכה הצרפתית, בהופכו לכלא בעבור מתנגדי המשטר הרפובליקאי מקרב הכמורה וזכה לעדנה מחודשת רק לקראת סופה של המאה העשרים בהופכו לאחת משלושת האטרקציות התיירותיות המובילות של צרפת.
היה זה יום מחורבן במיוחד לביקור באטרקציות מסוג זה חשב לעצמו השטן, בעודו משתרך בעקבות תור המכוניות הארוך שחצה את הגשר אל המנזר. מזג האוויר המושלם ותחילתו של סוף השבוע היוו מגנט קטלני, שמשך למקום נחיל שלם של תיירים.
מבעד לשמשה הקדמית בחנו עיניו הגדולות את הנוף הייחודי, שזיכה את המנזר בתואר הנחשב של אחד מאתרי המורשת העולמית של 'אונסקו', בשעמום מהול בעצבים.
כעבור כמעט שעתיים מעייפות של נסיעה מזדחלת עצרה לבסוף גם מכוניתו למרגלות המנזר. גבוה מעל לראשו התנשא צריח בעל מבנה גותי מחודד, לגובה של מאה ושבעים מטרים מעל פני הים. בקצהו של אותו הצריח ניצב פסל גדול, בדמותו של מלאך, שסוכך בכנפיו על הפרושות על המנזר.
בזווית עינו יכול היה להבחין השטן עכשיו כיצד כל הרכבים, שקדמו לו בתור, מבצעים פניית פרסה חדה, בהגיעם לנקודה מסוימת בקצה הגשר, חוזרים באכזבה על עקבותיהם.
"מה פשר הדבר?" פנה לעברו של נהג מבוגר וישנוני למראה, שחלף על פניו בדרכו הארוכה חזרה אל היבשת.
הלה פתח את החלון באיטיות, שולף את ראשו הצבי מתוך הרכב הישן בו נהג, מסדר את משקפי הראיה הגדולות שנחו על גבי שמורות עיניו הסגורות למחצה, "שיפוצים" גנח בעייפות, "הוא כבר עמד להוסיף פרשנות משלו לסיבה בגינה היה המקום כעת סגור ללא כל התראה מוקדמת, אך נוכח לגלות שהשואל נמצא כבר הרחק לפנים.
"אנחנו סגורים היום אדוני. שיפוצים." קיבל את פניו עכשיו, בחיוך מתנצל, אחד משומרי המנזר.
כשחצה כעבור כמה שניות את המחסום המאולתר, הצטער על שלא נדרש ממנו להפעיל את כישוריו המיוחדים על השומר. זה בהחלט יכול היה להיות פורקן ראוי להמתנה הממושכת, חשב לעצמו, בעודו מתחיל בטיפוס הרגלי הארוך אל עבר המבנה.
כמה דקות של הליכה רגלית מאומצת הביאו אותו למרגלות חומת המנזר, שם עצר בפתחה של קרונית מסע עתיקה, לצידה ניצב שומר חמוש מהסוג בו זכה לפגוש במוסקבה.
"תצטרך להשאיר כאן הנשק שלך." פנה אליו השומר, אצבעו מונחת בתוך שמורת הדק נישקו האוטומטי.
לאחר היסוס קצר ציית, מטפס באיטיות אל תוך הקרונית.
קופסת העץ בה ישב שוחזרה היטב, בדמותה את זו ששירתה את תושביו הקדומים של המנזר. לעומת האוטנטיות, שהושקעה בקרונית, הכבלים שנשאו אותה היו עשויים כבר אריג פלדה חזק. לקח מאותם מקרים רבים בהם נכנעו החבלים המקוריים לעוצמת המשיכה, מדרדרים את יושביה המבוהלים הישר אל תוך התהום העמוקה, שלמרגלות הצוקים.
רעש צירים צורמני קדם לתנועתה כלפי מעלה, רעש שליווה אותו עד אשר פסקה זו לבסוף מלנוע, כשהגיע הקרונית לראש הגבעה. אז עצר גלגל העץ הגדול והחורק את סיבובו. שלשלאות הפלדה מסתיימות למרגלות שער הכניסה אל הצריח.
כשנקש בעזרת ראש אריה הברונזה המסוגנן, ניחש כבר היטב את קבלת הפנים החמושה, שציפתה לו מעברה השני של הדלת.
"הגברת מחכה לך בפנים" פנה אליו השומר גדול המימדים שציפה לו שם, מפנה את גופו המגודל מעט הצידה, על מנת שיעלה בידיו של השטן לחלוף על פניו ולעבור דרך המסדרון העתיק והצר, שהתפתל מאחורי גבו.
אם אהב זאת או לא היה לה, לפטרונותו החדשה, סגנון יוצא-דופן לעשות עסקים.
בצמרתו של המגדל, בתוך אולם אבן עגול, ציפתה לו. מוקפת בכחול של הים הנושק לתכלת של השמיים, שניבט מבעד לחלונות הרבים שסביבה. גופה מכוסה היה בגלימה ארוכה ושחורה, ראשה נתון בברדס זהה לזה שעטתה במפגשם הקודם. ידיה שלובות היו בתנוחה נזירית מאוגרפת בקדמת גופה. למרגלות שולי גלימתה, רבצה לה גם חיית הטרף בתנוחה ישנונית. אפה הרטוב זע קלות עם היכנסו של האורח אל החדר.
הדבר הראשון בו הבחין היה, שקול המולת המכוניות, זה שאפיין את צידו הצפוני של המגדל, נקבר תחת אוושת הגלים הרועמת המתנפצים למרגלות המנזר.
אף על פי שציפתה בבירור לבואו, ניכר היה שהניחה לו להתרשם תחילה מהתפאורה המוקפדת, לפני שהחלה לדבר.
"האגדה מספרת שדמותו של המלאך מיכאל, בכבודו ובעצמו, הופיעה בחלומו של שליט נורמנדי, מצווה עליו לבנות את המנזר." פתחה לבסוף, קולה החזק והצלול גובר על שאון הגלים. "משזה התעלם מהנאמר לו, צרב המלאך חור במצחו בעזרת אצבעו עד שזה התרצה והחל במלאכת הבניה הקדושה."
למשמע דבריה הדרמטיים חייך השטן בבוז.
"וכל התפאורה המוגזמת הזו נועדה על מנת לנזוף בי על הכישלון שנחלתי בשמירה על התליון?" אמר באדישות, עיניו השחורות תרות אחר אלה החבויות שלה, שהוסוו מבעד לשולי הברדס המופשל.
"אני מוצאת את הנטייה שלך להיות מרוכז בעצמך די מעייפת." אמרה, מאוכזבת מעט מהפתיח בו בחר.
"בעצמי?" הרים את קולו, מעיר בטון דיבורו התקיף את החיה ממקום מרבצה.
עיניה החתוליות החלו עקבו אחר כל תנועה נוספת שעשה מעתה בגופו.
"למיטב זכרוני את היית זו ששלחה אותי בעקבותיו מלכתחילה."
היא התקרבה אליו מעט, מסמנת לטיגריס שלרגליה לשוב ולהירגע.
"הבעיה היא שאתה קצת ממהר להגדיר ככישלון את מעשיך האחרונים…", חייכה בשביעות רצון למראה שלוותו הנאבדת.
"אם כך כיצד את היית מגדירה את את המצב?"
"כהזדמנות מרתקת" השיבה.
מצחו התקמט בתגובה.
במרווחיי השתיקה של שיחתם, נדמה היה שהולך וגובר כל הזמן שאון הגלים המתנפצים בחוץ.
"מה אתה יודע על התליון שזה אתה איבדת?"
"רק את מה שסיפרת לי בפעם הקודמת. אך אם לשפוט על פי ההתעניינות הנרחבת בו כנראה שהתליון הזה הינו בעל ערך רב בהרבה משטרחת לציין…"
לנוכח דבריו האחרונים החמיצו פניה מתחת למעטה הברדס. "מעולם לא שמעת מפי מילות זלזול בכוחו של התליון!" אמרה בנחרצות, ממהרת להוסיף ולדבר שוב לפני שישחיל תגובה משלו, "אך אם לשוב ולדון בהווה…יתכן שדווקא אובדנו ישרת אותנו הפעם יותר מאשר הזכות הנדירה שנמנעה ממני לשוב ולהחזיק בו."
קול שאון הגלים היה עתה כה חזק עד שבקושי הצליחו דבריה האחרונים להישמע.
תחושת חוסר השקט, שהתגנבה אל יסודות המגדל, שלחה את החיה הלבנה להתרוממות מלאה על רגליה. היא החלה חגה במעגלים סביב גופו של השטן.
"כל מה שאני מחפש זו נקמה באלו שהעזו לקרוא עליי תיגר!" אמר, מתעלם כהרגלו מנוכחותו האימתנית של החתול.
גשם החל לרדת בחוץ. תפאורת הכחול של השמיים נצבעה באפור כהה, בעוד היום שהחל אביבי ובהיר הופך כמעט באחת לסערת ברקים מרהיבה.
"הנקמה שלך תצטרך להמתין מעט…"
"את כנראה לא מבינה את משמעות העלבון שספגתי במוסקבה!" סינן למולה.
"לא!" צרחה, קולה עולה לטון חד, שכמעט ופילח את עור התוף בשתי אוזניו.
ממש במקביל, פער החתול הגדול את פיו, ניביו החדים נצבעים בבוהק לבן לאורו המסנוור של הברק.
"מי שלא הבין עדין את מקומו זה אתה!"
לא היה ברור לו ממש אם דמיין זאת או באמת חש בכך, אך כשדיברה שוב, רעדו קירות האולם, בהשילן מטה עפר דק אל עבר הרצפה.
"כמו שהתחלתי לומר… לעיתים כשאתה מחפש משהו אחד אתה מגלה בתהליך משהו אחר לגמרי…"
הוא שתק, בוחן את צלילתה המהפנטת, שריצדה בזוויות שונות על גבי קירות המגדל לאורו של הברק. בתוכו שקל את צעדיו הבאים בקפידה. אף על פי שנראה שליו, כלפי חוץ, סערו רגשותיו מבפנים. דמותה של הגנבת, זו שהוציאה מידיו את התליון, הטרידה את מנוחתו ללא רחם. אלף ואחת מיתות שונות כבר ארג בדמיונו, בכולם שמע אותה צווחת חסרת אונים לעזרה בטרם צאת נשמתה.
עד כמה שהצליח להפליג בזיכרונו לאחור נזכר רק בפעם אחת בעבר בה הצליח אחד מקורבנותיו לפגוע בו חזרה. מששם עליו את ידיו, כמה ימים אחר-כך, דאג שיצטער על היום בו נולדו שניהם.
כשדיברה הפטרונית שוב, היה קולה חזק ודרמטי עוד יותר.
"במרתפי המקום בו אנו ניצבים כעת קבורה גופתו של נזיר בשם מישל פסקאל. פסקאל הקדיש את חיי הפרישות שלו לחקר נבואות נשכחות מהעולם העתיק. האיש, שעבודת הקודש שעשה נחשבה שנויה מאוד במחלוקת עוד בחייו, לקח איתו במותו אל הקבר סוד אחד מעניין במיוחד…" היא עצרה רגע, מניחה לרעם לפצח את החלל בטרם המשיכה, "מדובר במגילת קלף עתיקה, שמקורה במקום הנמוך ביותר בעולם… מגילה המהווה את החלק השנוי ביותר במחלוקת במה שידוע גם בשם 'מגילות ים-המוות'."
השטן גלגל בראשו את השם האקזוטי שזה עתה שמע, עיניו אבודות לגמרי.
"לא ציפיתי שתכיר את המגילות האלה, אך אתה ודאי שואל את עצמך כיצד כל זה מתקשר אליך ואל ההווה."
כיצד באמת, תהה.
"…ובכן, המסע האחרון שלנו אחר 'אבן-השאול' הוביל אותנו, כך מסתבר, לתגלית מעניינת ביותר…" מבחוץ הרעים הרעם שוב ברעש מחריש אוזניים. "תגלית זו, ידידי, איננה מקרית ומצביעה על כך שאותה נבואה עתיקה אותה מצא הנזיר קורמת עור וגידים ממש לנגד עיננו."
היא עצרה לרגע. בוחנת את השפעת דבריה האחרונים בקפידה. לראשונה מאז החל המעמד, כך חשבה, החל בן-בריתה לגלות עניין בדבריה.
איזה גיבוב של שטויות, חשב לעצמו, בעוד כלפי חוץ השתדל לשמור על ארשת פנים מתעניינת.
"אני רואה שסוף סוף הצלחתי ללכוד את תשומת-ליבך…" ציינה בסיפוק.
"…אכן דברייך מעניינים מאוד" אמר, מילות השקר שיצאו מפיו גזלו ממנו לא מעט כוחות נפשיים. שקרים לא נדרשו בדרך-כלל בארגז הכלים ההישרדותי והיעיל שיצר לעצמו במהלך השנים.
מן העבר השני חייכה הפטרונית לעברו בשביעות רצון עצומה.
"הושט לי את כף ידך" אמרה, בהגישה את כף ידה, הסגורה לכדי אגרוף קדימה.
השטן ציית.
בתחילה חש כיצד מלטפת כפפת העור שלה את כף ידו החשופה. אחר-כך התחלף המגע העדין במגעה הקר של מתכת דקה וארוכה. הוא השפיל את מבטו על מנת לגלות שבתוך ידו הונח מפתח כסף קטן, מדהים ביופיו.
הידית עוטרה בשלל חריטות עשויות מלאכת מחשבת עדינה, בעוד הגוף, שהיה החלק המרהיב ביותר במפתח, שזור היה באבני אודם קטנות שהוטבעו בדרך פלאית כלשהי בתוכו.
"אתה תזדקק למפתח המיוחד הזה במשימתך הבאה" אמרה, ידה מכוסת הכפפה סוגרת את כף ידו הפרושה על גבי המפתח.

כשעשה כעבור מספר דקות את דרכו חזרה במורד הגבהה, בתוך קרונית העץ, האירה השמש את השמיים הכחולים בחמימות יוצאת-דופן. כל זכר לסופת הברקים והגשם, שהקיפו את המגדל בטבעת חנק אפורה, לא נותר.
לעת עתה, כך החליט, ישחק את המשחק על פי הכללים שהכתיבה לו. עם בוא הזמן המתאים היא עוד תלמד שיעור מאלף בהליכות. אילוף השטן, גם אם נראה על פני השטח כבר-השגה, היה לגמרי בלתי אפשרי. היה לו אדון אחד בכל ימי חייו, לו יישאר נאמן עד יום מותו. היה זה עצמו ובשרו.
כשסובב את מפתחות ההצתה של הרכב, היו כבר ידיו הגדולות מגואלות בדמו הטרי של חסר המזל התמים, שנקלע בדרכו. האיפוק והריסון, שהצליח להפגין עם היכנסו למתחם, פג כלא היה, כשחלף על פני השומר הזקן בדרכו חזרה אל מכוניתו.

פרק 21

"גבירותי ורבותי ברוכים הבאים לכימרה!" הכריז בחגיגיות המדריך התורכי לעברה של קבוצת התיירים הנרגשת שעמדה לצידו, בוהה בלהבות האש המרצדות, שבקעו היישר מתוך מדף הסלע השטוח. "אש האלים הבוערת כבר מזה אלפיים וחמש מאות שנה!" הוסיף, סוחט קריאות פליאה מפיהם של אלה שהספיקו להסדיר זה כבר את נשימתם, מהטיפוס התלול במעלה ההר.
היה זה מחזה יוצא דופן. בכמה מקומות שונים על פני המישור הסלעי בקעו להבות אש דומות, מגרשות לרגע את החשיכה המוחלטת, שבמעלה הר האולימפוס, רק כדי למהר ולהיבלע חזרה כעבור כמה שניות נוספות אל תוך החור האפל ממנו באו.
כמה מן התיירים הזריזים יותר מיהרו לשלוף מתיקיהם מצלמות, כדי לנסות ולהנציח את הרגע החמקמק, בעוד מדריכם ניגש, למה שנראה בעיניי רבים מהם כחילול הקודש, טקס הכנת הקפה השחור המפורסם על גבי אחת מהלהבות.
כמה מטרים מתחת למקום מעליו עמדו התיירים, התקשה גם קולונל סטרייכר להסתיר את רגשותיו. שנה של מחקר ועוד אחת נוספת של חפירות הגיעה לשיאה לפני מספר שבועות, עם מציאתה של הכניסה למנהרת כימרה האגדית. כעת כל שנותר היה לגלות האם בזבז את השנתיים הללו לשווא.
מלווה בארבעה אנשי צוות תורכיים, עמד כעת במעמקי המקום ממנו בקעו הלהבות, בוחן את נקבת הסלע הקטנה. במבט ראשון נדמה היה שקירותיה של המערה נחצבו בטבעיות על ידי חפירה של מים, או על ידי תזוזת לוחות סלע ברעידת אדמה תת-קרקעית. אך לא עיניו המנוסות של הקולונל ישגו גם הם בטעות עלובה שכזו.
הוא ליטף את אחד הקירות, מכריח את האבן לגלות את סודותיה בפניו. על פי המסופר בכתובים לא אחרים מאשר אנשיו של אלכסנדר מוקדון, הם שחפרו את המערה, לפני קצת פחות מאלפיים חמש מאות שנה. למתמצא בכלי העבודה של אותה התקופה, הייתה זו מלאכת זיהוי פשוטה למדי.
"אנחנו נכנסים פנימה חאפז." אמר הקולונל למתורגמן על מנת שיכין גם את שלושת חבריו הנותרים לתזוזה.
למשמע הפקודה הנחרצת קם חאפז על רגליו, מותח את זרועותיו הדקות והשריריות לפני תנועה.
בסך הכול יכול היה עלי להיות גבר נאה למדי. אלמלא חיבתו הבלתי מרוסנת לממתקים וסלידתו הכמעט זהה ממשחת שיניים, שחיסלה כבר בילדותו את הטובות שבשיניו. כתפיו הרחבות והמסותתות בלטו מתוך חולצתו הצמודה והמובחרת, אותה שמר בדרך כלל לפגישות עסקים חשובות. תחושת בטן בבוקרו של אותו היום הפצירה בו לקחת יום זה ברצינות רבה.
חאפז נשא את עיניו קדימה, בוחן פעם נוספת את הקולונל, שהצליח מצד אחד בקלות בלתי נתפסת להוציא אותו משלוותו, אך מן הצד השני היה גם אחד האנשים המרתקים שפגש.
גובהו התנשא מעט מעל הממוצע, מבנה גופו מבושם אך חסון. שיערו הצבוע שחור, שסורק בקפידה לאחור, העצים את הדמיון לפניו של הזמר מיק ג'אגר, אותו זכה עלי לראות פעם בהופעה חיה ובלתי נשכחת באיסטנבול. כל סברה בדבר צו האופנה לו ציית לא יכולה הייתה להכיל בכפיפה אחת את מכנסי החאקי שלבש, עם ווסט הזמש החום, אותו קרא אל הדגל כל אימת שיצא אל השטח. בסך הכול נראה הקולונל צעיר בהרבה מגילו הכרונולוגי, שנשק מלמטה לעשור השישי בחייו. יחד עם זאת היה בהופעתו קורטוב של אנכרוניסטיות, שהתאים לאדם שאיבד כליל את הרצון, הצורך או שניהם גם יחד, לישר קו עם סביבתו.
"אתה מתכוון פשוט לעמוד שם או שאפשר להתחיל להתקדם?" גהר הקולונל בפניו המשתהות של חאפז. "אומנם קלושים מאוד הסיכויים שנצא מכאן בחיים, אבל במקרה שכן יש לי תוכניות מושלמת לארוחת הצהריים."
חאפז, שהספיק להתרגל כבר לציניות של אדונו, כמו גם לחוסר סבלנותו, מיהר להתעשת, בשחררו מטח של נהמות. שלולי כוונו ישירות אל שלישיית הסבלים האנושיים שליוותה אותם, יכול היה להתאים באותה המידה גם לבהמות.
הייתה זו בדיעבד טעות איומה. לחץ היה בדיוק הגורם שאסור היה להכניס למשוואה במידה ורצו השניים לצאת לדרך בהקדם.
"אני רואה שבחרת אותם אחד אחד" התבדח הקולונל, למראה ראשיהם המתנגשים של הסבלים, פעם האחד בשני ופעם בתקרת המערה.
"מי שמוכן לשלם בעבור חמור, שלא יתלונן אחר כך שהסוס שלו אינו יודע לדהור." סירב להישאר חייב.
כמה דקות אחר כך הועמס הציוד כולו על הגב והחלה הצעידה האיטית אל תוך נקבת הסלע. בראש צעד הקולונל, כמה מטרים אחריו צעדו בזה אחר זה המתורגמן החצוף וחבורת הסבלים החבולה.
גם אם הייתה זו זווית מתונה למדי, כיוון התנועה היה ברור ומשך כל העת כלפי מטה, אל תוך בטן האדמה. הליכתם הזקופה, שנעשתה עד מהרה שפופה, הפכה כעבור כמה דקות נוספות לזחילה מאומצת.
אם בתחילה הייתה המערה רחבה דיה כדי לאפשר זחילה מרווחת, ככל שהעמיקו אל תוך הנקבה כך הלכו וסגרו עליהם הקירות יותר. ידיהם העסוקות והחמצן, שהלך והידלדל, חייבו את הזוחלים לוותר גם על השימוש בלפידים. על אף האותנטיות שסיפקו, הפרקטיקה שבשימוש בפנסי סוללה ,גברה לבסוף גם על עקשנותו הבלתי נדלית של הקולונל.
כמעט עשר דקות של זחילה רצופה וכואבת הסתיימו לבסוף בפתחו של אולם תת קרקעי, שנחצב בסלע אף הוא. בפתחו של האולם ניתן היה להבחין במה שהייתה פעם דלת כניסה מפוארת ועכשיו נחה על גבי הקרקע בתערובת של ברזל מנותץ ועץ. צירי האבן הגדולים נותרו מחוברים אל הקיר לבדם, במקום ממנו נעקרה הדלת ממקומה.
הקולונל צעד צעד זהיר אל תוך החלל הגדול והחשוך, שמח על היכולת לעמוד שוב על שתי רגליו אך בו זמנית מוטרד מחסרונה של הדלת.
"מסתבר שהקדימו אותנו…" אמר חאפז, קורא את מחשבותיו של הקולונל.
בניגוד למהירות בה חלפו המתורגמן והסבלים על פני פתח הכניסה, התעכב סטרייכר על השברים, בוחן את שרידיה המפוזרים של הדלת בעיון.
"אפילו בהרבה!" ציין, מתכופף על מנת להרים כמה חתיכות נבחרות מהרצפה.
עם הכנסם פנימה החלה חבורת הסבלים הנרגנת בשיחה ערנית, שכללה בעיקר קללות.
"מסריח כאן." תמצת חאפז את טענותיהם, סותם גם הוא את אפו בעזרת אצבעותיו.
עם טענה זו התקשה מעט סטרייכר להתווכח. ניחוח הצחנה העז שמילא את החלל לא הותיר ספק כי מקורו בבשר נרקב כלשהו.
"…שודדי קברים?".
"סביר להניח…אם כי כאלה מצוידים היטב. הדלת שזה עתה דרכת עלייה נועדה להשאיר בחוץ גנבים מן המניין."
"כך או כך נראה שאיחרנו…" אמר מעט בצער, מניח שהבונוס השמן שהובטח לו במידה ויוצא שלל מהמקום איבד מתוקפו. מאידך הצמרמורת, שגלשה במקביל במורד גבו, שכנעה אותו שישנן נסיבות בהן עדיף לעיתים להיכשל. "כנראה שבכל זאת תספיק לארוחת הצהריים שקבעת."
במקום להשיב התקדם הקולונל פנימה אל תוך האולם. מגרש את החשיכה מהקירות בעזרת הפנס שבידו. בניגוד גמור לחוסר הסבלנות, שגילה המתורגמן, לא נראה עדין כממהר לשום מקום אחר.
"החיפזון ידידי מן השטן הוא." אמר, על פניו הצרות נפרש חיוך ממזרי במיוחד.
"וכך גם המקום הזה" סינן, חש לפתע כיצד דבר מה השרועה לרגליו, נכנע ללחץ שהפעילו נעליו בקול התרסקות פריך.
"תיפח רוחי!" צעק, בעוד הקולונל פוצח ברקע בקול צחוק מתגלגל.
"אם לא תמשיך לנהוג בפזיזות כמו שעשו חברינו פה, זה בהחלט העתיד שמצפה לך." אמר סטרייכר, בוחן בעניין את שחשפה אלומת האור של הפנס.
היה זה רצף של ארבע שלדיי אדם, שהיו צמודים אל הקירות בעזרת קצהו של רומח משונן. מרוחקים מטרים ספורים בלבד האחד ממשנהו.
"הם הצליחו לחצות את הדלת, אבל כפי הנראה לא הפגינו את הכבוד הנדרש ממקום אותו בנה אלכסנדר מוקדון." צהל, מצב רוחו משתפר פלאים לנוכח התגלית.
על רקע צוות הסבלים, המסדיר נשימה, התפנה לפענוח הטעות שעשו לפניו השודדים. על פי היכרותו המוקדמת עם חדרי מעבר כגון זה, הניח שהפתרון לתעלומה נעוץ היה בקירות. תרתי-משמע.
היה זה המרחק השווה בה רותקה החבורה, שסיפק עבורו את הרמז הראשון. הוא ניגש אל השלד הקיצוני מושך את העצמות החוצה מאחיזתו של הרומח, מופתע מהקלות בה התפוררו אלה בידיו. כפי הנראה היה גילם של השלדים הללו עתיק בהרבה משהעריך בתחילה.
עם השתחרר השלד מאחיזתו השתחרר גם הקפיץ הנעלם שאחז בחנית. קצה נבלע חזרה בתוך הקיר, כאילו לא היה שם מעולם.
הדבר השני בו הבחין הקולונל היה מעניין אפילו יותר. במקום בו נעלם הברזל נאטם הקיר בחזרה על ידי לבנה שגלשה באופן מושלם אל תוך מקומה הקדום. לאורו של הפנס, שאחז בידו, יכול היה להבחין כי בניגוד לשאר הלבנים החלקות, הייתה לבנה זו מעוטרת ברצף של קצר של ספרות שחילקו אותה לשלוש.
ממרחק ביטחון בחן עלי את מעשיו הנחושים של הקולונל נטול הפחד. ידיו הזריזות שחררו כעת את אחיזתה של החנית מכל ארבעת השלדים והיו עסוקות כעת בתנועות ריקוד משונות.
"אחת, שתיים, שלוש…אחת, שתיים, שלוש….אחת, שתיים, שלוש" דקלם הקולונל את הכתוב על גבי הלבנים, מדלג מערמת עצמות אחת למשנה.
חאפז נאנח בשקט. מתוך שעמום גלשה כעת גם אלומת פנסו לאורכם ולרוחבם של הקירות. בשביל כמה לירות פחות יכול היה לתרגם כעת גם פגישת עסקים נינוחה, באחד מבתי הקפה של איסטנבול.
"אני בטח מפספס כאן משהו." דקלם לעצמו הקולונל את אותה המנטרה, גם כעבור כמה דקות נוספות של דילוגים עקרים.
"טיפוס מוזר האלכסנדר הזה שלך." ציין לפתע חאפז, בעודו מאיר בעזרת הפנס דמות מזוקנת שגולפה בתוך האבן.
סטרייכר פסק מלדלג, מאיר בעצמו על אותה הנקודה ממש. בהתחלה עשה זאת מרחוק. אך משזיהה בוודאות את מה שראו עיניו גרמה לו התגלית להתקרב וללטף את הזקן המוכר.
"זה אריסטו בשבילך ג'ינג'י. פילוסוף דגול ומורהו הנערץ של אלכסנדר." תיקן את חאפז, חוזר להאיר את הקיר הקודם.
בעוד עלי תוהה האם שמע אי פעם בעבר כבר את שמו של הפילוסוף, נפל בראשו של סטרייכר האסימון.
"כמובן!" צעק בחדווה, " שביל הזהב של אריסטו! זו חייבת להיות התשובה!"
למראה חדוותו של סטרייכר השתנק חאפז. "שנוותר?" אמר, בניסיון נואש לעצור את המומנטום שנוצר.
מילותיו של עלי עבדו כקסם, אם כי הפוך לגמרי מזה שהתכוון להפעיל. במקום לוותר החליט הקולונל לנסות גישה נועזת עוד יותר. הוא ניגש אל הלבנה הראשונה בסדרה, לוחץ על הספרה האמצעית.
חאפז כיסה את פניו בחשש.
בתגובה למגע ידו שקעה הספרה אל תוך הקיר, בעוד שתי הספרות הנותרות בולטות כלפי חוץ כשהיו.
כשהסיר חאפז, כעבור כמה שניות, את כפות הידיים מעיניו גילה את הקולונל בריא ושלם כמקודם.
"נצטרך להפעיל את כל ארבעת הלבנים יחד כפי שעשו זאת השודדים לפנינו." הסביר.
חאפז נראה משועשע מדבריו אפילו יותר מהרגיל. "שיהיה לך בהצלחה בשכנוע הסבלים." אמר מסמן בידו השמאלית לשלום.
הפעם היה זה תורו של הקולונל להשתעשע. "כיוון שנותרו רק שניים מהם הפכת בין רגע לחסר תחליף." אמר, מצביע אל עבר פתחו של האולם.
הלה הסב את ראשו לאחור מגלה שאכן בלהט הדברים נותרו בינתיים שני סבלים בלבד. על פי הבעת פניהם המבועתת נראו גם הם רגע קצר לפני מנוסה.
"אמור להם שאכפיל את שכרם אם יצייתו." אמר במהירות.
חאפז עדין היסס.
"ואת שלך אשלש."
בין רגע הפך היסוסו של חאפז לשילוב בין רגליו הבועטות לפיו הצועק, שהצליח לבסוף להדוף את צמד הסבלים המפוחד אל תוך האולם.
"צר לי קצת שהכסף תמיד מדבר במקום בו האומץ נכשל."
"אתה טועה לגמרי…" השיב עלי, בועט את ישבנם של הסבלים קרוב יותר אל הקיר, "לא אמרתי להם כלום על השכר, פשוט הסברתי להם שהבא שינסה להימלט יקבל כדור בגב."
הקולונל חייך. "ידיים על הספרה האמצעית." פקד.
עלי תירגם הפעם את דבריו במדויק, צופה כיצד גם כעת עושה הפחד את שלו.
"זה כולל גם אותך ג'ינג'י!" דחק הקולונל במתורגמן, שעדין היסס.
"על החיים ועל המוות." מלמל לבסוף חאפז, לוחץ גם הוא על הלבנה האמצעית בסדרה.
ברגע הראשון נדמה היה כאילו לא קרה דבר. מה שהיווה עבור חאפז והסבלים כבר סימן להצלחה כבירה.
"שחררו את הלבנים!" צעק הקולונל, מבין כעבור רגע נוסף שצדק.
רעש מחריש אוזניים של התפוררות בקע מעברו השני של הקיר, מלווה במטח של עפר ואבק, שהחל צונח מהתקרה. נדמה היה כאילו הקיר כולו עומד להתרסק אל תוך החדר. הם כיסו את ראשיהם בידיהם, מנסים להגן על עצמם מפני מטח הלבנים שלא בא. באותה מהירות בה החל, פסק לפתע רעש המפולת.
דקה נוספת חלפה בטרם שקע גם האבק ומסוגלים היו הם לפתוח את עיניהם שוב לרווחה.
"הצלחנו!" פסק חאפז, מצביע לעברו של פתח, בגובה ראשו של אדם, שנפער במרכזו של קיר הלבנים.
הקולונל כבר עמד להשיב, כשלפתע בקע קול חדש ומוזר ממעמקי הפתח החדש שנגלה. היה זה קול צווחה דקה שהלכה והתגברה, הלכה והתעצמה כל הזמן.
"זה נשמע כמו……" הספיק הקולונל לומר, לפני שאל תוך חלל החדר פלש זוג כנפיים קטנות ושחורות, חולף בצווחה סנטימטרים ספורים מעל ראשיהם.
"זה היה קרוב…" נשם חאפז לרווחה רגע אחד מוקדם מידי.
סטרייכר הספיק להנהן בראשו בטרם נמלא החדר צרות.
"עטלפים!" צווח עלי, מבין מעט באיחור, שהייתה זו רק הסנונית הראשונה מתוך נחיל גדול ועצום, שבא בעקבותיה.
הם פלשו את החדר במאות, חגים במעגל סביב התקרה. קול הצווחה שלהם מנסר את אוזני הרביעייה בכאב.
בתחילה נדמה היה כאילו מנסים הם להימנע ממגע, אך כבר בשלב זה הבחין הקולונל כי משהו אינו לגמרי כשורה. בניגוד גמור להיכרותו המוקדמת עם החיה אפילו אחד ממאות הפרטים לא מיהר לחפש את פתח היציאה מהחדר. כשצלל הגל הראשון כלפי מטה, שיניהם הערפדיות חשופות לנגיסה, היו לו כבר ברור שחשדנותו הייתה לגמרי במקומה.
"לפידים!" צעק הקולונל שהיה הראשון מכולם להתעשת.
שלופי שיניים וציפורניים עטו החיות המכונפות, תרות אחר סימנים לבשר חשוף, צוללות על מנת לפגוע. הייתה זו המולה מחרישת אוזניים בה התמזגו צווחות הכאב האנושיות באלה המכונפות, בהדהדם בערבוביה בכיוונים שונים מקירות המערה.
קולונל סטרייכר העסיק את ידו האחת בגירוש השרצים, בעוד זו השנייה מצליחה לבסוף לשלוף את הלפיד הכבוי מתרמילו. כשאחזה סוף סוף האש בקצוות הבד המפויחות היו כבר זרועותיו, כמו גם פניו, זבות דם ושרוטות לגמרי. מצידו האחד התייצב חאפז משתמש בלפיד כאלה, מן העבר השני מגולגלים היו על הרצפה ככדור צמד הסבלים, ערימת עטלפי ערפד דבוקים לגופם המדמם כעלוקות.
חאפז נראה היה כאילו הוא עומד לאבד את הכרתו בכול רגע, לעומת הקולונל, שנותר קר רוח לגמרי. בתנועה חדה לשמאל חבר האחרון אל הראשון, מצמיד את קצהו הבוער של הלפיד אל זה הכבוי של ידידו. כדור שני של אש ניצת בחשיכה עת הצטרף גם לפידו של עלי אל תוך המערכה העקובה מדם.
עטלפי הערפד, שברגע הראשון לא גילו כל חשש מהלהבה, למדו עד מהרה כי מוטב להם אם יעשו כן. בזה אחר זה צנחו אל הרצפה עשרות מהם, כנפיהם הדקות נמסות מן האש בקלות מפתיעה.
"זה עובד!" צעק הקולונל, בעוד הלהק שמעליו במקום לחזור ולצלול הלך והתרומם מעלה אל עבר התקרה. ואכן הוא צדק. הייתה זו כפי הנראה חיה אכזרית אך חכמה כמעט באותה המידה.
"הם נסוגים!" צהל עלי, מצליח לזנב בלהק הנסוג עוד כמה קורבנות אחרונים.
כעבור שתי דקות בלבד התרוקן החדר כולו, קולות הצווחה המכונפים גוועים בחשיכה מבעד למנהרת היציאה הצרה.
מבין כי הקרב הזה הוכרע, הנמיך סטרייכר את הלפיד שבידו.
"חיה מרתקת." אמר בחיוך, מוצץ את שאריות הדם שבכף ידו השרוטה.
חאפז, שניגש אל צמד הסבלים על מנת לנסות ולעמוד על מצבם, נראה מעט פחות משועשע מהחוויה.
לעומת חבורת מלוויו המבוהלים, שהתמקדה בבקרת נזקים, היה קולונל סטרייכר שליו ונחוש מתמיד להמשיך. הוא דחף את קצהו של הלפיד את תוך המעבר החדש שנפער בקיר, בוחן את שנגלה מצידו השני בסקרנות זהירה.
החשיכה שאבה אותו פנימה. גם אם ידע בוודאות שכספות עתיקות מהסוג הזה חייבות היו להכיל מנגנוני הגנה משובחים נוספים הניח בטעות שהגרוע ביותר נמצא כבר מאחוריו.
"אנחנו ממשיכים" הצהיר, כמעט בחדווה ומבלי לחכות לתשובה כלשהי חצה את המפתן האפל פנימה.
תחושת המחסור בחמצן שהכתה בו, נתנה את אותותיה גם באש. החושך שקיבל את פניו נדמה היה כסמיך בהרבה מקודם ובקושי רב נהדף על ידי אורו המתכווץ של הלפיד. ריח צחנה מבאיש הפך את צחנת השלדים המוכרת לניחוח ורדים ריחני.
מסרב להיכנע לחושיו החדים התקדם צעד נוסף לפנים. מה שנדמה היה כצואת עטלפים, כיסה את רצפת החדר, בשכבה עבה כשטיח. נעליו הגבוהות שקעו כעת כמעט עד לגובה מכנסיו.
"איכס…" מלמל לעצמו, מצטער על שלא יצא הבוקר מן הבית במגפיו.
לפתע, בלי שום אזהרה, נבלמה תנועתו של הלפיד מלפנים. הקולונל קפא על מקומו. הוא מצמץ בעיניו מנסה להבין כיצד מונעת ממנו החשיכה מלהמשיך, אך כל שיכלו עיניו לראות היה קיר שחור ומוצק בלתי ניתן למעבר. הוא ניסה לנוע לימין.
נעליו, שנעלמו בתוך צואת העטלפים, הקשו מאוד על המשך תנועתו. כל צעד נוסף היווה אתגר של ממש. תחושה חדשה תקפה אותו, הופכת את קיבתו, שרגילה הייתה למצבי לחץ וקיצון קשים במיוחד. מעט באיחור אולי חש, שלא היה שם לבדו בחדר.
"חאפז??" צעק אל תוך החשיכה, לא מצליח לפתע לזהות אפילו את פתח הכניסה דרכו זה עתה נכנס.
החשיכה סגרה עליו. אורו של הלפיד התכווץ כעת לכדי כדור אש קטנטן. משהו בחדר שאב אל תוך ריאותיו את החמצן הדליל גם ככה. מתקשה לפתע לעמוד אפילו את כיוון תנועתו, עשה שני צעדים לפנים כדי לפגוש בכול גופו שוב את קיר החושך הקשיח. הוא פרש את כף ידו החופשייה על גבי הקיר על מנת למשש אותו, בשנייה הלם בו בכוח בעזרת הלפיד. קול המהלומה כמעט ולא נשמע. מה שלא חסם את דרכו היה גדול ושעיר בצורה יוצאת דופן.
שקט מתוח השתרר שוב לכמה שניות נוספות ואז האדמה כולה רעדה.
ברגע הראשון מצא את עצמו הקולונל נאבק על מנת להישאר עומד על כפות רגליו. אף על פי שלא ראה עדין דבר בתוך האפילה, חש היטב כיצד משהו בעל מימדים עצומים מתרומם מעל לראשו. הוא מעד לאחור, הלפיד הבוער נשמט מתוך ידיו.
"…מה לעזאזל…" אמר, מגלה כי אפילו ניחושיו הפרועים ביותר נגמרו. הוא הסב את ראשו לאחור, מחפש שוב את פתח הכניסה. במקביל חש כיצד כל גופו שוקע לאיטו אל תוך הרצפה הבוצית.
כשהישיר את מבטו בחזרה לפנים הואר פתאום החדר בבוהק מרהיב.
סטרייכר פער את עיניו בהתפעלות. גבוה מעל לגופו המוטל התנוסס צמד צבתות ענק, מחוברות בסופן לגופו אדיר המימדים של יצור, שמלבד העובדה כי היה בגודלו של פיל בוגר, תאם בצורה מושלמת לזה של עקרב. גופו השחור והמבריק כוסה שיכבה צפופה של שערות שהיו כל אחת עבות כאצבעותיו של הקולונל.
"ואווו כמה שאתה מכוער!" פלט, מנסה לעמוד במקביל את גודלה הבלתי נתפס של החיה.
בעודו מתפעל מהמפלצת הבין לפתע גם מהיכן נבע האור. הלפיד שנשמט מידו הצית את צואת העטלפים, שהתגלתה כחומר בעירה דליק במיוחד. נפעם אף הוא מן האש התרוצצו עיניו של היצור השחור בפראות.
נדמה היה, כי גם אם הבחין בדמותו האנושית של הקולונל, לא ייחס לה בשלב זה כל חשיבות. ששת רגליו האדירות נעו לפנים ואז שוב לאחור חליפות.
כעת, משהואר החלל, ניתן היה גם להבחין בקלות בפתח הכניסה. אף על פי שהיה נפעם מן המפגש, השילוב הקטלני בין האש המתפשטת ויכולותיו הפיזיות של הענק, דרבנו את סטרייכר לפעול. הוא קם על רגליו והסתובב. עשרה מטרים בלבד הפרידו בינו לבין סיכויים טובים בהרבה להתגונן, אבל רק כשהחל להתקדם הכתה בו ההבנה עד כמה עומדת המשימה הזו להיות מאתגרת. היה זה הבוץ הטובעני שהפך כל צעד לפעילות פיזית מאומצת, אך הייתה זו תשומת ליבו של העקרב, שהפכה אותו גם למסוכן בצורה בלתי רגילה.
כמעט בלי קול הוטחו צבתות הענק לפנים, מנסות לאחוז בגופו האנושי והנמלט. האדישות אותה הפגין עד עתה לנוכחותו של האורח התחלפה בבת אחת בהתקפה רבת אמצעים.
מבחין מעט באיחור באיום המתקרב, צלל הקולונל מטה היישר אל תוך הרצפה הרכה.
"לאט…לאט חבר!" סינן בזעף.
כשהניף שוב את ראשו כדי לתצפת, קטן כבר המרחק בינו לבין המפלצת לכדי מטרים ספורים בלבד.
עיניו השחורות של העקרב התמקדו עכשיו בגופו השרוע, מחפשות אחר הנקודה הראויה ביותר להלום בו. העוקץ האדיר, שהיה מוסווה עד עתה מאחור, התרומם באוויר צובר תנופה במהירות.
כשהחל את תנועתו כלפי מטה כל שנותר לקולונל היה להמר. הוא התגלגל בכוח לימין, רגע קצר לפני שצללה המחט העצומה כמה עשרות סנטימטרים לשמאלו. העוקץ הונף שוב והקולונל נאלץ לשוב ולהמר גם כן, מתגלגל עוד כמה מטרים לשמאל.
"זה משהו שאמרתי?" השתדל הקולונל לשמור על חוש ההומור.
רק כשהניף העקרב את נשקו לקראת הסיבוב השלישי הבחין סטרייכר, מעט באיחור, כי הייתה זו מלכודת אכזרית. מרחק קצר לשמאלו ניצב אחד מקירות החדר, בולם את המשך התקדמותו.
הוא התפלל לנס. אבל גם הרגע הזה חלף, באותה המהירות בה התפשטה האש. הייתה זו להבה אדירה שהתרוממה כלפי מעלה, מכלה את החמצן הדליל בחדר, שורפת את כל מה שניקרא בדרכה. לו יכלה החיה להשמיע קול, ודאי הייתה מפלחת שאגת הכאב הנוראה שלה עכשיו את עור התוף האנושי של אוזניו.
"אדיאוס אמיגוס…" הצדיע לאחור באלגנטיות, מנצל את המומנטום שנוצר כדי לסגת חזרה אל עבר פתח היציאה.
כשזינק הקולונל חזרה, אל תוך האולם בו המתינו חאפז והסבלים, כבר הספיקה לאחוז האש במרבית שיטחו של האולם, מתפשטת אל חלקיו הנותרים במהירות מבהילה.
"התגעגעתם אלי?" שאל, מוסיף להתגלגל על הרצפה, מוודא כי האש שאחזה בבגדיו כבתה לגמרי.
"מה לעזאזל קורה שם?" חקר עלי.
סטרייכר נעמד על רגליו, מציץ מבעד לפתח אל תוך החדר, שהפך בין רגע לכבשן בוער. "לא תאמין גם אם אספר לך." פטר אותו, מרחרח את שולי חולצתו המטונפת שהדיפה צחנת עטלפים מבאישה.
"ובכל זאת??"
"בו נאמר כך." אמר לבסוף, מצטער, עקב רמות הצחנה שהפגינו בגדיו, שלפחות חלק מהם לא נישרף כליל, "היצור שפגשתי שם בפנים קורא תיגר על תורת האבולוציה של דארווין כולה"
כל המערה רעדה עכשיו, עת התנגש החיה העצומה בקירות שבפנים, בניסיון נואש ואחרון להתחמק מהלהבות. הייתה זו הקדמה בלבד לקולות הנפץ הרמים שהשמיעו איבריה החרקיים. ריח נוראי של בשר חרוך מילא את החלל, כזה שבישר על סופה הקרב של המפלצת.
חאפז, שהתאמץ להיזכר מי זה בכלל דארווין, ניסה במקביל להישאר גם על צמד רגליו. "לא כדאי שנברח?" שאל בטון רטורי, אוחז באחד הקירות כמשענת.
"נהפוך הוא!" הכריז הקולונל בתרועה, "הכן את אנשיך להתקדמות."
"אתה בוודאי צוחק עליי!"
"בגדול אתה צודק, אבל לא במקרה הספציפי הזה." השיב הקולונל בחיוך, מכסה את פניו בבד חולצתו הקרועה.
כעבור רבע שעה נוספת, במהלכה הוסיף החדר הסמוך לבעור, החלו סוף סוף לדעוך הלהבות, כמות העשן הסמיך היוצא מן הפתח הלכה ופחתה בהתמדה.
חאפז, שהבין בשלב זה את עוצמת נחישותו של בעל המאה, ניגש להכין גם את צמד הסבלים להמשך תנועה.
מן הצד צפה סטרייכר כיצד העמיסו בצייתנות, כמו גם בחוסר רצון מופגן, את ציודם בחזרה על גבי גבם.
"אני מניח ששוב שטחת בפניהם את האמת במערומיה" פנה לעברו של חאפז בקריצה.
הוא חייך חזרה בעגמומיות, "איך אומרים אצלכם…לשקר אין רגלים…אז לצמד הסבלים הזה יש שתיים ואפילו זריזות ביותר…אם הייתי מספר להם את האמת, פעם אחת מרגע ששכרתי אותם, היינו כבר מזמן נשארים פה לבד." תוך כדי דבריו האחרונים השתמש ברגליו שוב על מנת לבעוט בישבנם המהסס של חבריו.
* * *
מטוס הנוסעים המלא הנמיך טוס מעל שמי הבוקר של איסטנבול, כנפיו המצוחצחות בוהקות בקרני שמש ראשונות, שהבליחו מעל למייצרי הבוספורוס האדירים. כשנגעו גלגליו במסלול הנחיתה הרטוב כבר עמדו חמישה מנוסעיו על רגליהם, עייפותם חזקה בהרבה מהתרגשותם.
חצי שעה אחד-כך כבר חלקה החמישייה מונית טרנזיט מקומית, מתאחדת לראשונה מאז התפרקה לחלקיה בנמל התעופה של מוסקבה. פול, שהתמקם לצד הנהג, צפה כיצד ארבעת חבריו נרדמים זמן קצר לאחר שהתניע המכונית, צוללים אל תוך עולם שרובו טוב.
"סי אי איי אהה?" פתח הנהג, בוחן את פניו המותשים של פול, שאפילו מתחת למשקפי השמש הכהים לא התקשו להסגיר את המחסור ההולך ומצטבר בשעות השינה.
מופתע לגמרי מהשאלה, ניסה פול לחייך את החיוך הטיפשי ביותר שברשותו.
"הלוואי…" גיחך, "זואולוגים." השיב את התשובה הראשונה שקפצה במוחו.
בתגובה חייך הנהג חיוך סלחני, שהבהיר עד כמה באמת שכנעה אותה התשובה.
סוקר את הנוף האורבאני הצפוף, שנשקף מבעד לשמשה הקדמית, נע פול בחוסר נוחות מה בכיסאו. אף על פי שמעתה ואילך נראה הנהג עסוק פי כמה בחיטוט באפו מאשר בזהותם האמיתית של נוסעיו, התקשה פול להתאפק מלרדת לשורש העניין.
"מה גרם לך לחשוב שאנחנו סי אי איי מלכתחילה?" שאל, נוטל מבלי לבקש, סיגריה מהקופסא הפתוחה שלפניו.
מתכופף הצידה עם המצת, סקר הנהג פעם נוספת את החבורה הנוחרת בגבו. עיניו, שהחלו את מסעם מאחור עם פול, נעצרו לבסוף על פניה הישנות של הברונית.
"ת'אמת…במחשבה שנייה הצלחתם לבלבל אותי." השיב, מחזיר את מבטו אל הכביש, רגע לפני שפגש את טמבון הרכב, שעצר לפניו ברמזור.
לאחר שהשתנק לרגע מעוצמת התנופה, שאף פול בחזרה את עשן הסיגריה עמוק אל תוך ריאותיו, מסתגל במהירות יחסית לאתגר שהציבה בפניו תערובת הטבק התורכי הקשוח. ברקע נאלץ לצפות מן הצד בתחרות הקללות העסיסית שהתפתחה בין צמד הנהגים התורכיים.
הוא השעין את ראשו לאחור, מניח לאישוניו להיסגר. הייתה זו הסיגריה השנייה שעישן מזה שנתיים ומלבד העובדה שהסבה לו עונג רב, הצליחה גם להרגיע מעט את קצב מחשבותיו התזזיתי.
כשפתח שוב את עיניו גילה, שכמו שהיה האחרון להירדם, היה גם האחרון להתעורר. מבחוץ החליפה בינתיים שדירת עצים מטופחת את נוף רחובותיה של איסטנבול, בסופה ניצב שער ברזל רחב וגבוהה. ליד אותו שער ניצבו כבר ארבעת חבריו, נמצאים בעיצומו של חילוץ עצמות מתקדם.
"אני הייתי זה שהציע שיניחו לך לישון בינתיים." התנצל הנהג בשמה של החבורה, מבחין בקורת רוחו של פול מהסיטואציה בה נתפס.
מבלי להכביר מילים נוספות דחף את קופסת הסיגריות הפתוחה אל תוך כיס חולצתו של פול, מגיש את ידו השנייה ללחיצה.
"אני הייתי אחמד ואתה היית עייף." אמר בחביבות, קורץ בעינו השמאלית.
פול מיהר להתעשת, מחזיר לחיצה חמה משלו. "איש טוב אתה אחמד" אמר, מושיט את ידו כדי לגשש אחר ארנקו.
"שוב הקדימו אותך…" אמר, מניח יד חמה על גבי זו המגששת של פול, "הגברת כבר דאגה להכל" מחווה אל עבר דמותה של הברונית.
הוא שלף את ידו מכיסו, פותח את דלת המכונית. "אם כך כל שנותר לי הוא לאחל לך דרך צלחה." אמר, מצדיע לעברו בחיוך.
"דרך צלחה גם לך חבר. מי ייתן והמחקר הזואולוגי שלך יהיה מוצלח." השיב, קורץ פעם נוספת ואחרונה לעברו.
משהתרחקה מכונית הטרנזיט מהמקום, נותרו חמשת החברים לבדם, נעולים מחוץ לשער הברזל הגבוה. חומת אבן ארוכה המשיכה משני עבריו, סופה אינו נראה לעין.
אריק נעמד מתחת לצילה של מצלמת אבטחה המשוכללת, מניח שאין הם עומדים להפתיע את בעל הבית.
מבעד לשער עצמו ניתן היה להבחין בגן מטופח ורחב ידיים, מעליו התנוססו צריחיה של מה שנראה היה כאחוזה גדולת מימדים ומפוארת במיוחד.
"איש בעל אמצעים…שודד הקברים שלך." סינן אריק לעברו של הפרופסור. ידיו אוחזות בסורגי השער המפותלים.
"אין לך מושג עד כמה." השיב, לוחץ פעם נוספת על כפתור האינטרקום, "הונו מוערך במיליארד יורו לפחות."
אריק נראה מתרשם.
"אבל אלה כמובן הערכות סרק. לדעתי המספרים האמיתיים גדולים בהרבה….עקב מקור עושרו האקזוטי אין איש באמת יודע את המספרים לאשורם." הוסיף וציין הפרופסור.
"והכול משדידת כמה קברים עתיקים?"
"כמה קברים עתיקים…" גיחך, "אפשר לקרוא למציאת קיברה של קליאופטרה, למשל, או למאגר האבוד של מטילי הזהב של ג'ינגנס חאן ככמה קברים עתיקים…וזה עוד מבלי להזכיר כמה חפצי ערך היסטוריים ששוויין אינו נאמד בכסף."
"כגון ?" התעניינה אלכס.
הפרופסור גירד את זקנו מניף את ידיו לצדדים. "אוהוו…כאן גבירתי אנחנו כבר נכנסים לספקולציות בלבד. איש מלבד הקולונל והעוזרת הצמודה שלו מאדאם ציקלון שוב איננו באמת יודע…וזה כולל כמובן אותי…"
"ובכל זאת?" התעקשה אלכסנדרה.
פול שהאזין עד כה לשיחתם מן הצד החליט כעת להתערב, "אני מציע שנתמקד בעניינים שלנו." אמר בהחלטיות, צועד קדימה אל עבר השער הנעול.
"בוקר טוב גם לך קומנדר פול." ניגש אליו אריק, טופח על גבי שכמו.
"כמו שאמרתי אני מציע שנשמור את החטטנות שלנו לעצמו." חזר על דבריו פול.
על פניו ניכר בעליל שלא אהב כלל את תואר הכבוד שהדביק לו חברו.
"אין זה ראוי ובטח לא מקדם את ענייננו לנבור בעניינו של אדם המבקש לשמור אותם לעצמו." חזר ונזף בחבריו.
"מישהו פה קם על צד שמאל…" צחקקה אלכסנדרה "…מעט רכילות מעולם לא הזיקה לאיש."
"הרשי לי לחלוק על דברייך…" "הרשי לי לחלוק על דברייך האחרונים בעניין הרכילות גברת צעירה." אמר כבדרך-אגב, מתייאש בינתיים מכפתור האינטרקום והיה עסוק במלאכת נבירה אינטנסיבית בחפציו האישיים, שהסתיימה כעבור מספר שניות בשולפו ספר טלפונים קטן ומרופט. "מוחות גדולים דנים ברעיונות. מוחות ממוצעים דנים באירועים. מוחות קטנים דנים באנשים…נהג לומר סוקרטס…"
על רקע דבריו של הפרופסור בחן פול את החומות הגבוהות, שהקיפו את האחוזה, מתפעל ממערכות ההגנה המשוכללות שהוצמדו לה.
"פרופסור, יש לך אולי דרך אחרת על מנת ליצור קשר עם הקולונל?" תהה כעבור דקה נוספת של שתיקה כוללת.
"אני עובד על כך ברגע זה ממש." השיב, אצבעו השמנמנה נחה על גבי אחד הדפים שבספר. "למי אגב יש עוד סוללה במכשיר הפלאפון?"
למשמע השאלה תקע אריק מבט שהיה בחציו כעוס ובחציו השני מחייך בפניה של אלכסנדרה.
"אני לא בטוחה שיהיה זה חכם כלל להשתמש בהם." התעוררה בתגובה.
אריק כחכך בגרונו, מחזיק בידו השמאלית מכשיר פלאפון מוזר למראה שאל קצה האנטנה שלו חוברו צמד קוביות משחק לבנות.
"על אף הצורך הדחוף, אני חייב לצערי להסכים עם אלכס." מיהר לומר פול.
אריק כחכך בגרונו שוב.
"רצית לומר משהו?" עזר הפרופסור.
"בהחלט. רציתי לומר שיש ברשותי מכשיר טלפון נייד שניתן להשתמש בו בלי כול חשש."
"אתה מתכוון להסביר?" שאל פול.
"ובכן…" פתח אריק, חיוך ממזרי נסוך על פניו, "בואו נאמר שלנהג המונית שלנו יהיה קצת קשה לערוך שיחות טלפון בזמן הקרוב."
"אפשר לחבק אותך?" שאלה אלכסנדרה, שערה הבלונדיני מתבדר ברוח הקלה שבחורש בהקנותו לה שוב מראה כמעט מלאכי.
"רק אם זה מכל הלב" השיב אריק, שמח על הזדמנות הפז שנפלה בחיקו.
משהסתיימו החיבוקים הניח את המכשיר הקטן בידו הממתינה של הפרופסור, הלה ממהר לחייג.
לעומת שאר הנוכחים נראה פול הרבה פחות שבע רצון מהתושייה הקרימינאלית שהפגין חברו. מעבר לסנטימנט שחש כלפי הקורבן, חשש כי הדבר עלול לעורר פרובוקציה מיותרת העלולה למשוך תשומת-לב. אף-על פי כן שתק, מתחשב בכך שלהוצאת הרוח ממפרשיו של אריק עלולות להיות השלכות בעייתית לא פחות.
"מאדאם גוסטאב?" נשמע ברקע קולו של הפרופסור, "מדבר פרופסור פרידריך מאוניברסיטת אוקספורד…"
כשסגר, כעבור כשתי דקות שיחה נוספות, את מכשיר הפלאפון, כבר זמזמה מאחוריו חרש לשונית המנעול החשמלי של השער.

פרק 22

קולונל סטרייכר יצא ממכונית הרולס רויס הכסופה, מותיר בידי הנהג הוראות ברורות בקשר למטען המיוחד, שנארז בבטנה. כשצעד אל תוך בית האחוזה הגדול גברה הציפייה מהמפגש על כל תחושת תשישות שניסתה לפלס דרכה בגופו.
ברגע בו פתח את הדלת כבר קיבלה את פניו העוזרת האישית שלו. על פניה נפרשה הבעת שליחות, אותה למדה לגייס ולשלוף כל אימת שנדרשה לקיים את הצד האימהי שבתפקידה.
"האמבט שלך מוכן קולונל." אמרה בטון החלטי, "האורחים שלך חיכו יממה שלמה ולא יקרה דבר אם ימתינו חצי שעה נוספת עד שתתרענן."
סטרייכר קיבל את פניה בחיוך רחב ובזרועות פתוחות. גם אם ידע שהדבר הטבעי ביותר לעשות באותו הרגע היה לשקוע בתוך אמבטיית קצף חמה, שתעזור ולו במעט להשכיח את הכאב שבשרירו, נראה הדבר כבזבוז זמן משווע אל מול האפשרות השנייה והמרגשת הרבה יותר.
"תודה לך מטילדה על הדאגה הכנה." השיב, עוצר לרגע קצר על מנת לחבקה. "אמרי בבקשה למובארק שאנחנו נסב לארוחת הערב באולם הגדול בעוד כמחצית השעה."
מטילדה התנשפה בהשלמה. ההתלהבות אותה הפגין הקולונל בטלפון עם היוודע דבר הביקור המפתיע לא הותיר מקום לספק. אומנם הייתה מורגלת לטקסיות בה התייחס לאמבט הקצף שלאחר המסע, אך הניחה, שיתקשה מאוד להתאפק מלפגוש את אורחיו בהקדם.
היא מיהרה כעת בצייתנות אל המטבח. כמעט עשרים שנה עבדה בשירות הקולונל, במהלכן התבקשה לארח אורחים ספורים בלבד. גם אם גזל הפרופסור בביקוריו הקודמים שעות שינה רבות מידי מעיניו של אדונה, זכרה אותו כאחד הנעימים שבהם.
מעברה השני של הדלת עמד כל העת פרידריך דרוך ונרגש. השינה הטובה של אתמול בליווי כריכי העוף המשובחים של מטילדה נסחו בו כעת תחושת רעננות קופצנית. לראשונה מאז הגיעו אל האחוזה הורשה לפני דקות מספר, עם התקרב הקולונל אל ביתו, להיכנס לבדו אל חדר עבודתו ולהמתין לו שם. הייתה זו בעבורו זכות יוצאת דופן אותה חש,בצדק, לא זכו רבים לפניו לקבל.
הפרט הראשון שמשך את עיניו בתוך החדר העמוס הייתה כתובת מרהיבה, כתובה באותיות זהב עבריות, על גבי הקיר שמאחורי שולחן הכתיבה. תחתיהם נפרש באותיות קטנות הרבה יותר תרגומו של המשפט ללטינית.
"אימנתי בך ה', ובמשה בן עמרם עבדך, ובתורה הקדושה, ובהר-גרזים בית אל וביום נקם ושלם." קרא את המשפט הקצר, מתרגם אותו במהירות בראשו.
גם אם היה במשפט ניחוח מוכר, התקשה כעת לעמוד על מקורו התנכ"י, או אפילו להיזכר אם היה שם, באותו המקום, גם בביקורו הקודם.
בעודו עומד שם, משתהה, שאב אותו החדר חזרה אל שלל גירוייו. וכך, כמו ילד שהושאר לבדו בחנות ממתקים, סב על מקומו, מדלג מספריית הענק, שהכילה כמה מספרי ההיסטוריה הנדירים ביותר בתבל, אל ארונות הזכוכית הסגורים והמאובטחים, שהכילו מאות מטבעות, פסלונים וחפצי אומנות עתיקים.
מתקופת התנ"ך ועד ימי הביניים נפרש בפניו המשתאות של הפרופסור רצף היסטורי חסר תקדים בשלמותו, שגדל בצורה מעוררת התפעול מאז ביקורו הקודם. על רקע פניו המשתאות, שהשתקפו מדלתות הזכוכית המבריקות, פיעמה בליבו הידיעה כי הייתה זו כמות מדגמית בלבד מסך כל האוסף העצום, שליבו חבוי אי שם במרתפי האחוזה.
"חזרת שוב כדי לחסל את מלאי כריכי העוף של מטילדה?" קרא לפתע קול עליז מאחוריו.
על פני מסך הזכוכית שלפניו, השתקפו כעת לצידו גם פניו הצוהלות של הקולונל, ידיו המטונפות נישאות אל-על.
"בן בליעל שכמוך!" הפטיר פרידריך, נופל בין זרועותיו של חברו שמיהרו לטפוח על גבי גבו הדובי.
"כמה זמן עבר?" שאל סטרייכר בערגה.
"יותר מידי אני מניח."
למשמע התשובה המתחנפת חייך הקולונל בסתר.
פרידריך ניתק מעט מגע, אוחז עדיין בכתפיו של חברו, סקר את דמותו המאובקת בעניין.
"אני רואה ששוב התהוללת לך באיזה קבר מטונף."
"וכי יחדל העכביש מלטוות את קוריו?" השיב, משועשע מעצם השאלה, "אתה הרי יודע שמעדיף אני לרדת אל קברי הולך על רגליי ועיניי פקוחות מאשר שוכב על גבי בעיניים עצומות."
"ואת מי צדת הפעם אם יותר לי לשאול?"
הקולונל המתין רגע לפני שהשיב, מתענג על פוטנציאל הרעיונות המנקר בראשו של הפרופסור.
"שנשתה משהו לפני ארוחת הערב?" שאל, מתחמק לעת עתה באלגנטיות מלהשיב.
פרידריך אחז את זרועו בשתי ידיו, מונע ממנו כמעט בכוח מלהתקרב אל עבר הבר.
"ישנם מנהגים מגונים שהזקנה אינה הולמת אותם יותר." אמר ברצינות תהומית, נזכר בחולשתו האיומה של הקולונל לטיפה המרה.
סטרייכר הניח יד על זרועו, מרפה בעדינות את אחיזת אצבעותיו הנקניקיות מגופו. "וכי יפה הזקנה עוד יותר דרך עשן המקטרת?" הקשה באחת משלו.
פרידריך חייך בהכנעה, מרפה אחיזתו מידיו.
"טושה! ידידי…הנסכם זאת כאחד אחד?"
הוא ניגש אל עבר הבר כעת, מפנה את גבו לפרופסור, מוזג מבקבוק הוויסקי שתי מנות קצובות אל תוך שתי כוסות זכוכית שונות.
"אני אוותר."
למשמע תשובתו הצפויה הניף את הכוסות באוויר. "זה כפי הנראה מסכם את ההבדל בייננו ידידי. אני לעולם לא." השיב, מעלים בזו אחר זו את תכולתן של השתיים.
עתה, משסיים להרוות את צימאונו, התיישב סטרייכר על גבי שולחן הכתיבה, בוחן את כרסו המרשימה של הפרופסור שנדמה שאיימה כמעט לבקע את אבזם חגורתו המסכן.
"נחת?" שאל, מסמל בתנועת פנטומימה סיבובית על גבי ביטנו.
"קדחת…" השיב הפרופסור, ידיו על מותניו, "הייתי מחליף מחר בבוקר את מנורת הקריאה בהזדמנות לאחוז שוב פנס."
"על פי החבורה הקרבית איתה הגעת לכאן, טוענת מטילדה, שכבר עשית זאת…"
פרידריך חייך מעט בביישנות. "אני מניח שיש צורך להסביר."
הקולונל הנהן.
"אל סוכניי האינטרפול, שמטילדה הזכירה, חברתי לאחרונה במהלך במרדף אחר תכשיט, שהיווה מפתח בהיעלמותן של כמה גופות…"
סטרייכר קימט מעט את מצחו, מסמן לו להמשיך.
הוא לקח נשימה עמוקה, משהה בדרמטיות את תשובתו. "רק בדיעבד הסתבר לי שאותו תכשיט מדובר הינו בעצם אחת מאבני החושן של המקדש העברי."
הקולונל נעץ בו מבט פעור עיניים, שהתחלף ברגע אחד ממשועשע לרציני להחריד. לו הייתה נותרת ולו טיפה אחת של ויסקי בגרונו, הייתה זו כעת מוצאת את דרכה המהירה החוצה.
"מה אמרת זה עתה?" גהר בו, ידיו נאחזות בכוח בצווארון חולצתו של הפרופסור.
פרידריך בחן מן הצד את פניו מוכות ההלם של ידידו, מנסה להיזכר אם אי פעם בעבר זכה לראותו כל כך נסער.
"…אבל זה לגמרי לא יתכן…" המשיך סטרייכר בגמגום רפה.
"גם אני חשבתי בדיוק כמוך עד לפני שבוע…כשאז, במו עיניי, חזיתי באבן החושן הראשונה…"
"עד כמה יכול אתה להיות בטוח במה שראו עיניך?" שאל, עיניו כמעט ונעצמות, ידו מרפה מהחולצה על מנת להיאחז בסנטרו בתנוחה מהורהרת.
הוא הוביל את הקולונל אל עבר שולחן הכתיבה, פותח את הספר הגדול, שניצב עליו, בעמוד שסומן מראש.
"בטוח למדי…היו עליה את כל הסימנים עליהם מדובר בכתובים…" אמר, מצביע בעזרת אצבעו על האיור שבעמוד המתאים.
"אבן שבט נפתלי…" מלמל סטרייכר "…אם כך האגדות בדבר הוצאתן של כמה מאבני מהחושן מהתושבת המקורית אינן משוללות בסיס אחרי הכול…"
"אתה מכיר תימוכין לכך בכתובים?" התפלא פרידריך.
"…בהחלט…אפילו יותר מאחד…כמו שאתה יודע חקרתי במשך שנים את סודות המקדש העברי…המהימנות שבהם מספרות על מתנה יקרת ערך שנתן רבי נחמן מברסלב לנפוליון בונפרטה בעת כיבוש העיר עכו…והשנייה מוקדמת הרבה יותר, מספרת על נדידתה של אחת האבנים שהוחלפה על ידי שר צבאו של כורש… אך אם לומר את האמת מעולם לא נמצא עד כה ביסוס אפילו לאחת מהן…"
למשמע אזכור שמו של נפוליון הורמו גבותיו של הפרופסור, שהתלבט עדין בדבר התזמון הנכון לחשיפת עובדת הימצאותה של האבן הנוספת.
"היכן אמרת שהאבן הזו נמצאה?" חקר הקולונל.
"לא אמרתי…אבל בדרך כלשהיא היא מצא את דרכה לבכיר בתעשיית הנפט הלובית…אי שם באזור ים השיש."
"ים השיש??" הזדעק נלהב, כאילו זה עתה התבשר על זכייתו בפרס הראשון בהגרלת הלוטו המקומית.
הפרופסור שתק. חוזר בינתיים להרהר במשמעות האישור, שבדברי הקולונל, למעורבותו של נפוליון בעלילה הסבוכה, שהלכה ונרקמה לנגד עיניהם.
"…השם קיזיקוס אומר לך משהו?" קטע הקולונל את חוט מחשבתו.
"אני מניח שאת מתכוון לאותה עיר רומאית לחופי ים השיש, שחרבה בתחילת המאה העשירית, בסדרה של רעידות אדמה…" השיב הפרופסור.
"ובכן…אותה עיר רומאית…" עצר רגע, נותן לדבריו לצבור נופח דרמטי "הייתה למעשה במקור עיר פרסית חשובה מאוד בתקופתו של לא אחר מאשר כורש בכבודו ובעצמו…"
* * *
חדר האוכל של האחוזה היה החדר השני בגודלו בבית והשתרעה על פני קצת יותר משש מאות מטרים רבועים. את מרכזו תפס שולחן אבירים ענק, שהורכב מארבע פלטות עץ אינדונזי גדולות, בשוליו מגולפת סיפור בריאת העולם היוונית.
לא פחות מארבעים כיסאות עץ מרופדים הסבו אל השולחן כשהמרחק בין קצהו האחד לשני עומד על עשרים וארבע מטרים. היה זה העתק מושלם לשולחנו של יוליוס קיסר אותו קיבל במתנה מקליאופטרה השביעית, עם היולד בנם המשותף קיסריון, ונשרף בידי ברוטוס, יומיים בלבד לאחר הרצח הנועז בתיאטרון פומפיוס.
במרחקים שווים האחד מהשני, ניצבו על גבי אותו השולח,ן ארבעה סטים של פמוטי נחושת מרשימים, אשר חושלו אי שם בימי הביניים, מעוטרים בדמותם של ארבעה מלאכים שונים. כל אחד ואחד מהם הכיל כתריסר נרות שעווה בוערים, שסיפקו לבדם את תאורת החדר, ביוצרן אווירה חמימה ומסתורית, כמעט באותה המידה, ובהקנותם לסועדים תחושת אוטנטיות הלקוחה מן האלף הקודם לספירה.
בזה אחר זה יצאה ונכנסה שיירת המלצרים מוליכה מן המטבח סעודת מלכים הגונה. הרכבן העשיר של המנות וגינוני הטקס הרבים שהתלוו אליהן הרכיבו יחד חוויה מהסוג, שהקולונל טרח ליצור עבור אורחים מעטים בלבד.
בראש השולחן עצמו, מנצח על תזמורת המלצרים, ישב הקולונל, על פניו ארשת קיסרית מבושמת. ידו השמאלית, האוחזת בגביע היין, התרוממה יחד עם גופו שהלך והתנדנד ככל שהתקדם הערב. אמתלות הרמת הכוסית, שהלכו והפכו מופרכות במקביל למצב פיקחותו ההולך ומדרדר, שללו גם את נימוסיו ומה שנפתח בברכות חמות התפתח לכדי הרמות כוסית משעשעות לאיבריה המוצנעים ביותר של האישה.
הייתה זו כעת שעתו של הקינוח ואל רפרפת השקדים, שכבר הוגשה לצד הררי קצפת ופירות יער טריים, הצטרפה כעת גם עוגת שוקולד חמה, שכוסתה במעטפת קרמל ונוגט. אורחיו של הקולונל, עטופים במיטב מחלצותיהם, הסבו אל החגיגה, צופים במופע היחיד בתערובת של השתהות מהולה בגיחוך.
כולם, להוציא את הברונית, זו שבהופעתה הקלאסית נראתה בעצמה כחלק בלתי נפרד מהתפאורה, התייחסו אל הקרקס בסלחנות יתרה.
"נרים עוד כוסית ברשותכם!" התנדנד המארח על רגליו, הולם בכוס השיכר הכבדה על גבי השולחן, מקפיץ את הצלחות העמוסות באוויר.
מבלי להמתין לפניני לשון נוספים קמה יוז'יני על רגליה. "אני חושבת שאפרוש אל חדרי" אמרה, מקנחת את פניה העדינות בעזרת מטפחת הבד החמה שהונחה לפניה לפני כמה רגעים למטרה זו ממש.
"ותפספסי אל הסיידר החם בקינמון?" השמיע הקולונל קול נעלב מלווה בשיהוק. "מדובר במתכון עתיק שעובר במשפחתי מזה עשרה דורות לפחות…"
הברונית הקדישה לו עוד מבט אחרון של חמלה בהפנותה אל גבה הזקוף בשתיקה.
במקום להיעלב בחר הקולונל לנצל את ההזדמנות כדי לבחון את אחוריה הצרים, שהתקדמו אל עבר פתח היציאה במהירות אלגנטית.
"הייתי נועל את דלת חדרי הלילה במקומך…" לחש לעברה פול מבודח.
מה שזיכה אותו במבט קר כקרח, שהבהיר עד כמה היה חוש ההומור שלה סבלני גם כלפיו.
משנעלמו אחוריה מבעד לפתח, חזר הקולונל למלא את כוסו שהתרוקנה בינתיים שוב.
"זה משהו שאמרתי??" שאל בתמימות משהקת.
אלכס, שהתקשתה אומנם לעכל את התנהלותו הגרוטסקית, אך כמעט באותה המידה בזה לנפיחות בה נהגה הברונית, כמעט והשפריצה את הקצפת מתוך פיה למשמע הטון התמים בו נאמרה השאלה.
"אני מניח שנצטרך להמתין למחר כדי לנהל שיחה רצינית עם הקולונל." פנה פול לעברו של הפרופסור, שהיה היחיד מבין חבריו שבא מוכן לתצוגת התכלית המבישה.
פרידריך הנהן בהסכמה, מרחיק בתוך כך מידיו הארוכות של הקולונל, את מה שעוד נותר בקנקן השיכר הגדול.
* * *
נשיא הסוכנות התורן, קהו בון הואי, רכן מעל דו"ח האירוע המפורט, מצחו השחום נחרש קמטים ונמתח חליפות. בפינת החדר נחה לה מזוודת נסיעות גדולה, עדות לחופשה המשפחתית בחופי ספרד, שנקטעה באיבה בעקבות הסערה הבלתי צפויה.
קצת פחות מארבע שעות חלפו מאז הונחה הניירות המעודכנת על שולחנו והשמועות במסדרונות הארגון, הלכו וצברו תאוצה בקצב מדאיג. מאה חמישים ושמונה מבצעי שטח שונים התבצעו מאז נכנס לתפקידו החדש, אף אחד מהם, כך נדמה, לא הצליח לעורר כל כך הרבה הדים, מכיוונים כל כך שונים, כמו המבצע הכושל האחרון במוסקבה, עליו פיקד קומנדר וינס.
הוא נטל כעת את שפרפרת הטלפון לוחץ על הספרה שלוש, שבלחצן החיוג המהיר.
"לואי?"
"כן אדוני." נשמע קולו של שומר הראש, דרך השפופרת כמו גם מעברה השני של הדלת.
"קח לך בבקשה שעה להתרענן." אמר, חושב על כך שהדבר האחרון לו נזקק בפגישתו הצפויה עם הקומנדר הוא זוג אוזניים נוסף.
"אבל התרעננתי כבר לפני כמחצית השעה אדוני."
"אני מעריך את כנותך אך אני עומד על כך" התעקש קהו.
"כן אדוני" השיב, בוחן בתוך כך את מחוגי שעון היד שעל זרועו.
כיוון שהייתה זו שעה בה אפילו בעלי הבארים כבר נחרו במיטותיהם, בחר לואי להעביר את זמנו בקומת הלובי, שם קיווה יוכל לפחות שומר הלילה לארח לו חברה. הוא פתח את דלת מדרגות החירום, מחליט כמנהגו לשמר את כושרו הגופני על פני הנוחות שבירידה במעלית ובמקביל לבזבז עוד שלוש, ארבע דקות המתנה.
ברגע בו החל לטפס למטה הבחין במעלה המדרגות בדמותו של וינס, שנראתה ממהרת כמעט באותה המידה בה נראתה זועפת.
"ערב טוב גם לך קומנדר." אמר, צווארו העבה מקופל לאחור בחוזקה.
וינס הנהן בחזרה, ממלמל משהו, שאף על פי שהיה בלתי מובן לחלוטין, נדמה היה כקללה עסיסית.
"אני אהיה בלובי אם הוא יחפש אותי." הוסיף בחביבות, מחזיר בתוך כך את צווארו למקומו.
הוא החל במלאכת הירידה הארוכה למטה, מתקשה מעט להסיר את עיניו מהקומנדר. משהו באופן בו השתלב פרצופו הזועם עם אחיזת האגרוף על ידית החרב, שנשא דרך קבע למותניו, תפס אותו.
משזה נעלם לבסוף מחדר המדרגות, עצר לרגע מתלבט ואז החל, לאט, את הטיפוס חזרה במעלה המדרגות.
משסגר כעבור כדקה נוספת את דלת חדר הלשכה מאחוריו, מצא הקומנדר את הנשיא עומד בגבו אל הדלת, ידיו משולבות מאחורי גבו.
"חתיכת תסבוכת יצרת לנו שם." אמר בשקט, פניו נעוצות בחלון.
מתקרב עד שולחנו של הנשיא, הניח הקומנדר דף ניר נוסף על גבי דו"ח המבצע הפתוח.
"אני חושב שקראתי כבר די והותר." אמר, מבלי להסב עדין את מבטו.
"לולא הכרתי אותך, הייתי בטוח שאתה מותח עליי ביקורת." פתח וינס.
"וכי יש לך ספק בכך?! לאור תוצאות האירועים האחרונים…" ענה בקול תקיף.
"האיש אליו אתה צריך לבוא בטענות מסתובב עדין חופשי לצערי. אבל אל דאגה, אני פה כדי להמשיך ולרדוף אותו בשבילך." הוסיף, סומך את ידו על גבי המסמך, שזה עתה הניח על השולחן.
קהו סב על עקביו. לראשונה, מאז נכנס בן שיחו אל החדר, נפגשו עיניו הרציניות באלה מלאות החמה של ידידו.
"הזהירו אותי מפניך בעבר…אמרו לי שאתה עושה צדק לעצמך, שאתה פועל מתוך הבטן" קולו הלך והתגבר ככל שהתקדמו דבריו "…שלעיתים קרובות מידי הצורך שלך לצאת צודק גובר על היכולת שלך להיות חכם. ואני תמיד הגנתי עליך. תמיד אמרתי להם שרבה התועלת מהנזק." המשיך, אוחז את ערימת הניירות בידיו. "אבל הפעם הלכת רחוק מידי…לא רק שפעלת בניגוד גמור לנהלים אלה גם הצלחת לגרור אותנו אל תוך מערבולת דיפלומטית חסרת תקדים בחומרתה." באומרו כן הטיח את הניירת בכוח בשולחנו.
אף על פי שלא נראה וינס מופתע מדברי הנשיא, עדין שמר לעצמו את הזכות להיפגע מהם.
"וכי מה ציפית שאעשה? אשב בחיבוק ידיים בשעה ששלושה מאנשי לוקחים את החוק לידיהם?"
"לא הייתה לך שום סמכות לפעול כפי שפעלת!" האדימו פניו של הנשיא, ידו הימנית מצביעה בכעס על חזהו של הקומנדר "אין לי מושג אפילו מאיפה להתחיל למנות את רשימת את העבירות הפדראליות אותם ביצעת !"
"קל לכתוב נהלים כשאתה ספון מאחורי שולחן משרדך בליון! אך קשה הרבה יותר לעמוד מאחוריהם בשטח!" עלב בו.
קהו הנמיך מעט את ראשו, שוקל את מילותיו. לפני שדיבר שוב מילא באוויר את ריאותיו.
"גם אם אתעלם מרמיזותיך הנלוזות, אני יכול להבטיח לך, שאת הכדורים שהוצאו מכתפי ומברכי לא ספגתי מאחורי השולחן שלי!"
"אז אתה חייב להבין…"
"לא! אתה חייב להבין! שמירה על הצדק זו פריווילגיה עבורך ממש כפי שהיא פריווילגיה עבורי. קודמת לה עמידה בנהלים וכמובן שמירה על האינטרסים של הסוכנות."
"ותפיסת בוגדים אינה נחשבת כשמירה על האינטרסים של הסוכנות?"
"לא בכל מחיר! אף אחד לא שם בידיך רישיון לשרוף, לחרב ולצפצף על כל מה שנקרא בדרכך, בטח שלא אני. אני עדין מתקשה ממש להבין כיצד מבצע פשוט יחסית ללכידת מבוקש הפך לכאוס מוחלט בו מעורבות שתי סוכנויות ביון אחרות ואחת נוספת זועמת עד כדי ניתוק יחסים על אי מעורבותה."
"תן לי שבעים ושתיים שעות נוספות כדי להביא אליך את פול. זה כל מה שאני מבקש. אני אפילו יודע איפה הם במדויק…" אמר, נוטל בידו את המסמך, שהודפס זה עתה בידי מפעיל מחשב הביון. "…וזאת למרות בגידתו של סוכן נוסף שהודח בידי החבורה."
"אני כנראה לא מדבר מספיק ברור קומנדר. בניגוד למה שאתה סבור מדיניות של אדמה חרוכה איננה שיטת עבודה מקובלת כאן! אתה תבלה את הימים הקרובים במתן הסברים ותשאיר את עבודת השטח של הסוכנות לאנשים אחרים! כאלה שיעשו זאת עם טיפת אחריות בקודקודם."
למשמע דבריו האחרונים של הנשיא, רכן וינס לפנים, ידו השמאלית נאחזת בבד חולצתו של קהו.
"מי שלקח את החוק לידיו זה אדון לינוקס." פתח, מקרב בכוח את ראשו ההמום של הנשיא אל זה שלו "ואף אחד, כולל אל אתה, לא יטיף לי כאן מוסר!"
קהו עצר את נשימתו.
"הנח לו מיד!" נשמע לפתע קול מאחורי גבו של הרכון של הקומנדר.
הוא הסב את מבטו לאחור, פוגש את קצה קנה אקדחו של לואי שכוון אל עבר מרכז גופו.
למראה היסוסו, החליט לדבר אל ליבו שוב. "אל תנסה אותי קומנדר!" ביקש, אצבעו הנעוצה בשמורת ההדק זזה קלות, כמאותת על רצינות כוונותיו.
"חשבתי שיצאת קצת לשאוף אוויר…" אמר וינס, מרפה בתוך כך מאחיזתו.
"איזה מזל שהיה לי מורה בהכשרה שלי שהתעקש, שתמיד כדאי ללכת בעקבות האינסטינקטים שלך." אמר, מחייך בממזריות.
"אתה רואה!" התפרץ בכעס לעברו של קהו, "גם בקרב אנשיך פול לינוקס נתפס כגיבור ולא כבוגד!"
"השאר לי את הטיפול באנשי ובפול גם יחד." נזף בו קהו שוב, מתיישב בכיסאו "אני מוציא אותך לחופשה החל ממחר וזאת עד שנרד לשורשי המבצע הכושל שלך. אני מציע שתנצל אותה היטב, יתכן והיא תהיה ארוכה במיוחד…"
וינס שתק. גם אם הדברים התנהלו רחוק ממה שתכנן, היו בהם נקודות אור לא קטנות. בעודו מהנהן בהכנעה מזויפת, סרקו עיניו שוב את פרטי המסמך, שהניח עם היכנסו על שולחנו של מפקדו.
* * *
למחרת בבוקר התעורר הקולונל במיטתו עם כאב ראש נוראי. אף על פי שלא ממש זכר כיצד הגיע לשם יכול היה להניח שהייתה למטילדה יד ורגל בכך עקב העובדה, שבניגוד לפעמים קודמות, לא התעורר הפעם לבוש בבגדיו מיום האתמול.
כשירד במורד המדרגות אל עבר המטבח, כבר עלה ריח טיגון נעים ממחבתות ארוחת הבוקר, קולות שיחה מילאו את החלל, לצד נקישת צלחות עליזה, שבישרה על ערנותם של אורחיו.
"למי אני חייב התנצלות הפעם??" פנה אל פרידריך, מסיים בתוך כך את שהותיר הפרופסור בכוס מיץ התפוזים שלו.
"אני מציע שתתחיל בברונית" השיב, נוטל במהירות מהצלחת את שנותר מהטוסט, לפני שיספיק הקולונל להניח גם עליו את ידו. "לכל השאר, כך מסתבר, יש כפי הנראה סבלנות רבה יותר כלפי חוש הומור המיוחד שלך."
מצליח לפלח חתיכת בייקון עסיסית, התקדם עכשיו הקולונל לעברה של הברונית.
"הרשי לי לנסות ולהתחיל דף חדש." אמר, מבחין כמעט מיד במבט הסולד, שהפגינה כלפי כף היד השמנונית שהוגשה ללחיצה.
"אני מוכנה בתנאי שתרשה לי להימנע מללחוץ את ידך." השיבה, על פניה נפרש חציו הראשון של חיוך.
כעבור עשרים דקות נוספות פונתה ארוחת הבוקר סופית והאורחים הסבו אל חדר עבודתו של הקולונל שהקפיד לנעול מאחוריהם את הדלתות.
קולונל סטרייכר המתין כמה שניות נוספות, עד שהחבורה השבעה תתפוס את מקומה, מנצל את הזמן שנותר, כדי לשלוף חמישה ספרים שונים ממדף הספרייה העמוס. כאב הראש הטורדני, שסרב עדין להניח לו, הלך והתפוגג, ככל שגברה התרגשותו מן המעמד.
משהבחין כי עיניי כולם נשואות אליו, כולל אלה הקרירות אך יפות להחריד של הברונית, פתח בדבריו, כף ידו פרושה על גבי אחד הספרים שזה עתה שלף.
"התכנסנו כאן היום…" אמר בדרמטיות בלתי נשלטת, עיניי השקד שלו מבריקות בעוז, "כי הפרופסור המכובד שלנו סבור…שלפחות אחת מאבני החושן של המקדש העברי…."הוא עצר כדי לקחת מעט אוויר, כשהמשיך התלווה חיוך בלתי נשלט לדבריו "…לא רק שמצאה את דרכה אל מחוץ לתושבתה המקורית ונמצאה שוב…אלה גם מיקומו של החושן עצמו נודע כפי הנראה בשנית…אחרי כמעט אלפיים וחמש מאות שנה לפחות…"
הוא עצר, בוחן את פניהם של שותפיו לחדר, מבחין מיד בעובדה כי דבריו, לא רק שלא נראו חדשים לחבורה, אלה גם לא נשמעו כמרגשים במיוחד, בהשוואה להתרגשות אותה חש הוא עצמו בכל חלקי גופו. "אינני יודע אם אתם אדישים לדבריי בגלל שאינם חדשים לכם או עקב העובדה שאינכם מבינים את גודל המעמד!" שיתף אותם הקולונל בתחושותיו.
בעוד אלכס ואריק פוזלים לעברה של הברונית ושוב לכיוונו של הפרופסור, תוהים מדוע בחר להסתיר בשלב זה את עובדת הימצאו של התליון הנוסף, בחר פול לקדם מעט את העניינים.
כשדיבר פול היו עיניו מרוכזות בפניו של הקולונל, עוקבות בדריכות אחר תגובות פניו לדברים.
"כפי שוודאי עודכנת אין מצבנו פשוט כלל וכלל. אנחנו נמצאים במנוסה מרשויות החוק כמו גם מזרועות אנשים נוספים המחפשים אחרינו."
הקולונל הנהן לאישור.
"מבלי ללכת סחור סחור…" המשיך פול, "הבנו שברשותך ידע חסר תקדים אודות סודות המקדש העברי כמו גם מידע אודות מקום הימצאותם האפשרי של חפצי המקדש הנותרים, שאבדו יחד עם אותם האבנים ממש."
כשסיים את דבריו השתררה דממה רועמת בחדר, שהופרה אך ורק על ידי קולות ציוץ הציפורים, שבקעו מהחלונות הגבוהים שבגבו של הקולונל.
כשהשיב להם סטרייכר היה קולו רציני ועמוק, כאילו דיבר מגרונו אדם אחר לגמרי.
"כפי שאתם ודאי יכולים להבחין סביבכם…הקדשתי את חיי לציד אוצרות עתיקים…" פתח, עוצר לרגע כדי לאפשר להם להנהן בחזרה. "גם אם על פניו נדמה שתאוות הבצע הינה מניעו של האדם דעו לכם לעולם זו אינה האמת כולה."
למשמע דבריו עיווה פול את פניו בחוסר הסכמה מופגנת, אך הניח לקולונל, להמשיך ללא הפרעה של ממש.
"כפי שיודע הפרופסור, שמצטנע אגב מאוד כמנהגו, כפי הנראה אין אדם חיי כיום עליי אדמות, שחקר את סודות המקדש העברי ואוצרותיו יותר ממני. וגם אם העליתי חרס עד כה,"ציין, מגרד את שולי אפו, "קיים ברשותי ידע לא מבוטל."
"כל זאת אנחנו כבר יודעים…" ציין פול כמעט בחוסר סבלנות, מפנה את שאלתו הבאה דווקא לעברו של הפרופסור, "אך השאלה הנשאלת כאן ועכשיו היא מדוע אם לא מצאת אותם עד היום תוכל לעשות זאת דווקא עכשיו?"
"ספר להם את שסיפרת לי בביקורך האחרון בספריית השומרונים באוקספורד…" ירה פרידריך, ידיו משוכלות על חזהו.
"…ובכן…" פתח, גבותיו נישאות אל על, בעוד עיניי השאר נישאות אליו. ניכר היה, ששירבוב שמם של השומרונים לסיפור, הצית משהו חדש לגמרי בעיניו. "…על פי כתבי השומרונים…המפתח למקום הימצאותם של האורים והתומים נמצא בגב אותן האבנים, שהוסרו מן החושן…" כאן צנחו פניו, מבטו הושפל אל הרצפה "אבל לרוע המזל אפילו האבן האחת שהייתה כבר בידכם אבדה גם כן…כך שאיני מבין כיצד אוכל להתחיל לעזור לכם…"
"אם לדייק…" השיב הפרופסור "…לא ממש הספקנו לספר לך עדין את כל האמת…" פלט ובאומרו כן נדד מבטו אל עבר פניה הקפואות של הברונית, פוגש את מבטה המפציר בו לשתוק.
למשך דקה שלמה שבה הדממה וכבשה את החדר.
"מישהו מתכוון להסביר לו במה מדובר או שפשוט נמשיך לעמוד כאן ולבזבז זמן יקר." אמר לבסוף פול.
מבלי להכביר מילים וכמעט במפתיע, שלחה בתגובה הברונית את ידה, שולפת את התליון מבעד למעטה הבד שכיסה אותה.
בוות אחת אזל הדם מפניו של הקולונל, שכמעט וזינק ממקומו הישר אל תוך צווארה.
"ממזר שכמוך!" ירה לעברו של פרידריך, פניו ההמומות נכבשות שוב בחיוך.
משהושמו הקלפים על השולחן במלואם, הגיע שלב ההסברים, בו שטחו בני החבורה את השתלשלות הימים האחרונים. סיפורה יוצא הדופן של הברונית, שהושאר כקינוח לסוף, נפרש בפני הקולונל אף הוא ונדמה היה כי דווקא אותו מצליח הוא לעכל בקלות רבה בהרבה מקודמיו.
משסיים לתחקר את החבורה, נותרו לבקשתו הוא והפרופסור לבדם עם ערמות הספרים, בעוד שאר החבורה מתפזרת במרחבי האחוזה.

"משהו כאן מאוד לא מוצא חן בעיניי…" פתח פול, ברגע בו נטרקה מאחוריהם הדלת.
"אתה צודק…סטרייכר הזה נראה כמו טיפוס מפוקפק למדי…כזה שבעבור חופן קטן של דולרים ישכח מיד כל הבטחה קודמת שנתן…" מיהרה להסכים אלכסנדרה.
"אני חושבת שאתם צודקים בהבחנה שלכם…אבל טועים בדיאגנוזה…" הפטירה הברונית במפתיעה, "יש באדם גס הרוח הזה הרבה יותר מאשר נגלה לעין…"
"האמת שאני יצאתי משם בעיקר מבולבל…" פתח אריק בתורו, "…חשבתי שאנחנו מנסים לפענח את הנסיבות שקשורות לאבן ההיא שאיבדנו במוסקבה…ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו נשאבים אל תוך משהו גדול בהרבה…לא כדאי שנתמקד חזרה?"
פול שתק. היה היגיון בדבריו של אריק אך יחד עם זאת חש שאי אפשר להתעלם יותר מהתמונה הגדולה שהלכה ונחשפה לנגד עיניהם המשתהות.
"אני מציע שניתן להם כמה שעות לעבד את המידה שברשותנו." אמר לבסוף, "אם יש מישהו שיכול להוציא ממנו משהו חדש אני מניח שיהיה זה אחד מהצמד המוזר הזה…בכול מקרה אסור לנו להישאר במקום אחד יותר מידי זמן…על כן צאו מתוך נקודת הנחה שעד סוף היום נמשיך מכאן הלאה למקום אחר…"
הם הנהנו חזרה בשתיקה.

בעוד הברונית נותרת לארוב מחוץ לדלת חדר העבודה ופול בוחר לנצל את הזמן לכמה שיחות טלפון בהולות, יצאה אלכסנדרה אל הגן, בעקבותיה מזדנב לו אריק.
גם אם השתדלה להסוות זאת, חשה בנוכחותו הסמוכה, בעזרת חושיה המפותחים ואף על פי שהעדיפה להיות מעט לבדה, שמרה על קצב תנועה איטי, כזה אשר אפשר לו להדביקה.
היא נעצרה לבסוף בסמוך לאגם מלאכותי, בתוכו צף מקבץ של כמה ברבורים שחורי כנף. כשהתיישבה על גבי הדשא, בוחנת את בבואתה המשתקפת במים, יכלה כבר להבחין בזו הזקופה של אריק, עומדת ממש לצידה.
"אכפת לך שאצטרף?" שאל בטון מתנצל, מוקסם מהדרך בה צבעה שמש הצהרים את קצוות שיערה הזהוב בניצוצות עדינים של אור.
"ואם כן?"
"אז…אני מניח שאני יכול לוותר…" נותר לעמוד, ידיו תחובות עמוק בתוך כיס מכנסיו.
"…אתה מניח…"
"פשוט חשבתי שתשמחי למעט חברה…אבל אם את מעדיפה להיות לבד…אני מניח שאוכל למצוא מקום אחר להיות בו"
"אתה שוב מניח…" אמרה בחיוך, מהסוג שאריק התקשה מעט לפענח אם היה בבסיסו חביבות או דווקא לעג.
אף על פי שהתקשה להכריע בסוגיה, בחר בסופו של דבר להצטרף אליה, תופס לעצמו מרחק ביטחון של כמה מטרים.
הייתה זו פינת חמד של ממש, בה רקמו שיחי הבר, יחד עם עצי האלה והברוש תפאורה חיה וצבעונית. כזו שהקיפה את מימי האגם באינטימיות ממתיקת סוד. בתוך האגם עצמו, רחשו המים הצלולים חיים, דגי נוי אדמדמים שוחים הנה והנה, מתחממים לאורה החזק של השמש.
אריק מילא את ריאותיו באוויר המתקתק מניחוח אבקנים, מבחין כיצד פותח אחד הברבורים שמולם במה שנדמה היה כמחול חיזור מפותל.
צמד הברבורים, אליהם כוונו חיזוריו העקשניים, נדמה היה בתחילה אדיש למעשיו, פצח לבסוף במתקפת ניקורים עצבנית. כזו שעלתה לברבור המסכן בכמה מהיפות שבנוצות כנפיו.
"מוזר לא…?" אמר לבסוף, תר אחר בבואת עיניה התכולות על גבי המים.
"אני דווקא מוצאת חינניות רבה בחוסר הצביעות שבטבע…" השיבה, מורטת בתוך כך את קצוות העשב שלמרגלות רגליה, שהפכו בינתיים ליחפות.
"התכוונתי שמוזרה הסיטואציה אליה נקלענו כסוכנים…" התנצל על חוסר הבהירות שבדבריו.
"אההה…זה…" מלמלה בחיוך.
לראשונה מאז התיישב לידה הסבה את ראשה לעברו. "אני לא יודעת אם מוזר זו ההגדרה הקולעת ביותר למצב…אם כי אין ספק שהיא חלק מהספקטרום שלו."
מבטה השליו של עיניה המהפנטות גרם לו להשפיל את מבטו אל עבר נעליו, שכוסו מן ההליכה הקצרה, בשכבה הגונה של בוץ.
"שאלת את עצמך גם את, מהרגע שעזבנו את מוסקבה, מה לעזאזל את עושה פה? או שאין בך ספקות שבחרת נכון?"
"אם לומר את האמת…מהרגע שההחלטה נעשתה אינני רואה כל סיבה להטיל בה דופי…אינני מבינה איזו מטרה יכולות ספקות שכאלה לשרת…"
הוא עצר רגע וכשהמשיך כבר עזר די אומץ כדי לפגוש את פניה המושלמות במלואן.
"את לא סבורה שיתכן שויתרנו קצת מהר מידי על כל העקרונות עליהם הוכשרנו בסוכנות…בגלל רגע אחד של סערת רגשות?…האם זו פירושה של נאמנות אמיתית?"
"אינני רוצה לדבר בשמך, אך אם אתה שואל אותי אתה חייב תמיד להיות קודם כל נאמן לעצמך." אמרה בהחלטיות.
חוסר נוחות פיזית תקף את ישבנו הרטוב.
"אבל זו הרי ההגדרה המילונית של אגואיזם!" הזדעק.
היא השיבה את מבטה אל עבר האגם, אוספת בתוך כך את שערה החלק אל תוך גומייה ששלפה מתוך כיסה.
"תסלח לי שאני אומרת לך את זה…אך זו גישה מעט ילדותית להסתכל על פני הדברים. בסופו של דבר, אם זה במודע או לא, כל אחד מאיתנו פועל בדרך שהוא מאמין שתשרת אותו ואת צרכיו בצורה מיטבית."
אריק החמיץ את פניו, מתקשה כמעט להאמין למשמע אוזניו.
"אני פתאום חש כאילו אני לא מכיר אותך" לחש כמעט, פניו מחמיצות בצער.
"וכי התיימרת לחשוב שאנחנו באמת מכירים?" גיחכה.
"אחרי שיחתנו היום אני חייב לציין שאני אתקשה מעט לסמוך עלייך בהמשך…זה הכול…"
"אני מניחה שאמשיך לישון טוב בלילה גם עם הידיעה הזו." צחקה.
אריק קם כדי ללכת, בוחן את שיערה האסוף במבט שונה לגמרי מזה שאיתו הגיע. הוא החליף במוחו כמה משפטי פרידה שונים, בוחר לבסוף להעלם אל תוך החורש הקטן בשתיקה.
ידיו תחובות היו עמוק בתוך כיסו, ראשו מלא כעס על כך שנקלע לשם מלכתחילה. גם אם מצא אותה כעת מעצבנת באופן מיוחד, צרבה עדין תחושת הדחייה שספג את תודעתו, יותר מכול רגש אחר.

פרק 23

אריק היה במרחק של כמאה צעדים מבית האחוזה, כשהבחין לראשונה שדבר מה אינו מתנהל כשורה. חושיו החדים, שחושלו בדיוק לרגעים שכאלה, משכו את תשומת ליבו מזרחה, אל עבר הגדר החשמלית. אף על פי שלא נרשמה בה כול תנועה, הוא היה מוכן להישבע, שמישהו או משהו התארח בינות לשיחים הגדולים שלמרגלתם.
האינסטינקט הראשון שלו גרם לו להסב את מבטו לאחור, אל עבר האגם, אך מששקל שוב את סדרי העדיפויות, בחר לבסוף להתקדם במהירות חזרה אל תוך בית האחוזה.
כשהגיע אל האולם הגדול קיבלה את פניו הברונית, כשבידה מזוודתה, שנארזה זה מכבר בחופזה. מבטה היה מבולבל.
"זה הקולונל" פתחה מצביעה אל עבר חדרו הפרטי, "הוא טוען שאנחנו מוקפים"
"מוקפים?" תהה אריק "יש לך מושג היכן נמצא פול?".
"הוא יחד איתו…נדמה לי שיש להם שם מערכת של מצלמות במעגל סגור" השיבה.
אריק לא התמהמה. הוא התפרץ אל תוך חדרו של הקולונל, בדיוק כשזה עשה את דרכו ההפוכה החוצה. דלתות העץ הגדולות פספסו אז במעט את ראשו הממהר של חברו.
"אלכס איתך?" נבח פול, מושך אחריו את אריק בעקבותיו של סטרייכר, שהחל כבר לטפס במעלה גרם המדרגות הגדול של האולם המרכזי, הברונית משתרכת גם כן מאחוריו.
"אלכס לא איתי…" השיב. בדיוק כשזו התפרצה מבעד לדלתות האחוזה הפתוחות.
"מישהו יכול להסביר לי מה לעזאזל קורה כאן" הספיקה לשאול. בטרם נעלם שובל חבריה במעלה גרם המדרגות הפתלתל.
"זה וינס!" שאג פול, גורר אחריו את מזוודתה של הברונית, "אנחנו מכותרים!".

מאתיים מטרים משם ספק הקומנדור את כפות ידיו בהנאה. ראשו העצום נעוץ היה במסך האינפרא-אדום, ששידר את תנועותיהם של דיירי הבית מבפנים.
אין ספק שהדברים לא יכלו להתנהל באופן מושלם יותר, חשב לעצמו, בעודו מקבל עדכונים באוזנייה לגבי סיום פריסתם הרגלית של כוחותיו.
"חבורה של חובבנים" סינן בהנאה לעבר סגנו, שהיה עסוק בהרכבה מחדש של נשקו.
טיילור, סגנו של וינס, היה נמוך ממנו כמעט בראש אך עב בשר כמעט כמותו. עשרים שנות שירות ביחידת השדה של הארגון הקנו לו לא מעט ניסיון ומוניטין של חייל צייתן וקשוח במיוחד. הוא קורץ בדיוק מהחומר שמפקדו אהב במיוחד. חניך פנימייה צבאית, רווק מושבע, קתולי הדוק ופטריוט חסר תקנה.
"חבורה של ילדים…" סינן וינס שוב, מצביע על שובל הנקודות האדום שהתקבץ על המסך לכדי תצורה צפופה במיוחד.
למשמע הערתו האחרונה התקרב טיילור כדי לנעוץ את מבטו גם כן, במסך התצוגה הקטן.
"משהו פה לא מסתדר לי…" פתח, מצחו הרחב נחרש קמטים.
הוא המתין לאישורו של הקומנדר על מנת להמשיך בדבריו, שולף בינתיים, מתוך אחד מכיסיו, מפה מפורטת של המתחם, אותה בחן בעניין רב.
"לינוקס כרגיל מפשל." חייך וינס בביטול, "ואני אדאג אישית שזו תהיה הפאשלה האחרונה שיעשה!"
בניגוד למנהגו הצייתני ולדעת חברו, בחר טיילור להמשיך בדברי הכפירה, "היית מצפה שהם ינסו לצאת מהבית דרך המרתף…הרי גילינו כבר כמה וכמה מחילות מסתור המובילות החוצה…במקום זה הם העדיפו דווקא לעלות לגג…זה לא נראה לך מוזר?" שאל, נועץ מבטו בעיניו הבורקות של חברו.
"על זה בדיוק אני מדבר…חבורה של חובבנים…"
"לינוקס הרי רחוק מלהיות חובבן. אתה לא חושב אולי…"
"אולי מה?" חייך וינס חיוך מנצח, "…ראית הרי את תמונות הלוויין בדיוק כמוני…זה לא שמחכה להם שם איזה מסוק או משהו"
טיילור החזיר את מבטו אל השרטוט שבידיו, בוחן שוב את נתיבי המילוט המסומנים בו.
"עדין זה לא מסתדר לי" הפטיר.
בטרם הספיק הלה להשיב, זמזמה לפתע האוזנייה שבאוזנו השמאלית.
"אדוני!"
"אמור להם לשמור על דממת אלחוט!" נזף וינס בטיילור, "אנחנו נכנסים מיד פנימה…"
"המפקד! אני בכול זאת חושב שכדאי שתראה את זה" נשמעה שוב אותה הקריאה, קולו של הדובר הפעם נחוש הרבה יותר.
למשמע הקריאה החזקה, הרים טיילור מתוך אינסטינקט את ראשו מהשרטוט שלפניו.
"אלוהים אדירים!" הזדעק, מנתר למצב עמידה על שתי רגליו.
"אתה חייב לראות את זה טיילור…משהו מאוד מוזר קורה פה…" פתח וינס, בהצביעו על שובל הנקודות האדומות שהחל כעת להתרומם באוויר, נפרד כפקעת בלונים מבית האחוזה.
"ממזרים מחורבנים!" קילל הסגן בתורו, מצביע אל עבר השמיים נטולי העננים.
בעוד פניו הקשוחים של וינס הופכים אדומים כעגבנייה בשלה, הבליחו שרידיו של חיוך רפה על פניו של טיילור.
אפשר להגיד לגנותו של לינוקס לא מעט דברים, אך חובבן מעולם לא היה, חשב לעצמו, בעודו מתפנה לנסות ולהרגיע מעט את מפקדו.

כשלוש מאות מטרים מעל לראשם התרומם שק הנצרים הלבן, להבות האש דוחפות את יריעת הבד גבוהה אל עבר השמיים. קולונל סטרייכר תפעל את מערכת הניווט הפרימיטיבית בעוד שאר בני החבורה נאחזים בדפנות בחוזקה. נדמה היה, שככול שהגביהה הכדור-פורח טוס, כך צבר גם מהירות נוספת.
הייתה זו תוכנית מילוט פשוטה אך היא עבדה ללא פגם. טוב כמעט, ללא פגם, אם מחשיבים את העובדה, שמזוודתה של הברונית מצאה את דרכה אל השיחים כמה שניות לאחר המראה, כעובדה בטלה.
"אתה ממזר גדול בהרבה משחשבתי" התפעל פרידריך באוזנו של הקולונל.
"כן…שמחתי לגלות שהצעצוע הזה בכלל עובד" צחק, "זכיתי בו בהתערבות לפני כמה שנים ומאז הוא שכב שם על הגג…גשם, שמש, חורף קיץ"
"אתה רוצה לומר שמעולם לא השתמשת בו?" שאל פרידריך, בוחן בדאגה את מנגנוני הענק של הכדור.
"בו רק נאמר שמסתבר שקל בהרבה להטיס אותם משהיה נדמה לי בתחילה" השיב, בעוד הכדור מטלטל בפראות, כל אימת שנתקל במערבולת אוויר קטנה.
פרידריך חייך חזרה אל ידידו חיוך רפה, מוצא את עצמו נאחז בדפנות ומתפלל, שטיסתם תהיה קצרה ככל האפשר.
* * *
סמל חוסם אבו סנאן נשא מבט שבע רצון מסביבו, מתענג על טעמו של הקפה המצוין, שזה עתה סיים לרתוח. כל אחד ואחד מאחד עשר החיילים תחת פיקודו נראה ערני, דרוך ומתפקד שבע דקות בלבד לפני המועד המיוחל של החלפת המשמרת. בעוד זמן קצר, חשב, יוכל לא רק לטפס חזרה אל תוך מיטתו החמה, אלה גם יתאפשר לו לשוב ולקרוא, בפעם התשעים ושישה, את המכתב ששלחה לו אהובתו ובו זכה, בין היתר, לשם התואר אביר המזרח.
בעודו מדמיין בעיניים עצומות את ניחוח הוורדים של אותו הנייר, קיווה, שקולה החזק של הסירנה, היה פרי דמיונו הפורה בלבד.
קומה אחת מעליו צנח תאופיק הישר ממיטתו החמה, אל תוך זרועותיה הקרות והקשות של הרצפה, לבוש בכותנת הלילה המטופשת שרכשה לו אשתו בשוק הסחורות המשומשות של טהרן. הוא טחב את אצבעותיו אל תוך צמד החורים שבאוזניו, מתקשה מעט להאמין, שבפעם השנייה בתוך שבעים ושתיים שעות, יכלו לילל שוב צופרי האזעקה ברחבי הבונקר, שתחת פיקודו.
מתלבטים עדין בשאלה אם היה זה רק תרגיל, תקלה טכנית או דווקא אזעקת אמת, קברו אנשי הבקרה בחדר הפיקוד את ראשיהם בתוך מסכי הטלוויזיה, מקללים את הרגע בו בחרה אמם להוציא אותם מרחמה אל אוויר העולם.
כשהתפרץ מפקדם, מלוא הפיג'מה שלו אל החדר, כבר היה מנהל המשמרת בעיצומו של תהליך מבולבל, שכלל בערבוביה פקודות קללות ותפילות, בסופן קיווה יצליח לאחוז מעט שליטה, בקרקס הלילי שהתחולל סביבו.
"שמישהו יסביר לי מה לכל הרוחות קורה כאן" תפס תאופיק את מנהל המשמרת אוחז בצווארון חולצתו.
מחפש דבר מה בו יוכל להיאחז גם כן, הניח הסמל המבולבל יד על כתפו של מפקדו, צחנת פיו הדוחה צורבת את נחיריו קשות, "הכול תחת שליטה קולונל…" שיקר. מבחין כמעט מיד בטעות החמורה שעשה.
"זה אולי תחת…אבל אין כאן שום שליטה!" גידף, מצביע בתוך כך אל עבר שורת מסכי המעקב.
בעוד הסמל מסב את ראשו כדי לבחון את שנשקף מן המסכים, הדף הקולונל את כף ידו, המונחת על כתפו, בכוח כה רב עד שסטרה לחייל שניצב לימינו.
על גבי אחד מן המסכים עליהם הצביע הקולונל שודרה תמונה ממעקי הבונקר, בה ריצדה דמות גדולה, עטוית שחורים, האוחזת בנשק אוטומטי והמרססת כדורים ללא הבחנה.
"…במה חטאתי חסן שכל משוגעי העולם נופלים עליי בשבוע אחד ועליי להיות מוקף בכל כך הרבה אידיוטים חדלי אישים כמוכם?"
הסמל ששמו היה בכלל חוסם, סרב להכיר בעובדה שהיה זה קרב אבוד מראש, בו עניינו הסבריו את מפקדו בערך כפי שעניין אותו שמו. מוסיף להיצמד אל זנבו של הקולונל, מלמל בתחנונים אל עבר גב הפיג'מה, מחפש אחר תירוץ מוצלח בו יוכל סוף סוף להיאחז בבטחה.
"…אבל…אבל…"
רגע אחר כך כבר נהיה הכול שחור. אספקת החשמל נותקה מן החדר והקולונל, כמו שאר חייליו, מצא את עצמו לפתע בתחושת דה-ז'ה-וו מעיקה.
"אם נכנס לכאן עדר של כבשים אני פוקד עליכם לירות בהן אחת אחת!" התעשת מעט תאופיק, מנסה לגשש את דרכו חזרה אל עבר היציאה.
רעיון זה היה ביסודו בר השגה, אלמלי הימצאותו של חוסם ממש מאחורי גבו.
רגע לפני, שפגש ישבנו של הקולונל את הרצפה, יכול היה הסמל כבר לחזות, שהידיים שישלחו לאחוז בצווארו המסכן, יעשו זאת בעוצמה רבה במיוחד.
בעודו נאבק על הפסקת החמצן לריאות שלו נפתחה דלת חדר הבקרה, נטרקת בעוצמה בפניו של אחד הבקרים.
הוא הרפה את אחיזתו מהסמל, מתרומם לעמוד על רגליו. כיוון שחלפה כמעט דקה מאז שדיבר ולא נשמע עדין קול ירייה אחת, עדין הניח הקולונל שלפחות לא היו אלה כבשים הפעם.
"הם בחדר האוצר!" צווח החייל, שהתפרץ אל החדר החשוך, פניו המזוקנות מבוהלות כאילו זה עתה פגש את דמותו של השטן בכבודו ובעצמו.
"מי זה הם?" תבע הקולונל לדעת.
"לא נשארתי מספיק זמן כדי לברר…" התנצל החייל, שארית הדם שעוד נותרה בפניו אוזלת למראה דמותו מכוסת הפיג'מה של השואל, שאת פניה חשף בטעות בעזרת הפנס, שהחזיק בידו.
תאופיק התלבט רגע קצר בלבד, בסופו פגשה סוליית כפכפיו את ישבנו המתרומם למצב עמידה של חוסם.
"קח איתך את כל מי שנושא נשק בחדר הזה וטוס איתם למטה!" גהר בו, מנופף באגרוף ידו הימנית באוויר, "את קולונל תאופיק אף אחד לא שודד פעמיים!"
למשמע הפקודה התרוממו למצב עמידה כמחצית מן החיילים שבחדר, בעוד הנותרים לשבת מכסים את נרתיק האקדח שלגופם, בעזרת שולי חולצתם הצבאית.
"זה כולל גם אותך מוקיון!" הדף את גופו של החייל המזוקן, שקיווה להעלם בחסות החשיכה.
גם אם היה צועד מאחוריו גדוד לוחמי קומנדו שלם, היו וודאי אשכיו של חוסם נוקשים כעת האחד בשני בפחד. היות וכל שהדרדר מאחוריו היה כחצי תריסר זבי חוטם במדים, החזיק את שק אשכיו בידיו נטולת הנשק למען לא ינתק זה ממקומו, מעוצמתו של הפחד המשתק.
"אתה אביר המזרח…אתה אביר המזרח" חזר ומלמל לעצמו, מגשש את דרכו במורד מדרגה אחת נוספת. אם רק יצליח להשהות את התקדמותו זמן רב מספיק, חשב, תשיג אותו כבר יחידת הקומנדו של הבסיס, שוודאי כבר הוקפצה.

כמה מדרגות למטה שלף השטן את המחסנית הריקה, משליך אותה כלאחר יד אל הרצפה. כשדחף את קצה המחסנית החדשה אל תוך בית הבליעה, היה מודע לעובדה שהייתה זו גם האחרונה שברשותו, אך לא מצא בכך סיבה לדאגה. בשעת הצורך תתפקד סכין הציידים שלמותניו כתחליף הולם, כזה שיוסיף גם מימד של הנאה למשימה הסתומה אותה נשכר לבצע.
אומנם לא הייתה זו הפעם הראשונה בה רב היה הנסתר מהגלוי בשליחותו, אך בניגוד לפעמים קודמות סרבו מחשבותיו מלהניח לו. כשגישש שוב את דרכו במורד המסדרונות האפלים, מחדר החשמל אל עבר היעד הבא, החליט שיהיה זה חכם להיות מוטרד בשאלה זו לאחר מעשה. לעת עתה התמקד במה שפיתח כל חייו לדרגת אומנות: הרג חסר הבחנה.
הוא יצא חזרה אל המסדרון, מובל על ידי נווט ג'י.פי.אס משוכלל. אף על פי שצופרי ההזעקה השתתקו גם הם, יחד עם המערכת החשמלית כולה, יכול היה לנחש, שהמרדף אחריו, מוסיף להתנהל ביתר שאת וכי עליו לשוב ולהתקדם מהר ככל שיוכל.
נקודת האור האדומה שריצדה על גבי המסך נראתה כעת קרובה מרחק כמה עשרות מטרים מערבה מהמקום בו עמד. על אף חששו הצליח הנווט יוצא הדופן להתמודד עם היכולת, המוגבלת בדרך כלל, של מכשירים מסוגו ליצור קשר עם הלוויין גם ממעמקי האדמה.
מרחק לא רב משם נאבק עדין חוסם בפחד ששיתק אותו, כמו גם בצורך להטיל במכנסיו את מימו. הוא גישש את דרכו במורד ארבע מדרגות נוספות, כעיוור, כשלפתע התחלפה בבת אחת, החשכה שעטפה אותו, באורו הבוהק של הניאון.
מתלבט אם לנשום לרווחה, או דווקא לסור לחפש אחר מחסה, מצמץ חזק בעינו עד התרגל אישוניו לעוצמת החשיפה המוגברת.
כמה מטרים מאחורי גבו השתרך לו טור הלוחמים הקצר, שהיה החלטי בהרבה לגבי היתרונות שבחסות החשיכה. לא רק שזו סיפקה להם סוג של מסתור, אלה גם סייעה להצדיק את האיטיות בה גררו את רגליהם המפוחדות, מתפללים כל העת להגעתו של כוח ההתערבות המיומן, זה שיפתור אותם מהצורך הבלתי נעים למות. כך, ברגע בו חזר החשמל לפעול, ראו עצמם משוחררים לא רק מהזכות להתפגר אלה גם מהחובה שבלטרוח ולהודיע על כך לעומד בראשם.
כמה שניות לאחר מנורות הניאון, חזרו גם צופרי האזעקה להרעיש, מדרבנות בדרכן הקולנית את הפולש אל עבר ייעדו. כשהושיט זה לבסוף את ידיו, לגשש אחר המפתח שבכיסו, הפרידה רק דלת ברזל עבה, כחיץ צפוי ואחרון, בינו לבין מטרת ביקורו הבלתי מתואם.
עיניו הזריזות בחנו את מנעול המספרים שהותקן על גבי הדלתות, תחושת היסוס מטופשת מפעמת בקצות אצבעותיו החופנות. רגע לפני שניגש, כרופא שיניים לפני עקירה, עם מברשת צבע במקום צבת, כבר השכיל להפנים את מידת התאמתו של המפתח העתיק שבכיסו, למנעול המספרים החדיש מולו ניצב.
"אני מציע שתזרוק את מה שאתה מחזיק…" נשמע לפתע קול רועד מאחוריו, מאלץ את השטן לתעדף מחדש את סדר המשימות שלפניו.
למראה חוסר צייתנותו של הפולש פעל בניגוד גמור לכל אינסטינקט שניסה לשדר לו גופו ועשה צעד נוסף קדימה. "שים את הידיים מעל הראש …חלאה" תבע, מנסה לחפות על קולו הרופס במילים תקיפות.
השטן סב על עקביו, עיניו השחורות צדות את אלה הנרפות של יריבו.
"אתה מדבר אליי??" שאל בקול מזלזל.
הוא הניעה את ראשו לצדדים, מנצל את ההזדמנות כדי לנתק קשר עין.
"אתה רואה כאן מישהו נוסף?"
השטן צעד צעד אחד לפנים.
חוסם שלא היה אמיץ במיוחד, אך גם טיפש גדול לא היה, הבין מיד כי תגובותיו של יריבו אינן שקולות במיוחד. עוקב בדריכות אחר מיקום אצבעותיו של הפולש על גבי הרובה, חזר גם לפגוש את עיניו המפחידות.
"אתה משוגע לגמרי!" פסק משזה עשה צעד נוסף, מצמצם כעת את המרחק ביניהם לכדי מטרים ספורים בלבד.
במקום להשיב מילולית הנהן השטן בראשו.
הוא צעד צעד אחד לאחור, מסב את מבטו כדי לאמוד את המרחק אל הדלת. כאשר החזיר את ראשו למסלולו הקודם, כל שנותר לו היה לעקוב אחר להבו הבוהק של סכין הציידים, רגע לפני שזה ננעץ במעמקי חזהו.
כשצנח אל הרצפה, ידו השמאלית אוחזת בנדן, קילל את הרגע הנמהר בו התפתה להלחם בפחד.
"כואב לך?" תבע השטן לדעת, מפנה באכזריות את תשומת ליבו עמוסת האדרנלין של חוסם לשכל כך ניסה מוחו לטשטש.
הוא השתנק בכאב, מנסה להימנע ככל שיכל מלהביט בכתם הדם ההולך ומתרחב בחזית חולצתו.
למראה גופו המתפתל ברפיון חייך השטן בהנאה גלויה.
"מה אתה רוצה ממני?" תבע חוסם לדעת, מגייס את כוחותיו האחרונים לפתרון החידה האחרונה בחייו.
"ממך?" גיחך בזלזול, "…שתואיל בטובך למות כבר…" השיב, שולף מחזהו את סכין הציידים המשוננת.
* * *
רכס הרי הקצ'קר מתנשא כחומה בצורה מעל למימי הים השחור. בזכות גובהם הרב, כמו גם תלילותם, צברו עם השנים צוקיו החדים סיפורים מסמרי שיער אודות חילוצים נועזים ומוות. שני שערים עיקריים מובילים את קורבנותיו אל טבורו. בשערה הדרומי שוכנת העיירה יוסופלי, אותה חוצה בשאון מחריש אוזניים נהר הבראל. על שערה הצפוני מופקד הכפר הציורי איידאר, המפורסם בעיקר בזכות המרחצאות החמים שבקרבו.
רוב ימות החורף מכסה שמיכת עננים כבדה את פסגתם המשוננת. שמיכה זו מהווה מלכודת מוות בעבור אלה הטיפשים מספיק כדי להנמיך טוס אל תוכה או החלשים מידי מכדי להימנע ממנה. קשה לומר על אדם מנוסה כסטרייכר שהיה טיפש, אך לכדור הפורח שברשותו היו מגבלות ברורות למדי. גובה טיסה מקסימאלי הייתה אחת מהן.
"אני חושש שנאלץ לנחות ממש בקרוב" שאג, רגע לפני שסל הנצרים המטלטל, גילח רכס בלתי נראה נוסף.
שריקתן של הרוחות העזות היה מחריש אוזניים, אך הקור שנשאו עימן היה קשה עוד יותר.
למשמע שאגתו המאיימת, התרוממה אפילו הברונית, שהייתה ספונה עד כה בתחתיתו של הסל, בניסיון כמעט נואש לשמר את חום גופה האבוד.
"יש לך מושג מה נמצא מתחתנו?" תבע פול.
סטרייכר קימט את מצחו, מתלבט בסוגיה עד כמה חוש ההומור של השואל מותאם למצבים שכאלה, "סלעים אני מניח"
"הזכרת איזה כפר"
"איידאר…?? הו מה הייתי נותן כעת בשביל טבילה באחד מבתי המרחץ שלו"
"אתה לא יכול להתרומם קצת יותר כדי שנוכל לראות משהו?" הצטרף אריק לשיחה, בעשותו צעד גדול אל עבר מנגנון ההיגוי בו אחז הקולונל.
"ואם אומר לך שאין לנו אפילו מספיק גז כרגע כדי לחצות את הרכס הבא?"
"אזי אומר לך שאתה צוחק עליי…" השיב, שומר אך בקושי על שיווי המשקל כעת, לאחר שאיבד אחיזה בדפנות.
מבלי להכביר מילים נוספות, לפת סטרייכר את ווסת שחרור הגז בתנועת סגירה סיבובית.
"תחזיקו חזק אנחנו יורדים!" הכריז.
תגובתו של הבלון להידלדלות הלהבות לא איחרה לבוא. רגע אחד עוד תלוי היה בין שמיים וארץ, מתנדנד ברוחות הכפור, שנייה אחר כך כבר צלל אל תוך שמיכת העננים, בנפילה מסמרת שיער.
* * *
חדר העבודה העצום של אוסקרינה השתרע על פני כמאתיים ועשרים מטרים רבועים, שעוצבו בקפידה רבה עד אחרון הפרטים שבהם. האגדה מספרת שקצת לפני שלוש מאות שנה, כשבוע לאחר שהסתיימה בנייתו של החדר בידי בעליו הראשון, קרסה התקרה החדשה וקברה את אדונה תחתיה. פרטי המקרה המצער הכו באותה תקופה גלים ברחבי בלגיה כולה, כיוון שמי שהואשמה בגרימת מותו בכוח הכישוף הייתה לא אחרת מאשר פילגשו הידועה בציבור. שבוע ימים בלבד לאחר מועד קבירתו של אהובה הועלתה המכשפה ביאטריקס על המוקד. מאז ננטשה הטירה כמקוללת, במשך כמאתיים שמונים שנה, עד בוא בעלת הבית החדשה.
שיפוץ החלל והתאמתו לדיירת החדשה, כלל תקרה עשוית זכוכית ובדיל, דרכה נצפו אורם של הכוכבים. קירותיו מצופי העץ כוסו בעשרות תמונות דיוקן מקוריות, שתיארו שושלת ארוכה ואפלה במיוחד, תחילתה עוד במסדרון המוביל אל תוך סלון האורחים.
ספרייתו העצומה של חדר העבודה, מורכבת הייתה מאוסף נדיר ונשכח של מגילות קלף עתיקות, שנפרשו לרוחבם של עשרות מדפי עץ ליבנה בהירים. תחתם בערה תמיד אח גדולה ומפוארת לאורה התחממה כעת בעלת הבית.
הצינה בעצמותיה הלכה וגברה באחרונה מאוד. חסרונו של התליון העתיק ניכר היה בכול נים ונים מגופה הקמל.
ליבה של אוסקרינה פעם בעוצמה כעת, מאיים כמעט לנתר החוצה מתוך בית החזה שלה. שדייה המצומקים, שאיבדו מנפחם רבות במהלך החודשים האחרונים, עלו וירדו במהירות. נשימתה מואצת לרמות אתגר חדשות לריאותיה.
"אני רוצה תשובות!" צרחה בשארית גרונה אל תוך מכשיר הטלפון, שרירי צווארה המתכווצים מעלים גלי קצף ודם אל פני שפתיה הבשרניות. ידיה הדקיקות רעדו בזעם.
בניגוד גמור לסערת הרגשות אותה חוותה, הייתה הדמות מעברו השני של הקו קרת רוח לגמרי.
"אני לא אוהב לחזור על דבריי אך אחרוג הפעם ממנהגי" ענה לה הקול השליו מעברו השני של הקו, "מישהו הקדים אותי!"
אוסקרינה רתחה. מבעד לשלווה בה דיבר יכלה להבחין כיצד הפיק הנאה מאובדן עשתונותיה. אם יש משהו שלא התכוונה להעניק לו היה זה העונג הזה. לכן, כשדיברה שוב, היה כבר קולה שקול ומתון בהרבה.
"אני צריכה אותך פה. חזרה. עכשיו!" אמרה, מנתקת את השיחה.
שקט מתוח כיסה את חדר העבודה שלה, שקט אשר שרר כלפי חוץ בלבד. זאת כיוון, שברגע בו נותרה שוב לבדה, חזרה חמתה לבעור. קור הרוח שגייסה בעמל רב בעבור השטן, פינה את מקומו בחזרה לסערת הרגשות שקדמה לו.
"כיצד זה יתכן!" רשפה לעברו של גבר, שהיה ישוב כל העת למרגלותיה, צובר מספיק אומץ על מנת להשיב לה כשיידרש לכך.
כמעט שלושים שנה חלפו מאז נפגשו לראשונה ועדין התקשה להסתגל לפחד המשתק שבזעמה. גם ללא החיה אשר בהתה בו כעת בעיניה החתוליות, ממתינה לפקודה לזנק, ידע שחייו תלויים כעת במוצא פיו. על כן, כשדיבר לבסוף היה קולו יציב, אך מילותיו נשקלו היטב.
"ברור לך היטב שהוא ינצל את ההזדמנות הראשונה שתקלה בדרכו כדי לנעוץ את הסכין עמוק בתוך גבך" פתח.
"אם עוד פעם אחת תבחר לציין שוב את המובן מאליו, תמצא את עצמך מדמם על השטיח הזה!" השיבה בכעס.
מנדונגס השתנק. פסילה אחת נוספת וכל שיוותר לו הוא לקוות שידמם מהר. יועצים טובים אומנם חסרו לה אך רחמנות חסרה לה יותר.
"על פניו המצב לא יכול היה להיות גרוע יותר…" הוסיף, בוחן בחרדה את רמת הקשב שגילתה, "אבן אחת נמצאת בידי האיראנים…השנייה על צווארה של אחותך ושאר אבני החושן נדדו כאמור למקום בלתי ידוע."
צלעותיה עלו וירדו עדין בלהט. אך עיניה היו כבר שלוות בהרבה, מרוכזות היו במוצא בפיו. מניסיונה עתיר השנים ידעה, שאם בחר להוסיף לדבר ודאי ישנו טעם הממתין בסוף דבריו.
"מנגד…יתכן שהדברים לא יכלו להתנהל בצורה מבטיחה יותר. זאת משום שאם המודיעין שברשותנו מדויק והוא תמיד מדויק… אזי קולונול סטרייכר הוא המפתח למציאת התליון השלם…כך שכל שעלינו לעשות עכשיו הוא בעצם להמתין ולראות האם שמנו את כספנו על הממזר הנכון." הוא עצר שוב. מניח לאסימונים בראשה ליפול בזה אחר זה.
"אתה מבקש ממני לגלות סבלנות??" התקרבה אליו, ידיה הגרומות וארוכות הציפורניים מונחות על צמד לחייו הסמוקות, "אם לא אמצא דרך להחזיר את התליון הזה חזרה לרשותי כל מה שיוותר ממני בקרוב תהיה רק ערימת עצמות מרקיבה!"
"…את חייבת להבין גברתי שהזמן פועל לטובתנו…." השיב באומץ, חש כיצד גולשת כף ידה השמאלית אל עבר הגרוגרת שלו.
בדיוק ברגע בו סיים את דבריו הפנים עד כמה הייתה אמירה מעין זו בעייתית.
"הזמן פועל לטובתנו אתה אומר…." שאלה, מסיטה את כף ידה על מנת ללטף את פניה שלה, "אתה חושב שאני עדין יפה?"
מנדונגס בחן את עורה המקומט, שאיבד מחינו במהירות מפחידה, משתדל בכול כוחו שהסלידה שחש כלפיה וכלפי המראה העלוב שלה תיקבר עמוק ככל שיכל בתוך מחשבותיו. כשהשיב התמקד באישוניה הגדולים, שהיוו עדין שריד אחרון, לבבואתה המפוארת מהעבר.
"אני חושב שאת עדין האישה החזקה ביותר בתבל…"
"וזה עושה אותי יפה יותר?" שאלה, עיניה בוהקות בעוז.
עושה היה רושם, שדברי החנופה המדויקים שלו, מצאו את דרכם אל ליבה, על כן החליט לנצל מיד את המומנטום החיובי שנוצר. כשדיבר שוב היה קולו בעל נופח דרמטי במיוחד.
"…על פי מה שנאמר באותן מגילות גנוזות…כאשר ימצא התליון האבוד ימצאו גם שאר חלקיו האבודים את דרכם על מנת להתאחד איתו."
"…ואנחנו כמובן נהיה שם כשזה יקרה" השלימה אוסקרינה את דבריו.
תחושות העלבון והכעס שמלאו אותה רגע לפני כן התחלפו ברעמו של צחוק מתגלגל, שהתפשט ככישוף במסדרונות הטירה כולה.
* * *
"אני חייבת לציין שלא כאב לי בכלל למות" סיננה אלכסנדרה, מזדחלת על גחונה החוצה מבעד ליריעת הכדור השרועה.
"דברי בשם עצמך! לי דווקא כאב מאוד!" הפטיר סטרייכר, מושך אחריו בעדינות את זרועה הצחורה של הברונית, שנראתה מבולבלת מתמיד.
פול נשא את מבטו אל עבר פיסת השמיים הקטנה, אשר ניבטה אליו מבעד לצמרות עצי המחט הגבוהים, נדהם קודם כל מהעובדה שכולם, עד האחרון שבהם, יצאו מהנחיתה הפרועה כשליבם עדין פועם.
"אני חייב לציין שלאחר פתיחה צולעת למדי הצלחת ממש להרשים אותי!" פתח לבסוף, טופח על שכמו המאובק של הקולונל.
"בתיאוריה זה תמיד נראה יותר מסובך" צחק.
"אתה רוצה להגיד שזו הייתה הפעם הראשונה שאתה מטיס את הדבר הזה" תהה אריק.
"לו הכרתם את הברנש הזה טוב כמוני, שום דבר כבר לא היה מצליח להפתיע אתכם" הקדים פרידריך את תשובתו של חברו, מלטף את ישבנו המרופד והדואב.
"אני חושבת שהתיישבתי על דורבן" קיללה אלכסנדרה. שולפת מאחוריה פקעת סבוכה של מחטים.
"אלה בסך הכול מחטי עץ אורן" ציין סטרייכר, מתנדב לשלוף את שנותר עדין נעוץ.
"אני חושבת שאסתדר מצוין בעצמי" הדפה אותו, ידה הגמישה מגששת לאחור אחר אחרון שרידיו הפולשניים של האויב.
פול, אשר התקשה לראות דבר סביבם מלבד גזעי אורנים, שלף מכיסו את נווט הג'י.פי.אס. שמח לגלות שזה אומנם ניזוק, אך עדין תפקד. על פי הזמן בו שהו באוויר, ניחש, הספיקו לצבור מרחק לא מבוטל כלל מבית האחוזה.
"אני חושב שזה מיותר" ציין סטרייכר, "אני מוכן להתערב איתך שאם נמשיך עוד כחצי מייל דרומה נמצא את עצמנו באיידאר"
פול החזיר את הנווט החבוט חזרה לכיסו. "אם כך עדיף שלא נאבד זמן. אין לי שמץ של ספק שוינס נמצא כבר מזמן בתנועה."
הם התארגנו במהירות רבה. שקיעתו של האדרנלין ותחילתה של הצעדה זמנו עמם גם את כאבי הנפילה האמיתיים. עצמותיהם של כולם אומנם נותרו שלמות, אך שרידי החבלות היבשות שספגו, עתידים היו ללוות אותם עוד מספר לא מבוטל של ימים.
יערות המחטים של תורכיה ידועים היו בעושר צמחייתם הרבה, אך חלקם הקרוב למגורי אדם דל היה באותה המידה בבעלי חיים. מידי פעם בפעם נשמע רשרוש מבין השיחים, כזה אשר בחן את ערנותם של הצועדים, אך מלבד קומץ חזירי בר טועים, לא נרשמה בקרב החבורה כל התקלות מעניינת.
כשעשו את צעדיהם האחרונים אל מחוץ ליער, נעלמה כבר השמש מעבר להרים. קרניים אחרונות של יום ליוו אותם אל תוך שדות העמק החרושים, העתידים לתת את פריים רק בעוד כמה וכמה חודשים.
"יפה כאן בטח בקיץ" ציינה הברונית באוזנו הכרויה של פרידריך.
הנ"ל הנהן בהסכמה.
כמה התגעגעה לחומה המלטף של השמש באותו הרגע, רק אלוהים ידע.
כעת, משנמצאו למרגלות ההרים, יכלו גם להבחין בפסגות המושלגות, שהקיפו את העמק מכל צדדיו בעטרת לבנה ומפוארת. פה ושם נצפו לרגלי המדרון עדרי בקר גדולים, אשר היוו לדבריו של הקולונל את מקור פרנסתם העיקרי של יושבי העמק.
למרות תמונת הנוף הפסטורלית, תחושת הביטחון הקצרה שהעניקה להם חסותם של העצים, התחלפה עד מהרה באוויר הפתוח בדריכות מורטת עצבים. מרחוק נצפו כבר צריחי אחד המסגדים שביעד.
העיירה הציורית איידאר בנויה הייתה מרחוב אחד ארוך, שהשתרך במעלה גבעה. בקצהו שכן מפל גבוהה ומרשים, שנחשב לאחד מקיני האוהבים הסודיים והאהובים ביותר במדינה. כיאה ליופייה ומיקומה האסטרטגי למרגלות הקצ'קאר, הייתה העיירה עמוסה בבתי הארחה מסורתיים לצד קומץ מלונות בוטיק מפנקים, אשר נבנו בסטנדרטים גבוהים במיוחד. שדות התה הריחניים, שהקיפו אותה מכל עבריה, השלימו את הגלויה לכדי פנינה אמיתית. כזו שלרגע אחד משקר, הצליחה אפילו להשכיח מפרידריך את קללת ישבנו הדואב.
הם טיפסו במעלה הרחוב הארוך, שמחים לגלות, שלמרות שלדברי סטרייכר, הייתה העיירה שוקקת תיירים בתקופה זו, היה הרחוב הראשי ריק לגמרי. עצם העובדה שהגיעו בשעת ארוחת הערב אומנם הטרידה את קיבתם, אך סייעה להם להגיע ליעדם מבלי שנתקלו אפילו באדם אחד.
כשהגיעו לבסוף אל מחוז חפצם, בקתה מבודדת וצנועת מראה, התקשה מעט פרידריך להסדיר את נשימתו מהטיפוס, כמו גם להסתיר את מורת רוחו.
"מכול האפשרויות המעניינות שעברנו בדרך, בחרת לגרור אותנו דווקא לכאן…??" מחה, מעקם את אפו לנוכח קבוצת חזירים קטנה, שרעתה לצידה של הבקתה.
שלא כמנהגו בחר סטרייכר להתעלם מהערה העוקצנית, מתפנה להקיש על הדלת. כשנפתחה זו כעבור כמה שניות מן העבר השני, עמדה על המפתן אישה צעירה וחייכנית. לראשה חבשה כיסוי ראש צבעוני השזור במטבעות וחרוזים, אשר העידו על השתייכותה לשבט ההמשין, שנדד אל המקום מאזור הקווקז.
"מקס!?" קראה האישה, נופלת על צווארו בהתלהבות כזו שהותירה מעט מאוד מקום לספק בדבר מידת קירבתם הגופנית.
"אדריאנה…יקירתי" צהל סטרייכר, גומל לה בחיבוק חם משלו, "כמה זמן חלף!"
"יותר מידי! כרגיל…" התלוננה לרגע, חוזרת כמעט מיד להתרפק על כתפו.
"אביך נמצא?"
"בוודאי…תיכנסו!" מיהרה להתנצל, בהבחינה מעבר לכתפו במבטם העייף, של שאר בני החבורה.
כבר משלב מפתנה של הדלת ניתן היה להבחין, שעיצובה הצנוע של הבקתה מבחוץ, שיקר. החל בעובדה שגודלה הפיזי היה רחב מידות בהרבה משנדמה מבחוץ וכלה בכך שצפנה במעמקיה סוד קטן וממזרי בדמות נביעת מעיין חם פרטית.
"אני חושב שמגיעה לך התנצלות נוספת…" חייך פרידריך, מנסה לתרגם את הניחוחות הנפלאים, שעלו מהמטבח, למאכלים שהכיר.
"וכי חשבתם שאוביל אתכם לפחות מכך?" התפנה סטרייכר להלום במלוויו, "כבר מזמן תכננתי לקחת אותך לביקור כאן…אבל חששתי שזה לא יועיל ללחץ הדם שלך…"
"לפי מה שאני ראיתי עד כה מי שלחץ הדם שלו נמצא בסכנה זה דווקא אתה ידידי…" טפח פול בחיוך על שכמו של הקולנול.
אדריאנה שבה כעבור מספר שניות מלווה באביה. גבר קירח, אדום זקן ולחיים, שנראה גם הוא שמח במיוחד למראה האורחים שבפתח.
"מוסטפה! ידידי!" קרא סטרייכר בקול, מנשק את הגבר המגודל על שתי לחייו הדשנות.
"איזו הפתעה נעימה….תיכנסו….תיכנסו…" קרא, בהבחינו במראה המצונף של הברונית. מחווה בידו הדובית אל עבר האח שבערה בעוז.
לא חלף זמן רב ואת נימוסי קבלת הפנים החליף קול צהלת כוסות היין המתנגשות.
"אני לא אשאל אותך מאיפה אתה מכיר המקום ואתה לא תצטרך לשקר" טפח פול על שכמו של סטרייכר, משהסבה כעבור כמה דקות החבורה הרעבה אל שולחן האוכל.
"מעולם לא התביישתי בחיבתי לתענוגות החיים. אך מוסטפה הוא חבר ותיק וכל רמיזה נוספת בהקשר של ביתו עלולה לפגוע קשות בכבודו." השיב סטרייכר בקריצה רבת משמעות.
היות וביתו הפעלתנית של המארח התקשתה גם בהמשך הערב להסתיר את חיבתה הגופנית לדובר, היו לו לפול ספקות משלו לגבי אמינות הצהרותיו החותכות. אך כיוון שגילה, שהיה זה לא אחר מאשר מוסטפה, שהפסיד את הכדור הפורח בהתערבות לידידו, הותיר בכול זאת מקום לספק.
"בן-בלייעל שכמותך! " צחק מוסטפה למשמע מעלליהם של החבורה עד הרגע בו התרסקו מרחק הליכה מהכפר.
"אם תצליח לגרור אותו חזרה מהיער הוא שלך!" השיב לו סטרייכר.
"כל מה שאתה נוגע בו מסתיים בדרך כזו או אחרת באסון" הטיח בו מוסטפה בעודו ממלא את כוסו מחדש.
"לא הייתי אומר שכול מה שאני נוגע בו…" השיב סטרייכר, פוזל לעברה של אדריאנה החייכנית, שהייתה בעיצומו של עריכת השולחן, "אבל רוב…"
משהסתיימה קבלת הפנים החלה סוף-סוף גם סעודת המלכים. היות והמטבח הטורקי הנו תוצאה של ערב רב של סגנונות, שהתגבשו להם יחדיו במהלך מאות שנות קיומה של האימפריה העותומאנית, הייתה התוצאה חגיגה ססגונית לעיניים ולחייך. עליה התענגו הסועדים עמוק אל תוך השעות הקטנות של הלילה.
זה התחיל במבחר עשיר של מנות ראשונות, חמות וקרות, שמילאו עד אפס מקום כל פינה בשולחן העץ הגדול. משם הוביל הערב אל מצעד של בשרים צלויים על האש, שכלל דונאר קבאב, שווארמה טורקית, לבבות עגל וקציצות בשר-כבש עם צנוברים. ככול שהותיר המקום על המפה, לוו אלה גם בסלטי וממרחי חציל שונים בתוספת של סלט ירקות טריים ושקדים, על גביהם הוסיפו להיערם אף צלחות גדושות בממרחי חומוס וטחינה, אפופים בשמן זית, פטרוזיליה ושום.
בעוד פרידריך פותח את חגורת מכנסיו ומקלל כל בדל מזון מיותר, שהכניס אל תוך פיו בארבעים ושמונה השעות שקדמו, הוגש אל השולחן גם הקינוח. זה כלל עוגיות סילאן מתוקות, כנאפה מאטריות קדאיף וקדירה מהבילה של פודינג אורז חם, דביק ומתוק.
היה זה סימן מצוין בעבורו של אריק לפרוש. גם הוא, כמו שאר חבריו, העמיס את קיבתו הריקה עד תום ובעוד חבריו נותרים על מנת לבחון את התיאוריה על פיה לקינוחים ישנה קיבה נפרדת, העדיף לחפש את הדרך אל מרתפי הבקתה. מקום בו על פי השמועה שכנה הפנינה האמיתית.
"אתה תפסיד את כול הכיף ילד…" ניסה לעצור בעדו סטרייכר, שהיין עשה את עבודתו על חוש הטאקט שלו, כמו גם על חרמנותו וכעת פתח בצרור בדיחות גסות במיוחד, בעוד ידיו, מגששות במקביל, עמוק בתוך מעמקי תחתוניה של אדריאנה.
"אני חושש שאוותר בכול זאת…" צחק אריק. מנסה בדרכו החוצה מן החדר שלא לדמיין, את מה שעלול היה להתרחש אילולא היה בעל הבית מעט ערני יותר.
גרם מדרגות לולייני, אשר נחצב הישר אל תוך מעמקי הסלע, הוביל אותו קברת דרך קצרה למטה. נתיב אשר הואר במעומעם על ידי נרות, שהודלקו במיוחד כמה דקות לפני כן, בידי אדריאנה.
כל שקיווה לו, כשנטש את שולחן האוכל, היה שיזכה לכמה דקות של שקט לבדו. על כן כשפתח את דלת העץ שבבסיסם, התחבט האם היה עליו לברך או דווקא לקלל את שמצא שם.
"חשבתי שפרשת לישון…" פתח אריק. בוחן את דמותה החטובה של אלכס שהיה עטוף בבגד ים שלם, לבן ומחמיא להפליא.
שקועה הייתה עד צווארה במי הנביעה החמימים. אדי המים המהבילים מקיפים אותה מכל עבר.
"גם אני חשבתי…" ציינה, לקולה השקט מתגנב גוון מפתיע של רוך, "אך אז נזכרתי במקום הזה…והחלטתי לבדוק אם הוא באמת קיים. אתה הרי יודע שיש לי חולשה למים" הוסיפה.
הוא החל להשיל את בגדיו לאט. מדף האבן, שלרגליו, הקיף את הבריכה הקטנה בהותירו מרווח של כמה עשרות סנטימטרים בלבד מהקיר. מנורת שמן יחידה נתלתה בסמוך לראשה הזהוב של אלכסנדרה, מאירה את פניה היפות באור מחמיא במיוחד.
"אכפת לך אם אצטרף…" שאל, מתקשה להסיר את מבטו מפטמותיה החצופות, שהגיחו מבעד למעטה הלבן והדק שלגופה.
היא החוותה באגביות. "אכפת לך רק לנעול את הדלת מבפנים?" שאלה, "אני חושבת ששני שותפים הם די והותר לשלולית הזו"
אריק ציית בזריזות. לו רק גזלה מערכת העיכול שלו מעט פחות חמצן, מוכן היה להישבע באותו הרגע שהיה אפילו גוון מתקתק בקולה.
"שתית קצת…?" תהה, פושט מעליו את שאריות בגדיו.
"הרבה…" צחקה אלכס, בוחנת בעניין את גופו השרירי והחלק, שגלש אל תוך המים, בעלותו את המפלס כמעט עד לסנטרה.
אריק חייך בזהירות. הוא ניסה לשמר ארשת קשוחה, אך מגע המים החמים על בשרו עטף את גופו רווי האלכוהול גם כן, מרכך במאוד את מנגנוני הגנתו הטבעיים.
"אני חושבת שהייתי קצת קשה איתך בפעם האחרונה" ציינה, בעודו מתמקם כמה מטרים לשמאלה.
"את חושבת?"
"אני יודעת…ואני גם מתנצלת על כך…" הוסיפה מיד, "גם אם מבחוץ אני נשמעת תמיד כמו כלבה קשוחה מי שמכיר אותי יודע שיש בי גם צדדים רכים" סיננה, בהשפילה מבט אל עבר פטמותיה המציצות, בוחנת את תגובתו בעניין.
אריק, אשר היה נבוך מישירותה כמו גם מופתע עדין מהמעמד עצמו, שתק. הוא השפיל את מבטו למטה, מתענג על מגע הנוזל החם בבטנו העמוסה לעייפה. עיניו נעצמו כמעט מעצמן, בהתענגו על מגע האדים החמים בפניו העייפים. כשדיברה עכשיו אודות צדדים רכים כל שהצליח לחשוב עליו היה שדיה היפים שנלחצו כלפי מעטה הבד הדק בכוח.
כשחלפה המחשבה הבאה בראשו, היה מוכן להישבע שהיה זה היין שרקם את מזימותיו. לו רק הייתה מפשירה עוד מעט…מלכת הקרח שלשמאלו, סבר, היה יכול ערב מפתיע זה להסתכם כמושלם.
בעודו מוסיף ולהרהר בכך, נותרו עיניו עצומות. קולות פכפוך חרישיים עלו מן המים.
כשדיברה אלכסנדרה שוב היה פיה מרחק נגיעה מאוזניו.
"אני אומנם קצת שיכורה" אמרה, הבל פיה החם מלטף את התנוך שלו, "אבל חשוב לי שתדע שזה לא רק בגלל היין…"
במקום בו פסקו דבריה מלהישמע הזדחלה לשון רטובה פנימה.
אריק הוסיף ועצם את עיניו. מתפלל שאם היה זה חלום אזי שלא ימהר חלילה להקיץ ממנו.
כשהעיז לבסוף לפקוח את עיניו גילה, שמנורת השמן כבתה. בחסות האפלה גהר מעליו גופה העירום של אלכסנדרה. שפתיה צללו כעת לנשיקה.

שתי קומות מעליהם הונחו בזהירות על השולחן שתי אבני החושן. האחת זה עתה הוסרה מצווארה של הברונית, השנייה בגרסתה המצולמת. מעליהם רכונים היו סטרייכר ופרידריך, שלאחר צמד כוסות קפה טורקי חזק, נראו רעננים מתמיד.
"אתם מתעקשים לעסוק בכך דווקא עכשיו?" תהה פול, שהיה רגיל בדרך כלל להיות זה חסר הסבלנות, אך מצא את האירוח המושלם לו זכו כמתיש במיוחד.
אדריאנה, שהייתה כרוכה עדין על צווארו של הקולונל, הבחינה מיד כי מבטו הנוקב של פול, בוחן את נוכחותה עדין בחדר, בחוסר נוחות מופגן. על כן נשקה על שפתיו של סטרייכר, עושה את פעמיה אל עבר היציאה.
"לאן את כל כך ממהרת…" אחז בידיה הלה, מושך את גופה הדשן חזרה אל חיכו. "אביך כבר עלה על מיטתו מזמן…"
אדריאנה צקצקה בלשונה, מרפה את אחיזתו במיומנות מפתיעה. "כלים אינם חתולים…" צחקקה, "הם לא ינקו את עצמם…" באומרה כן נעלמה מאחורי מפתן הדלת, טורקת אותה קלות מאחוריה.
"גבר בר-מזל אתה!" סינן פרידריך.
"אין למזל כל קשר לכך…" השיב סטרייכר, מניח בידי חברו המבושם זכוכית מגדלת גדולה, עשוית שנהב.
"המפתח לתעלומה חייב להימצא לדעתי על האבנים עצמן"
פרידריך בחן את המכשיר העתיק בעניין, טרם התפנה לחקור בעזרתו את האבנים עצמן.
כשעשה זאת כעבור מספר שניות, רעדו ידיו קלות בבואן במגע עם אבן הרקיע הכחולה. לצד השפעתו המרוממת של היין, אחזה בו גם חרדת קודש.
"עד עתה סברתי שהאבנים אמורות לשמש כמפתח כלשהו" אמר סטרייכר, "אך כעת, כשאני בוחן את התצלום מקרוב, סביר יותר להניח שדווקא משהו בצורה שלהם אמור לספק את הרמז." הוא קרב מעט את תצלום שברשותו, דוחף אותו מתחת לזכוכית המגדלת של חברו, "תראה עד כמה סבוכה החריטה כאן…"
"אני נוטה להסכים איתך…" השיב, מפטם בידו הפנויה את מקטרתו, "אבל שום דבר לא מתחבר כאן למשהו ברור" הוא הניח את האבן על השולחן מתפנה להצית את הטבק.
"אפשר להציץ בזאת…" התקרבה הברונית מושיטה את ידה העדינה קדימה.
סטרייכר ציית מגיש לה את התצלום המשטרתי. בזווית עינו בחנו אישוניו הפקוחים את פניה החלקות ללא פגם. התרגשותו הרבה גברה, ככל שהרהר בכוחה המסתורי של האבן.
"אני מניח שחבל שאין ברשותנו את האבן המקורית…" העיר פול.
"אין זה בהכרח משנה…" נחלץ סטרייכר להרגיעו, "אם אכן מדובר בתחריט כלשהו תצלום ברור כמו זה שברשותנו יעשה את העבודה באותה המידה"
"אני יכולה לקבל רגע את האבן בבקשה…" תהתה הברונית.
"בוודאי" התנצל פרידריך, מגיש לה חזרה את התליון.
היא נטלה את התליון מידו, הופכת אותו מספר פעמים בידה שלה. "אני חושבת שכדאי שתראו את זה" אמרה.
עוד בטרם הספיקה להשלים את המשפט, כבר גהרו שלושת הגברים מעליה.
"אם יורשה לי!" הדף סטרייכר מעט בגסות את חבריו, ממקם את זכוכית המגדלת לפניו.
כל שעשתה הברונית היה להניח את שתי האבנים האחת תחת השנייה. תוצאות מעשייה גרמו לעישוניו של הקולונול כמעט ולצאת מחוריהם.
"תיפח רוחי!" צהל, "אתה מזהה את התמונה כמוני?"
"תמונה?" תהה פול בקול מבולבל.
"כן, מדובר בתמונת פשוט מרהיבה!" השיבה הברונית.
סטרייכר הגיש לפרידריך את זכוכית המגדלת בידיים רועדות, תגיד לי אתה מה אתה רואה כאן.
הפרופסור אימץ את עיניו ככל שיכל, "מדובר בספינת מלחמה כלשהי"
"כמובן שזו ספינת מלחמה…אבל איזו ספינת מלחמה זו?!" שאל, פניו קורנים מאושר בלתי רגיל.
"קשה קצת לומר…" התנצל פרידריך, שהעביר בינתיים את זכוכית המגדלת לידיו של פול.
"אני מוכן להישבע שראיתי את התצלום הזה כבר…אני זוכר מה הוא מתאר…אבל איפה לעזאזל הוא ממוקם במקור…" רקע הקולונל ברגליו.
עיניי השלישייה ננעצו בו במתח.
"בלי שום צל של ספק מדובר בקרב אקטיום!" פתח והסביר, "אחד הקרבות הימיים המפורסמים ביותר בהיסטוריה. בקרב זה ניצחו כוחותיו של אוקטביוס, לימים הקיסר אוגוסטוס, את כוחותיהם של אנתוניוס וקליאופטרה"
"וכי כיצד כל זה מתקשר לאבני החושן שברשותנו…" תהה פרידריך בקול רם.
רגע של שתיקה חצה את החדר מלווה במבטי השלישייה שליוו את תנועותיו של הקולונל.
"…המפתח לכל הסיפור הזה הוא כפי הנראה הורדוס…" שבר לבסוף את השתיקה. " הורדוס היה מלך יהודה בשנת שלושים ושבע לפני הספירה. בימיו הפכה יהודה לחלק אינטגרלי, גם אם אוטונומי, של האימפריה הרומית. הורדוס ידוע במיוחד במפעלי הבנייה מפוארים שיזם. שרידים למפעל הבנייה יוצא הדופן של הורדוס אפשר למצוא במצדה, מקום מרהיב בביצוריו, בו בנה לעצמו ארמון-מקלט. גם את נמלה האגדי של העיר קיסריה בנה המלך הורדוס, אך הפרט המרתק ביותר בביוגרפיה שלו שוכן כפי הנראה בעובדה שהיא הוא גם זה שבנה מחדש את בית המקדש העברי…"
"נשמע כמו טיפוס פעלתן ההורדוס הזה…אבל כיצד כל זה מתקשר לתמונת קרב אקטיום בה חזינו באבנים" תהה פרידריך.
"ובכן…אין לי שמץ של ספק שהתמונה שנשקפת מבעד לאבנים מקורה ביצירה של הורדוס. האמינו לי ששדדתי מספיק שרידים שהותיר אחריו הבחור הזה…כדי להיות כמעט בטוח בכך…" הוסיף בחיוך מתנצל.
"הייתכן שאותו קרוב מפורסם מתאר את בעצם ניסיונה של קליאופטרה לשים את ידיה על אבני החושן?" שאלה הברונית בעניין.
"תיאוריה מעניינת. קטונתי כמובן מלהשיב על שאלה זו. מה שכן ידוע לי זה שהקרב הזה הוביל גם לקיצה של התקופה ההלניסטית…זאת כיוון, שבעקבותיו, התאבדה קליאופטרה, שהייתה המלכה האחרונה של בית הלחמי"
"אתה פאקינג ערוץ ההיסטוריה" קילל פול, מתקשה כבר לעבד את כמויות המידע האקדמאי שזה עתה ספג.
"…יש לך אולי מחשב נייד?" פנה סטרייכר במפתיע לעברו של פול "אני יזדקק גם חיבור לאינטרנט".
פול, נבר בתיקו הקטן, שולף ממנו מחשב לוח כסוף, שמסך המגע שלו נסדק לכל אורכו.
"ספק אם הוא עדין עובד אחרי הנפילה. אבל אם כן, אזי החיבור הלווייני לרשת האינטרנט, אמור לעבוד גם כן…"
דקה וחצי של חרדה עברה על הרביעייה, בהמתינה לניסיון ההדלקה של המחשב. כשזה גילה סימני חיים, הושיט אותו פול מרוצה לידיו הנרגשות של סטרייכר.
דקה נוספת של מתח חלפה. זו לוותה בהקלדה זהירה על מסך המגע השבור של המחשב והסתיימה בקול תרועה רמה.
"תקראו לזה איך שאתם רוצים! אני קורא לזה סימן משמיים!" התפעל הקולונל.
אל מול פניו הצוהלים נתגלתה תמונתו המדוברת של קרב אקטיום במלוא הדרה. תחתיה נכתבו השורות הבאות, אותם תרגם הקולונל מעברית בעזרתו האדיבה של המחשב:
'הערב תיפתח במוזיאון ישראל התערוכה הגדולה ביותר מאז הקמתו וכותרתה: "הורדוס – מסעו האחרון של מלך יהודה." זוהי התערוכה הראשונה בעולם שעוסקת כולה בהורדוס, משחזרת את מסע ההלוויה שלו ומציגה את מפעל חייו. אחד הממצאים הנדירים בתערוכה הוא תמונה מחדר האירוח בארמונו של הורדוס, המתארת את קרב אקטיום – אחד הקרבות הימיים המפורסמים מאז ומעולם. בקרב זה ניצחו כוחותיו של אוקטביוס, לימים הקיסר אוגוסטוס, את כוחותיהם של אנתוניוס וקליאופטרה. התמונה נועדה לשמש נושא לשיחה בין הורדוס לבין המצביא וידידו של הקיסר אוגוסטוס, מרקוס אגריפס.'

"תאמינו או לא….אבל הכתבה הזו מתוארכת מאתמול!" ציין פרידריך בהתפעלות.
סטרייכר הנהן.
הברונית נטלה את אבן הרקיע, בהחזירה את התליון למקומו על גבי צווארה. "אז אנחנו טסים לישראל…" שאלה, מתלבטת עדין בין צהלה לנוכח הממצאים לדאגה בשל היעד הנבחר.
"שטים" השיב סטרייכר, "הרבה יותר בטוח"
"הייתי ממליץ לך לארוז מיד. אך כיוון שעוד לא פרקת יהיה זה כמובן מיותר…" הוסיף פול, מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה טרח לבקר בעצמו בארץ הקודש.
"הייתי ממליצה לך לשמור את ההומור שלך לעצמך" מלמלה הברונית חרש. נזכרת שוב באותו רגע מצער בו צנחה מזוודתה מהכדור.

שער שלישי
גריזים

פרק 24

קול הלמות הפטישים, שסרב עדין לגווע, הבריח את שפני הסלע עמוק אל תוך חוריהם. את קרני השמש, שמיאנו עדין להפציע, החליפו זוהרם של כמה עשרות נורות ניאון חזקות, שחוברו אל מקור המתח היחיד של האתר. שלושים ושניים חופרים משמונה מדינות שונות נלחמו יחד בכוח האדרנלין בעייפות. מרביתם יכלו לה עד כה, אך הערפילים הדקים, שכיסו את ראשו של התל המלאכותי, נשאו עימם אתגר חדש בדמותה של לחות, שהקשתה עוד יותר על אחיזת הכלים. גם אם איש מבין החופרים המנוסים לא התכוון להיכנע, יעשו זאת הנותרים במהלך הדקות הקרובות, בלית-ברירה.
במעמקי הבור המרכזי ניגב פרופסור מלצר את זיעתו הקרה, עדות לחרדת הקודש בה חפר. שום דבר שבנה המלך הורדוס לא היה רגיל, אך הרודיון היה בלי שום ספק הישג יוצא דופן, אפילו בקנה המידה הגאוני של אדונו. דלי אחר דלי הוצאו מתוך הבור ערימות העפר, שכיסו אותו במשך קצת יותר מאלפיים שנה. עם כל סנטימטר חדש שנחשף, גבר גם תאבונו של החופר.
"זמן! תנו לי עוד זמן!" קילל את האבנים בבקשו מהן את שלא יכלו לתת.
עוד יומיים בלבד נותרו עד לפתיחתה של התערוכה וגולת הכותרת שלה, חש, קבורה הייתה עדין כמה סנטימטרים בלבד מתחת לכפות רגליו. על כן משקיבל את הדיווח המבשר על תום הסולר בגנראטור, חששה כריסטינה, שליוותה אותו בצמידות, שיאבד את שפיות דעתו מרוב כעס.
"האור יפציע בעוד כשעתיים" פתחה בניסיון עקר, להרגיע מעט את זעמו, "בוא ננצל את הזמן למנוחה קצרה…לא ישנת כבר יומיים…הרי ברור לך שזה לא יכול להמשך כך"
מלצר שתק. עייף היה מכדי להתווכח איתה, אך מאידך נחוש היה מכדי לוותר עכשיו. הוא הפנה לה את גבו, מוסיף להלום סביב מסגרת האבן שחשף. לו רק יניחו לו כולם, חשב, אזי יוכל להמשיך להוסיף ולהתקדם בשקט.
אך כריסטינה מיאנה לוותר לו.
"פרופסור…" אמרה בשקט, מניחה יד חברית על כתפו, "בוא נעלה לשתות כוס קפה אחת ונחזור חזרה פנימה עם הנץ החמה"
בתשובה הגביר מלצר עוד יותר את קצב הלימת הפטיש שלו.
כריסטינה התרוממה על רגליה. רק כעת, משחדלה מבולמוס החפירה, יכלה באמת לחוש עד כמה כאבו עצמותיה. "ברור לך שאתה לא יכול לעבוד בחשכה מוחלטת"
"ברור לך שאת מפריעה לי!" גהר בה בחזרה.
היא משכה בכתפייה. "תבטיח לי רק שתתרחק מקצה הבור ההוא" הצביע בידה כמה מטרים הצידה, אל מקום בו נפער בור בהיקף של כמה עשרות סנטימטרים.
מלצר שתק שוב.
היה זה סימן מבחינתה להתחיל במלאכת הטיפוס. אם חישובי עמיתיה היו נכונים, יספיק הסולר לעוד דקות בודדות בלבד של עבודה.
* * *
כיוון שהרבה אפשרויות רלוונטיות לא נמצאו בנמל אדנה שבתורכיה, בחרה החבורה הקטנה להעפיל על גבי ספינת מסע נורווגית, שעשתה את דרכה לנמל אשדוד דרך לרנקה שבקפריסין. צוותה הקטן, שכלל שישה אנשים וברווז, בצירוף העובדה שרק אחד מביניהם היה דובר אנגלית, נדמה היה כדיסקרטי מספיק כדי לעמוד בדרישות ביטחון השדה המחמירות, שהציבו לעצמם.
כך או כך, סברו, מישהו כבר עלה על עקבותיהם. אחרת התקשו להסביר כיצד דקות ספורות לאחר שיצאו אל הים, כבר שטה בעקבותיהם יכטה קטנה, שומרת על מרחק ביטחון קבוע.
לאחר התייעצות קצרה הוחלט, כי לא יהיה זה נבון לערב את צוות הספינה בענייניהם, על כן, למרות סקרנותם, בחרו להתעמת עם סוגיית המעקב אם וכאשר יגיעו יחד אל החוף.
אף על פי שהייתה זו ספינת מסחר בהגדרתה היו תנאיה נוחה למדי. חלק מההסבר לכך קיבל פול מהקברניט, שהסביר, שהובלת נוסעים הנה דרך קבועה של הצוות להשלים מעט הכנסה בתקופות דחוקות בהן הסחורות דלות יותר. אחד המלחים התברר כטבח מוכשר המתמחה במאכלי ים, בעוד חברו האחר שימש כחדרנית מיומנת למדי, בספקו לא רק שירותי ניקיון יומיים, כאם גם כביסה וגיהוץ.
הברונית, שהתאבלה עדין על אובדן חפציה האישיים, הספיקה בינתיים לערוך מעט קניות בחנויות הנמל של אדנה וכעת השתנה מצב רוחה לחיובי בהרבה. חנויות אלה, אשר שימשו בימים כתיקונם את יורדי הים המחפשים מתנות זולות לבנות זוגן הרחוקות, כמו גם לזונות הקרובות מעט יותר, לא נודעו בטעמן המשובח של קנייניהם. למזלה הרב של הברונית יופייה הטבעי סייע לה להעלים פגם קטן זה. כך שמצב רוחה, כמו גם זה של הימאים שליוו אותם, באמת השתפר פלאים.
מי שהיה מעט פחות שבע רצון מההפלגה עצמה היה פרידריך. יומיים תמימים שהתה כבר החבורה על פני המים ומחלת הים, שאחזה בו ברגע בו הרימו עוגן, לא גילתה עדין כל סימני נסיגה. גם אם חש בחילה רצופה מן הרגע בו הקיץ, עד שהצליח לבסוף לעצום מעט עין, לא מסוגל היה יותר להישאר יותר ספון בתוך תאו. על כן העביר כעת מעט מזמנו על הסיפון, בקרב שחמט איתני כנגד פול.
פרידריך, שסבר תחילה שיהיה זה עניין של מה בכך להכניע את יריבו, גילה עד מהרה שזה התגלה כשחקן ערמומי, עקשן ומיומן במיוחד.
"הידעת ידידי שבשנת 1769 בנה הברון האוסטרו-הונגרי וולפגנג פון קמפלן את ה'טורקי', מכונה שידעה לשחק שחמט!" פתח פרידריך. האוויר הצח בצירוף קרני השמש גרמו לו להרגיש טוב בהרבה מתאו. על כן חש גם צורך להשלים מעט פערים עם חבריו להפלגה.
פול הנהן בראשו באגביות. עסוק היה באותו הרגע בניסיון להיחלץ ממט-הסנדלרים, שכפה עליו יריבו. על כן סבור היה בוודאות, שמטרתם העיקרית של דבריו, הנם לבלבל את האויב. מלבד זאת נשמעו לו דבריו של פרידריך כמו קשקוש אחד גדול.
"המכונה התפרסמה בכול רחבי אירופה של אותה התקופה ואפילו בארצות הברית! היא אפילו גברה על יריבים מפורסמים כמו בנג'מין פרנקלין ומיודענו נפוליון בונפרטה בכבודו ובעצמו!"
"סיפורי הסבתא שלך לא יצליחו להוציא אותי מהריכוז!" גהר בו פול, מחליט באותה נשימה שכנראה יהיה זה הסוס שיציל אותו.
"ניסיונות שונים ניסו לגלות את דרך עבודתה של המכונה ולהוכיח שמדובר בתרמית…אך כל ניסיונות אלה כשלו." המשיך פרידריך בשלו, "סוד המכונה נתגלה לבסוף רק לאחר שהמכונה נשרפה כליל בשנת .1854 בתוך המכונה, ישב שחמטאי מנוסה ששלט במהלכי ה'טורקי' בעזרת מערכת מכאנית מתוחכמת שגם הסתירה אותו מהקהל הספקן שבחן אותה מבחוץ"
הוא עצר לרגע, בוחן את הבעת פניו של חברו, שהעידה שגם אם שמע את דבריו היטב לא ממש טרח להקשיב להם, "שח-מט אגב…" הוסיף, רוכב עם הצריח שלו על גבי הסוס, שזה עתה דהר.
"מנוול!" סינן פול, מתאפק שלא להפוך את לוח המשחק על גבו.
שנים של אימון מאומץ בסוכנות גידלו פלאים את סבלנותו, אך נכשלו מלגלות שיפור ולו הקל ביותר במזגו החם כל שהתפרץ כל אימת שנכשל במילוי תפקידו.
"זהו סיפור אמיתי" הגן פרידריך על כבודו.
"כן, כן" השיב פול בחיוך מפויס, "…אם יש משהו שהמסע בחברתך גרם לי לפקפק בו יותר מכול זהו הגבול הדק בין אמת לבדיה"
"כן, שמתי לב שהמסע הזה מכביד עליך במיוחד…"
פול חייך. התיימרותו של פרידריך להכיר אותו שעשעה אותו.
כהרגלו בחר במתקפה כצורת ההתגוננות הטובה ביותר "שאלת את עצמך לאחרונה מה אתה בכלל עושה פה?"
"אני עושה זאת כמעט בכול בוקר…" הודה פרידריך בחיוך רפה. בעודו מדבר חזרה הבחילה המעיקה להזדחל במעלה גרונו, "כל ימי חיי חלמתי על הרגע הזה…בו אצא סוף סוף מהאקדמיה ואנסה לפענח בעצמי סודות אודותיהם לא כתבו אחרים…אבל כעת, משכל זה באמת מתרחש, קשה לי מאוד להאמין שאחווה את המסע הזה עד סופו"
"ומדוע אתה סבור כך?" תהה פול.
פרידריך לא מיהר להשיב. ככל שהתקדמה שיחתם כך התפשטה גם תחושת הבחילה והסחרחורת שאחזה בו. במקביל אחז בו לפתע גם צער, שמילא את קולו העייף בכבדות נוראה.
"די ברור לי שאהפוך לנטל ממש בקרוב. יכולותיי הפיזיות המוגבלות אינן באמת בנויות להרפתקאות מהסוג הזה…בהם אתה לא רק הציד אלה גם הניצוד"
פול שתק. גם אם הסכים עם תכלית דבריו של בן-שיחו, סבר שיהיה זה נבון כמו גם הוגן, לאור מצבו התשוש, לנסות מעט לעודד אותו, "עמדת עד כה בגבורה באתגרים הרבים שהעמידה לנו הדרך. גם אם סבור אני, שהרע ביותר עוד לפנינו, אין לי ספק, שתוכל לתרום לנו מהידע הרב שברשותך"
"אתה איש טוב אבל שקרן גרוע" חייך פרידריך את החיוך הרחב ביותר, שהצליח עדין לגייס.
מבטו בחן כעת את צמד האוהבים הצעיר, אשר ככול שחלפו הימים, נאות להפגין את חיבתו בצורה פומבית יותר ויותר. כשחזר סוף-סוף לדבר קם כבר פול על רגליו על מנת ללכת, "אם להיות כנה…אני מוצא הצדקה פשוטה יותר לנוכחותי כאן מאשר לזו שלך. כל חיי רדפתי באקדמיה אחר מסתורי העבר. על כן הזדמנות שכזו לשים את ידי על אחת מהתעלומות הגדולות ביותר, שאי פעם נכתבה, איננה בחירה כה תמוהה עבורי…דווקא זו שלך, לשים מאחור קריירה מבטיחה…לצאת כנגד החוק ועוד לגרור לתוך המרדף ההזוי הזה שניים מטובי אנשיך…" התריס פרידריך, בהרימו במאמץ רב את ראשו הסחרחר כדי לבחון את עיניו של חברו, "אני סבור שעוד הרבה לפני אתה הוא זה שחייב תשובות"
למשמע דבריו הנוקבים הרצינו מאוד פניו של פול. כשידבר שוב מבטו נעוץ היה הרחק במקום בו נפגשו השמיים במי הים הסוערים.
"בניגוד אליך ידידי הדחקתי שאלה זו עמוק מתחת לשטיח. תשובה טובה אין לי. אבל רגשות אשם לא מעטים דווקא יש לי. התרגלתי לחשוב על עצמי כבן אדם החופשי ממחויבויות. הייתה זו בין השאר גם הסיבה לגירושיי כנראה. אבל עצם העובדה שגררתי אחרי הפעם, היישר אל תוך עין הסערה, שניים ממיטב הסוכנים של הארגון בהחלט מדירה שינה מעיניי"
"חשבתי שמצפון זו פריווילגיה בעבור אנשים כמוך." השיב פרידריך בסלחנות.
"עד כמה שהדבר ישמע לך אירוני חלק נכבד מאימוני הסוכנות עוסק בדיוק בנטרול הגורם האנושי המעיק הזה. כנראה שמי שהדריך אותי נכשל"
"אם לשפוט על פי צמד תלמידך שעל הסיפון, אזי הייתי אומר שגם אתה לגמרי נכשלת…" עקץ אותו, "אחרת איך אחרת היית מסביר את נכונותם לנטוש הכול מאחור ולהמשיך יחד איתך אל עבר הבלתי נודע…"
פול חייך. אף על פי שניסה בכול מאודו להתחמק עד כמה מעיסוק בסוגיה מטרידה זו, שמח מאוד כעת על ההזדמנות שניתנה לו להפוך בה, "איש חכם את פרידריך ידידי, אך טועה אתה בהבחנה שלך. אלכס ואריק נמצאים כאן כעת לא בגלל שהם סבורים, שהמטרה אחריה אנו רודפים מוצדקת יותר מהוראות מפקדם, בדיוק כמוני רבות השאלות במוחם מאשר התשובות"
"אם כך…מדוע בחרו בכל זאת להצטרף?" תהה פרידריך. בעוד הים תחתיהם הלך ונעשה סוער. מה שגרם לו לקוות שיצליח להחזיק את תחושת הבחילה בפנים, לפחות עד שיסיימו את שיחתם המרתקת.
"לאלכסנדרה ולאריק ישנו מכנה משותף אחד ברור, מלבד היותם שניהם סוכנים מעולים. שניהם סובלים ממחסור חמור בדמות אב." השיב פול. סוקר את שניהם בחיבה. "מה שהופך כמובן את נטל אחריותי לכבד עוד יותר"
פרידריך הנהן בהבנה. גם אם רצה מאוד להמשיך את שיחתם המרתקת, מצא את הדבר כעת בלתי אפשרי. זאת כיוון שפרץ בלתי נשלט של קיא שלח אותו אל עבר המעקה, בחפשו אחר מקום מכובד יותר להתרוקן.

"שניגש אליו?" תהתה אלכס מרחוק. רכונה הייתה על ירכתי הספינה, גופו של אריק נשען מאחוריה.
"פול איתו" השיב אריק, שעסוק היה בללטף את שערה הזהוב מאחור. מתענג היה על כל רגע נתון בחברתה ועל כן לא נאות בקלות לוותר עלייה. "חוץ מזה נראה לי שעדיף שיחזור למטה אל התא. על פי הסערה שמתקרבת מה שחווינו עד עכשיו היה בסך הכול קדימון"
אלכסנדרה המהמה קלות לאות הסכמה. במקביל כמעט ועצר את נשימתו למראה יופייה הפראי. שערה המתבדר ברוח שיווה לה מראה כמעט אלוהי.
"אתה חושב שהיאכטה שמאחורינו בנויה לסערות מהסוג הזה" שינתה את מיד את הנושא. שמחה על כך, שסיפק הסביר מניח את הדעת, מדוע יכולים היו להישאר נעוצים במקומם.
אריק שתק לרגע. תוהה האם נבון יהיה לשתף אותה במחשבותיו. היכרותם הייתה קצרה מדי, אך משיכתו העזה אליה גברה גם על אחרון ספקותיו.
"הקלות בה הנחנו לה לעקוב אחרינו היא שבאמת מטרידה אותי"
אלכס הסבה אליו את מבטה. ניכר היה בעיניה הכחולות שלא ירדה לסוף דעתו. "אתה אולי שוכח שאנחנו לא נמצאים בדיוק בשליחות רשמית של הסוכנות. הספינה הזאת, הצוות שלה, שום פרט כאן לא ממש אידיאלי"
"כן….אני מניח שאת צודקת…ובכול זאת התנהגותו של הקולונל איננה לגמרי ברורה לי" השיב. מגביר בתוך כך את אחיזתו במעקה. בעוד דקות בודדות תשיג גם אותם עין-הסערה. טיפות ראשונות של גשם כבר החלו זולגות על הסיפון.
"ניסיתי גם אני לעמוד על קנקנו מהרגע הראשון שנפגשנו…ואני חייבת לציין שככל שעובר הזמן אני חשה שאני פחות ופחות מכירה אותו…" הודתה אלכסנדרה. הרעידות שבגופה מתגברות, ככל שהתגברה הרוח.
"גם על הפרידריך הזה אני לא ממש סומך. מאחורי המראה החביב הזה שלו מסתתר לפי דעתי הרבה יותר משנגלה לעין." הוסיף.
"פה אני קצת חייבת לחלוק עליך. הוא נראה לי טיפוס לגמרי בלתי מזיק. אני האמת מופתעת קצת שהוא שרד את הדרך עד כה. לפעמים אני חשה אצלו כאילו הוא סבור שאנחנו משחקים באיזה משחק ילדים ולא באמת נמצאים בסכנת חיים. אם יש מישהו נוסף שמטריד אותי…זה דווקא פול…"
"פול…??" תמה אריק בקול רם, "את ודאי צוחקת עלי…הרי שנינו מכירים אותו אישית כבר שנים…"
אלכס השהתה מעט את תשובתה. ניכר היה על פניה, שעשתה סדר בדברים, בטרם דיברה שוב.
"סיפרתי לך על החקירה המשותפת שהייתה לנו בברצלונה?"
אריק קימט את מצחו במבוכה קלה. "ברצלונה…לא ידעתי שהייתם שם יחד…"
"ובכן הייתה שם איזו תקרית קטנה…כביכול שולית…אך כזו שגרמה לחושי להתחדד מאוד. הוא ידע על מיקומה של איזו דלת סתרים מבלי שנתן לכך הסבר מניח את הדעת…" סיפרה.
"בקצב הזה עוד נצטרך לשים את מבטחנו בברונית" צחק במבוכה, "אני מקווה שלפחות האחד על השני אנחנו יכולים באמת לסמוך"
אלכס הסבה את גופה לאחור, פניה פוגשות את פניו. "אני סומכת עליך אפילו בעיניים עצומות" אמרה. עוצמת את עיניה על מנת לצלול פנימה, עמוק אל תוך פיו. לשונה הזריזה חקרה אותו כעת ביסודיות מבפנים החוצה.
היה זה רגע קסום במיוחד בו נעצר לרגע הזמן שוב מלכת. גופם המשולהב נכרך האחד סביב השני. ריחה המשכר מילא את אפו בתשוקה. תחושת ביטחון ממלאה אותה. לו רק יכלו להישאר כך עוד כמה דקות, חשבה, יתמלאו מצבריה מחדש.
כשפתח שוב אריק את עיניו כעבור מספר דקות, הבחין מרחוק כיצד נטתה הסירה הקטנה שבעקבותיהם על צידיה.
"…אני חושב שכדאי שניכנס גם אנחנו פנימה" אמר, לאחר שסבר שהצליח להשיב לה כגמולה. "גם אם יצליח הזנב שלנו לשרוד ספק רב אם יצליחו לשמור על עקבותינו" פסק, מושך את צמד ידיה הקפואות בעקבותיו.

ספונה בתוך תאה חשה הברונית את הסערה המתגברת, מתקשה מאוד לשמור על קור רוחה. מוטרדת הייתה גם מעמידותה של ספינת הסוחר הקטנה. אך תחושה זו הייתה כעין וכאפס לעומת סערת הרגשות שהשתוללה בתוכה. כמו לביאה הכלואה בתאה הסתובבה מצידו האחד התא אל צידו האחר, מנסה להשליט מעט סדר במחשבותיה.
דקות ספורות בלבד חלפו מאז נטרקה הדלת ובכול זאת חזרה אליה אחת לכמה דקות, מוודא את טיב נעילתה. פעם אחר פעם שחזרה בראשה שוב את תוכנו של הביקור הקצר שחוותה, מוודא שאיננה מחמיצה שום פרט, מנסה להשליט סדר בראשה.
במשך דקות ארוכות פשטה ולבשה שוב את המעיל החדש שזה עתה רכשה, מתלבטת האם היה חם לה או דווקא קר. לו רק נתנה דרור למחשבותיה אזי הייתה מוכנה להישבע שהיא פשוט יוצאת מדעתה.
מה ששבר לבסוף את מעגל הקסמים בו נשבתה הייתה נקישה חלשה בדלת, שגרמה לה לעצור באחת את שטף מחשבותיה.
"אינני לבושה" השיבה, לאחר התלבטות קלה, במהלכה החליטה, שהספינה קטנה מידי מכדי שיניחו לה מבלי סיבה.
"מצוין, אם כך אתפשט גם אני!" נשמע קולו המבודח של הפרופסור מעברה השני של הדלת.
"אני מעדיפה להיות לבדי…" השיבה נחרצות. מודעת לכך, שאם יש בכול זאת אדם אחד בספינה כולה איתו הייתה מוכנה לחלוק את תאה ברגעים אלה, היה זה הוא.
"אם כך סלחי לי…" נשמע קולו המתנצל מעברה השני של הדלת.
היא היססה רגע, בסופו ניגשה על מנת להסיט את הבריח.
עד שפתחה את הדלת כמעט ונעלם כבר פרידריך מעבר לפינת המסדרון הקצר.
"אולי בכול זאת אשמח לקצת חברה" קראה לעברו. שמחה לגלות ששמע אותה.
"את נראית מוטרדת!" פסק ברגע בו צעדו יחד שניהם אל תוך תאה.
"ואתה נראה זוועה!" התריסה בו חזרה במפגיע, "רצית משהו…?" שאלה מתיישבת על גבי מיטתה.
"ובכן….תהיתי לשלומך…" פתח, מתנדנד מצד לצד עם כל גל שהכה בספינה, "אכפת לך אגב שאשב…אני לא מרגיש כל כך טוב…"
יוז'יני החוותה בידה הצנומה על עבר הכיסא היחיד שהיה בחדר, "שב רק סגור מאחוריך את הדלת בבקשה" ביקשה.
פרידריך ציית.
"אמרתי לך שאתה נראה נורא…לקחת משהו?"
"לקחתי…זה לא ממש עוזר…" השיב, שמח על כך, שעם התיישבו הסחרחורת שבראשו שכחה קצת, "הכול בסדר?" התעקש שוב, לאחר שנרגע קצת, "כולך רועדת…"
היא התנשמה עמוקות. גופה הטמיר והזקוף שמר על מראהו האצילי גם בתוך שמלת הערב החושפנית והזולה למראה, שלבשה כעת לגופה, "אם אומר שאני מוטרדת תהיו זו כמובן לשון המעטה…בימים זה המרדף המטורף הזה אחר אבני החושן ובלילות זו אחותי… אוסקרינה הבאה אלי בחלומותיי…" כשביטאה את שמה של אחותה, שם לב פרידריך, שרעד קולה.
"הייתן קרובות?" שאל. תוהה האם יהיה זה ראוי במעמד זה להניח את ידו על גבי ידה במטרה לנסות ולנחמה מעט.
"קרובות??" נחרה בבוז, "היא שנאה אותי שנאת מוות ואני תמיד פחדתי ממנה באותה המידה… אבל העניינים בייננו התחילו ממש להתדרדר, כשאחותי איבדה את התליון שלה, זה שעליו מונחת הייתה אבן השאול…מאז ניסתה כבר אין ספור פעמים לשים את הידיים שלה על התליון שלי"
"לא סיפרת לי מעולם כיצד איבדה אחותך את התליון…" אמר פרידריך, שהיה מודאג אומנם ממצבה השברירי, אך סקרנותו הניעה את לשונו בצורה נחושה מרחמיו.
"שקיעתה של עיר הולדתנו במים לאחר התפרצותו המפתיעה של הר הגעש, גררה אחריה כאוס כזה במהלכו גם איבדה אחותי את השרשרת…"
היו לו לפרידריך עוד צרור גדול של שאלות בנידון, אך משהבחין במצוקה הרגעית שגילתה, העדיף לחזור ולהתמקד דווקא בה. "בגלל זה בחרת להתרחק עד אוקספורד."
"זו הייתה אחת הסיבות. אבל גם שם היא לא ממש הניחה לי. לילה אחד אפילו הופיעה שם בעצמה וניסתה לתלוש את התליון מהצוואר שלי…"
"ומה מנע ממנה מלהצליח…" תמה פרידריך, "על פי תיאורייך היא הייתה חזקה ממך פיזית בהרבה"
"עד היום אני לא ממש בטוחה…אבל מאז גם למדתי שבלתי אפשרי להסיר את התליון מהצוואר שלי בניגוד לרצוני" השיבה ברעד, בעודה ממששת את קדמת צווארה.
"את בסדר??" שאל פרידריך, שהבחין שככל שהוסיפה ושפכה את ליבה, כך נעשתה המלאכה בידיה קשה יותר.
הוא התקרב אליה מתיישב על קצה המיטה.
מבלי לומר מילה נוספת כרכה הברונית את ידיה מסביב לגופו. מצמידה אותו חזק אל תוך גופה הגרום. "אודה לך אם נסיים את שיחתנו כאן" אמרה כעבור דקה. שער העורב השחור שלה גלש מעבר לגבו עת צנח ראשה התשוש על כתפו.
"שאשאיר אותך לבדך?" שאל.
היא הנידה בראשה לשלילה. "אשמח רק אם לא נוסיף עוד לדבר" אמרה.
פרידריך ציית שוב, עוטף אותה בידיו הגדולות.
לו רק הייתה מעט פחות אצילית, חשב, אזי היה מרשה לעצמו להיות קצת פחות ממלכתי גם כן.

כל אותו הלילה הכתה הסערה הקשה בספינת הסוחר הקטנה ללא רחם. גלי הים הגואים נשאו אותה מעלה ואז טרקו אותה שוב למטה, כאילו הייתה עשוית קרטון. מידי פעם הכה גם הברק, שולח את קרניו הקטלניות במורד אחד התרנים. צמד סירות ההצלה, שניטלו על גבי הדפנות, היו הראשונות לשלם את המחיר. בזו אחר זו מצאו את דרכן אל תוך המים, צוללות לקרקעיתו של הים הגועש.
כל אותו הזמן ספונים היו בבטן האונייה נוסעיה, מתפללים איש איש לאלוהיו שיבוא להושיע. נאחזים היו פיזית בכול מה שרק היה ניתן, מבטיחים מיני הבטחות שונות ומשונות לזה שיאות להצילם. כה עוצמתית הייתה החוויה, שהיו כאלה מבין המלחים, שהספיקו להמיר את דתם יותר מפעם אחת, בתקווה שימצא כבר גואל.
שמונה שעות תמימות היטלטלו נוסעיה בין חיים ומוות, בין שמיים לארץ, בסופם דעכה הסופה לאיטה. ענניה הכבדים ממים נפוצים לאיטם לכל עבר.

בוקר המחרת היה יפה מהצפוי. הרוחות והגשם שכחו. שמש נעימה ליטפה את הסיפון כאילו ליל האתמול היה רק חלום בלהות.
פול טיפס אל גשר הפיקוד. שם מצא את קברניט הספינה נושא את מבטו אל עבר האופק. המראה התשוש של פניו הסגיר כמעט את הכול.
"עד כמה המצב שלנו חמור?" דרש פול לדעת, משהתפנה מעט הלה ממלאכת בקרת הנזקים, על מנת לגלגל לעצמו סיגריה.
"אתה מסוג הטיפוסים המעדיפים לקבל את החדשות הטובות קודם או דווקא את אלה הרעות?" חקר חזרה, בעודו מחלק הוראות לצוות המלחים, שהתרוצץ מסביבו.
פול היסס מעט, מסמן לקברניט שיאות לגלגל בינתיים אחת גם בשבילו.
"תמיד שנאתי את השאלה הזו…אבל אני מניח שלפחות הפעם אעדיף לקבל תחילה את החדשות הטובות."
"קודם כל שרדנו." השיב נושף לא מעט אוויר, "גוף הספינה לא ניזוק אנושות ואני מאמין שנצליח להשלים איתה את המסע לפחות עד לרנקה"
"והרעות?" דחק בו פול.
"איבדתי את אחד מאנשי" פתח, נושא את מבטו הרחק אל עבר האופק, מקום אליו הסתלקה הסערה, "סירות ההצלה אינן וגם מיכל המים המתוקים ניזוק…מה עם אנשיך?" שאל מפנה לראשונה את מבטו לעברו של פול.
"כולם תשושים אך חיים"
"כולל הפרופסור?" חקר, "עוד לפני שהסופה הזו החלה חששתי שלא יצליח להשלים את המסע…"
"כן. גם הפרופסור שרד. באורח פלא נדמה כאילו הסערה אפילו גמלה אותו ממחלת הים." צחק פול, "שלומו בהחלט סביר."
"יפה. אם כך כל מה שנותר לנו הוא לבצע קבורה ימית נאותה לפיטר ולקוות ששאר אנשינו יחזיקו מעמד גם ללא מים מתוקים"
"מתרגלים לזה?" שאל, נוטל את הסיגריה מידיו של בן-שיחו.
"אם אתה מתכוון לסערות אז כן. אבל זו לא הייתה סערה רגילה כמעט בשום מובן" השיב, מצית את הסיגריה של פול, "ראשית היא לא הוזכרה בשום תחזית.. ובדקתי יותר מאחת לפני שיצאנו אל הים. שנית גם כשהתקרבה כבר היא לא הופיעה באף אחד ממכשירי המדידה על הסיפון…" מצחו של פול נחרש קמטים, "אבל הדבר הכי יוצא דופן היה העוצמה בה הכתה…מעולם לא חוויתי סערה בעוצמה כזו בים התיכון." פסק, בוחן את שמי התכלת אשר לא הסגירו ולו רמז לשהתחולל כאן רק לפני שעות ספורות.
פול שתק, מתלבט האם חכם יהיה להמשיך ולחקור בנושא בפורום הנוכחי. "אני מניח שבשעת הצורך מעט ים יהוו תחליף הולם להרטבת הגרון" אמר לבסוף, שואף את טבק הסיגריה הדקה עמוק אל תוך ריאותיו.
הקברניט צחק. "שתיית מי ים לא רק שלא תועיל כאם גם תזרז מאוד את התייבשותו של הגוף. במי ים ריכוז מומסים כפול מזה שהשתן שלנו מסוגל לפנות. על כן על כל ליטר מים שתשתה ייצר הגוף שלך כפול שתן על מנת לנסות ולסלקו…"
היום שעלה באופק נראה בהיר ונעים במיוחד. פול מצא בכך נחמה לא קטנה. "אם כך עדיף שנחסל קודם את חבית השיכר שבבטן האונייה" חייך פול, "כך לפחות נוכל להתייבש עם חיוך על הפנים".

אותו הלילה הוטלה גופתו של פיטר אל הים, כשהוא עטוף בסדין לבן אשר נקשר אל גופו היטב במספר מקומות. לחזהו הוצמד ספר תנ"ך, בו טרח לעיין לעיתים רחוקות בלבד, לצד צרור קטן של תמונות ובהן הקדשות אישיות ממבחר הזונות האהובות עליו בכול נמל. בזכות המרחק הרב מן החוף, בו עדין שהו, יכולה הייתה הקבורה להתבצע ללא התניות מיוחדות. זאת כיוון שבמדינות שונות קיימים חוקים המגבילים את היכולת לערוך קבורה בים, בעיקר בכול הנוגע להטלת גופות שלמות למים. צוות הספינה נפרד מהמלח הצעיר בשירה נורווגית מסורתית, שלוותה במספר לא מבוטל של כוסיות שיכר.
אף על פי שלא הבינו מילה מהנאמר, יכלו פול וחבריו לנחש, שבניגוד למקובל במעמד, מדובר היה בשיר עליז במיוחד.
עשרים וארבע השעות הבאות התקדמו על מי מנוחות. כך שלמעט העובדה שגרונם מעט התייבש יכולה הייתה החבורה להתרווח על הסיפון וליהנות משארית ההפלגה, שעוד נותרה עד שיעגנו בנמל בקפריסין. למעשה, להוציא אולי תקרית קטנה, בה אחז אחד המלחים השיכורים בהגה וגרם לה לחוג על מקומה במשך מספר דקות, היה זה שייט תענוגות של ממש, כזה שהצליח לסיים את המסע הסוער בטעם טוב.

פרידתם הייתה קצרה. דמי הנסיעה הנוחים שולמו במזומן על ידי סטרייכר, שהתעקש להשאיר גם פיצוי הולם בעבור הנזקים, שנגרמו לספינה.
פול לחץ את ידו של הקברניט בחום, משדלו לגלגל בעבורו סיגריה אחת אחרונה לדרך.
בעוד זה משלים בעבורו את מלאכת הגלגול, פנה הלה גם אל ליבו. "אודה לך אם תוכל לשמור את תיאור המטען המיוחד שהובלת לעצמך" פתח, מחפש את עישוניו השחורים של הקברניט. אם לא תועיל בקשתו, סבר, היא ודאי גם לא תזיק.
"את מילתי תקבל." השיב באגביות, "אך דע לך שאין היא זו שצריכה להדאיג אותך…". הוסיף, מחווה במרפקו לכיוון שמאל. שם, במרחק של כמאתיים מטרים מהם, נקשרה כעת יאכטה קטנה וחבולה את המזח.
פול הנהן ובתוחבו את הסיגריה הקטנה לפיו, נחלץ אל עבר חבריו המחכים.
* * *
עד עצם היום הזה ניטש ויכוח לא קטן בדבר מקור השם טהראן. לצד אלה הסבורים שמקור השם הוא במילה טירן, שמשמעותה – מקום מושבו של האל טיר, ישנם גם כאלה הסבורים שמקור השם דווקא במונח "מקום חם" או "מורדות חמימים". כך או כך קיימת עובדה אחת עליה קשה לחלוק בבירה והיא רמת זיהום האוויר הכבד ממנה היא סובלת, במשך מרבית ימות השנה. כמחצית מהתעשייה האיראנית מרוכזת סביב העיר. עובדה המקלה על תושביה למצוא עבודה כמעט באותה המידה בה מקשה היא עליהם אחר-כך לנשום. כך שבנוסף לחובת כיסוי הראש לנשים, הנאכפת על ידי השלטונות המקומיים בקנאות רבה, נאלצים גם רבים מתושביה לכסות את פניהם מבחירה.
בעבור שלושה גברים לפחות הייתה נטייה זו, לחבישת מסיכות, ברכה. בפנים מכוסות הם נעו כעת רגלית, פורקים את הציוד מעכוזה של מכונית מסחרית חונה. מבעד לערפיח הכבד שאפיין את שעות הצהריים יכול היה התצפיתן מביניהם כבר להבחין ביעדם. במרחק כמה עשרות מטרים ממקום פריקתם התנשא בנין משרד החוץ המקומי הומה האדם.
בתוך אותו הבניין לגם זיאד רפסאנג'אני את כוס התה שלו באיטיות, מתרפק על כמה דקות של שקט בטרם ישוב אל הקרקס, שהתנהל סביבו. הרגלו הוותיק להמתקת כוס התה שלו בשלוש כפיות סוכר צרב אומנם שיניו, אך סיפק לו גם סוג של נחמה. כמו כל אחד משלוש מאות שישים וחמישה הימים האחרונים, גם היום הזה, לא עמד להיות עוד יום שיגרתי במשרד.
רפסאנג'אני לקח זאת בחשבון, כשקיבל עליו את תפקיד מנכ"ל החוץ האיראני, ביום בו בלעה האדמה את קודמו. לו רק הייתה מתאפשרת חפיפה מסודרת יותר, חשב, אזי היה לומד לפחות את שמותיהם של אדוניו.
בעודו לוגם את הנזיד המתוק בחן בבהלה את שעון המחוגים שעל ידו. אחרי רופא שיניים טוב, זמן היה הדבר שחסר לו יותר מכול.
היה זה טרטור הטלפון השולחני שלצידו, שקטע את חוט מחשבתו. עד כמה שהעריך את מסירותה של מזכירתו, העברת שיחות בשעת התה שלו הייתה בעלת משמעות אחת משתיים. חירום או פיטורים.
"אני חושבת שכדאי שתרד למטה אדוני" התנצל קולה הנשי מעברו השני של הקו, "העניינים שם יוצאים מכלל שליטה!"
רפסאנג'אני נטל במהירות את ז'אקט חליפתו, משחרר מעט את אחיזת עניבתו החונקת. פחות מעשרים דקות נותרו, עד השעה בה אמורים להגיע אורחיו המכובדים, והמצב כפי הנראה לא יכול היה להמשיך ולהידרדר עוד יותר.
הכול החל כשבמרתפי אחד הגנזכים חלפה חולדה על פניו של אחד המתייקים. בעודו מסרב לייחס לכך חשיבות גדולה הופיעו בזו אחר זו חולדות נוספות, בזוחלן תחת ובמעלי המדפים. חלפו שניות מועטות בלבד וריצפת המרתף כולו רחשה זנבות ושפמים. בעודו ממהר אל עבר פתח היציאה, במטרה לאטום את אפשרות מעבר המכרסמים אל תוך אגפים נוספים, גילה שלא רק שאיחר את המועד, זרימת הרמשים הנסים נעשתה כעת דו כיוונית וכללה גם כניסה שלהם דרך דלת המסדרון. כעת הייתה זו רק שאלה של זמן, עד שקולות צרחה נשיים, יבשרו על התפשטותו של הפגע גם לאגפים נוספים לרוחב המרתף. עד שהספיק רפיק אבן-ג'אן לומר שש-בש כבר נפוץ הנחיל המשופם לכל עבר. שולח נשים לכיסאותיהם וגברים לאחוז בכול הבא ליד.
סמוך למרתף הגנזך, מקום בו מוקמה מערכת האוורור של הבניין, סיים רפאל את מלאכת פתיחת הארגזים. כמה עשרות חולדות, מתוך המאות שזה עתה שיחרר, רחשו עוד לרגליו בטרם התפזרו גם הם בקול צפצוף דק אל תוך החשיכה. בעודו נזהר שלא לרמוס בטעות דבר, בחן את טיב לפיתת תניני הנחושת בכבלי הטלפון, מוודא שוב גם את זהותם של הכבלים אליהם הם חוברו. כמה זמן יארך עד שיואיל בטובו מנהל האחזקה של הבניין לבצע את השיחה לא ידע, אך חלון הזמנים שברשותם היה כרגיל קצר מאוד.
עשר דקות אחר-כך כבר חבר לצמד שותפיו, שהתקדמו אל עבר שער הכניסה לבניין. כבר מן הרחוב ברור היה שהחלק הראשון בתוכניתם עמד בציפיות. יושבי חלק נכבד מהמשרדים יצאו אל הרחוב בעוד מרבית הנותרים מתרכז בקומת הכניסה. כמה עשרות נשים אחוזות בהלה החליטו כי מבחינתם יום העבודה הזה לגמרי הסתיים, בעוצרן במורד הרחוב מוניות. לא מעט מתוכן תסרבנה לחזור שוב למקום העבודה הזה לעולם.
"תעודות מזהות בבקשה!" גהר בהם השוער בכניסה. מסרב בתוקף להצטרף להתרגשות, שאחזה בעמיתיו, לנוכח האיום המזדחל. מבטו הרציני בחן את העיניים אשר ניבטו מעבר למסכה ,שחבש כל אחד מאנשי מחלקת התברואה, שלפניו.
"כמובן…" השיבה לו הדמות הסמוכה עליו ביותר, בסמנו לחבריו לפעול כמותו.
הם הניחו את תיקיהם על גבי הקרקע, שולפים בזה אחר זה את תעודות הזהות. דקה תמימה חלפה והשומר הוסיף עדין לבחון את הפרטים, מבלי שהבעת פניו החתומה תשתנה. על פי הברק שאחז בתעודות, נדמה היה לו שכולן הונפקו זה עתה, פרט זה עורר את חשדו המיידי.
ככל שיכל השתדל להסוות את פליאתו מהתגלית המפלילה. לאחר התלבטות שערך עם השומר הנוסף שלצידו, כיצד עליהם לפעול, הדף אותם בעדינות לאחור, נועל את שער הכניסה בפניהם המופתעות.
"תאלצו לחכות כאן." פתח, "אשוב בעוד כמה דקות".
הוא נטל את שלושת התעודות איתו, נעלם אל תוך דלתות הבניין הפתוחות.
מבטם של רפאל ומיכאל ננעץ הישר בעיניו החכמות של דניאל. נדרשה כאן החלטה מהירה האם להישאר במקום ולהסתכן בחשיפה, או שמע לנצל את הרגע בו הושארו לבדם ולהסתלק לאחור, אל תוך הרחוב העמוס. בעודם משתהים מלהחליט, הופיעה בפתח חזרה דמותו של השומר הזריז, מלווה בגבר נוסף, שהזדהה בפניהם כמנהל האחזקה של הבניין.
"הגעתם מהר…אפילו הייתי אומר מהר מידי…" פתח, סוקר את השלישייה עטוית הסרבלים הלבנים בעניין.
"כן," השיב דניאל, "זוהי כבר הקריאה השלישית שלנו הבוקר…היינו בדיוק בדרך חזרה…לא רחוק מכאן כשהתקשרת"
"תורידו את המסכות ותפרקו את התיקים שלכם כאן" התערב השומר החרוץ, בהצביעו בתקיפות אל עבר שולחן הבידוק.
רגע מתוח במיוחד חלף, במהלכו היססו עדין השלושה מלציית.
מבחין בהיסוס התקרב השומר אל עבר דניאל, שולח את ידו על מנת למשוך במו ידיו את המסכה מעל פניו.
"תעביר את התיקים שלהם בשיקוף ותכניס אותם מיד!" קטע את תנועתו מנהל האחזקה הלחוץ. נעלו השמאלית בועטת במקביל בגופה המזדחל על הרצפה של אחת החולדות.
"אני מעדיף לחקור אותם קודם" התעקש, מתקשה להסתיר את מורת רוחו מההחלטה.
"ייקח אותם ואתכם השד!" קילל, מניח בחזרה בידיו של השומר החשדן את צרור תעודות הזהות.
"אם יורשה לי אדוני…זה ייקח שתי דקות בלבד להריץ עליהם חיפוש גופני מהיר…" ניסה להתעקש שוב.
"שמעת אותי!" גהר בו. פונה בחזרה לעברו של הגבר במסכה "יש לכם בדיוק רבע שעה לסיים כאן…אם אחר כך אמצא כאן אפילו חולדה אחת, גורלכם יהיה גרוע מזה של החולדות שבאתם לטפל בהם"
דניאל הנהן בשתיקה. אם הכול יפעל כמתוכנן, רבע שעה הינו די והותר זמן כדי לבצע את המשימה לשמה הגיעו לשם ואפילו להסתלק.
"אני אקח את זה" פנה אל השומר הזועף על מנת להשיב לעצמו את התעודות, בעודם ממהרים פנימה בעקבותיו של מנהל האחזקה הטרוד.
"לא אתה לא" קבע השומר מנגד. תוחב את צרור התעודות הקטן אל תוך כיס חולצתו. "נשוחח על זה כבר אחרי שתסיימו"
דניאל חייך מבעד למסכת הפנים באגביות. אם להודות על האמת עניין אותו גורל התעודות המזויפות באותה המידה בערך, שעניינה אותו תחזית מזג האוויר של אתמול.
"אז תרתיח מים. תיכף נשוב" אמר, בעוד הוא וצוותו הקטן עוברים להליכה מהירה.

במרחק כמה רחובות משם התנהלה אותה שעה שיירת מכוניות שרד שחורה, מתפתלת לאורכו של הרחוב הראשי. מורכבת הייתה משבע מכוניות זהות מדגם 'דנה', גאוות תעשיית הרכב המקומית. שליטה מוחלטת בבקרת הרמזורים אפשרה להם עד כה תנועה חלקה, שחסכה להם זמן יקר. דקות ספורות בלבד נותרו להם עד ההגעה ליעד, אך ככל שהתקרבו אליו, נדמה היה שהתנועה בכביש נעשית צפופה יותר.
ככל שהואט קצב התקדמותם, כך גברה גם עצבנותו של גנרל מוחמד עלי ג'עפרי, מפקד משמרות המהפכה האיראניים.
"תירגע בבקשה מוחמד!" גהר בו מנגד קאסם סולימאני. חמש-עשרה שנות שירות בתור מפקד 'כוח קודס', יחידת העילית של משמרות המהפכה, הפכו אותו לאדם השולט בצורה מושלמת בדחפיו כמו גם במרבית הסובבים אותו. "אנחנו גם ככה מיד מגיעים"
ג'עפרי נעץ בו מבט מפויס, מבטו הנרגן מתחלף באחת למחויך. אם יש אדם אחד בטהראן לו הניח לגהור בו היה זה חברו הקרוב ואיש סודו סולימאני. זה האחראי על פעילות משמרות המהפכה מחוץ לגבולותיה של איראן הריבונית.
"אני מניח שזהו בכול זאת יום חג" אמר מחזיר את מבטו אל הרחוב ההומה. "בקרוב גם אחרון הכופרים ידע שאין אלוהים מלבדו"
סולימאני חייך בממזריות. "אמרה מעניינת. במיוחד בהתחשב בעובדה, שהכוח הזה עליו אתה מדבר בכזו יראת כבוד, מקורו במקדש העברי"
למשמע דבריו העוקצניים עיוות ג'עפרי את פרצופו. רגיל היה להקנטותיו של חברו אך שרבוב שמם של העבריים לא נעם לו במיוחד.
"זמנו של המקדש העברי חלף עבר מן העולם לפני עידנים. על חורבותיו ניצבת כבר מזמן כיפת הסלע, עדות לשלטונו של האחד בהווה" השיב.
סולימאני ליטף את זקנו הקצר בחיוך. היטב הכיר את נקודותיו הרגישות ביותר של שותפו לנסיעה וכיוון שנהנה מכול רגע, ניצל את הזמן, שעוד נותר לנסיעתם, כדי להוסיף ולעקוץ בו. "נסתרות הן דרכי האל ידידי כמו גם דרכם של אדונינו. אך אתה מוסיף עדין לחשוב במונחים של ניצחון צבאי. לעולם יהיה חזק העט מן החרב. אינשאללה"
ג'עפרי גיחך בקול. "תראו מי הולם בי בעט… ספר לנסראללה על המשלוח הבא של הדיו במקום טילים שאתה מכין לו" מגיש לחברו את מכשיר הטלפון הלווייני שבמכונית.
"כסיל!" גהר בו סולימאני, מוצא את עצמו, להפתעתו הגמורה, ראשון לאבד את סבלנותו, "יותר מידי שעות סביב ארגז החול ופחות מידי שיעורי קוראן שיבשו לגמרי את דרך מחשבתך"
בעודם מתנצחים הגיעה השיירה ליעדה. נהג מכונית השרד דומם את המנוע, ממתין להוראות נוספות. סולימאני החל אורז את תיק מסמכיו.
בטרם נפתחו דלתות המכונית מבחוץ הנחית ג'עפרי את מהלומתו האחרונה. "לא אתה ולא אלף שכמותך ילמדו אותי קוראן! רק מי שמוכן תמיד לקרב מסוגל לאורך זמן גם להימנע ממנו"
גם אם היה בכוונתו של סולימאני להשיב, נקטע חוט מחשבתו על ידי ידו המושטת של רפסאנג'אני, שהמתין מצידה השני של הדלת הנפתחת.
"ברוך הבא אדוני" קד, מנשק את כף ידו.
כשנכנסה, כעבור כשתי דקות הפמליה אל תוך אולם המבואה, קשה היה להבחין בהמולה שהשתררה שם רק לפני מספר דקות. פקידי הקבלה אחזו את כפות ידיהם מאחורי גבם, מותחים את עמוד שידרתם בדריכות עד שזה כמעט ונשבר. פה ושם נשמע עוד הד של שאון של בהלה מאחד המסדרונות המרוחקים, אך גם זה נבלע, לקורת רוחו של רפסאנג'אני, בקול תיפוף נעליהם של חבורת הצועדים המכובדת.
"נעלה ישר למשרד שלי…" מיהר זיאד לכוונם, מצביע אל עבר המעלית.
ג'עפרי הנהן בהסכמה. "נמשיך מכאן לבדנו" אמר, פונה למפקד המשמר, שליווה אותם. "זה לא צריך לקחת יותר מחמש דקות".
הלה הנהן חזרה. מתפנה לפרוס את אנשיו.
ליבו של רפסאנג'אני הלם בחוזקה מהרגע בו נסגרו עליו דלתות המעלית הכסופות. לכוד היה בין זרועו השמאלית של האיש החזק ביותר בטהראן, לזו הימנית של זה החזק ביותר מחוצה לה. ככל שיתקצר הביקור שלהם, סבר, כך ייטב לו ולמצב בריאותו.
כמה שניות בלבד טיפסה המעלית עד הקומה השמינית, מקום בו שכן משרדו של זיאד. כל שנייה שחלפה נראתה לו כמו נצח.
"מכאן…" אמר, משחדלו לבסוף לנוע, מחווה לכיוון שמאל. זיעה קרה הציפה את גופו, זולגת גם במורד מכנסיו. לו רק ידע מה מחכה לו מעבר לעיקול הבא היה כבר ליבו כעת מנתר החוצה מתוך חזהו.
הם חצו את המסדרון הקצר והריק בשתיקה, כשלפתע הבחינו שלושתם בבת-אחת, בהתרחשות המוזרה שהתרחשה בסופו.
"לכל הרוחות והשדים!" צעק סולימאני. שולף בזריזות את אקדחו.
מרחק עשרה מטרים לפניו גחן גבר חמוש במסכה על אדן החלון. לגבו מחוברות היו כנפיו המקופלות של דאון.
רגעים בודדים בלבד חלפו עד שהירייה הראשונה פלחה את חלל האוויר. אחריה באו שש נוספות.
היה זה מטח מדויק אך הוא נורה רגע אחד מאוחר מידי. האיש במסכה כבר צלל החוצה אל הרחוב.
סולימאני התקדם בריצה, גוחן על אדן החלון. מרחק כמה עשרות מטרים ממנו הספיק להבחין בדאון הקטן מצטרף לשניים נוספים, בטרם נעלם בין קירות אחד הבניינים הסמוכים.
הוא סחט את ההדק שוב. משחרר עוד כמה יריות, עד שהתרוקנה המחסנית לגמרי.
"מישהו מוכן להסביר לי מה לעזאזל קורה כאן!" נשמע קולו הזועם של ג'עפרי שהתמקם מרחק יריקה מפניו החיוורות כסיד של זיאד הקופא במקומו.
סולימאני מיהר לחלץ לאחור. באקדח שלוף התפרץ לתוך משרדו הפתוח של רפסאנג'אני.
"איפה החזקת את האבן??" ירה. סורק את המשרד ההפוך במהירות.
"היא…היא…היא" החל מגמגם בפחד.
סולימאני לא המתין עוד לתשובות. סבלנותו לגמרי פקעה אך זו הייתה כרגע בעייתו הקטנה ביותר.
אוחז בשולי חולצתו של זיאד, הצביע ג'עפרי אל עבר המקום בו נראתה דלת הכספת הפתוחה. "תגיד לי שהם לא מצאו את מה שהם חיפשו שם…"
"אני….אני…אני"
"אתה! אתה! אתה! עוד תשלם על זה ביוקר!" צלף בו סולימאני, ממהר החוצה מהחדר, משאיר אותו לחסדיו הבלתי קיימים של ג'עפרי. לו רק היה מעט פחות משולהב בעשותו כן, מוכן היה להישבע, שהמקום שורץ חולדות באופן מחריד.

פרק 25

השיט מנמל לרנקה שבקפריסין לנמל חיפה שבישראל היה כל כך קצר, שפרידריך בקושי הספיק אפילו לנמנם. מה שארך מעט יותר זמן הייתה ביקורת הדרכונים הקפדנית, שהתקשתה לעכל את טיב מסעם המשותף של כמה מחברי החמישייה. דרכונם המזויף של פול, אריק ואלכסנדרה עשה את עבודתו, כך שאת עיקר תשומת הלב משכו דווקא סטרייכר והברונית. כל אחד מסיבות שלו.
כשיצאו לבסוף שניהם, כעבור כשלוש וחצי שעות של חקירה מאומצת מתוך המסוף, על מנת להצטרף לחבריהם, היה סטרייכר מחויך כהרגלו, הברונית נסערת.
"נסי לדמיין אי קטן בלב האוקיינוס," פתח פול, שלקח אותה רגע הצידה, מנסה להסביר לה את הרציונאל שעומד מאחורי צורכי הביטחון המיוחדים של מדינה כישראל. "…מוקף כרישים ושורץ תנינים" חיפש את המטאפורה הקולעת ביותר.
יוז'יני סירבה להתרצות. זה עתה עברה חקירת שתי וערב, כאילו נתפסו במטענה קילוגרמים של חומר נפץ. "מדוע אם כן הם לא עוברים לאי אחר…" תהתה בתמימות אופיינית, תחושת ידיהן הפולשניות של הבודקות הביטחוניות עדין מסמרת את עורה.
"אם תמצאי אחד פנוי אין לי ספק שבמשרד החוץ הישראלי ישמחו לשמוע עליו…."
"בואי רק נאמר שזה הרבה יותר מסובך משניתן להסביר על רגל אחת…" התערב פרידריך, שחש שהדבר האחרון שפול רוצה לעסוק בו כעת הוא פוליטיקה. על אחת כמה וכמה פוליטיקה מזרח תיכונית, שנחשבה לזן הגרוע ביותר. "…אני מבטיח לך דבר אחד, שעד שנעזוב את ישראל תצליחי להבין טוב יותר חלק מהבעיות שלה" הוסיף.
יוז'יני חייכה, מנשקת אותו על הלחי. לא הייתה זו הבטחה משכנעת במיוחד, סברה, אך עצם נכונותו לקחת אותה תחת חסותו קנתה אותה שוב.
"עשינו עסק" אמרה, מניחה את ראשה הריחני על גבי כתפו.

קצת יותר משעתיים נסיעה ציפתה להם עד ירושלים. מזג האוויר נראה מצוין והמוזיקה המקומית, אותה בחר בעבורם נהג המונית, נעמה לאוזניהם במפתיע. לולי נחרותיו הקולניות של פרידריך, שניצל את ההזדמנות כדי להשלים שעות נמנום, היה זה רגע כמעט קסום.
למן הרגע שיצאו מן הנמל נצמדה אלכסנדרה אל החלון כמעט מהופנטת. הנוף האורבאני והמודרני שנשקף אליה דרכו היה ההפך הגמור מזה שציפתה למצוא. ככל שהוסיפו לנסוע כך גברה גם פליאתה מהנוף. מצידה האחד נפרשה כעת טיילת יפהפייה, שרצה לאורכו של הים התיכון, מעברה השני גלשה העיר חיפה על מורדות הר הכרמל המוריקות. בקלות חשבה יכולה הייתה לטעות שנמצאת היא באחת מערי הנמל של מערב אירופה.
למראה מבוכתה חייך לעברה סטרייכר בהבנה.
"חשבת שתמצאי כאן מדבר עם גמלים…" עזר לה לבטא במילים את מחשבותיה.
"כן…לא….אני לא יודעת…" השיבה מעט מבולבלת. "אתה יודע…ציפיתי לראות חיילים בכול מקום…והמקום הזה נראה כל כך לא שייך…"
למשמע דבריה המבולבלים חייך פול מצטרף גם הוא אל השיחה. "חלפו כמעט עשרים שנה מאז שביקרתי כאן לאחרונה. מאז כמעט והוכפלה כאן כמות התושבים. אין ספק שישראל היא סוג של נס מודרני בעבור חלק מאזרחיה בדיוק באותה המידה שהיא אסון לחלקם האחר"
"אסון?" תהתה מן העבר השני יוז'יני, "כיצד מדינה כל כך יפה ומודרנית יכולה להיות אסון עבור תושביה?"
"כמו שפרידריך ידידנו ניסה להסביר לך מקודם, סיפורה של מדינת ישראל הינו אולי הסיפור הפוליטי המורכב ביותר בתולדות המאה העשרים" השיב פול. "חלק מרכזי בעניין תופסת העובדה שהעיר שאנחנו נוסעים אליה כעת נחשבת למקום קדוש בעבור הדת הנוצרית, היהודית והמוסלמית כאחד. סיפורן של שלושת הדתות המונותיאיסטיות האלה שזור בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה של העיר הזו"
"די אם נזכיר את מסעות הצלב הגדולים, למשל, שמטרתם הייתה שחרור העיר ירושלים מהכופרים, הברברים או כל שם גנאי אחר בו השתמשה הכנסייה באותה תקופה לתאר את כל מי שלא טרח להטביל את ילדיו" ציין סטרייכר.
אלכס שתקה. בילדותה אהבה מאוד להתרפק על סיפורי אבירים אמיצים שיצאו לחלץ עלמות במצוקה. כשגדלה מעט סברה כבר שמאחורי מסעותיהם ההירואים של האבירים תמיד עמדו אינטרסים צרים ועלובים כגון אושר ותהילה.
"ביזנס או פלז'ר?" התפרץ אל תוך חלל השתיקה הקטן נהג המונית בעזרת צמד המילים הכמעט בודד שהכיר באנגלית. כמה וכמה רעיונות מעניינים חלפו בראשו, בנסותו להבין את ההרכב המוזר שכלל שתי נשים צעירות ויפהפיות וארבע גברים בגילאים שונים.
"ביזנס" השיב פול בנימה, כך קיווה, שתבהיר שאינם מעוניינים כלל בהמשך השיחה.
נהג המונית הנהן. לו גם היה מעוניין להמשיך את השיחה, העובדה שאוצר המילים שלו באנגלית כלל עוד ארבע מילים, שתיים מהן קללות, השתיקה אותו.
הנוף אשר נשקף מחלון המכונית התחלף במהירות הבזק. רגע אחד היו שם שדות מוריקים, לאחריהם נשקפו רבי קומות אפורים. כמות המנופים המרשימה, שהתנשאו מעל לערים, העידו על קצב הבנייה המהיר שחווה האזור. ככל שהדרימה נסיעתם כך גדל בהתאמה גם מספר המנופים.
"אכפת לך ?" תהה סטרייכר כעבור כמה דקות נסיעה נוספות, מבחין בעיתון בשפה האנגלית, שהיה מונח על גבי המושב הקדמי.
בניגוד לחבריו הנמים, התרגשותו הרבה, שמרה אותו כעת ערני מתמיד.
נהג המונית הנהן באגביות. היה זה עיתון 'ג'רוזלם פוסט', שהושאר בידי אחד התיירים, שהביא הבוקר לנמל. לנקות חלונות בעזרתו סבר יוכל זה לשמש באותה מידת יעילות, גם אחרי שיעיין בו קורא נוסף.
הכותרת הראשית עסקה במגעים להרכבת הממשלה. קצת יותר משבועיים חלפו מהבחירות האחרונות לפרלמנט המקומי ועדין לא הורכבה ממשלה. על כן בצו מיוחד מאת הנשיא, המשיכה עדין הממשלה הקודמת את כהונתה. כותרת ראשית נוספת עסקה בעמוד השני בפרשת 'האסיר איקס'. אזרח אוסטרלי שגויס לשירות 'המוסד' הישראלי, נכלא ללא משפט ונמצא לפני כשנתיים תלוי בתאו למרות שזה היה נתון במעקב מצלמות עשרים וארבע שעות ביממה. סטרייכר הוסיף לדפדף. הוא כמעט והניח את העיתון מידיו, כשלפתע לכדה את עינו כותרת באחד העמודים הפנימיים. מישהו בשם פרופסור מלצר, ארכיאולוג ידוע, שהקדיש את מיטב שנותיו למרדף אחר עברו של הורדוס, מצא את מותו אתמול, כאשר נפל אל תוך בור באתר חפירה בו עבד.
המקריות הכתה שנית. בפעם הזו היה היסוסו של הקולונל קצר בהרבה.
"עצור בבקשה את המונית" פנה בהחלטיות לעברו של הנהג.
הלה היסס. הם חצו כבר יותר ממחציתה של הדרך והייתה לו נוסעת נוספת אותה אמור היה לאסוף מירושלים בדרכו חזרה בעוד כשעה וחצי. סטרייכר, אשר הבחין בהיסוס שאחז בנהג, שלף את ארנקו מכיס מכנסיו. הייתה זו השפה הבינ"ל האחת אותה היה בטוח שיבין.
כעבור כמה דקות נסיעה נוספות חנו כבר בחורשה קטנה בצד הדרך, שאר בני החבורה רוכנים בעניין מעל לפיסת העיתון החתוכה.
"שמת לב שיש לנו עדין זנב…" פנה אריק לפול, מסב את תשומת ליבו לרכב, שירד מהכביש מעט אחריהם וחנה כעת במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד.
פול הנהן לאישור.
"שאגש לבקר אותם?" שאל, ממשש את המקום בו נח נישקו האישי.
"לא נשיג בכך דבר" השיב פול בשלילה, "מי שהם לא יהיו אני מניח שהם לא פועלים לבד…"
מתפנה לקרוא את הכותרת שהציג בפניהם מקס.
בעוד פול מתקרב חזרה למקום בו המתינו שאר בני החבורה, נותר אריק במקומו מוסיף לתצפת על הרכב.
"אני מבין שאתה מצפה שנפעל שוב על פי תחושות הבטן שלך…" פנה כעת פול לעברו של סטרייכר.
"טוב שאתם לא פועלים על פי תחושות הבטן שלי" ציין פרידריך בחיוך רעב בעודו מפהק בהפגנתיות.
"לא עדיף שנגיע קודם לירושלים כמו שתכננו ונמשיך כבר משם" תהתה הברונית, קרומי השינה מדביקים עדין את עישוניה. מה לא הייתה נותנת עכשיו בעבור מיטה רכה ומקלחת חמה.
סטרייכר הגיב בחוסר עניין. "אתם מוזמנים להמשיך לירושלים כמתוכנן. אני מתכוון לבקר קודם כל במקום הזה 'הרודיון'. יש לי תחושה שכול התשובות שלנו נמצאות שם…במקום בו נקבר הורדוס"
"אם זכרוני איננו מטעה אותי קברו של הורדוס מעולם לא נמצא" מיהר פרידריך לתקן אותו.
"פרופסור מלצר חושב אחרת" השיב סטרייכר, תוחב את חתיכת העיתון הגזורה אל תוך ידיו של חברו. "כמה רחוק אגב נמצא 'הרודיון' הזה מיעדנו המקורי" תהה לעברו של פול, שהיה רכון כעת מעל מפה שהשאיל לו הנהג.
"לא רחוק בכלל…האמת" השיב, מצביע על עבר שתי נקודות סמוכות על גבי המפה, "מדובר בשניים-עשר קילומטרים גג." הוסיף לאחר חישוב מהיר של משבצות.
"אם כך הוחלט?" שאל אריק. שהעדיף להיות שוב בתנועה, מתקשה עדין להסיר את מבטו מיושבי המכונית החונה.
אלכסנדרה משכה בכתפה.
פול החל מקפל את המפה.
"אם כן הוחלט!" פסק סטרייכר בניצחון. חיוך ממזרי מתפרש על פני שפתיו הקפוצות.
* * *
משרדו של זיאד רפסאנג'אני הפוך היה עדין, בדיוק כפי שמצאו אותו השלושה חצי שעה לפני כן. בעליו נשלח זה מכבר לבלות את שארית הלילה באחד התאים של בית המעצר המקומי, לאחר שבקשותיו הרשמיות לרחמים נרשמו בפרוטוקול שומריו.
דיווחים מהשטח הוסיפו לזרום כל העת. אפילו לא אחד מהם כלל ולו קצה חוט בדבר מקום המצא הגנבים.
מחמוד ג'עפרי הפך בידיו את צרור התעודות הקטן, מחליט לאחר היסוס קצר נוסף להשליך אותם הישר אל תוך פח הזבל, שלרגליו.
"הרגע ויתרת על קצה החוט היחיד שהיה בידינו" מחה סולימאני. מודע בעצמו לעובדה, שהסיכוי שיש בהן ערך מודיעיני כלשהו, אפסי.
"אפילו טביעות אצבע אין עליהם…" קונן ג'עפרי.
"וכי מה חשבת? שמי שהעיז לבצע את העבודה הזו חובבן?" נחר לעברו בבוז.
"שתדע לך שזו השאלה שהכי מעסיקה אותי….מי העז לבצע שוד נפשע שכזה…" רטן לעברו ג'עפרי.
"סביר להניח שידם של הציונים מאחורי זה…לאמריקנים יש דאגות אחרות ולאף ארגון מודיעין אחר אין מודיעין ברמה כזו…" ג'עפרי הנהן בהסכמה, "אם כי לא הייתי מוציא מכלל אפשרות הפעם גם מעורבות של ארגונים פרטיים"
"שמטרתם?" שאל מחמוד בספקנות.
"כוח….כסף…השפעה…." השיב בעודו מריץ את סרטון ההקלטה של מצלמות האבטחה הלוך וחזור, החל ברגע בו הופיעו לראשונה החולדות, "מה כבר יכול להוציא בני אדם מחוריהם מאז שחר האנושות אם לא השילוש הקדוש הזה…"
"לו רק הצלחתי לשים את ידי על האבן הזו…" מלמל לעצמו ג'עפרי בצער.
סולימאני לא השיב. מסרב להרים את ראשו ממסך המחשב, נדמה היה לו שעלה על פרט כלשהו בעל חשיבות.
"תקרא בבקשה לאחד מאנשיך! אני רוצה לקחת את המחשב הזה איתנו."
"מצאת משהו?" תבע ג'עפרי לדעת במפגיע.
"אני סבור שכן" השיב, מחווה בידו אל עבר המסך מפוצל מס' 14. מעליו התנוססה הכותרת "חדר חשמל".
"מה בדיוק אתה רואה כאן…" עיווה ג'עפרי את פרצופו.
"כאן" החווה באצבעו אל עבר מכשיר הטלפון בו השתמשה בדיוק הדמות במסכה כדי לחייג.
"אתה חושב שניתן יהיה להגדיל את התמונה הזו מספיק, על מנת לקרוא את המספר שמופיע על הצג…?"
"אני מניח שכן…" השיב סולימאני בסיפוק, "…חייו של מי שיתבקש לעשות את זה יהיו תלויים בכך"
* * *
לילה ירד על הרודיון. התל, שרחש עד לפני כמה ימים פעילות חפירות אינטנסיבית, היה נטוש לגמרי כבר יומיים בהוראת המשטרה, עד שזו תיאות להשלים את חקירת מקרה המוות של מלצר. איש חברת האבטחה הפרטית, שהופקד על המשימה, בחר להעביר את מרבית זמנו בתוך מכונית החברה, מנצל את הזמן כדי להשלים את שיעורי הבית הטריים בהנדסת חומרים. לו רק היה טורח להפנות את קדמת המכונית אל עבר האתר יתכן והיה מצליח, למרות המגבלות שהוזכרו, לבצע בכול זאת את תפקידו.
סטרייכר בחן את שעונו. הדקה, שהקציב להם פול, חלפה ועתה הגיעה תורו להתקדם במעלה התל. הוא גמע את הטיפוס במהירות, מתנשף רק במעט, משחבר לפול כעבור כשתי דקות.
"מוטב שנחכה כאן" לחש פול לחברו, שהתקשה להתאפק מלהמשיך ולהתקדם פנימה.
חמש דקות נוספות עברו, עד שחבר אליהם אחרון המטפסים. היה זה אריק, שצעד במהירות אחריהם אל תוך האולם המשוחזר, בו התקשה עדין פרופסור פרידריך מצידו להסדיר את נשימתו.
סטרייכר סקר את החבורה הקטנה, מוודה שעיניי כולם נשואות אליו, עת הדליק את הפנס היחיד שהיה ברשותם. עובדה זו הטרידה במאוד את מנוחתו של פול, אך היות והאלטרנטיבה הייתה לחכות ליום המחרת, נאלץ לקבלה כעובדה מוגמרת.
האפילה בפנים הייתה כמעט מוחלטת. המאור הקטן גרש את החושך ברדיוס קטן, שהספיק אך בקושי כדי להתקדם, מבלי למעוד. כה חשוך היה המקום, עד שנאלצו לאחוז האחד בשולי חולצתו של השני, על שלא לאבד באפילה.
"לא פלא שמישהו נפל כאן אל מותו…" ציין פרידריך, אוחז בשולי חולצתה של הברונית בחוזקה. תשוקתו המוקדמת להרפתקה פינתה את מקומה במהירות לפחד משתק.
"שקט כאן מאוד…" ציינה אלכסנדרה, כמעט ומסתבכת בתוך כך ברגליו של אריק שצעד לפניה.
"וכי מה ציפית" השיב לה אריק, "המקום הזה נטוש כבר איזה אלפיים שנה"
אלכסנדרה סטרה לצווארו בחוזקה מאחור. "התכוונתי שהקירות כאן ממש עבים. לא שומעים כאן דבר מהמתרחש בחוץ"
פרידריך הנהן בחשיכה, "בידוד יקירתי היה פרט חשוב בימים עברו בהם אמצעי חימום וקירור היו התבססו עדין על חסדיו של הטבע, והורדוס נודע כבנאי יוצא מהכלל. לא בכדי זכה בשם התואר 'המלך הבנאי'."
אם בתחילה צעדו בתוך האולם בצורה אופקית, מצאו את עצמם כעת מטפסים במורד גרם מדרגות צר, שהתפתל לאורך קירותיו העגולים של האולם. אל החושך נוסף כעת האתגר, שבלהימנע מלפספס את המדרגה הבאה. אתגר זה הלך ונעשה קשה, ככל שהעמיקו לצעוד. זאת כיוון, שהלחות בעומק התגברה ועימה גם הרטיבות והסיכוי להחליק.
יוז'יני אחזה כעת בידו של פרידריך. היא עשתה זאת לאחר הפעם הראשונה בה כמעט ומעדה. הייתה זו החלטה נבונה. לולי כך הייתה מוצאת את עצמה, לפחות פעמיים נוספות, בוחנת את המרחק שעוד נותר אל הרצפה בעזרת גופה הנופל.
"אתה חושב שזה עוד עמוק?" תהתה כעבור מספר דקות נוספות של ירידה. בקולה העדין בדרך כלל נמהל הד מעמקים מצמרר.
"הנה שם…" הצביעה אלכסנדרה, שצעדה לפניה. במרחק של כמה עשרות מטרים למטה נחה אלומת הפנס של סטרייכר על תחתיתו של הבור.
יוז'יני התנשפה לרווחה. עד שסיימה לרדת, כבר התקבצה החבורה הקטנה סביב אלומת פנסו של סטרייכר, אשר נחה על תיק גב קטן, עמוס בכלי חפירה שונים.
"אתה חושב שזה שייך לו…לפרופסור?" תהה פול.
"אין לי ספק!" השיב סטרייכר מצביע בעזרת הפנס על פינת האולם, שם החזיר ברק הסרט המשטרתי את קרן האור.
"אני מציע שנתקדם. אין לי מושג לכמה זמן תספיק לנו עוד תאורת הפנס הזה…ובחושך אין שום סיבה שגורלנו יהיה שונה מזה של מלצר" מיהר להוסיף, אוסף מהרצפה את התיק, מעמיס אותו על גבו.
"זהו חילול כבוד המת…" הזדעקה הברונית באוזנו של פרידריך. לחישתה הדהדה חזרה מהסלעים.
"יש לי תחושה שנזדקק לו בהמשך" התנצל סטרייכר, "מלבד זאת האמיני לי שאדם כמלצר היה רוצה שהכלים שלו ימשיכו לגלות דברים גם אחריו."
"כאילו שאתם באמת מכירים…" הוסיפה הברונית ללחוש בזלזול מופגן, מבלי שלמדה את הלקח.
דבריה הדהדו שוב מבעד לסלעים.
בעוד הצעד הבא בדרכם היה ברור, היה מעט פחות ברור כיצד יצליחו לבצע אותו. הם כרעו מעל לשפת הבור פניהם בוהות אל תוך החשיכה שבתוכו.
"ראשית מוטב שתיקח את זה" הגיש סטרייכר לפול פנס נוסף, שזה עתה שלף מתיק הגב שאסף. "אם אני לא טועה…ודאי השאירה כאן המשטרה דרך לרדת למטה…" אמר, בעודו מאיר את היקפו של הבור, שמח לגלות שצדק.
באחת הפינות נתקעה יתד גדולה ממנה השתלשל חבל במורד הפיר.
"אני מציע שנרד אחד אחד" אמר פול, "אני ארד אחרון ואאיר את הבור מלמעלה. סטרייכר אתה תרד ראשון ותאיר את הדרך מלמטה"
סטרייכר הנהן לאות הסכמה. מבלי לאבד רגע אחד נוסף אחז את הפנס בפיו והחל משתלשל מטה במיומנות.
דקה מתוחה חלפה. בסופה אותת סטרייכר שניתן להתקדם אחריו.
משעשה לבסוף פול את דרכו הקצרה למטה, היה עסוק כבר הקולונל בחקירת הבור.
"לא תאמינו מי נמצא כאן!" זעק, מצביע שוב בעזרת אלומת הפנס מרחק כמה פסיעות מהחבורה.
"מלצר?" תהה פרידריך, חש את גופה הרועד של הברונית נצמד אליו בחשיכה.
"קרוב…" צחק סטרייכר, "תיפח רוחי אם זה לא הורדוס עצמו!" קרא, צמרמורת של עונג מציפה את גופו.
"אתה צוחק אליי!" השיב פרידריך, חדוות סקרנותו האקדמית, מתגברת על כול תחושת כאב או פחד, שהעיקה עליו עד כה.
כעבור כמה שניות כבר הצטרפו אליו השאר, מקיפים את מזבח האבן היפהפה, עליו שרויים היו שרידיו של שלד בוגר.
"אתה יכול לקרוא את זה?" תהה פול מצביע על חריטה שנחה למראשותיו של השלד.
סטרייכר הנהן לשלילה. "פרידריך…?" תהה.
"ובכן…" פתח בוחן את העטרת החרוטה שהקיפה את הגולגולת. "מדובר כפי הנראה בארמית עתיקה…שפה בה מעולם לא ממש שלטתי…אבל מה שכן אני יכול לומר לכם שהסמל הזה…כאן" הוסיף, נוגע במקום בו נחרטה דמותו של נשר הפורש את כנפיו, "זהו ללא כל ספק סימלה של רומא. על כן גם מבלי לקרוא ארמית הסבירות שהאיש השוכב לפניכם הוא אכן הורדוס איננה מבוטלת כלל…" קינח בזהירות היאה לאיש אקדמיה כמותו.
בעודם מתפעלים מהקבר, התרוצץ סטרייכר לרוחבו של החדר, תר אחר המשך דרכם. הדבר הראשון שהבחין בו, תוך כדי תנועה, היה העובדה כי למזבח אותו סבבו ועליו שכב המת, היה מכסה אבן גדול, שהורם מבעוד מועד ועתה שכב מונח לרגליהם. הסבירות שהשוטרים היו אלה שהסירו את המכסה,סבר, הייתה אפסית.
בעודו משתף את חבריו בתגלית, הפנה את תשומת ליבם פול לחידה נוספת, מסקרנת לא פחות. סימון גופתו של נשר בגיר המשטרתי היה בכלל בפינת החדר, מרחק לא מבוטל ממקום השתלשלותו של החבל. מה ששלל על הסף את סיבת המוות שפורסמה בעיתון. בו ניטען בתוקף כי הלה נפל אל מותו אל תוך בור.
"זה רק הולך ומסתבך…" אמר אריק לאלכסנדרה, מנצל את חסות החשיכה כדי להיצמד אל ישבנה מאחור.
אלכסנדרה, שהייתה דרוכה מהסיטואציה, הדפה את ניסיונות החיזור שלו באלגנטיות, בעזרת דריכה חזקה על כף רגלו.
"אתה חושב שמישהו הקדים את פרופסור מלצר ? או שהוא היה זה שפתח את מכסה הקבר בטרם מצא את מותו?" חקרה את הקולונל.
"ראשית אין לי ספק שהקדימו אותו" ציין סטרייכר, בעודו ממש את אחד הקירות. "אני יודע לזהות שוד קברים כשאני רואה אחד…" ציין בגאווה.
"אני חייב להסכים עם הקולונל… הנשר בתחריט, למשל, כלל פעם חלק עשוי זהב שכעת חסר…" הצטרף פרידריך לדבריו.
"שנית…אני חייב להסכים גם עם פול. סביר להניח שמלצר מצא את מותו בדרך אחרת, כזו שאינה כוללת נפילה משפת הבור. אם מדובר בחוסר דיוק עיתונאי או דווקא במידע משטרתי כוזב זו כבר שאלה מעניינת בפני עצמה"
פול רכן מעל למקום עליו שורטטה בגיר גופתו של פרופסור מלצר. "אתה מוכן להביא לי בבקשה את הפנס." פנה אל פרידריך, שנעצב מעט להיפרד ממנו.
"מה הרג אותך פרופסור…" שאל ברצינות תהומית את הכתם שעל הרצפה. כעת משהשתמש בפנס יכול היה להבחין גם בכתם דם, לא גדול, שמוקם בסמוך לעקבה המצויר של הדמות. "מעניין…" תהה, ממשש את המקום בו נקוותה שלולית הדם הקטנה.
"אני במקומך לא הייתי עושה את זה…" הזדעק סטריידר לעברו. הייתה זו שנייה אחת מאוחר מידי.
בינות לאצבעותיו המגששות הבליח מתוך האבן להב דק של פגיון, שפספס את הבשר במילימטרים אחדים בלבד.
מהר ככול שיכל, משך פול את ידו לאחור.
"הנה לכם מה שבאמת הרג את הפרופסור." אמר סטרייכר, מבחין כיצד כל אחד מבני החבורה, בלי יוצא מן הכלל, בוחן כעת את המקום בו ניצבה סוליית נעליו. "הפגיון הזו הייתה בוודאי גם מורעלת…" פנה לעברו של פול, שמישש עדין את כף ידו, ברת-המזל.
"הנה לך גם הסיבה מדוע שודדי קברים פועלים לכל היותר בזוגות…" הסביר פרידריך לברונית ההמומה, "כך קטן גם הסיכוי שמישהו יפעיל שלא לצורך מלכודת בלתי נראית"
"אני רוצה כבר לצאת מכאן…" התחננה אליו בתגובה, לופתת בחוזקה את ידו הדשנה.
"עצה להמשך ידידי!…אל תגעו בשום דבר שאתם לא חייבים…" אמר סטרייכר, חוזר למלאכת מישוש הקירות.
הברונית התקשתה מעט לנשום. על אף החושך הרב ששרר סביבה ניסתה להעריך את המרחק בינה לבין גרם המדרגות החוצה. "מה אם טעינו…והקבר הזה הוא לא הכיוון שלנו בכלל" ניסתה טקטיקה נוספת שמטרתה זהה: עזיבת המקום הארור כמה שיותר מהר.
"זו בהחלט אפשרות." ציין פרידריך, חוזר לסקור בעזרת הפנס את מזבח הקבורה, "אם כי חייבים להודות שהייתה זו שיטה מקובלת מאוד בזמן העתיק לקבור את סודותיך הכמוסים ביותר איתך"
"אני חייבת לצאת מכאן…" הוסיפה הברונית למלמל לעצמה. משהו במקום הזה גרם לה לחוש פחד קיומי של ממש.
"קולונל סטרייכר!" הזדעק פתאום פרידריך, "אני חושב שכדאי שתראה את זה!" קרא. גוחן לצד חלקה האחורי של במת האבן.
פול,אריק ואלכסנדרה מיהרו גם הם להצטרף.
"אכן תבליט מרתק!" קבע סטרייכר כעבור מספר שניות. מאיר בפנסו את העיטור המיוחד במינו, שכלל שלוש דמויות מלכותיות וחזיר.
"זוהי כפי הנראה מרים! אשתו של הורדוס" קבע פרידריך. מצביע על הדמות הנשית מבין השלוש, כתר דק על ראשה, לגופה תליון מנורת שבעת הקנים, סמל בית חשמונאי. "ואלה לצדדיה הם כפי הנראה צמד בניו של הורדוס"
"הורדוס היה פוליטיקאי מבריק! הוא נשא את מירים בת האצולה היהודית לבית חשמונאי לאישה על מנת להסיר כמה שיותר התנגדויות לשלטונו" הסביר סטרייכר לשאר בני החבורה המרותקים.
בעודו מסביר, הניח את כף ידו השמאלית על דמותה הגבוהה של מרים. כל אחת מארבע הדמויות נראתה כמו כפתור אבן, שניתן בקלות יתרה ללחוץ אותו פנימה.
"חכה!" הדף פרידריך במפתיע את כף ידו, רגע לפני שהספיק הלה להפעיל מספיק לחץ על הדמות. "אני הייתי בוחר דווקא בחזיר!"
"חזיר??" הצטרף פול לדיון האקדמי מאחור, "הרי זו חיה טמאה בדת היהודית…אתה לא סבור ש…"
"זהו בדיוק!" השיב פרידריך בביטחון, "דווקא בשל כך אני סבור שעצם העובדה שהורדוס בחר לצרף חזיר לצמד בנותיו ואשתו הנה בעלת משמעות!"
"בוודאי!" צהל סטרייכר, "איך יכולתי להיות כל כך טיפש! היה זה כמדומני הקיסר הרומאי אוגסטוס שאמר שעדיף להיות חזירו של הורדוס מאשר בן משפחתו!"
"כיצד זה בכלל מתיישר?" עיוותה אלכס את פניה למשמע הדברים.
"ובכן," התנדב פרידריך להסביר, "היות והורדוס רצח בסופו של דבר במו ידיו את אשתו וצמד בניו..גם את היית מעדיפה להיות חזירת המשפחה שלו…אך בטרם תמהרי להסיק מסקנות חשוב שתדעי שלא היה הוא הראשון ולא האחרון מבין השליטים הקדומים לעשות זאת…"
בעוד אלכס מנסה לעכל את מה שזה עתה שמעו אוזנייה, דחף כבר סטרייכר פנימה את תבליטו של החזיר.
מה שאירע אחר כך, הצליח להדהים אפילו שודד קברים מנוסה שכמותו. במת האבן הגדולה החלה שוקעת באיטיות פנימה אל תוך הקרקע, חושפת פיר אנכי בעומק בלתי ידוע.
סטרייכר היה הראשון לזנק פנימה, מסמן לחבריו להצטרף.
"זו סוג של מעלית עתיקה!" הסביר בעודו נזהר ככל הניתן שלא לרמוס את עצמותיו של הורדוס, ששכב שרוע תחתיו.
הם צללו מטה אל תוך החשיכה. נעים בקצב לא רב במיוחד מספר לא מבוטל של דקות.
"כמה עמוק זה עוד נראה לך?" תהה פול מגשש אחר פנסו.
כשהצליח לבסוף להדליק אותו, ציפתה להם הפתעה נוספת, מצמררת במיוחד. הברונית הייתה חסרה.
"היא לא הספיקה כפי הנראה לקפוץ בזמן…" הסביר אריק, מבחין כיצד פניו של הפרופסור מחווירות כסיד.
"אני במקומך הייתי נרגע" התפרץ סטרייכר, "המקום בו נשארה הוא כפי הנראה מקום בטוח בהרבה מזה שאליו אנחנו הולכים כעת."
בעודו מדבר נעצרה המעלית העתיקה לצידו של פתח זחילה קטן, שהספיק בקושי לזחילה בטור.
פרידריך הניח שצדק. היו לכך אפילו יתרונות חשב. בשעת הצורך תוכל גם לטפס חזרה למעלה ולהזעיק עזרה.
"אני אהיה ראשון" התנדב אריק להוביל, למורת רוחו הקלה של סטרייכר.
"אפילו אתה תתקשה להתחרות בזריזות של פורץ מאומן כמותו." תמך בו פול.
סטרייכר, שכבר תחב את ראשו בתוך המערה, בחר אומנם לציית, אך עשה זאת בחוסר חשק מופגן. הוא הניח את הפנס שלו בידיו של אריק, הלה תוחב אותו בין שיניו.
הייתה זו זחילה איטית ומייגעת. חלקים מסוימים בדרכם היו כה צרים, שפרידריך חשש שלעולם לא יחלץ מהם.
"אל דאגה ידידי" ניסה להרגיע אותו מעט פול "בשעת הצורך נוכל תמיד לחפור אותך החוצה בעזרת הכלים שעל גבו של הקולונל".
פרידריך חייך במזויף. אף על פי שהיה בכך סוג של פתרון, לא ניכר היה שלדבריו של פול השפעה מרגיעה של ממש על גופו הנדחק. בצר לו קילל כל בדל פשטידה, שזלל בעשור האחרון.
"אתם חייבים לראות את זה!" נשמע מרחוק קולו של אריק, שהדהד בין הסלעים כול הדרך עד לפניו המיוזעות של הפרופסור. מלפנים יכול היה זה להבחין כבר באורה המרצד של אש במעמקים.
"איך הדלקת את זה?" שמע ממרחק את קולו החוקר של סטרייכר.
"לא עשיתי דבר…" התנצל אריק, מתקשה מעט להסוות את התרגשותו, "זה פשוט נדלק מעצמו!".
חלפו שתי דקות נוספות וגם ראשו של הפרופסור בצבץ מבעד לפתח המואר. כמו פקק שעם הנחלץ מפייתו של בקבוק משכו פול ואלכס את ידיו השלוחות קדימה של פרידריך היישר אל תוך האולם הגדול, שהואר באורן הזהוב של כמה עשרות מנורות שמן, חצובות בסלע.
הייתה זו תחושת רווחה מדהימה. החושך שסולק בצירוף היחלצותו מהצורך להידחק קדימה בלחץ, הצליחו להשכיח ממנו אפילו את עובדת היעדרותה הכפויה של הברונית.
"יוצא מגדר הרגיל!" שחרר. מתענג על התחושה שבדריכה אנכית על הקרקע.
ואכן היה זה מחזה לגמרי בלתי רגיל. האולם הגדול בו עמדו, אשר נחצב במעמקי הסלע, היה מלא מפה לפה בשלל אוצרות שונים. ערמות על ערמות של מטבעות זהב בכמות בלתי ניתנת לספירה, שכבו שם לצד תכשיטים מסוגים שונים ויצירות אומנות עשויות חרס, ברזל ופסיפס. אושרו העצום של מלך יהודה נחשף בפניהם במלוא הדרו מותיר אפילו את סטרייכר, שכבר ראה אוצר בלום או שניים, נטול מילים למשך דקות ארוכות.
"איך אנחנו מוציאים את כל זה מכאן…" פתח אריק. נוף הררי הזהב בהם טבעו כעת נעליו, מסנוור את עישוניו המצומקים מחושך.
"בוא נתחיל בכך ששום דבר ממה שנמצא בחדר הזה לא שייך לאיש מאיתנו…" הזדעק פרידריך להגן על יושרו.
"פרידריך צודק…" נזפה בו גם אלכסנדרה, כמעט בכעס.
אריק עיוות בתגובה את פניו, תוהה האם איבד אצלה כעת נקודות זכות אמיתיות, או שהניחה שדבריו נאמרו לשם הלצה בלבד.
"קיברו האבוד של המלך הורדוס! מי היה מאמין!" קרא פרידריך, מתעלם כליל מערמות הזהב ואבני החן, על מנת לסקור את הפריטים האחרים בחדר, שכללו מגוון עצום ורב של פסלונים וחפצי נוי.
בינתיים התקדם פול לאט בינות להררי הזהב והכסף. הטרידה אותו הידיעה, שניסיונם לאתר את הפריט הספציפי לשמו באו, יהיה זה כפי הנראה חיפוש של מחט בערמת שחת. אך הטרידה אותו אפילו יותר העובדה, שאיבד לגמרי קשר עין עם סטרייכר, מהרגע בו התפנו, הוא ואריק, למשוך את הפרופסור פנימה. הלהיטות, שגילה מהרגע בו נכנס אל החדר, החדירה לעיניו טירוף כה עז, בו נתקל פול רק פעמים ספורות בעבר. על כן, כשהוסיף להתקדם אל תוך טבורו של החדר, בחר לעשות זאת בזהירות יתרה. אם חושיו המנוסים לא בגדו בו, סבר, עדיף יהיה לבחון ממרחק קצר ככל האפשר את התנהגותו החשודה של שותפם.
כעבור חיפוש קצר, מצא אותו באחת מפינות החדר, רוכן לצד צמד שלדי עצמות מתפורר, שהיה שרוע תחת רגליו.
פול התכופף. מציץ מבעד למצבור מטבעות נחושת גדול, שהיה רחב דיו על מנת לספק לו מסתור, בחן בעניין את עיסוקו של הקולונל. ממקום מחבואו החדש יכול היה להבחין גם במה נעוצות היו עיניו של הקולונול. הייתה זו יצירת פסיפס קטנה, שנפרשה תחת נעליו, על גבי הרצפה ובה נראה היה דגם של בית המקדש העברי.
"מעניין מה הרג את שני אלה…" פצח סטרייכר, מפנה את מבטו לכיוון בו הסתתר פול.
פול, שהבין שנחשף, התרומם למצב עמידה. מתקדם לאט לעברו.
"מה הניחוש שלך…" שאל, כעבור כמה שניות, רוכן בסמוך למקום בו שכבו העצמות. המבט המשולהב, שנאחז בעיניו של סטרייכר עם הגילוי, מסרב להרפות ממחשבתו.
"האמת שאין לי שמץ של מושג כרגע. אבל לא אתפלא אם אנחנו עומדים לגלות את התשובה ממש בקרוב …" אמר, מבטו נודד חזרה אל יצירת הפסיפס.
פול הרים את ראשו. סוקר את שסביבם בחשד. תנועה לא נכונה של אחד מהם ידע וגורלם יהיה דומה לזה של שכניהם נטולי הבשר.
"מים…" לחש סטרייכר.
"מה אמרת…?" תהה פול.
"יש לך אולי קצת מים?" הרים מעט סטרייכר את קולו, משנזכר שהוא שוב לא היה לבדו.
"מים…אני מניח שכן…" השיב, מחלץ את הבקבוק שבאמתחתו.
הוא נטל מידיו את הבקבוק. מתלבט מעט היכן להתחיל למזוג.
"כדאי שתזוז מעט לאחור" הציע סטרייכר, פותח לבסוף את הפקק לאיטו.
פול ציית. צופה בו מוזג את מעט המים, שנותרו בבקבוק, אל תוך תעלת פסיפס דקה, שהתרוצצה לרוחבו של המקדש.
בתחילה זרמו המים לאיטם בתוך התעלות, אוספים את נתיב האבק הרב שנצבר עם השנים, בדרכם. סטרייכר כבר החל להרהר אם טעה, כשמסלול המים הזורמים הגיע אל הנקודה בה שוחזרו דלתות המקדש.
"לעזאזל החמישי!" קילל בהפתעה, למראה מה שקרה מיד אחר כך.
למגע המים הזורמים נפתחו צמד הדלתות הזעיר שברצפה, ביוצרן חור גדול דיו כדי על מנת לדחוף אצבע.
"אני הייתי נזהר עם זה…." הציע פול.
סטרייכר לא המתין אפילו שנייה נוספת, בטרם תחב את אמתו פנימה.
זה החל במשב רוח עז, שלווה בהתפוררות הסלע. מנורות השמן, שברחבי האולם הרחב, כבו בזו אחר זו. בחסות החשיכה המחודשת רעדה האדמה תחתיהם, מפילה את שניהם על בירכם.
היה זה רעש קצר אך עוצמתי. הררי המטבעות שסביבם התפזרו לצדדים, מעלים אבק בקול מחריש אוזניים. פול הגן על ראשו בעזרת צמד ידיו. כשהבין שתקרת הסלע שמעליו נותרה שלמה, הסיר את ידיו מהראש ממתין שהאבק סביבו ישקע מעט.
כשהעז שוב לשאת עיניו מרצפת הסלע, יכול היה להבחין בדמותו המקדימה להתאושש של הקולונל.
"מה יש לך שם?" קרא לעברו של סטרייכר, שהאיר בעזרת הפנס שאחז בידו, חפץ מרובע, משובץ במספר אבנים יקרות.
למשמע קולו מיהר סטרייכר לכבות את הפנס.
פול גישש שוב באפילה מוחלטת. בחסות החשיכה נשמעו צעדים מהירים חוצים את החדר, על גבי נתיב המטבעות המפוזרים.
"אריק! אלכסנדרה! זה קולונל סטרייכר…הוא בגד בנו!" צעק, קולו הנרגש מהדהד אליו חזרה מתקרת החדר החשוך.
"איפה אתם בכלל?" נשמע ממרחק כמה עשרות צעדים ממנו, קולה הנשי של אלכסנדרה.
חלפו עוד כמה שניות, בסופן הצליח אריק לשלוף את הפנס הנוסף שבכיסו. הוא תר כעת בעזרתו אחר הכיוון ממנו דיבר חברו.
"שם!" קרא פול, מצביע אל עבר הכיוון ההפוך בדיוק.
בפתח המנהרה ממנה באו נראתה אלומת פנס מתרחקת. אריק קפא במקומו.
בחסות אורו של הפנס הגיע פול אל פתח המנהרה ראשון, חוטף מידיו הקפואות של אריק את הפנס.
"מה גרם לו לברוח ככה??" שאל פרידריך, שנדמה היה כמבולבל מבין כולם.
"יהיה די זמן להסברים אחר כך" פתח פול, בעוד ארבעתם ממהרים להידחס חזרה אל תוך מנהרת היציאה הצרה. פול התקדם ראשון, הפרופסור בעקבותיו.
הייתה זו טעות מרה, עליה שילמו תוך זמן קצר את המחיר.
"אני תקוע!" הזדעק פרידריך כעבור מספר קצר של רגעים.
"דברים צפויים קורים יותר…" מלמל לעצמו פול בכעס, מנסה להחליט באותו הרגע האם נבון יהיה להמתין ולסייע לו, או לשוב לשם כך אחר כך.
השתהותו הייתה קצרה, אך הייתה היא לבסוף בעוכריו. עד שהגיע לקצה השני של המנהרה כל שיכול היה לעשות, זה לצפות בעכוזו של סטרייכר, מסיים את מלאכת הטיפוס על החבל.
סכין הציידים, שנשלפה כעבור כמה שניות נוספות, שלחה את קצהו העליון של החבל כלפי הרצפה.
מוחו האנליטי של פול חיפש נואשות אחר פתרון. ממרחק יכול היה לשמוע כעת דין ודברים קצר, שהחליף הקולונל עם הברונית. על אף שהתקשה לשמוע את טיב שיחתם, את אקורד סיומה לא ניתן היה לפספס.
קול צרחתה הדקה הדהד במורד הקבר, מלווה בצליל מהלומות רכות.
"גנב!" הספיקה לצרוח, בטרם נדחק גופה הדקיק לנפילה, הישר אל תוך זרועותיו המחכות של פול.

פרק 26

חמתו של עלי ג'עפרי בערה בו. הוא ספג כבר כמה עלבונות צורבים בחייו, אך נדמה היה שזה גובר על קודמיו בקלות ולו רק בגלל אלה העומדים מאחוריו.
"אתה בטוח…??" שאל שוב את הקול, שדיבר אליו קצרות, מבעד לשפופרת הטלפון, "מוטב שתהיה בטוח במאה אחוזים לפני שאני ממשיך עם זה מכאן…" הלם בו, "אתה חייב להבין שתהיינה לכך השלכות מרחיקות לכת במיוחד…!"
סולימאני, שעמד וצפה בשיחה הנרגשת שקיים חברו מן הצד, הבין מיד, כי התשובות אותן קיבל הלה ממפקדת המודיעין, היו לא רק מפתיעות כאם גם קשות במיוחד.
"אני מבין…אם כך אין שום צל של ספק…" סינן עלי, קולו נהפך חלש ושקול יותר, אך עדין צפן בתוכו את אותה עוצמה של עלבון.
"שאשב?" פנה אליו חברו, משזה סיים זה מכבר את השיחה, אך מאן עדין לחלוק את פרטיה.
ג'עפרי שתק עוד רגע קצר נוסף. בסופו הרים חזרה את מכשיר הטלפון מהשולחן, מטיח אותו בעוצמה בקיר שממול.
"אני מבין שהשיחה עם מפקדת המודיעין לא נעמה במיוחד לאוזניך…"
שפתיו של עלי נותרו עדין חתומות.
"זה אומר שהם לא הצליחו לאתר את מקורו של המספר, שחייג הגנב מחדר החשמל?"
"הם דווקא הצליחו…בקלות יתרה" מיהר לתקן אותו. פניו מעידות כי ראשו עסוק היה בהרצת תרחישי קיצון כלשהם.
"972…הקידומת הבין-לאומית הזו נשמעת לך מוכרת…"
"אני חייב להודות שלא…אבל מה כל כך מיוחד בה?"
"זו הקידומת שחייג אותו מנוול…והמספר שבא אחר כך שייך גם הוא לאותה מדינה…" המשיך עלי בדבריו הסתומים.
"ישראל…..?" ניחש הלה לפתע.
עלי הנהן בראשו לחיוב, על פניו נפרשת הבעה רבת רושם. כזו שנעה בין סלידה מוחלטת לניצחון.
"אתה בטוח….?" מלמל, מנסה לעכל את משמעותה המלאה של התגלית. "זה נשמע לי כמו אקט על גבול החובבנות…כל כך לא אופייני למוסד או לציונים בכלל…"
"אני מבקש שאת הערכה שלך לאויב הציוני תשמור לעצמך…בקשר לוודאות הזיהוי, הצלחנו להשיג את תמליל השיחה, כמו גם כל אלה הנוספות, שבוצעו באותו מכשיר, מאז התחברו שלושת הגנבים המנוולים האלה לרשת הטלפונים המקומית…ולא תאמין מה"
סולימאני גירד בראשו, מניח שכעת, לנוכח ההתרחשויות האחרונות, שום דבר כבר לא יוכל יותר להפתיע אותו.
"מסתבר שבעליו של הטלפון המדובר התחבר פעם אחת נוספת בעבר לרשת האיראנית…אתה רוצה לנחש מתי ובאילה נסיבות?"
"הבונקר בימת הלמנד….?"
עלי הנהן בראשו.
"ימח שמם וזכרם!" מלמל סולימאני חרישית.
"ברור לך מה נדרש מאיתנו לעשות כעת!" קרא בזעם, שהתפרץ ועלה שוב, משחלק את המידע המפליל עם חברו.
היה זה כעת תורו של סולימאני להנהן קלות בראשו.
"אני יכנס את המועצה העליונה…" סינן ג'עפרי בחגיגיות, אל מול פניו המרצינות בזעף, של שותפו.
* * *
ידיו של פרידריך נשלחו לפנים, בעוד אריק דוחק בעכוזו בעזרת נעליו. בפעם השנייה בתוך פחות משעה נקלע שוב לאותה סיטואציה מבישה. כששכב לבסוף על רצפת אולם הקבורה ניסה להחליט אם העובדה המשמחת שחברו שוב אל הברונית, גוברת על תחושת העלבון והכעס, שרחש כלפי הנסיבות בהן הסתלק הקולונל.
"מישהו מוכן לנסות ולהסביר לי מה בדיוק קרה כאן?" פתחה אלכסנדרה בטרוניה, בטרם ניגשה לחבק את הברונית.
"סטרייכר בגד בנו" פתח פול. מצביע אל עבר החבל החתוך ששכב על רצפת האולם. "ואני לוקח על עצמי את מלוא האחריות…טעיתי פעמיים. בפעם הראשונה בה הנחתי לו להוביל אותנו ובפעם השנייה בה הנחתי לו לחמוק בכזאת קלות"
"אני במקומך הייתי קצת יותר סלחן עם עצמי" התערב פרידריך, שהתייאש מלנסות ולהסיר את האבק שהצטבר על בגדיו, "ראשית סטרייכר הינו שועל ערמומי במיוחד, כזה המאומן להערים גם על טובי המוחות. שנית ספק רב אם היינו מגיעים הנה בלעדיו… כעת לפחות אנו יודעים בוודאות שהגענו למקום הנכון"
"המקום הנכון?" הוסיפה אלכס להקשות.
"כן. המקום הנכון. אם עיניי לא בגדו בי אזי הספקתי לראות את המנוול הזה אוחז בתליון אבני החושן בטרם בלע אותם שוב החושך"
פיה של הברונית נפער בפליאה.
"אם כך מצבנו לא יכול היה להיות גרוע יותר…" שיתף אריק את חבריו.
"ובכן…הוא גרוע אפילו יותר…" פתחה הברונית, גרונה חנוק עדין מבכי, "אבן הרקיע….גם היא…נעלמה"
רק כעת, משדברה, יכולים היו חבריה להבחין כי במקום על צווארה בו נחה כף ידה, חסר היה התליון הגדול, שהפך זה מכבר לסימן ההיכר שלה.
"המנוול הזה…" סינן פול.
"אנחנו חייבים לצאת מפה. המקום הזה מחליא אותי" הוסיפה אלכס. נוטלת את קצה החבל שעל הרצפה.
"אני מקווה שיש לך בתיק גם איזה חליל, שיגרום לחבל הזה להתרומם למעלה. אחרת לא ממש ברור לי מה את מתכננת לעשות איתו" צחק אריק.
"אינני סבור שזה יהיה נחוץ" נשמע באפילה קול מעל לראשיהם.
אלכסנדרה, שהייתה הראשונה ולמעשה היחידה גם, לזהות את הקול, הרימה את ראשה למעלה. חיוך מופתע מתפשט על פניה.
"גדעון….!" קראה בשמחה אל עבר החור שבתקרה.

היה זה חילוץ מהיר, בסופו מצאו את עצמם בני החבורה שותים כוס תה חם, במושביו האחוריים של רכב מסחרי, שחנה כמה מאות מטרים מהתל.
"על פי הספירה שלי חסר לכם פה אחד" פתח גדעון, לאחר שנהג המכונית המסחרית יצא, על פי בקשתו, לשאוף מעט אוויר.
"בוא נתחיל מהתחלה ברשותך…" קטע אותו פול, "אני מבין שאתה ואלכס מכירים…"
אלכס חייכה. "גדעון עובד בשירותי הביטחון הישראלים. אנחנו מכירים מזה כמה שנים דרך הסוכנות…גדעון היה גם זה שתרגם בעבורנו את קלטת חטיפתו של הדיפלומט האיראני"
פול הנהן בהבנה. מעטים היו ניגודי האינטרסים של האינטרפול עם שירותי הביון הישראלים, כמעט בטלים בשישים לעומת ריבוי שיתופי הפעולה. בכל זאת חש מאוד לא בנוח לדעת, שבעליו של המגרש בו שיחקו כעת, מיודעים ברזי מהלכיהם.
"כמה זמן אתם כבר מלווים אותנו?" שאל, מניח, שהגיע העת, להניח את מרבית הקלפים על השולחן.
"מטורקיה." השיב גדעון, מניח את אותן הנחות העבודה בדיוק. "האיש המכונה קולונל סטרייכר היווה מטרה קבועה למעקב במאגר המטרות שלנו"
פול הזדקף. דבריו האחרונים של גדעון נשמעו מעודדים במיוחד. אך בטרם התפנה לעסוק בקצפת, היה עוד פרט אחד, שהעסיק את מוחו "אם כך זה הייתם אתם, ששטם בעקבותינו בים התיכון…?"
"אכן" השיב גדעון, קולו נמהל מעט בצער, "איבדנו באותה סערה שניים מטובי אנשינו."
"עד כמה יקשה על אדם רב אמצעים וערמומי, כמו סטרייכר, לעזוב את ישראל כעת מבלי שתדעו?" החזיר אותם אריק אל לב הדיון.
גדעון שתק. בניגוד לפול ולאריק, שהיו שמחים להמשיך את שיחתם במקום בו שהו, היו בידיו הוראות אחרות לגמרי.
"נאלץ להמשיך את שיחתנו במקום אחר. יש עוד כמה אנשים המעוניינים לערוך איתכם היכרות" אמר מסמן לנהג לחזור ולתפוס את מקומו.
כשעזבה המכונית את אתר החפירות של הרודיון, חש בליבו פרידריך שיתכן ופספסו משהו. הקלות היחסית בה מצא סטרייכר את התליון, גרמה לו לתהות האם שוב הערימו עליו המתים. בעודו מהרהר בסוגיה מרתקת זו, הבחין בפניה נפולים של הברונית. עיניה השחורות התגלגלו בחוריה כאילו עמדה להתעלף בכול רגע.
"ברור לך שהאנשים האלה יעשו הכול כדי להחזיר את שנלקח ממך…" פתח, מניח על כתפייה הצרות את מעילו.
יוז'יני החזירי לכיוונו חיוך רפה. עיניה היו מלאות תודה. בזמן קצר מאוד יחסית הצליח הפרופסור להיכנס אל תוך ליבה ולספק לה משענת של ממש.
"אתה בסדר אתה…" אמרה חרישית. "אני מניחה כעת שהייתי צריכה לשתף אתכם מוקדם יותר בעובדה, שכבר בספינה, ניסה סטרייכר המנוול הזה לשכנע אותי למסור לידיו את התליון…כבר אז הייתי צריכה לבטוח בך מעט יותר"
פרידריך חייך בחום, "אמון כמוהו כאהבה, קשה לרכוש אותו וקל לאבד." אמר לה, בשקט "אעשה הכול על מנת שלא תאבדי את האמון שלך בי שוב"
יוז'יני שתקה. מניחה לראשה לשקוע בתוך שקע כתפו הרחב.
* * *
ביאטריקס נעמדה מול המראה הגדולה, שבחדר השינה, בוחנת את בבואתה הנשקפת חזרה, בעניין כמעט מדעי. קמטיה הרבים, שכיסו את פרצופה הנובל, העמיקו חפור כמעט מידי יום. כך שבכול פעם שהחלה להתרגל לעובדה, שהזדקנה במהירות מפחידה, היה המראה הנשקף חזרה מבעית עוד יותר. חיוך רב משמעות נפרש על פניה. רק ימים בודדים לאחור עוד הייתה בבואתה מוציא אותה לגמרי משלוותה. כעת נראתה אפילו מעט משועשעת ממנה.
"נראה אותך כעת… אחותי היקרה…מתמודדת ללא התליון" מלמלה לעצמה, מעבירה יד בתוך שערה הדליל והצח כשלג. עצם המחשבה הארסית, שכעת חלקה איתה יוז'יני את אותו האובדן, נסחה בה כוחות מחודשים. אך היו אלה החדשות שנשא עימו מנדונגס, שגרמו לה לצאת מגדרה.
"הכן את הצוללות. גייס את האנשים. אנחנו יוצאים בעוד כשעה אל הנמל." פקדה עליו למשמע דבריו המרעישים. היה זה הרגע לו התכוננה במשך כל מאה ושישים שנות חייה הארוכים. וכעת, כשקוביות המשחק הסתדרו במקומם כמתוכנן, כל שנותר לה היה ליהנות מהרגע.
כשחזר כעבור כחצי שעה לעדכן אותה בהתקדמות ההכנות, היה משרתה מלווה בדמותו הזחוחה של השטן.
"נהיה מוכנים בזמן גברתי." פתח, שומר מרחק ביטחון מהחיה הרובצת למרגלותיה, "את רוצה שאארוז לך את הדברים?"
"לארוז לנו יקירי…." השיבה, "…לארוז לנו…"
הלה קד בתגובה קידה קלה, משתהה קלות עם נושא האריזה, עד שתיאות לסיים את עניינה עם האיש שליווה אותו.
בניגוד לזהירות בה נהג מנדונגס בראשה העצום של החיה, נראה השטן אדיש לנהמותיה, שניסו לסמן לו לשמור על מרחק ביטחון מגברתו. מבטו החד סקר את חדר השינה העצום שלה, מגלה עניין מועט ביותר בפניה.
"יש לי בשבילך משימה חדשה" פתחה, מבלי להסב את גבה לאחור, "אתה מצטרף אלינו לנסיעה הקרובה, כך שמוטב שתכין את ציודך בהתאם"
בבואתו הגדולה התנשאה גבוהה מאחורי גבה, ההולך ונהיה כפוף מיום ליום. מראה הקמל היה עלוב בהרבה משזכר אותו, צחנת המוות, שהדיפה, נעמה לאפו כבושם.
"משימה חדשה…אני חושש שכבר תכננתי תוכניות להערב…"
היא צחקה בביטול, מייחסת את דבריו האחרונים לצורך הבלתי נדלה שלו להתריס כנגד מרותה. "לאור המוניטין שצברת אצלי לאחרונה….נסה בפעם הזאת שלא לפשל אותה…" הוסיפה בעוקצנות יבשה, כאילו דיברה אל אחרון אנשיה.
השטן סקר מאחור את צווארה הדקיק. לו רק חפץ בכך יכול היה לשבור את מפרקתה העלובה בעזרת צמד אצבעותיו בלבד. גם שעה זו וודאי תגיע בקרוב, סבר, אך כעת בחר לעזוב בשתיקה.
משנטרקה הדלת מאחוריו השילה ביאטריקס את כותנתה לרצפה.
"תלביש אותי מנדונגס!" פקדה.
* * *
נסיעתם ברכב המסחרי, בו הושיב אותם כמה דקות לפני כן גדעון, הייתה קצרה, והובילה אותם דרך מספר דרכי עפר צדדיות אל תוך שוליה של העיר מודיעין.
אף על פי שלעת עתה היה הדבר מיותר, עסוק היה מוחו של פול בתכנון אפשרויות המילוט שלהם. כשחנה לבסוף הרכב המסחרי במרתפי חניון גדול, תהה לגבי הקלות בה הניחו להם לעקוב אחר מיקומם. הסבר לכך מצא כעבור מספר לא רב של דקות, כאשר עלו מקומת החניון וגילו שבניין המשרדים בו שהו נמצא עדין בתהליכי בנייה ראשוניים. הייתה זו מה שמכונה בלשון הביון "תחנה ארעית". כזו ששימשה למפגש חד פעמי, לאחריה לא נעשה במקום שוב כל שימוש דומה.
הם צעדו בעקבותיו של גדעון, עד אשר זה נעצר בפתחו של אחד המשרדים היחידים בהם הותקנה זה מכבר דלת. בטרם נפרד מהם לשלום נשק על לחייה של אלכסנדרה ולחש על אוזנו של פול.
"יש לך שעה לשכנע את האנשים בפנים שאין סיבה להחזיק בכם. אם וכאשר תעברו לידיים הבאות נכונה לכם כבר מסכת ארוכה בהרבה."
פול הודה לו. מהנהן קלות לאות הבנה.
היה זה חדר גדול מימדים. במרכזו ניצב שולחן ישיבות מאולתר, ששימש כפי הנראה ביום יום את אדריכלי הפרויקט. חלונות לא היו בחדר, קירותיו החדשים טרם אפילו נצבעו.
הם צעדו פנימה בשקט, מסתדרים סביב השולחן הגדול בהתאם להנחיות שניתנו להם.
הדבר הראשון בו הבחין פול לאחר שסיימו להתיישב היה, שאל מנורת הניאון הקבועה בחדר, נוסף גם סטנד עליו נתלו צמד מנורות להט גדולות. בשעת הצורך, ידע, ישמשו המנורות כדי להתיש את עיניהם וסבלנותם של הנחקרים.
"שבו בבקשה" פתח אחד מבין שני הגברים, שאכלסו את קצהו השני של השולחן, אליהם חברה אישה בגיל העמידה, שנראתה הבכירה מבין השלושה.
פול ציית. אחריו צייתו גם בני לווייתו.
כמה דקות נוספות חלפו. במהלכן הסתודדו שלושת החוקרים. גם אם עשו זאת בלחש ובשפה שהייתה זרה לאוזניהם של הנחקרים, קל היה להבחין, שקיימת ביניהם מחלוקת בלתי פתורה. פול, שדיפלומטיה הייתה לחם חוקו, ניסה לנצל את הסיטואציה כדי ללמוד ככל שניתן את יחסי הכוחות בין השלושה.
"אני רוצה לשתף אתכם בדילמה" פנה לבסוף החוקר שישב משמאלה של הגברת.
היה זה גבר כבן שישים, פניו החביבות ואריזתו הסבאית הסוו שועל קרבות ותיק. סוד אותו חשף פול רק על ידי צלילה מעמיקה אל תוך עיניו השחורות.
"מונחת כאן לפני בקשת הסגרה רשמית לשלושתכם." אמר, סוקר בזה אחר זה את סבר פניהם החתומות של פול, אריק ואלכס.
ברור היה לפול מדוע נשלפה עובדה זו כבר בתחילת שיחתם. היא תשמש את חוקריהם בהמשך כקלף מיקוח מצוין לקבלת כל המידע שברשותם.
"הבקשה הזו חתומה על ידי נשיא האינטרפול עצמו" המשיך, "ומצורפת אליה אפילו אזהרה מפורשת אשר מתנה את המשך שיתוף הפעולה בין הסוכנויות בכך."
הוא עצר שוב, מניח שהמסר עבר לצידו השני של השולחן.
"מסתבר שהצלחתם להרגיז לא מעט אנשים. כולל מפקדכם לשעבר, שהרחיק לכת וניסה לגרור את הסכסוך הפרטי שלכם עד לכאן, לישראל. בינתיים אנחנו עוד מחזיקים בו. אבל אין לי מושג כמה זמן נוכל עוד להמשיך ולעשות זאת"
למשמע דבריו האחרונים בלע אריק את רוקו באיטיות, מקווה שהצליח לעשות זאת מספיק בחשאי. הרגע הוצג בפניהם תג מחיר נוסף. המשך כליאתו של הנמר הדולק בעקבותיהם, תלויה גם היא באיכות המידע שימסרו.
כשהמשיך לדבר החוקר, ידע שתג המחיר ברור. "…כיוון שלמעט הפרופסור, שיושב ביניכם, נתקלתם באישיות הזו בפעם הראשונה בחייכם לפני מספר ימים, אני לא בטוח עד כמה אתם באמת מכירים את האיש, שבגללו מסובים כולנו כאן ועכשיו" אמר, על הקיר, שמאחוריו, מוקרנת תמונתו של סטרייכר.
למראה פניו הזחוחים של הקולונל, התקשתה מעט הברונית לשמור על שלוותה, תוחבת תחת השולחן את כף ידה אל תוך זו החמימה של פרידריך. כה עירומה וחשופה חשה כעת, ללא התליון, שאפילו הכעס, שחשה לפני שעה קלה, פינה את מקומו עכשיו לפחד משתק.
"קולונל מקס סטרייכר הינו איש רב מעללים, רב פרצופים ורב אמצעים. מיוחסים לו חשבונות בנק ונכסים רשומים בסך קצת פחות משלושה מיליארד דולרים, אך אלה כפי הנראה מהווים חלק קטן בלבד מהונו האמיתי. אחר ילדותו של האיש המיוחד הזה אפילו סוכנות רבת אמצעים כשלנו התקשתה להתחקות. מה שאנחנו בכל זאת יודעים הוא שסב סבו היגר מגרמניה לתורכיה אי שם בשנות השבעים של המאה ה-19 בעקבות אישה אותה נשא רק בסמוך מאוד למותו" הוא עצר כעת, בוחן את הקשב של החבורה שישבה מולו, נעצר על פניה החיוורות של הברונית.
פול, שחיכה לשעת כושר שכזו, ניצל את השתיקה הקצרה כדי להתפרץ פנימה ולדבר. "בעוד אנחנו יושבים פה ודנים בעץ המשפחתי של האדון סטרייכר, עושה הוא את דרכו החוצה מהמדינה. אם אינני טועה מדינת ישראל כל כך קטנה שבעזרת מכונית ניתן להגיע לכל אחד ממעברי הגבול שלה בתוך קצת פחות מחמש שעות נסיעה…"
"פול לינוקס" פצתה לראשונה את פיה הגברת שישבה לצידו של הדובר. "יש לך מושג מדוע מדינת ישראל נמצאת בתחתית טבלת הפשעים הבינ"ל של האינטרפול?" שאלה, עיניה הירוקות ננעצות באלה שלו.
מבטה החודרני גרם לו להשפיל מעט את עיניו, כך שיכל כעת להבחין גם בסיכה ועליה מנורה בעלת שבעת הקנים שעיטרה את דש הבגד שלה. מי שלא הייתה, הייתה זו מישהי בעלת תפקיד בכיר במיוחד, במוסד או מחוצה לו.
שתיקתו סימנה לה להמשיך. "יש לכך סיבה מאוד פשוטה. מדינת ישראל, בגלל צרכיה הביטחוניים היום יומיים, הנה מדינה שקשה מאוד לצאת ממנה מבלי שנחפוץ בכך. כל מי ששוקל לבצע כאן, אפילו פשע קטן ביותר, מודע לכך…על אחת כמה וכמה טיפוסים ממולחים כמו סטרייכר, ששהה כאן פעמים רבות מספור בעבר…."
"בלי שום קשר, יש לנו יסוד סביר להניח, שאין לקולונל סיבה לעזוב את המדינה…אם לדייק אנחנו די בטוחים שהוא מעוניין לעת עתה להישאר כאן…" הצטרף הדובר הראשון לדבריה. מחליף מבטים קצרים עם צמד מלוויו, "לזה בדיוק התכוונתי, כשאמרתי קודם, שהביוגרפיה של סטרייכר יוצאת דופן ורלוונטית הרבה יותר משנדמה לכם…מה ידוע לכם למשל על כת השומרונים?" שאל, מסב את מבטו היישר אל עבר פניו של הפרופסור, שלמשמע השאלה נצצו עיניו העייפות בעניין.
"השומרונים הם עם קדום המחזיק בידיו נוסח ייחודי של התורה. במהלך ההיסטוריה עברו עליהם מעשי טבח נוראיים, שבוצעו בעיקר על ידי הצלבנים והביזנטים, שקדמו להם. מתוך אוכלוסייה שמנתה כמיליון נפש במאה ה-4, שרדו על פי השמועות קצת יותר ממאה וחמישים נפש בתחילתה של המאה העשרים." דקלם פרידריך בזריזות את שהצליח לשלוף מזיכרונו.
"מדויק למדי" שיבח אותו החוקר, "ובכן כדי להשלים את התמונה חשוב שתדעו שיש לנו יסוד סביר להניח שקולונל סטרייכר הוא בן לאותה כת עתיקה. זוהי סב סבתו מצד אמו. אסתר" אמר, מגיש לעברו של פול תצלום ישן בו נראתה דמות, שעל פי לבושה, לקוחה הייתה מתוך אחד מספרי ההיסטוריה"
פול, שהאזין עד כה בקשב רב, החל לאבד כעת מעט את סבלנותו. "תודה לכם על שיעור ההיסטוריה אך לא ממש ברור לי איך כל זה רלוונטי לסיבה בגללה התאספנו כאן…"
"יש לכם שמץ של מושג אחרי מה אתם בכלל רודפים?" התערב כאן לראשונה החוקר שישב לשמאלה של הגברת.
היה זה גבר מזוקן ורציני, שהרכיב משקפיים גדולות ונראה לקוח יותר מחדרי האקדמיה, מאשר ממרתפי החקירות של המוסד.
פול היסס. היה זה הרגע בו היה עליו לבחור סופית בין שיתוף פעולה מלא, לבין שמירת חלק מהקלפים קרוב אל החזה. היה זה גם הרגע בו נזכר בעצה שהשיא לו גדעון בטרם נפרדו.
"בהחלט. מדובר בפריטים פולחניים השייכים לבית המקדש העברי, שאבדו לפני כמה אלפי שנים והמהווים עניין רב למספר לא מבוטל של אנשים" אמר, מעדיף להתחיל בכותרות על מנת ללמוד תחילה מה יודעים גם חבריו לשולחן.
"אלה אבני החושן…" פתח החוקר המזוקן מניח על גבי השולחן ספר עב כרס בו הוצגה גרסה מצוירת של האבנים. "ואלה הם האורים והתומים." הוסיף מצביע על חלקו התחתון יותר של העמוד, "יחד הם מרכיבים את חלקיו החשובים ביותר של פולחן האלוהים בבית המקדש" ציין את שכבר ידעו.
מבטים הוחלפו כעת בשתיקה בין שני צידי השולחן. שטף דיבורו הקטוע של החוקר, בחן כעת את נכונותם של נחקריו, לשחרר גם את המידע המצוי ברשותם.
"את האבן הזו איבדנו במוסקבה ואת זו השנייה…" פתח פול כשקלט את הרמז, מצביע גבי על הדף שהציג בפניו החוקר.
כשדיבר שוב פזל אל לעבר מבטה השפוף של הברונית, "איבדנו לפני שעה קלה בקברו של הורדוס"
"פריטים אלה נחשבים אוצר היסטורי בלום ומהווים פריט נחשק בכול מוזיאון בעולם. אך אין זו הסיבה בגינה, אנשים כמו סטרייכר, הקדישו את מיטב שנות חייהם על מנת לנסות ולמצוא אותם…על פי האמונה הרווחת יש לשילוב הזה, בין האורים והתומים לבין אבני החושן, כוחות עצומים לרתימת רצון האל" הוסיף החוקר לדבר, "על כן, למרות הסקפטיות המובנת, היינו חייבים לשים עין על הפריטים האלה מהרגע בו צצו ועלו מחדש על פני השטח"
"אתה מתכוון לומר, שגם מקום מציאתם של האורים והתומים, ידוע לכם…?" שאל פרידריך, מתאפק שלא להתרומם מכיסאו, מרוב התרגשות.
היה זה השלב בו החוקר המזוקן עצר את שתף דיבורו. מבטו הופנה לעברה של הגברת שלשמאלו.
היא סימנה לו להמשיך.
"בדיוק כמו אבני החושן, במשך אלפי שנים, אבד מקום הימצאותם של האורים והתומים. רבים יחסו את דבר קיומם לאגדה…כל זאת השתנה לפני מספר שבועות, אז הם צצו ועלו שוב על פני השטח, מכול המקומות דווקא באיראן…"
"זה לא כל כך מפליא האמת, בהתחשב בעובדה שהבבלים היו, כפי הנראה, אלה שהוציאו אותם משם מלכתחילה…" ציין פרידריך.
"ידוע לכם מי מחזיק בהם כיום?" קטע פול את שתף דיבורו, "שלושת החוקרים החליפו ביניהם מבטים קצרים. מניחים לשכל הישר לעשות את עבודתו. "אתם רוצים לומר לי שסטרייכר שם את ידו גם על האורים והתומים…!" הזדעק, כעבור כמה שניות של שקט.
"…אם כך מזל שאבן האופל נדדה שוב חזרה לאיראן…" סיננה אלכסנדרה.
"…ובכן….גם זה כבר לא ממש מדויק…" השיב החוקר המזוקן, מחליף לראשונה את השקופית שמאחוריו, "אלה הם רפאל, דניאל וגבריאל, מלאכים במקורות ומלאכי חבלה לא קטנים בימינו אנו" ברקע מאחוריו הופיעה כעת דמותם החסונה של שלוש דמויות צעירות, כל אחת מהתמונות נלקחה במועד ובמקום אחר. "אנו עוקבים אחריהם מאז חדרו לראשונה לשטח איראן לפני מספר שבועות. מאז ביקרו שם השלושה שוב לפני מספר ימים"
בכול אחת מהתמונות, שהוצגו בפניהם היו פניהם של השלושה מוסתרות. אם נבחרו דווקא תמונות אלה במתכוון, או שהיו אלה התמונות היחידות ברשות המוסד, התקשה לנחש פול.
בינתיים התחלפה השקופית שוב וכעת נצפתה אותה השלישייה מרוכזת סביב חפץ קטן, שהונח בידם של אחד מהם.
"אנחנו די בטוחים שהאבן שאתם רואים כאן בתמונה היא האבן החסרה מבין אבני החושן…"
"אבן השאול…." מלמל פרידריך, צופה בדאגה בפניה של הברונית. הדם כמעט ואזל מהם לגמרי.
הגברת, שהבחינה במצבה המתדרדר של הברונית, פנתה אל השומר שעמד בצמוד לדלת. "אפשר לקבל בבקשה כוס מים…"
הלה קד קלות לאות הבנה ומיהר לציית.
"תשתדל שיהיו קרים" הוסיפה, ממתינה שיסגור מאחוריו את הדלת.
כשזו נטרקה מאחוריו, דחפה בעזרת ידה את מה שנראה היה כמהדורה היומית של הג'רוזלם פוסט. "מיותר לציין שהאיראנים לא ממש קיבלו בברכה את התקרית. הם רואים בנו אחראים ישירים למעשה הגזל הכפול וכעת העניינים מאיימים להתדרדר לכדי מלחמה כוללת של ממש… כך שכול ההוקוס פוקוס הזה, מרתק ודרמטי ככל שיהיה, בטל בשישים לעומת האפשרות, שנפתחה כאן, להצתת המזרח התיכון כולו"
ככל שהתקדמה שיחתם כך התקשה גם ישבנו של פול להוסיף ולהידבק לכיסא. מוכן היה לשלם כל מחיר שבעולם, לו רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות לצאת כעת מן החדר ולהתחיל לחפש בעצמו אחר עקבותיו האבודים של הקולונל.
מראה החדר חסר החלונות הלחיץ אותו. אך הלחיצה אותו עוד יותר העובדה שהפרטים החדשים שזה עתה נחשפו השאירו יותר שאלות מאשר תשובות.
"אני עדין לא מבין מה אנחנו עושים פה" אמר, לאחר שהבחין, שהיושבים מצידו הנגדי של השולחן, סיימו את דבריהם וכעת המתינו לדבר מה שאמור היה להגיע מהצד שלהם.
"ובכן…" פתח שוב המגבר המזוקן, לאחר שקיבל אישור במבט לעשות כן, "מיטב המומחים שלנו לא הצליחו לנחש עדין היכן מתכנן סטרייכר לעשות שימוש באבני החושן. מה שאנחנו יודעים בוודאות זה שעל פי המסופר במקורות אין אפשרות להפעיל את האבנים מחוץ למה שמכונה כ'דביר', קודש הקודשים של בית המקדש… כיוון שבית המקדש העברי חרב כבר כאלפיים שנה…לא ממש ברור לנו היכן הוא מתכוון לעשות את זה…ועל כן קשה לנו גם להתחקות על עקבותיו" הוא עצר כאן. מבטו מוסט מכיוונו של פול לעברו של הפרופסור.
למשמע הדברים הנהן פרידריך לאות הסכמה. העייפות, שאחזה בו מקודם, נעלמה בינתיים לגמרי, מתפוגגת כלא הייתה.
"חשבנו שאולי מומחה בעל שם עולמי כמו שלך, הר פרופסור, יצליח לפענח בעבורנו את החידה הזו"
פרידריך נשען לאחור בכיסאו. בעודו מהרהר בשאלה המרתקת צף ועלה בזיכרונו גם הכתובת שראה במשרדו של הקולונל, אותה לא ידע עד כה למה לשייך.
בינתיים הוגשה כוס מים צוננים לברונית שישבה לידו. ניכר היה שעם כל לגימה נוספת שלקחה חזר גם הסומק אל לחייה.
"אני מניח שהתשובה חייבת להיות קשורה להר גריזים"
החוקרים, שהביטו בו עד כה בפניו בציפייה דרוכה, נראו כעת מעט מאוכזבים מהתשובה.
"כיוון שידוע שההר הזה קדוש ביותר לעדה השומרונית בדקנו אותו כבר מכול כיוון אפשרי." הסביר החוקר הראשון, "מתמונות לוויין ועד סריקות גיאו-טרמיות….אם משהו היה קורה שם היינו לבטח כבר יודעים"
"צריך להבין שבגלל היותם כת כל כך נרדפת רבים ממנהגיהם סודיים. ישנן לא מעט כתות כאלה מסביב לעולם, הנוהגות להסוות את הפולחן האמיתי, אפילו מחלק גדול מציבור המאמינים עצמו."
החוקר המזוקן הנהן בהסכמה, מאשר את דבריו של הפרופסור. "זה יכול בהחלט להסביר למשל למה הסוכן השומרוני שלנו לא הצליח עד כה להביא כל מידע מועיל…" הוסיף החוקר השני.
פרידריך היסס מעט בהתחלה. אך ככל שהתקדם שטף דיבורו כך ננסח גם הביטחון בקולו. "אולי זה בגלל שחיפשתם עד כה במקום הלא נכון…הלו ידוע שקיימות מספר גרסאות שונות ואף סותרות, בדבר מיקומו המדויק של הר גריזים המקראי…"
עיניי כולם ננעצו בחוקר המזוקן, שנראה מופתע מעט, אך מסוקרן מהכיוון אליו חתר הדובר.
"אתה מוכן מעט להרחיב…" ביקש. פורס על השולחן מפה טופוגרפית של אזור השומרון והשפלה, שהכין מבעוד מועד.
"ישנם מספר לא מבוטל של גרסאות האמת…אבל אני אישית תמיד נטיתי לחשוב שזו הגורסת שהר כביר, הניצב ב'דרך מבוא השמש' התנכי"ת…הוא הר גריזים המקורי" באומרו כן הצביע פרידריך על הנתיב שעושה השמש בכול בוקר ממזרח למערב, מעבר הירדן אל תוך מדינת ישראל.
שלושת החוקרים נראו מעט נבוכים תחילה מהמידע החדש. הסתודדות קצרה הסתיימה בעזיבתו המהירה של החוקר הראשון את החדר.
"אנחנו נעשה כאן הפסקה…" אמרה הגברת במרכז, מתרוממת על רגליה.
מה שקרה אחר כך הבהיר לכולם, כי המידע שסיפק פרידריך, היה כפי הנראה בעל ערך רב משהיו מוכנים לחלוק עימם מארחיהם. היה זה קולם הממריא של צמד מסוקים, שעזב בבהילות את גג הבניין.
"מה איתנו?" תהה אריק, שהיה כעת בעיקר מבולבל.
"כל שאני יכולה לומר" אמרה הגברת, כשלחצה את ידו של פול, "זה שמשרד החוץ בראשותי יעשה הכול כדי לעזור לכם לטהר את שימכם, כשהפרשה הזו תגמר"
למשמע דבריה האחרונים החליפו ביניהם חברי החמישייה מבטים מופתעים.
"כבוד שרת החוץ…" נפרד ממנה לשלום בלחיצת יד, החוקר המזוקן, בעודה עושה את דרכה החוצה מבעד לדלת בלוויית שומר הראש הפרטי שלה.
* * *
קולונל מקס סטרייכר לגם את כוס הוויסקי השנייה שלו, מתענג על הצריבה הקלה, עת החליק הנוזל המשובח במורד גרונו היבש. היו אלה, בלי שום צל של ספק, עשרים וארבע השעות המוצלחות ביותר בחייו והוא התענג עכשיו על כל רגע נוסף. תושייתו סללה את דרכו. אך הדרך בה התגלגלו העיניים לקראת הסוף הוכיחו לו, חד משמעית, כי ההשגחה העליונה מלווה את דרכו, שומרת עליו וחפצה ביקרו.
חרטה של ממש לא קיננה בו, אך הייתה שם צל צילה של דאגה. גם אם היו אלה קורבנות פעוטים בלבד, שנדרשו על מנת להשלים את המשימה, עצר לרגע ותהה האם יכול היה לנהוג אחרת באנשים התמימים בהם זה עתה בגד. כששחזר שוב את השתלשלות העיניים, סבר, שדחיפתה של הברונית אל הבור הייתה אולי צעד מעט נמהר. פרופסור מלצר צלח אומנם את הנפילה ונשאר בחיים לפניה, אך גם המחשבה כי הכאיב לה לא רוממה את רוחו.
כמה טוב שעם כל לגימה נוספת מן המשקה הוקהתה מחשבתו והחרטה פינתה את מקומה לטשטוש הישן והמוכר. האדרנלין שבגופו שקע וחייב היה הוא לנוח מעט, בטרם ייגש אל הכוהנים.
בעוד חושיו מתערפלים עליו, רק החלה ההמולה שמחוץ לדלת חדרו, לצבור תאוצה. קן הנמלים הענק, שנבנה בכספו של הקולונל, במשך ארבעים שנה, נמלא לראשונה חיים וכעת זרמו לתוכו נאמניו הנרגשים, מכל רחבי המדינה.
עשרת הדונמים, שנפרשו על פני שבע קומות, בעומק מאה ועשרים מטרים, רחשו עשייה, כזו שהפיכה רוח חיים קסומה במעמקים. ככל שנקף הזמן הצטרפו עוד ועוד פועלים למלאכת ההכנות הקדחתנית, כל אחד ואחד מהם יודע את מקומו ואת תפקידו במדויק.
אין ספור פעמים ירדה ועלתה המעלית הגדולה, נושאת אל תוך בטן האדמה עוד ועוד ציוד, עוד ועוד ידיים עובדות. אף על פי, שמעטים מהם נמנו על מאה וחמישים הפועלים שבנו את המתחם הקדוש ועל כן נכחו בו בעבר, התנהלו ההכנות בהרמוניה מושלמת, כאילו הייתה זו שיגרת יומם של העוסקים בה. חרדת קודש אחזה בידיהם. בעוד קצת פחות מעשרים וארבע שעות, סברו, יפתחו מחדש ארובות השמיים ולאיש מהם לא הייתה כוונה לאכזב את ריבונו של עולם.
אל תוך ארבעת הקומות העליונות הורשו כל אחד מבאי המתחם להיכנס. אל תוך מעמקי השלוש התחתונות ירדו רק מעטי מעט, אלה שתפקידם היה קודש. הייתה זו מלאכת מחשבת של בניה. העתק מושלם של חדריו הפנימיים של בית המקדש העברי מתקופת המלך שלמה. כה מדויקת הייתה מלאכת ההעתקה, שאלה מבין שומרי הסוד, אשר זכו לקחת חלק בבנייה הקדושה, יודעים לספר שחומרי הגלם, המידות והעיטורים נבחנו שוב ושוב בקפידה כה רבה, שבמהלך ארבעים שנות הבנייה הארוכות, נבנו ונהרסו מחדש חדריו לפחות שמונה פעמים, בטרם היה מוכן אדונם הקפדן להתרצות.
כל אותו הלילה שקקו המסדרונות חיים. כך, שכשעלתה כבר השמש למרכז השמיים ביום המחרת, כל אחד משישים וחמישה החדרים וכל אחת משבעים ושמונה הדלתות שבמתחם נפתחו ונכבשו מחדש. כולם למעט אחת. זו הנמצאת בקומה השביעית והעמוקה ביותר. זו שהובילה אל קודש הקודשים. דלת זו הייתה עדין נעולה וחתומה. כך תישאר גם עד הערב. אז יעשה את דרכו פנימה, אל תוך ה'דביר', אדם אחד בודד, מלווה בחפצי המקדש האבודים.

כשפקח סטרייכר את עיניו ביום המחרת, דעכו הלמות הפטישים לגמרי, קול תיפוף הרגליים במסדרונות כמעט ונדם גם כן. ראשו כאב עליו מעט. פרט זניח זה פינה את מקומו במהירות, לאחר שהציץ בשעונו וגילה כי ישן מספר שעות כמעט כפול משתכנן בתחילה. בעודו שוטף את פניו, נשמעה שוב הדפיקה הקצובה בדלת, זו שהעירה אותו, כפי הנראה, מלכתחילה.
"יבוא!" אמר, מייחס חשיבות מועטה לכך, שאפילו להתלבש כיאות, עדין לא טרח.
"כבוד מתיסיהו כאן" פתח ואמר האיש שבדלת. מראהו המרושל של הקולונל גורם לו כמעט מיד להצטער על כך, שנקלע למעמד המביך.
"אל תיתן לו לחכות!" השיב סטרייכר לעבר השומר המופתע, תוחב את שולי חולצתו המקומטת אל תוך צוואר מכנסיו.
הלה היסס מעט. אם זה מפאת כבודו של אדונו, או דווקא מפאת זה של האורח, חש מבוכה רבה, על כך שנאלץ לטווח את המעמד.
"אני אבקש ממנו להמתין כמהה…" אמר לאחר התלבטות קלה.
למשמע תשובתו המהוססת איבד סטרייכר את שלוותו. הוא ניגש קדימה, דוחף בכוחות עצמו את הדלת על צירה, החוצה.
מעברה השני נגלתה דמותו הממתינה של מתיסיהו. גבר מבוגר בשנות השבעים המאוחרות לחייו. זקן לבן וארוך עיטר את פרצופו הנרגן. לגופו לבש גלימת כוהנים ארוכה וצחורה. שוליה המעוטרים נגררו מעט מאחוריו, על הרצפה. על פי הבעת פניו הנזעמת ניכר היה שההמתנה, כמו גם המעמד עצמו, לא ממש נעמו לו.
"כבודו…" פתח סטרייכר. קד קידה קלה.
"לו רק הכרתי אותך טוב יותר עוד הייתי עלול לחשוב שאתה שמח לראות אותי…" השיב מתיסיהו בנימה נזעמת, מחפש מקום בו יוכל להניח את ישבנו.
"ומה גורם לך לחשוב שאני לא…" אמר סטרייכר, מפנה את מעילו מהכיסא הקרוב ביותר לדלת. "אני מתנצל שלא התכוננתי כראוי לבואך אדוני…כפי שאתה בוודאי מבין איחרתי במעט להתעורר היום…"
"אתה בטח יודע מדוע באתי לפה היום" פתח מתיסיהו, בעודו מתיישב. מבטו הרציני ננעץ בעיניו מלאות החיים של שותפו לשיחה.
"שינית את דעתך…?"
"רחוק מכך" השיב, פניו מחמירות, "באתי לכאן בניסיון נואש ואחרון להכניס מעט שכל בקודקודך היהיר!"
"יכולת לעשות זאת בעזרת מכשיר הטלפון…חבל שהטרחת את עצמך לבוא עד לכאן לשם כך…"
למשמע הטון בו דיבר סטרייכר בערה חמתו של ראש העדה בראשו. "עד עתה אני לא משוכנע שאתה בכלל מבין מה אתה מעמיד כאן על הכף…גורלה של העדה השומרונית כולה מונח לרגלייך ואתה משתעשע בו כאילו היה עניין של מה בכך!"
"במשך אלפי שנים התנהלו אנשינו על סף תהום..נרדפים לצד היהודים אך נטע זר גם בתוכם. מובלים כצאן לטבח בידי מוסלמים, נוצרים וברברים" השיב סטרייכר, כאילו התכונן לדברי הבלע של האורח מראש, "אם הברירה שאתה מציע היא בין להעלם בשקט אל תוך החשיכה כפי שתמיד בחרנו לעשות, ובין לעלות בלהבות השמימה…אזי קח את הטפות המוסר שלך ומסור לשאר הזקנים כי נפלה ההחלטה סופית! הלילה נעלה בלהבות השמימה!"
מתיסיהו שתק. גם אם לא מופתע היה מתשובתו הנחרצת, היממה אותה קלות הדעת בה נאמרו הדברים. היות ומקום להתפלמס עוד לא מצא קם גם הוא על רגליו והחליט לקנח את ביקורו הקצר באזהרה.
"בזאת נפרדות דרכנו בפעם האחרונה. מי ייתן ותמצא מנוחה נכונה בקרב עמים אחרים כי ארור תהיה מקס סטרייכר בקרב השומרונים לעולם ועד."
"יוחנן!" קרא סטרייכר בתגובה לדבריו הנחרצים.
למשמע שמו פתח השומר את הדלת, תוחב את ראשו בזהירות פנימה.
"פגישתנו הסתיימה…לווה בבקשה את ראש העדה החוצה…"
מתיסיהו לא המתין לדברי פרידה. בהפנותו את הגב לקולונל צעד בעקבותיו של השומר המבוהל החוצה.
כעת, משנטרקה הדלת מאחורי גבו של האורח, הייתה רוחו של הקולונל מרוממת. לא הייתה בו טינה כלפי מתיסיהו. האחריות שהונחה על כתפיו הקשישות חייבה שיקול דעת וזהירות, צמד תכונות מהם למד עם השנים סטרייכר להימנע כליל.

חדר הפיקוד של המתחם התת-קרקעי, שמוקם בירכתי הקומה הרביעית, לא היה גדול במיוחד אך כלל ציוד משוכלל, אותו יכלו להרשות לעצמם להחזיק גופים מעטים בלבד ברחבי העולם. בעזרתו יכלו אנשי אמונו של הקולונל לנהל ביעילות את ההכנות, כמו גם לוודא שסידורי ההבטחה הקפדניים במתחם, מתקיימים במלואם.
לאחר שנפתרה התקרית המביכה, במהלכה סרב שומר הסף בתוקף להכניסו פנימה, יכול היה סטרייכר להתפנות, על מנת לקבל עדכון מלא על הנעשה סביבו. בעוד כמה שעות יגיעו לשיאו מפעל חייו השאפתני וכיוון שהניח שהזמן פועל כעת לגמרי לרעתו, כל איחור ולו הקל ביותר בלוחות הזמנים, פשוט לא בא בחשבון מבחינתו.
היה זה תשאול ערוך ומייגע, במהלכו נדרשו אנשיו לדווח כל אחד בתורו על הנעשה תחת אחריותו. כה מפורט היה העדכון שדרש הקולונל, עד שכלל גם פרטים אודות מלאי אחרון מצרכי המזון במזווה.
"אם הייתי רוצה היה להשאיר משהו בשלב זה ליד המקרה אזי הייתי נותר ספון בחדרי מתפלל." התנצל בפני אנשיו עם תום התחקיר הארוך.
עמינדב, בחור צעיר ופיקח, שהוכשר בידי אחת מיחידות העילית של צה"ל והופקד על הנעשה מבחוץ, היה הגורם האחרון לעדכן את הקולונל. כשקיבל לבסוף את זכות הדיבור ניכר היה על פי הבעת פניו המודאגת, שבניגוד לנעשה במתחם פנימה, לא הכול בגזרתו התקדם על מי מנוחות.
"אנחנו נתונים מאז אתמול בלילה למעקב צמוד מצד גורמי הביטחון המקומיים." פתח, עיניו בוחנות בסקרנות את תגובותיו של הקולונל.
"באיזה סוג של כוח מדובר?" תהה סטרייכר.
"צמד תצפיתנים מגובה במזל"ט" השיב. מופתע לגלות, שהבעות פניו של מפקדו, לא הפגינו מתח או דאגה רבים במיוחד.
"וודא בבקשה שעד הודעה חדשה אין יוצא ואין בא מהמתחם" פקד סטרייכר על מנהל האבטחה. "אני מניח שאם לא פעלו עד עכשיו הם גם לא יעשו זאת, לפחות עד שיוכלו לקבל אומדן ראשוני לגבי זהות הנוכחים כאן." הוסיף.
"אני מציע לך לא להקל ראש בעובדה שמיקומנו נחשף!" הוסיף והתעקש עמינדב.
סטרייכר חייך. נונקונפורמיזם הייתה תכונה שהעריך במיוחד. "כל התסריטים נלקחו בחשבון נערי. כידוע לך המקום הזה נבנה כמבצר, כזה שאמור לעמוד בכול מתקפה אפשרית מבחוץ"
"עם כול הכבוד אדוני…היות ועל הפרק נמצא עימות חזיתי עם איראן, אינני סבור שיחסכו במאמצים כדי להכניע אותנו" השיב עמינדב, שוקל האם הרחיק מעט לכת הפעם בעזות המצח שגילה.
"אני חושב שיש צדק בדבריו של עמינדב." הצטרף לראשונה לדיון גם מנהל אבטחת המתחם, "אין ספק, שבעוד אנחנו מדברים כאן, כבר מכונס הקבינט הביטחוני כדי לדון באפשרויות התקיפה" אמר, "קח בחשבון שהקושי הגדול במבצע שכזה הוא לחדור את מעטפת ההגנה החיצונית. לאחריו נוכל רק לעכב את התקדמות כוח שכזה מספר שעות בודדות. תלוי כמובן באמצעים שיפעילו ובנחישותם למזער נפגעים"
למשמע דבריהם האחרונים של אנשיו נראה סטרייכר מהרהר כמהה. לבסוף החיש את צעדיו ועזב את החדר. לראשונה מאז פקח את עיניו באותו הבוקר החלה תחושת חוסר הוודאות מנקרת בתוך מוחו המחושב.
כשעשה את דרכו כעבור מספר דקות אל מעמקי הקומה השישית, כבר גובשה בליבו ההחלטה כי עליו להקדים את לוחות הזמנים המתוכננים בצורה משמעותית, ככל שיהיה ניתן.
* * *
מרתף 'הקריה' בתל-אביב, נחפר כל כך עמוק, שבמעמד הנחת היסודות, נדרש ציוד חפירה המשמש בדרך כלל בארות נפט. לעומת חלקו המערבי, אשר שימש בשגרה את ישיבות המטה הכללי, שמור היה אגפו המזרחי לשעת חירום. דלתותיו נותרו תמיד נעולות. על כן משנתבקש לראשונה לפני שבוע ימים מפקד המחנה להכין את המתחם, הייתה זו גם הפעם הראשונה, בעשרים שנות שירותו, בהם דרכה שם כף רגלו.
למרות נתוני הפתיחה המאתגרים, עד שזרמו אליו באותו ערב יום חמישי האנשים החשובים ביותר במדינה, כבר למד להכיר כל מסדרון, כל נורה וכל מתג חשמל בו.
"אנחנו נצטרך פרטיות מלאה הערב יוגב" פנה אליו פוגל, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, אותו למד זה מכבר להכיר ואפילו לחבב. "אני מבקש ממך אישית שתדאג לשחרר הביתה בשעה הקרובה כל עיניים, אוזניים ופה שאתה לא מכיר אישית האימא, האבא והכלב שלהם"
כיוון שאיש אינו מתנגד לקחת לעצמו יום חופש בבית, במיוחד לא חיל, לא מצא את המשימה מאתגרת במיוחד. כעבור כמחצית השעה כבר צעד יוגב שוב במורד המסדרון המוביל לחדר הישיבות, על מנת לדווח שהמשימה הושלמה. מתוך שש מאות שלושים ושבעה האנשים, המשרתים בו בימים כתיקונם, נותרו שלושים בלבד. את כולם, עד האחרון שבהם, הכיר יוגב עד רמת ציוני הבגרות שלהם. איש של פרטים היה ובשביל ימים מרתקים שכאלה, בחר להישאר בצבא מלכתחילה.
"יש עוד משהו שאוכל לעשות?" שאל את המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, בטרם התפנה להרים טלפון ולדבר מעט עם אשתו. במהלך כל אותו היום הסלימו הדיווחים בתקשורת, בדבר ההכנות המתקדמות באיראן למלחמה. על כן העובדה, שנאלצה לסבול, עד כה, עשרים ושתיים שיחות ללא מענה,חשב, ודאי לא תמצא אותה רגועה יותר.
"לך! כל שאר הדברים יוכלו לחכות עד אחרי שתסיים את השיחה עם אשתך…" דרבן אותו המזכיר, עם השמע הצלצול העשרים ושלושה.
יוגב ציית מיד. בטרם נעלם הלה בקצה המסדרון, יכול היה פוגל לשמוע עדין את ניסיונותיו הכושלים להרגיע מעט את אשתו הנסערת. היה זה מסוג הנסיבות שנגעו לליבו, אך אף פעם לא ממש פגמו ביכולתו להפעיל במקביל שיקול דעת קר ומחושב.
"מה שלום הילדים פוגל?" הותקל עכשיו בידי הרמטכ"ל, בעודו חוזר אל החדר, מתפנה על מנת לפרוס את תכולת תיק המסמכים שלו, על גבי השולחן.
המשפחה הקרובה הייתה כצפוי הנושא החם בשעות גורליות אלה, בעבור אלה שבאמת הייתה להם אחת.
"ושלך?" החזיר בשאלה המזכיר הצבאי לאחר שתיקה קצרה.
"הלוואי וידעתי…" השיב הרמטכ"ל, לאחר ששחרר אנחת רווחה קצרה, "כבר שבוע לא יצא לי לראות אותם. מאז התחילה ההסלמה להתגלגל בקושי הספקתי להחליף אפילו גרביים…"
"רציתי באמת לשאול אותך אם הסרחון הזה שייך לך…כבר חשבתי להאשים את ראש השב"כ" חייך פוגל במאומץ. משתדל ככל האפשר לשוות מעט נפח לצחוקו המזויף.
"כמה זמן אנחנו כבר מכירים פוגל?" שאל הרמטכ"ל בעודו תופס את מקומו ומתיישב.
מזכירו הצבאי של ראש הממשלה הרהר כמהה בשאלה, מנסה תחילה להיזכר בנתון האמיתי. בטרם השיב תפס גם הוא את מקומו מסביב לשולחן. כשדיבר לבסוף התקשה מעט להסתיר בגוון קולו את הסימפטיה שרכש לרמטכ"ל "מספיק זמן כדי לומר לך שלא משנה עד כמה עמוקים חילוקי הדעות בייננו תמיד אראה בך חבר…"
"אני אשתדל לזכור את זה כשהכול יגמור" השיב, בעודו נועץ מבט חודר בערמת המסמכים שפרס לפניו פוגל. דבריו האחרונים של חברו רק העמיקו אצלו את התחושה הקשה, שהדברים עומדים להתגלגל הערב בכיוון הלגמרי לא נכון.
פוגל שתק. הוא בא לכאן הערב בתפקיד והוא לא התכוון לשכוח את זה. מה שכן העסיק אותו הייתה העובדה שראש אמ"ן היה עדין חסר. כניסתו לאולם של ראש הממשלה מנעה ממנו כעבור כמה שניות להמשיך ולהרהר בכך.
צעידתו פנימה של עוזי דיין פעלה כקסם. רחש הדיבור, שמילא את חלל החדר הדחוס, פינה את מקומו לשתיקה אשר הדהדה בו לא פחות. מלווה את טיפוף נעליו של ראש הממשלה עד למקומו בראש שולחן הקבינט. בטרם נשא את דבריו סקר הלה בקצרה את היושבים לפניו, מבחין גם הוא שראש אמ"ן בלט עדין בהיעדרו.
איש מרשים פיזית לא היה. קומתו הנמוכה בשילוב כתפיו הצרות השוו לו מראה כמעט נערי. אך ממרום הקדנציה השלישית שלו כראש ממשלה, ידע, כל אחד מהיושבים בחדר, שהכוח האמיתי שלו טמון במעמקי גרונו. איש לפניו לא הבין תקשורת כמותו, חי אותה, או רתם אותה לצרכיו כמוהו. מתנגדיו השתמשו בעובדה זו כדי לנגח אותו, אך אוהביו סגדו לו בזכותה.
גם כעת, משנשען לאחור, ממלא את ריאותיו באוויר ומתרכז, נדמה היה כאילו הוא מחכה לסימן מהבמאי כדי להתחיל ולדבר. אך הסיבה האמיתית בגינה ישב שם, שותק עדין, בזמן שכל אחד מהיושבים בחדר הישיר אליו מבט, הייתה שעם כובד המעמד מצא את עצמו לפתע מהסס.
עד אותה לילה עמדה כהונתו, הארוכה ביותר בתולדות המדינה, להותיר חלל משמים בספרי ההיסטוריה. אחריו, בלי שום צל של ספק, תכתב הביוגרפיה שלו בכל שפה אפשרית ברחבי הגלובוס. לוחות הזמנים אומנם היו עדין מעורפלים. אך לאיש מהיושבים בחדר לא היה שמץ של ספק, מדוע כונס הפורום כעת ובאיזה הקשר מתקיימת ההחלטה שנפלה.
"אין מניח שאין צורך להרחיב את הדיבור בגין הסיבה בגללה התכנסנו כאן היום. לא פחות מאשר גורלה של מדינת ישראל ניצב הערב על הפרק" פתח, עוצר על מנת לשאוף מעט אוויר. מבטו הושפל קלות אל עבר דף ניר בודד, שהונח לפניו על שולחנו. "יהיה זה גם לציין את המובן מאליו אם אומר, שנאלצנו לבחור היום בין אופציות גרועות, לגרועות עוד יותר" המשיך כעבור מספר שניות, אותם הקדיש ליצירת קשר עין עם מזכירו הצבאי. "מונחת לפני כל אחד ואחד מכם תמונת לווין עדכנית, אשר צולמה אתמול בשעות אחר הצהרים באזור המוגדר כאזור סי באיראן. באזור זה מרוכזים כידוע מירב הבסיסים הטקטיים של הרפובליקה האסלאמית, וכפי שאפשר ללמוד מהתמונה, בסיסים אלה רוחשים פעילות ביומיים האחרונים המוגדרת כחריגה ביותר!"
הוא עצר שוב. מסיט הפעם את מבטו אל עבר ראש המוסד שישב כמה מושבים לימינו.
"אך לפני שנדון בהערכות האיראנית למלחמה כוללת, לה כולכם מן הסתם כבר מודעים, ברצוני לחזור לרגע יומיים אחורה בזמן…"
"אם כבר לחזור בזמן אז למה רק יומיים?" לחש הרמטכ"ל על אוזנו של הממונה על מבצעים מיוחדים במטכ"ל, אלון שגיא, "אני הייתי שמח לחזור שנתיים לאחור לליל הבחירות לראשות הממשלה ולשחק קצת עם התוצאות בקלפי…"
שגיא התקשה להסתיר חיוך, אך סימן לדובר לשתוק. זאת כיוון, שעיניו הבוחנות של ראש הממשלה וסגנו, ננעצו כעת בראשיהם המסתודדים.
"…קח את זה מכאן בבקשה קדוש" סיים דיין את דבריו.
ראש המוסד המתין מספר שניות, עד שעוזרו עבר בין כל היושבים, מחלק להם עותקים מתצלום בו הופיעה תמונת פרופיל של אדם בשנות החמישים המוקדמות לחייו, שנראה יורד מספינת סוחר קטנה.
"תמונה הזו נלקחה לפני ארבעים ושמונה שעות בקירוב, בנמל חיפה." לקח קדוש את רשות הדיבור, לאחר שווידא, שלכל אחד מהנוכחים, הייתה שהות מספקת לעיין מעט בתמונה. "האיש הזה בתמונה נמצא במעקב צמוד שלנו כבר מספר לא מבוטל של שנים, עקב ביקוריו התכופים והבלתי מוסברים עד כה בישראל. חשוב לציין, שלמרות פעילותו הענפה בשדידת קברים, מעולם לא נתפס עד כה בפעילות שהוגדרה כעוינת למדינת ישראל."
כמה מבטים הוחלפו בין יושבי השולחן השונים. ניכר היה, שלפחות לחלקם, הגיע מידע מוקדם כלשהו בעניין, אחרים נראו לגמרי אבודים.
"מסתבר שהאיש הזה, הידוע בכינויו כקולונל מקס סטרייכר, גנב לאחרונה מידי האיראנים כמה חפצים היסטוריים, בעלי ערך כל כך רב, עד שהצליחו להרגיז את ההנהגה העליונה ביותר במדינה"
"אני לא מבין משהו!" התפרץ הרמטכ"ל לדבריו, מסב את מבטו הלוך וחזור בין פניו של ראש המוסד לאלה של ראש הממשלה. ניכר היה בעליל שלא נמנע עם אלה שהגיעה לידיהם מידע מוקדם בנידון. "חשבתי שהמתיחות שאנחנו דנים בה כעת נוגעת לנושא הגרעין האיראני…"
למשמע דבריו נע ראש הממשלה בחוסר נוחות בכיסאו, שולח מבטי תחינה לעברו של מזכירו הצבאי.
"…זהו תוכנו של מכתב דיפלומטי רשמי, שהגיע לפני מספר ימים חתום על ידי האייתולה חומייני בעצמו" תפס פוגל את רשות הדיבור, מפזר עותקים ממנו לשני צידי השולחן.
רחש כבד עבר באולם, בעוד הנוכחים עוברים על תוכנו הקצר של המכתב. לבסוף היה זה ראש השב"כ שהרים את קולו ראשון מעל לזמזום חבריו. "אנחנו יודעים באילו פריטים מדובר?" שאל, מדלג מעל פניו של ראש הממשלה ומפנה את מבטו הישר אל עבר המזכיר הצבאי.
פוגל, הסס כמהה, מחפש אישור בעיניו של ראש הממשלה כדי להמשיך. "מדובר על פי החשד בפרטי פולחן מקוריים שהוצאו מבית המקדש…" הוסיף לאחר שקיבל אותו בתנודת ראש קלה.
פרט חדש ומפתיע זה גרם להדי ההתלחשויות לעלות מדרגה אחת נוספת, הופך את ההתכנסות המתוחה לכדי המולה של ממש.
השר להגנת העורף, שהיה איש דתי הדוק למדי, נגע קלות למשמע הדברים בכיפה המונחת על ראשו.
"דבר אחד לא ברור לי…" תהה מפכ"ל המשטרה.
"אם רק דבר אחד לא ברור לך…אז אני חייב לציין שמצבך מצוין" צחק הרמטכ"ל ביובש.
"אם הרגישות הביטחונית כל כך גבוהה למה לכל הרוחות אנחנו לא תופסים בתור התחלה את הממזר הזה?" המשיך המפכ"ל.
"עד לפני כמה יממה לא ידענו כלל היכן הממזר החמקמק הזה נמצא…" השיב ראש המוסד בהתנצלות.
"אם ככה אני בטוח שהוא כבר נרקב באיזה מרתף שלא קיים וכל שנשאר לנו להחליט זה אם אנחנו מתכוונים להחזיר לחומייני את מה ששייך לנו מלכתחילה…" הצטרף השר לביטחון פנים לדיון, מתקשה מעט להסתיר את שביעות רצונו מהסיטואציה.
"ובכן…המצב מעט יותר מורכב יותר משנדמה לכם…" דיבר כעת שוב ראש הממשלה, שוקל את דבריו הבאים היטב.
"…אנחנו יודעים איפה נמצא הממזר הזה אבל חשוב קודם כול להבין שהוא לא נמצא שם לבד…" חזר ולקח את רשות הדיבור ראש המוסד, שקם על רגליו, מדליק את סמן הלייזר שברשותו. "המקום שאתם רואים פה במפה זהו הר כביר…סטרייכר אומנם נמצא שם. אבל איתו מרוכזים גם לפחות כמאה וחמישים איש ממכובדי העדה השומרונית…"
"בני ערובה….?" שאל השר לביטחון פנים, להבעתו המופתעת מצטרף כעת גם עלבון, על כך שלא היה עד כה בסוד העיניים. "מתי לעזאזל חשבתם לעדכן אותנו במידע הזה?"
"לא מדובר בבני ערובה." מיהר ראש המוסד להבהיר, "סטרייכר עצמו נמנע על העדה השומרונית…מבלי להיכנס להסברים מייגעים מה שחשוב להבין בשלב זה הוא שהמקום הזה בנוי כמו בונקר תת-קרקעי. אין לנו שום סיכוי להיכנס פנימה, בלי תוכנית מפורטת, מבלי להגיע בקלות לאירוע רב נפגעים".
פוגל המתין כמהה. נותן לעוד כמה שניות של רחש לחלוף בחדר באין מפריע, בטרם דיבר שוב. "גבירותי ורבותי…חברים…אני מציע שנחזיר את רשות הדיבור לראש הממשלה, כיוון שהסיבה בגללה התכנסנו כאן הערב חשובה מכדי שנבזבז זמן יקר שאין לנו…"
בעודו מתיישב חזרה תהה האם העצה, שנתן לראש הממשלה בדבר הצורך להרחיב מעט את היריעה בפני חברי הקבינט הביטחוני, הייתה בדיעבד עצה נבונה במיוחד. הבלבול שזרעה, יחד עם הכעס של כמה חברים על המידור שיצרו בלשכה, איים לפוצץ את הישיבה.
לשמחתו דבריו האחרונים של פוגל פעלו כמעט כמטה קסם. משתיקות את אחרוני הלחשושים. עיניי כולם ננעצו שוב בפניו חמורות הסבר של ראש הממשלה, שלמשמע אזכור שמו בלע כעת כמויות אדירות של רוק.
"אכן ימים לא פשוטים עומדים לפנינו. כאלה המחייבים את כולנו להפגין אומץ, תושייה ובעיקר קור-רוח…" פתח מבחין בזווית העין בכניסתו של ראש אמ"ן, אשר עשה את דרכו במהירות ובשקט אל עבר המושב שיועד לו. "…כפי שהתחלתי לומר קודם יש בידינו יסוד סביר להניח שצבא הרפובליקה העממית של איראן עומד לתקוף את מדינת ישראל, לא יאוחר מאשר בעוד שלושה ימים." המשיך, קולו מתגבר ככל שהתקדמו דבריו, "על כן בעוד אנו דנים כאן עושות את דרכן כעת שבע צוללות מסוג דולפין את הדרך הארוכה אל חופי איראן. זאת על מנת להיות מוכנות לפקודה בתוך קצת פחות מעשרים וארבע שעות" הוא עצר רגע כדי לקחת אוויר.
בשלב זה חזר שוב האולם לרחוש חיים.
"כפי שאתם מבינים" הגביר מעט את קולו על מנת להתגבר על הרחש, "אנו מתכוונים להקדים את האיראנים ולהנחית מכת פתע על הרפובליקה האסלאמית, כשהיעד המרכזי שם הוא הכור הגרעיני בבושאר…"
הרמטכ"ל נראה עכשיו כאילו הכיש אותו בזה הרגע נחש.
"אתם יצאתם לגמרי מדעתכם!" פנה לעברו של האיש, שהיה כפי הנראה היחיד מבין היושבים בחדר, שהיה שותף לרגע בו התקבלה החלטתו של ראש הממשלה. "אתם מדברים כאן בכזו קלות ראש על עימות חזיתי עם איראן! האומה המוסלמית החזקה ביותר בעולם…לאן נראה לכם שזה יוביל בתקופה שבה המזרח התיכון גם ככה בוער, אמריקה מסתגרת בתוך עצמה ולמדינת ישראל נשארו ידידים נאמנים אותם אפשר לספור בקלות על כף יד קטועה אחת!"
פוגל ניסה להשחיל מילה, אך דבריו נקטעו מיד, בידי שתף הדיבור של חברו.
"תיכף תגיד לי שפניתם כבר למיקרונזיה כדי שתספק לנו גיבוי צבאי במקרה של מתקפה ערבית כוללת!"
אף על פי שהתכוון להשאיר את הדברים לראש הממשלה בלבד, היה זה די והותר מלל מכדי להשאיר את פוגל חייב.
"וכי מה חשבת שנעשה? נמתין עד שאתה והחברים שלך באמ"ן תגדלו ביצים?" השיב, עיניו הצלולות ננעצות באלה של הרושפניות של חברו. "דעתך ודעתם של שאר חברי הקבינט ידועה והיא נלקחה בחשבון בהערכת המצב האחרונה שעשינו."
"ועדין הגעתם לאותה מסקנה?" שאל מופתע.
"מישהו היה חייב לקחת כאן אחריות!" הרים את קולו, שיצא על גבול הצעקה.
"לזה אתה קורה אחריות?? עם מי אתה חושב שאתה מתעמת כאן? עם חיזבאללה?? מדובר במדינה שהכוח הצבאי שלה עצום! ארסנל הנשק שלה מכיל את הפיתוחים החדישים ביותר שהוציאה מוסקבה, אבל אלה אולי הפרטים הכי שוליים במשוואה הזו! שמעת את הניתוח האחרון של ראש אמ"ן בדיוק כמוני…יכולת הספיגה שלהם להורגים אין סופית, דריסת הרגל שלהם מתחילה בסודאן בדרום ונגמרת באוזבקיסטאן בצפון…אין לאנשים האלה כל עכבות שהם בכול הנוגע להרג אזרחים…" אמר, מתאפק שלא לצאת מהאולם באותו הרגע. בטרם סיים את דבריו הלם באגרוף יד ימינו על השולחן, כל כך חזק, שאלוף פיקוד דרום שישב בצידו השני, אחז בו, על מנת לנסות להרגיע אותו מעט. אך ללא הועיל. "הרגע דרשת מכול היושבים כאן בחדר לא להקריב את טובי חיילינו כאם את הילדים והנשים שלנו…מי לעזאזל אתה חושב שאתה? ווינסטון צ'רצ'יל?!"
למשמע דבריו האחרונים קם המזכיר הצבאי ממקומו. אך במקום להגיב לדבריו הקשים של הרמטכ"ל בעצמו פנה לעברו של ראש הממשלה, על מנת ללחוש דבר מה באוזנו.
"אנחנו נתפזר כאן." נטל חזרה את רשות הדיבור ראש הממשלה, שמח לגלות שמלבד תגובתו הנסערת של הרמטכ"ל, נדמה היה ששאר היושבים בחדר קיבלו את דבריו בשוויון נפש יחסי. כמה ימים אחר-כך, בדיעבד, יסבור, שיתכן והיה זה ההלם, שמילא את פיהם של שאר הנוכחים במים.
"חשבתי שבאנו לדיון במצב!"
"אז חשבת!…ואני חשבתי שבקדנציה הזו נעשה שלום היסטורי עם סוריה! אז חשבתי! דובר מלכתחילה בהודעה רשמית של משרד ראש הממשלה. את שלב הדיונים סיימנו כבר לפני יומיים! ואתה נכחת בכולם!" הטיח בו חזרה פוגל.
"כל אחד ואחד מכם בנפרד ייגש כעת כדי להוציא לפועל את תוכנית מל"ח – משק לשעת חירום, וידווח ישירות אלי ולמזכיר הצבאי שלי על התקדמות ההכנות. שעת הש' נקבעה למחרתיים בשעה עשרים ושלוש אפס אפס." סיכם דיין את דבריו וחזר להתיישב.
היה זה האות בעבור הרמטכ"ל לעזוב את החדר בסערה.
פוגל בחן גם הוא את התנהגותם של שאר חברי הקבינט. שמח לגלות שהיו מתונות וענייניות בהרבה.
"תזכיר לי בבקשה למה תמכתי במינוי של אהרון לרמטכ"ל…" הפטיר לעברו ראש הממשלה.
"עשית את זה כי סמכת על שיקול הדעת שלו…" השיב פוגל בחיוך מעט עגמומי.
"אהה…בגלל זה…" אמר עוזי. שהיה כבר בדרכו לשוחח עם שרת החוץ.
כשחזר פוגל למקומו, כדי לארוז את חפציו, הצטרף אליו גם ראש אמ"ן. "דברים צפויים קורים יותר אהה….?" אמר, מסב את מבטו לעבר הנתיב המעשן, דרכו עזב זה עתה הרמטכ"ל.
למרות ההנחתה, שהורמה לו זה עתה, סרב פוגל להרחיב בנידון. "אתה מוכן להסביר לי מדוע איחרת…" שאל, מקווה שהעיניים לא יכולים כבר להידרדר יותר מכפי שהידרדרו עד כה.
"חיל הים חושב שזיהה לפני קצת יותר משעה צמד צוללות מסוג חמקן במי הים האדום" השיב.
"צוללות בחופי אילת?! ואיפה הן כעת הצוללות האלה?" שאל.
"כמו שהזכרתי מקודם…אלה צוללות מסוג חמקן…הלוואי וידענו…כל שנותר לעשות עכשיו הוא להמתין שיעלו שוב מעל המים כדי שנוכל לזהות את מיקומם…"
למשמע הדברים נפערו עיניו של פוגל בתדהמה. "אם כך האיראנים הצליחו להערים עלינו ובעצם להקדים אותנו…"
"לאיראנים אין צוללות מסוג חמקן" מיהר ראש אמ"ן להשיב.
"אם ככה…במי לעזאזל מדובר…" השיב פוגל. מתקשה להסתיר את נימת הבלבול, שהתגנבה לקולו.
"אם הייתי יודע לא הייתי מאחר לפגישה…" השיב הלה, כתפיו מורמות מעט במבוכה.

פרק 27

פול לינוקס אחז בידית הדלת, מנער אותה קלות, מאוכזב לגלות, שהייתה נעולה. בדיוק כפי שמצא אותה בשלושת הפעמים הקודמות שבדק. כמעט שלוש שעות חלפו מאז הושארו לבדם בחדר ותוכנית מילוט סבירה עדין לא התגבשה במוחו.
הזמן פעל בבירור לרעתם. ככל שנקפו השעות התמסמסה גם יכולתם לאתר את סטרייכר, אך גם זו הייתה חלקה הפחות מדאיג של הבעיה. חוסר הבהירות בנוגע למצבם, גרם לפול לתהות האם שונתה המדיניות בקשר להסגרתם וכעת הניח שהם חיים על זמן שאול. עד שיגיעו לאסוף אותם נציגים מטעם הסוכנות.
"אתה מוכן להירגע קצת…" ביקש אריק, שבחר מנגד לנצל את הזמן כדי לשכב ולהרוויח מעט מנוחה לעצמותיו, לפחות כול עוד אלכס נמצאת במקלחת. "גם אם הייתה לנו תוכנית מבריקה כיצד להיחלץ מכאן הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה להסתבך גם עם המוסד…"
פול סרב להתרצות. במקום להשיב ניגש כעת אל עבר החלון, מנסה לעמוד את המרחק מהקומה השביעית עד הקרקע. "קפיצה לא באה בחשבון…אבל אפשר תמיד לנסות לתפס אל הגג" אמר, ספק לעצמו.
"אתה לא ממש מקשיב לי אהה?"
"תגיד זה קרה בזמן שהלכתי לפני כמה שעות להשתין?" שאל פול.
"מה קרה?"
"שהחליפו את אריק שאני מכיר במישהו שממש דומו לו פיזית אבל חסר כול עמוד שידרה" השיב פול, מחפש נואשות בכיסיו אחר הסיגריה שמעולם לא הייתה שם.
"אתה פשוט מסרב להכיר בעובדות. זו לא בריכת השחייה שלנו חבר…" השיב, מאזין לקול המים שפסקו מלזרום במקלחת.
"באמת שאני לא מבין מה עובר עליך קספר…" הפטיר פול כמעט בכעס "ממתי שחיה נגד הכיוון של הזרם גרמה לך בכלל להסס! מה אתה חושב שסיימת את קורס הסוכנים, באקדמיית הביון הכי קשוחה בעולם, עם המורה הממזר שלך רק בגלל שהצלחת לבצע פקודות ? אפילו פשפש מסוגל לבצע פקודות אם מתנים אותן נכון…".
"אני לא ממליץ לך להתחרות איתי בממזריות." צחק אריק, "דבר אחד בטוח אני נולדתי ממזר אתה גדלת להיות אחד. אז תירגע בבקשה עם כמות הקרדיט שאתה מחלק לעצמך".
תוך כדי דבריו הבחין כיצד משתנה לאיטה הבעת פניו של פול, כאילו זה עתה הצליח לפצח חידה סבוכה במיוחד.
"אני חייב להחליף מילה עם אלכס…כל הסיפור הזה ביניכם מוציא אותך לגמרי מפוקוס…שלא לדבר על כך שאתה גם מרכך לי את הגששית הכי מוכשרת, שהסוכנות המזורגגת שלנו, הצליחה אי פעם להוציא…!"
"מרכך?? אני??" גיחך, "הדבר היחיד שמסוגל לרכך את אלכס זו טבילה הגונה במים וגם אז האפקט נמשך דקות בודדות בלבד…"
"אני בטוח שהיא לפחות תבין על מה אני מדבר!" אמר פול בתגובה.
אריק שתק. מעבר לעובדה שפול החל לחצות כאן קו אדום, דלת האמבטיה נפתחה לרווחה ודמותה העטופה במגבת של אלכסנדרה הצטרפה אליהם לחדר.
מבט אחד קצר בשניהם הספיק לה כדי להבין, שהייתה נושא השיחה ביניהם.
"פול חושב שאת משפיעה עלי לרעה…" פתח אריק, מושך את המגבת בכוח מעל גופה התמיר.
אלכסנדרה, שתגובותיה הזריזות הקנו לא תמיד יתרון בקרב, הצליחה ללפות את קצה המגבת, אך היה זה הכוח המתפרץ, שהפעיל אריק, שגרם לה לאבד לבסוף אחיזה.
פול חייך. רוח הנעורים השובבה, בצירוף מראה העירום המלבב, הצליחו בקלות רבה להרים מהרצפה את מצב רוחו השפל.
אלכסנדרה מצידה מיאנה להתרגש. במקום להחזיר את המגבת למקומה ניגשה אל עבר בגדיה הפרושים על המיטה והחלה מתלבשת חזרה. גבה מופנה אל פול, גופה הרחוץ והריחני לעברו של אריק.
"ראית פעם עכוז כזה?" שאל אריק שולח את ידו ללפיתה.
בפעם הזאת פעלה אלכסנדרה לא רק במהירות, כאם גם בעוצמה. ידה האחת מסיטה את ידו, השנייה סוטרת במדויק לפרצופו הזחוח.
אריק חייך, גם אם העוצמה והדיוק, שהפגינה, היתרגמו לפגיעה מצלצלת, קיבל זאת בחיבה רבה.
דקה נוספת חלפה. במהלכה התפוגגה השפעתו המרוממת של העכוז. חוסר המנוחה חזר לרגליו של פול. אלכסנדרה סיימה בינתיים להתלבש. "נו מצאת כבר את הדרך שלנו החוצה מכאן?" פנתה אליו, בעודה מתיישבת על המיטה, מתחילה להבריש את שערה הזהוב.
"אתה רואה!" קפץ פול על המציאה, "לפחות מישהי אחת כאן בחדר לא איבדה את הביצים שלה!"
אריק שתק. גם אם שמעה את שיחתם המוקדמת מהמקלחת, או לא, העובדה שבחרה את הצד של פול גרמה לו להחמיץ כעת פנים בעלבון. "מצידי אתם יכולים שניכם להמשיך ולשחק אותה גיבורים." אמר לבסוף, מניח את אקדחו על המיטה, מתחיל לפרק אותו. "מבחינתי זו לא שאלה של אומץ אלה של סבלנות. אני סבור, שאם המוסד היה מעוניין להסגיר אותנו, מישהו כבר היה מגיע לאסוף אותנו."
"אני חייבת להסכים עם אריק." החליפה אלכס צדדים במהירות, "…כשחושבים על זה…גם העובדה שהחזירו לנו את הנשק האישי והפלאפונים אומרת כנראה לא מעט"
הפעם היה זה תורו של פול להחמיץ פנים. "אני מניח שהתסריט הכי גרוע שאפשר לצפות לו בזמן שאנחנו מאוננים כאן הוא שהמוסד יצליח לשים את הידיים שלו על האבנים…קחו רק בחשבון שלהוציא אותם מהם אחר-כך זה לא הולך להיות טיול בפארק…"
אלכסנדרה הנהנה. "צחוק צחוק אבל עם עובדות קצת קשה להתווכח. הם אולי לא גוף הביון הגדול או הממומן ביותר…אבל ביצירתיות אין להם מתחרים. ידעתם למשל שלטענת המודיעין הפלסטיני חלק גדול מהבדיחות ברחובות עזה מקורן במוסד הישראלי? לטענתם מטרת הבדיחות ליצור תסיסה פנימית ולהוריד את רמת האמון של הפלסטינים בפוליטיקאים שלהם. "
"ואת מאמינה שזה נכון?" תהה פול, משועשע מהרעיון.
"אני חושבת שעצם זה, שהמודיעין הפלסטינאי, סבור שהמוסד יכול לעמוד מאחורי פעילות שכזו, מדברת בעד עצמה" השיבה אלכסנדרה.
אריק, שהאזין מהצד לחילופי הדברים האחרונים, סיים להרכיב את אקדחו בפעם השנייה ברצף, תוחב אותו חזרה אל מקום מושבו מתחת לחולצתו. "אני חייב להודות שככל שעובר הזמן אני אישית מתחיל לתהות אם בלהט המרדף שלנו לא איבדנו קצת את הראש…זה נכון שהמנוול ההוא במוסקבה כמעט ושחט את אלכס. אבל משם ועד להצדיק את הסחרור, שעברנו בשביל לנסות ולשים את ידנו על ערימת האבנים המזורגגת הזו, קיים מרחק לא קטן."
הוא עצר כאן, בוחן את הבעת פניהם של חבריו. אלכס נראתה מעט אבודה, אך פניו הרציניות של פול הסגירו חוסר הסכמה מובהק עם דבריו.
"מעורבות כאן ממשלות ואינטרסים שלגמרי זרים לנו…תחשבו על זה שמעבר לעובדה שאנחנו נלחמים פה בקרב שהוא לא ממש שלנו העניין הזה כבר תפח למימדים כאלה שאין לנו באמת את המשאבים להתמודד איתם…" המשיך אריק.
"כעת אתה לא רק פחדן, כאם תבוסתן לא קטן…" סינן פול. כעס לא נכח בקולו. אכזבה דווקא כן.
"…לא ברצינות…שאלת את עצמך מה לעזאזל היית עושה אם החפצים האלה היו נופלים עכשיו לידיים שלך…אני מודה למשל שלי לפחות אין שמץ של מושג…" סירב אריק להתרגש מתגובתו.
אלכס שתקה. מעבר לכך שחשה מבולבלת מהשאלה עצמה, העובדה שהבינה שהיא הייתה הגורם היחיד כפי הנראה בגללו אריק נמצא כאן כעת, הלחיצה אותה מאוד. אני חייבת לנשום קצת אוויר, חשבה לעצמה, ראשה מעט מסתחרר.
"אתה מוסיף לאכזב אותי ילד!" גהר בו פול, "אתה יודע למה שניכם הייתם צמד התלמידים האוהבים עליי בכול הזמנים?" שאל, מקווה שדבריו הבאים ינערו על הדרך גם אותה.
אריק, שלמשמע דבריו האחרונים של פול התאפק קשות שלא לחייך, גילה עד מהרה שהייתה זו משימה הגדולה עליו בכמה מידות. "בגלל שכושר הספיגה שלנו באימונים היה כל כך גבוהה שיכולת לטרטר אותנו מבלי שנשקול להתלונן לממונים עליך?"
"גם…" השיב פול בחיוך משלו, "אבל לא רק…חשבתי אז ששלושתנו קורצנו מאותו החומר…כזה שרואה את חשיבות המטרה ולא רק את הפקודות עצמן…מהסוג שלא רק מסוגל להבחין בין הטובים לבין הרעים אלה גם מתעקש לבחור צד!"
"ואתה חושב היום שטעית…?" שאלה אלכסנדרה בשקט.
פול הנהן לשלילה, שוקל את דבריו הבאים בזהירות. "…היום אני פשוט כבר לא בטוח…"
"טוב ורע…" התגונן אריק, "זה כל כך שאלה של נקודת השקפה!" גם אם חש, שהצליח להתגונן בכבוד, הכאב שבאכזבת חברו צרב את תודעתו בעוצמה.
"בבקשה רק אל תבוא לי עם הבולשיט הזה עכשיו!" הזדעק פול. " אני חושש שראית קצת יותר מידי סרטים של טרנטינו לאחרונה…איך שלא תהפוך את זה תמיד יהיו אנחנו והם! אנחנו זה אלה שרוצים להגן על החפים מפשע, שמנסים להכניס קצת שפיות בעולם שלגמרי מאבד אותו, שחושבים שכוח נועד כדי לשמור על האיזון סביבנו ולא כדי להפר אותו! בסופו של דבר יש קצת רעים וקצת טובים ובאמצע ישנו הרוב הדומם, זה שהכי נוח לו פשוט לא לבחור שום צד. אני, אתה והיא קיבלנו החלטה מודעת, לפני כך וכך שנים, כן לבחור…אבל אתה נותן להחלטה הזו להתמסמס, ברגע הראשון בו המציאות נהיית קצת יותר מורכבת…אני מתחנן אליך אריק, אל תחזור להיות חלק מהרוב הדומם…גם ככה הצד שלנו הולך ומתמעט באחרונה במהירות…"
אריק השפיל מבט. גם אם סבר שליכולתו הדמגוגית של פול חלק נכבד בשכנוע שחש, התקשה מעט להשיב.
כשדיבר שוב פול הבחין בהיסוס, שאחז לפתע באריק "ואם בכול זאת בחרת להרים ידיים…תעשה לי טובה….תשאיר בבקשה את אלכס מחוץ לסיפור הזה… " קינח את דבריו החותכים. חוזר לבהות מבעד לחלון.
כמה שניות חלפו, בהן ניתן היה לחתוך את האוויר הדחוס, שבחדר, בעזרת סכין.
"תגידו…אפרופו צדדים…מישהו מכם עצר עד עכשיו כדי לשאול את עצמו מי עומד מאחורי היצור ההוא ממנו הוצאנו את האבן ההיא במוסקבה?" שאלה לפתע אלכסנדרה.
פול משך בכתפיו. מהנהן לשלילה. הייתה זו בהחלט שאלה חשובה, ממנה בחרו עד כה להתעלם. לאור מורכבות האירועים, הסבירות שפעל על דעת עצמו, הייתה אפסית.
"דבר אחד בטוח!" פתח אריק לאחר שתיקה קצרה. "אם הייתה לי שוב את ההזדמנות להניח עליו את הידיים שלי גם מעבדה לזיהוי פלילי לא הייתה מצליחה לזהות אותו אחר-כך!"
פול חייך. למרות הספקות שעוד פיעמו בו, בתוך תוכו חש, שהאריק הישן והטוב עושה סימנים של קמבק.

מרחק חלון אחד לימינם סיים פרופסור פרידריך לפטם את מקטרתו הדשנה. מחפש כעת אחר אמצעי בערה לצורך הצתת התפרחת הריחנית שבתוכה. כמעט שלוש שעות תמימות חלפו מאז הופרדו הוא והברונית מחבריהם, מתבקשים להמתין בחדר המלון, עד אשר יורשו גם הם להמשיך בדרכם.
לא מעט שאלות פתוחות נותרו בידיו של הפרופסור, מאז התבררה דבר זהותו המפתיעה של הקולונל. אך סקרנותו האמיתית נדדה דווקא להיתכנות, שבדבר בנייתו מחדש של בית המקדש. כעת, משנשקפו דרך חלון חדרו חומות העיר העתיקה בירושלים, נראה לו הרעיון פרוע ומרגש אפילו עוד יותר.
מסעות צלב רבים מספור, ידע, ניסו לכבוש את העיר הקדושה מידי המוסלמים. חלקם האפל ביותר הופנה אפילו כנגד הנוצרים בעצמם. כך למשל במסגרת מסע הצלב האלביגנזי שנערך בחסות האפיפיור אינוקנטיוס השלישי כנגד הקתרים, זכר, נטבחו מאות אלפי נוצרים בידי אחיהם ונחרבו מאות כפרים עד היסוד. שיאו של מסע הצלב, הידוע לשמצה, הגיע בעת המצור על העיר בז'ייה. שם סירבו תושביה הנצורים להסגיר את הקתרים לידי הצלבנים. כששאלו החיילים את מפקדיהם כיצד יוכלו להבדיל בין הקתרים לקתולים הנאמנים, השיב ארנו אמורי, נציג האפיפיור, במשפט שהפך מאז לאגדה: Caedite eos! Novit enim Dominus qui sunt eius – הרוג את כולם. אלוהים כבר ידע לברור מהם את נאמניו.
נוצרי הדוק במיוחד מעולם לא היה פרידריך. אך גם בתור איש אקדמיה ומדע מדופלם מעולם לא פקפק בקיומו של כוח עליון. גם אם לא סבר עדין, שכוונותיו של ידידו השומרוני היו רעות, עצם העיסוק בכוחו של האל, חשב, טומן בחובו סכנות גדולות בהרבה משיכול היה להביא בן-אנוש בחשבון. כך שככל שהרהר בהתגלגלות המאורעות האחרונים כך גבר בהתאמה גם הפחד העצום שמילא אותו.
מי שהפגינה מעט יותר שאננות, באותו הרגע, הייתה יוז'יני. ששמחה על ההזדמנות למקלחת חמה ולמיטה רכה ובחרה לנצל את שהותם הזמנית במלון, כדי להרוויח חזרה כמה שעות שינה. אשת מסעות גדולה לא הייתה והתלאות האחרונות שעברו, ריסקו את גופה השברירי לרסיסים.
על כן מוטלת הייתה כעת על המיטה לצידו, שקועה בשנה עמוקה. אליה התגנבו לאיתם צלליו של חלום בלהות ישן ומוכר.
המקום היה ביתה, השעה מאוחרת. והנה היא שוב ילדה. שוכבת במיטתה. מתהפכת מהגב אל הבטן ובחזרה. ידי הבובה הקטנות שלה, מסיטות את שיער ראשה על מנת לנסות ולראות דבר מה, מבעד לשמיכת החושך שכיסתה את עיניה. מרחוק נשמע שוב קולו המוכר של אביה מקיא את נשמתו המורעלת החוצה. מקרוב נשמע שוב בכי התמרורים של אימא. היא מניחה את בובתה האהובה הצידה. ידיה נשלחות על מנת לנסות ולגשש אחר נעליה. אך ללא הועיל. שנייה אחר כך היא כבר מוותרת. רגליה הקטנות והיחפות מתופפות עכשיו על גבי רצפת האבן הקרה, עושות את דרכן אל עבר מקור קולה המייבב של אמה. והנה היא כבר עומדת בפתחו של החדר. ידיה הקטנות מסיטות לאיטן את ווילון המשי הדק והלבן הצידה. יכולה היא כבר לחוש מקרוב את ריחה המוכר של אימא. יכולה היא לדמיין את מגע עורה הנעים וידיה הנכרכות סביבה. כמה רוצה היא כבר לשקוע בתוך קפלי גופה הרכים, מלטפת, מתחממת, מתגוננת. כמה זקוקה היא כעת לאותה נחמה. זרועותיה הצנומות נפרשות עכשיו למצב חיבוק. אך אבוי. לא אימא היא זו המחכה לה מצידו האחר של הווילון, כאם דמותה השנואה כל-כך של אחותה. מתרוממת, מתנשמת, מאיימת.
"אימא כבר לא כאן!" היא מסננת. חיוכה הקר צורב בבשר כמו ברזל שלובן בלהבה.
"מה עשית לה???" את שואלת. מתפללת שאולי, רק הפעם, תהיה תשובתה שונה מהפעמים שקדמו לה.
אך לשווא.
במקום להשיב נשלחות ידיה הגרומות קדימה. מקרבות את גופך הנידף פנימה.
"שחררתי אותה!" היא אומרת. מגע אחיזתה החונקת מרוקן את שנותר מתמימותך החוצה.
והנה את שוב נאנקת. חלשה, עלובה ומותשת. מודעת לכך, שבטרם יפקחו שוב עינייך, תהפוך פעם נוספת תקוותך הישנה והמוכרת, לשממה גדולה, ריקה ומיובשת.

"יוז'יני…." נשמע כעת קול חדש. לוחש את שמע באוזנייה.
הקול המצמרר זרק אותה במהירות חזרה אל החדר. עיניה נפקחות לרווחה, גופה התרומם למצב ישיבה.
"מי זה…מי אתה?…מה אתה רוצה?" שאלה חרש. ליבה הולם בחוזקה.
"באתי לקחת אותך חזרה…" נשמע שוב הקול המוזר, בפעם הזאת מאחוריה.
המחשבה הראשונה שעברה בראשה הייתה: איפה לעזאזל נמצא פרופסור פרידריך.
הייתה זו שאלה שנותרה ללא מענה. זאת כיוון, שבטרם הספיקה אפילו להסב את גופה לאחור, הונח שק גדול לראשה.
היא השתנקה. גופה הדק התפתל על המיטה, מנסה נואשות להשתחרר. אך ללא הועיל. הידיים שאחזו בה עכשיו היו לא רק חזקות מאוד כאם גם נחושות מאוד.
"חבל שאנחנו צריכים לעזוב בכזה חיפזון" נשמע שוב קולה המפחיד של הדמות, בטרם הונפה בקלילות אל-על. "אחרת הייתי שמח להתוודע אלייך בצורה הרבה יותר אינטימית מזו" נחר, בעודה מונחת שרועה לרוחב כתפו הקשה.
עד שעזרה אומץ כדי לדבר שוב היו הם כבר בתנועה.
"לאן אתה לוקח אותי??" שאלה.
היה רגע לפני שהאוויר הדחוס של החדר התחלף במשב רוח קרירה של מבחוץ.
אף על פי, ששאלתה האחרונה נותרה ללא מענה, ידעה את התשובה המבעיתה היטב גם בכוחות עצמה.
* * *
קרניים ראשונות של אור הבליחו מבעד לאופק,שבגבו של הר כביר, צובעות את הרקיע השחור בגוונים כהים של אדום. מופע אגלי הטל הנוזלים במורד שמשתו של ג'יפ הסופה הבודד, הצליח לשמור את עיניו של התצפיתן העייף עדין פקוחות. מאז חדלו הצרצרים מלקרוא נהפך כבר הקרב הזה לקשה מנשוא.
מבט קצר בשעון המותקן ברכב אישר את שחשד. אם רק יצליח לשרוד את עשרים וארבע הדקות הקרובות, יוכל כבר להעיר את חברו. הוא התמתח במקום מושבו. מניח לעיניו להיעצם רק לרגע.
כשפתח אותם שוב נע כבר קצב ההתרחשויות מולו במהירות הבזק.
"יוני!" הזדעק התצפיתן, מנחית מהלומת מרפק חדה אל תוך צלעותיו הישנות של חברו.
עד שפתח יוני את עיניו כבר היה שותפו מחוץ לרכב, משקפתו צמודה לפניו. על כן פתח במהירות את הדלת מנתר החוצה מן הג'יפ.
"אתה רוצה לעדכן אותי במה שקורה ברק…?? או שתמשיך לעמוד שם כמו איזה נאד עם משקפת…" פתח יוני. צלעותיו כואבות עדין מעוצמת המכה שקיבל.
"שם!" הצביע ברק.
יוני נטל מידיו את המשקפת, מפהק ומביט אל עבר המקום עליו זה עתה הצביע חברו. "מה אתה אומר…" שאל כעבור כמה שניות, בעודו משפשף את עיניו ומחניק בקושי פיהוק נוסף, "זה נראה לך שייך לכוחותינו?"
"אני מניח שלא…" משך ברק בכתפיו.
"בגלל שלא עדכנו אותנו..??" תהה יוני.
"לא…" השיב ברק מעט מתכופף, מסמן לחברו לנהוג כמותו. "שים לב קודם כל למסכות הגז שהם חובשים. אין לנו ציוד כזה…חוץ מזה הטיפוס הזה שם…זה שמנהל את העניינים…לא נראה לי מוכר בכלל"
יוני לא נראה משוכנע במיוחד מהטיעונים שהעלה חברו. "אתה חושב שאתה מכיר את כל הצוותים הטקטיים של המוסד? אולי מדובר בכלל בשב"כ…או בימ"מ" נחר בבוז ממקד את מבטו כעת במי שנדמה היה כזה המנהל את הפשיטה.
"מצידי אתה יכול להמשיך ולשחק בנחש-מי. אני מעדיף בינתיים להרים טלפון לחפ"ק." השיב ברק.
בעודו עושה את דרכו חזרה אל תוך הרכב, החריש את אוזניהם של השניים קול פיצוץ עז, שלווה בענן אבק סמיך. משזה שקע מעט יכולים היו הם להבחין, שדלת הכניסה אל ההר, הייתה פרוצה לגמרי. הכוח הטאקטי שבא בעקבותיו נע במהירות פנימה, מפזר לפניו צרורות ארוכים של רימוני גז והלם.

כמה עשרות מטרים מתחתיהם הגיעו באותה העת ההכנות הקדחתניות לסיומן. המעבר אל מעמקי הקומה השביעית נאטם וקולונל סטרייכר צעד כעת מבעד לחצר המקדש המפוארת פנימה. עושה את דרכו הקצרה אל תוך הדביר.
קודש הקודשים או הדביר נבנה כחדר הפנימי, החשוב והקדוש ביותר במשכן, אותו בנה לראשונה לפני קצת יותר משלושת-אלפים שנה שלמה המלך, ובו שיכן במקור את ארון ולוחות הברית. במקור הונח בתוך ארון הברית ספר התורה, אותו כתב משה, לצד צנצנת המן ומטהו של אהרן אחיו. זכר לניסים אותם חולל אלוהים לפני בני ישראל בצאתם ממצרים. על פי המתואר בכתובים גנז בסוף תקופת בית ראשון הנביא יאשיהו את הארון ובבית המקדש השני נותר רק סלע היסוד של ההר. הנקודה ממנה על פי האמונה היהודית נברא העולם.
על פי ההלכה, אפילו על הכהן הגדול, חל איסור מוחלט להיכנס אל תוך קודש הקודשים. זאת מלבד יום אחד בשנה, שחל על פי המסורת ביום הכיפורים. כיוון שמועד זה על פי לוח השנה העברי היה עדין רחוק, בחר כפי הנראה קולונל סטרייכר להתעלם גם מאיסור גורף זה ובתנודת ראש קטנה סימן לבן לווייתו להסיט את הבריח הגדול, שחתם את הדלתות.
מה שהחל בקול חריקת צירים צורמנית, לווה כעת גם בריחה המשכר של קטורת, שהודלקה מבעוד מועד. בזו אחר זו הודלקו, בידי עוזריו החרוצים של הקולונל, גם פמוטיה של מנורת שבעת הקנים שניצבה בחדר המבואה של הדביר. אורם הזהוב של הלהבות ריצד עכשיו על גבי קיר הכניסה, הודף את צליליו של החושך פנימה אל תוך מעמקיו של קודש הקודשים.
בנקודה זו מצא את עצמו סטרייכר לראשונה מהסס כמהה. כשחלף היסוסו, כעבור כמה שניות, כבר צעדו רגליו פנימה מעצמן אל תוך המשכן.
ממרחק החלו עכשיו להישמע הדי פיצוץ רמים, מלווים בצעקות. היה זה האות, לדידו של סטרייכר, שעליו להחיש את צעדיו.
משחצה את משקוף הכניסה נשא את מבטו מעלה. עיניו נפערות בתוך חוריהן. היה זה מחזה מרשים ומעורר יראה כאחד. משני צדדיו של סלע היסוד התנשאו צמד פסלי הענק של הכרובים, לגובה חמישה מטרים לפחות. היו אלה דמויותיהם של צמד מלאכי העליון, עשויים עץ זית ומצופים בזהב טהור. כנפיהם העצומות נפרשו מקצהו האחד של החדר עד למשנהו. הייתה זו הפעם הראשונה בה חזו עיניו במלאכת המחשבת של אנשיו. למראה התוצאה המרשימה, כמעט ונעתקה הנשימה מפיו.
בעודו מחזיר את מבטו אל עבר סלע היסוד, נשמע מאחוריו קולו המבוהל של אחד מאנשיו, קורא לו. אף על פי שדחיפות רבה נשמעה בקולו. לא נראה היה שהצליח למשוך את מלוא תשומת הלב של הקולונל.
"אדוני!" נשמע שוב פעם הקול. הפעם מעט קרוב יותר.
סטרייכר סרב עדין להשיב.
"אנחנו תחת מתקפה!" התנשף הבחור מאחוריו, מסרב לקבל את התעלמותו המתמשכת של הקולונל כתשובה.
"אם כך," השיב לבסוף, קולו שליו לגמרי "סגור בבקשה את הדלת בעזרת המפתח והגף את הבריח שמאחורי."
הלה המתין שנייה, כדי לראות האם בכול זאת יאות אדונו לשנות את דעתו. משהתמיד הלה בשתיקתו צעד שלושה צעדים לאחור, מגיף מאחוריו את הדלת. ברקע הלכו והתגברו כל העת הדי הפיצוץ שמסביב.
* * *
צלצולו המעיק של הטלפון פסק וחזר על עצמו בפעם השלישית ברצף, עד שהצליח לבסוף לגרום לאלכסנדרה להזדחל באיטיות אל עבר השידה. ידה הנפרשת אחזה בו ברפיון, לוחצת על כפתור קבלת השיחה, לאחר צרור ניסיונות כושלים, שכללו שלל כפתורים אחרים. עוד בטרם הספיקה לקרב את המכשיר לאוזנה יכלה כבר לשמוע את הקול הקורא לה מעברו השני של הקו.
"אלכס!" קרא הקול המוכר, בעודה מתגלגלת באיטיות על גבה.
"אני כאן…" השיבה.
"המדיניות הרשמית שונתה…אתם חייבים לצאת משם עכשיו…!" נשמע שוב הקול המוכר מן העבר השני.
זה לקח לה בדיוק עשירית שנייה נוספת, כדי להתאפס על עצמה.
מכשיר הטלפון נזרק הצידה, גופה מתרומם למצב ישיבה. "אריק! קום!" לחשה. מנערת את שותפה למיטה בעוצמה.
אריק פקח את עיניו במהירות, מנסה להבין את שהתרחש. עיניו תרו אחר שותפתו למיטה, מוצא אותה מנערת גם את פול. מבחוץ חדרו קרני שמש בהירות של יום חדש שהפציע.
פול זינק ממיטתו, שבצידו השני של החדר, משפשף את עיניו המסונוורות. "עדכון קצר יעזור…" ירה לעברה, כועס על עצמו באותו הרגע שבכלל נרדם.
"הרגע קיבלתי טלפון מגדעון…אנחנו חייבים להזדרז…מסתבר שהמדיניות בקשר להסגרה שלנו השתנתה במהלך הלילה" הסבירה מסיימת כבר לנעול את נעליה.
"הייתי אומר אמרתי לך אבל אני אמנע" פנה פול לעברו של אריק, בעודו מתרומם למצב עמידה.
"הרגע אמרת…" נחלצה אלכסנדרה לעזרתו של חברה.
"בכול מקרה…רעיונות…?? מישהו…" ירה פול מעביר יד מהירה בתוך סבך שערו הפרוע.
במקום להשיב התקדמה אלכסנדרה אל עבר הדלת, בידה סכין כהה שהוגשה להם יחד עם החמאה מעט מוקדם יותר.
"אם לוקחים בחשבון את אלמנט ההפתעה" לחשה, "אני מניחה שטקטיקות ישנות יעשו כאן את העבודה" אמרה, ניגשת למלאכת פירוק ציריה של הדלת.
חבריה, שהבינו בקלות את הרמז, נערכו כל אחד במקומו. כמה שניות נוספות חלפו. במהלכן פירק אריק את המנגנון של המנעול, בעזרת חוט ברזל שחילץ מתוך קולב. כעת חיכתה אלכסנדרה לסימן מפול, על מנת לשחרר את הבורג האחרון.
צניחתה של הדלת פנימה הייתה מהירה מהמצופה, אך כיוון שהיו דרוכים מספיק, הצליחו אריק ופול לאחוז בה בטרם תיפגש עם הרצפה. כשדחפה אלכסנדרה את ראשה אל תוך המסדרון החיצוני הבחינה, שהשומר שהוצב שם, היה בגבו אליהם ועל כן לא הבחין עדין במתרחש מאחוריו.
"את חושבת שנצליח…?" תהה אריק בלחישה, משתיארה להם את תמונת המצב.
אלכסנדרה הנהנה בראשה לחיוב, מתגנבת החוצה, אל תוך המסדרון. היא חזרה כעבור כחצי דקה, מזמינה את חבריה להצטרף. "כדאי שנמהר" אמרה, שומרת עדין על קול נמוך, "אי אפשר לדעת כמה זמן ייקח לחברנו לחזור להכרה מלאה."
פול ואריק יצאו בעקבותיה, עוקפים את גופו של השומר, שהיה שרוע כמה מטרים מהפתח. אלכסנדרה מיהרה להזמין מעלית, אך לאריק היו כפי הנראה תוכניות אחרות לגמרי. זאת כיוון שניגש לדלת החדר הסמוכה לחדרם, כדי לנסות ולפרוץ את המנעול, בעזרת אותו הקולב שכבר הוכיח בעבר את יעילותו.
"אפשר לדעת מה אתה חושב שאתה עושה?" תהה פול.
"רק אני הבנתי שהפרופסור והברונית נמצאים בחדר שלימיננו?" השיב אריק.
"ואיך בדיוק הבנת את זה?" תהה פול.
אריק הצביע על גבי שטיח הכניסה לחדר מימנם. בדומה לדרך המובילה את תוך חדרם שלהם, גם עליו, נראו בבירור עקבות סוליה מאובקות המובילות אל תוך החדר.
"אתה מאבד את זה סבא…" חייך אריק בסלחנות.
בדיוק באותו הרגע נכנע גם המנעול והדלת נפתחה מעצמה. הוא הדף בזהירות את הדלת פנימה מאיץ את קצב היפתחותה במעט.
הוא כבר עמד לקרוא בשמם של הפרופסור והברונית, כשהבחין לראשונה שדבר מה אינו כשורה. מעבר לעובדה שהחלון שפנה לרחוב היה פתוח לרווחה, כתם דם גדול התנוסס על אחת המיטות. אריק הושיט את ידו ושלף את האקדח שלמותניו. מאחוריו נהגו חבריו בדיוק כמותו.
"אין כאן כבר אף אחד…" הודיע פול, לאחר שהדף גם את דלת האמבטיה פנימה.
אריק התקדם אל עבר המיטה רוויות הדם. כשהגיע לשם נעצר, מבטו ננעץ ברצפה. לקח לו רגע נוסף על מנת להיות בטוח. כשהתכופף למטה כבר היה. הוא הסב את מבטו אל עבר חבריו, מחזיר את האקדח למקומו.
"זה הפרופסור" אמר, ידו נשלחת על מנת לאשר, שהגופה הייתה נטולת דופק לגמרי.
פניה של אלכסנדרה התעוותו בצער. בניגוד לאריק הייתה היכרותם קצרה למדי. היא העריכה מאוד את חוכמתו של המורה, כמו גם את יושרו וככל שהעמיקה היכרותם, כך גם למדה לחבב אותו.
"זה נראה כמו כניסה של סכין…מכאן" הצביע אריק, על שסע באורך כמה סנטימטרים, שנפער בגב חולצתו של פרידריך ושמוקם במרכזו של כתם הדם. "מה לגבי הברונית…?" תהה.
פול הנהן לשלילה. "אין ממנה זכר…"
"מה שמוזר הוא שאפילו נעליה נשארו כאן…" החוותה אלכס על קדמת המיטה השנייה, לצידה נחו זוג נעלי העקב של הברונית.
"אני מציע שנסתלק מכאן כמה שיותר מהר…" דרבן אותם פול, מעיף מבט קצר ומהיר דרך החלון. "זמן להתאבל נוכל למצוא גם אחר כך"
"אני ניגשת להזמין מעלית…" אמרה אלכסנדרה, ממהרת להתעשת.
"אל תטרחי…" עצר אותה פול, מטפס על אדן החלון.
בעודם תוהים בינם לבין עצמם מה בדיוק מתכוון חברם לעשות, נעלם גופו של פול מבעד למסגרת החלון.
אלכסנדרה העיפה מבט אחרון בפרופסור, מפריחה נשיקה באוויר. "אני חושבת שאפילו אתגעגע אליו קצת…" ציינה. רגע אחד אחר כך כבר נעלם גופה גם כן.
"את ודאי צוחקת עליי…" הפטיר אריק, ממהר אחריה ומספיק לצפות בה מטפסת מתוך מכולת האשפה שלמטה.
הוא כבר עמד לזנק בעקבותיה, כשמשהו גרם לו לחזור חזרה אל החדר. הוא התכופף חזרה אל עבר גופתו של הפרופסור, מגלגל אותה מעט הצידה. מה שגילה שם גרם לו לקמט את מצחו במבוכה.
"יצאנו משם בדקה התשעים" אמר אריק כמה שניות אחר כך, כשהצטרף אל צמד חבריו. הוא מצא אותם עומדים בסמטה סמוכה, שצפתה על הכניסה הראשית למלון.
כמה עשרות מטרים מהם יכלו להבחין ברכב מסחרי אפור, שחנה בסמוך למלון, ממנו פרקו עכשיו שישה סוכנים חמושים, שמשום מה לא נראו ממהרים יתר על המידה.
"אנחנו נמצאים בירושלים…אם זה עוזר למישהו מכם" אמרה אלכסנדרה, משהבחינה בהיסוס שאחז בפול. "שמעתי את השומר אומר זאת לפרידריך, רגע לאחר שהפרידו בייננו."
גם בעקבות דבריה האחרונים לא נראה היה פול החלטתי בהרבה.
"אני מניח שכדאי שננסה ליצור קשר עם מישהו שאפשר עדין לסמוך עליו במפקדה…" אמר אריק.
"נכון לרגע זה…אני לא סומכת על אף אחד במפקדה…" ציינה אלכסנדרה בצער, "גם אם יש לכל אחד מאיתנו חברים נאמנים, תהיו בטוחים שכל תקשורת איתם תלוו בהשגחה צמודה.."
"אף על פי כן אני יכול להבטיח לך שיש לי שניים שלושה אנשים שאני יכול עדין לסמוך עליהם בעיניים עצומות…" התעקש אריק.
"חבר'ה!…צר לי להפריע למריבת האוהבים שלכם, אבל אני חושש שמשהו מתרחש שם!" העיר את תשומת ליבם פול, בהצביעו אל עבר הרכב המסחרי ממנו פרקו זה עתה הסוכנים.
אחד מהם ניגש כעת לאחרים, מחזיק בידו מה שנראה היה מרחוק כמו מחשב לוח קטן. לאחר דין ודברים קצר בין השישה, החווה הנ"ל על הכיוון המדויק בו זה עתה עמדו השלושה.
"איך לעזאזל…" תהה אריק.
"רוצו!" אמר פול.
למרות שהמרחק בינם לבין הכוח הרודף היה קצר, כשהתחילו במנוסה, עמדו לזכותם שלושה דברים. כביש ראשי ועמוס הפריד בינם ובין הכניסה הראשית למלון, האזור אליו נכנסו היה רווי פניות וסמטאות צרות, בו יכלו בקלות להעלם ולהוציא אולי את פול, לא ניתן היה למצוא אנשים מהירים, זריזים ובעלי סיבולת לב דומה להם בסוכנות כולה.
כך שכעבור כעשר דקות רצופות של ריצת אמוק, במהלכה נכנסו ויצאו מתוך סמטאות שונות ומשונות, יכלו להיות בטוחים למדי, שאיבדו את רודפיהם.
הם חנו כעת בתוך חדר מדרגות פתוח. מתבדחים על חשבונו של פול, שהתאמץ עדין מעט על מנת להסדיר את נשימתו.
"זה היה קרוב… אבל אני חושבת שאיבדנו אותם!" אמרה אלכסנדרה, צופה מבעד לחלון קטן שהשקיף אל הרחוב.
"אני חושב שכמעט ואיבדנו גם את פול…" צחק אריק, מניח את כף יד השמאלית על גבי כתפו של חברו המתנשף.
פול כבר עמד למחול על כבודו ולהתיישב, כשקולה החד של אלכסנדרה הקפיץ אותו.
"שם!" צעקה לפתע, מצביעה אל עבר החלון. דרכו נצפו כעת פניהם של ששת הסוכנים, שדלקו בעקבותיהם, מתקרבים במהירות אל עבר חדר המדרגות בו שהו.
"אל הגג!" קרא פול. עוקף את צמד חבריו המשתהים במעלה גרם המדרגות.
אריק ואלכס דלקו בעקבותיו.
הטיפוס היה קצר והסתיים בסולם, שהוביל אל הגג. שישה עשר שלבים הובילו כעת אל דלת ברזל אטומה, שהחלודה הדביקה היטב. אריק ניסה להלום בה בעזרת אגרופיו אך סבלנותו של פול הייתה קצרה יותר.
ירייה מדויקת באחד הצירים, עשתה בעבורם את מלאכת הפתיחה, קלה בהרבה.
"רעיונות….מישהו" תהה פול, בוחן את הנוף המרתק, שנפרש לפניהם בצורת שתי וערב של רחובות צרים ושכונות, שחלקן הגדול נבנה לפני מאות בשנים.
"כדאי שננסה להגיע לשם!" הצביע אריק, אל עבר שוק הומה אדם, שהתרחש במרחק של כמה מאות מטרים מהגג עליו שהו.
מבט אחד כלפי מטה, הבהיר להם כי הרודפים שבעקבותיהם, כבר החלו מטפסים במדרגות. כל שנותר להם כעת היה למצוא דרך יעילה כדי לרדת משם.
שוב הייתה אלכסנדרה הראשונה לפעול. מבלי להוסיף מילה, ניתרה אל עבר חבל כביסה ארוך, שהשתלשל בין שני הגגות, חוצה אותו לאורכו, בהליכת זיקית זריזה.
אריק פעל מיד אחריה.
עד שזינק פול בעקבות שניהם, כבר שרקו הכדורים מאחוריו. בזה אחר זה הצטרפו אקדחים נוספים למטווח, מצמצמים במהירות את המרחק בין החמצה אחת למשנה.
"מה עכשיו?" תהה פול, לאחר שהבחין שאין חבלי כביסה נוספים, המשתלשלים בין הגג שלהם לגגות האחרים.
בעודם משתהים, מיהר אריק לחתוך את חבל הכביסה בו זה עתה השתמשו, על מנת למנוע שימוש דומה בידי רודפיהם.
בדרך נס חלפו שוב מספר כדורים בסמוך לאוזנו. היה זה גם הרגע בו פעלה אלכסנדרה שוב.
היא נתלתה על האנטנה הגבוהה ביותר שמצאה, מטלטלת אותה בכיוון הרצוי. צרור כדורים חולף בסמוך למקום בו עמדה, בדיוק ברגע בו נכנע התורן הארוך לכובד משקלה. כשצנח קדימה, אל עבר הגג שממול, אחזו בו כבר גם שאר חבריה.
כך פעלה השיטה עוד מספר פעמים, עד שמצאו את עצמם השלושה, עומדים בפתחו של השוק העמוס מנתרים מן הגג הקשיח אל תוך זרועותיה של סככת צל קרובה.
מבט מהיר לאחור לא מצא זכר למרדף וכעת, כבר סחף אותם המון האדם פנימה.
היות וסירבו לגלות הפעם שאננות, הוסיפו לנוע לעומקו של השוק, נכנסים ויוצאים מתוך כמה מסמטאותיו היותר עמוסות, בוחרים פניות באקראי. כעבור כעשרים דקות של תנועה מזגזגת, במהלכה פילחו גם כמה פרטי לבוש מקומיים, החליטו לעצור מעט. על מנת להתלבש, להתייעץ ולאפשר לפול להיוותר בין החיים.
המקום שנבחר לצורך כך היה בית קפה קטן ופינתי, שהיה נסתר מעט מן הרחוב וריק לגמרי מאדם באותה השעה. ווילון חרוזים מרשרש, הפריד בינם לבין העוברים והשבים וכשחצו אותו אל הצד השני, קיבל את פניהם ריחו המתקתק של קפה טרי, שזה עתה בושל. ברקע התנגנה לה מוזיקה ערבית שקטה ובעל הבית נראה נלהב למדי לקבל צרור תיירים טועים, שלרוב החמיצו את הכניסה והעדיפו את מתחריו, הצעקניים הרבה יותר, שלמולו.
בטרם סיימו להתמקם שלח אריק מבט אחרון אל השוק, מוודא שהפעם באמת הצליחו לאבד את זנבם. "זה היה קרוב!!" פתח, מצטרף אל השולחן בו ישב כבר פול, שצויד בידי מארחם בהבטחה לקפה השחור והחזק, שהריחו, מלווה בדברי מתיקה שונים.
"ברור לך שבחנתי את התושייה שלכם…" פתח פול. מרוקן את כוס המים הקרים, שהונחה לפניו, בלגימה גדולה אחת.
אריק חייך. "ברור…! גם הקושי שלך לעמוד בקצב היה בסך הכול הטעיה לאלה שרדפו אחרינו …נכון…?" השיב, מתלבט האם ללבוש כבר עכשיו את הבגדים, שזה עתה פילחו או שמע להמתין עם זה מעט.
מי שסיימה זה מכבר להתלבט בעניין הייתה אלכסנדרה, שיצאה בדיוק באותו הרגע מתוך תא השירותים, לבושה בתלבושת המקומית מכף רגל ועד ראש.
בעוד פול מתרשם מאיכות התחפושת, הבחין אריק כיצד בלטו כעת ענייה. כחלק היחיד, שנותר חשוף בפנייה, האירו פנסי התכלת שלה את החדר כולו.
"יפה לך רעלה!" ציין.
היה זה בדיוק הרגע בו שב מארחם מן השוק. ידיו עמוסות היו במגש כסף גדול, שהכיל מגוון רחב של דברי מתיקה ועוגיות.
"הזמנתם חברים?" תהה באגביות, בעודו מניח את המגש העמוס על גבי השולחן שלפניהם.
אלכסנדרה, שהייתה הקרובה ביותר אל הפתח, הציצה קלות מבעד לווילון החרוזים שבכניסה.
"תלבשו את זה עכשיו!" זרקה את צמד התלבושות הגבריות, שאספו בדרך מהשוק על גבי השולחן. "אני אנסה לעכב אותם מעט!"
"את לא רוצה להגיד לי…." פתח אריק.
"אני אומרת לך!" צעקה אלכסנדרה, נעלמת החוצה מבעד לוילון החרוזים המרשרש.
מבלי לאבד רגע נוסף, הורידו השניים את הקפה המתוק והחזק בלגימה אחת קצרה, מזנקים על ערימת הבגדים שלפניהם.
עוד בטרם הספיקו לחלוץ אפילו את נעליהם, שמעו כבר את קולה המוכר של שותפתם קורא מבחוץ בערבית.
"באלאש! באלאש! קאווה באלאש!" צעקה את צמד המילים הקצרות בפתחו של בית הקפה, מחכה שהקסם המוכר יעשה אתה שלו.
"באלאש…??" תהה פול לעברו של אריק, שהידע הנרחב שלו בשפות זרות היה גדול בהרבה מזה שלו, "יש לך מושג מה היא צועקת שם…?"
אריק כיסה את ראשו בגלבייה הלבנה, מעווה את פיו לשלילה.
בניגוד גמור לצמד הסוכנים המתלבשים, הבין בעל בית הקפה הקטן והמסכן מצוין את פשר צעקותיה של אלכסנדרה.
"שוווו באלאששש??" התפרץ לעברה החוצה, מנסה לרדת לפשרם של מעשיה המוזרים, באיחור קטן, אך גורלי.
הוא מצא אותה ניצבת בפתחו של בית הקפה, שלעברו כבר נוהרים כמה עשרות לקוחות זריזים וצמאים במיוחד, שנאספו מן הרחוב.
"כדי שנסתלק מכאן עכשיו…" ציינה אלכסנדרה, נהדפת פנימה על ידי נחיל האדם השועט. "הרגע הצעתי לכל השוק קפה חינם על חשבון הבית…"
כפי שגילו השלושה מיד, הייתה זו עצה נבונה למדי. במיוחד בהתחשב בעובדה, שבנוסף לסוכני המוסד החרוצים, שפילסו את דרכם פנימה, בעל המקום הנזעם, התייאש מלנסות ולחסום את אורחיו הבלתי קרואים והתפנה לחפש נקמה. הוא אחז עכשיו בסכין גדולה, ששימשה עד לפני רגע כקישוט על אחד הקירות וניסה לפרוץ את דרכו אליהם, מבעד להמון הצמא.
"אתה חושב שיסלח לי?" שאלה אלכסנדרה, את הבחור הערבי, שרץ לצידה כבר כמה וכמה דקות. במהלכן ניסתה לשווא להתרגל שלא לאתגר שהציבה בפניה שולי שמלתה הארוכה.
"לך הוא בטח יסלח מתישהו…אבל לפול, שעשה לו חור בצד השני של בית הקפה, כדי לצאת משם, אני כבר קצת יותר סקפטי…" השיב אריק, מצמיד בכוח את הגלבייה לפדחתו, משתדל שלא לאבד אותה.
הם חתכו עכשיו שמאלה, בעקבותיו של פול, היישר אל תוך סמטה עמוסת תבלינים, בה התקשו מעט בקצב מנוסתם הנוכחי, שלא להפוך סחורה. היה זה גם הרגע בו הטלפון, שבכיס שמלתה של אלכסנדרה, החל לצלצל שוב.
בתחילה התעלמה אלכסנדרה מן הצליל, חוששת לאבד את הריכוז ששמר אותה מלאבד את חבריה. אך משזה לא חדל לטרטר, נענתה לבסוף לתחוב את ידה אל תוך מעמקי כיסה, כדי לברר את מקור העקשנות.
כשלחצה על כפתור המענה, היה עליה במקביל גם להתחמק מצמד רוכלים עצבני, שסחורתם זה עתה נפגעה משולי שמלתה וניסו לשים עליה את ידיהם.
מבעד להמולת הקונים והמוכרים שהצטברה, יכולה הייתה לשמוע את קולו החד של גדעון גוער בה דרך האפרכסת, היישר אל תוך תעלות אוזניה הנמלטות.
"זה הטלפון שלך ארנבונת…תפטרי ממנו…" שאג, בעוד אלכס מתכופפת בזריזות, רגע לפני שראשה מכוסה הרעלה פוגש מקל שחיפש את פרצופה.
"אם תצליחו לנער את הזנב שלכם תפגשו אותי במסגד שעל כיפת הסלע…אם לא אני מבטיח לשלוח לך פרחים לכלא…" סיים גדעון את נאומו הקצר, מושלך אחר כבוד, יחד עם המכשיר הסלולארי, היישר אל תוך צנצנת חמוצים פתוחה.

"את לא רצינית!" פנה אליה פול כעבור עשר דקות של ריצה נוספות, בסופן מצאו את דרכם אל תוך גלריית אומנות גדולה, שהציגה מבחר גדול וקשה לצפייה, מעבודותיו של אמן פיסול מקומי.
"אני דווקא כן…" השיבה אלכס, מנסה להראות מתעניינת, ככל שניתן, בפסל מוזר, שנראה כמו הכלאה גרוטסקית בין אריה ושולחן.
"אל תראה כל כך מופתע…זה שלא טרחנו לבדוק את הנשקים, או את הפלאפונים, אחרי שהחזירו לנו אותם מהמוסד… זו לגמרי פאדיחה שלנו…" התערב אריק, שניאות לנטוש לראשונה מאז הגיעו, את החלון לאחר שהשתכנע סופית שבפעם הזאת עלה בידיהם לנער את הרודפים.
"מעניין מה עבר לו בראש…" אמרה אלכסנדרה.
"למי?" תהה אריק, "לזה שהתקין אצלך את המכשיר מעקב?"
"לא…." צחקה, "לזה שייצר את הפסל ההזוי הזה…"
בעודם מתבדחים על חשבונו של האומן, חזרה בעלת הגלריה, מניחה בידיו של פול, מפת תיירים קטנה, בהסבירה לו את הדרך הקצרה ביותר אל כיפת הסלע.
"אחרי שתיכנסו אל תוך העיר העתיקה זו כבר תהיה מלאכה קלה במיוחד." אמרה, מבולבלת מעט מהשילוב בין החזות האירופאית ללבוש הערבי, "חפש את כיפת הזהב הכי גדולה שתמצא…מקסימום תעבור דרך איזו כנסיה או שתיים בדרך…זה יכול להיות מעט מבלבל משום שבעיר הזאת יותר בתי תפילה מאשר תחנות אוטובוס."
פול בחן את שעונו. השעה הייתה שמונה ורבע בבוקר. על פי מה שהבין ממנהלת הגלריה שעות הביקור של תיירים בכיפת הסלע יחלו רק בשעה אחת-עשרה. על כן החליט לנצל את העובדה, שלבושים היו עדין בתחפושת המקומית, כדי להיכנס אל ההר כמתפללים מן המניין. אם גדעון יפעל כמותם או לא זו כבר הייתה שאלה עליה התקשה להשיב. אך כיוון שלא שש לאבד זמן נוסף החליט להגיע למקום המפגש בהקדם האפשרי.
"אנחנו יוצאים עכשיו" ניגש לאסוף את צמד חבריו, שניצלו את ההפוגה הקצרה כדי להתכרבל באחת הפינות ולהחליף מעט נוזלים, האחד עם השני.
"עכשיו..?" תהה אריק, מאוכזב מעט על שנאלץ להיפרד מלשונה המוכשרת של אלכס.
"לא נעצור קודם לקפה ועוגה…." השיב פול.
"מצוין כי לא הספקתי לחטוף כלום בבית הקפה מקודם…" צהל אריק.
"הדבר היחיד שיש לנו זמן לתפוס הוא קדחת!…אנחנו זזים עכשיו…!" רטן פול, ניגש לעצור מונית.
כעבור שתי דקות נוספות כבר ישב פול במונית, ממתין לחבריו שיצטרפו. אריק מיהר לעשות זאת, בעוד אלכסנדרה משתהה מעט עדין בתוך הגלריה.
"יש לך במקרה ספר קוראן…" שאלה את מנהלת הגלריה, בטרם הצטרפה אל חבריה המחכים במונית.
מנהלת הגלריה הרהרה רגע קצר בשאלתה, נעלמת חזרה אל תוך הבניין.
בינתיים, בחוץ, החל נהג המונית לאבד את סבלנותו. "החוצה בבקשה!" פנה הלה אל פול מנסה בתחילה גישה מנומסת.
"זה לא ייקח עוד הרבה זמן…" התנצל פול, מבחין מיד שלא היה זה הנהג הרגוע ביותר, שיכלו למצוא.
האסקלציה הייתה מהירה. במקום לדבר שוב, קם הנהג ממקומו וניגש לפתוח את דלתות המונית. "לכו תבזבזו למישהו אחר את הזמן" אמר הנהג, מחווה אל עבר המדרכה.
היה זה כשעמד אריק לטפס למושב הנהג ולהשאיר את נהג המונית העצבני לבד על המדרכה, כשיצאה לבסוף המארחת בריצה נרגשת מתוך הגלריה שבבעלותה.
"יש לך מזל גדול שתדעי לך…אני לא מחזיקה כאן כבדרך קבע ספרי קוראן" התבדחה, "אבל כנראה שמישהו שם למעלה חושב עלייך…את הספר הזה שכחה אצלי לפני כשבועיים תיירת מערב הסעודית…אני מניחה שהיא כבר הסתדרה מאז…"
אלכס נטלה מידה את הספר, מנשקת בהפגנתיות את הכריכה הירוקה. "שאלוהים יעזור גם לך" אמרה בחדווה. מצטרפת בריצה אל חבריה המחכים כבר במונית.
"שאלוהים יעזור לנו…" סינן פול, שהוסיף ואחז כל העת בזרועו של אריק, למען זה לא יעשה שטויות.

פרק 28

שמיכת ערפל כבדה כיסתה את מי הים האדום, גולשת כלפי מטה מהרי אדום ומדיין. רוח קלה נשאה עמה חול ומדבר מכיוון מצרים אל תוך מי המפרץ, שם נמהלו אלה עם ריחות נרגילה ותה, שחומם זו הפעם השלישית ברציפות. פה ושם נשמעו שוב הדיה של קוביית המשחקת המתגלגלת על גבי לוחות השש-בש, מלווה בקול קריאות הדייגים, שהטילו אותה. רגילים היו בשעה שכזו, כבר למשוך את הרשת השלישית או הרביעית מתוך מי המפרץ העשיר, מעלים בתוכה מיני דגים ופירות ים. אך כפי שהיום הזה התגלגל, כל שנותר להם כעת היה, לשלוף את בקבוקי הערק מבטן הספינה ולמצוא נחמה בצרתם של אחרים.
כמה מאות מטרים לפניהם נסגרו מדפים אחרונים בצוללת החמקן החדישה, מאפשרים לה להתחיל בתמרון שלפני צלילה. גופה הקעור והלוויתני התמזג לאיתו עם מי המפרץ, ביוצרו מערבולת גדולה של בועות, במקום בו שקעה מן הערפל אל תוך מעמקי הים.
רגע אחד עוד חתכה אנכית את המצולות, לאחריו ליווה קול אוושה חרישית את הצתת מנועי הסילון שבירכתיה. כשחצתה את שונית האלמוגים השבירה לרוחב, הותירה אחריה שובל ארוך של הרס סביבה עדינה, שנבנתה עד אז במהלכן של מאות ואלפי שנים.
רגע אחד עוד נעה צוללת הרפאים לבדה, צולחת את מימי המפרץ אל תוך תעלת סואץ. בשני כבר חברו הן לצמד, שעשה את דרכו הארוכה הביתה. חומק בינות לזרמים, הודף את קרני הסונאר שנתלו בן, כאילו היו הן רק בועות ריקות של אוויר.
במעמקי אחד התאים השילה מעליה אוסקרינה את חליפת המגן, מניחה לה לגלוש לרגליה אל רצפת הברזל, סמוך למקום מרבצה של החיה. סגסוגת הפחם הדחוס, שהרכיבה אותה, ספגה כמה וכמה פגיעות ישירות, כאלה שהותירו בה שריטות מכוערות, אך מבלי שזו נכנעת אפילו פעם אחת.
הייתה זו השהות, הקצרה אך האינטנסיבית, אותה שרד גופה המתפורר אך בקושי. אך הייתה זו הצלילה הקצרה מן החוף אל הצוללת, שמצאה אותה כעת מקיאה את נשמתה הזקנה החוצה. גם אם לא הכול התנהל מושלם, כפי שתכננה, ניתן היה, בלי שום צל של ספק, לסכם את תוצאות המסע הקצר בהצלחה יתרה. ריאותיה המצומקות נשמו כעת לרווחה את החמצן הדחוס שבאוויר, עת התרופפה אחיזת החנק שעטפה אותן.
בעודה ניגשת לפתוח את זרם המים החמים, נכנס משרתה האישי אל החדר.
"באתי לבדוק אם תזדקקי למשהו נוסף" התנצל. נע בזהירות מסביב לראשה העצום של החיה, מסיט את מבטו, מהר ככל שיכל, ממראה גופה הדוחה והעירום.
גם אם ברבות השנים הפך מראה זה לחלק בלתי נפרד משגרת יומו, התקשה עדין להתרגל למהירות העצומה בה איבד הנ"ל מחינו. ממשיך וקמל לנגד עיניו המשתהות.
"רציתי תחילה לדרוש בשלומה של האורחת המיוחדת שלנו…" פתחה אוסקרינה, אוחזת בידה את שפופרת תחליב הרחצה, בסמנה לו להתקרב פנימה, אל תוך מי המקלחת.
מנדונגס לקח מידה את שפופרת הסבון, מתחיל לעסות את גופה מהצוואר כלפי מטה.
"שלומה טוב. בהתחשב בנסיבות…" פתח, מקווה שמרבית דבריו ימצאו-חן בעיניה המרושעות, "את יכולה לתאר לעצמך שלא ממש שמחה לראות אותי… לכן גם הוריתי לתת לה שוב את זריקת ההרגעה…הנחתי שמוטב שתישן עכשיו… לפחות עד שנגיע שוב אל החוף"
"תמיד הייתה כזה רחמן…" חייכה אוסקרינה, מלטפת ביד רטובה את פניו הרציניות, "לפעמים אני טועה מה לבחור רך-לבב שכמוך ולאישה שפלה שכמותי", צחקה ומיד הרצינה, "…ואז אני נזכרת בדרך יוצאת הדופן בה הכרנו…"
מנדונגס שתק. דבריה האחרונים העלו מן האוב נשכחות ונעמו לו, בערך כפי שנעם לו מגע עורה המתפורר.
"…והתליון?" שאלה. סוגרת את זרם המים הקולח.
"אני מאמין שיהיה מוכן בתוך פחות משעה." השיב מנדונגס. מבחין כיצד דבריו האחרונים מחזירים את הסומק שאבד ללחייה.
"והתליון הנוסף?"
"הוריתי כמצוותך להכין גם את התליון השני" הנהן בראשו מנדונגס. שמח לגלות, שעד כה לפחות, לא הצליח להעלות את חמתה.
"נגב אותי יקירי" ביקשה, בעודה צועדת חזרה אל תוך החדר הסמוך.
מנדונגס ציית, עוטף אותה במגבת הגדולה שחוממה מראש. בנקל הבחין כיצד, למרות העייפות הרבה שצברה, היה מצב רוחה עליז במיוחד.
"שאכין לך את המיטה?" שאל, ניגש כבר אל עבר אחת השידות.
"אין צורך יקירי…פשוט הבא לי כבר את התליון!" החלה את דבריה ברכות וסיימה בנזיפה.
למשמע טון הדיבור המואץ, ננעצו זוג עיניי הנמר הגדולות, בפניו הקטנות של מנדונגס.
"אם כך כל שנותר לי לשאול הוא אם אוכל לסייע לך במשהו נוסף… גברתי?" שאל, מקווה שתענה לו בשלילה.
אוסקרינה השתהתה לרגע, עסוקה הייתה ברכיסת חזייתה.
הוא כבר עמד לנצל את ההזדמנות ולעזוב במהירות את החדר, כשדיברה שוב אל עבר גבו. קולה נשמע רך ודובשני מתמיד. "קשה לי מעט לנשום יקירי…תדאג בבקשה שאספקת החמצן תחזור להיות מלאה…"
"אני חושש שתאלצי להתאפק מעט גברתי…כפי שכבר עדכנתי אותך מקודם הייתה לנו הבוקר התנגשות קלה באחת משוניות האלמוגים וכמה ממיכלי החמצן שלנו נפגעו"
למשמע דבריו הצפויים חייכה לרוחבם המלא של פניה הצרות. "אני יודעת יקירי. ואני לא מתכוונת לבקש את אותו הדבר פעמיים"
מנדונגס היסס. נקרע בין ביטחונו האישי לזה של חבריו. כשדיבר לבסוף ידע שעל הכף מוטלים לא מעט חיי אדם. "על מנת לספק לכאן את אספקת החמצן הרגילה נאלץ לסגור אזורים אחרים…גם ככה ישנם כבר חלקים בצוללת בהם אספקת החמצן עומדת כרגע על המינימום הנדרש לקיום חיי אדם…"
תשובתה לא איחרה לבוא. אלה שהפעם, בניגוד לפעמים הקודמות בהן דיברה, יכול היה לחוש לא רק את חוסר סבלנותה כאם גם את האיום שבגוון קולה.
"צא מכאן עכשיו ועשה את הנדרש!" הטיחה בו, גרונה המחרחר של החיה משמש כרקע לדבריה התוקפניים, "וכדאי שתזכור זאת היטב…בפעם הבאה שתעז לציין בפני את המובן מאליו, אני מבטיחה לך… אהיה הרבה פחות סלחנית מעכשיו!"
* * *
במשך שלושת אלפים שנה לפחות מעסיקה העיר ירושלים את דמיונם, חרבם ועתם של מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם כולו. חוקרים סבורים כיום כי מקור שמה של העיר המיוחדת הנה על-שמו של אל השקיעה הכנעני-שלם, אלם של היבוסים, ופירוש שמע המילולי הנו "אור-שלם", עירו של שלם.
על פי האסלאם אחד מתאריה של העיר הינו "אולא אל-קיבלתיין" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקורו של הכינוי באמונה המוסלמית, שבראשיתו של האסלאם, הורה הנביא מוחמד להתפלל לכיוונה של ירושלים. מעט מאוחר יותר, בחר הנביא לשנות את כיוון התפילה אל עבר אבן הכעבה ,שבמכה.
עד עצם היום הזה נחשבת העיר כקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהאמונה שזהו המקום בו בחר על פי המסורת היהודית לשכן הבורא את שכינתו. בנצרות, לעומת זאת, נע ברבות השנים היחס אליה בין שני קטבים. על פי המסורת נמצאים בה אומנם האתרים בהם חי ומת ישו. אולם חורבנה של ירושלים בתקפות המרד הגדול נתפס כעונש לעם ישראל, על כך שהעז לדחות את ישו כמשיחם.
שמונה שערים מובילים פנימה אל תוך העיר העתיקה, זו שנבנתה ונחרבה פעמים רבות מספור במהלך ההיסטוריה האנושית הקצרה, שבעה מתוכם פתוחים והאחד, זה המכונה גם שער הרחמים, סגור.
לאחר התמקחות קצרה עם נהג המונית, בדבר השכר המגיע לו, התרצה זה, משאיר את החבורה הקטנה לנפשה בסמוך ל 'שער האריות'.
"ברוך שפטרנו" קילל אריק, סוקר את החומה הגבוהה שהתנוססה מעליו. גם אם ראה חומה עתיקה או שתיים בחייו, נסח בו המראה ההיסטורי אפילו געגועים לרגע לספסל הלימודים.
"מעניין מה היה לפרידריך לספר לנו על המקום המיוחד הזה…" תהה לעברה של אלכס, שהתקשתה מעט להתנתק מקריאתה האינטנסיבית בדפי הקוראן. "אני מבין שאת עובדת ברצינות על הכיסוי שלך…" אמר, "קחי בחשבון שעל פי האסלאם מותר לגבר לשאת יותר מאישה אחת…" הוסיף בחיוך.
אלכס סגרה את הספר, מצמידה אותו לקדמת גופה "קח בחשבון אתה, שאם תעז רק לגעת בי לפני החתונה, יהיה לך עסק עם כבוד המשפחה שלי" הלמה בו חזרה.
הייתה זו בדיוק ההתגרות, לה היה זקוק, על מנת לשלוח יד ולחפון את ישבנה. "היות ובדיוק כמו ההורים שלי ההורים גם ההורים שלך כבר מזמן מדשנים את הקרקע, תצטרכי להיות מעט יותר יצירתית כדי לגרום לי לשמור את הידיים שלי לעצמי" השיב.
אלכס שתקה. גם אם היו פרטים אלה בביוגרפיה שלה לגמרי לא מדויקים לא חשה עדין מספיק בנוח כדי להעמידו בשלב זה על דיוקו.
לאחר עוד השתהות קלה, במהלכה הבחינו בכמות השוטרים הרבה, שאכלסה את האזור, הם החלו נעים כעת אל תוך סמטאותיו הצרות של הרובע המוסלמי, כשמטרתם הראשונה הנה למצוא מקום להשאיר בו את נישקם האישי.
"אתם קולטים שאנחנו צועדים כעת בדרכו האחרונה של ישו…" ציינה אלכס, שהבחינה בכמה וכמה שלטים לאורך מסלול הליכתם, עליהם נכתבה הכותרת 'ויה דולורוזה'. תחת נקודות ציון אלה התקבצו בכול פעם מספר תיירים, שנע בין זוגות בודדים לנחיל של ממש.
"ברור לך, שההתלהבות שלך מישו, לא ממש מסייעת לאמינות שאת מנסה ליצור, בתור מוסלמית מן המניין" גהר בה אריק.
אלכס בחרה שוב בנשק השתיקה. גם ככה הלך פול ואיבד סבלנות מקלות הדעת בה לקחו שניהם את מצבם הסבוך.
"אני חושב שננסה כאן" עצר לבסוף הלה מתחת לשלט קטן, עליו נכתבו אותיות בשפה אותה לא הצליחו אריק או אלכס לפענח. בטרם הספיקו לרדת לשורשו של העניין כבר הקיש פול על הדלת.
משנפתחה זו כעבור כמה שניות, מן העבר השני, כבר סיפקה הדמות שניצבה שם רמז עבה למדי בדבר מקור מוצאה, בדמות תלבושתה הססגונית והמוכרת.
"צוענים…" לחש אריק לאוזנה של אלכס, את הברור מאליו.
"אפשר לעזור…" שאלה האישה שפתחה את הדלת, מגלה סבלנות רבה למדי, בהתחשב בעובדה שעל השלט שניצב מעליה נכתב באותיות צועניות 'שטח פרטי-הכניסה אסורה'.
"תהיתי אם נוכל לדבר עם בעל הבית…" פתח פול, מנסה להביט מעבר לכתפיה ולהבין מה בדיוק מתרחש בתוך הבית פנימה.
"אתה מדבר איתה" השיבה הצוענייה באנגלית קלוקלת, מנסה לאמוד במקביל על קנקנם שלהם.
"תהיתי אם נוכל להיכנס…" שאל מבליט את המבטא הזר שבפיו.
"לשכת התיירות הקרובה נמצאת ממש מעבר לפינה…" השיבה, סוגרת מעט את הדלת חזרה. "אתם הגעתם לבית פרטי…"
פול חיטט מעט בראשו מנסה להרכיב את המשפט הבא נכון ככל שהצליח. כשדיבר לבסוף ידע שאם זה לא יעבוד, אזי יאלצו ודאי לחפש מקום אחר לגמרי.
האישה הצוענייה האזינה בקשב רב לדבריו הקצרים ועל אף שהמשפט, שנאמר בשפתה, שגור היה טעויות רבות, עצם העובדה שדבר את שפתה, חיממה את ליבה.
"יש לכם בדיוק שלוש דקות להיכנס." אמרה, מסיטה את הדלת לאחור. "הבנים שלי אמורים לחזור בעוד כמה דקות ואם עדין תהיו כאן כשזה יקרה…שאלוהים יעזור לכם" הצטלבה.
הם צעדו במהירות פנימה, מניחים לה לנעול את הבריח מאחוריהם.
כשיצאו משם, כעבור קצת פחות משלוש דקות, ללא נשקיהם, נראה היה פול מבסוט מתמיד.
"אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה" פנתה אליו אלכסנדרה, לאחר שהספיקו להתרחק מעט מן המקום.
"מניסיוני למדתי, שבניגוד גמור למוניטין שלהם, אם יש שני דברים עליהם אפשר לסמוך על הצוענים, בכול מקום בו תתקלי בהם, הוא שהמילה שלהם היא ברזל." אמר פול.
"והדבר השני…??" תהתה אלכס.
"שרמת הנאמנות שלהם לשלטון המקומי מחזיקה מים כמסננת"
אלכס צחקה. "מסתבר שיש לנו עוד טריק אחד או שניים ללמוד לפני שנוכל להוציא אותך לגמלאות…אהה אריק…"
אריק חייך בהסכמה. "אותי האמת מעניין דווקא לדעת מה אמרת לגברת הזו, שהצליח להמיס בכזו קלות את עקשנותה…"
פול צחק. "פשוט מאוד… אמרתי לה שאין לי שום בעיה לדפוק על הדלת הסמוכה, פשוט קצת צפוף לי בכיס מהשטרות של הכסף ותהיתי אם תוכל מעט להקל עליי"
"ואת כל כזה למדת באקדמיה של האינטרפול…?" תהה.
"בו נאמר ידידי שלילה אחד בחברת צוענייה יכול להפוך אפילו נער כמותך לגבר…ואני חייתי עם אחת כזו כמעט שנתיים תמימות…"
* * *
כיפת הסלע או בשמע העממי יותר – כיפת הזהב, הנה מבנה מוסלמי מפואר, הניצב בפסגתו של הר הבית הקדום. הכיפה הנה המבנה המוסלמי העתיק ביותר בעולם שנשתמר בשלמותו. בגג כיפת הסלע מצויה כתובת המתארכת את בנייתה לשנת שבעים ושתיים להג'רה. שהיא שש-מאות תשעים ואחת לספירה הנוצרית. תקופת שלטונו של הח'ליף עבד אל-מלכ לבית אומיה. אל-מלכ לא השאיר אחריו אומנם הסבר מפורט, לסיבה בגינה נבנה המבנה, אך היסטוריונים ערביים, שחיו אחריו, סיפקו מספר השערות בולטות. העובדה כי אל-מלכ אסר על מסעות הפולחן למכה, מחזקות את הסברה כי בנה את המבנה כדי שישמש כתחליף מקומי לאבן ה'כעבה', שבערב הסעודית. אחרים טוענים שהמבנה נוצר דווקא, על מנת להתחרות עם מבניהם המפוארים של הנוצרים.‏‏
בתקופת כיבוש ירושלים בידי הצלבנים הוחלף הסהר, שבראש הכיפה בצלב, במרכזו של המבנה הוקם מזבח אבן והוא הוחזק תחת אחריותם של מסדר הטמפלרים – מסדר צבאי קדום, אשר קיבל על עצמו את השמירה על המקומות המקודשים לנוצרים. רק מאה שנים אחר כך, כשכבש צלאח א-דין את ירושלים, הסיר מעליו את הצלב והפך את כיפת הסלע חזרה למקום פולחן מוסלמי.
על-פי זרמים מסוימים ביהדות נבנה המבנה במכוון היישר מעל לאבן היסוד – הסלע ממנו נברא העולם. על פי דעה אחרת נבנה המסגד דווקא מעל מקום המזבח. המקום בו התרחשה על פי התורה סיפור עקידתו של יצחק בידי אברהם. המוסלמים מצידם רואים במקום זה כמקום ממנו עלה הנביא מוחמד השמיימה ועל על-פי המסורת המוסלמית מסופר גם שנשתמרו בתוך המבנה שתי שערות שלמות מזקנו של הנביא.
"שמתם לב כמה חיילים עם נשק מסתובבים כאן…" הפנה את תשומת ליבם אריק לקבוצה גדולה של חיילים צעירים במדים, שנראתה עושה את דרכה את הכותל.
כעת, משניצבו בטבורו של התור המפותל, זה שהוביל אל הכניסה למתחם, יכולים היו להתרשם היטב מהחיבור הרגיש בין הכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר ליהודים, ובין יסודותיה של כיפת הסלע שניצבה ממש מעליו.
"למרות המתיחות עם איראן אני לא בטוח שזה מחזה כל כך יוצא דופן כאן…" התערב פול, שעסוק היה בהתרשמות מגודלה של הכיפה מצופת הזהב. "אם זכרוני איננו מטעני אז גם בביקורי קודמים כאן ראיתי כמות דומה של חיילים על מדים".
"אתם צופים באלפיים ק"ג של זהב טהור…" התערב בשיחתם בחור צעיר, אשר השתרך מעט אחריהם בתור, "אומרים שחוסיין, אביו של עבדאללה מלך ירדן, תרם מכספו הפרטי לשיפוץ הכיפה …לשם כך נאלץ למכור כמה מנכסיו השונים, לרבות ביתו שבלונדון…"
על פי המבטא הבריטי המדויק, שהיה שגור בפיו, ניתן היה להבחין בנקל שגם הוא, בדיוק כמותם, היה אורח זמני בארץ הקודש. עובדה זו נסחה בפול מעט שלווה, היות שידע שיזדקקו לעבור בקרוב דרך עמדת הבידוק הבטיחוני. זו שנועדה להבטיח בשעה זו, את כניסתם של מתפללים מוסלמים בלבד אל ההר.
"אולי בכול זאת נמתין עד השעה אחת-עשרה…" ניסה אריק, בעודם עושים את דרכם הקצרה אל עבר עמדת הבידוק.
בטרם הספיק מי מהם להשיב כבר הגיעה תורם להיבדק.
"תעודות בבקשה!" פנה אליהם שוטר, שהיה חמוש מכף רגל ועד ראש. היה זה רגע לפני שנדרשו לעבור גם דרך גלאי מתכות שנועד להבטיח שלא יישאו עליהם כל כלי נשק אל תוך המקום הרגיש.
פול הגיש לו את הדרכון, תוהה במעמד זה האם המקום בו השאירו את נשקם האישי היה ברירת מחדל סבירה.
"אתם ביחד… שלושתכם…?" תהה השוטר, לאחר שאסף גם את תעודותיהם של חבריו.
"איווה…" השיבה אלכס בערבית.
"ואתם באתם להתפלל בהר…" השתהה השוטר, בוחן את הדרכונים בעלי השמות האנגלוסקסים למשעי, מתקשה מעט להסתיר את ספקותיו.
"…תראה אנחנו לא ממש מוסלמים הדוקים…" פתחה אלכסנדרה, מחליטה מיד שמוטב אולי שתשתוק ותניח לחבריה לעשות את הדיבורים. זאת כיוון, שסברה, שבחברה המוסלמית ככלל ובזו המסורתית בפרט, ידוע כי הגברים הם אלה המנהלים בדרך כלל את העניינים.
"כל מה שאנחנו רוצים זה לעלות, להתפלל כמה דקות ולרדת…מה הביג דיל?" אמר פול, מנסה להיכנס אל תוך מצב הצבירה של תייר מוסלמי מן המניין.
השוטר נעץ מבט חודר בעיניו. טון הדיבור של פול לא מצא חן בעיניו, אבל הייתה זו התלבושת התיאטרלית של השלושה שבאמת גרמה לו להסס. "ואתם אזרחים בריטים… מוסלמים… שלושתכם…" שאל, פוזל אל עבר חברו למשמרת.
"אני לא מבין את הבעיה…" התפרץ פול, מנסה לשוות לקולו גוון תמים ומופתע ככול שיכל, "בסך הכול רצינו לקיים מצווה שכול מוסלמי כמונו חייב לקיים לפחות פעם אחת בימי חייו…"
אלכסנדרה בלעה את רוקה. מעבר לעובדה שאמירה זו לא הייתה מדויקת בעליל, פחדה שהשומר יתרגם את חוסר סבלנותו של פול לעצבנות מיותרת.
לאחר עיון חוזר בדרכונים ניגש השוטר שלידם להתייעץ עם חברו, שעל פי הדרגות שענד היה מעט יותר בכיר ממנו.
"אני אאלץ לשמוע לפחות את אחד מכם קורא בעל פה כמה פסוקים מתוך הקוראן" פנה כעת לעברו של פול, השוטר הבכיר יותר מהשניים.
"בעל פה…" גמגם אריק.
היה זה הרגע לו חיכתה אלכסנדרה, מנצלת את השתהותו הצפויה של פול, כדי להשתחל חזרה פנימה. "בני אדם! יראו את ד' אשר בראכם מאדם ואשתו, ויוציא מחלציהם אנשים ונשים לרוב; כבדו את ד' אשר אתם מפילים תחינתכם לפניו, ואהבו את אמכם אשר ילדתכם; כי אל שומרכם!" פתחה. עוצרת רק כדי לנשום. "תנו ליתומים את הונם ואל תמירו את הטוב ברע, ואל תאבדו את הונם למען הרבות את הונכם, כי זה עוון גדול. ואם תפחדו פן תעשו עוול ליתומים, קחו כאוות נפשכם אישה אחת או שתיים או שלוש ואל תרבו לכם מארבע נשים…!"
"מספיק!" אמר השוטר. ניכר היה על פניו שגם אם לא שוכנע לגמרי, עייף אותו מאוד צרור השורות המוכר.
"…ואם בכל אלה יצר לבכם להרע ליתומיכם, קחו רק אישה אחת, או בואו אל שפחותיכם אשר קניתם. כן יקל לכתכם במעגל טוב. תנו לנשיכם את מהרן בטוב לבב…" המשיכה אלכס, מוצאת את העווית שבפניו של השוטר משעשעת.
"אמרתי מספיק!" גהר בה השוטר שוב. מניח הפעם חזרה, בידיו של פול, את צרור הדרכונים של שלושתם.
אלכסנדרה חייכה חיוך רחב תחת כסות הרעלה. מעבר לעובדה שהצליחה לשטות בשוטרים, הוכיחה שוב מחשבתה האנליטית את יעילותה. על כן משטיפסו שוב, במעלה המדרגות המובילות אל ההר, הדבר היחיד, שהצליח עדין להעיב מעט על שמחתה, היה שהצטערה על כך שהפרופסור לא יחול לחלוק עימם את הביקור יוצא הדופן.

הייתה זו שעת בוקר מוקדמת יחסית ועל כן לא היה המתחם עמוס במיוחד. שמש עצלה שטפה את חצר האבן הגדולה, בה הסתודדו פה ושם קבוצות קטנות שבמרכזם איש דת המרביץ בהם תורה. ערמות גדולות של נעליים, שנפרשו בפתחו של המבנה הקרוב אליהם, חשפו כי התפילה ההמונית הייתה כבר בעיצומה בתוך המסגד.
היות וגדעון הביא אותם לכאן כדי לדבר, הניח פול ששיחה בתוך מסגד, בשעת תפילה, איננה רעיון מעשי במיוחד על כן ריכז את חיפושיהם אחריו באוויר הפתוח.
לאחר שסקר את סביבתם הקרובה והרחוקה כמה פעמים נוספות, הגיע למסקנה שהאיש אותו חיפשו לא נמצא גם בין המתפללים בחוץ. על כן בחר לגשת אל הבחור הצעיר שעמד מאחוריו בתור לפני כמה דקות, טופח על כתפו.
"סאלאם עליכום!" הסב אליו הבחור הצעיר את ראשו. מנמיך מעט את המצלמה, בעזרתה תיעד כבר כמחצית מהיושבים בכיכר, כולל אותם.
"עליכום סאלאם!" השיב לו פול, מניח שהצעיר הזה בא לכאן כדי להתפלל בערך כמותם. "תהיתי אם גם המבנה ההוא עם כיפת הזהב הוא מבנה תפילה…" תהה, בראשו מבליחה מחשבה מעניינת.
"ודאי שלא….זוהי כיפת הסלע…המקום בו נמצאת אבן השתייה…בואו אראה לכם…" התנדב הבחור להתלוות אליהם.
פול היסס רגע, אך מאחר שגם ככה מיאן עדין גדעון להופיע, לא מצא כל פסול בלהתלוות אל הבחור, שנראה היה כמתמצא למדי במקום.
"רציתי לשאול…" פתח שוב פול, כעבור כמה מטרים של הליכה, במהלכן התעקש הבחור לצלם את השלושה על רקע המסגד מכמה וכמה זוויות, "שמתי לב שבניגוד אלינו עברת את עמדת הביקורת בלי יותר מידי שאלות מצד השוטרים…"
למשמע שאלתו המפתיעה של פול אחז בלבול קל בבחור. כך שבמקום להשיב החיש מעט את צעדיו.
בני החבורה הקטנה החליפו ביניהם מבטים מלאי משמעות.
"אני מבינה שזה לא הביקור הראשון שלך כאן…" שאלה הפעם אלכסנדרה. לאחר כברת דרך נוספת, במהלכה הבריחו כמה להקות גדולות של יונים, שנקלעו בדרכם.
"האמת שלא" התוודה, סוקר את עיניה המיוחדות של אלכס, שניבטו אליו מבעד לכסות הרעלה, "…אני דני…" אמר מושיט יד ללחיצה.
אלכסנדרה גייסה לעברו חיוך מבויש, מותירה את ידיה לצידי גופה.
"אהה אני מתנצל…" אמר מעט במבוכה.
"זה בסדר…אין צורך להתנצל…" אמר פול, שהשיג אותם בינתיים, מגיש את ידו ללחיצה, "אני פול וזה אריק…"
אריק תהה לרגע האם היה זה חכם להשתמש בשמותיהם האמיתיים. מחשבה זו קיבלה משנה תוקף כשהבחין לפתע בבליטה המבצבצת בחלקה האחורי של חולצתו של דני.
כעת לא נותר להם ספק רב בדבר זהותו.
"הוא גם חמוש…" לחש אריק לאוזנה של אלכסנדרה שהאטה מעט את צעדיה והניחה לפול ולדני להתקדם כמה צעדים לפניהם.
אלכסנדרה הנהנה בהסכמה, מחליטה לפעול בתגובה מהר ככל שניתן.
"דני…." פנתה בקול מבויש, מסיגה את הבחור הצעיר בהליכה מהירה, "אני חוששת שהפלת משהו…שם" אמרה, מצביעה כמה מטרים לאחור.
דני עצר רגע את הליכתו, חוזר כמה צעדים לאחור.
היה זה בדיוק מה שקיוותה אלכסנדרה להשיג. בצעד מהיר חברה לפול.
"החבר החדש שלנו חמוש" לחשה גם על אוזנו, עוברת ממצב הליכה למצב ריצה.
פול ואריק דלקו מיד אחריה.
זה לקח לדני כמה שניות להתעשת ולהבחין בכך. היה זה בדיוק הזמן שנידרש להם, על מנת להשלים את המרחק הקצר, שנישאר בינם ובין הכניסה. עד שהדביק אותם חזרה, כבר מצא את נעליהם זרוקות בכניסה למבנה.
הוא פעל בנחישות, מתעלם בתחילה מהשומר הזקן וחמור הסבר, שקיבל את פניו החיוורות. הוא כבר החל חולץ את נעליו כשזה פנה אליו, הודף את גופו החוצה בעזרת המקל הארוך שהחזיק.
כשנשא הלה את פניו המופתעות, על מנת לנסות ולברר את פשר הסירוב, הבהיר לו הזקן סופית שאיננו אורח רצוי.
כמה שניות עוד שקל את האפשרות להתעמת איתו, בסופן ויתר על הרעיון, מתפנה לנעול חזרה את נעליו ולהמתין בחוץ.

לעומת ההמולה הרבה, ששררה בחוץ, ברגע בו חצו את הסף, נדמה היה שעברו שלושתם למימד אחר. שקט שרר בפנים, מופר רק על ידי משק כנפי יונים בודדות.
יונים אלה, שנלכדו בתוך האולם, מצאו את עצמן בדרך כלל מעופפות סביב, עד אשר יהיו חלשות מכדי לעוף ורעבות מכדי לחיות. אז אמור היה אב הבית לאסוף אותם, בטרם יטמאו גופותיהם המרקיבות את החלל הקדוש.
בעודם צועדים לאיטם פנימה, נשאה אלכסנדרה את ראשה כלפי מעלה, מתרשמת עמוקות מהארכיטקטורה עוצרת הנשימה של המבנה. במרכז כיפת הסלע נחה לה אבן השתייה, מעליה התנוססה הכיפה המוזהבת, מחוברת אל הרצפה בעזרת שורה של עמודי תמיכה גבוהים. העובדה כי יסודות המבנה מונחים היו ישירות על גבי הסלע הצילו את המקום לא אחת מהתמוטטות, ברעידות האדמה התוכפות, שחוותה ירושלים. בהן נחרב ושוקם מסגד אל-אקצה הסמוך אין ספור פעמים.
שלווה גדולה נחה על המקום וככל שהעמיקו לחדור פנימה, כך גם התחזקה אצלם הסברה המוטעית שהיו שם לגמרי לבדם.
"אני לא רואה יציאה נוספת מהמבנה…" לחש אריק לעברו של פול, שעסוק היה כבר בשלב המילוט.
פול הנהן לשלילה, מתחיל לתהות האם הגיעו בכלל למקום הנכון.
לעומת צמד חבריה, שהטרידו את עצמם בשאלות קיומיות, התקשתה עדין אלכס להתנתק מהמופע המרשים שלפניה. קרני אור בודדות, שחדרו מבעד לחלקו העליון של המבנה, האירו את החלל הגדול במעומעם. מקורן בתחתיתה של הכיפה. שם מוקמו שישה-עשר חלונות ויטראז' צבעוניים שהפיצו רסיסי אור קסומים לרוחבה של אבן השתייה כולה. לאורן יכלה כעת להבחין גם בחלקה הפנימי של הכיפה, שהיה עשוי מלאכת מחשבת של ערבסקות, המעוטרות במגוון מרהיב של פרחים. בהמשך גלשו עיניה מטה, נעצרות על כתובת הפסיפס האדירה, שנמשכה מעברו האחד של הקיר למשנהו ונפרשה לאורכם של כמאתיים וארבעים מטרים, מעל לראשה.
בעודה תוהה אודות הנאמר בה, נשמע קול מוכר, מהדהד בין הקירות.
"בנה את הכיפה הזאת עבד האל, עבדאללה האמאם אלמאמון‏‏, בשנת שבעים ושתיים להג'רה. מי ייתן והאל ייעתר לתפילותיו ויהיה שבע רצון ממנו. אמן." הקריא בעבורה הקול, שמאחוריה, את הכתוב.
אלכס הסבה את ראשה, פוגשת בפניו הרציניות של גדעון, שחלף על פניה בשתיקה, מסמן לה להחיש את צעדיה אחריו, אל עבר אבן השתייה.
"אני שמחה לגלות שאפילו בזמנים כאלה אתה לא מוכן לוותר על כניסה מרשימה" חיבקה אותו אלכסנדרה כעבור כדקה. במהלכה ירדו היא וחבריה בעקבותיו, אל תוך כותלי מערה הקטנה.
"ואני שמח לגלות מנגד, שחלקכם הארי לפחות, נמצא עדין בחתיכה אחת" השיב גדעון. בודק בעזרת כף רגלו היחפה, את מצב ערנותו של אב הבית המקומי, ששכב מכורבל על גבי הרצפה שלרגליו.
"נשמח לקבל עדכון באשר למצבו של הפרופסור…?" קפצה אלכסנדרה.
גדעון נענע את ראשו לשלילה. "גם אתם הגעתם כבר מאוחר מידי. כול שנותר לנו היה רק לקבוע את סיבת המוות."
"והברונית…?" תהה אריק.
"…מצאנו סימנים לחטיפה…אבל מעבר לכך אין לנו עדין כל קצה חוט נוסף…" השיב, בוחן את השעה המדויקת, כפי שהוצגה על צג המכשיר הסלולארי, שבידו.
פול שתק עדין. בוחן את פניו של גדעון בקפידה רבה. עסוק היה במציאת רמז כלשהו שיעזור לו להיחלץ ממבול השאלות שהציף אותו. כשדיבר לבסוף המשיך לשמור על קשר רציף עם צמד עיניו החומות של איש המוסד הבכיר.
"אותי מעניין קודם כל לדעת מדוע הטרחת אותנו למקום מפגש כל כך מסובך…הרי היינו יכולים לשבת עכשיו ולקשקש בעשרות מקומות אחרים, מעט פחות אקזוטיים אולי…אך אליהם הרבה פחות קשה להיכנס כמו גם לצאת"
גדעון חייך לנוכח ישירותו של פול. בזמן הקצר בו הכירו למד להעריך לא רק את מקצועיותו כאם גם את כנותו. "כפי שוודאי הבנתם בעצמכם המקום המיוחד הזה יושב בנקודה המדויקת בה נחרב לפני כאלפיים שנה בית המקדש העברי. לצד אלה המוצאים בכך קוריוז בלבד יש גם כאלה המוצאים בכך את סלע המחלוקת המרכזי בין מדינת ישראל לעולם המוסלמי כולו" פתח, עוצר על מנת לוודא קשר עין ישיר עם כל אחד מהשלושה.
"נשמח אם תיגש ישר לעניין…" התרה בו פול, "מניסיוני האישי כל שיחה המשרבבת לתוכה את צמד המילים פוליטיקה ומזרח-תיכון דינה להיות מייגעת…"
"…באופן דומה להר הבית יש כאלה הרואים גם באבני החושן הרבה מעבר לוויכוח פוליטי גרידא." המשיך גדעון, "ישנם כאלה הסבורים שבכוחם של האבנים האלה לרתום אליהם את רצונו של האל…"
"ועם מי מבין השניים האלה אתה נמנע?" התעניינה אלכסנדרה בשלב זה לדעת.
"…אין זה באמת משנה. מה שכן משנה זה שבעוד קצת פחות מארבעים ושתיים שעות תחל מדינת ישראל במתקפה כוללת על האומה הפרסית." השיב גדעון, עוצר רגע כדי לבחון את האפקט המצטבר של דבריו על פניהם של מאזיניו.
גם אם כל אחד ואחד מהם הריץ בראשו תסריט אפוקליפטי שונה מעט, נדמה שהתקיימה תמימות דעים, בהקשר של חומרת הנסיבות.
"לאן כל זה לדעתך מוביל…?" תהה פול.
כשדיבר גדעון שוב הלך קולו והתחזק ככל, שהתקדמו דבריו. "תקיפה זו תוביל על פי כל הערכות למלחמה מזרח תיכונית כוללת, שבינה ובין התגלגלות למלחמת עולם שלישית יפריד כפי הנראה רק פסע קטן בלבד. אם מוסיפים אל הקלחת הרותחת את העובדה, שהלאומנות הערבית בפרט והמוסלמית בכלל נמצאת כיום בשיאה, גם שיקול הדעת של המנהיגים, אחראיים ככל שיהיו, לא מסוגל יהיה לעמוד בפרץ של ההמונים, כשכדור השלג הזה יתחיל לצבור תאוצה…"
"לפחות כל זה קורה עוד לפני שהאיראנים מחזיקים בעצמם ביכולת גרעינית…" ניסה אריק להיאחז בנחמה כלשהי, מבחין מיד בחיוכו העגמומי של גדעון.
"על פי דוחו"ת מודיעין עדכניים, שנפלו לידיי לפחות רק שלשום, שבע פצצות גרעיניות מתוצרת קוריאנית, שוכבות במרתפי טהרן, מוכנות להפעלה בכול עת שידרשו"
"אם אלה הן הנסיבות…לא עדיף היה לנסות ולפייס אותם…מה עם האפשרות של להחזיר להם את החפצים שגזלו מהם אנשיו של סטרייכר למשל…" תהה אריק.
"גם לו נמצא עדין מי אשר מעוניין לפייס את האיראנים, עקבותיהם של החפצים, עליהם אתה מדבר, יצאו שוב את גבולות ישראל. כך שההכנות האיראניות למלחמה בעצם משחקות לידיהם של חלק ממקבלי ההחלטות כאן, שרק מחפשים תירוץ כדי להלום בהם ראשונים" השיב גדעון. מבחין כיצד מתנהלת השיחה, כמעט מעצמה, במתווה המקורי אליו חתר.
"וסטרייכר?" שאל פול.
"נקבר יחד עם אנשיו בהר גריזים." השיב גדעון, מניח בידיו של פול צרור קטן של תמונות.
"נקבר? בידי מי?? בידיכם?" שאל מופתע, בוחן בזו אחר זו את סדרת התמונות הקצרה.
גדעון הניד את ראשו לשלילה. "אם מישהו במוסד היה טורח לנסות ולענות על השאלה הזו, אני מניח שלא היינו נפגשים כאן היום…"
"אתה רוצה לומר לי שבמוסד החליטו להניח…למי שזה לא יהיה…פשוט לקחת את האבנים ולהסתלק…??" שאל אריק מופתע.
"מה שאני רוצה לומר לכם זה, שהמוסד החליט, שהיות ואנחנו ניצבים קצת פחות מארבעים ושמונה שעות לפני מלחמה כוללת, פשוט אין לנו די משאבים פנויים כדי להתעסק עם זוטות שכאלה"
"הרי זה טירוף מוחלט!", הזדעקה אלכסנדרה, "מעבר לכך שאפשר, באמצעותם של הפריטים האלה, למנוע את המלחמה המטורפת הזו, הרי אי אפשר באמת לדעת מה מסוגל מי שלקח אותם לעשות בעזרתם!"
גדעון נעץ את מבטו בפניו החתומות של פול. מנסה באמצעות עיניו, לפענח את שהתרוצץ בתוך מוחו. "בדיוק כאן חשבתי, שאתם שלושתכם, תיכנסו אולי לתמונה…" השיב בקצרה.
היה זה הרגע בו השתיקה מלאה שוב את חלל המערה הקטנה. כשחזר לבסוף פול בתשובה, מצאה היא את חבריו לגמרי לא מוכנים אליה.
"מדוע שלא תפנה בבקשת עזרה רשמית לאינטרפול…".
"ניסינו. הם פשוט סירבו. לטענתם, ואני מצטט: זו לא הדייסה שלהם." השיב גדעון, "..משם למעשה התגלגלו העניינים, עד שאושרה לבסוף, גם בקשת ההסגרה שלכם."
"…כמה מפתיע…" הפטיר פול בחיוך עגמומי. "ערבות הדדית מעולם לא הייתה הצד החזק בין סוכנויות הביון שלנו."
"כאילו שבין מנהיגים או מדינות המצב שונה…" השיב גדעון בחיוך ציני משלו. "מה שנותר לכם למעשה להחליט עכשיו, הוא אם אתם מתיישרים גם כן עם העמדה הרשמית של הארגון שלכם, או מנסים לסיים את מה שהתחלתם…"
כעת היסס מעט פול.
"לחובתכם יאמר שגם ככה חציתם כל קו אדום בארגון ממנו באתם, ככה שאין לכם ממש לאין לחזור" הוסיף.
פול לא מיהר להשיב. הדילמה האם להמשיך לא הייתה חדשה לו, אך הסיכונים שהצטברו בצידה הוסיפו כל הזמן לעלות. אם החל את המסע הזה בשליחות מקצועית והמשיך אותה על רקע שיקולים אישיים כעת מצא את עצמו נדרש לקבל החלטות על בסיס טובת האנושות. גם אם לא התקשה להחליט, למען סוס מת שכמותו, גרירת חבריו הצעירים אל תוך המערבולת נראתה לו כעת כמו הגזמה פראית במיוחד. אף על פי כן בחר על פי שעה לשחק את המשחק ולשדר בפני חבריו כאילו 'עסקים כרגיל'.
"סבא שלי, עליו השלום, נודע כסוחר ממולח במיוחד." פתח ואמר לבסוף, מותח את סבלנותם של חבריו ממש עד הקצה. "אם יש משפט אחד, שאקח ממנו לקבר, הוא זה, שלדבריו מבחין בין עסקה הוגנת לחד-צדדית. עסקה הוגנת לדבריו הנה כזו בה שני הצדדים מרגישים שוויתרו על משהו…ועל כן כדאי שיהיה לך ברור, שאם אנחנו מצליחים לשים את הידיים על פרטי המקדש, אלה חוזרים בשלמותם היישר לידיהם איראנים." סיכם, מושיט תוך כדי דבריו את כף ידו קדימה לעברו של גדעון.
"מוסכם!" החווה גדעון, מבלי להסס, לוחץ את כף ידו המושטת של פול בחוזקה.
בעוד אלה לוחצים ידיים, החליפו ביניהם אלכסנדרה ואריק מבטי הקלה. גם אם לא היה להם עדין שמץ של מושג בפני מה הם עומדים, האפשרות של להפנות עורף ולוותר לא באה מבחינתם בחשבון.
"כל מה שנשאר לנו עכשיו זה למצוא דרך לצאת מכאן…" ציין אריק, נזכר בדמותו החמושה של דני, שציפתה להם מעברו השני של הפתח.
"אני מניח שכדאי שתדעו, שתמונות קלסתרון שלכם הופצו, לכל תחנות המשטרה ברחבי המדינה…כך שכעת יקשה עליכם מאוד להתנייד בחופשיות" ציין גדעון.
"כאילו שעד עכשיו זה היה טיול בפארק…" צחקה אלכסנדרה בקול.
"כדאי שנתחיל לזוז…הזמן פועל לגמרי לרעתנו…" אמר פול.
היה זה גם הרגע בו החלו לזוז חזרה רגליו של אב הבית הרדום.
משהבחין בכך גדעון, פנה בזריזות לעברה של אלכסנדרה.
"תתפשטי!" אמר, כמעט וזוכה בתגובה למהלומה אינסטינקטיבית, מצידו של אריק.
כעבור רגע, בו עדין היססה, צייתה אלכס לבקשתו המוזרה במהירות הבזק.

פרק 29

רוג'ר גיבס סבב על עקביו, מקיף את מבנה כיפת הסלע זו הפעם השביעית ברציפות. בתדרוך הקצר, שקיבל טרם התייצב בהר הבית, נאמר לו אומנם שהחשודים יפעלו בתחכום רב. אך גם כעת, משהפך בזיכרונו את השתלשלות העניינים, בפעם התשעים וחמישה, קשה היה להגדיר את התרגיל הטיפשי, שנפל בו, כמשתייך לאותה קטגוריה.
מה שנותר לו עכשיו לעשות, בטרם ימחל על כבודו ויזעיק תגבורת, היה לנסות בפעם האחרונה לשכנע את הזקן הארור, שעמד בכניסה, שיניח לו לעבור. הוא כבר רקם במוחו כמה שורות מחץ חדשות, כאלה שכללו חנופה המתגלגלת לאיטה לאיום, כשהבחין בדמותה לבושת השחורים של אלכסנדרה החומקת במהירות דרך פתח המבנה.
רגע אחד עוד דרך במקומו, מתלבט האם להמתין ולראות מה עלה בגורל צמד חבריה, בשני כבר דלק אחריה, מפעיל את ההליכה המהירה ביותר שהצליח לגייס.
שתי דקות של מרדף התפתחו. במהלכן נאלץ כמה פעמים רוג'ר לעבור למצב ריצה. כשהגיע לבסוף למרחק נגיעה מכתפה של הסוכנת, חסם את גופו במפתיע צמד שוטרים מקומי.
בעודו מתווכח עמם, מציג בפניהם את תעודת סוכנות הביון שבכיסו, חמקה כבר אלכסנדרה במורד המדרגות, המובילות אל עבר שער היציאה.
ניחא, חשב, מתמסר בהכנעה להצקותיהם של השוטרים. כך או כך תגלה בקרוב שבניגוד לכניסה אל ההר, אותה צלחו היא וחבריה בעזרתו האדיבה, לצאת ממנו זו כבר תהיה משימה מסובכת בהרבה.

כמה מאות מטרים משם חצו שלוש דמויות בריצה, את המרחק שהפריד בין מבנה כיפת הסלע, לחומה שהקיפה אותו. לשמחתם פעל חלקה הראשון של תוכנית ההמלטות שלהם כמתוכנן ועקבותיו של דני נעלמו קליל. לצערם לא היה ברשותם חלק שני לתוכנית. כזה שאמור היה להצמיח להם כנפיים, כדי שיוכלו בעזרתן לעבור גם מעבר לחומה.
פול נשא את מבטו לאורך הקיר הגבוהה, שהקיף את המתחם כולו. מבין, שגם לו הייתה בידיהם דרך לטפס על החומה, לא היה ברשותם כל אמצעי לרדת ממנה למטה, מן העבר השני.
"אני חושבת שאפשר לומר די בביטחון שנדפקנו…" פתחה אלכסנדרה, מנסה להתרגל למראה החדש שלה בתור שרת.
"אם את מכלילה בזה את איך שאת לבושה אז בהחלט אפשר לומר שנדפקנו קשה" ציין אריק.
בעודם עומדים שם, מקמטים את מצחם ומתלבטים, נשמע מעליהם קול רחש זעיר של מנוע. כשהרימו את ראשם לשמיים ראו מעליהם, מה שנראה היה, כדגם זעיר במיוחד של מסוק, ממנו השתלשל כבל ארוך, שדגדג ממש עכשיו את כתפיו הרחבות של פול.
"מה זה צריך להיות…" תהה פול, מנסה תחילה לזהות מהיכן הופעל כלי הטייס.
"יתכן שאני הוזה אבל אני חושבת שהוא מנסה לרמוז לך להיאחז בו…" אמרה אלכסנדרה. משזה המשיך לרחף מעליהם, שומר על מיקומו של הכבל בסמוך לכתפו השמאלית של פול.
פול היסס. סקירה מדוקדקת של הכלי חשפה מצלמת מעקב קטנה, שניצבה בחזיתו וכוונה היישר אל עבר המקום בו עמדו כעת השלושה. גם אם לא היה בטוח עדין בכוונותיו, ידע, שמי שמפעיל את כלי הטיס הזה, לא בהכרח נמצא כעת במתחם הר-הבית עצמו.
רגע נוסף של ספק הסתיים בכך שאחז את הכבל, חזק בשתי ידיו, מניח באותו הרגע, שגם אם לא היו כוונותיו של בעליו טהורות, הייתה זו כפי הנראה האפשרות המעשית ביותר להיחלץ משם, מבין כל האפשרויות הגרועות האחרות, שניצבו בפניו.
למרות הסקפטיות שהפגין, בדבר היכולת הפיזית של הכלי הקטן לשאת אותו, התרומם גופו בקלילות רבה אל-על, כאילו נשא המסוק הזעיר שק מלא נוצות.
רגע אחד עוד נותר מחובר לקרקע, בשני ריחף בקלילות באוויר, חוצה את החומה הגבוהה צפונה.
במשך כמה עשרות שניות, יכלו עוד חבריו להבחין בדמותו המרחפת על רקע השמיים, אז החל כלי הטיס לצלול, נעלם מעבר לקיר.
אלכסנדרה ואריק התקשו להנמיך את ראשם חזרה. מבטם נותר נעוץ בשמיים, מחפש אחר סימן כלשהו, שירמז על העתיד לבוא.
כעבור נצח, שארך כשלוש וחצי דקות, שב וריחף המסוק הקטן מעליהם שוב. כבל המתכת, שבגחונו, משתלשל כלפי מטה.
"תורך!" הדף אותה אריק קדימה. רגע לפני שהספיקה זו לנדב אותו.
היא כבר עמדה למחות, כשצרור כדורים צפוף חלף בסמוך למסוק.
ידיה של אלכסנדרה מיהרו להיאחז, בכבל המתכת הקטן, בחוזקה. בעודה מתרוממת, הספיקה לראות את אריק רץ חזרה אל עבר מבנה כיפת-הסלע.
משהתרוממה מעט יותר באוויר, יכלה גם להבחין מי הוא זה ששחרר את מטח היריות.
"דני!" צעקה לעברו של אריק, שתר באותה העת אחר מחסה, מטפס על גבי אחד מקירותיו של המבנה הקדוש.
משצבר מעט גובה, יכול היה אריק להבחין גם הוא במקום בו עצר דני על מנת להחליף מחסנית. הוא סימן לה בידו שהבחין בו.
בטרם נעלם הר הבית סופית משדה ראייתה, יכלה אלכסנדרה לזהות, שהרודף נמצא במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד מהמבנה.
על מנת לשחרר את ידיו, תחב רוג'ר את אקדחו המעשן בין שיניו והחל לטפס בעקבותיו של אריק, מצמצם במהירות את המרחק. על אף שהייתה בנשקו מחסנית מלאה ולמרות שבהוראות הרשמיות צוין במפורש: חיים או מתים. העדיף דני להימנע בשלב זה מיריות נוספות.
גם ככה, למשמע צרור היריות הראשון, כבר החל להתאסף המון זועם מחוץ לכותלי המסגד, כשהדבר היחיד, שהפריד בינם ובין פעולת תגמול, היה ניסיון להבדיל עדין בין הטובים לרעים.
ממרומי גג המבנה צפה בו אריק. מחליט גם הוא בתגובה להמשיך ולטפס. כל סימן למסוק הקטן לא נראה עדין באופק וההמון הזועם למטה לא נראה חברותי מספיק למפגש. ידיו המיומנות נאחזו בבליטות הקטנות, שלרוחבה של הכיפה המוזהבת, מסייעות לו לחצות כבר מחצית מהמרחק אל הפסגה. מבטו נע כעת לסירוגין בין שמיים לבין ארץ.
להבדיל מדמותו המתקרבת של דני, כל סימן לשובו המיוחל של המסוק, לא נראה עדין באופק. היה זה גם הרגע בו החלו מתעופפות נעלים בכיוונם מצד ההמון. גם אם לא הוחלט שם עדין באיזה צד הם תומכים, חילול הקודש שבוצע, בעצם הטיפוס על הכיפה, הגביר את זעמם מאוד.
"בין רגע הפכתי להיות הצרה היותר קטנה שלך…" ניסה גיבס טקטיקה מעט שונה, משהבחין, שלצד הנעליים המעופפות, החלו גם כמה נערים מטפסים בעקבותיהם על גג המבנה. "אולי עדיף שננסה לצאת מזה יחד…"
אריק נשא מבט נוסף למעלה, מבחין לראשונה, מרחוק, בשובו של כלי הטיס הזעיר. על כן במקום להשיב להצעתו הנדיבה של הרודף, נופף בידיו המורמות אל עבר המצלמה, שמוקמה בגחונו של המסוק. היה זה הסימן בעבורו של גיבס להחזיר את האקדח חזרה לפיו ולהמשיך לטפס.
בינתיים הלכו וגברו מלמטה גם מטחי הנעליים. כשהחל גיבס, את הטיפוס במעלה הכיפה, צמצם כבר המסוק, את המרחק לעברו של אריק, לכדי מחצית. הוא נאחז בסהר המוזהב, מנחש שיהיו אלה ידיו של הרודף, שיגיעו אליו ראשונות, בטרם יצמצם הלה את מחציתו הנותרת של המרחק. על כן התמקד תחילה, בניסיון, לבלום את התקדמותו של המטפס.
"אל תיקח את זה אישית…" סינן לעברו של גיבס, דורך על כף ידו השמאלית.
לרגע אחד, קצר, התרופפה אחיזתו בכיפה. הייתה זו שהות מספיקה על מנת שמשקל גופו, ימשוך אותו למטה ויגרום לו להחליק כמה מטרים לאחור.
אריק נשא שוב את מבטו לשמיים, צופה בכלי הטיס מצמצם מטרים אחרונים של מרחק. ידיו כבר נשלחו על מנת לאחוז בכבל המתקרב ,כשסוליית נעל מעופפת פגעה פגיעה ישירה במצלמה, שעל גוף המסוק.
רגע אחד עוד התנדנד כלי הטיס מעוצמת הפגיעה, בסופו התייצב. סכנת ההתרסקות המיידית אומנם חלפה, אך המצלמה שבגחונו יצאה, כפי הנדמה, מכלל שימוש. מה שהותיר כעת את המטיס האלמוני עיוור לחלוטין.
המסוק נעצר באוויר. רחוק היה עכשיו מרחק כמה מטרים בלבד מהכיפה.
בעוד אריק מנסה לתכנן את צעדיו הבאים, נשמע מאחוריו קולו הכעוס של גיבס. "החלטתי כן לקחת את זה אישית!" אמר, אוחז בחוזקה בכף רגלו הימנית של אריק, גורר אותו אחריו כלפי מטה.
"חשבתי שאנחנו מקצוענים…" השיב אריק, מפעיל תנועת סיבוב זריזה, בסופה נתלה מאחור על גבי צווארו של התוקף.
"ואני חשבתי שאנחנו באותו הצד" הלם בו גיבס בתנועת מלקחיים מפתיעה, כזו שגרמה לו להרפות את אחיזתו.
אריק החל בגלישה מהירה כלפי מטה, נעצר על קצות נעליו של התוקף. הוא כבר החל מטפס חזרה למעלה, משתמש בגופו התלוי של גיבס כבסולם, כשמטח כבד נוסף של נעליים, גרם לו לשוב ולאבד אחיזה. הוא החליק במהירות למטה, גורר בדרך צמד נערים משולהב שביקש להלום בו.
"נסה להפעיל עליהם את הקסם האישי שלך…" צעק לעברו גיבס מרוצה.
שמחתו הייתה קצרה. זאת כיוון, שכמה שניות אחר כך, כבר מצא את עצמו נאבק גם הוא עם צמד ידיים עצבני נוסף, שטיפס במעלה הכיפה.
אריק הלם תחילה לימין ומיד אחר כך גם לשמאל. גם אם פיזית, היוו חבורת הנערים המשולהבים אתגר איכותי קטן ביותר אל מול תגובותיו המיומנות, יתרונם המספרי רק הלך וגדל. כך, שכשהחל כעבור כמה דקות לטפס שוב במעלה הכיפה, דורך על ראשיהם ההמומים, הבחין כי יריבו כבר צלל מן העבר השני וכעת היה נתון לחסדיהם של כמה עשרות צעירים, שהפליאו בו את מכותיהם.
מבט אחד וידא כי המסוק עדין המתין שם. בשני עוד התלבט אם לעשות את הדבר הנכון. כשזינק לבסוף אל תוך יער הידיים, שהמתין בצידה השני של הכיפה, לקח לו שניות בודדות בלבד להבין, שגם אם מצפונו לא יציק לו למחרת, יהיה זה גופו החבוט שיעשה זאת.
"אתה חייב לי אחת!" פנה לעברו של גיבס, בעודו משחרר אגרוף מדויק נוסף אל תוך פרצופו של אחד הנערים, שאחזו בו.
"אתה לוקח כרטיסי אשראי?" חייך לעברו, בשפתיים מדממות, גיבס, הודף את גופו של נער נוסף, היישר אל תוך זה של שניים מחבריו המתקרבים.
"מה עם הגיבוי שלך?"
"עדין לא נחת בישראל…אני מקווה שיש לך איזושהי תוכנית טובה בינתיים איך לצאת מכאן…" השיב, חוזר לטפס בעקבותיו, במעלה הכיפה.
"ואני מקווה שלך יש ביטוח חיים בתוקף…" אמר אריק, מנסה לעמוד כעת את המרחק בינם לבין המסוק הממתין.
בטרם פעל, החליט אריק לצבור מעט יותר גובה. אז הבחין לראשונה חברו החדש, כי האקדח בנרתיקו חסר.
כמה שניות אחר כך ועוד בטרם הספיק לומר משהו, כבר פילח כדור ראשון את האוויר.
אריק הסב את ראשו לאחור, מופתע לגלות את מקור הכדור. גם אם רמת הדיוק, של הנער שאחז בנשק, הייתה עלובה ביותר, המרחק הקצר שהפריד ביניהם, לא סיפק לו סיבה לשאננות מיוחדת, על כן החליט לזנק.
ריחוף קצר באוויר הספיק להפיל את ליבו אל התחתונים, אבל להשאיר את גופו תלוי לבסוף על הכבל.
"זוהי קריאה אחרונה לטסים לעזאזל!" קרא לעברו של דני, שכבר מתח את גופו לקפיצה.
רק כשהיה חברו באוויר, עצר לפתע אריק על מנת לתהות, האם יחזיק הכבל את מלוא כובד משקלם של השניים. הסבירות לכך הייתה נמוכה, אך כיוון שהמעשה כבר נעשה, כל שנותר להם עתה היה לראות האם יתרסקו כלאחר כבוד אל רצפת ההר, או שמא יישארו תלויים באוויר.
"סע!" צעק לו גיבס, לאחר כמה רגעים בהם נאחז כבר בכבל ובהם הספיק לספוג צרור גדול ונוסף של נעלים מלוות באבנים.
ממרחק קצר כיוון עכשיו חברם הצעיר, זה בעל האקדח, את הצעצוע החדש שברשותו, סוחט בהנאה גלויה את ההדק.
אריק הנמיך את ראשו. מבין, שיידרש כעת נס נוסף, על מנת שיתרחש משהו, שיפריד בינם ובין כדורי האקדח של גיבס.
היה זה הפעם מעצור בנשק, שעשה בעבורם את העבודה.
"סע!" צרח לעברו גיבס שוב.
"צר לי לאכזב אותך ידידי הממהר, אך מאחר ומצלמת המעקב התרסקה, אין למי שמטיס את הכלי הזה כל דרך לדעת מתי עליו להמריא שוב…" הסביר אריק את מצבם המחורבן, לחברו המתנדנד מתחתיו .
"לא משלמים לי מספיק בשביל זה!" התלונן הלה, הודף נעל נוספת בעזרת פרצופו המתלונן.
"אם זה מנחם אותך מעט אז לי לא משלמים בכלל…" הפטיר אריק חזרה, תוהה האם הרעיון החדש, שזה עתה הפציע במוחו, יפעל.
הייתה זו דילמה קצרה, בסופה טיפס בזריזות במעלה הכבל, עד שהגיע ממש אל גחונו של המסוק. שם, חיפש ומצא עד מהרה, את מה שזיהה כרעיון מטורף לגמרי, אך כסיכוי היחיד שלהם להינצל.
"תחזיק חזק!" קרא לעברו של גיבס.
גיבס נשא את מבטו מעלה, מנסה לנחש מה בכוונתו לעולל.
רגע אחד עוד נותר מצבם כשהיה. בשני כבר נכנס המסוק לסחרור חסר שליטה.
"מה לעזאזל עשית??" גהר בו מלמטה, מנסה נואשות להישאר תלוי על הכבל.
אריק ניסה להשיב, אך הסחרחורת שאחזה בו אפשרה לו בקושי רב להוסיף ולשמור על הכרתו. בדיוק כשעמד כבר להיכנע ולהתעלף, פסק בהדרגה הסחרור והמסוק הקטן החל להתרומם בהדרגה כלפי מעלה. נושם לרווחה הבין, שהדרך פה פעל הייתה אמיצה וטיפשית באותה המידה ממש.
כך או כך עשו כעת השניים את דרכם צפונה, חולפים מעל לראשיהם המאוכזבים של ההמון, שפסק זה מכבר מלהטיל נעליים ועבר כבר לשלב הקללות הנמרצות.
"אתה חתיכת ממזר משוגע!" צרח לעברו גיבס, פורץ בצחוק כל כך מטורף, שגרם לאריק לתהות מי מעביר את מבחני הכשרות בימים אלה בסוכנות.
רוח קרירה קיבלה את פניהם, משיצאו אל האוויר החופשי, תלויים כמה מטרים בלבד מעל האנטנות הגבוהות ביותר, שעל גגות הבתים.
אריק נשא את מבטו אל עבר האופק, מנסה לנחש היכן נמצא האיש שהטיס את המסוק. בעודו עושה כן פנה אליו גיבס בהקלה.
"עשית את הדבר הנכון חבר!" אמר, כעבור דקה נוספת בה ריחפו בשתיקה, מעל לחצרות הרובע המוסלמי שמתחתם.
"חבל שאני לא יכול להגיד את אותו הדבר עליך…" מיהר אריק להשיב.
"אני מניח שאני חייב לך התנצלות קטנה…אבל בסך הכול מילאתי אחר ההוראות של הממונים עליי…ואני חייב לציין שאלה נחושים מאוד לשים עליכם את הידיים שלהם…כמעט בכול מחיר…"
אריק שתק. בעודו מתחמק ממפגש נוסף עם צלחת לווין קטנה, שנחה על אחד הגגות, עסוק היה בקבלת החלטות זריזה. העובדה כי פעל נכון בשעתו, כשבחר לחלץ את הסוכן מהלינץ', שעמד לבצע בו ההמון, עמדה כעת לחובתו, ככל שהלכו והתקרבו אל עבר המקום בו חיכו לו כפי הנראה חבריו. אם אמד נכון את הזמן שלקח למסוק הקטן לחזור, בין נגלה אחת למשנה, אזי נותרו לו עוד כמה עשרות שניות בודדות, בטרם אמורים היו לנחות ביעדם.
"אני מקווה שלא תשמור לי טינה על זה…" פתח לבסוף, מחכה לתזמון המושלם על מנת להלום.
"על מה…?" תהה גיבס.
היה זה רגע קצר בלבד, לפני שרגלו הנחושה של אריק, עשתה את דרכה היישר אל תוך פניו המופתעים.
הצניחה הייתה קצרה. אבל כואבת. רגע אחד עוד נאחז בכבל בחוזקה, בשני כבר מצא את עצמו שרועה על גבו, בתוך פאנל סולארי מנותץ, ששימש רגע אחד לפני כן להזנת דוד-שמש גדול.
"אתה מנוול!" צרח במלוא גרונו לעבר דמותו המתרחקת של אריק.
"ואתה עדין חייב לי!" שמע את קולו של אריק, נישא אליו חזרה על גבי הרוח.
כשקם על רגליו שוב, במטרה לנסות ולאמוד את הנזק שנגרם לגבו, כבר נעלם לגמרי המסוק הקטן משדה הראיה שלו.

כפי שניחש אריק, היה מעופו של כלי הטיס קצר ביותר, עד שהגיע אל יעדו הסופי. ממרחק יכול היה כבר להבחין, על גבי אחד הגגות הגבוהים יותר בנוף, בחבורה קטנה, שכללה ארבעה פרצופים מוכרים. שניים מהם צפויים, בעוד אלה הנותרים גורמים לו לפעור את פיו בתדהמה.
כעבור ריחוף קצר נוסף ניתק אחיזתו בכבל, נוחת על הגג שלצידם.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" פנה אליו קול מוכר, מניח את השלט הרחוק, שהפעיל את המסוק הזעיר בצד, מתפנה לחבק את ידידו.
אריק חיבק חזרה את הדמות המוכרת, פוזל מעבר לכתפו לעברו של פול, מחפש אחר סימן לכך שהכול מתנהל כשורה.
"הייתי צריך להוריד טרמפיסט בדרך…" אמר, מקבל אישור בעיניו של פול, שגם אם הדברים עדין מורכבים מעט, אין סיבה ממשית לפאניקה.
"טוב לראות אותך ידידי…" הוסיף צ'ן, בטרם הרפה מחיבוקו החגיגי.
כעת, לאחר שהמתינה כמה שניות בסבלנות, הגיע גם תורה של אלכסנדרה לדרוש את החיבוק המגיע לה. "דאגתי לך!" לחשה באוזנו, מקווה שאיש מלבדו לא שמע אותה. ידיה נכרכו מעבר לגבו. בהצמידה אותו חזק אל תוך גופה.
אריק נשם את הניחוח המתוק שלה לעומק אל תוך ראיתיו. רגע זה היה לקוח שוב מאותם רגעים נדירים, שבכוחם היה להשכיח את כל הצרות כולן.
"טייגר וצ'ן טוענים שהם נמצאים כעת בצד שלנו…" פתח פול, מחליף מבטים עם הצמד ומחזיר את אריק במהירות אל קרקע המציאות.
אריק הנהן בהבנה. "ויש להם מושג מה זה אומר בכלל…להיות בצד שלנו?"
"כמובן שחובת ההוכחה עדין עליהם…" הוסיף פול, טופח בידידות על שכמו של צ'ן.
בניגוד גמור לרצונו הפיזי, ניתק אריק מגע מגופה של אלכסנדרה, מתפנה להערכת מצב חפוזה. אף על פי ששמר על פני פוקר מושלמים, הפתעתו מזהות המחלצים, הייתה עדין גמורה. רק לפני כמה ימים עוד ניצבו בתורכיה משני צידיו המנוגדים של המתרס. יחד עם זאת משהו בנוכחותם המוכרת נסח בו גם ביטחון.
"עבודה טובה ידידי!" ציין בחיוך לעברו של צ'ן, שמיהר כבר לבדוק את מצב כשירותו של כלי הטיס הזעיר.
"לרגע חשבתי שזה נגמר כשהמצלמה יצאה שם מכלל שימוש…" התוודה, מנסה לאמוד מקרוב את הנזק, שנגרם לעדשה.
"האמת שגם אני…." ניגש כעת גם טייגר להחליף חיבוקים עם חברו הישן לצוות. "כל הכבוד על התושייה!"
"אתה רואה …" חייך אריק לעברו של פול, "גם אם מעולם לא הצטיינתי בלימודי הטכנולוגיה של הסוכנות זכרתי את השיעור החשוב מכולם…כשאתה מגיע למבוי סתום מבחינה טכנית… הפיתרון הכי טוב הוא פשוט לכבות ולהדליק מחדש…"
טייגר צחק, מהנהן לאות הסכמה. "אני מניח שאנחנו צריכים גם להתנצל על שלא הספקנו עדין להתעדכן אופנתית…" אמר, בוחן את הופעתם של שלושת חבריו הותיקים. מקדיש את מירב תשומת הלב להופעתה המוזרה של אלכסנדרה.
"אני מציע שנדחה את שיחת החולין מעט…" קטע פול את אלכסנדרה, שהתכוונה כבר להשיב לטייגר כגמולו. "האישה שם בחלון למטה מחייגת למשטרה זו הפעם השלישית ברציפות…" הסביר מצביע אל עבר הבניין שממול, "אני מניח שהמזל שלנו יאזל מתישהו ועדיף שזה לא יהיה דווקא עכשיו…"
בעודו צ'ן מתעכב מעט, החלו כבר שאר בני החבורה את דרכם, במורד מדרגות החירום החיצוניות של הבניין.
"אני מצידי מוכן לתזוזה…" ציין חצי דקה אחר-כך, מרים את כלי הטיס הזעיר בידו ומגלה להפתעתו שנותר שם לגמרי לבדו.

ברבות השנים נודעה העיר ירושלים בפי מבקריה בכמה וכמה תארים. האחד מהם היה טיבו המשובח של האוכל, השני היה טיבם העקשן של סוחריה והשלישי איכותם הבינונית של בתי המלון שלה. בעוד איכותו של המזון, כמו גם עקשנותם של המוכרים, נשתמרו בעקשנות, במשך לפחות מאה שנה, הייתה זו דווקא איכותם המחפירה של חדרי המלון, שהחלה משתפרת פלאים בשנים האחרונות. שינוי המגמה המואץ תפס תאוצה עם הפתחם של מספר מלונות בוטיק קטנים, שענו על הצורך של אנשים בעלי אמצעים, למצוא בארץ הקודש קורת גג הראויה למידות ארנקם.
גם אם ניסו טייגר וצ'ן, להכין את חבריהם לקראת הסוויטה המפנקת אליה צעדו כעת, הייתה עדין ההפתעה שלמה כשחצו את הלובי הקטן והמפואר, בדרכם אל מה שהפך בעשרים וארבע השעות האחרונות לדירת המסתור של השניים.
"נפלתם לגמרי על הראש!" צחקה אלכסנדרה, סוקרת את דירת הפאר העצומה, שהשתרעה על פני כמה מאות מטרים רבועים.
"אין לכם מושג עד כמה קשה להשיג חדרים בירושלים בימים אלה…" השיב לה צ'ן בחיוך ממזרי.
"אני שמח לגלות שכרטיס האשראי של הסוכנות, שברשותכם, עדין עובד…" ציין פול את המובן מאליו.
"כן….הנחנו כמובן שחשבון הוצאות מנופח יהיה הצרה הפחות קטנה בה נסתבך כשנחזור…" הצטרף גם טייגר בתורו לשיחה המחויכת.
בינתיים אחז אריק באלכסנדרה מאחור, מפיל אותה על גבי מיטת האפריון העצומה.
"רק המיטה הזו בגודל דירת שני החדרים שלי!" ציינה, מחלצת את אוזנה מתוך פיו.
פול, שמיאן כרגיל לחלוק את השאננות של חבריו, ניגש אל החלון מסיט מעט את הווילון לצדדים, בוחן את הרחוב שנפרס מתחתיו. "אשמח לשמוע בקצרה את הגרסה המלאה של הקורות אתכם מאז נפרדו דרכנו במוסקבה…" פנה אל עבר צמד המוקיונים, מסרב לבזבז זמן יקר. "וכדאי שתעשו את זה מהר…שימוש בכרטיס אשראי כשאתה מנסה להימנע מלהשאיר עקבות זו פשוט טעות מפגרת…"
השניים החליפו ביניהם מבטי כלימה קצרים, בסופם הוחלט שטייגר ישמש כדובר.
"חזרנו יחד עם וינס אל המפקדה בליון שם קיבלנו בראש על כישלון מבצעי מהדהד, לצד כשל פנימי, שכוון כמובן אליכם…" פתח, מנסה לקמץ ככל שניתן בפרטים לא נחוצים. "וינס סירב לקבל את הדין והרכיב כוח קטן, ששם לעצמו למטרה לעשות לעצמו צדק. לאחר התלבטות די ארוכה החלטנו להצטרף אל הכוח שלו, מתוך הבנה שמצבנו בסוכנות עגום ועמדנו להיות מושהים מפעילות מבצעית, עד הודעה חדשה…לאחר שאיבדנו אתכם בתורכיה וינס התחרפן לגמרי ופוצץ את הבית של סטרייכר לחתיכות. הייתה זו פעולה שהצליחה לעורר כמובן את זעמם של השלטונות התורכים… אך בטרם הצליחו אלה לשים עלינו את הידיים שלהם לכד אותנו המוסד באיסטנבול והביא אותנו לחקירה כאן…בישראל" הוא עצר רגע מחפש את האישור לדבריו, בעיניו של צ'ן, בטרם המשיך, "כיוון שמהר מאוד הבינו שם שאנחנו היינו בסך הכול פיונים במשחק של וינס, שמו אותנו אתמול, יחד עם שאר חברי הכוח, למעט הקומנדור, על מטוס, שאמור היה לקחת אותנו חזרה למפקדה בליון…מיותר לציין שכשהמטוס המריא היו בו לפחות שני מושבים ריקים…" כאן עצר רגע שוב, מחליף חיוכים על חברו, "אחרי שמצאנו לנו חדר במלון לקח לצ'ן ידידנו בערך שבע דקות וחיבור אינטרנט כדי לחדור למחשבי הסוכנות ולהוציא את המקום המדויק בו תהיו…ואת המשכו של הסיפור אתם כבר מכירים טוב כמוני…"
למשמע התגלגלות הדברים, התמציתית, קימט פול את מצחו במעט ספקנות.
בעודו מתלבט נשמע קולו של להק מסוקים קטן חג הלוך וחזור מעל לגגות העיר העתיקה. "חסר לי כאן המניע בגללו אתם נמצאים כאן, במקום על המטוס…" הקשה לבסוף. מניח, שגם אם קימץ מעט בעובדות, דבר חברו אמת.
"אתה רוצה להשיב על זה?" גלגל הפעם טייגר את הכדור לעברו של צ'ן.
"חשבנו שגם אם היו לנו ספקות במוסקבה…אם בחרת לסרב פקודה סימן שהייתה לך סיבה מצוינת. לאחר שקראנו את דוחו"ת המודיעין המלאים של המבצע… הבנו עד כמה לא הבנו בשטח את מה שהתרחש…" הסביר, מעביר את מבטו בין השלושה, "חוצמזה…חשבתם שנבזבז הזדמנות להביך את המוסד??" חייך, קורץ לעברו של פול.
"…והמסוק…??" היה כעת תורו של אריק לתהות.
"הרמנו ממחסן ההחרמות של המוסד…יחד עם עוד כמה צעצועים חביבים שהבאנו איתנו לתורכיה…"
"אותי הצלחתם להרשים!" ציינה אלכסנדרה, מבחינה שאת פול מעט פחות.
"מה לגבי המחשב הראשי של הסוכנות…אתם חושבים שאתם יכולים לפרוץ אליו מכאן…" תהה פול, מניח שהתשובה לא תמצא חן בעיניו.
צ'ן הניד בראשו לשלילה. המחשב הזה פועל באופן עצמאי ואינו מחובר לרשתות חיצוניות. על כן הוא גם חסין לפריצות מהסוג הזה…"
"אם ככה…" השיב פול כעבור כמה רגעים של שתיקה, "כולנו תלויים כעת, שוב, בחסדיו של גדעון…"
* * *
"אתה בטח צוחק עליי…" הלם קומנדור וינס באגרופו על השולחן. מקווה שיצליח להפוך על ידי כך את כוס הקפה של זה היושב מולו.
"אני נראה לך צוחק?" השיב לו הבחור שישב מולו. מחליט בתגובה להוריד את הכוס מהשולחן.
"אתה נראה לי אידיוט!" השיב בכעס, מנסה לאמוד שוב את סידורי האבטחה של החדר.
שומר אחד ניצב ממש מאחוריו. אחד ניצב מעבר לכתפו של חברו לשיחה ובחוץ, מעבר לשמשה החד-כיוונית, ודאי חיכו גם כמה סוכנים נוספים. גם אם לא היו אזוקות רגליו לכיסא וידיו האחת לשנייה, המוניטין שקנה לעצמו, בזמן שהותו הקצרה במרתפי המוסד, צמצם בעבורו עד מאוד את אפשרויות המילוט.
"אני חושש שלמרות העובדות החותכות ולמרות, שבניגוד אלי, הממונים עליך ישירות טוענים שאתה לא אידיוט, אתה עדין מתעקש שלא להבין את חומרת מצבך." השיב בן-שיחו. מסיים את מעט הקפה שעוד נותר בכוס.
"אני בסך הכול ביצעתי את תפקידי!" נבח וינס חזרה.
"אם אתה עדין קורא לעובדה שפעלת בניגוד גמור להנחיות שניתנו לך, תוך סיכון אנשי צוות נוספים ותוך נקיטת יוזמה שבלי שום צל של ספק…הכניסה את כולנו לתסבוכת דיפלומטית איומה, לפחות עם שלוש מדינות, לבצע את התפקיד שהוטל עליך…אזי אנחנו שוב חוזרים לנקודת האפס בשיחה הזו" הרים שותפו לשולחן, לראשונה, גם הוא את קולו.
וינס החל לאבד את סבלנותו. "אתם לא מבינים שכולכם נובחים על העץ הלא נכון?? בזמן שאתם משקיעים כאן אנרגיה, בלנסות להחתים אותי על כל מיני מסמכים הזויים… בהם אני מודה בהכול… למעט אולי רצח קנדי…פול לינוקס וחברותו מוסיפים להסתובב חופשי ולגרום לכם נזק גדול עשרת מונים…" ירה, מצטער שוב על כך שלא מסוגל היה אפילו לקום ממקומו.
"תשאיר את לינוקס לנו!" גהר בו שוב, "…לך יש מספיק צרות משלך אני חושב, גם מבלי שתדאג לגביו…ברור לך שבכול רגע אני יכול לקבל טלפון מבית החולים בו ידווח לי שאחד מסוכני המוסד, אותם פצעת קשה, הפסיק להיאבק על חייו…כשהשיחה הזו תתקבל אפילו אני לא אוכל לעזור לך יותר"
כמה שניות של שתיקה עברו בין השניים, בסופן לא נראה עדין וינס משוכנע במיוחד וזמנו היקר של המדובב הלך ואזל במהירות. כל שנותר לו עכשיו, בטרם ירים ידיים, היה לנסות ולשלוף את הנשק הסודי שניתן לו.
בטרם דיבר התמתח מעט בכיסאו, ממתין לשעת כושר מדויקת. שכנוע מגויסים חד-פעמיים הייתה אחת מהמיומנויות החזקות והידועות שלו בארגון. יחד עם זאת חש כי ניצב בפניו הפעם אגוז קשה במיוחד לפיצוח. על כן כשעמד לשלוף את נשק יום הדין, ידע, שניסיון נוסף לא יעמוד לרשותו אחר-כך.
"בטרם תחזור אל תא הבידוד שלך רציתי רק לשאול אותך…בתור גבר לגבר…איך אתה מסכם את החוויה הקובנית שלך?" שאל, מניח שגם אם לא תשיג החכה את הדג המבוקש, יצליח הפיתיון להוציא את שותפו מהחומה מאחוריה התבצר.
"מה שאלת…??" תהה וינס, מנסה לשמור על קור רוחו. מקווה ששמיעתו בגדה בו.
"שאלתי איך אתה מסכם את החוויה הקובנית שלך?" חזר שוב על אותה השאלה בדיוק.
למשמע דבריו החוזרים השתנק הקומנדר. מנסה לאמוד מחדש את מצבו. המחשבה הראשונה שעברה בראשו נגעה לדרך בה הגיע המידע המפליל לידיו של המדובב, אך זו התחלפה עד מהרה בשאלה מדאיגה הרבה יותר והיא השימוש הנבזי שעשוי השואל לעשות בה.
"החלטת לשחק מלוכלך אהה…" פתח לבסוף גוון קולו נע בין כעס לבין דאגה.
"מי שלכלך אותה בקובה הייתה אתה… "
וינס היסס רגע לפני שהשיב. כשדיבר שוב עמד לפניו קודם כל כבודו המקצועי. "איש מוסד מנוסה שכמוך ודאי יודע שלא תמיד יש לך ברירות אחרות…"
"אם כך אתה צריך לשמוח שיש לי הפעם להציע לך יותר מברירה אחת…"
הייתה זו כעת הפעם הראשונה בה נפתחו מעט עיניו של וינס. הן נסגרו מיד חזרה כשהבין שתג המחיר לא הולך להיות זול במיוחד. "ברירות אחרות….??" תהה מעט בקול.
"סוף סוף אנחנו מתקדמים לאנשהו!" צהל המדובב. "מניח על גבי השולחן דף נייר עליו נכתבו מספר שורות בודדות.
"ואת זה אתה מצפה שאני אעשה בעבורכם…" שאל בקול הכי מופתע שהצליח לגייס.
"תמיד אפשר לחזור לאפשרות המקורית…" השיב, מושך את דף הנייר החדש. דוחף חזרה את המסמך הקודם שהכיל מספר עמודים. "או שמישהו עשוי לספר למישהו משהו אודות מקרה מצער שקרה לפני כמה שנים בקובה…"
וינס שלח את צמד ידיו האזוקות, כדי לעצור את כיוון נסיגתו של דף הניר הבודד. "תבטיח לי רק שלא משנה מה יקרה אחר כך אף אחד בארגון שלי לא ידע ששיתפתי איתכם פעולה…" השיב בעגמומיות, מבטו נעוץ בברכיו.
"כך או כך לא נראה לי שמישהו בצד השני מחכה לקבל אותך בזרועות פתוחות…" צחק.
"שנים של מוניטין ללא דופי עומדות להישטף כאן במורד האסלה…" מלמל לעצמו.
"מוניטין ללא דופי…" חזר אחריו שותפו לשיחה, על המילים בזלזול מופגן, "גם אם וירוס מסתורי ימחק את הזיכרון של כל מחשבי הסוכנות שלך ומחלת אלצהיימר את זה האנושי של מפקדיך, ספק אם גם אז אפשר יהיה לכנות עדין את הרקורד שלך, כקרוב אפילו, לנטול דופי…"
כעת כבר השתתק וינס לגמרי.
דף הניר הקטן, שהוגש לו מקודם, נדחף שוב לעברו, אך נדמה היה שחיכה עדין למשהו אחד נוסף.
"יש לך את מילתי ואלה הם עדי!" הוסיף גדעון. מגניב הצידה הצצה מהירה אל עבר מחוגי שעונו.
* * *
חברי החמישייה, שאוחדה לה מחדש, נעו כעת במהירות גבוהה במיוחד על גבי כביש הערבה. צופים בנוף המונוטוני, שהתחלף ממדברי לצחיח, מאז חצו לכיוון דרום את רכס הרי יהודה.
שכנועה רב לא נדרש, על מנת לגרום לנהג המסחרית ללחוץ על דוושת הגז, אך ככל שהעמיקו אל תוך המדבר היה זה חום המנוע, שהכריח אותם לגלות מעט יותר סבלנות. כעת, משהיו מורכבים שוב ממקצוענים בלבד, הייתה תנועתם זריזה וחלקה בהרבה. חסרונם של פרידריך ויוז'יני הורגש בכול שלב בהתארגנות, כמו גם עכשיו, בשקט היחסי ששרר במכונית. הייתה זו גם הזדמנות מצוינת בעבור פול להרהר מעט בבחירות שעשו עד כה.
התלבטות ראשונה שהעסיקה אותו, הייתה הבחירה כיצד לצאת מגבולות מדינת ישראל. היות ובנמלי האוויר והים הופצו פרטיהם המזהים למשטרת הגבולות וחציה רכובה למצרים או לירדן תחייב אותם מן הסתם לעבור גם כן דרך מסוף גבול, כזה או אחר, נותרו בידיהם שתי ברירות גרועות אחרות.
הראשונה הייתה לנסות להסתנן רגלית אל תוך לבנון או סוריה. שם השתוללה בחודשים האחרונים מלחמת אזרחים עקובה מדם. או להדרים בכיוון ההפוך, אל גבולה של מצריים. בחלקו המזרחי של הגבול אומנם נבנתה בשנים האחרונות גדר ארוכה ומתוחכמת, במטרה לעצור את נתיב מסתנני העבודה מאפריקה אל תוך ישראל. אך בחלקה המערבי, מקום בו נשק גבולה של מצרים לרצועת עזה, נותר כך אומרים, נתיב הברחות ידוע לשמצה, בו בחרו בלית-ברירה לעשות שימוש.
לאחר התמקחות קלה עם נהג המכונית המסחרית, במהלכה ניסה הנ"ל לשלש בעזרת טענות שונות את הסכום המגיע לו. השאיר בידיו פול טיפ קטן, נפרד ממנו בברכת תקר מהיר.
משגווע סופית קול המכונית המתרחקת נותרו בדממה בין סלעים וחול. הייתה זו שעת צהריים מוקדמת והשמש שטיפסה אל עבר מרכז השמיים שלחה קרניים אכזריות שבישלו ביעילות את פדחתם האירופאית של החמישייה.
"אתה בטוח שזה המקום?" פנתה אליו אלכסנדרה, לאחר כמה דקות במהלכן גילתה בלוטות זיעה חדשות בגופה.
פול ניגב גם הוא את אגלי הזיעה, שהצטברו על מצחו, בעזרת כף ידו. מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה היה לו כל כך חם. כל מקור צל לא נראה באופק ומלבד שלט קטן שנכתב בעברית וציין את שמו של הוודאי, לא נראה כל סממן אחר לציביליזציה באזור.
בעודו מתבלט מה להשיב לה, הופיע על ראש הגבהה הסמוכה עדר קטן של גמלים, מובל בידי שני גברים. האחד בשנות השלושים המאוחרות לחייו והשני נערי, צעיר ממנו בהרבה.
"נראה לך שזה הטרמפ שלנו?" תהתה אלכס.
פול משך בכתפיו. מניח להם להתקרב. גם אם לא היה בטוח עדין, הסיכוי שמישהו אחר יעבור כאן באמצע השממה דווקא עכשיו, נראה לו אפסי.
"סאלאם עליכום!" קרא לעברם בלבביות, הבחור המבוגר מבין השניים, קופץ מעל גבו של הגמל.
"עליכום סאלאם!" השיבה לו אלכסנדרה, נרגשת כולה מהחוויה הצפויה, "ההסעה שלנו הגיעה" ציינה לחבריה, שנראו המומים מההתפתחות הבלתי צפויה, מנסים לעמוד על טבעה של החיה, שמעולם לפני כן לא זכו לראות כל כך מקרוב.
"זה הטרמפ שלנו??" תהה צ'ן מנסה להתחמק מפיו המרייר של אחד הגמלים, ששלח את צווארו היישר אל עבר פרצופו המופתע.
"בחייך נסענו כבר בגרועים הרבה יותר…" הוסיף טייגר, שנראה דווקא משועשע מהמצב.
בעודם עורכים היכרות קצרה עם שמות הגמלים ומלוויהם, הרהר שוב פול בהחלטה החפוזה שלקחו. התוכנית שהגו הייתה פשוטה אך מסוכנת כמעט באותה המידה. הם ינועו בלוויית מארחם עד אשר יגיעו לשוק הסחורות המקומי. שם היו אמורים לאסוף את הסחורה שלו ולחצות איתה, דרך אחת ממנהרות ההברחה, את הגבול דרומה. הייתה בתוכנית זו יותר ממקום אחד בו יכלה להשתבש, אך היות שהיו מורכבים כעת שוב ממקצוענים בלבד ידע, שלכל הפחות איש מהם לא ייכנע ללא קרב.
כמה דקות נוספות עברו. במהלכן הוצמדו בזוגות לדבשת. פול רכב ראשון עם המבריח. אלכס רכבה עם אריק וטייגר הצטרף אל צ'ן. במאסף רכב הנער בלוויית שאריות הציוד הכבד שלהם.
בטרם החלו בתנועה סיימו החמישה להחליף גם לתלבושת מדברית הולמת. כזו שתספק להם הגנה מקסימאלית מהשמש, כמו גם מעיניהם המיותרות של סקרנים. בניגוד לאלכסנדרה, ששמחה להיפטר סוף סוף מבגדי השרת המוזרים, הביעו טייגר וצ'ן את מורת רוחם מהשינוי. מעתה לא יכלו עוד להוסיף וללעוג לחבריהם, כיוון ששהו באותה סירה בדיוק.
"תמיד רציתי ללבוש שמלה.." פתח צ'ן באוזנו של טייגר
"אתה מתכוון מחוץ לבית…" הגיב חברו בחיוך.
למשמע דבריו תקע צ'ן את צמד עקביו בצידי הגמל. מקווה שבדומה לסוס, עליו יצא לו מספר לא מבוטל של פעמים לרכב בעבר, יגרום לו הדבר לפתוח בדהרה מהירה, כזו שתפיל את שותפו ארצה.
הייתה זו טעות עליה שילם כמעט באוזנו. כיוון שבמקום לדהור קדימה, שלח הגמל הכועס את שיניו לאחור, מנסה לנגוס בראשו.
כשעזבו לבסוף את מקום המפגש, רוכבים אל עבר הגבהות, ניצלה אלכסנדרה את ההזדמנות כדי להניח את ראשה על כתפו של אריק ולהשלים מעט מחשבות. היות ומעתה ועד יגיעו ליעדם, הנמצא מעברו השני של הגבול, ההנחיה שקיבלו הייתה לדבר ביניהם באנגלית רק כשהדבר מתחייב, הייתה זו הזדמנות מצוינת לשתוק מעט ביחד ולהרהר כל אחד בנפרד.
הייתה זו ללא צל של ספק זוגיות קצרה, מפתיעה ואינטנסיבית. קל היה לה מצד אחד להבין את שחיבר בין שניהם. הניתוק מבית הוריהם, האמביציה הבלתי נגמרת והלעג למוסכמות היו רק חלק קטן מהתכונות שאיחדו ביניהם. מאידך, גם כעת, לאחר כברת דרך בה למדו לבטוח ואפילו להישען האחד על השני, עדין חלחלו בה ספקות לא קטנים.
ספקות בדבר מוכנותה לחלוק, להתחייב ואפילו להתמסר לרעיון, שעד לפני שבוע ימים בלבד, נראה לה כמו מותרות, השמורים לאנשים נורמאליים בלבד. כאלה שלא בחרו בדרך החיים שלה ושלו, שכללו לצד סיכונים רבים, גם תקופות שלמות של ניתוק כפוי מהבית והאחד מהשני. גם אם בדמיונה הפרוע ביותר הצליחה לדמיין את עצמה בתוך מערכת יחסים יציבה, מעולם לא תיארה לעצמה שכזו יכולה להתקיים בחברת מישהו כמותה. מוצאת בכך לפתע היגיון, סברה מנגד שאין בכך תוחלת של ממש.
תיהני מהאשליה כול עוד היא נמשכת אמרה לעצמה. בעוד שלוותה הרגעית מתחלפת בעצבות גדולה.
"ראית פעם כל כך הרבה חול…?" פתח אריק קוטע לרגע את חוט מחשבתה.
אלכס סירבה להשיב. אם הייתה זו נאמנותה המוחלטת להוראות או דווקא רצונה להמשיך ולהרהר בשקט, שהנחו את תגובותיה, לא הייתה לגמרי בטוחה.
אריק הבין את הרמז. מתפנה חזרה למלאכה המעייפת וחסרת התוחלת של ספירת דיונות החול.
כשחזרה הדממה לשרור ביניהם בחרה להניח למחשבותיה להתפוגג מעט, צונחת חזרה אל תוך שקע כתפו המוגן. אם הייתה האידיליה ביניהם אשליה בלבד, מוטב היה לנצלה, כל עוד זו סירבה להתפוגג.
באותו הזמן, כמה מטרים לפניהם, בחר פול להפר את הוראותיו שלו עצמו ופנה לראשונה אל המבריח. מנסה לתהות מעט על קנקנו.
"אני מבין שזו לא הפעם הראשונה שאתה עושה את זה?" שאל, מנסה להתרגל לתנועה הגלית של הגמל, שדמתה יותר לשייט על גבי אבוב, מאשר לרכיבה.
המבריח לא מיהר להשיב. עסוק היה בתחילה בהצתת הסיגריה. אחר כך פשוט בחר לבחון מעט את סבלנותו של פול.
כעבור דקה של שתיקה, במהלכה ניזון פול מניחוחו של העשן, מדמיין את טעמה של הסיגריה המקומית, חזר על שאלתו המקורית, בנוסח מעט שונה. "אתה עובד כבר הרבה שנים עם המוסד?" פתח שוב. מנחש שהפעם יזכה לתגובה.
"קרוב לעשרים שנה" השיב המבריח. פולט את עשן הסיגריה הסמיך כלפי מעלה, אל עבר השמש.
"אני מניח שבמקצוע כמו שלך אתה לא יכול לתת לזוטות כמו פוליטיקה להפריע לך לבחור צד…" פסק ביובש.
הייתה זו שאלה רטורית לגמרי ופול ידע זאת. היות והכיר את סיפור לאומיותם המורכב של השבטים הבדואים, מלכי המדבריות של צפון אפריקה, אליהם השתייך חסן. שבטים אלה בחרו אומנם לאמץ לחיכם את הקוראן, אך בשל טבעם הנוודי, התרחקו כמו מאש מגחמותיהם הלאומיות של אחיהם הערבים.
"כשאתה צריך להאכיל בבית שניים-עשר פיות אתה מוצא את עצמך מסרב למעט מאוד לקוחות" השיב, מתחיל להבין להיכן חותרות שאלותיו של בין שיחו.
"אני מניח שיש לך בכול זאת כמה קוים אדומים…" התעניין, מנסה לאמוד את היסודות מהם הורכבה נאמנותו של האיש, בו קשרו כעת החמישה את גורלם.
חסן היסס רגע. הופך בתוך ראשו תשובה אפשרית, מתחרט ואז הופך בה שוב.
"היו לי…" השיב לבסוף בנחרצות, "אבל עם השנים הבנתי שזו פריווילגיה, שאני פשוט לא יכול להרשות לעצמי…"
מצד אחד הייתה זו התשובה האחרונה שרצה פול לשמוע. מצד שני ידע, שאם בחר בכול זאת לומר אותה הייתה גם לכנותו ערך.
"יש לך אישה אדון לינוקס?" תהה.
"הייתה…" השיב.
"ובכן נסה אם כך לתאר לעצמך מה זה אומר להשביע את תאבונן של שתיים"
פול צחק בהבנה "כעת הכול ברור…גם אני במקומך לא הייתה מסרב לשום הצעת עבודה…."
"הו ודאי שסירבתי. רק אתמול נאלצתי לומר לא ללקוח… אבל השיקול היה ונותר קר. תשלום נמוך מידי…סיכון גבוהה מידי…אבל פוליטיקה? מוסר…?" גיחך, "את זה אני משאיר לכם…אנשי העולם הגדול… כאן במדבר אלה היו ונשארו עדין מותרות…"
בעודם מוסיפים להתלוצץ, נגלו מאחורי אחת הגבעות שוליה של עיר אוהלים גדולה. על כן נחפז פול לארוז את שיחתם.
מחד רחוקות היו תשובותיו של חסן מלהפתיע אותו. כסחורה היה עליהם תג מחיר נזיל, שעמד כל העת במבחן, לפחות אל מול שני קניינים פוטנציאלים נוספים. האחד היה כוחות ההתנגדות הפלשתינאים, שתמיד מצאו עניין בסחורה של המוסד. השני היה השלטונות המצריים החדשים, שמאז המהפכה העממית שהעלתה את האחים המוסלמים לשלטון, שמחו לעשות סקנדל מנוכחותם המסתורית של סוכני אינטרפול המוברחים בגבולם. יכול היה לסמוך על כך שגדעון לא מסר למבריח כל פרט מיותר אודות זהותם. אך דווקא בשל כך חשש. במקום בו לבני האדם חסר מידע נוטים הדמיון והספקולציה להשלים את החסר. אלה, ידע, עלולים בנקל להוביל גם למסקנות שגויות ולמעשי בגידה נחפזים.
כך או כך, כשחנו לבסוף את שיירת הגמלים הקטנה, בכניסה לשוק הסחורות הפלסטיני, החליט פול לקנות לעצמם פוליסת ביטוח קטנה.
"זה בשבילך." אמר. תוחב אל תוך כיס חולצתו של חסן שטר של מאה דולרים. "אני אוסיף לך עוד שניים כאלה כאשר נגיע בבטחה לצד השני" הוסיף.
חסן חייך. מראה השטר הירקרק, בצירוף העובדה שפול רחוק היה עדין מלהבין את הלכות המדבר שעשעו אותו. "ברור לך שדמי המעבר שלכם שולמו כבר במלואם בידי איש הקשר שלכם…" וידא.
פול הנהן.
"אם כך תודה לך מר לינוקס." השיב חסן תוחב את השטר עמוק יותר אל תוך כיס חולצתו.
פול כבר הפנה את גבו ללכת כשחש במגע של יד המונחת על כתפו.
"אודה לך רק אם תואיל בטובך להחזיר לי את קופסת הסיגריות שלי" אמר. מושיט את כף ידו הפתוחה לעברו של פול, שחייך כעת במבוכה.
שולף את הקופסא הגנובה מכיסו, חילץ מתוכה סיגריה בודדת. "אכפת לך שאשאיל אחת…" תהה בהתנצלות.
"תתכבד" השיב חסן. נוטל את הקופסא חזרה וניגש כדי לקשור את הגמל.
רגע קצר עוד תהה פול אם היה חוסר הנימוס של ידידו מקרי, לאחריו פנה אל תוך השוק, על מנת לחפש לעצמו אש.

פרק 30

שוק הסחורות הפלסטיני שקק חיים באותו היום בצורה בלתי רגילה. אף על פי שלא הייתה זו המלחמה שלהם, המתיחות עם האיראנים נתנה גם כאן את אותותיה, שולחת את הציבור הרחב להצטייד במגוון רחב של סחורות, שנעו ממצרכי מזון בסיסיים ועד לסוללות בגדלים שונים. הייתה זו גם שעתם היפה של המבריחים. ידיהם העמוסות נשאו בימים האחרונים כמויות גדולות פי כמה של מוצרי צריכה, מלווים בשלל אמצעי לחימה חדישים, שהועברו בידי זרועם הארוכה של האיראנים לכוחותיהם הנאמנים ברצועת עזה. כך שלצד מרבית האוכלוסייה, שהתכוננה למצב ספיגה, הסתובבו ביניהם גם כאלה, אשר נערכו ליום פקודה.
בתוך כל ההמולה הזו חיפש עדין פול מקור כלשהו ממנו יוכל להצית לעצמו אש. כמעט כל סוחר שני בשוק אומנם עישן אך חששו מהתפתחות שיחה בלתי רצויה עם המצית מנעה ממנו עד כה מלגשת לאחד מהם.
הוא כבר עמד להכניס בצער את הסיגריה אל תוך כיסו כשניגש אליו חסן מאחור, מצית את תאוותו, וממשיך משם בדרכו פנימה אל תוך מעמקי השוק.
פול שאף את עשן הסיגריה המקומית אל תוך ריאותיו, מתעלם מהצריבה של הטבק החזק בגרונו. עד כמה ששנא את מצבם הנוכחי, כל שנותר להם כעת היה להמתין. זאת משום, שבטרם יוכלו להמשיך במסעם דרומה, צריכים היו גם לאתר סחורה פלסטינאית, אותה יוכלו לשאת עמם לצידה השני של הגדר.
"אני לא מבין מדוע אנחנו לא יכולים פשוט לרכב ריקים אל עבר הצד השני…" פתח אריק כעבור כחצי שעה של שיטוט עקר בשוק, במהלכו הצפיפות והחום הכבד השכיחו ממנו כבר לגמרי את כללי הזהירות, שגזרו על עצמם בכול הקשור לדיבור בשפה האנגלית. "אני בטוח שהחבר החרוץ שלנו יוכל למצוא כבר מה להעביר בדרך חזרה…"
"זה לא כל כך פשוט" הסביר לו פול בשקט, מורה לו בעזרת אצבע, שהונחה על שפתיו, להנמיך את קולו למינימום.
"אם זה רק עניין של כסף, מדוע שלא נתחב לחסן הזה עוד כמה שטרות בחולצה ונצא כבר לדרך" התעקש אריק.
"מדובר כאן בכלכלה פשוטה." הסביר פול, "ברשות הפלשתינאית מבינים שיבוא אגרסיבי ממצרים בלי יצוא נגדי פועל לגמרי לרעתם. לכן הם מכריכים את המבריחים לשאת עמם בדרכם אל הצד השני סחורה מקומיות כלשהי. בדיוק בשל כך חייב גם המבריח שלנו למצוא משהו אותו יוכל לשאת אל הצד השני…ולא יכולה בקלות להפוך ההובלה שלנו מרווחית מאוד לקוץ רציני בישבן שלו"
"אבל אם מדובר רק בעניין כספי…" ניסה אריק להתעקש שוב.
"כמו שהסברתי לך לא מדובר כאן רק בעניין כספי!" איבד מעט פול את שלוותו לנוכח עקשנותו של אריק. "אם ייתפס חברנו ללא סחורה יוצאת עלולים לשלול לו את רישיון המעבר במנהרות…אם אתה רוצה שחסן יסתכן בשבילך בלב שקט אתה חייב להניח לו להמשיך ולהתפרנס בכבוד גם אחרי שיפטר מאיתנו!" מצא את עצמו כמעט וגוהר בו.
בלית-ברירה השתתק אריק. גם אם היה לו עוד הרבה מה לומר בנידון היה זה להב הסכין, שננעץ בגבו, שגרם לו לחדול לגמרי מלדבר. בעודו מנסה לנחש מי ניצב מאחוריו, הבחין כי מאחורי גבו של חברו נצמד בחור נוסף. על פי ההבעה בפניו של פול הבין מיד כי הלה החזיק בידו סכין חדה גם כן.
"אנחנו לא מחפשים צרות…" פתח פול בערבית קלוקלת, מסמן לעברו של אריק להימנע מתגובה נמהרת.
אריק ציית. גם אם ידע, שבנקל יכולים היו השניים לגבור על התוקפים, משיכת תשומת הלב הבלתי רצויה הייתה מסבכת אותם אחר-כך כפליים. על כן הרפה את גופו לגמרי, מניח לטיפוס האוחז בסכין להוביל אותם למחוז חפצו.

מרחק כמה מאות מטרים משם, החליפה באותה העת חבילת שטרות קטנה ידיים, עת מצא סוף סוף חסן סחורה הראויה להובלה. בעודו מעמיס את שיירת הגמלים בצרור שקי היוטה התפוחים, מצאו אותו טייגר וצ'ן במצב רוח מרומם למדי.
"כדאי שתמצו את חבריכם" פנה אליהם חסן, "נהיה מוכנים לתזוזה בעוד קצת פחות מעשר דקות"
טייגר וצ'ן החליפו ביניהם מבטים מרוצים, פונים בשאלה לעברה של אלכס, שנשארה לשמור על הציוד הרגיש. משזו סימנה בכתפייה, שאין לה שמץ של מושג היכן היו חבריהם, הפכו בבת אחת מבטיהם ממרוצים למודאגים. זאת משום שזה עתה הפכו בלא הצלחה את שוק הסחורות הצפוף לאורכו ולרוחבו בחיפוש אחר סימן כלשהו לנוכחות חבריהם.
"מה זאת אומרת אין לכם מושג איפה הם נמצאים…" פנה אליהם חסן, כעבור כמה דקות במהלכן ניסו השלושה להעלות השערות מסוגים שונים.
"בפעם האחרונה שנתקלנו בהם חיפש לעצמו פול עדין אש…אבל זה היה לפני קצת יותר משעה." הסביר טייגר, מנסה להיכנס אל תוך ראשו הסבוך של פול.
"אולי כדאי שנתפצל?" הציעה אלכס, שמאסה כבר בצחנת הגמלים.
"אתם שלושתם תישארו כאן!" פקד עליהם חסן, לאחר השתהות קצרה במהלכה החליף כמה מילים עם בנו הצעיר.
כשהתרחק מהחבורה הקטנה אל תוך מעמקי השוק, היה לו ברור כשמש שמשהו השתבש. על כן פנה בזה אחר זה אל הרוכלים שמאחורי הדוכן, מנסה לדלות מהם בדלי מידע, ממנו יוכל להשלים את שאירע.
* * *
שוק הסחורות המדברי בנוי היה משלוש טבעות שונות, שהשיקו בצמידות האחת לשנייה. הטבעת החיצונית ביותר מורכבת הייתה מאוהלים בדואים גדולים, ששימשו לאירוח המבקרים בשוק. הטבעת האמצעית כללה כמה עשרות מבנים מאולתרים, עשויי יריעות פח ואסבסט, ששימשו את דוכני המכירה עצמם. כאשר זו הפנימית ביותר, הורכבה מכמה מבני אבן בודדים, ששימשו במקור את השלטונות הישראלים ואוכלסו כעת, רובם ככולם, באנשי הרשות הפלשתינאית.
בתוך אחד מהמבנים הללו, במעמקי חדר קטן וחשוך, בו הוגפו חלונותיו היטב, ישבו פול ואריק מזה כמחצית השעה, כפותים בגבם האחד לשני, מתלבטים עדין כיצד ומתי בדיוק עליהם לפעול.
"גם לך יש תחושת דה-ז'ה-וו או שזה רק אני…?" לחש אריק באוזנו של פול, משהבחין לראשונה שהקולות בחדר הסמוך גוועו.
"כן אהה…?" לחש אליו חזרה פול, " שנראה משועשע למדי מהסיטואציה. "אני חושש שזו הפעם הראשונה, בשלושים שנות שירות, בהן ביליתי נעול בחדר בידי שני גורמים שונים בתוך קצת פחות מעשרים וארבע שעות…"
אריק הנהן. "חייבים להודות שכל המסע הזה מתחיל להתנהל בצורה קצת יוצאת דופן…" אמר. מתלבט האם לשתף את פול בסוגיה הנוספת שהטרידה אותו.
"וזה עוד לפני שהכנסתי את אלכס אל תוך המשוואה הזו…" אמר לבסוף. תוהה שנייה אחר כך האם הייתה זו טעות טקטית מצידו.
"אף פעם לא החשבתי את עצמי כיועץ זוגיות מוצלח במיוחד…" פתח פול, מוצא את התנאים בהם התנהלה השיחה הזו הזויים ביותר, "אבל אני משער שהעצה הכי טובה שאוכל לתת לך היא לעצור מידי פעם ולעשות שיקול קר של עלות תועלת…לעיתים אתה עלול לגלות, שכשמנקים את הסיטואציה מרגשות, כל מה שנשאר זה בסך הכול כוחו של הרגל…"
"כמו שאמרת בתחילת דבריך…לקבל ממך עצות בנושא זוגיות זה קצת כמו להתייעץ עם האפיפיור בנושאי מין…"
פול צחק. יכולתו של שותפו לסיטואציה לשמור על קור רוח מצאה חן בעיניו מאוד.
"זה נראה לך כמו רשות פלסטינאית?" חזר אריק בשאלה. משנה בחדות נושא ומניע בתוך כך את ידיהם הקשורות במשותף בתנועות מעגליות קטנות.
"אל-קעידה!" השיב פול בנחרצות.
מבין ששיחת הגברים הקטנה הגיעה אל קיצה, צפה, בתדהמה כיצד חברו הצעיר מחלץ כף יד ראשונה מתוך אזיקון הפלסטיק שחיבר ביניהם.
"איך לעזאזל עשית את זה…??" תהה, בעודו נזכר בכמה מהמיומנויות הבלתי נתפסות, שגילה אריק במהלך תהליך הכשרתו.
"שבועת קוסמים…" השיב אריק. מתפנה לחלץ את גם את כף ידו השנייה.
פול עקב אחריו בפליאה. מבחין כיצד כעת, משהיה משוחרר לגמרי, קם הלה על רגליו מתגנב אל עבר החלון.
"מה איתי…?" תהה, לאחר שהצליח להתרומם במאמץ לא מבוטל על כפות רגליו.
אריק התעלם מתחינותיו המנומסות באלגנטיות.
הוא נצמד כעת אל הדלת, מאזין למתרחש מצידה השני. "דלת או חלון..??" לחש לעברו של חברו הכפות.
פול סרב בתוקף לשתף עימו פעולה. מתרכז בניסיון עקר לקרוע את אזיקון הפלסטיק שחיבר בין צמד ידיו.
"דלת או חלון….??" לחש אריק שוב מתעלם לגמרי מרמיזותיו העבות של חברו.
פול סובב אליו את גבו. דבק בעקשנותו, סרב עדין להשיב.
משהבין אריק שמשחק הפינג-פונג הקטן שלהם יכול להימשך עוד שעות, החליט לבסוף לבחור בכוחות עצמו.
בעוד פול ממשיך להתפתל קשור נצמד אריק אל הקיר, שלצידה השמאלי של הדלת, מקיש עליה בחוזקה.
כמה שניות בודדות חלפו, בטרם נטרקה הדלת פנימה, אל החדר מתפרץ צמד טיפוסים מוכר, אקדחיהם שלופים בידם.
פול, שהיה בתחילה מופתע, לפחות כמותם, מהדרך בה השתלשלו העיניים, היה הראשון מבין השלושה להתעשת. בהצמידו את כפות ידיו הכפותות מאחורי גבו ובהנמיכו את ראשו למצב נגיחה, התקדם במהירות גבוהה, היישר אל תוך ביטנו של הטיפוס הקרוב מבין השניים.
זה איבד בתגובה את שיווי משקלו, שומט את אקדחו אל הרצפה.
חברו, שעסוק היה בניסיון עקר להבין לאן יכול היה להעלם שותפו הכפות של פול, ספג כעבור שנייה נוספת את דלת החדר הפתוחה היישר אל תוך פניו.
בעודו תוחב את כף ידו אל תוך פיו, מנסה למנות כמה שניים איבד, הוצמד אקדחו שלו אל רקתו בידי אריק, שהוביל אותו פנימה חזרה אל תוך החדר.
"קשור אותם יחד" אמר אריק משליך אל עבר חברו הכפות את האזיקון שעל הרצפה.
פול המופתע, שידיו היו עדין קשורות מאחורי גבו, תפס את האזיקון המושלך בין שיניו ממהר לירוק אותו החוצה באותה מהירות ממש.
"אתה עוד תשלם על זה קספר!" רטן אל עבר חברו, שנראה משועשע יותר ככל שהוסיף להתרגז.
כמה שניות אחר כך כבר היו השניים שוב ברחוב, ממהרים אל עבר המקום בו חנו בבוקר. כשהגיעו לשם מצאו את המבריח מעמיס את אחרון השקים שרכש, על גב הגמלים.
"כדאי שנמהר…" פתח פול לעברם של חבריו, שניסו להבין עדין מהיכן צצו השניים.
למראה החיפזון בו התנהלו מיהרו אלכסנדרה, טייגר וצ'ן לזנק על רגליהם.
"יהיה די זמן להסברים אחר-כך…" אמר פול, עוד בטרם הספיק מי מהשלושה לפצות את פיו.
"…אני שמח לראות שמצאת כבר סחורה שתוכל להעביר…" פנה כעת גם לעברו של המבריח.
הלה הנהן לחיוב.
כבר למרחוק הריח את ניחוח הצרות החריף, שנדף מהם, על כן החיש מבעוד מועד את צעדיו.
כעבור דקה נוספת, במהלכה נקשר אחרון השקים על גב הבהמות, סימן בתנועת ראש זריזה לבנו לגשת ולהתיר את הגמלים.
"אפשר לדעת מה אתה עושה?" חקר טייגר את צ'ן, שנראה עסוק בהוצאת המסוק הזעיר מהארגז בו אופסן.
"מארגן לנו כוח גיבוי" השיב.
הוא הניח את כלי הטיס על גבי הקרקע החולית, קושר אליו את שולי יריעת האוהל הגדול שלשמאלו ומתפנה לטפס בעקבות חברו על גב הגמל.
"גיבוי מפני מה…??" תהה טייגר, בעוד הגמל שתחתיהם מתחיל לצעוד בעקבות חבריו, שהספיקו כבר לצבור מהם מרחק לא מבוטל.
בטרם הספיק הלה להשיב, נשמעה כבר ירייה ראשונה מכיוון המאהל. מי שלא דלק אחריהם צמצם אחריהם מרחק במהירות.
צ'ן מיהר להגיב. כיוון שהמצלמה בגחונו של המסוק יצאה מכלל שימוש בהר-הבית, נדרש קשר עין עם כלי הטיס על מנת להפעילו. על כן התיישב הלה כשפניו לכיוון זנבו של הגמל, מתפעל את ידיות השלט במיומנות רבה.
"שים לב לזה!" קרא אל עבר חברו, נושא בעזרת המסוק הזעיר את יריעת האוהל הבדואי, אליו חובר הכבל, גבוהה באוויר.
בעוד טייגר מנסה לפענח את פשר ההמולה המתרחשת מאחוריו, הפך מטח הקליעים הבודד לצרורות קצובים.
"שעה שש שלך! צמד ג'יפים עם מקלע אחד גדול!" דיווח צ'ן לעבר חברו, שנהג את הגמל הדוהר כאילו היה זה סוס מרוצים.
כבר למרחוק יכול היה להבחין בפניהם הזחוחות של הרודפים, שסברו שהמרדף שלפניהם הוכרע כבר מראש.
טייגר, שצפה בשורת הגמלים שלפניו מתפזרת באקראי לצדדים, החליט בתגובה למילות האזהרה המשכנעות של חברו, לשבור בחדות שמאלה.
נחיריה של הבמה הגדולה רשפו בכעס, אך רגליה החזקות צייתו בהכנעה. צווארה הארוך נע ראשון לשמאל, בעקבותיו הגיעה גם גופה הדבשתי. ניכר עליה, שרגילה הייתה למנוסה בהולה, גם אם מעט פחות לרעש הקליעים.
מי שהיה קצת פחות מוכן ממנה, היה צ'ן, שבעקבות הפנייה הפתאומית כמעט ואיבד אחיזה בגמל. מה שכן איבד לגמרי היה אחיזה בשלט, שצנח תחתיו במהירות, היישר אל תוך החול. רגע אחד עוד אבד עצות. לאחריו כבר חיכה לרגע המתאים על מנת לזנק מן הגמל.
"בבקשה אל תעשה את זה!" התחנן טייגר, מבחין בהכנות שעשה.
היה זה היסוס קצר. בסיומו צלל צ'ן בעקבותיו של השלט האבוד, מתגלגל כמה מטרים אחריו.
בעוד הגמל ממשיך ושועט קדימה, לקח לו רגע אחד נוסף להבין איזו טעות מרה עשה. זאת משום שכעת, משחדל להיות בתנועה, הפך להיות מטרה נוחה בהרבה בעבור צמד קני המקלע המתקרבים. בעודו ממלמל מילות פרידה אחרונות, שמע צרור יריות משתחרר. רעש חזק החריש את אוזניו. גרגרי מול מילאו את פניו. כשפתח שוב כעבור כמה שניות את עיניו העצומות ,גילה להפתעתו הרבה שנותר בחיים.
מוקש נעל זעיר, ששחרר חברו מבעוד מועד, התפוצץ מתחת לגלגלי הרכב שמאחוריו, הופך אותו על גבו.
למשמע הד הפיצוץ החזק הסיט טייגר את ראשו לאחור, תר אחר חברו, אך בטרם הספיק להבחין בו מצא את עצמו מופתע לגלות, עד כמה הצטמצם המרחק אל קנה המקלע הנוסף.
שנייה אחר כך כבר פילח צרור יריות ארוך את האוויר שלצדדיו, חולף דרך רעמת ראשו הקצוצה של הגמל.
היה זה גם הרגע בו אחז צ'ן חזרה בידיות השלט.
כל מה שהפריד עכשיו, בין גופה הדוהר של החיה, לקנה המקלע, היה שק היוטה מלא העשב, שלצדדיה. רגע אחד עוד סחט פרצופו המחייך של האוחז במקלע את ההדק, בשני כבר התפלל במחילה לאלוהיו.
לקח לטייגר כמה שניות להבין מהיכן הגיעה ישועתו. הייתה זו יריעת בד עצומה, שצנחה היישר מן השמיים, על גבי גופה השועט של המכונית.
"אללה ירחמו…" מלמל פול, בעוד הג'יפ מכוסה האוהל עושה את דרכו במהירות גבוהה, היישר אל תוך מורדות ואדי סמוך.
צ'ן אומנם משך את ידית השלט בכוח. אך היה זה מעט מאוחר מידי.
נגרר בעקבות גורלה של המכונית התרסק גם כלי הטיס הקטן אל תוך אחד מקירות הסלע.
"חזיז ורעם!" קרא טייגר בצהלה. מניף את צמד ידיו באוויר בתנועת ניצחון.

"אני מקווה שזה היה שווה את זה…" פתחה אלכסנדרה את פיה, כעבור כמה דקות של דהרה, במהלכן נעלם מאחוריהם סופית כל סימן לשוק הסחורות המדברי.
"הו…זה בהחלט היה שווה את זה…" צחק אריק, נזכר במראהו המגוחך של פול, ידיו כפותות מאחורי גבו.
אלכס חייכה חזרה. מצד אחד כל שרצתה היה לחבק אותו כעת חזק לחיכה. מצד שני כעסה עליו על שגרם לה לחוש כך. ככל שהתרחקו מהשוק כך הבינה עד כמה חשופה ופגיעה הייתה היא כעת בגללו וככל שהוסיפו לרכב כך התחלף כעסה בפחד, כזה שגרם לה להרהר שוב בתג המחיר הגבוהה, שגבתה הקרבה ביניהם. במוקדם או במאוחר ידעה תאלץ לעשות עם עצמה חשבון נפש נוקב. בינתיים, חשבה, מוטב שתמצא את הדרך לקחת צעד אחד לאחור, בטרם תפגע.
מן העבר השני הופתע מעט אריק כעת, שזרועותיה הארוכות לא נכרכו עדין סביב מותניו, אך הניח בטעות שהיה זה האדרנלין, שהזין את היסוסה. לכשזה ישקע מעט, חשב, תשוב לבטח להתנחם בזרועותיו.
הם העמיקו שוב אל תוך המדבר. רוכבים לאורכו של הגבול. פה ושם חלף על פניהם סיור רכוב של הצבא הישראלי, שלא מצא בהם עניין מיוחד. כשתהה פול על קלות הדעת, בה התייחסו החיילים למבריחים, הסביר לו חסן את יחסי הגומלין העדינים, שנשתמרו כאן בשנים האחרונות, במהלכן התייצב לו סטאטוס-קוו מוזר. כל עוד היה הגבול שקט ונטול פיגועי טרור, הניחו מפקדי הצבא למבריחים לנפשם. בתקופות בהם נרשמה פעילות עוינת מאחד מצידיו של הגבול, ירדו הן החיילים המצריים והן הישראלים לחייהם. כך שבסופו של יום היה זה אינטרס משותף, של שני הצדדים, לשמור זה על ישבנו של זה והתקיים לו איזון אקולוגי עדין, בין השבטים המקומיים לצבא.
שעות אחר הצהריים שהגיעו, נשאו עימם גם הקלה הדרגתית בחום. משבי רוח קלים החלו מנשבים מכיוון מפרץ סואץ, מרימים גרגרי חול אל תוך עיניהם של הרוכבים, אך מספקים גם רווחה מיוחלת.
בדומה לשאר חבריו קיבל אותם גם פול בברכה, מתפנה לתהות לראשונה אודות צפונות המטען שהובילו.
"לא ידעתי שישנה חקלאות מפותחת ברצועת עזה…" פנה לעברו של חסן, מנחש על פי מרקם שקי היוטה התפוחים, שהכילו דגן מסוג כלשהו.
חסן חייך תחת שפמו המגודל. בטרם השיב הפנה את גופו של הגמל מעט הצידה על מנת להתחמק מהכינון הישיר בו נשאה הרוח את גרגרי החול.
"סופת חול מתקרבת" ציין בקצרה. יודע, שככול שיקמץ לדבר, כך ימעט גם גרונו לאכול חול.
"מזג אוויר מושלם לביצוע הברחות הלא כן?"
"אכן… אני חייב לציין שאתה טיפוס קשוח בהרבה משחשבתי…" אמר, תופח בתוך כך על גבי שק היוטה שלרגליו, "…תתפלא מר לינוקס אך ישנם סוגים מסוימים של חקלאות בהם יצאה שמם של אנשי הרצועה למרחוק" הוסיף מיד, בתשובה לשאלתו הקודמת.
"ואיזה סוג של גידולים זה בדיוק…?" חקר פול, מנסה להריץ בראשו כמה וכמה רעיונות אקזוטיים במיוחד.
"חשיש אדון לינוקס…" השיב, מנחש שהתשובה מעט תפתיע את השומע.
"חשיש…" תהה פול, קולו מלא תמיהה.
"מהסוג המשובח ביותר שבנמצא…"

"נהדר..כעת אנחנו לא סתם מנסים לחצות את הגבול בצורה בלתי חוקית אלה גם סוחרים בסמים…" הפטיר אריק כעבור כמה דקות, כשעצרו על מנת לרוקן את שלפוחיות השתן המלאות שלהם, כמו גם לאפשר לשמש להשלים את שקיעתה.
הריחוק ששמרה ממנו אלכסנדרה, מאז יצאו מן השוק, החל לתת את אותותיו גם על מצב רוחו המדוכדך.
"אל תיתן לזה להטריד אותך יותר מידי גם ככה הסיכוי שירו בנו גדול בהרבה מזה שינסו לתפוס אותנו חיים…" השיב לו פול. מסרב בתוקף להתרגש מהעניין.
"זה לא קצת מוזר בעינייך שהפלסטינאים מבריחים חשיש אל תוך מצרים? תמיד חשבתי שהשבטים הבדואים בחצי האי-סיני אחראים לחלקים גדולים בתצרוכת הסמים של אגן הים התיכון…" שינה אריק מעט כיוון, משהבין שפול רחוק היה מלחלוק איתו את הדאגה.
"גם אני תהיתי בדיוק באותו עניין…ואז הסביר לי חסן ששוק היעד הסופי הוא ישראל. אך כיוון שלהעביר סחורה דרך גבול רצועת עזה אל תוך ישראל זו משימה בלתי אפשרית, הסוחרים מעבירים תחילה את העשב אל תוך סיני ואז מבריחים אותו חזרה דרך אזורים בהם השמירה רופפת הרבה יותר לאורך הגבול"
אריק איבד עניין. אדישותו של פול למצב הרגיזה אותו. אך הייתה זו הכתף הקרה שהפנתה לו אלכסנדרה, מאז שבו השניים מן השבי, שבאמת העסיקה אותו. הוא מצא אותה יושבת לצד המדורה המאולתרת שהדליק בעבורם ג'מאל, בנו של חסן. כעת גם הונח עליה פינג'אן בו בושלה תערובת ריחנית של צמחי תה מדבריים.
"על מה את חושבת…" פנה אליה לאחר כמה דקות בהן ישבו השניים זה לצד זה ושתקו יחד.
"עד כמה טיפשים יכולים להיות אנשים…" פתחה לבסוף אלכס מתחמקת מכיוון השיחה אליה שאף. מרחק כמה מטרים מאחוריהם בחנו צ'ן וטייגר בהתלהבות קולנית את התיאוריה, שלפיה עקרב המוקף במעגל של אש יעקוץ את עצמו למוות.
אריק חייך במאמץ. לא הייתה זו התשובה אותה רצה לשמוע אך שמח כי שתיקתם סוף סוף נשברה. "אינשטיין אמר פעם שיש שני דברים שאינם סופיים…היקום וטיפשותם של בני האדם…"
"בקשר לעובדה הראשונה הוא הוסיף אחר כך שהוא לא לגמרי בטוח" השלימה את דבריו אלכס בחיוך רפה.
אריק רצה לצחוק. אך כל שיצא מפיו הייתה נחרה קלה, שדמתה לקולות שהשמיע הגמל.
השתיקה חזרה לשרור ביניהם. מופרת שוב רק על ידי קולות צהלותיהם של צמד הנסיינים הנלהב.
"על מה עוד את חושבת?" פנה אליה אריק שוב מבוהל כמעט מעוצמתה של השתיקה.
אלכס העבירה יד בתוך שערה מזיזה מעט את הגחלים בעזרת מקל שנטלה מהאש. למן הרגע בו החלה השמש לשקועה התחלף במהירות חומו המהביל של המדבר בצינה לילית שחלחלה מבעד לבד הדקיק שלבשה היישר אל תוך עצמותיה.
"תהיתי פתאום מה עלה בגורלה של הברונית…" פתחה מבטה עוקב אחר הגיצים שייצר המקל. "תמיד הייתה כל כך לא נגישה.. אפילו מרוחקת ויחד עם זה היא הצליחה לעורר אצלי המון סימפטיה…"
אריק הנהן. הנושא בו בחרה לעסוק מצא אותו נזרק חזרה אל החדר, בו מצאו את גופתו המוטלת של פרידריך. "את חושבת שיש קשר בין מי שלקח את האבנים לחטיפתה של יוז'יני…"
אלכס הנהנה לחיוב. "חייב להיות…"
"היה בה משהו נורא תמים באישה הזאת…"
"לי היא נראתה תמיד כל כך שברירית…צר לי פתאום שלא נהגתי בה קצת יותר בחום…" אמרה. מניחה את כפות ידיה מעל למדורה הקטנה, על מנת להזרים מעט חום גם בגופה המצטמרר.
דבריה של אלכסנדרה החזירו אותו לפתע לבוקר, זמן שנדמה היה כאילו התרחש לפני עידנים.
"אני חושש שיש פרט אחד שלא הספקתי לספר לכם עליו עם כל הבלגן שעבר עלינו מהרגע שהתחלנו להימלט…" הרהר לפתע אריק. מנסה לחזור אל הרגע המדויק בו הפך את גופו המדמם של הפרופסור על צידו.
"למה בדיוק אתה מתכוון…" שאלה. מפנה לראשונה מאז התיישב לידה את מלוא זיו פניה לעברו.
אריק היסס לרגע, מנסה לשחזר את התמונה כמו גם להתעלם מפניה המושלמות.
"אני משער שהוא כתב את זה בדם שלו עצמו…" אמר, פניו מתעוותות לנוכח הזיכרון המוחשי שבמוחו.
"מי כתב?!" תהתה אלכס מרימה מעט את קולה.
"הפרופסור…"
"מה…?"
"כן…הוא כתב על רצפת החדר של המלון את צמד המילים….סאו-פאולו…."
"אתה בטוח?? איזו משמעות יכולה להיות לכך?" תהתה אלכס בקול. גופה מצטמרר שוב, ספק מהקור, ספק מהמחשבה.
אריק שתק. מסרב להשיב. עיניו ננעצו בעשן המדורה הסמיך שנוצר בעקבות גלישתם של המים הרותחים מתוך הפינג'אן. תמונתו המצמררת של הדם עדין היה שם. אך הייתה זו העובדה, שלמרות שקפאה כעת בבירור מקור, לא התקרבה אליו עדין לחיבוק, שהעסיקה אותו באמת.
בטרם נמזג התה כבר מצא את עצמו אריק מתרחק אל תוך החושך, על מנת להרהר מעט בהמשך דרכם המשותפת.
כששב לאחר כמה דקות, בהן בעיקר נזף בעצמו, מצא את שאר חבריו כבר מעמיסים את הגמלים. המדורה הקטנה כוסתה זה מכבר בחול.
"שמרתי לך קצת תה…" הגישה לו אלכסנדרה כוס קטנה בעודו מטפס על הגמל מאחוריה.
הוא כבר חשב לסרב לה בנימוס, אבל אז הבחין עד כמה נזקק למשהו, שיחמם מעט את גרונו.
"תודה…" אמר חרש. שולק את שאריות המשקה הפושר בטרם תהפוך תנועתו הגלית של הגמל את המעט שנותר עוד בכוס.
* * *
תא הברזל הקטן בו שוכנה יוז'יני הכיל בתוכו מיטת דרגש צרה, עליו שרועה הייתה ישנה מהרגע בו הוכנסה בכוח אל תוך הצוללת. להוציא ביקור חטוף אחד, שערך כמה דקות בלבד משרתה העלוב של אחותה, לא ראתה עד כה נפש חיה אחת. עובדה זו לא הטרידה אותה במיוחד. מה שכן הטריד אותה הייתה הידיעה שגם אם לא פגשה בה עדין אישית, נוכחותו של כלב התחש שלה, הצביעה בוודאות על כך, ששהתה גם כן בסביבה הקרובה.
היא התיישרה כעת במיטתה. מנסה להרגיע את קצב הלימות ליבה ולהבין מדוע דווקא עכשיו הוזרקה אל תוך ורידה מנת אדרנלין גדושה. גם אם לא הופתעה מכך, שאחותה מרובת האמצעים וחסרת העכבות הצליחה לשים עליה את ידיה, לא לגמרי הבינה את טיבו של התזמון שבחרה.
בעודה מנסה לעכל את טיבם של מאורעות הימים האחרונים, כמו גם לתהות על קנקנו של היצור שנשלח לחלצה, נפתחה דלת תאה הצפוף, כדי לקבל את פניה המוכרות של המושכת בחוטים.
כבר למרחוק, יכולה הייתה יוז'יני להבחין, בשינוי יוצא הדופן, שחל בפניה של אחותה. קמטיה הרבים, שנחרצו עם השנים לרוחב פניה, נעלמו כלא היו והן הפכו עתה חלקות ומתוחות, כאילו שבא אל שנות העשרים המוקדמות של חייה. כל איפור לא נמשך על גבי פני השיש שלה ובכול זאת הייתה שוב יפהפייה אמיתית. אפילו הברק והגוון, שאבדו מזה עידנים, שבו אל שערה הארוך, שנהיה שוב שחור סמיך ושופע, גולש במורד גבה ונעצר רק בסמוך לסופו של עכוזה הפחוס.
כמה שניות עוד עמדה שם אוסקרינה ממול, מתענגת על תימהונה של בת חסותה, כשצעדה בסיומן אל תוך חלל החדר, זקופה וטמירה, נפער כבר פיה של האורחת בתדהמה.
"..אחות-י…" מלמלה יוז'יני, מתקשה מעט להסיר את מבטה מהנס שהתחולל. עיניה הלאות מסתנוורות לאורם של עלומיה הגנובים של אחותה, ששבו אליה מן האוב.
"נסתרות הן דרכי האל…הלא כן…?"" פתחה, צונחת על צווארה הצחור של אחותה, כאילו הייתה המחווה הדבר הטבעי ביותר לעשותו.
יוז'יני השתנקה מעט. מבולבלת הייתה לגמרי מן המעמד ונוכחותה רבת הרושם של המכשפה, הוסיפה לתחושה זו מימד נוסף, אותו לגמרי לא צפתה.
"את אוהבת את השרשרת החדשה שלי…?" ניתקה מעט אוסקרינה את אחיזתה, מבשרה של אחותה, על מנת להציג בפניה את התליון הגדול, שנקשר אל צווארה.
למרות מימדיו העצומים, הייתה זו הפעם הראשונה בה הבחינה בו. "…הוא מאוד…מרשים" ניסתה יוז'יני למצוא את המילים הנכונות, כדי לתאר את תדהמתה מהשימוש המיוחד בו עשה הצורף, כשהרכיב את אבן האופל השחורה במרכזו של פנטגון מוזהב.
"את נראית כל כך….רעננה…" התקשתה עדין יוז'יני להסיר את מבטה, מפניה המכושפות של אחותה. אצבעותיה הדקיקות נשלחו בזהירות, על מנת לחוש את מגע הפלא.
אוסקרינה חייכה. הופכת במחמאה בתוך ראשה. "ואת נראית כל כך… עייפה…" השיבה שולחת יד משלה על מנת ללטף את לחייה.
יוז'יני השפילה את מבטה כלפי מטה. עייפה וטרודה הייתה מכדי להשיב.
"הבאתי לך משהו…" מיהרה אוסקרינה להוסיף, "משהו השייך לך כדין…" הוסיפה, שולחת אצבע ארוכת ציפורן במורד סנטרה, על מנת להרים כלפי מעלה את המבט שאבד, בחזרה אל תוך עישוניה.
יוז'יני עצרה את נשימתה.
"מנדונגס!" נבחה, אוסקרינה. ידה המלטפת חולפת כעת במורד שפתיה של אחותה, שנצבעו בגוון אפור-חיוור.
הייתה זו הפעם הראשונה בה הבחינה יוז'יני שהמשרת נמצא גם כן לצידם בחדר.
"הבא לאחותי את התליון שלה…"
למשמע דבריה האחרונים של אחותה, ניעור מאור עיניה העייפות בחזרה אל בין החיים. הייתה זו גם הפעם הראשונה בה חייכה מעט, ברפיון, בחזרה.
* * *
ספינות המדבר הכבדות פילסו את דרכן בתוך הוואדי היבש בדממה כמעט מוחלטת. באופק פינו כבר שמי הערב האדומים את מקומם לגמרי, מתחלפים בשמיכתו השחורה וזרועת הכוכבים של החושך. היה זה לילה נטול ירח והאפילה המוחלטת סביבם הגבירה במאוד את אורם היוקד של הכוכבים. כך שמעבר לעובדה שהיה זה לילה מושלם להברחות, היה זה גם מחזה מרשים ביותר בעבור אלה, שהורגלו עד כה בלילות עירוניים בלבד.
אפילו פול, שבניגוד לחבריו המהופנטים, חרש כבר בקריירה הארוכה שלו, איזה מדבר לילי או שניים, התקשה להישאר אדיש למחזה. כך שבטרם פנה להביט בשעונו שוב, שטף את עיניו במופע השמימי, מנסה להיזכר במיקומם של כמה מהכוכבים שהכיר.
כשטרח לבסוף להוציא כבר את שעונו ולבדוק את השעה, הופתע לגלות, שהייתה מאוחרת בהרבה משצפה תחילה. תגלית זו תפסה אותו לגמרי לא מוכן. זאת כיוון שידע, שהמרחק אותו אמורים היו לגמוע עד לפתח הכניסה למנהרות, לא אמור היה להיות גדול במיוחד. גם אם עקב הקרבה אל הגבול, חשב, היה איזור זה שורץ סיורים, לא הייתה אמורה תנועתם להיות מושפעת מכך. על כן התקשה כעת להבין את התעקשותו של חסן לנוע באיטיות מחרידה כל כך.
חידה זו הגיעה אל פתרונה רק כעבור כעשרים דקות נוספות של רכיבה, בסופה גם נפרדו לשלום מג'מאל והגמלים.
"שם…" לחש חסן, מצביע בידו אל עבר, מה שנראה היה, כצינור ברזל עצום מימדים, שחצה את הגבול מצידו האחד אל זה האחר, נעלם בהמשך הדרך מתחת לפני האדמה.
"מה זה צריך להיות…?" תהה בתגובה פול, מנסה לעכל לאורם של הכוכבים את מה שנרמז לו.
במקום להשיב פתח חסן בהתגנבות זריזה אל עבר הצינור. מסמן להם תוך כדי תנועה לבוא גם כן בעקבותיו. הייתה זו משימה קלה, אילולי סופת החול, שהראתה סימנים ברורים של הסלמה.
בזה אחר זה חצו חמשת הנותרים, את המרחק הקצר, שהפריד בין מקום מחבואם הנוכחי, לצינור. מנסים לא רק לשמור על הכיוון, לנוכח מערבולות החול שבפניהם, כאם גם לנחש לאן וכיצד יכול היה חסן להעלם.
בעודם מגרדים את פדחתם במבוכה, נשמעה לפתע לחישה רפה מכיוון חלקו התחתון ביותר של הצינור.
"פססס….לכאן…" לחש לעברם חסן, קולו גובר אך בקושי על אוושתה הטורדנית של הרוח, מכריח אותם לכרוע על ברכיהם.
כעת, משעשו זאת, יכלו לראשונה להבחין גם בחור גדול, שנפער בחלקו התחתון והמוסתר מן העין של הברזל, שנשק כמעט אל החול.
בזה אחר זה זחלו אחריו פנימה, מופתעים לגלות עד כמה נדמה היה גדול החלל מבפנים.
"ברוכים הבאים לצינור הגז המצרי…" בירך אותם חסן בחגיגיות.
פרצופו המשופם והמחייך, מופיע לרגע, לאורה של המצית שבידו ואז שוב נעלם.
"אתה בטוח שכדאי לעשן כאן…" תרגם טייגר למילים, את מחשבותיהם המבוהלות של שאר חבריו.
פרצופו של חסן הופיע לרגע קצר שוב, עת שאף את הטבק פנימה. "אין לכם שום סיבה לדאגה." פתח, נבלע שוב אל תוך החשיכה. "מאז נפילת שלטונו של מובארק לא זרם בצינור הזה אפילו מטר מעוקב אחד של גז. קיני טרור של אל-קעידה דאגו לפוצץ אותו בכמה וכמה מקומות, כדי לוודא שהאינטרסים הכלכליים של מצרים יתנתקו מטבורה של מדינת ישראל. גם שם יודעים היטב, שבמקום שבני האדם מזהים פוטנציאל כלכלי, שום פסוק בקוראן לא ישכנע אותם להעלים ממנו עין…כך שקשה אומנם לומר שהזרימה פסקה בו מאז…אבל גז…לא עבר כאן כבר כמה וכמה חודשים"
בעודם מושכים את ציודם פנימה, שמחו לגלות שכאן, בתוך קיבת הברזל, פסקו גרגרי החול לפחות מלהטריד את עיניהם.
"מה קרה למנהרות ההברחה הישנות והטובות…" תהה פול, לאחר כמה דקות נוספות בהן המתינו עד שג'מאל יסיים להכניס את אחרון שקי היוטה פנימה.
"חלקן קרסו, אחרות נסתמו בידי המצרים…ואלה שנותרו פתוחות מושכות בדרך כלל קצת יותר מידי תשומת לב מהצד השני…במיוחד בימים כאלה, בהן אמצעי לחימה זורמים לכאן מהמפרץ הפרסי ומסודאן בקצב רצחני, עדיף שלא להסתכן בתפיסה של שירותי הביטחון הישראלים" הסביר חסן בסבלנות.
פול התרצה. היו לו ספקות משלו בקשר לבחירות, שעשה בעבורם גדעון, אך לאור הנסיבות המיוחדות יתכן והיו מיותרות.
כמה שניות אחר-כך כבר החלו בתנועה קדימה. מגלים עד כמה קטן התענוג הכרוך בזחילה על הברכיים בתוך צינור העשוי ברזל. מלבד העובדה שמגע החומר הקשיח כאב בעצמות בירכיהם, לכד גוף המתכת היטב גם את הטמפרטורה המקפיאה שבחוץ.
לשמחתם הייתה הכניסה אל הצינור צמודה מאוד לגדר הגבול, לאכזבתם הייתה היציאה ממנו רחוקה מעט יותר, ונמתחה על פני קצת פחות משני קילומטרים שלמים.
משחילצו את עצמם לבסוף, דרך החור שנפער בצינור מצידו השני של הגבול, יכול היה חסן להיות מרוצה מהרגיל. זאת כיוון שאפילו דמי מעבר כלשהם לא נאלצו הפעם לשלם.
"מוזר" הייתה המילה בה השתמש, לתאר את המצב, שרחוק היה מלהדאיג אותו, אך בהחלט סימל כי משהו יוצא דופן מתרחש.
לאחר שווידא כי אין מדובר במערב, שמטרתו לשדוד את הסחורה שברשותם, חילץ בעזרת בנו את צרור השקים החוצה. מצב רוחו נראה מרומם למרות, ואולי אף בגלל, שסופת החול בחוץ לא גילתה עדין כל סימנים של דעיכה.
"אנחנו נמשיך מכאן מערבה…" פנה לעברו של פול, שעסוק היה, כמו שאר חבריו, בחילוץ עצמותיו ובחיכוך כפות ידיו הקפואות האחת בשנייה. כמה מטרים מהמקום בו יצאו המתינו לו כבר ארבע גמלים מקומיים. "לכם אני ממליץ לנוע דווקא דרומה בחסות הסופה…ככל שתתרחקו מהגבול כך תחסכו לעצמכם מפגשים עם אורחים בלתי רצויים, כאלה שעשויים לחפש כאן הזדמנויות מסוגים שונים"
פול סירב להתווכח.
היה זה זמן של פרידות ואלכסנדרה ניגשה על מנת להודות לחסן אישית, על שעמד במילתו.
"כאן במדבר אין לך הרבה נכסים מלבד המילה שלך…" השיב לה הלה בחיוך, מרוצה מהשליטה המרשימה, שהפגינה בשפה הערבית.
"ובכול זאת…גם כאן כפי שהבנתי..מעטים האנשים השומרים על הנכס הזה מכול משמר…" השיבה.
חסן תחב את ידו עמוק אל תוך כיסו, שולף מתוכו מצית קטנה.
"רציתי לתת לך את זה" אמר, סוגר את כף ידה על המצית, "אף פעם אי אפשר לדעת מתי תמצאי לזה שימוש"
"יש לך אחת נוספת…?" תהתה.
"גם ככה שתיים מנשותיי טוענות שאני חייב להפסיק לעשן…" צחק, מסיט מעט את שיער הבלונד שלראשה, שהתבדר ברוח החזקה, על מנת לחזות פעם נוספת ואחרונה בזיו פניה המושלמות.
אריק, שהבחין בהסתודדות של השניים, פזל לעברם בחמיצות, מנסה לעקור בעזרת רגלו הימנית שיח קוצני ועקשן שורשים.
"נסי לחלוק איתו גם קצת מחוכמת המדבר שלך" הוסיף חסן באבהיות, בטרם נפרד ממנה סופית.
"רוח בלד אל באחר…" צחקה אלכס, נושקת לו קלות על לחיו מכוסת הזיפים, "…לך רצף את הים…."

כעת, משהחלה שיירת הגמלים הקטנה שוב את תנועתה, החליט פול שהגיע השעה להחליף כמה מילים בארבע עיניים עם המבריח, כך, שבנצלו רגע בו היה ארבעת חבריו עסוקים, הצטרף במשך כמה דקות צעידה אל טור הגמלים המתרחק.
בטרם דיבר, וידא כי הרוח נושאת את קולו בכיוון ההפוך מזה בו עמדו חבריהם.
"תהיתי אם מאז שנפרדנו הספקת להחליף מילה עם גדעון…" פתח פול, מקווה שלאור ההתפתחויות שהובילו למנוסתם, חמק עד כה מידע חשוב זה מזיכרונו.
ואכן למשמע שאלתו של פול נפערו עיניו הצרות של חסן, ששמח על שעלה הנושא בטרם נפרדו דרכיהם. "איך יכולתי לשכוח!" צהל. מקפיד להנמיך מיד את קולו, כיוון שהבין שבכוונתו כפי הנראה של פול, לשמור את המידע לעצמו. "גדעון אכן התקשר אלי מוקדם יותר כשהיינו בשוק…וביקש שאמסור לך משהו."
בעודו מדבר שלף פיסת ניר קטנה, שהוטמנה בכיסו מבעוד מועד. "רשמתי את זה כדי שלא אשכח…אני חושב שמדובר בכתובת כלשהי…" הוסיף. מעיף מבט לאחור אל עבר נהרות הגמלים, שהחלו לגלות סימנים ברורים של חוסר סבלנות.
פול נטל את הפתק הקטן , מעיף בו מבט קצר ואז תוחב אותו עמוק אל תוך כיס מכנסיו. ידו נשלחה קדימה על מנת ללחוץ בחום את ידו המושטת של חסן. הלה אחז בה ומשך את גופו של פול המופתע פנימה אל תוך חיבוק. טופח בהגינות על גבו.
"שמור עליהם טוב טוב…" לחש אל תוך אוזנו. דבריו מתערבלים עם הרוח.
פול הנהן, נפרד מעט מאחיזתו של חסן, על מנת להישיר מבט אל תוך עיניו. "אני חושב שיש לנו חוב קטן שעלי לפרוע…" פתח, מכניס את כף ידו אל תוך כיס חולצתו, אך חסן עצר אותו.
מניח את ידו שלו, על גבי זו של פול, אמר בחיוך רפה "אם רק היית יודע כמה שווה הסחורה בתוך שקי היוטה האלה ודאי היית גם מבין איזה עלבון עמדת להציע לי…" צחק, סוטר קלות על לחיו חברו, ומתרחק חזרה אל עבר הגמלים.
פול נותר כעת שוב לבדו. יד אחת מיששה קלות את דף הניר שבכיסו, השנייה הונחה מעל למצחו על מנת להסיט מעט את גרגרי החול שבעיניו. כשפתח לבסוף, בחסות סופת החול הכבדה, בריצה מהירה לכיוון מערב, היה סמוך ובטוח בדבר אחד בלבד, שעושה הוא את הדבר הנכון.

פרק 31

יוני פיהק בהפגנתיות. הוא אחז את הפנס בשמאל מעביר אותו לימין ואז שוב חזרה לשמאל. הוא היה רעב הוא היה עייף אך מעל לכל היה כעת מבולבל.
"שאמזוג לך גם עוד כוס קפה?" תהה ברק. מקרב את זו שלו אל שפתיו, מתפלא לגלות, שטמפרטורה בה נשמר הנוזל בתוך התרמוס, הייתה עדין ראויה לשתייה.
"אני חושב שאוותר…" סרב בנימוס, סוגר את חלון המכונית ומשעין את זווית המושב לאחור. "אם אני אשתה עוד כוס אחת אני חושש שאתחיל לפרכס…"
ברק חייך בהבנה. כל כך הרבה קרה מאז הייתה אמורה להסתיים רשמית משמרתם, שכשניסה כעת לשחזר בעצמו את השתלשלות העיניים לאחור, התקשה אפילו לעשות סדר כרונולוגי בפרטים. לאחר שתיקה קצרה, במהלכה סירבה מתקפת הקופאין להניח לו לצלול גם כן אל תוך מרק העייפות שלו, פנה אל הנושא אותו הצליח להדחיק לגמרי עד כה בלהט ההתרחשויות.
"איך אתה חושב שיסתיים הבלגן עם האיראנים?" שאל. פותח את החלון בצד שלו עד הסוף.
יוני שתק. בחסות שתיקתו הבחין, שלראשונה מזה מספר רב כל כך של שעות, חזר לפרקים השקט לשרור במורדות הר גריזים. פה ושם נשמעו עוד הדיו של כוח חילוץ כזה או אחר, שפעל במעמקי ההר. "ברע" השיב לבסוף, משהבחין בציפייה עתירת הקפאין של חברו. מושך את כתפיו לאחור, תהה עד כמה יחשב הדבר כפגיעה בגבריותו אם יתכסה כעת במעיל שלו.
"מי לדעתך ימצמץ ראשון?" הקשה שוב ברק.
"אנא הערף??" פיהק יוני. משפשף את עיניו בחוזקה. "… אני אישית כבר ממצמץ בלי הפסקה…"
ברק הרים ידיים. שיחה מהסוג הזה יכול היה לנהל גם עם התרמוס שלו. התרמוס שלו לפחות ידע לא ינסה להתחכם. אפילו את הדיסק האהוב של בוב דילן, זה שהקפיד לקחת איתו לכל מקום וששמר בעבר על שפיותו במקרים רבים מספור, כבר היה עייף מכדי לשמוע. על כן שקע מעט לאחור בכיסאו, חוזר להתעמקות הישנה והמוכרת בשאלה, מתי לעזאזל יבואו כבר להחליף אותם.
"ינשוף כאן קודקוד ברקת" נשמעה לפתע קריאה רפה בקשר.
"ינשוף זה אנחנו…" ציין יוני בפיהוק נוסף. עיניו כבר עצומות לגמרי.
ברק הנהן לחיוב. שמח על ההזדמנות לנהל שיחה עם מישהו, שהוא לא בהגדרתו המילונית מתקן לשמירת חומו של קפה. הוא נטל את מכשיר הקשר, שואל את עצמו בתוך, כך מה גרם למנהל יחידת החילוץ לפנות דווקא אליהם, דווקא עכשיו.
"קודקוד כאן ינשוף…רות עבור"
"זאת בטח טעות" אמר יוני, בתקווה שהוא צודק.
כמה שניות חלפו בדממת אלחוט, במהלכן משך יוני את המעיל, שכיסה אותו, גבוהה עד סנטרו.
"אמרתי לך…טעות…"
ברק כבר עמד להחזיר את מכשיר הקשר למקומו, כשלפתע נשמע הקול מהצד השני שוב. בפעם הזאת היה חזק ונחוש בהרבה מקודם.
"ינשוף כאן קודקוד ברקת אני מבין שברשותכם רכב פינוי…"
"חיובי עבור…"
"יש לנו כאן פצוע אחד קשה לפינוי דחוף להדסה עין-כרם"
"פצוע קשה??" התמתח ברק בפליאה במקומו, "חשבתי שהמקום קרס מהפיצוץ פנימה. ככה שאפילו את הגופות כמעט בלתי אפשרי לחלץ…"
במקום להשיב נשמע מפיו של יוני חרחור קטן, שהעיד כי לפחות רצונית עבר כבר למצב שינה.
ברק התניע את הג'יפ.
"כדאי שתתעורר קאובוי" פנה לעברו של יוני, מרוקן את שארית בקבוק המים המינראלים שבידו, על גבי ראשו ההמום של חברו.
רגע אחד עוד שכב שם רגוע, מכוסה במעיל הצה"לי. בשני כבר הזדקף. ראשו נוטף מפלי מים קטנים.
"אני יהרוג אותך!" צווח. שולח את ידיו על מנת לחפש אחר סימן כלשהו לצווארו של ברק.
"אתה מוכן בבקשה להרוג אותי רק אחרי שנפנה את הבחור להדסה…" אמר, הודף בקושי רב את ידיו הנחושות מכיוון צווארו.
בעודם מתגוששים, נצפו כעת מבעד לשמשת הרכב ארבעה חיילים נושאים על גבי אלונקה דמות מכוסה ומדממת. דמות זו הייתה מלווה גם במפקד יחידת החילוץ.
בעוד הארבעה מכניסים את האלונקה מאחור אל תוך הג'יפ, ניגש מפקד הכוח על מנת להחליף כמה מילים עם הנהג.
"מדובר כפי הנראה באישיות בעלת פרופיל גבוהה…" פתח. בוחן מבעד לחלון הרכב את שערו הרטוב של שותפו. "גורם מתאים במוסד יקבל את פניכם בכניסה לבית החולים"
"מצבו של הפצוע?" תהה ברק.
"נראה קריטי אך יציב….הוא אפילו מתקשר כשהוא בהכרה…" השיב. מחיש באנשיו לטרוק כבר את דלתות הרכב מאחור. "אם יאבד שוב את ההכרה תמסור בבקשה לבחור מהמוסד, שכשהוא היה ער, הוא לא הפסיק למלמל מילה אחת…" הוא הוסיף. מקבל את הסימן מאנשיו שניתן וכדאי לצאת כבר לדרך.
"והיא?" תהה יוני. שערו הרטוב נוזל עדין במורד פניו הלאות.
"סאו-פאולו!" השיב המפקד.
לנוכח דבריו האחרונים הנהן ברק בהבנה. גופו מתודלק הקפאין סחט את דוושת הגז בעוצמה.
* * *
כמה זמן נשבה הסופה איש מבין ארבעת החברים לא ממש ידע. שעונים לא היו להם ואת אומדנו של הזמן איבדו ככל שהתקדם לו הלילה. בתחילה עוד עמדו בחסותו של הצינור, מקום בו נטשו אותם פול והמבריח. אך עם התגבר הרוחות הפכה שהותם שם לסיוט מתמשך ואת מערבולות החול הסמיכות ממטרד לסכנת חיים של ממש.
כעת שב גם אריק מגיחה נוספת בעקבותיו של פול, פניו מכוסות החולצה התקדמו אך בקושי מבעד לוילון הגרגרים המעיק.
"פשוט נעלם…" צעק, מנסה נואשות לגבור על שאון המערבולת, "כאילו בלעה אותו האדמה…"
צ'ן ניסה לומר משהו, אך כמות החול שבלע הקשתה עליו להרים את קולו. לאחר התלבטות קלה ונטולת התנגדויות הוחלט פה אחד לזחול חזרה אל תוך קרבי המתכת של צינור הגז.
"אני חושש שאיבדנו את פול…" חזר אריק על דבריו, יורק החוצה חול.
"מה זאת אומרת איבדנו…" תהתה אלכסנדרה, שנראתה הנסערת ביותר מבין הארבעה. אוחזת במצית הקטנה, שהעניק לה חסן, על מנת לנסות ולבחון בחשיכה גם את הבעות פניהם של חבריה.
אריק נשא את ידיו באוויר בחוסר אונים, הופך בעצמו באותה השאלה. הוא ניסה לשחזר לאחור רמזים כלשהם שיכול היה לדלות משיחותיהם האחרונות, אך דבר לא עלה בחכתו.
"יכול להיות שפול פשוט נטש אותנו…" העלה צ'ן את האפשרות, שנראתה לפתע כסבירה ביותר.
"עד כמה שזה נשמע הזוי זוהי כפי הנראה עובדה…השאלה היא מדוע הוא בחר לעשות זאת…" השיבה אלכסנדרה. לוחצת שוב על כפתור הצתת המצית על מנת ללמוד מעט אודות תגובותיהם של האחרים. בעשותה כן ניסתה לשחזר לאחור את התגלגלות העניינים מהרגע בו פגשה לראשונה את פול בברצלונה ועד עתה.
"יש למישהו סיבה לחשוד שפול בגד בנו?" שאל טייגר ראשון את שאלת מיליון הדולר.
בחסות הלהבה הקטנה יכלו שלושת האחרים להבחין, כיצד נעץ אריק את עיניו בשאלה בפניה המוארות של אלכסנדרה.
אלכסנדרה מצידה, שהבחינה בתשומת הלב שמשכה, עזבה כעת את לחצן המצית מניחה לחשיכה לחזור ולהשתלט על הצינור.
לאחר שתיקה קצרה, במהלכה כל שנשמע הייתה הרוח המייבבת בחוץ, היה זה טייגר, שחזר ראשון לדבר "יש משהו שאת רוצה לשתף אותנו בו…" חקר בחסות החשיכה.
היא היססה עדין. תחושת בטן אומנם הייתה לה, אך עובדות מוצקות לבסס אותה, חסרו לה עדין. כשחזרה לדבר בחרה לדבוק דווקא בנתיב העובדות. "…שום דבר מבוסס האמת…" התנצלה, "בכול מקרה אני סבורה שזה לא ממש משנה. פול פשוט איננו ואנחנו צריכים להחליט איך אנחנו, ארבעתנו, מתקדמים מכאן."
השאלה המרכזית שהעסיקה אותה, ככל שהפכה בסוגיה הייתה, עד כמה באמת היטיבה להכיר את פול.
"מתקדמים לאן?" תהה באפילה קולו של צ'ן, מופתע מעט מהדבקות במשימה, שגילתה עדין, לנוכח מצבם המעורפל.
"שאלה מצוינת…" הוסיף טייגר בקול מעט מיואש. בניגוד לביטחון אותו הפגינה אלכסנדרה, כעת משנותרו ללא דמותו הכריזמטית של פול, אפילו הבחירה לנטוש את דמותו הרודנית של וינס נראתה לו לפתע שגויה מעט.
"אני מניחה שבעקבות האבנים…" אמרה אלכסנדרה. בקול מעט מהוסס.
"את מניחה…?" התפרץ אריק, שמצא כעת סיבה נוספת לכעוס עליה, תבוסתנות. "אני לא יודע מה איתכם אבל אני לא מתכוון להרים כאן ידיים רק בגלל שאדון לינוקס הנכבד החליט להמשיך לו בדרכו…איתכם או בלעדיכם אני ממשיך על מנת לסיים את מה שהתחלנו…"
למשמע המתקפה האישית בלעה אלכסנדרה את רוקה. מבינה שחלקה כוון אומנם לסוגיית המשך המרדף שעל הפרק, אך חלקה הארי נגע דווקא ליחסים האישיים שבינו לבינה.
"יש לך לא מעט חוצפה" נכנס לבסוף טייגר, אל תוך הוואקום שבשתיקה. "אנחנו בסיפור הזה יחד גם אם תנסה עכשיו לטעון אחרת…כל אחד ואחד מאיתנו בחר להשאיר מאחור לא רק את הקריירה שלו באינטרפול אלה גם הספיק לסכן את החיים שלו יותר מפעם אחת בעשרים וארבע השעות האחרונות…אז אל תדבר אלינו בבקשה מילים גבוהות על מחויבות למשימה…איך שלא תהפוך את זה זו לא רק הסירה שלך… המינימום שאתה יכול לעשות, רגע לפני שאתה קופץ מהסיפון ושוחה לבד אל החוף, זה להניח שכולנו נבוא בשחייה בעקבותיך…"
גם מבעד למסך האפילה יכול היה טייגר להרגיש, כיצד בתגובה לנאומו הקצר והבומבסטי נושם קודם כל אריק לרווחה. כל שנותר לו לתהות היה, מדוע החיבוק שבא בעקבות הנאום נפל דווקא על זרועותיו של צ'ן, שעמד לשמאלו.
פרץ הצחוק, שהתגלגל אחר כך, פעל כבמטה קסם להפגת המתח הרב, ששרר ביניהם.
"יופי של אחוות גברים פתחתם לנו שם…" צחקה אלכסנדרה. חושפת לאורה של המצית את פועלם של השלושה. "אם גמרתם להתחבק האחד עם השני אולי כדאי שנתחיל לדבר על תוכנית…" אמרה, קורעת פיסה גדולה משולי הבד שלבשה, על מנת להצית אש מעט יותר יציבה.
צ'ן, שהבין את הרמז, טיפס החוצה מהצינור חוזר כעבור מספר קטן של דקות, גורר אחריו ערימה של זרדים יבשים.
"אם להיות כנה אני עדין מתקשה לעכל את המחשבה שפול נטש אותנו…" פתח טייגר משהתכנסו כעת שוב על מנת לדון בהמשך דרכם.
עכשיו, משהצטופפו סביב המדורה הקטנה, יכלו סוף סוף לא רק להתחמם מעט, כאם גם להבחין שוב בפניהם של שאר חבריהם לשיחה.
"…אולי הוא עשה את זה כי הוא לא רצה לגרור אותנו לתוך מה שזיהה כהתאבדות מוחלטת…" ניסתה אלכסנדרה להפוך כיוון מחשבה.
"גם אם עשה זאת מתוך בגידה, או דווקא מתוך דאגה הרואית לשלומנו, היה חייב להיות לו מידע כלשהו, כזה שעזר לו להחליט לאן עליו להמשיך מכאן… " ציין אריק, מתקשה עדין להאמין שחברו מסוגל היה לבגוד בהם.
"מידע כזה יכול היה להגיע רק דרך חסן…ועכשיו גם הוא איננו…." שיתף אותם צ'ן במובן מאליו, "…לא נותרה לנו ברירה אלה להשיג שוב את גדעון ולקבל ממנו גם כן את המידע שחסר לנו…"
אלכסנדרה הנהנה בהסכמה. "אני מניחה שהיות ובצעד הבא נזדקק ודאי לתעבורה החוצה ממצרים כדאי, שבתור התחלה לפחות, נתקדם במהירות האפשרית לכיוונה של קהיר."
"יש למישהו התנגדות לרעיון…?" תהה טייגר, צופה באריק ממלא פיו מים, אך בולע כמויות גדולות למדי של רוק.
לא שמצא באותו הרגע כל פסול בהצעתה, פשוט עצם היוזמה שלקחה, יחד עם כמעט כל דבר אחר שעשתה באותו הרגע, פשוט הוציא אותו מדעתו.

כמה דקות אחר כך כבר היו הארבעה שוב בחוץ. חולצות מכסות את פניהם, כוכב הצפון מכווין את דרכם. בראש צעדה אלכסנדרה, בעקבותיה צעדו טייגר וצ'ן ובמאסף השתרך לו אריק. גורר אחריו, בתוך מזחלת חול מאולתרת, את שארית ציודם.
עכשיו, משהחלו בתנועה אחריה, יכלה אט אט לחוש אלכס גם את כובד משקלה של האחריות הרובצת לכתפיה. פורעת חוק הייתה, בארץ זרה, רודפת אחר רוחות רפאים של ממש. איש לא הכין אותה לתפקיד ואיש גם לא ממש משך אותה אליו. אך לאור האלטרנטיבות שהעמידה החבורה הקטנה, ברירה של ממש לא הייתה לה. אריק היה חסר ניסיון, צ'ן חסר בגרות ראויה וטייגר חסר את שניהם.
בניגוד לשניים האחרונים, שקיבלו את בחירתה להנהיג דווקא בהקלה, סירב אריק לגלות סימן להשלמה עם המצב. בתחילה העיבה עובדה זו על בטחונה, אך ככל שהעמיקו אל תוך המדבר כך התגברה אצלה גם התחושה שהייתה לכך משמעות מועטה. גם אם היה מקבל בהכנעה את תפקידה לא הייתה חשה כעת, שנעליו הגדולות של פול, אליהם הוצנחה, קטנו ולו במידה אחת לרפואה.
סופת החול מצידה לא גילתה גם היא עדין כל סימנים של דעיכה. אך בעוד אליה החלו כבר לגלות סימנים של הסתגלות, היו אלה הקולות החדשים, שהחלו להגיעו לאוזניהם כעבור כשעה של צעידה, שהטרידו את מנוחתם באמת.
"שמעתם את זה שוב..??" שאלה אלכס את צ'ן. מנצלת ולו לרגע את הקרבה אל גבו התמיר כדי לתפוס מעט מחסה מן הרוח.
"זאבים…." השיב צ'ן, מנסה לאמוד את המרחק אל הקולות, שנדמה היה שהלך והצטמצם עכשיו במהירות גבוהה.
אריק, שצבר מעט פיגור מהשלישייה, הפנה כעת גם הוא את מבטו לאחור. חש באיום המתקרב אל גבו.
"ואני לתומי חשבתי עד כה שזאבים חוששים מבני אדם…" ציינה אלכסנדרה, מאטה מעט את הקצב, על מנת שיוכל אריק לסגור את הפער.
"כנראה שזה תלוי…." השיב צ'ן.
"תלוי במה??" תהתה.
צ'ן משך בתגובה את כתפיו לאחור.
כמה שניות של שקט הפכו בסופו של דבר לדקות, במהלכן היה קל אפילו לטעות שהסכנה שבעקבותיהם חלפה. היה זה כמובן שקט משקר. כיוון שהייתה זו סופת החול, שנשאה את היללות בכיוון ההפוך מאוזניהם.
"כמה יש שם לדעתכם…??" תהה טייגר, כששבו הקולות לילל באוזניהם, דורך בתגובה את נשקו.
"זה באמת משנה…?" השיב צ'ן.
"היות ולי נשארה מחסנית אחת באקדח…כן אני חושב שזה משנה…"
"מה איתך צ'ן…" שאל אריק, שהצליח בינתיים להדביק את הפער מחבריו.
"לי יש עוד מחסנית אחת רזרבית…אבל אני לא בטוח, שבמצב הראות הנוכחי, נספיק אפילו לירות לפני שהשיניים שלהם ינעצו בבשר שלנו" השיב, שולף את אקדחו כדי לשחרר את הנצרה.
בעודו עושה כאן נשמעה מאחוריהם יללה מקפיאת דם, כזו שהבהירה להם, שלפחות זאב אחד, נמצא באותו הרגע במרחק של כמה עשרות צעדים בודדים מהם.
"אנחנו חייבים לתפוס מחסה איפשהו…." הציע אריק. מנסה לאמוד לאורם של הכוכבים ובחסות מערבולות החול, את מגוון האפשרויות האפסי, שניצבו בכול זאת בפניהם.
ברקע נשמעה תשובתם המייללת של לפחות חמישה זאבים נוספים.
כעת הופנו גם מבטיהם של השלושה הנותרים בניסיון עקר ללמוד אודות מחסות אפשריים.
"אני חושש שאנחנו כבר לגמרי מוקפים…" ציין טייגר, מניף את האקדח שברשותו לצדדים, בעיוורון מוחלט.
"אני לא מצליח לראות כלום בסופה הזו!" קילל אריק בכעס.
היה זה גם הרגע בו זינק הזאב הראשון לעברם.
"שם!" צעקה אלכס, לנוכח צמד כפות רגליו המונפות של הזאב, שריחפו מעל לראשו של צ'ן.
ירייה פילחה את חלל האוויר, מסיטה את כיוון מעופו אל תוך הקרקע.
יללת כאב, מלווה בנהמות של כעס, הדהדה לעברם מן החול. הזאב שנורה נפגע, אך נפצע ברגלו בלבד. כעת כבר זינק זאב שני לעברם מתוך האפילה, נוחת היישר על גבו המופתע של אריק, שנאבק על מנת להישאר במצב עמידה.
טפריו החדים חדרו בקלות מבעד ליריעת הבד הדקה, שכיסתה את כתפו, מבתרים את בשרו.
הלה נאנק בכאב אך פעל בזריזות. הוא הנמיך את פלג גופו העליון לכיוון הקרקע הופך את גופו השעיר של הזאב היישר על גבו. כשצלל זה אל תוך החול, ריתק אותו בכוח אל הקרקע, אוחז את צמד מלתעותיו המריירות ומונע מהם בכוח מלהיסגר.
הבל פיו צמא הדם של הזאב מילא את נחיריו ואת ריאותיו המתנשמות עד כלות. רגע אחד עוד נאבק בכפות ידיו של אריק, בשני כבר פגשה רגלו הבועטת של טייגר את ראשו המופתע, מבקעת את מפרקתו.
אריק נשם לרווחה. אך היה זה ניצחון מתוק וקצר באותה המידה. כיוון שאז, זינק היישר מן החול, הזאב הראשון, היישר אל תוך פניו המתנשפות של אריק.
טייגר ירה שוב. הפעם מטווח אפס. כדורו חדר מבעד לגופו המזנק של הזאב ויצא מעברו השני של פרוותו. כשעשה הלה את דרכו האחרונה אל החול, הבין אריק, שנחלץ זו הפעם השנייה, בשן ועין.
רגע של הפוגה משקרת ליווה אותם, במהלכו נצמדה החבורה הקטנה האחד לגבו של השני. אלכס ניצלה אותה כדי לתלוש את ענפיו של שיח מדברי, בעוד אריק מנגב את הדם הרב, שניגר מהשריטות העמוקות שבפניו.
הסיבה בגינה בחרו לתקוף דווקא אותו נבעה כפי הנראה מגודלו הפיזי ביחס לחבריו. מה שהקנה לו כפי הנראה, בעיני הזאבים לפחות, מעמד של מנהיג.
בעודם מחכים בציפייה דרוכה לזינוק הבא, יכלו לחוש לראשונה בכך שסופת החול החלה גם לגלות סימנים ראשונים של דעיכה. דעיכה זו הביאה אומנם הקלה לעיניהם הדואבות, אך חשפה גם באותה נשימה גם את מלוא היקפה של להקת הזאבים, שחגה סביבם בהתרסה.
לפחות תשעה פרטים שונים היו שם, רובם עבי בשר בהרבה מהצמד, שבחר לזנק לעברם ראשון.
"אתם חושבים שהעובדה ששניים מחברי הלהקה שוכבים כבר מתים לרגלנו מספקת לנו סוג של הרתעה…?" תהתה אלכסנדרה, מנסה לנחש איזה מבין הפרטים שבלהקת חושפי השיניים שלפניה, יבחר לזנק ראשון.
"זאבים הם חיות כל כך חכמות, שסביר יותר להניח שהלקח שלמדו הוא שעליהם לזנק בפעם הבאה ביחד…" השיב צ'ן, הופך בראשו את הדילמה לאן לכוון את קנהו של האקדח שברשותו, קודם.
טייגר, שהיה עסוק גם כן בעיצומה של אותה ההתלבטות ממש, בחר לבסוף שלא להחליט. משחרר יריית אזהרה באוויר.
להפתעתו ולהפתעת חבריו כעת משפסקה הרוח כמעט ליילל הייתה להד אבק השריפה השפעה מרתיעה למדי על הלהקה. הוא כבר עמד לשקול לשחרר כדור נוסף אל חלל האוויר, כשנזכר במלאי הכדורים הקטן שנותר ברשותו.
בעודו מבחין באכזבה בביטחון הנצבר חזרה בלהקת הזאבים, יכול היה גם לזהות לראשונה את מנהיגה של הלהקה, אליו הופנו בציפייה דרוכה מבטיהם של שבעת הפרטים הנותרים.
"אני אנסה לעכב אותם מעט בעזרת האש…" צעקה אלכס לעברם של צ'ן וטייגר. מציתה את השיח הקוצני שבידה. "נסו לנצל את ההשתהות שלהם כדי לפגוע במנהיג"
טייגר הנהן בהסכמה. אך בטרם הספיק לסחוט את ההדק הבין מדוע זכו להקות הזאבים בתואר של חיות צייד פיקחות במיוחד. הוא כבר עמד לכוון את אקדחו אל עבר מנהיג הלהקה, כשהבחין שחבורת הזאבים חדלה כעת מלהתבסס במקומה והחלה מקיפה אותם בתנועה מעגלית. כזו שהלכה וצברה תאוצה מרגע לרגע.
"אתה מצליח לזהות אותו?" פנה טייגר בייאוש לעברו של צ'ן, שנראה גם הוא אובד עצות לגמרי.
"אש…איזו קלישאה…" מלמלה לעצמה אלכסנדרה בעודה חגה על עקביה, מנופפת בשיח הבוער לעברם של הזאבים המנוסים, שנראו כממתינים בסבלנות עד שיכלה חומר הבערה.
עוד כמה שניות מתוחות חלפו. במהלכן התמקדו עיניהם הזוהרות בחושך של הזאבים בלהבה המרצדת בריכוז.
"תצטרכו פשוט להמר!" צעקה לעבר האוחזים באקדח, מניחה שנותרו עוד כמה שניות בלבד, עד שיכלה סופית חומר הבעירה, שעוד נותר בענף החרוך שבידה.
מנגד נדמה היה שמחול הציד עומד להגיע אל קיצו. צמד רגליו הקדמיות של אחד הזאבים נדרכו בעוצמה לאחור. בעקבותיו נדרכו גם שבעה צמדים נוספים.
אריק עצר את נשימתו.
"שעה תשע שלכם!" צרחה אלכסנדרה, מכסה את פניה לקראת הזינוק.
צמד יריות פילח את חלל האוויר, מלווה מעט אחר-כך בשתיים נוספות.
הקפיץ המורה על מחסנית ריקה ניתר באקדחו של טייגר ולאחריו גם בזה של צ'ן.
שיח מפוחם צנח כבוי, מתפורר אל תוך הקרקע החולית שלרגליה של אלכסנדרה. בעקבותיו חזרה החשיכה שוב לשלוט. מלווה באימה מעוצמת הזינוק העומד להגיע.
זה מעולם לא בא. בזה אחר זה נפוצו שארית הזאבים אל תוך האפילה, מותירים את מנהיגם הגוסס ואת חברי הרביעייה הפצועה, לנשום מעט לרווחה.

"מה הסיכויים לדעתכם שהם יחזרו?" תהה טייגר. תוחב את אקדחו נטול הכדורים חזרה אל תוך הנרתיק.
"טובים כפי הנראה מאלה שפול יחזור" השיב צ'ן, בציניות מרגיזה.
בינתיים, מחלה אלכסנדרה על כבודה, ניגשת לעברו של אריק, על מנת לבחון את השריטות העמוקות שהגירו דם במורד לחייו.
"נהיה חייבים לנקות את זה בהקדם אחרת זה יזדהם" אמרה. שופכת מעט מהמים שעוד נותרו לה במורד לחיו השמאלית.
אריק הסיט את ראשו הצידה בכאב. "אני חושב שאסתדר לבד…" אמר. פיו יורק דם.
"בבקשה" הפטירה. מגישה לעברו את הבקבוק, שעמד כמעט ריק.
דאגתה למצבו הייתה כנה, אך נעדרת הייתה סבלנות של ממש למשחקיו הילדותיים.
"ראיתם את הגודל של החיה הזאת….??" אמר צ'ן, הופך בעזרת רגליו את גופתו של מנהיג הלהקה.
"אכן חיה מרשימה…" הסכים טייגר, מחטט בתוך אחד הארגזים, שגרר אחריהם אריק, שולף מתוכו כמה מטעני צינור זעירים. "אם הם בכול זאת יחליטו לחזור חשוב שנהיה מוכנים…"
"ספק אם יהיה בכך צורך…" אמרה אלכסנדרה, מצביעה אל עבר קבוצת צפופה של אורות, שנגלו מבעד לאחת הדיונות, במקביל לשקיעתו של החול.
"בדואים…?" תהה צ'ן.
"זה משנה?" השיב טייגר בשאלה משלו.
"אני מניח שלא…"
"אם ככה כדאי שנתחיל להתקדם" האיצה בהם.
טייגר סגר את הארגז, תוחב בכול זאת כמה מטענים בודדים אל תוך כיסו. "משום מה נראה לי שאנחנו עוד נתגעגע אל הזאבים…" ציין ביובש. בטרם החלו הארבעה שוב לצעוד.
הם כבר החלו לשרך את דרכם, שהתבהרה במהירות עם שוך סופת החול, כשלפתע עצרה אלכסנדרה במקומה, מטה את אוזנה אל עבר שיח קוצני גדול.
"שמעתם את זה…??" תהתה.
"שמענו מה..?" תמה טייגר, בעודה ניגשת אל תוך השיח, שולה ממעמקיו מה שנראה היה כגור זאבים קטן.
"זה יכול להסביר לפחות חלק מהתוקפנות שלהם…" אמרה מלטפת את הגור הקטן, שגרגר אליה חזרה, תוחב את ראשו הקטן בינות לקפלי חולצתה.
"ראיתם פעם משהו יותר חמוד מזה?" שאלה, מחככת את ראשה הזהוב בזה האפור שלו.
"כדאי שנתחיל לזוז…אם הוא נשאר כאן אנחנו יכולים להיות בטוחים שהם יחזרו…" הפטיר אריק.
"ואם הייתה זו אימא שלו זו שירינו בה עכשיו?" שאלה, מניחה את כדור הפרווה חזרה על גבי הקרקע החולית.
אריק שתק. מתחיל להתקדם שוב אל עבר האורות המנצנצים.
"להתראות גור קטן…" נישקה אלכס את האוויר, מותירה את הזאב הקטן מאחוריה.
הם גררו את רגליהם בחול, מקווים שהלילה הזה, יגיע כבר אל קיצו. עייפים היו באותו הרגע, מבולבלים וחסרי ביטחון, אך מאוחדים בדבר אחד, שהגרוע ביותר נמצא כבר מאחוריהם.
"שמת לב שיש לנו זנב קטן…" ציין טייגר כעבור כמה דקות של צעידה.
אלכסנדרה הנהנה חזרה. רחמיה נכמרו על הגור הקטן, שזה עתה נתייתם.
"אני לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב לתת לו לעקוב אחרינו…" ציין אריק ביובש, "בגללו עוד נמצא את להקת הזאבים רודפת אחרינו שוב…"
"אתה מוכן להיות קצת פחות דרמטי…לא נראה לי שהם יעזו לנסות משהו נוסף אחרי ששלחנו את המנהיג שלהם לעזאזל…הוא בסך הכול מחפש לעצמו אימא חדשה וכנראה שאלכס נראית לו כמו מועמדת מתאימה…" השיב טייגר.
"מתאימה למה…" סינן אריק, מקווה שדבריו הנרגנים הגיעו עד לאוזניה.

מרחק כמה קילומטרים בודדים משם יכולה הייתה כבר הדמות הבודדת להבחין במימיו המבריקים של הים התיכון, בהם השתקפו חזרה אורם הבוהק של הכוכבים. עיניה שרפו מן החול הרב שנקלע בם, אך רגליה היו עדין רעננות לגמרי, כשגלשו במורד אחת הדיונות התלולות היישר אל עבר החוף.
היא נעמדה על קו המים. מניחה לקצפם הרך של הגלים לחפור בעדינות מתחת לנעליה. עיניה צפו אל עבר השחר השחור, שסירב עדין בעקשנות מלהפציע, בעוד ידה שולפת את הפתק הקטן שנטמן בשיאה של הסופה.
כשחזרה כעבור כמה דקות ותחבה את גורלה בחזרה, עמוק אל תוך כיס מכנסיה, יכולה הייתה הדמות להבחין כבר בתכונה הצוברת תאוצה מלפניה. שם קשר המזח המקומי מבחר מרשים של סירות דייג ויאכטות בגדלים ומסוגים שונים. אחת מהן, ידע, תיקח אותו חזרה עד לחופי לרנקה שבקפריסין. משם יוכל להמשיך, בקלות יתרה, אל עבר יעדו הסופי.
בטרם שירך את רגליו בעקבות גורלו, שרוי היה פול ברגשות מעורבים. מצד אחד יכול היה להיות מרוצה מכך שהטיפ הערמומי, שסיפק לגדעון בהקשר של וינס, חולל את הקסם הנדרש. מצד שני, גם כעת, משהייתה בידיו הכתובת המבוקשת של יעדו, רב היה עדין הנסתר בהרבה מהגלוי.
מי הייתה אותה אישה מסתורית שהחזיקה בחפצי המקדש, מה היו מניעיה ואת מי כללו שותפיה. אלה היו רק חלק קטן מהשאלות, שאת התשובות אליהם, יכול היה במעמד זה רק לנסות ולנחש. גם אם לא אכלסו את ליבו תקוות גדולות לעתיד, חרטות כלשהן, לגבי העבר, לא קיננו שם כלל.

פרק 32

שומר הרציף הזקן, שהופקד על מזח מספר תשע, חילץ את כריך הגבינה המוכר מתוך מעילו, מקווה שהגשם הכבד, שהחל לרדת סביב השעה חצות, יניח לו להוציא את אפו מעט החוצה, על מנת שיוכל לחזות בעלייתה המרשימה של הצוללת.
עשרים ושתיים שנים מילא את תפקידו הפשוט בנאמנות כמעט עיוורת, כזו שקנתה לו במהלך השנים את קביעותו, כמו גם את אמונה המלא של בעלת הבית. עשרים ושתיים שנים בהם ראה קצת יותר מידי. לא הכול הבין, לא הכול רצה לראות, אבל מה שכן הבין ומה שבכול זאת ראה, הספיק לו כדי שיכבד אותה, יפחד ממנה ולא יעז עד כה להמרות את פיה.
למורת רוחו לא פסק הגשם מלרדת, אפילו לרגע אחד, גם במהלך השעה הבאה. על כן התפנה, בלית-ברירה, למלאכת הכנת הכריך לפני לעיסה, מוקדם בהרבה מהרגיל.
בזו אחר זו שלה ממעמקי פרוסת הלחם את חתיכות המלפפון הדקות, שהתעקשה להכניס פנימה אשתו. היא עשתה זאת אף על פי שידעה, שהסיכוי שיאכל אותן, היה קטן אפילו מזה שידמיין את פניה כשעשו אהבה בחושך.
כה עזה הייתה סלידתו מירקות, עד שהפך מנהגה המגונה לסוג של חוזה בלתי כתוב ביניהם. היא תמשיך במחווה המיותרת, המייצגת את דאגתה האין-סופית לבריאותו והוא מצידו ימשיך לדלות את הירק, בשתיקה ממתיקת סוד.
קצת לפני השעה ארבע לפנות בוקר, פסק לבסוף הגשם מלהכות בגגות הפח המרעישים של הרציף. לא היה זה לילה קר במיוחד, אך בכול זאת רעד גופו הזקן של יורגן, אשר ידע מכול בחינה אפשרית ימים טובים בהרבה. כששלף לבסוף את אפו החוצה מתוך הסככה, יכול היה להבחין באכזבה, שהצוללות על צוותן נכנסו זה מכבר אל תוך הרציף.
כמה שניות אחר-כך כבר עצר, בסמוך אליו, רכב הלימוזינה הכסוף והארוך של בעלת הבית. מתוכה טיפס החוצה הנהג חמור הסבר, שנהג להכביר במילים במידה דומה לזו שנהג יורגן לצרוך מלפפונים.
"לילה טוב גם לך" פתח יורגן בחביבות, מגיש לעברו של הנהג כוס פלסטיק קטנה, לתוכה נמזג תה, שזה עתה חומם בשנית.
"לילה" השיב וילהלם, סוקר את מתחם הכניסה לרציף העמוס, ביסודיות רבת רושם.
אף על פי שיורגן מעולם לא הצליח לפתח שיחה עם הבחור, חיבב אותו. הפשטות בה התנהל, לצד העובדה שגם כאשר שתק עשה זאת בחן, הקנתה בו את התחושה שמתחת לקליפה הקשוחה של הבחור מסתתר לו לב ענק.
"גשם.." הפטיר וילהלם. מתעלם באלגנטיות מידו המושטת של יורגן, בה נאחזה כוס התה.
"כן היה גשום מאוד הלילה…אבל מחר לפי מה שהבנתי אמור דווקא להיות יום נאה למדי"
"יפה" השיב ביובש, מפהק אל תוך כף ידו הגדולה.
בעודם ממתינים, מעברה האחד של הגדר, דומה היה שמצידה השני הלכה התכונה וצברה כל הזמן תאוצה. מורכבת הייתה מערב רב של סבלים ומלחים, אשר פרקו והעמיסו ציוד פנימה והחוצה, מתוך צמד הצוללות שבמעגן.
"אתה חושב שהם יצאו שוב אל הים כבר מחר?"
"היום"
"עוד היום?"
"היום!"
"והגברת? אתה חושב שהיא תצא שוב איתם?"
"כן"
"אתה בטוח בזה?"
"כן"
יורגן הסיר את כובעו מגרד את פדחתו מעט. מעכל את משמעות המידע, מנסה נואשות להיזכר בדבר מה.
"אני משרת את הגבירה שלנו כמעט עשרים ושלוש שנה ואני לא מצליח לזכור תקופה בה היה המזח הזה כל כך עסוק… אתה סבור גם כן שמשהו גדול מתרחש?" אמר, מקווה, שאולי הפעם, יואיל בטובו חברו הקמצן לענות מעט יותר בהרחבה.
"גדול מאוד" השיב הלה, ברצף התחבירי הארוך ביותר שהצליח עד כה לגייס. סבר פניו נותרו חתומות.
בניגוד גמור לשוויון הנפש בו קיבל חברו לשיחה את המתרחש ברציף, מלאה את חזהו הזקן של יורגן התרגשות מהולה בפחד, גופו רעד כולו לנוכח הדילמה בה התחבט.
"קר?" שאל וילהלם, מבחין בחוסר השקט שהזדחל במעלה גופו הסמוך של חברו.
יורגן הניד בראשו לשלילה, מנסה נואשות להשתלט על התגובות הבלתי רצוניות שחולל מנגד גופו. היה שם פחד גדול, אך הייתה שם גם תחושת שליחות, מהולה באומץ מפתיע, שסירבו בתוקף להיכנע לו.
לאחר היסוס קצר נוסף, ניגש חזרה אל תוך ביתן השמירה, אורז בזריזות את שארית חפציו.
"לאן?" תהה הנהג, סבר פניו החמורות מגלה סדקים קטנים של אנושיות, דרכם ניתן היה לשמוע אפילו צל צילה של דאגה.
"אני לא יכול יותר להמשיך בזה…." אמר, "אם היא תישאל תגיד לה שהייתי חייב ללכת…תגיד לה שהרגשתי לא טוב…"
"עדיף שלא!" נדרך הנהג.
"אני יודע…" טפח יורגן על שכמו של חברו. מתפלל שהלה לא ינסה כעת גם לעצור בעדו.
מבלי להביט שוב לאחור, החיש את צעדיו ככל שהוסיף והתרחק. רגע לפני שנעלם לגמרי מן העין, הסב את מבטו המבוהל מעבר לכתפו, שמח לגלות, שוילהלם המופתע, נותר נעוץ במקומו, בזמן שהוסיף והתקדם עד שנעלם לגמרי אל תוך החשיכה.
"מסכן…" מלמל לעצמו הנהג ההמום, שנותר לעמוד כעת לגמרי לבדו.
"…אני יודע…" מלמל לעצמו חזרה יורגן בקול רפה מתוך החשיכה.

לא חלף זמן רב והשער, שהוביל אל תוך רציף מספר תשע, נפתח מעברו הפנימי. דרכו צעדו אל עבר המכונית צמד דמויות נשיות, מלוות מעט מאחוריהן, בצמד גברי נוסף. ככל שהתקרבו לעברו כך גבר תימהונו של הנהג, שסבר בשגגה ששיאו הדרמטי של הלילה, נמצא כבר הרחק מאחוריו.
"וילהלם!"
"גברתי!" השיב מיד, מתאפק שלא לנעוץ את עיניו, בהשתהות יתרה, בזיו בפניה הצעירות והיפות להפליא של הניצבת למולו.
כעבור השתהות קצרה, במהלכה השאירה אוסקרינה שורה קצרה של הוראות למנהל הרציף, נכנסו ארבעתם בשתיקה אל תוך הרכב.
וילהלם ניצל את השהות הקצרה, בטרם החלו בנסיעה, כדי לבחון שוב את פניה המושלמות של גברתו, שהשתקפו חזרה דרך המראה הקדמית של הרכב.
בעשותו כן, התקשה כעת להתעלם גם מהתליון הענק שענדה לצווארה ובמרכזו אבן החן השחורה.
הוא חש מהופנט. קפוא במקומו שמע את קולה המכושף מהדהד בתוך מעמקי ראשו.
"יורגן…?" שאלה, קולה הסמכותי חודר בנקל מבעד למסך ההפנוט בו שקע, "לא ראיתי אותו בשום מקום…"
וילהלם בלע את רוקו. המום לנוכח החולשה והבלבול שהפגין, בחר את דבריו בקפידה. "עזב לפני כמה דקות" השיב לבסוף.
"עזב??"
"כן גברתי…."
להפתעתו הרבה, לא נשמעה בעקבות תשובתו הרפה, התגובה האימפולסיבית לה ציפה.
"אם כך נצטרך להעמיד אותו, בהקדם האפשרי, על הטעות הקשה שעשה…" אמרה בשקט, מפנה את מבטה הנוקב אל עבר דמותו של השטן, שישב לשמאלה.
הלה חייך קלות ,לנוכח תשומת הלב, זקנו הקטן והמחודד ירד ועלה חליפות, בעודו מהנהן באיטיות רבת רושם לאות הבנה.
* * *
קארים סולטאן-ראגי'ב הניף את כף ידו הימנית באוויר, מחזיק אותה גבוהה מעל לראשו. אגודלו גדול המימדים, אשר הופנה בתחילה כלפי מעלה, התנדנד עכשיו לקול תשואות הקהל המשולהב לצדדים, מתהפך לבסוף בתנועה סיבובית מהירה כלפי מטה.
התהפכות זו גררה אחריה שתי תגובות מקבילות. האחת הייתה הד תשואותיו הנלהבות של הקהל והשנייה נגעה להתרחשות בזירה עצמה, סביבה היה ההמון ישוב.
שם במרכזה של הזירה, זב דם על גבי הקרקע החולית שכב לו אחרון העבדים הסודאנים, שראשו חובר עדין לכתפיו. לצדדיו היו מוטלות כבר, מזה זמן מה, גופותיהם המבותרות של אחד-עשר חבריו האומללים, שהקדימו לפגוש את גורלם ואשר נפרדו זה מכבר לשלום מקודקודם.
ראשו המחובר עדין של העלם הסודאני התנדנד עכשיו בפראות, תוך ניסיון נואש לנגוס בכף רגלו הרומסת של יריבו החמוש. הייתה זו הפעם האחרונה בה עשה גופו תנועה רצונית כלשהי. כיוון שעתה, עת התהפך האגודל למטה, הונפה גם חרב השברייה המעוקלת בידי הלוחם הבדואי, מפרידה באבחה אחת, בין צווארו מעוטר הוורידים, לסנטרו מעוטר הזקן של העלם.
"מ-ש-ע-מ-ם..!!" גנח סולטאן-ראג’יב. מתיישב חזרה בכיסאו המרופד, מתקשה לחלוק עם ההמון את ההתלהבות, שגילה לנוכח הנעשה בזירה. איש גדול מימדים היה וצניחתו חזרה אל מקום מושבו הרעידה את היציע המאולתר כולו.
סעיד, יועצו הנאמן, שעמד בסמוך לו, נאחז במעקה הגזוזטרה בכוח, למקרה ויאבד אחד החיבורים את אחיזתו והמבנה המאולתר כולו יקרוס למטה תחתיו. יציע זה נבנה במיוחד בידי אנשיו לכבוד הכינוס השנתי המסורתי של השבטים והיות וסעיד היה שותף לכל אחד מהשלבים של הקמתו, ידע שסכנת ההתמוטטות איננה תסריט סהרורי במיוחד.
"שאמזוג לך עוד קצת יין אדוני…" ניסה, מקווה שבמקום בו כשלה המציאות לספק פורקן לאדונו, יצליח טשטוש החושים לעזור במעט.
רעיון קריסת היציע נראה מלחיץ למדי כשלעצמו, אך העובדה שאדונו היה משועמם לנוכח המתרחש בזירה, מצאה אותו עצבני הרבה יותר.
הראיס אומנם הרים את כוסו בהכנעה למזיגה נוספת, אך על פניו ניכר בעליל שמכאן לא תצמח לסעיד הישועה.
"מופע מרשים במיוחד הרמת השנה סולטאן…" התרשם אחד מעשרת האורחים המכובדים, שישב ביציע הכבוד מאחוריו, זה שנועד להכיל את ישבנם של עשרת מנהיגיהם של שבטי המדבר.
סולטאן-ראג’יב נשא את מבטו כעת אל עבר קהל האספסוף הגברי, שאכלס את היציעים שמסביבו, שמח לגלות, שלכל הפחות, לא נותר ולו מושב אחד ריק לרפואה. אף על פי שהתעלם כליל מדברי החנופה הצבועים, שהורעפו עליו מכול עבר, יכול היה, בסך הכול, להיות מרוצה. במשך שנים רבות, בהם שלט אביו לפניו, לא משך כנס השבטים המסורתי כל כך הרבה עניין, כך שהרעיון, רווי-הדם שהגה יועצו, שבמרכזו החייאת קרבות הגלדיאטורים מימי האימפריה הרומאית, עשה בכול זאת את שלו. בשלושת השנים האחרונות בהם התקיים המפעל, הצליח הכנס הרדום לצבור עניין חסר תקדים בהיקפו. הדיונים האסטרטגיים, לשמם נוצר הכנס מלכתחילה, מצאו את עצמם נדחקים אומנם לקרן זווית, אך העדנה לה זכה הסולטאן עצמו בקרב נתיניו, הקנתה לו שקט תעשייתי מושלם. כזה שאפשר לו להמשיך ולשלוט במדבריות צפון אפריקה ביד רמה.
"מה יש לנו עוד להציע להם…??" חזר אל יועצו, כעבור שתיקה קצרה, במהלכה כבר הספיק למלא את כוסו פעמיים.
"זאבים אולי…?" ניסה, מקווה שכמות היין העצומה, מבצעת בעבורו את פעולת הריכוך הנדרשת.
"נדוש!" נהם לעברו חזרה בבוז.
"קרבות סכינים…?"
"מרדים…" פיהק בהפגנתיות.
"מה בדבר קרבות סכינים… עם זאבים…"
סולטאן-ראג'יב הלם בעזרת אגרופו על כס העץ המאותר. בתגובה רעד שוב המבנה הגבוהה, מעצים עוד יותר את פיק הברכיים שאחז בסעיד.
"….מה עם….מה עם…." הפך בראשו כל שילוב אפשרי בין צורת הרג אחת למשנה, דוחה אותן בזו אחר זו בייאוש.
היות וניכר היטב, שסבלנותו של אדונו הגיעה כבר לקצה גבול יכולתה, הניח סעיד, שככל שהוסיף להתלבט, כך גבר גם הסיכוי, שימצא את ישבנו שלו עצמו מאלכס לבסוף את הזירה.
בעודו חוכך במצב הביש אליו נקלע, שוקל אפילו להציע את אחת מנשותיו המבוגרות של הראיס בתור בשר שעשועים, ניגש אליו מפקד המשמר כדי ללחוש דבר מה באוזנו. למשמע החדשות המעניינות, חזר בבת אחת הדם, לזרום בורידי פניו הנפולים של סעיד.
"רבותי המכובדים!" קרא, מושך את תשומת ליבו של אחרון מנהיגי השבטים, שניצלו את ההפוגה בקרבות על מנת ללחוש מעט האחד באוזניו של השני, "כיוון שעוד מעט יעלה כבר השחר, הכנו לכבודכם הפתעה ראויה לסיום…" הכריז.
פניו המשועממות של סולטאן-ראג’יב נאורו למשמע החדשות המרנינות, כאילו זה עתה הסתבר לו שהתגלה במקנהו גמל, המסוגל לחרבן מטילים של זהב. עיניו המבריקות, אשר ננעצו בפניו שומרות הסוד של סעיד, הבהירו ליועצו היטב כי ניתנה לו הזדמנות אחת בלבד למחילה. אם יאכזב את אדונו כעת, ידע, ימצא את עצמו מרווה את החולות בדם.
הוא התקרב לאוזנו של הראיס, ממתיק את דבר הסוד.
"תכניסו אותם היישר אל תוך הזירה!" פקד הלה, כמעט ומשליך מרוב התרגשות את סעיד מעבר למעקה.
"לא תרצו לפגוש אותם אולי קודם…לשוחח איתם מעט בפרטיות…" תהה מפקד המשמר המופתע, לעברו של סעיד.
סעיד החזיר את מבטו חזרה אל עבר הסולטאן, מהרהר רגע שוב במגוון הצר של האפשרויות שניצבו בפניו כעת.
"שמעת את הראיס!" אמר, "תכניס אותם מיד אל תוך הזירה!".
מפקד כוחות המשמר ההמום הפנה את מבטו חסר האונים לצדדים, מחפש אחר מישהו נוסף שעשוי אולי להפוך את הפקודה הנחפזת שזה עתה קיבל. הוא היסס כמהה לפני שהחליט לוותר. גם אם סבר שהייתה זו החלטה לגמרי חסרת אחריות, כל שנותר לו באותו מעמד היה למלא אחר ההוראות. על כן חזר במהירות באותה הדרך בה הגיעה, על מנת להוביל את אורחיו הבלתי קרואים בדרכם האחרונה פנימה, אל תוך הזירה.

כמה עשרות מטרים משם ניסתה אלכסנדרה לנחש מה מקור הרעש הכביר, שהסעיר את גרונם של רבים כל כך בקהל. גודלו של האצטדיון המדובר, בו התנהלה ההתרחשות, היה מעט קטן מידי מכדי להכיל מגרש כדור-רגל רשמי ודפוס נהמות הקהל דמה יותר לזה המצוי בזירת אגרוף, מאשר לזירת משחקי כדור כזו או אחרת. אף על פי כן ולמרות העובדה שצרורות הירי באוויר, שנשמעו מידי פעם בפעם מעבריו השונים של המתחם, לא ממש תמכו בכך, ניסתה להאמין, שהמתרחש בזירה, היה תמים בהרבה משהיה נדמה לה.
"אולי מדובר בחתונה המונית?" ניסתה לבסוף גם בקול רם, מתקשה להאמין בעצמה לראיון הקלוש, שזה עתה הגתה, "על פי מה שהבנתי, זהו נוהג מקובל למדי בקרב הערבים, לירות באוויר במהלך החתונה…"
פזורים היו בתוך הארבעה אוהל קטן בו הושמו תחת השגחה צמודה עד אשר יוחלט מה יעלה בגורלם.
"אולי מרוצי סוסים…?" ניסה טייגר גם הוא את מזלו במשחק הניחושים. מנסה לשלוח את ידו האזוקה על מנת ללטף את גור הזאבים הקטן, שהתכרבל בתוך חולצתה של אלכסנדרה, מקלל את הרגע בו בחרו לצעוד אל עבר האורות החזקים, במקום להימנע מהם.
"קשה לי להאמין…" השיב צ'ן, מנסה לגרד את קצה אפו בעזרת אחד מהעמודים התומכים של האוהל, "נסה אתה לרוץ ישר כשמסביבך שורקים כל-כך הרבה קליעים"
"אז אולי קרבות כלבים…" ניסתה אלכסנדרה שוב, בעודה מנסה גם כן, בחוסר הצלחה, להעביר את ידיה הקשורות גם כן מאחור, תחת רגליה.
"אני מסכים איתך בנושא הקרבות אבל אם את שואלת אותי לא ראיתי שום זנב צומח בישבן של אף אחת מהגופות שראינו שגררו קודם החוצה…" אמר אריק, מושך את תשומת ליבם של שאר חבריו הקשורים.
"אל תשמעו לי כל כך מופתעים…" רטן, מרוכז כולו בנעשה מאחורי גבו. "שמועות על קרבות הגלדיאטורים, הנערכות כאן במדבר אחת לשנה, הגיעו לאינטרפול כבר לפני שנתיים אם זכרוני איננו בוגד בי… אבל המידע הזה כצפוי לא הצליח עד עכשיו לעורר שם יותר מידי עניין. היות ולא התקיימו שום הוכחות למעורבות כלשהי בקרבות של אנשים מחוץ ליבשת…"
"מה שאתה מנסה לרמוז זה שדמם של האפריקאים הפקר…" תהתה אלכס.
"מה שאני מנסה לרמוז זה שהאינטרפול משרת קודם כל את מי שמממן אותו. מה שאני אומר, ולא ברמיזה, זה שאת מכירה את המדיניות של הארגון אליו ארבעתנו משתייכים לא פחות טוב ממני…" הוסיף, מנצל את הזדמנות הפז כדי לשוב ולהתנגח מעט.
"אם תרצה לדייק אז יותר נכון לומר השתייכנו, בלשון עבר, מאשר שייכים בלשון הווה…" ציין צ'ן.
"אם מה שאתה אומר נכון אז אנחנו באמת חייבים לצאת מפה במהירות האפשרית." אמרה אלכסנדרה, נועצת את מבטה בידיהם הקשורות של שאר חבריה לצרה.
"מי שלא קשר אותנו עשה עבודה טובה יחסית…" ציין אריק, יודע היטב, שלמרות שלא הסתכלה דווקא עליו, תלתה בו כעת את מירב תקוותיה.
כעבור כמה שניות נוספות במהלכן הניע את ידיו בתנועות מעגליות קטנות מאחורי גבו נחלץ לבסוף מן החבל. הוא כבר עמד לגשת אל עבר חבריו על מנת לעזור להם כשהפתח המוביל אל האוהל הוסט הצידה. דרכו צעדו אל תוך החדר פנימה כמה דמויות חמושות ברובי סער, מלוות באותה הדמות שניהלה את העניינים מקודם, כשנפרקו הארבעה מנשקם.
"בואו אחרי" אמר, מחווה בידו החוצה.
"אפשר לשאול לאן אתה לוקח אותנו…??" תהה אריק בשם חבריו.
"מיד תראו בעצמכם" השיב הלה כמעט בצער, מקווה שבדרך נס עוד תמצא הדרך להפוך את החלטתם הנמהרת של אדוניו.

רגע אחד עוד שהו בשקט יחסי ובחושך, מובלים מעברה החיצוני של הזירה אל תוך קרביה, בשני כבר הילכו בתוך האצטדיון הענק, לאורם המסנוור של פנסי הקוורץ, ולקול תשואותיו הגואות של הקהל.
"אתם חושבים שהם קמים על רגליהם לכבודנו?" שאל צ'ן שניסה להבין את המתרחש סביבו. כתמי הדם הגדולים, שפזורים היו לרוחב הזירה, לצד נתיב גרירת הגופות, סיפקו בפניו רמז לא רע.
אריק הניח יד על מצחו, על מנת לנסות ולראות משהו מבעד לסנוור הפנסים שהלם בפניהם. משהו רע מאוד התרחש כאן וכעת היו גם הם חלק בלתי נפרד ואפילו מרכזי בהתרחשות.
"אתם חושבים על מה שאני חושבת…?" תהתה אלכס, מבחינה בצד הנתיב בו עשו את דרכם פנימה, בשרידי גפיים שונים, שהיו פזורים לרוחב הזירה.
לקול שאגות ההמון החלה מפענחת, אט אט, את פרטי הסיטואציה הביזארית אליה נקלעו בעל כורחם. קרבות הגלדיאטורים אומנם רחוקים היו מלהיכחד מהעולם, והתקיימו במחשכים בסדרי גודל כאלה ואחרים במדינות עולם שלישי, כמו גם בכמה ממרתפי בירותיה של אירופה הקלאסית. אך כאן, לא רק שרחוקה הייתה זירת הקרבות מלהתקיים בחשאי, היקף ההרג היה כפי הנראה עצום וכלל גם, משתתפים בניגוד לרצונם החופשי.
רגליה מעדו שוב בתוך החול. כל אימת שניסתה להיעמד רגע במקומה על מנת ללמוד מעט את פרטי הזירה, חשה שוב בקנהו של רובה הסער המורה לה להמשיך ולצעוד קדימה.
"אתם חושבים שזה חלק מהכנסת האורחים המפורסמת של הבדואים…" צייץ צ'ן באוזנם של חבריו. רגע אחד בטרם הורו להם השומרים שהובילו אותם לעצור.
"מה זאת אומרת! ארוחת המלכים מוגשת ברגעים אלה ממש אל השולחן… ואנחנו המנה העיקרית…" השיב טייגר.
רק כעת, מהמקום בו עמדו, יכלו להבחין גם, מבעד לאורם המסנוור של הפנסים, ביושביו של יציע הכבוד הגבוהה, תחתיו ניצבו.
"אדוני הראיס, ראשי עשרת השבטים, קהל נכבד!…." פתח סעיד, נוטל את רשות הדיבור מהכרוז, "אני רוצה להציג לפניכם… ללא כל דיחוי נוסף… את הקרב שינעל בעבורנו את הערב!"
"קלטתם את הטיפוס שיושב שם למעלה?" פתח טייגר, מתאפק שלא לפרוץ בצחוק מתגלגל לנוכח התגלית, "תהרגו אותי אם זה לא ג'בה-דה הוט ממלחמת הכוכבים!"
צ'ן, שהבחין גם הוא בטיפוס הגרוטסקי, שנראה כמו שילוב מושלם בין קרפדה לחתול הצ'שייר של עליסה, בחר לנהוג במעט פחות איפוק מחברו, פונה היישר אל עבר פניו הזחוחות של הראיס.
"אם נגלה לך היכן מסתתרת הנסיכה ליאה, אתה מבטיח לשחרר אותנו?" שאל, מנסה לגייס לשם כך את הפרצוף הרציני ביותר שהצליח.
סולטאן ראג'יב הבחין אומנם, שדבריו של הבחור הצעיר והחצוף הוטחו לעברו, אך כיוון שהבנתו באנגלית הסתכמה בחמש מילים, שלוש מתוכם קללות, לא התקרב אפילו לרדת לסוף דעתו. על כן חייך חזרה ממקום מושבו, מורה ליועצו הנלהב לסיים את דבריו.
"היישר ממעמקי הקריה בתל-אביב….היישר ממרתפי החקירות של כלא צלמון…" המשיך, מרוצה מהחיוך הלום היין של אדונו.
"על מה לכול הרוחות הם מדברים…??" לחשה אלכס אל עבר חבריה "כלא צלמון…".
"אם הייתי מבין מילה נוספת בערבית מלבד יאללה ודאי הייתי מתנדב לעזור לך…" השיב לה טייגר.
"הם טוענים שאנחנו סוכנים של המוסד או השב"כ או שניהם גם יחד…" תרגמה בעבור חבריה את שנאמר במערכת הכריזה.
אריק ההמום רצה להשיב, אך המבט הכעוס שננעץ בו מצד השומר הקרוב ביותר אליו, הבהיר לו בנחישות שמוטב שיוסיף וישתוק.
"נמצאים איתנו הערב… בתור המנה העיקרית שלכם או אולי דווקא הקינוח….ארבעה סוכנים של שירות הביטחון הישראלי שנתפסו מרגלים אחרינו במדבריות סיני!" הדהד הקול המתכתי ברחבי האצטדיון, מביא את רעם תשואות הקהל לשיאים חדשים.
"מה…???" מלמל אריק. שהבין מבעד לבליל המילים החדש מילה אחת – ישראל.
הוא נשא את מבטו סביב, מבחין כיצד נטשו אותם בינתיים השומרים, על מנת להותיר אותם לבדם בתוך זירה.
רגע של מתח חלף בשתיקה בין ארבעת החברים, במהלכו הוסיפו כל העת להשתחרר צרורות של יריות באוויר, אשר נורו ממספר רב של נשקים, מכול עבריו של היציע.
"הם מתים עליך ראיס!" לחש סעיד על אוזנו, מתענג על צליל מחיאות הכפיים, כאילו נועדו אלה לאוזניו שלו.
"גבירותי ורבותי קבלו בבקשה א-ת…ג-ו-ל-י-ת!" נהם הכרוז מנגד, מרים את ההמון כולו על רגליו.
"גול-ית…??" סינן צ'ן, בעוד השער הגדול שבקצה הזירה מתחיל להתרומם לאיטו. "רק לי מצלצל השם הזה כמו חדשות רעות במיוחד…"
"…אני מוכן להישבע ששמעתי בעבר את השם המוזר הזה" ציין טייגר, תוהה באותה ההזדמנות ממש, מה היה גדול דיו כדי שיידרש לפתוח בעבורו שער כל כך רחב.
"אולי זה בגלל שזו אחת הדמויות הכי ידועות לשמצה בספר התנ"ך…" התערבה אלכסנדרה, מוצאת את עצמה צועקת, על מנת להישמע מבעד לשאגות הקהל.
אריק קימט את מצחו, מנסה להיזכר באיזו דמות בדיוק מדובר. בינתיים סיים השער להתרומם למלוא גובהו. דרכו צעדה כעת, היישר מתוך האפילה, דמות עצומת מימדים, אשר רחוקה הייתה מלהראות אנושית. כפות רגליה היחפות צעדו ראשונות החוצה, כמעט ורומסות בדרך את צמד אנשי הזירה המבוהלים, שזה עתה ששחררו אותו.
"אלוהים אדירים!" נזעק טייגר, משהבין שכפות הרגליים האדירות היוו קדימון בלבד לפלג הגוף העליון, זה אשר כוסה בשריון קשקשים מבריק, שהחזיר היישר אל תוך פניהם המשתהות את אורם הבוהק של הפנסים.
לנוכח תימהונם הגובר והולך של הארבעה, הרעים צחוקו המתגלגל של סולטאן-ראג'יב את יציע הכבוד.
"אהבת את התוספת החדשה?" התכופף סעיד על מנת ללחוש לאוזנו של מיטיבו, "חשבתי שהשריון הזה יהלום אותו…"
סולטאן-ראג'יב חייך בפה מלא, מרים את ידיו באוויר על מנת להמשיך ולשלהב את ההמון. מחזיר תוך כדי את מבטו בציפייה אל הענק ושוב חזרה אל פניהם המשתהות של הארבעה חליפות.
רעש מחריש אוזניים שקלל שריקות, מחיאות כפיים ומבחר עסיסי של קללות מילא את חלל האוויר.
כעת גם התמתח גולית למלוא עמוד שידרתו, מאפיל מעל השורות התחתונות שביציע. כה רחבות היו כתפיו שנפרש לרוחבם של לפחות ארבעה אנשים מאחוריו.
"ואנחנו אמורים להילחם בידיים ריקות בדבר הזה ??!…." תהה טייגר, הופך בדעתו עדין האם היה היצור אנושי כלל.
"זה עוד משתפר…" השיב צ'ן, מבחין שהלה גרר מאחוריו משהו, שנדמה היה כמו, אלת עץ כבירת מימדים, לצורך הכנתה נכרת כפי הנראה גזע עץ שיטה שלם.
בטרם הספיק מי מהם לשלוף התחכמות נוספת, כבר הונפה האלה העצומה באוויר.
"זהירות!" צרחה אלכסנדרה, בעוד גזע העץ נוחת מטרים בודדים בלבד, מהמקום בו עמדו.
רעד חלף בקרקע. לרגע חשבה אלכסנדרה שתאבד את שיווי משקלה לנוכח המהלומה. כשיצבה את גופה בשנית, כבר צעד הענק המבעית לעברם.
"אתם חושבים שזה הזמן לפאניקה?" תהה צ'ן. מנסה לאמוד את המרחק העצום שגמע היצור בכול צעד שעשה.
רגע אחד אחר כך כבר הונחתה האלה שוב. בפעם הזאת הצליחה לשפשף בשוליה את פלג גופו העליון של טייגר, שזינק אל תוך החול, ממש בשנייה האחרונה.
"אני מניח שעכשיו זה הזמן לפאניקה…" השיב טייגר ממקום מרבצו, מתגלגל כמה מטרים הצידה, למען לא תמצא אותו שוב האלה באותו המקום.
"אני מציעה שבתור התחלה נתפזר!" צעקה אלכסנדרה, משחררת את אחיזת החבל ותופסת כיוון מהיר לשמאל. "כך יקשה עליו יותר להחליט לאן לכוון קודם"
על פניו הייתה זו טאקטיקה נבונה, אך כיוון שהאלה בה אחז היצור, הייתה כל כך גדולה, שכשהניף אותה בתנועה מעגלית, קצר את רגליהם גם ממרחק של עשרה מטרים לפחות.
טייגר וצ'ן הוטחו בכוח אל הקרקע מעוצמת המהלומה, בעוד אלכסנדרה ואריק מספיקים להתכופף תחתיה.
"אני לא נהנה יותר!" התלונן צ'ן, פניו, שננעצו בקרקע החולית, הגירו כעת גם דם משפתיו השסועות.
"איפה ייצר ההרפתקנות שלך חבר…??" צהל לעומתו טייגר, שיצא מהמפגש הראשון עם החול עם שריטה קטנה בלחיו.
הוא כבר עמד להושיט יד אל עבר חברו, על מנת לעזור לו להתרומם מהקרקע, כשהבחין בצל כבד המתרומם מעליו. הוא התגלגל במהירות לימין ואז שוב חזרה לשמאל, חומק בשנייה האחרונה מכף רגלו הרומסת של הענק.
הלה השמיעה נהמת כעס אדירה לנוכח הפספוס, מניף שוב את אלת העץ, גבוהה באוויר.
"אני מניח שהשארתי אותה יחד עם האקדח והמחסנית, בידיים של אותו בדואי שאסף אותנו…" השיב צ'ן, שנראה מרוצה מכמות החול הרבה, שבלע ידידו בגלגול האחרון על הקרקע.
הוא נשא את מבטו אל על, צופה לראשונה פנים אל פנים בפניו חסרות הפרופורציה של הייצור, שהיה מכוער לפחות באותה המידה שהיה גדול.
הענבל בתוך פיו העצום רעד כולו, כשהנחית שוב את מהלומת האלה, לקול נהמה יורק רוק.
"תיזהר!" צרח טייגר, הודף את גופו של חברו הצידה, בטרם יפגוש גזע העץ את גזע מוחו המהופנט.
הלה אומנם חלף כמעט מטר מראשו, אך טיפות הרוק, שהקדימו אותו, נחתו על ראשם כמו גשם ביום חמסין.
"פיכסה!" זעק צ'ן. מתחיל לחפש נקודות תורפה בהתנהלותו משולחת הרסן של הנפיל.
כבר בשלב זה, ניכר היה בעליל, שלעומת המאמץ הפיזי העצום שהשקיעו בהתחמקות ממנו, לא נדרש לענק עצמו מאמץ מיוחד על מנת להכות בהם חזרה. נשק כלשהו לא היה להם ובעזרת ידיהם, חשש, יוכלו לכל היותר לדגדג את עורו העבה של היצור.
"נסה את זה!" נשמע לפתע קולו של אריק, שעמד כמה מטרים מלפניו, משליך לעברו את מה שנראה היה כמו יתד ברזל קטנה, ששימשה כפי הנראה לרתימת אחד היציעים אל החול.
טייגר נטל את היתד ובתנועת התחמקות זריזה, נעץ את קצהו היישר אל תוך כף רגלו החשופה של היצור. להפתעתו ניתר היתד מן הרגל, כאילו פגע החפץ במתכת, ניתז ממנה והלאה.
גולית הסב את מבטו למטה, מחפש אחר מקור המטרד, שהעז לנסות ולשרוט את בשרו.
טייגר, שהבחין בתשומת הלב שמשך, החל במנוסה אל עבר אחד היציעים, משנה כיוון במהירות.
גולית מצידו הניף שוב את האלה, כשהוריד אותה חזרה כלפי מטה גילח שורה אנושית שלמה מתוך הקהל המשולהב שביציע.
לפחות שבעה אנשים נזרקו מתוך מקום מושבם אל תוך החול שבזירה. שישה מתוכם לא התרומם שוב, בעוד זה השביעי מזדחל במהירות למקום מחסה.
"אתם חושבים שהוא מתחיל גם כן להתעייף…??" התנשפה אלכסנדרה, שהטקטיקה שבחרה עד כה, במהלכה שמרה על מיקום מאחורי גבו של היצור, שמרה עליה בחתיכה אחת, אך הוציאה את נשמתה.
"אם לשפוט לפי החיוך שלו, הוא רק מתחיל להתחמם…" ציין טייגר, מבחין כיצד עישוניו העצומים של היצור מרצדים מהאחד לשני, בוחרים את מטרתם הבאה.
כשפתח שוב הענק בתנועה, ניכר היה שהחליט לשנות מעט אסטרטגיה. במקום להכות ללא הבחנה בחר כעת להתמקד במטרה אנושית אחת.
"תתפזרו!" צרחה אלכסנדרה, מבינה כעבור מספר קצר של רגעים, שהמטרה שנבחרה ראשונה הייתה לא אחרת מאשר היא עצמה.
היא נסוגה לאחור. בתחילה הפנתה לו עוד את גבה, אך משהבחינה שסגר את המרחק ביניהם במהירות עצומה, הסבה את פניה אליו, על מנת שתוכל לנסות ולהגיב בזריזות לתנועותיו ההתקפיות.
האדמה רעדה. גזע העץ פגש את החול שלצידה והונף מיד שוב על מנת להלום. הקהל סביבם לא ידע את נפשו מרוב התלהבות.
אלכסנדרה התנשפה בכבדות. אומנם הייתה זריזה ממנו בהרבה, אך השטח אותו הצליח לכסות בכול תנופה, השאיר לה מרווח הולך וקטן לתמרון. לרגע שקלה עוד לנסות ולחמוק בין רגליו, כשאלה מיהרו להסגר, נצמדות בכוח האחת לשנייה.
גם אם פעל בברבריות מפחידה רחוק היה כפי הנראה מלהיות טיפש. היא נצמדה אל חלקו התחתון של היציע, מתחמקת בקושי מהידיים, שנשלחו על מנת לאחוז בשערה, מעברו של הקהל. בזווית עיינה יכלה עכשיו להבחין בהתגנבות המהירה של אריק, שנע אל עבר עקבה הימני של המפלצת. לכודה בינות לרגליה הגסות ולהמון פעם ליבה בעוצמה בתוך חזה.
חיוך מרושע הקדים הנפה, כזו שעמדה לפגוש את גולגולתה. נחיריו הגדולים של היצור נשפו כמות עצומה של אוויר, עת הנחית את המכה הקטלנית לעברה.
בתחילה עוד עשתה האלה את דרכה בכינון ישיר אל תוך גופה, כשלפתע שינתה כיוונה במפתיע, לקול זעקת כאב מחרידה.
אריק צנח לאחור, מרפה אחיזתו האיתנה מיתד הברזל הננעץ, זה נותר תקוע עמוק בתוך עקבו המדמם של גולית.
הסיכה הסבה נזק זעיר בלבד לבשר, אך העובדה כי דימם נסחה תקווה מחודשת, בפניהם מלאות החול והדם של הרביעייה.
גולית הניף את ידו, שולף ללא מאמץ את סיכת הברזל הנעוצה בבשרו. היה זה הישג מוראלי חשוב אך מחיר בצידה, משום שכעת היה הענק לא רק עצבני יותר, כאם גם נחוש בהרבה לנקום.
אלכסנדרה ניצלה את השתהותו הקצרה של גולית, על מנת להיערך מחדש. היא ניגשה אל חלקו התחתון של היציע, שולפת לעצמה יתד דומה לזו בה השתמש זה עתה אריק. ציפיות גדולות מהאפקט שתשיג בעזרתה לא היו לה, אך כל חלופה אחרת לא נראתה בסביבה.
את מה שקרה בעקבות מעשייה הנואשים לא צפתה כלל. זה החל בקול חריקה דקה ונמשך בהתרסקות כואבת. בזו אחר זו נכנעו קורות העץ הקשורות, ללחץ ששחרר היתד. תגובת השרשרת הייתה קצרה אך משמעותית. בזה אחר זה קרסו אל תוך הזירה חלקים גדולים מתוך היציע שמאחוריה, משליכים את יושביהם ההמומים היישר אל תוך הזירה.
טייגר וצ'ן החליפו ביניהם מבטי הבנה מהירים, בנצלם את בלבולו של הענק הכועס, כדי לפעול.
בעוד אריק, שניצב עדין כמה מטרים מאחוריה, ניגש לחלץ את אלכסנדרה מתוך ההמון, שגלש בהמוניו אל תוך הזירה, ניגשו צמד חבריהם הנותרים למלאכת שליפת היתדות.
זה לקח לסעיד קצת פחות מדקה להבין את שזממו, אך עד שהספיק הלה להגיב, הספיק כבר צמד הסוכנים הנמרץ למוטט חצי מהאצטדיון המאולתר פנימה, בהמשיכם במרץ אל עבר חציו השני, זה שכלל בתוכו גם את יציע המכובדים, בו שהה הלה בעצמו.
"שמישהו כבר ירה בהם לכל הרוחות!" צרח במלוא גרונו, מבחין בתוך כך שהראיס, שמצא את תחילתה של הסיטואציה משעשעת, האדים כעת כולו לנוכח האופן בו הוסיפה והתגלגלה.
"אני מוקף במטומטמים גמורים!" זעק בזעם לעברם של אנשיו, שהתקשו עדין לשחרר ירייה אחת מדויקת, כזו שלדעתם לא תסכן גם את ההמון המבולבל.
"תן לי את זה!" שאג הראיס בזעם, נוטל בכוח את הנשק מידיו של סעיד, בהתחילו לירות פנימה, אל תוך הזירה, ללא כל הבחנה.
כמה צרורות בודדים עוד הספיקו להשתחרר מהנשק, מפספסים באורח נס בלבד את איבריו החיוניים של ההמון המבוהל, שמילא כעת את האצטדיון כולו, מקיף את הענק הזועם מכול עבריו.
בטרם איבד את אחיזתו סופית, יכול היה הסולטאן להבחין בגוליית, תר נואשות גם כן אחר סימן כלשהו לאחד מארבעת הפרחחים, שיצרו את המהומה מלכתחילה. איש משניהם לא צלח במיוחד באותו הרגע. זאת כיוון שלנוכח הצפיפות הרבה, שאכלסה כעת את הזירה, בקושי יכול היה הנפיל לזהות אפילו את כפות רגליו והראיס, הוא צנח במהירות מטה, בעקבותיו של היציע הקורס.
בתוך כל המהומה הזו זחלה אלכסנדרה על בירכיה, מפלסת את דרכה בתוך ים הרגליים האבודות שהתפזרו לכל עבר. עקב הצפיפות הרבה הייתה זו משימה לא פשוט כלל, אך זריזותה הרבה, בשילוב כוח הסיבולת הבלתי רגיל של גפיה, אפשרו לה להתקדם במהירות.
כשחצתה את דרכה החוצה, דרך הריסותיו של חלקו המזרחי של היציע יכלה להבחין כבר במקום אליו כנסו שאר חבריה הממתינים.
אריק היה עסוק בדריכת רובה סער, שפילח מאחד הצופים, בעוד צמד חבריה הנותרים מנקה מעט את האבק, שנצבר במה שנותר מבגדיהם הקרועים. כך, בעודם מנסים לטקס עצה כיצד יעלה בידיהם למצוא אותה, יכלו להבחין גם בה, עולה מתוך אחת מיריעותיו השרועות של יציע הכבוד המפורק.
"אריק התחיל כבר לדאוג…" פתח טייגר, זוכה כמעט מיידית למבטי נזיפה קשים מאת חברו.
"אתה יכול להגיד לה את האמת" אמר אריק, תולה את רצועת הרובה הכבד על כתפו חרוצת השריטות, "הנחנו שתוכלי להסתדר מצוין גם בזכות עצמך, אז הצלנו תחילה איש איש את הישבן של עצמו…"
"ממש ג'נטלמני מצידכם…" השיבה, מסתירה חיוך ביישני, יודעת שהמחמאה לה זה עתה זכתה עלתה לו בדם, תרתי-משמע.
"אם גמרתם להעלות זיכרונות, אני מציע שנתמקד בלצאת מכאן כמה שיותר מהר…" החזיר אותם טייגר במהירות אל קרקע המציאות המורכבת.
"אנחנו חייבים לארגן לעצמנו גלגלים…" הודיע אריק, מתקשה מעט להבין מדוע טייגר וצ'ן, שעמדו ממש למולו, מניפים כעת את ידיהם באוויר.
עד שהספיק לשלוח את ידו, על מנת לאחוז ברובה שעל כתפו, הבין כבר שעשה זאת רגע אחד מאוחר מידי. קול דריכת נשק בעורפו, שהגיע שנייה אחר כך, הבהיר לו, שמוטב שישקול את צעדיו בשנית.
"אז מה יש לנו פה…" פתחה הדמות, שנראתה כאחראית, באנגלית כמעט מושלמת.
הם זיהו אותו מיד כדמות המוכרת, שהציגה אותם בזירה, כסוכניו של שירותי הביטחון הישראליים.
אריק הסב את מבטו הצידה, כדי לאמוד את חומרת מצבם. לפחות עשרה בדואים חמושים בנשק אוטומטי הציצו אליו חזרה דרך כוונות. הוא סבר שקיימת סבירות גבוהה שיוכל לחמוק מהם בזריזות, בטרם ילחץ איש מהם על ההדק, אך הסיכוי הגבוהה שמישהו מחבריו יפגע כשיעשה זאת, המשיך לנטוע את רגליו בקרקע.
בעודם עומדים שם ארבעתם, מחליפים מבטי תבוסה האחד עם השני, צעדו אל תוך מעגל החמושים צמד דמויות מוכרות. אחת מהן הייתה דמותו של הראיס עב הבשר, שנראה כעוס באותה המידה בה היה מבולבל, שערו המתולתלת והעבות נמלא בבליל של אבק וקוצי מדבר. הדמות השנייה, זו שליוותה אותו, הייתה מפתיעה הרבה יותר.
"חסן…??" שאלה אלכסנדרה בתימהון, מתקשה להחליט אם היו אלה חדשות רעות להחריד או דווקא טובות במיוחד.
"אלכסנדרה!" קרא בשמה המלא, פניו החביבות מסתירות חיוך קטן ושובב, תחת שפמו המסודר.
אריק נשא את מבטו אל מעגל הקנים שהקיף אותם, מחזיר את עיניו אל חסן ונודד משם הצידה גם אל אלה של הראיס. גם אם לא הובחן עדין רפיון כלשהו באחיזת הנשק, משהו בהבעת פניו של המבריח, שידר לו מסר מרגיע במיוחד.
"אני רוצה להציג לפניך את ידידיי!" פתח חסן, מבחין בדריכות, שאחזה עדין ברבעיה.
"ידידיך??" תהה הראיס, מסב את מבטו לשמאל על מנת לחפש את פניו החפויות של סעיד.
אלה החליפו כעת את צבעם מלבן חיוור לירוק חולה.
"אני מבין שנפלה כאן טעות כלשהי בזיהוי…אבל לא שום דבר שכוס קפה ונרגילה לא יכולים עדין לסדר …" צחק חסן.
אריק בלע את רוקו. סוקר את ההמולה סביבו, שסירבה עדין לגווע. כמה עשרות מטרים מהם, במקום בו ניצבו שרידיו המרוסקים של האצטדיון, עוד התנהלה מהומה בהיקף כזה, שהרימה ענן אבק אדיר אל השמיים, כך שמצא את דברי החנופה של חסן כמעט הזויים.
מה שקרה מיד אחר כך, הבהיר לאריק כי יש לו, כפי הנראה, עוד דבר אחד או שניים ללמוד אודות הלכות המדבר. זאת כיוון, שבניגוד גמור לרצינות בה התייחס בעצמו למתרחש סביבם, התחלפה כמעט מיידית הבעת פניו המדושנות של הראיס, מחרון לצחוק מתגלגל.
"סעיד!" רעם קולו של ראג'ב סולטאן, בין גיהוק אחד למשנהו, "קח אותם לאוהל השלי ודאג להם למקלחת הגונה…"
הלה, שהתקשה עדין לעכל את המהירות בה הפכה הרביעייה מטרפו של גולית לחביבי אדונו, שקל אם לנסות ולדבר בגנותו של הרעיון, אך כיוון שהכיר את טיב מערכת היחסים של הראיס עם חסן, חברו הקרוב, בחר לעת עתה להבליג.
"כמדומני זה שייך לכם…" פנה כעת מפקד המשמר אל אלכסנדרה, מגיש לידיה כדור פרווה אפור, שנראה מבוהל לגמרי. "מצאנו אותו משוטט במאהל…"
אלכסנדרה חייכה בהתרגשות, נוטלת את גור הזאבים הנרגשת, תוחבת אותו עמוק אל תוך קפלי חולצתה הקרועה.
"חיית מחמד מוזרה מצאת לך…" קילל סעיד, יורק אל תוך החול.
"מי שמדבר…" מלמל צ'ן, בעודו ניגש על מנת ללטף את פרוותו השעירה של הגור.
חצי שעה אחר-כך כבר הייתה החבורה הקטנה רחוצה ומוחלפת בגדים, לועסת את שרידיה של ארוחת לילה דשנה שהונחה לפניהם. חליפת דברים קצרה עם חסן הבהירה לו את מידת חפזונם, על כן הבטיח לארגן בעבורם הסעה מהירה, כזו שתיקח אותם היישר אל שדה התעופה של קהיר.
בעודם אורזים חזרה את התיבות בהן אוחסן ציודם, נכנס המבריח אל האוהל, על מנת לומר שוב כמה דברי פרידה.
"אני לא יודעת מאיפה להתחיל להודות לך…" אמרה אלכס ניגשת כדי לחבק אותו בשנית.
"אין כל צורך. אם להיות כנה אזי אני זה שחש דווקא כחייב לכם התנצלות…"
"אתה??" צחק טייגר.
"כן אני…ראשית על האופן בו נטשתי אתכם לפני מספר שעות ללא הכוונה מספקת, ושנית על האירוח לו זכיתם כאן בידי חברי הסולטאן…הראיס עצמו ביקש למסור לכם את סליחתו ואילולי היה עסוק כעת בהרגעת הרוחות בקרב השבטים, היה בה בוודאי לומר לכם זאת בעצמו…"
"אתה רוצה לומר לי שאחרי כל הבלגן שעשינו לו הוא חש צורך להתנצל בפנינו…??" תהה טייגר.
"בוודאי! אנחנו הבדואים ידועים בהכנסת האורחים שלנו ואילולי דברי הבלע של יועצו הבוגדני, הייתם גם זוכים לה וודאי…הוא ביקש ממני לוודא, שבטרם תצאו שוב לדרכם, תדעו שלא משנה מתי ובאילו נסיבות תמיד תוכלו למצוא בעתיד מקלט בביתו. ברור לכם אגב שהאנשים האלה שפגשתם כאן רחוקים מלייצג את העדה הבדואית…מדובר כאן באוסף של לוקחי חסות, סוחרי נשק ומבריחים בני בלייעל"
"כמוך…??" צחק טייגר.
"בדיוק כמוני…" השיב חסן בחיוב לבבי.
"מה לדעתך יעלה בגורלו של סעיד…?" תהתה אלכסנדרה, בעוד שאר חבריה ניגשים כבר להעמיס את ציודם על גבי הרכב המסחרי, שהמתין להם בחוץ.
"אני מניח שישלם על כך בחייו"
"יש משהו שנוכל לעשות?"
"טוב ליבך נגע לליבי. אך היות ואין ביכולתך לעשות דבר, מוטב שלא תביטי עוד לאחור." השיב מלטף את עור לחיה המושלם בכף ידו הגסה.
אלכס הנידה בראשה לאות הבנה, נושקת לו קלות על לחיו. גם אם רצתה יותר מכול לדעת דבר מה אודות גורלו של פול, סברה, שאם היה רוצה הלה לשתפה במידע, כבר היה חולק אותו במעמד זה בכוחות עצמו. על כן הסבה את ראשה היפה הצידה, נחפזת לחבור חזרה אל חבריה.

פרק 33

היה זה מעבר חד בצורה בלתי רגילה. שעה קלה לפני כן עוד עמדו במרכז הזירה, נאבקים על חייהם ומקווים לשרוד את הדקה הקרובה, כשכעת מצאו את עצמם רחוצים, על בטן מלאה עושים כבר את דרכם במהירות אל עבר יעדם המבוקש. אלכסנדרה נדרשה לצבוט את עצמה פעמיים בטרם השתכנעה סופית, שהייתה זו המציאות שחוותה ולא שיאו של חלום תלוש במיוחד.
"את בטוחה שאין לכם מספיק זמן כדי לעצור קצת ולשנורקל?" פנה לעברה הנהג המחויך, שלא התאמץ כלל להסתיר את שביעות רצונו, מכך שבחרה לשבת לצידו.
היא חייכה חזרה במתיקות, מניחה שכול עוד הוא ממשיך וסוחט את דוושת הגז עבורה, פלרטוט היה מחיר זעום אותה נדרשה לשלם בתמורה. "הלוואי ויכולנו אבל נגמרת לנו הוויזה מחר…" שיקרה באלגנטיות, מנסה בתוך כך לשוות לשערה מראה מעט יותר מסודר, אל מול מראת הצד השבורה של הרכב.
"חבל…" צקצק הלה בלשונו, מנסה עדין לנחש מי מבין שלושת הגברים שמאחור היה בר המזל מבין כולם, "אני יכול לסדר לך ולחבר שלך דיל לצלילה זוגית בכלום כסף ממש…הנה תראי…" אמר, אוחז בידו האחת את ההגה, בעוד בזו השנייה ניסה להגיע לחלקו האחורי של הרכב, שם נחו להם לטענתו כמה סטים חדשים של ציוד צלילה.
"אולי עדיף שפשוט תנהג!" גהר בו אריק. צופה בידה של אלכס שהסיטה את ההגה חזק שמאלה, רגע אחד לפני התנגשות חזיתית בקטנוע, שעצר על מנת להחליף גלגל בצד הדרך.
אעבד, שהיה רגיל בימים כתיקונם להוביל בקר וביקש כעת לעשות הסבה מזורזת לתיירות, התקשה עדין להשלים עם כך שהמטען שלו מדבר אליו חזרה ועוד עושה זאת בחוצפה.
"כדאי שתרגיעי את החבר שלך קצת…" התנשף, מרים את ישבנו ממקומו ואז שוב מתיישב חזרה.
מבחינה מבעוד מועד בזרם הדם העושה את דרכו לראשו חמום המוח, פעלה בזריזות על מנת לנטרל את המתח המיותר שהצטבר. "באיזו שעה הכי מוקדם לדעתך נוכל כבר להיות בשדה התעופה של קהיר?" שאלה, מניחה יד על גבי רגלו הקופצנית של הנהג.
כף ידה אומנם הצליחה למנוע ממנו מלקום, אך הדם שטיפס במעלה צווארו, סירב עדין לשקוע בחזרה למקומו.
"אף אחד לא צועק על אעבד…" הסביר לה.
"אתה צודק אעבד…סלח בבקשה לאח שלי על ההתנהגות שלו..פשוט הודיעו לנו אתמול שאימא שלנו נהרגה בתאונת דרכים והוא עדין מעט נסער…" הוסיפה, מהרהרת בתוך כך עד כמה חלקלק עשוי להיות מדרון השקר.
"…תנחומי…לא ידעתי…" עבר בבת אחת למצב גמגום, "בלי עצירות בכלל….אני מאמין שתוך משהו כמו ארבע שעות נהיה כבר בשדה…"
"מצוין אעבד. אז בוא ונעשה עסקה קטנה…אם תצליח לעשות את זה בשלוש וחצי אז אני מבטיחה לך שאני ואח שלי נקנה ממך גם ערכת צלילה או שתיים כדי להשתמש בה בביקור הבא שלנו בסיני…" קרצה לעברו, מחליטה באותה נשימה ממש, שאם לא תחלץ את ידה ממקומה הנוכחי בזריזות, עלול הנ"ל לקבל רושם לגמרי לא נכון.

כמה זמן בדיוק ארכה הנסיעה בסופו של דבר לא ידע טייגר. זאת כיוון שבילה את מרבית שהותם ברכב במצב שינה. מה שכן ידע בבירור, למן הרגע בו עצר הרכב בשערי הכניסה לטרמינל שדה התעופה, היה שעליו לפעול במהירות בטרם ייבדק ידנית תוכנו של מטענם הרגיש.
"כמה זמן ישנתי…?" תהה בפני צמד חבריו, בעוד אלכסנדרה מחליפה שטרות עם הנהג, שלא מצא כל צורך לעדכן אותם, שדמי הנסיעה שלהם, סודרו זה מכבר במלואם על ידי הראיס.
"כמעט ארבע שעות" אמר צ'ן, מתפנה להגיש יד על מנת לפרוק את שארית ציודם.
"זו תהיה התאבדות להעביר את הציוד הזה דרך שיקוף…" לחש אריק לאוזנו של טייגר, שבחן בעניין את ציוד הצלילה שבמכונית. "…אתה לא חושב…?"
טייגר חייך בממזריות לעברו של אריק, מצביע לעברו של צ'ן, שעסוק היה בנעילת הארגזים בקוד. "כל עוד הארגזים האלה יישארו סגורים אין שום בעיה…הבטנה הכפולה שלהם תוכננה במיוחד על מנת לשטות בקרני רנטגן. אם כי העובדה שהם יראו לגמרי ריקים בהחלט עלולה לעורר חשד…"
"אל דאגה…יש לי רעיון…" אמרה אלכסנדרה.
"עכשיו אני באמת דואג…" מלמל אריק.
"אעבד…" קראה אלכס לעברו של הנהג, שנראה עסוק כבר בשיחה עם הלקוח הפוטנציאלי הבא. תיירת גרמניה, עמוסת מזוודות ונטולת מושג.
"זוכר את העסקה הקטנה שלנו…??" שאלה אותו, מחייכת לעברו חיוך רחב במיוחד.
"את באמת רוצה את ציוד הצלילה הזה…?" תהה.
"עשינו עסקה לא?…אני תמיד מקיימת את החלק שלי…" אמרה אלכס במתיקות מנפנפת בפניו בחופן קטן של שטרות, אותם הקפידה לשלוף מבעוד מועד.
כמה דקות אחר כך כבר היו ארגזי הציוד נעולים, את חלקם העליון מאכלסים צמד ערכות צלילה חדשות.
"ואם בכול זאת יבקשו מאיתנו לפתוח אותם?" הקשה אריק, בעודם מעמיסים את צמד הארגזים על גבי עגלת מזוודות כסופה.
"ראשית כדאי באמת להעלים את המפתח" השיב טייגר, נוטל מידיו את צמד המפתחות ומשליכם בדיוק רב היישר אל תוך סבכת ביוב סמוכה.
אריק חשב לרגע שהוא יוצא מדעתו. "ואיך בדיוק אנחנו אמורים לפתוח אותם עכשיו…"
"זה כבר ידידי לגמרי כאב הראש שלך…" חייך טייגר בשובבות, אל עבר סבר פניו הרציניות של חברו.

נמל התעופה של קהיר הינו השני בגודלו ביבשת אפריקה ונחשב כפעיל מבין כולם, עם קצת יותר משמונים חברות תעופה, שכר ומטען המפעילות דרכו טיסות אל תוך המדינה ומחוצה לה. השדה עצמו מחולק לשלושה טרמינלים שונים וזכה בעבר גם לכינוי הגנאי 'קרברוס'. על שמה של מפלצת הציד של אל השאול היווני, יצור כלאיים עצום מימדים בעל שלושה ראשי כלב וזנב אחד של דרקון.
שני הטרמינלים החדשים בשדה נבנו כמסופים מודרניים לכל דבר ועניין, כאשר טרמינל אחד, לתוכו צעדה כעת החבורה הקטנה, נבנה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה כטרמינל צבאי, במטרה לשרת את כוחות בעלות הברית שלחמו באזור.
בניגוד גמור ליעילותו קשה היה לומר משהו חיובי גם לגבי חזותו. קירותיו האפורים והחשופים של הבניין נשתמרו כשהיו ואילולי נתלו בו גם כמה כרזות צבעונית, בו הוצג מבחר קטן מחופיו המרהיבים של חצי האי-סיני, דומה היה המקום לחדר מיון ענק.
שניים-עשר שערים שונים אכלסו את המבנה הגדול. דרכם המריאו בממוצע בכול שעה שמונה טיסות שונות לשמונה יעדים שונים. חלקן נשאו כנפיהן למעמקי היבשת האפריקנית, אחרות הרחיקו עד ליבשת אוסטרליה, אך אפילו לא אחת מהן לא סיפקה להם ולו בדל של רמז מה עומד להיות היעד הבא במסעם.
כך, בעוד אלכס ניגשת לעשות שיחת טלפון זריזה, על מנת לנסות ולהשיג את גדעון, מצאו את עצמם שלושת הנותרים אל מול לוח הטיסות היוצאות, מתחרים זה בזה במלאכת ההימורים.
"מה דעתכם על איי גלפאגוס…" פתח צ'ן. מתיישב על גבי אחד הארגזים, "יש טיסה לאקוודור בשעה שמונה בבוקר…כך שנפסיק אפילו לעצור לעצירה קטנה בדיוטי-פרי…"
"אם כבר איים אני אישית דווקא יותר בכיוון של תאילנד…אם כי הטיסה הבאה לבנקוק יוצאת רק בשעה ארבע אחרי הצהרים ועוברת דרך עמאן…נשמע קצת מייגע" השיב צ'ן, פותח במאמץ רב אריזתו של חטיף מקומי.
"…אם כבר אז ניו-יורק" הצטרף אריק לשיחה. מצב רוחו השפל מסרב עדין מלהתרומם מעט מהרצפה. "אני לא יודע מה איתכם אבל אני זקוק נואשות למנה הגונה של ציוויליזציה…."
"אם אתה מחפש ג'נק –פוד אז מצאתי בשבילך התחלה מצוינת…" אמר צ'ן, יורק החוצה את תוכנו של החטיף בו זה עתה נגס. "איזה מין מרציפן מחורבן זה!" קילל, משליך את שנותר באריזה אל תוך פח אשפה סמוך.
"זה לא מרציפן אידיוט!…זוהי חלווה…ממתק מקומי העשוי מגרעיני שומשום…" צחק לעברו טייגר.
"צריך להכניס את הדברים האלה לתוך אזהרות המסע למדינות האלה…" המשיך וקילל, לקול צחוקם המתגלגל של חבריו.
"בתור אומה שאוכלת כל מה שיש לו מחושים וזנב קצת חלווה בטח שלא תהרוג אתכם…" הצטרף אריק לחגיגה התופסת תאוצה על גבו של צ'ן.
"כן…כן אתם הבריטים ממש אלופי הקולינריה…" הטיח בו חזרה.
"אתה יכול לזבל לי את המוח על זה שהסינים המציאו את הכיסונים, את הספגטי או אפילו את האורז המזורגג אבל אם תצליח למצוא עבורי אפילו סטייק הגון אחד בבייג'ין…כזה שאיננו עשוי מאיזה יק בן שבעים או מבשר של איזה באפלו, שצדו בביצה הסמוכה, אני מוכן לחתוך בעבורו את האשך השמאלי שלי…"
"מכריכי מלפפונים נהיית לי כבר מומחה בין-לאומי לבשר…גם אם טחנת מאה פשטידות רועים עדין לא תצליח להבחין בתור בריטי בין סטייק ראוי לאכילה לזבל עופות…." הלם בו חזרה בתגובה.
טייגר, שהבחין שהטונים של חבריו מתחילים למשוך תשומת לב מיותרת, מצד מאבטחיו החמושים של הנמל, קם ממקומו על מנת לנסות ולהנמיך מעט את הטונים, "אני מציע שתרגיעו קצת את הטוסטסטרון שלכם…" פתח, מסב את פניו של צ'ן בכוח לעברו של מאבטח חמוש ומשועמם, שעמד בפינה הצפון מזרחית של האולם והתקשה מעט להסיר את מבטו מהשניים, "זה שאלכס הלכה לרגע זה לא אומר שאתם חייבים לחזור בין-רגע ולהפוך שוב לאנשי מערות…אנחנו נמצאים בעיצומה של משימה אם שכחתם…רשמית או לא…" לחש בעוצמה מספיקה כדי שדבריו יקלטו באוזניהם של השניים.
אריק הסיט את גופו לאחור בחוסר חשק מופגן. היטב הבין את המשמעות של מעשיהם, אך אזכור שמה של אלכסנדרה לא ממש תרם להרגעת הרוחות, במקרה שלו.
טייגר, שהבין מיד את הטעות הטקטית שעשה, מיהר לנסות ולגרור אותם חזרה אל משחק הניחושים שקדם למריבה הקולנית. "אם כבר ערים אז רומא…האוכל מצוין, הנשים יפות והקפה פשוט מושלם…."
"מה עם בריסל?" נשמע קול נשי מוכר מאחוריהם.
"בריסל אמרת?? אבל הקפה שם בטח איום ונורא…"
"תמיד תוכל להתנחם במנה הגונה של וופל בלגי…" השיבה אלכסנדרה בחיוך, ישבנה החטוב ממהר כבר אל עבר דוכן הכרטוס.

קצת פחות מארבעים דקות אחר כך כבר התרווחה הרביעייה במושבי המטוס, נחגרת לפני המראה. טיסת השכר אותה תפסו, העוברת דרך אתונה והאמורה לנחות בתוך כחמש שעות בנמל התעופה של בריסל, אומנם הייתה מלאה לגמרי כשביקשו לעלות עלייה. אך התקרית המסתורית והמצערת, שבגינה נאלצו ארבע נזירות פרוטסטנטיות להחמיץ את הטיסה, סידרה להם באורח פלא מקומות אחרונים בטיסה.
"אל תסתכל עליי ככה…זה עושה לי רגשות אשם" אמר צ'ן, בעוד המטוס עושה את דרכו במהירות על גבי מסלול ההמראה המדברי.
"אין ספק שירדת היום לשפל חדש" ציין בתגובה טייגר, לוגם מפחית הקולה הקרה שבידו, בהנאה גלויה.
"אני ירדתי לשפל חדש?? הרי זה היה בכלל רעיון שלך!"
"כן אבל הביצוע הדרמטי שלך ניכנס היישר לפסגת פנתיאון הבולשיט שלי…'אנחנו מאחרים לכנס של כת השטן באתונה…'" ניסה לחקות את קולו, מתאפק שלא להתפוצץ מצחוק בתהליך, "…'אכפת לכן להחזיק רגע את זה'…חייבים להודות שהתוספת שלך עם הצלב ההפוך שציירת על כריכת הקוראן היא שעשתה כנראה בסופו של דבר את ההבדל…"
"אם זו הדרך המוזרה שלך להודות לי אז אני אומר הלא דבר." השיב, חיוך ממזרי לשפתיו, בעודו נזכר בהבעת פניה המבוהלת של הנזירה המבוגרת מבין הארבעה, שכמעט ואיבדה את הכרתה מרוב פאניקה.
"אתה יודע שאבא שלי היה קתולי הדוק?"
"ואתה מספר לי את זה עכשיו כי….?"
"סתם רציתי שתדע, למקרה ואי פעם תשקול להתוודות על כל המעשים הרעים שאי פעם עשית…"
"ברור לך שהעובדה שאבא שלך היה קתולי לא הופכת אותך אוטומטית לכומר…"
"שקלתי פעם לעשות הסבה מקצועית אבל בסוף התחרטתי…"
"בסוף…"
"כן…אתה יודע…יותר מידי איסורים ופחות מידי אקשן…"
צ'ן הניד את ראשו לצדדים, מבין שהשיחה הזאת לא הולכת לשום מקום רלוונטי. הוא תחב את ראשו עמוק בתוך בכרית, שחילקה להם הדיילת החמודה עם הבושם החזק, קצת לפני ההמראה, עושה את עצמו ישן. היטב ידע שחברו לא יהסס להמשיך לדבר אליו גם בשנתו, אך אז לפחות לא ירגיש מחויב גם לענות לו.
מושב אחד לפניהם תחב גם אריק את ראשו בכרית, מנסה לעצור מעט את שטף המחשבות המעיק. הוא כבר עמד להתחיל ולנסות לספור כבשים, כשפנתה אליו שכנתו למושב, מדברת היישר אל תוך אוזנו.
"אתה חושב שאי-שו יהיה בסדר שם בתא המטען…" שאלה. פניה מביעות דאגה אמיתית.
"אי-שו?" תהה אריק. צילו של בוז מתגנב לקולו.
"אהבת-מדבר בסינית…צ'ן חשב שזה שם שימצא חן בעיניי…" השיבה, פניה קורנות.
"ברור לך שהרומן החדש הזה שלך לא יכול להאריך ימים…זאבים הם חיה פראית…מקומם בטבע…"
מסרבת להתרגש מדבריו הנרגנים, חייכה חיוך ילדותי, מושכת קלות את כתפיה.
"…אגב עדין לא הספקתי להודות לך…" אמרה, כף ידה מגששת אחר זו שלו, שנחה על גבי משענת המושב.
אריק משך אותה לאחור, באופן אוטומטי כמעט, מטה את ראשו הצידה בכיוון ההפוך ממנה. "על מה בדיוק…?" הפטיר, עיניו נותרות עצומות כשהיו.
"שהצלת אותי שם בזירה…"
"היית עושה את אותו הדבר גם בשבילי…"
"זה נכון אבל לא כך התרחשו הדברים…"
"אני מתכוון שהייתה זו חובתי לעזור לך בדיוק כמו לשאר הצוות שלנו…אז אל תעשי מזה בבקשה יותר ממה שזה היה…"
אלכסנדרה הסבה את ראשה חזרה אל התשח"צ המשמים, בו החלה בעת שהתיישבו במקומם.
כעבור שתיקה קצרה, במהלכה גילתה שלא הייתה מסוגלת להתרכז בדבר, סגרה את המגזין תוחבת אותו חזרה אל תוך כיס הכיסא שלפניה.
"אתה סבור שיש עתיד ליחסים בייננו…?" שאלה לבסוף, תוהה האם יתכן שבאמת נרדם.
"איזה יחסים…?" שאל כמתוך שינה, מסדר פעם נוספת את הכרית תחת ראשו.
אלכס החזירה את מבטה אל גב הכיסא, מחליטה לשתוק. היות ולא הייתה בטוחה בעצמה לאן היא רוצה שהשיחה הזו תוביל, סברה, שכל אפשרות אחרת בה תבחר רק תסבך את העניינים עוד יותר.
הייתה זו טיסה קצרה אך טורדנית למדי. כיסי האוויר הרבים, בהם התברכה הדרך, טלטלו את מטוס הג'מבו מפריעים לנוסעיו לפתח שינה רציפה. לאחר ניסיון שלישי וכושל לעבור עם עגלת המשקאות בין הנוסעים, החליטו גם הדיילות לוותר על התענוג המפוקפק, כך שאפילו כוס מים לרפואה לא הוגשה להם, עד לרגע הנחיתה בנמל התעופה של אתונה.
"מזל שאנחנו לא צריכים להחליף לפחות מטוס…" אמר צ'ן, צופה מבעד לחלון הקטן במלאכת פריקת המזוודות.
"אתה קורא לזה מזל ואני אומר חבל…" השיב טייגר, שהתאפק עדין שלא להקיא. "תזכיר לי בבקשה לא לאכול שוב כבש לפני טיסה…."
צ'ן, שכבר עסוק היה בניסוח תשובה מתחכמת לדבריו, הבחין לפתע במשהו, שגרם לו להתרומם ממקומו.
"אריק!" קרא, מנער את חברו הישנוני במקומו.
אריק ניתר ממקומו, מנסה להבין מה גרם לחברו לכזאת התרגשות. כשנשא את מבטו גם הוא מבעד לחלון, חלק עימו לפתע את אותה הדחיפות ממש.
"חייבים לרדת כדי לבדוק במה מדובר…זו חייבת להיות טעות…" אמר, ממהר להתיר את חגורת המושב.
לאחר התמקחות קלה עם הדיילת הראשית, במהלכה כמעט ומצאו את עצמם השניים עצורים, הצליחו לשכנע אותה שתאפשר להם לרדת מהמטוס כדי לברר את פשר העניין.
מסיבה כלשהי ולמרות שציינו במפורש את יעדם הסופי, נפרקו מזוודותיהם בשדה התעופה בו שהו כעת, על כן עשו עכשיו את דרכם במהירות אל עבר מסוף איסוף הכבודה.
עד שהגיעו אל המסוע המבוקש כבר אספו כשני שלישים מיושבי המטוס את כבודתם. על כן ניסו לחפש ברחבי הטרמינל סימן כלשהו למטענם האבוד. הם כבר עמדו לנטוש את המסוע בעקבות שאר הנוסעים, כשלפתע הבחין אריק בקצה של מזוודת המטען הכסופה, מבצבצת מבעד לשרוול הטענת המסוע.
הוא כבר עמד לזנק על המזוודה ולאסוף אותה, כשיד נשלחה לאחוז בו.
"מוטב שנמתין שנייה…אם מישהו מתכנן לאסוף אותה מוטב שנראה במי מדובר" פנה אליו טייגר מאחור.
"אתה סבור ש…"
"כן…אני סבור שמישהו מריץ עלינו פה קטע…"
אריק הנהן בהבנה, חוזר לסקור את הקהל הקטן, שנותר להמתין עדין לאיסוף כבודתו.
היו שם כמה משפחות בודדות, לצד צוות האוויר שזה עתה התחלף והיו שם גם כמה נזירות שהתווכחו ביניהם מה יכול היה לגרום לחברותיהם לפספס את הטיסה בה זה עתה נחתו. מלבדם לא נראה איש הממתין עוד לחפציו, להוציא גברת אולי אחת, שהייתה שקועה בקריאתו של ספר וספק אם המתינה למשהו או סתם חלמה בהקיץ דווקא שם.
בלי סיבה מיוחדת התאמץ אריק על מנת לנסות ולהבחין איזה ספר קראה. המקום בו עמדה היה אומנם רחוק למדי, אך עיני הנץ בהן התברך, הצליחו לבסוף לקרוא את הכותרת, שהתנוססה על הכריכה.
"מסע אל בטן האדמה" חזר על השם המוכר, תוהה מתי בפעם האחרונה החזיק בעצמו בספר. בתור תולעת ספרים לא קטנה ודאי קרא אותו בילדותו לפחות שלוש פעמים.
כמה שניות נוספות חלפו. במהלכן אספו עוד שתי משפחות את תיקיהן. צמד המזוודות הכסופות כמעט והשלים סיבוב על גבי המסוע. אריק כבר עמד לשלוח שוב יד ולאסוף את הציוד, כשללא התראה מוקדמת ניתקה הגברת הצעירה מהספר בו אחזה, כדי להושיט יד ולאחוז בצמד המזוודות הנוסע.
עכשיו זינק אריק ללא כל השתהות נוספת. ידו נאחזה בזרועה של האישה המופתעת.
"אפשר לעזור לך!" תהתה במפגיע, מושכת את ידה בזריזות מתוך אחיזתו.
אריק, שהופתע מהקלות בה חמקה מלפיתתו, הבין מיד כי מדובר במקצוענית, אך בחר להפגין איפוק. זאת מפני שידע, ששדה תעופה הינו אף פעם לא המקום האידיאלי, לפתוח בעימות פיזי כלשהו.
האישה ניצלה את השתהותו הקצרה, כדי לפנות עם עגלת המזוודות חזק הצידה.
שם פגשה את גופו החוסם של צ'ן, שמיהר להתייצב בדרכה.
להפתעתם בחרה כאן האישה המסתורית בטקטיקה מפתיעה. במקום לנסות ולהתחמק שוב פשוט נטעה במקומה, מבקשת את התערבותו של קצין אבטחה סמוך.
"אפשר לעזור לכם?" פנה אליהם הלה בנימוס, מנסה בתוך כך לאמוד את פרטי הסיטואציה התמוהה. בה חסמו צמד גברים את דרכה של אישה צעירה ותמימת מראה, מלהמשיך ולדחוף קדימה את עגלת המזוודות שלה.
"יתכן ונפלה כאן טעות תמימה בזיהוי…" פתח אריק, שסבר שעדיף שידבר מהר, לפני שיסבך אותם צ'ן בהתחכמות כלשהי, "…אבל האישה הזו פשוט נטלה את המזוודות שלנו…"
"עם כל הכבוד לצמד הבריונים האלה צמד המזוודות הזה הינו לגמרי שלי." השיבה בהתגוננות. מתחמקת כל העת מעיניהם של אריק או צ'ן.
"אפשר בבקשה לראות את כרטיסי הטיסה של שניכם?" המשיך הקצין בקו המנומס בו החל. אריק ציית מיד, מניח שכבר כאן תתברר השגיאה שעשתה, כשבחרה לזמן את התערבותו של הקצין.
להפתעתו גילה, שלא רק שלא ניסתה הגברת להתנגד לבקשתו, אפילו תמכה בה ברצון, מניחה בתוך כף ידו של השוטר את כרטיס הטיסה שלה.
הלה נטל את צמד הכרטיסים בוחן בתחילה את זה אשר הגיש לו אריק. סבר פניו הרצינו בתחילה, אך מיד חייך, נושא את מבטו חזרה אל עבר פניהם הממתינות של הצמד.
"אדוני אני חושש שנפלה פה טעות אתם אמורים להמשיך מכאן לבריסל ממש באותה הטיסה בה הגעתם. אם תשוב למטוס אני יכול להבטיח לך שהמזוודות שלכם יחכו לכם ביעדכם הסופי" אמר, מגיש חזרה את הכרטיס לתוך ידיו הממאנות לקבלו של אריק.
אריק בחן את האישה שעמדה מולו, מאזין בשקט לדבריו ההחלטיים של הקצין. לבושה הייתה בצורה שבלונית למדי, שכללה חולצת טריקו צהובה, מכנס ג'ינס בגזרה נמוכה, כזה שהחמיא לגופה הרזה, וזוג מגפי בוקרים חומות שהסתתרו מתחת לקפל המכנס. גם פניה חמושי משקפיי הראיה האופנתיות לא הסתירו מאחוריהם מראה מתוחכם במיוחד.
מה שכן תפס את תשומת ליבו, הייתה העובדה, שהספר בו אחזה, נראה חדש לגמרי, כאילו נקנה זה עתה בחנות הספרים של הנמל. זכרונו הצילומי סיפר לו, שכשחיכתה למזוודות מקודם, הייתה אצבעה כמה דפים בלבד מהסוף.
"את חובבת ז'ול וורן…?" שאל אותה במפגיע. מנסה לפגום בסבלנותה בדרך הבלבול. טכניקה אותה למדו בשנתם האחרונה באקדמיה ובה תמיד הצטיין, על אף שבגדול כישורי הדיפלומטיה שלו לקו בדרך כלל בחסר, בעקבות נטייתו לפעול בפזיזות.
האישה הרימה את הספר למעלה, מניחה את כריכתו על גבי עגלת המזוודות שלה. על פניה ניכרה בבירור העובדה, שחשבה על תשובה טובה, בטרם השיבה.
"אהבתי יותר את מסביב לעולם בשמונים יום…" אמרה לבסוף, מעבירה את המבט במהירות מפניו של אריק לאלה של קצין האבטחה התקוע.
אריק היה מרוצה. תשובתה הלקונית הבהירה לו, שהכיוון בו בחר לבלבל אותה, מוצלח.
"אם תואיל בטובך להשוות בין התוויות תראה מיד שהכבודה הזו שייכת לי ותוכל לעזור אולי לשני האדונים האלה לאתר את זו שלהם…" הוסיפה. מצביעה על המקום בכרטיס בו הודבק הברקוד של מזוודתה.
השוטר ציית, נוטל את הכרטיס שלה ומשווה אותו לתווית שעל המזוודה.
"אל מי התחברת יותר מבין הדמויות בספר…?" המשיך אריק בשלו, מניח שבסופו של דבר מלאכת ההתשה תשתלם, "אל פרופסור לינדברוק או אולי דווקא להנס ביילקה, צייד הברווזים"
האישה המסתורית סירבה ליצור שוב קשר עין עם אריק, בהמתינה לתוצאות בדיקתו של הקצין, כשהרים זה את ראשו שוב על מנת לדבר, הפך כבר מבטה המלווה מרציני למחויך.
"אני מצטער על העיכוב גברתי…" פנה אליה הקצין, מניח בידה את כרטיס הטיסה, "אם תרצו אשמח כאמור לעזור גם לכם למצוא את הכבודה שלכם…"
צ'ן נעץ מבט שואל באריק, מתקשה מעט להבין כיצד הדבר יתכן.
לעומתו נראה עדין אריק רגוע בהרבה, כאילו הייתה הסצנה לקוחה מתוך אחד מאימוניהם השגרתיים והבנאליים ביותר.
"אם כך אולי תואילי לומר לי מה יש בתוך כבודתך…?" פנה אליה אריק, בעודה מניחה את ידיה על העגלה כדי להמשיך ולדחוף אותה החוצה מהטרמינל.
מתעלמת משאלתו כליל, שלחה מבט מלא תחינה לעברו של קצין הביטחון.
"את זוכרת אולי במקרה גם מה נהג להוביל פרופסור לינדברוק בדרך קבע בתוך מזוודתו?"
היא נעמדה שם מתמידה בשתיקתה.
"אני מתערב איתך, שבאותה המידה ממש, אין לך גם שמץ של מושג מה נמצא בתוך צמד המזוודות שזה עתה אספת…" המשיך אריק, מרגיש שהטקטיקה בה בחר, נותנת את אותותיה ביכולתו של הקורבן לעשות שוב סדר במחשבותיו.
קצין הביטחון, שכבר עמד לנטוש אותם לנפשם, הבחין לפתע כיצד החלו העניינים שוב להסתבך.
במקום להשיב לו בתשובה פשוטה בנוסח 'אין זה כלל עינייך' החלה מתפתלת בדבריה. מפיה יצא רק גמגום רפה, שלא הצליח להתחבר, לכדי מילה אחת מוכרת בשפה האנגלית.
"אני מתערב איתך שבניגוד אליך אני כן יודע מה נמצא בתוך צמד המזוודות שעל העגלה שלך, בדיוק כמו שאני יודע מה נהג פרופסור לינדברוק לשאת בתוך מזוודתו…"
כעת נעץ גם קצין האבטחה, תאב הצדק, את מבטו החשדני באישה החביבה, שסירבה בתוקף להמציא ולו תשובה אחת סבירה לצמד שאלותיו האחרונות.
"…מה אתה מנסה לרמוז…" הצליחה לבסוף לחלץ משפט מבין שפתיה הרפות.
אריק נטש כעת את פניה המבולבלות של האישה, מפנה את מבטו אל עבר הקצין, ידיו נחות על מותניו. "כיוון שנפלה כאן טעות חמורה בכרטוס אני דורש אדוני, שתבצע את תפקידך, ותורה על שיקוף מידי של צמד המזוודות האלה!"
"אתה לא רציני…" ניסתה שוב להרכיב משפט, נאבקת בצורך הבלתי סביר להיזכר מי היה בכלל פרופסור לינדברוק והאם הייתה לו כלל מזוודה.
"אני רציני מאוד…" השיב לה אריק, "ואני חושב שגם הקצין שלנו!"
שתיקתו של הקצין הייתה קצרה. קרוע היה בין הצורך לרצות את האישה הנאה, שעכשיו עשתה לו גם עיניים, בצורה מביכה מעט, ובין תחושת הבטן, שבישרה לו שאו שאכל משהו לגמרי מקולקל בארוחת הלילה, או שהיו דבריו בגו בטענותיהם של צמד הברנשים הנחושים האלה.
ההכרעה נפלה לבסוף, רגע לאחר שנזכר, שלא הכניס דבר לפיו במהלך לפחות שמונה השעות האחרונות.
"אתם רוצים לפתוח את המזוודות כאן או שתעדיפו לעשות את זה בחדר החקירות?" פתח, בוחן את פניהם של השלושה בזה אחר-זה.
"מבחינתנו אין שום בעיה לפתוח את המזוודות גם כאן…" השיב אריק, יודע שהמפתח המתאים היחיד, שוכב אי שם במעמקי תעלות הביוב של קהיר.
"…מטעמי דיסקרטיות אני מעדיפה להשאיר את המזוודות סגורות" השיבה. מודעת היטב לעובדה, שנפלה עמוק בתוך הפח, שנטמן לה במיומנות רבה.
"אם כך אני נאלץ לבקש משלושתכם להתלוות אלי למתקן השיקוף הקרוב….זה ייקח רק כמה דקות" אמר הקצין, מבחין מיד, כיצד הבעת פניה הנאות של האישה, מתחלפת מבלבול לאכזבה מרה.

כשעשו כעבור כרבע שעה נוספת צמד המזוודות הכסופות את דרכם חזרה אל בטן המטוס, לא יכול היה צ'ן שלא להפגין התפעלות מהכישורים המרשימים אותם הפגין ידידו.
"לזה אני קורה תושייה!" טפח על שכמו של אריק, בעודם עושים דרכם חזרה במעלה גרם המדרגות התלול.
"ואני קורה לזה מזל…באותה המידה יכולנו לפספס את העובדה שהמזוודות שלנו יורדות בנמל הלא נכון…. אז כל מה שהיה נשאר לנו זה לאכול את הראש האחד לשני" השיב אריק. מנסה להסוות את העובדה, שהיה גאה מאוד בעצמו ובהכשרה, שקיבל מפול.
"יש לך ניחוש מאיפה צצה הגברת הזו…?" תהה צ'ן בטרם חזרו למקום מושבם המסומן מראש.
"יש לי. אבל ספק אם זה משנה משהו" אמר, "בקצב שצברנו אויבים במסע הזה, אין ספק שזה נס שאנחנו עדין מהלכים בין החיים"

לאחר, נחיתה הקצרה באתונה, במהלכה התחלפו כמחצית מיושבי המטוס, הרים זה גלגלים שוב כדי להמריא הפעם אל עבר בריסל. כיסי האוויר אותם חוו הנוסעים מעל למימי הים התיכון פינו את מקומם כעת לגמרי, מה שאפשר לרבעיה ליהנות אפילו מארוחת בוקר הגונה.
כשהנמיכו גלגלי המטוס, מעל לגגותיה הציוריים של בריסל, יכלו להבחין גם בשחר המגיח מבעד לענני הגשם שהתפזרו לאיטם. יום חדש הפציע.
* * *
כמה אלפי קילומטרים משם נעץ תת-אלוף גיא פלד את מבטו דרך עדשת הפריסקופ, לוגם באיטיות את הקפה הראשון של הבוקר. גם אם שיגרת החיים תחת המים התעלמה בדרך כלל ממחזורי הזריחה-שקיעה שבחוץ הייתה זו אצלו חולשה מובהקת אותה סירב כמובן לחלוק עם פקודיו. אחרי כוס הקפה הראשונה תבוא עוד אחת נוספת, צמודה, בטרם יהיה כשיר לתקשר עם סביבתו.
בינתיים ניצל את הזמן כדי לבחון שוב את קו החוף הסלעי של מפרץ בושאר שבאיראן, שניבט אליו עכשיו במלוא הדרו, מבעד לעדשת הזכוכית שבפניו.
לצידו על שולחן העבודה נחה תמונת לווין עדכנית, של מה שזוהה בסבירות גבוהה כמיקומו האמיתי של מתקן הגרעין של בושאר. השמדתו הייתה רק פרט אחד מתוך שורה של יעדים איכותיים אותם היו אמורים טילי ה'דלילה' המדויקים, שישוגרו מבטן הצוללת, להשמיד.
הוא הוסיף ולגם את הקפה החם, עד שנותרו בפיו כעת רק הפרורים שבתחתיתו. בעודו יורק אותם חזרה אל הכוס הבחין שמשהו נוסף הגיעה אל קיצו. קו האופק האדום, שבישר על קיצו של הלילה ועל בואו של יום חדש, יכריח תוך דקות ספורות את כלי השיט המתוחכם לצלול עמוק חזרה אל עבר הקרקעית. היה בכוונתו לנצל עד תום את חלון הזמן הקצר כדי לנסות וללמוד אפילו פרט אחד נוסף אודות האויב המר, שהעסיק עד כה את דמיונו ועתה היה במרחק שחייה קצרה אל החוף.
מעט מאוד תחביבים מחוץ לצוללת היו לו לפלד, כשהדומיננטי מביניהם היה חיבתו הידועה במטכ"ל למנהיגים דגולים בהיסטוריה. כיוון שכאלה סיפקה האומה הפרסית לא מעט, במרוצת שלושת אלפי השנים האחרונות, רחש לה הלה לא מעט כבוד כמו גם יראה.
לאור העובדה שאשתו נקרא אסתר תמיד שמר פינה חמה בליבו למלך אחשוורוש, אך סבר מנגד שהמרתק מכולם היה דווקא כורש. זה שהצהרתו המפורסמת, כחמש מאות ושלושים שנה לפני הספירה, התירה לכל העמים תחת חסותו לחזור חזרה לפולחן אלוהיהם המקוריים. בזכות טקטיקה ייחודית זו נחשב כורש בידי הבבלים כמו גם היהודים, למשל, כמשחרר ולא ככובש. עובדה אשר סייעה לאימפריה הפרסית, אדירת המימדים, לשרוד עוד כמאתיים שנה גם אחרי מותו.
מה נותר מאותה אימפריה פרסית כיום, אלפיים וחמש מאות שנה אחרי? שאלה זו, ממנה נטו עמיתיו במכון לאסטרטגיה להתעלם קליל, העסיקה את מוחו מאוד. במיוחד לנוכח הקביעה העדכנית, שנטתה לראות את המשטר הנוכחי, ככזה שיעשה את כל מה שידרש על מנת להבטיח בראש ובראשונה את שרידותו וככזה המקדש את המוות על פני החיים.
'האסלאם הפונדמנטליסטי טרף לגמרי את הקלפים', נהג להטיף בפניהם ראש המכון לחשיבה אסטרטגית, כל אימת שנכח בדיון מטה כזה או אחר, שעסק באיום האיראני. שם מצא את עצמו פלד על פי רוב בדעת מיעוט, כשחשב שקביעה זו הינה שטחית בלשון המעטה.
הייתה זו עובדה מתסכלת בשגרה, אך כעת משניצבו שתי המדינות על סף עימות צבאי כולל חש, שהייתה זו גם קונספציה מסוכנת מאין כמוה.
"אנחנו חייבים לצלול המפקד" נשמע קול מאחוריו. קוטע את חוט מחשבתו.
הוא סגר את מכסה העדשה, מניח את כוס הקפה הריקה בתוך ידו האמונה של סגנו.
"השחר כבר החל להפציע…מה שאומר שנותרו לנו עוד קצת פחות מעשרים וארבע שעות עד לביצוע פקודת 'חרמש'" עדכן אותו.
פלד חייך לעברו בעגמומיות. בוחן מיד אחר-כך את פניהם הצעירות של אנשי הצוללת, אותם למד להכיר לעומק כמו גם להעריך, עד האחרון שבהם.
"התקבלו כבר הקודים לפצצות חודרות הבונקר מהמטכ"ל?" שאל. מקווה שהתשובה לשאלתו נשארה עדין שלילית.
סגנו הניד את ראשו לשלילה.
"אם כך החל בצלילה."
"מה לגבי הטילים…לא כדאי שנתחיל לחמש אותם? זה הרי תהליך שיארך לפחות ארבע שעות"
פלד הפנה את פניו אל עבר סגנו הצעיר, שעל אף גילו הספיק כבר לצבור ניסיון קרבי רב ולקנות את אמונו המלא של מפקדו.
"היחפז לאהבה ידידי. הסס למלחמה." אמר, מחפש אחר עיניו הרציניות של העלם על מנת לנסות ולרככם מעט.
"תיאודור רוזוולט?"
"גיא פלד…" צחק, טופח קלות על שכמו.
הלה הצדיע קלות, נעלם במהירות אל תוך חדר ההגאים.
צופה בו נעלם, צעד לעברה השני של הצוללת, מקום בה מוקם המטבחון הקטן.
בעודו מוזג לעצמו את כוס הקפה השנייה של הבוקר, הרהר בכך שלעת עתה יכול היה עדין לנשום לרווחה. את כל מה שנעשה עד כה ניתן היה בנקל להשיב על כנו. את מה שעתיד היה להתרחש עם תום היממה הקרובה, יהיה כבר בחזקת בלתי אפשרי.
בעודו מוסיף את הסוכר ובוחש, יכול היה לדמיין את שיחת הטלפון המבשרת לו על ביטול מצב הכוננות ועל חזרתו הבהולה והנדרשת לנמל חיפה. לו רק היה משמיע קול רתיחת הקומקום החשמלי מעט פחות רעש, אזי היה יכול היה גם לשמוע את קול מדפסת הסיכות הישנה, מדפיסה מעבר לקיר, את סדרת קודי ההפעלה לטילים, בזה אחר זה.

שער רביעי

סאו-פאולו

פרק 34

שמיים קודרים קיבלו את פני החבורה הקטנה, כשיצאה מבעד לדלתות בית הנתיבות המוגן אל תוך מתחם החניה הפרוץ לרוחות.
עומדים היו הם כעת, מחוץ לטרמינל שדה התעופה הבינלאומי של בריסל, מוקפים בתמהיל רב לשוני של שגרירים ואנשי נספחות דיפלומטיים, ביניהם ניתן היה להבחין גם, בנוכחות לא קטנה כלל, של אנשי צבא רמי דרג, שהחליפו ביניהם לחיצות ידיים מנומסות.
"אתם חושבים שלאורגיית הגנרלים הזו יש קשר למתיחות במזרח התיכון?" שאל אריק, לאחר שזיהה בתוך הקבוצה המכובדת גם את ראש המטות המשולבים של צבא צרפת. אישיות אשר זכתה לאחרונה לחשיפה תקשורתית רחבה ובלתי מחמיאה, בעקבות שערורייה עסיסית. במהלכה נתן הוראה למנהל תיק ההשקעות שלו להיפטר מאחזקת אגרות חוב של מדינת קונגו, יומיים בלבד לפני ניסיון חילוץ מתוקשר וכושל, של בני ערובה מערביים במדינה. מבצע, שבדיעבד לא רק הסתבך דיפלומטית קשות, כאם גם גרר בעקבותיו את התרסקות אגרות החוב של קונגו, שנחשבו עד אז כאפיק השקעה מניב וסולידי במיוחד.
"חייב להיות…" השיב טייגר, מנסה לנחש באותה הזדמנות מה עובר על אלכסנדרה, שנראתה עייפה ונטולת חיוניות. "הכול בסדר אלכס? את נראית זוועה…"
"קר לי!" הפטירה חזרה, מפתיעה בדבריה אפילו את עצמה.
עתה, משהופנתה תשומת הלב אליה, יכלו גם שאר בני החבורה להבחין, כי נדמה היה, שבכול רגע נתון, עומדת היא לאבד את הכרתה.
אריק, שעמד בסמוך אליה, שלח את זוג ידיו כדי לאחוז בה. רועדת הייתה מכף רגל ועד ראש. אף על פי כן עמד בפיתוי ונמנע מלחבק אותה.
"אני חושבת שיש לי חום…" מלמלה בקושי, בעודם מתייצבים בסופו של התור הקצר בדוכן השכרת הרכב.
טייגר בחן את גוון פניה, שנראה היה חיוור בהרבה מהרגיל. הוא ניגש אליה, מניח את כף ידו על מצחה על מנת לאושש את הסברה שהעלתה.
"את בוערת!" הספיק עוד לקבוע, בטרם צנחה חסרת הכרה אל תוך המדרכה הרטובה.

כשפקחה אלכסנדרה את ענייה שוב, כבר הייתה שרועה על גבי מיטה נוחה, במה שזיהתה מיד כחדר במלון. קולותיהם של שלושת חבריה הגיעו לאוזניה מחדר סמוך, שם רכונים היו מעל לשולחן, דנים בקולניות בפרטי מבצע כלשהו.
היא שלחה חיוך מאומץ לעברו של אי-שו, שרבץ לצידה על גבי השמיכה, מחככת קלות את אפו הרטוב בזה היבש שלה, בטרם הניחה אותו חזרה והתרוממה למצב ישיבה. במאמץ לא מבוטל שמה עליה את החלוק הלבן, שנח לצד המיטה.
רגע אחד עוד תהתה מי היה זה מביניהם שהפשיט אותה, בשני כבר חצתה את החדר, מופתעת מעוצמת הסחרחורת המטרידה שליוותה אותה.
"תודה" אמרה, תוחבת את ראשה אל תוך המעגל האנושי הקטן שנפרס סביב השולחן.
דבריה קטעו באיבו ויכוח, שהחל להתלהט בין טייגר לאריק, ונסב סביב סוגיית השימוש בנשק חם.
אריק הנהן לעברה באגביות, בעוד טייגר וצ'ן מקבלים את זיו פניה בחיוך רחב.
"איך את מרגישה?" שאל אריק, מניח שהוויכוח ביניהם יכול לחכות כמהה.
"יותר טוב….אני מניחה…." השיבה, מסיטה את השיער מפניה, על מנת שתוכל להצטרף ולעיין גם כן בתצלום הלוויין, שנפרס על השולחן שלפניהם.
"גוגל-ארף?" שאלה בבוז, מחפשת אחר פניו המבוישות של צ'ן.
"ניסיתי לחדור קודם אל הלוויין של הסוכנות" מיהר הלה להתגונן, "אבל מישהו שם ניחש כפי הנראה שננסה לעשות זאת…וחסם את הגישה אליו היטב…"
"בקיצור, אם עד עכשיו היה לנו ספק אז עכשיו אנחנו יכולים להיות לגמרי בטוחים, שבסוכנות יודעים איפה אנחנו נמצאים בדיוק…" ניצל אריק את ההזדמנות שנקרתה בפניו, כדי לנזוף שוב בצ'ן, "על כן כדאי שנקדיש כמה שפחות זמן לשיחות חולין וכמה שיותר זמן לתכנון זריז של המבצע"
מבינה גם היא את הרמז, החזירה את מבטה חזרה אל אוסף התצלומים הקטן, שנפרס על גבי השולחן. במרכזם נצפתה, מכמה זוויות שונות, טירה אדירת מימדים, אשר נחה במרומי גבעה מבודדת בפרברי בריסל. תצלום מעט מרוחק יותר, מיקם אותה בחלקה הדרומי של העיר, בסמוך לחוף ובמרחק קצר מהנמל המסחרי של העיר.
"זו הכתובת המדויקת שנתן לנו גדעון?" שאלה, בעוד צ'ן מצרף אל השולחן חזרה, שרטוט מפורט של תעלות הביוב של העיר, אותו נאלץ להסיר מוקדם יותר לנוכח התנגדותו העזה של אריק.
טייגר הנהן בראשו לחיוב. "קשה קצת לטעות בכתובת, לאור הבידוד המוחלט של הטירה הענקית הזאת מהסובב אותה…"
"אריק סבור שעדיף לחדור אל המקום דרך האוויר…" קטע אותו צ'ן, שנראה להוט במיוחד לשמוע את דעתה, "אבל כיוון שאין לנו אפשרות לחכות עד שיחשיך, וכיוון שהסבירות שהשומרים שם שמעו בכלל על אמנת ז'נבה האוסרת לירות בצנחנים אפסית… נאלץ להפעיל נשק חם מהאוויר"
"איזה מגוון של נשקים עומד בכלל לרשותנו?" תהתה אלכסנדרה באותה הזדמנות.
"יש לנו שלושה מקלעים זעירים, שני אקדחים וכמות לא קטנה של חומר נפץ פלסטי, כך שבגדול הייתי אומר שאנחנו מסודרים…" השיב צ'ן, "…ולמרות זאת, אני וטייגר סבורים, שעדיף לנסות לחדור דווקא דרך תעלות הביוב." הוסיף מיד, מחווה בידו על הנתיב בו עברה התעלה המדוברת היישר ממרכז העיר, אל תוך מעמקי ההר מעליו שכנה הטירה, "זה נכון שישנה רק תעלת ביוב אחת, שמובילה שפכים מהטירה… מה שאומר שהיא ודאי נלקחה היטב בחשבון בסידורי האבטחה של המקום… אך מה שעוד בטוח זה שאם וכאשר נידרש להפעיל שם נשק חם, לפחות נוכל לעשות זאת בצורה הרבה יותר דיסקרטית מאשר בצניחה ראוותנית מהאוויר…"
אלכס הפכה את הניירת הדלה, שעמדה לרשותם, מנסה לעמוד תחילה את קנה המידה הלא ברור של התצלום, על ידי הצלבת נתונים מיומנת מזווית אחת למשנה.
"מה עם המצוק למשל?" תהתה בקול רם, לאחר שתיקה קצרה, במהלכה המתינו שלושת חבריה לדברי הבוררות שבפיה.
"המצוק?" שאל טייגר, מנסה לסובב את תמונת הלוויין לעברו ולעכל את כיוון המחשבה החדש והמפתיע.
"על פניו נשמע כמו רעיון מעניין..אבל ודאי שמת לב שהמצוק הזה מתנשא ממש מעל לים." קטע אותו אריק, מניח את ידו על גבי התצלום ומונע את המשך סיבובו על גבי השולחן. "…בואו ונניח לרגע שהיינו מצליחים להגיע למקום נוח בחלקו התחתון של המצוק, מבלי שיגלו אותנו בדרך… לפי מיטב ידיעתי אין ברשותנו ציוד מתאים על מנת לטפס עליו" אמר, מחפש אחר אישור לדבריו בפניהם של טייגר וצ'ן שהתמידו בשתיקתם.
"זה בדיוק העניין…" המשיכה אלכסנדרה בביטחון, ראשה מעט סחרחר עליה, "כל הטירות העתיקות האלה נבנו כך, שהייתה להם דרך מילוט, שהובילה היישר אל תוך הים. זו אחת הסיבות בוודאי בגללם נבחר המיקום המיוחד הזה מלכתחילה, על ידי מי שבנה אותה…אני מוכנה לחתום לכם שאיפשהו בחלקו התחתון של המצוק הזה ישנה כניסה מהסוג המדובר הזה!"
טייגר וצ'ן החליפו ביניהם מבטים רוויי עניין, בעוד אריק ממשיך לחפש פרצות נוספות בקונספציה. "נניח לרגע שאת צודקת…ובאמת יש בתחתית המצוק הזה כניסה נסתרת היישר אל תוך הים…אין לנו, לפי דעתי, שום סיכוי אפילו להתקרב אליה מבלי שיבחינו בנו קודם."
"תתפלא! דווקא יש!" אמרה בביטחון, מבטה פוזל אל עבר צמד המזוודות הכסופות והנעולות שנחו בחלקו הפנימי של החדר.

הייתה זו תוכנית פשוטה. אך היא נשענה על הנחת עבודה אחת, שבמידה ותתברר כשגויה, תוביל אותם קרוב לוודאי אל תוך מלכודת נוראה. בעוד שלושת הגברים שבחבורה, ניגשים על מנת לעשות הכנות אחרונות ליציאה, ניגשה אלכסנדרה לעברו של אריק, על מנת לנסות ולמחות פעם נוספת על התפקיד הזוטר, שנפל בחלקה.
"אתה לא חושב שאתה קצת מגזים בדיאגנוזה שלך ד"ר אריק…" פתחה, נוטלת מידיו את פיית צינור החמצן, מחברת אותו במיומנות לווסת הצלילה. "אם תצליח לשים לרגע את הכבוד שלך בצד, אז הרי שנינו יודעים שאני גם שחיינית וגם צוללנית טובה בהרבה משלושתכם..שלא לדבר על כך שתצטרכו שם בפנים כל עזרה שרק תוכלו לקבל…"
"אני לא יודע מה איתך אבל אני החלטתי להשאיר את הכבוד שלי אי-שם בסיני…" השיב, מרים את ראשו כלפי מעלה, על מנת לפגוש את פניה החיוורות להפליא, "בואי נהיה כנים עם עצמנו אלכסנדרה…במצב בריאותך הנוכחי סביר יותר להניח שתסכני את כולנו, מאשר תתרמי לנו…חוץ מזה, שחשבתי שכבר הסכמנו מקודם, שכדאי שתהיה לנו אפשרות לידע את גדעון במקרה וניכשל…אני חושב שאת זה יהיה קצת קשה לבצע אם ארבעתנו נהיה מתים…"
"זה לגמרי לא פייר…!" אמרה, מודה באותו רגע בפני עצמה, שלנוכח מצבה הבריאותי, אפילו להמשיך ולעמוד מספר דקות רצופות, עדין התקשתה.
"אם זה מנחם אותך אני מבין לגמרי איך את מרגישה"
היא חייכה בהכנעה, ניגשת על מנת לעזור לו לארוז את הציוד שעוד נותר, נימת הסימפטיה, שהתגנבה לקולו, מסייעת לה להתרצות באופן סופי.
"תבטיח לי לפחות שתיזהר…" ביקשה, מגישה אל תוך ידו את האקדח הטעון.
"אני מבטיח" השיב לה, עיניו החומות ננעצות חזרה, ישירות, באלה התכולות שלה, לראשונה מזה מספר רב של שעות.
* * *
קהו בון הואי מצץ את סוכריית המנטה החריפה, נושף את האוויר הקריר, שיצרה, דרך נחירי אפו הטרוד. בכול פעם כשהרים את שפופרת הטלפון, על מנת לקבל דיווח נוסף מהשטח, נאלץ להניח אותה חזרה, כשבאמתחתו דיווח על כשל מבצעי נוסף. על כן החליט במהלך השעה האחרונה לנתק את הקו המוביל ללשכתו, עד שיצליח לגבש במוחו אסטרטגית פעולה ברורה להמשך.
יתכן וגם היה מצליח לגבש אחת, אילולי נפתחה הדלת המובילה פנימה אל תוך לשכתו, דרכה צעד כעת מנהל אגף המבצעים של הסוכנות.
קהו נשא אליו את מבטו הנרגן, מנסה להבין מה לכל הרוחות, נשא הלה בידו.
"הטלפון שלך מנותק כבר לפחות חצי שעה…" פתח הלה בהתנצלות, מניח על גבי השולחן את מה שנראה היה כמו חרב הנעוצה בתוך נדנה.
"אני מבין שהישראלים מסרו לידיכם את וינס…"
"אתה מבין נכון…תרצה להחליף איתו כמה מילים…?"
"אני חושב שאוותר על התענוג המפוקפק…תדאג בבקשה שיפגוש בהקדם האפשרי את צ'ארלי…מעכשיו זה כבר לגמרי כאב הראש של המחלקה לחקירות פנים…"
"הוא מתעקש לפגוש בך…לטענתו יש לו מידע חשוב לגבי פול ואשר הצוות שלו…"
קהו הפך את סוכריית המנטה בעזרת לשונו כמה פעמים בתוך פיו בטרם נגס בה, מפצח אותה לחתיכות קטנות.
"תמסור לו בבקשה שנתראה שוב רק בגיהינום! אינני מנהל שום משא ומתן עם בוגדים!"
* * *
מי הים הקרים סחפו את גופם של אריק וטייגר קדימה ואז שוב ואחורה עם כל גל נוסף שהכה בהם. בטרם צללו אל מתחת לפני הגלים, הכו בהם שוב גם דבריו של בעל הסירה המתרחקת, שהתריעה בפניהם ארוכות, לשמור מרחק מהטירה המכושפת שעל המצוק.
"אפילו השחפים נמנעים מלהתיישב על האבנים האלה…" הפטיר. תוהה כיצד תכננו השניים לשוב בכלל אל החוף, "אם בכול זאת תמצאו את עצמכם נסחפים לכיוון, בגלל הזרמים, אל תנסו בשום אופן לטפס על הסלעים…" הוסיף והזהיר אותם, בטרם הפנים כי שתיקתם העיקשת מסמלת לו לחדול ממלאכת השכנוע.
שקט קיבל את פניהם ברגע בו חצו את פני הים פנימה, רגליהם מכוסות הסנפירים דוחפות את גופם מטה, עד לעומק בו פסקו גם תנודות הגלים שלמעלה מלהפריע. אריק שחה בראש, טייגר נע מעט אחריו, גורר בתוך תיבה קטנה ואטומה למים, את שארית ציודם.
לאחר כמה דקות של צלילה, בהם נעו בשקט, מתרגלים לטמפרטורת המים הקרירה, שבר אריק ראשון את השתיקה, בוחן את תקינותו של מכשיר הקשר המאולתר, שמוקם בחלקה הפנימי של קסדת הצלילה.
"איך אני נשמע טייגר?"
דממה ליוותה את דבריו הראשונים, גורמת לו להניח, שעל אף הרעיון המוצלח של חברו, היה הביצוע כבר כושל מעט יותר.
"כמו מישהו שתקוע לו דג חרב בישבן" ענה לו לבסוף הקול מן העבר השני, לאחר שסבר הלה, שמרט את עצביו של חברו מספיק. שמח היה לגלות, באותה נשימה ממש, שהאלתור שעשה, עבד היטב גם מתחת לפני הים.
אריק בחר להבליג. אם יתפתה כעת וייגרר אחר לשונו החלקלקה של חברו, צפוי לו קרב מילולי חסר תוחלת, בסופו גם ככה יתעקש זה לומר את המילה האחרונה. על כן הוסיף להתקדם בשתיקה, מנחש שמהמקום בו נטשה אותם הסירה, לא אמורה הייתה לקחת השחייה התת-מימית, יותר מעשרים דקות.
היה זה ניחוש מדויק למדי, אלמלא סחף אותם הזרם כמה עשרות מטרים מערבה, מהנקודה אליה התכוונו להגיע מלכתחילה.
החמצן שעל גבם הלך ואזל במהירות. מה שאמר, שבמידה וידרשו לעשות שימוש נוסף בציוד, על מנת להימלט, לא יספיק להם זה ליותר מכמה דקות בודדות.
כשפגשו לבסוף את חלקו השקוע בתוך המים של הסלע, השתמש אריק בציין האיתור, שנשא על גופו צ'ן, על מנת לאמת את מיקומם הנוכחי ביחס אליו.
"צ'ן בפנים" ציין אריק במכשיר הקשר.
"ואיך אנחנו ביחס ללוחות הזמנים?" תהה לעברו חזרה, מתוך הקסדה, קולו המוכר של טייגר.
"בינתיים סביר…אם כי לפי המיקום של טייגר נסחפנו לא מעט מערבה" השיב. מנפח קלות את חגורת הציפה שלו בעזרת ווסת הצלילה.
בעוד ראשם שב ומבצבץ בזהירות מעל פני הים, הרהרו שניהם בכך, שנשק כלשהו המותאם לשימוש במים לא היה ברשותם. על כן הוסיפו פה אחד לקוות, שיוכלו להימנע ממגע עם השומרים, לפחות עד שיגיעו שוב אל הקרקע היבשה.
"מה דעתך על הניחוש שסיפקה אלכס?" תהה טייגר, מתאמץ להחזיק את גופו במרחק סביר מהמצוק, למען לא יטרקו אותו הגלים בכוח אל הסלע.
"יש משמעות עכשיו למה שאני חושב?" השיב אריק בכעס. היה זה רגע לפני שגל גבוהה, שהלם בו, הטיח אותו בתנופה חזקה אל תוך הקיר, סודק את זכוכית הקסדה שבפניו.
"אתה בסדר??"
"אני בסדר…" מיהר אריק להתעשת, "הקסדה שלי קצת פחות…".
הוא נעזר כעת בידיו, על מנת למנוע מגופו מלהיזרק חזרה אל האבן. "בוא ונתחיל להתקדם חזרה מזרחה הציע…"
הם נעו כעת באיטיות, צמודים האחד לגופו של השני, טייגר שוחה בראש.
מים חדרו קלות מבעד לסדק, שנפער בקדמת הקסדה של אריק. היה זה בשלב זה מטרד בלבד, אך כזה שהאט מאוד את קצב התקדמותו והוא הלך וצבר פער מידידו.
כשהסב טייגר בשנית את ראשו, על מנת לבחון את חומרת המצב, כבר איבדו השניים קשר עין לגמרי.
"אתה שומע אותי…??" ניסה אריק שוב את מכשיר הקשר, כעבור כמה דקות במהלכן התקדם באיטיות מבישה.
מבעד לזכוכית הסדוקה לא שידרו עדין פניו הקשוחים מצוקה אמיתית, כאם חוסר נוחות בלבד.
"לצערי עדין חזק וברור…"
"אנחנו מקבילים פחות או יותר לאות שמגיע מצ'ן…מה שאומר שאנחנו ממש מתחת לטירה עכשיו…" אמר, יורק תמהיל של מי מלח ורסיסי זכוכית מתוך פיו.
מצבה החמור של הזכוכית הבהיר לו, שלו ידרשו לצלול השניים שוב, לא תוכל הלה למנוע את בריחת החמצן החוצה.
בעודו מהרהר בכך טרק את גופו גל נוסף, חזק במיוחד אל תוך הסלע, מרסק כמעט את כתפו.
"אתה רואה שם כבר משהו?" רטן בשנית לעברו של צ'ן.
"יש פה משהו….אם כי אני לא ממש בטוח שזה זה…" ענה לו קולו של טייגר, מתגבר אך בקושי על שאון הגלים והרוח, שחדר מבעד לזכוכית הפרוצה.
היו אלה חדשות טובות, אך בפניו של אריק הנאבק בגלים ניצבו כעת שתי אפשרויות בלבד, האחת גרועה מרעתה. אם יוסיף להיצמד אל הסלע, הסיכוי שייחבט שוב אל הקיר היה גבוהה, אך אם יבחר במקום זאת לנסות ולצלול חזרה, יאלץ לעשות זאת ללא הספקת חמצן סדירה.
כעבור השתהות קצרה בחר לזנק חזרה אל תוך המים, דוחף את גופו חזק כלפי מטה, בעזרת צמד הסנפירים שלרגליו.
טייגר הפנה את ראשו לאחור, סורק את המים השוצפים. לו הכיר מעט פחות טוב את חברו יכול היה לחשוב אולי שזה משתעשע בו. אריק היה אולי לוחם קשוח מאין כמוהו אך צוללן בינוני בלבד במקרה הטוב.
הוא כבר חידש את אספקת החמצן אל תוך הקסדה, מתכנן לצלול אל מתחת לגלים על מנת לחפש אותו, כשלפתע הגיח הלה, כמה מטרים מאחוריו.
מן המקום בו עלה כעת אריק, יכול היה להבחין גם כן בפתח אליו התכוון חברו. הייתה זו סבכת ברזל כבדה, שכוסתה באצות וחלודה והגנה על פתח קטן, שנפער בחלקו התחתון של המצוק.
"יש עליה מנעול כלשהו?" תהה.
"יש אבל תהרוג אותי אם אני הולך לבזבז זמן על המשחקים שלך…" השיב טייגר, שהיה עסוק כבר בלנפח את המצוף הקטן, שנקשר לתיבת הציוד שלהם.
אריק הנהן בהסכמה, מרים את אגודלו כלפי מעלה, על מנת לסמן כי אין בכוונתו להתווכח הפעם.
דקה נוספת של הכנות חלפה, בסופה סימן לו שותפו לצלול חזרה, חובר אליו מתחת לפני המים.
כמה שניות אחר כך כבר החריד פיצוץ מבוקר את פני הים שמעליהם, שולח גלי הדף קלים פנימה. משסיימו גלי ההדף מלהגיע, הניף טייגר את אגודלו במאונך, מסמן שניתן לשוב ולעלות כעת כלפי מעלה.
"…שנים של אימונים בכול מיני טכניקות מתוחכמות וכל מה שנדרש בסוף, על מנת לעשות בדיוק את אותה עבודה, זה כמה גרמים של חומר נפץ פלסטי…" פתח טייגר, בעודו פושט את חליפת הצלילה הצמודה מגופו.
"כדאי שנתקדם במהירות" השיב אריק, מתמיד בטכניקת ההבלגה, בידו האחת אחז את הצג הקטן, בו נצפתה הנקודה שעקבה אחר מיקומו המדויק של צ'ן, בשנייה כבר העביר את ציודו האישי מתוך התיבה האטומה למים לתרמיל הגב.
מופתע מעט מחוסר נכונותו של שותפו מלהיגרר לתוך עימות מילולי, הצטרף אליו טייגר, משיל מעליו את חליפת הצלילה הרטובה.
"מוזר…" מלמל, רגע לפני שסיים את ההתארגנות שלו, מתפנה לרכוס את רוכסן תרמילו.
"מה כל כך מוזר…?!"
"אם לשפוט לפי כמות האצות והחלודה הפתח הזה לא היה בשימוש כבר הרבה מאוד שנים…"
"זה לא כל כך מפתיע אותי האמת…בימינו ישנם כבר אמצעי מילוט חדישים ויעילים בהרבה, מאשר סירה העוגנת בתוך המים…אותי האמת מדאיג דווקא משהו אחר לגמרי…" השיב, מתפנה להדק לפניו את רצועות ה'עכברוש', אמצעי ראיית לילה מתוחכם, שכלל בתוכו גם גלאי פעילות תרמי.
"מה?"
"גלאי האינפרא אדום לא מזהה עדין שום פעילות של חום מעלינו…"
"בעיניי זה לא מוזר כלל…" השיב טייגר, מפעיל גם כן את מתג המכשיר שלו, כמה שניות אחריו, "אנחנו נמצאים פאקינג בבטן האדמה. אם אני מנחש נכון יש מעלינו לפחות חמישים מטר של סלע עד לראש המצוק ואם אני מנחש לא נכון אז יש משהו כמו ארבעים…כך שסביר להניח שהגלאי התרמי לא מצליח פשוט לחדור דרכו."
במקום להוסיף ולהתנצח החל אריק לצעוד קדימה, אל תוך מעמקי המנהרה, קנה אקדחו מוביל אותו.
טייגר מיהר גם הוא בעקבותיו, מותיר מאחוריו את תיבת הציוד הריקה בה הונח ציוד הצלילה. בתחילה עוד שקל למלכד אותה, אך בסופו של דבר נמנע מכך. מי יודע, חשב, אולי עוד נזדקק לו שוב בדרכנו חזרה.
הם צעדו בתוך האפילה הגמורה, כף רגלם מפספסת מדי פעם בפעם את גופו של סרטן, שחמק אל תוך הסלע. אם בתחילה הייתה המערה נמוכה מכדי לאפשר להם ליישר את עמוד שדרתם, ככל שהעמיקו פנימה, כך גם הלכה זו ונפתחה עד שהתרוממה גבוה מעל לראשם, בפתחו של מה שנראה היה כפיר מעלית ישן.
אריק תחב את ראשו פנימה, מנסה להבין את המנגנון, שתוכנן ובוצע שנים רבות בטרם חוברה הטירה לחשמל. סדרת גלגלות גדולה תמכה, במה שפעם היה חבל עבה המסוגל לשאת משאות כבדים במיוחד, וכיום, לאחר שנים רבות של הזנחה, נראה כמו הזמנה לצרות בלבד.
"אתה לא הולך לטפס על זה…" פסק טייגר, לאחר שהבחין שהלה תפס את קצהו של החבל הרעוע, מושך אותו כלפי מטה בניסיון לאמוד את עמידותו.
"אתה רואה דרך אחרת החוצה מכאן..?" שאל, מנקה את האבק הרב, שדבק בשערו כתוצאה מהניעור.
טייגר משך את כתפיו לאחור.
בתגובה אחז שוב אריק בחבל, מושך את גופו כלפי מעלה. ענן אבק נוסף כיסה את פניו כשעשה זאת. במקביל ניסה להתעלם גם מקולות החריקה המטרידים, שהשמיעה הגלגלת.
"אתה פסיכי לגמרי!" הפטיר חברו מלמטה, מנסה לנחש כמה זמן יעבור בטרם ייכנע החבל.
דקה מתוחה חלפה, בסופה נשמע קולו של אריק, מהדהד במורד הפיר. "כדאי שתרים גם את הישבן שלך לכאן!"
אף על פי שתחושת הבטן אמרה לו אחרת, ציית טייגר בזריזות. לזכותו עמדה העובדה שמשקל גופו היה קטן משמעותית מזה של חברו, לחובתו עמדה העובדה שטיפס שני, כשעמד לצידו של אריק, כעבור כשתי דקות של טיפוס זהיר, קיווה שהייתה זו הפעם האחרונה בה יצטרכו לסמוך על מזלם בצורה כל כך מופקרת.
הוא כבר עמד להעיר על כך לחברו, כשזה הצמיד את אצבעו לפיו, מסמן לו להוסיף ולשתוק. עומדים היו בפיצול בו יכלו לבחור אם להוסיף ולהתקדם קדימה לעברו של גרם מדרגות, או לפנות דווקא לשמאל לעברו של מסדרון קצר, שהסתיים בדלת עץ כבדה.
"שם" לחש אריק, מצביע על המסדרון שהוביל לשמאלם. "…צ'ן…" הוסיף בלחש, דורך את אקדחו.
טייגר בחן שוב את מתג האינפרא-אדום, שנח על מצב 'גע'. למעט המיקום היחסי בו אמור היה לחכות להם חברם, לא נראה עדין כל סימן נוסף לפעילות תרמית כלשהי, בסביבה הקרובה או הרחוקה.
"צא" לחש חזרה, מסמן לאריק שהוא מוזמן להתחיל לזוז, דורך בתנועה זריזה גם את המקלע הזעיר שעל כתפו.
הם נצמדו עכשיו אל הקיר, מתקדמים בחשיכה אל עבר הדלת. כמה שניות של עבודה מיומנת על המנעול הסתיימו בכניעתו. בעוד טייגר מחפה מאחור, הדף אריק את הדלת קדימה.
"מה לקח לכם כל כך הרבה זמן!" קיבלו את פניהם הרציניות והמאובקות פניו המחייכות של צ'ן, שנראה היה בעיקר משועמם מהמתנה.
"עצרנו בדרך כדי לשתות כוס קפה בסניף המקומי של 'סטארבקס'" השיב טייגר, מעוות את פניו לנוכח הריח הנורא, שנדף מכיוון חברם.
"הבנתי…" הפטיר חזרה, "שלחתם את הסיני לשחות בתעלת הביוב, בעוד אתם שניכם מבלים לכם ב'סטארבקס'…תהיו בטוחים שהממונה על אפליה גזענית בסוכנות כבר ישמע על זה…"
"אם חיפשת הפלייה מתקנת היית צריך מראש לעבוד בסטראבקס ולא באינטרפול…" צחק אריק, בעודו מריץ במוחו בזריזות, את האופציות שניצבו בפניהם כעת.
"יש לך מושג לאן זה מוביל?" שאל את צ'ן, כעבור השתהות קצרה, מצביע על פתח ביוב רחב, שניצב בתקרה ממש מעליהם.
"אם היו לי כישורי מדיום אני מניח שהייתי כבר מזמן מחליף מקצוע…זאת תעלת ביוב היא יכולה עקרונית להוביל לכל מקום בטירה…סביר להניח כמובן שלאחד המרתפים שלה…"
"אם היית טורח להביא את תוכניות התברואה של הטירה, כפי שסוכם, אזי לא היית צריך לנחש…" הטיח בו חזרה אריק.
"להזכירך התוכנית הכי מעודכנת שמצאנו תוארכה אי-שם בתחילת המאה…ואני קצת מתקשה להאמין שהייתה עדין רלוונטית, גם אם הייתי זוכר לעשות זאת…" התגונן הלה.
"מה מבחינת מנגנוני הזעקה?"
"עכשיו סוף-סוף אתה מדבר לעניין…חובר אל המכסה בטון הזה מנגנון התראה פרימיטיבי למדי…תוכל למצוא את השאריות שלו, זרוקות איפשהו על הרצפה כאן, אם תתעקש לחפש אותם…"
אריק בחן שוב את המרחק, מהמקום בו עמדו שלושתם, לתקרה בה מוקם מכסה הבטון, ביניהם הפרידו לפחות שבעה מטרים. מנסה לנחש כעת כיצד גישר חברו על המרחק הגדול בין השניים.
"היינו פה?" שאל צ'ן.
"היינו פה" השיב אריק, סקרן לגלות כבר את הפתרון לחידה הקטנה, שכל כך העסיקה אותו.
"לבשתם פעם אחד מאלה?" שאל, מגיש לעברם סט אחד של נעליים מוזרות למראה, בעלות סוליה עבה מהרגיל.
"שוב אתה עם הרגשי נחיתות שלך?" פתח טייגר, בוחן את הסוליות העבות והגמישות, "נעלי עקב? זה פתרון הקסם שלך?"
"רגלי עכביש…" השיב, מדגים, כיצד על ידי קילוף יריעת פלסטיק, שנצמדה לחלקם התחתון, הופכת סוליית הנעל לדביקה במיוחד.
"שמעתי על זה! אבל איך לכל הרוחות שמת את הטלפיים שלך על שתי זוגות שכאלה…!?"
"מסתבר שאפשר להשיג לא מעט בעזרת חתימתו האלקטרונית המזויפת של וינס…יש לי עוד כמה הפתעות כאלה במלאי…אבל כדי לא להרוס לכם את ההפתעה, תאלצו להזדיין בינתיים בסבלנות…" צחק, מדגים בתוך-כך את הקלות בה טיפס אנכית על הקיר, בעזרת צמד הסוליות.
טייגר נטל את הזוג הנוסף, חולץ את נעליו לצידו של אריק. כמה שניות אחר כך כבר הצטרף אל חברו במעלה התקרה.
"מה עכשיו פיטר פארקר?" תהה, לאחר שהבחין, שחברו השתהה מעט עם הרמת מכסה הביוב.
צ'ן סימן לו לאחוז בצידו האחד של המכסה, הודף את צידו השני. כמה רגעים אחר-כך כבר טיפסו השלושה בזה אחר זה מבעד לפתח.
"אני חייב להודות שנעליים כאלה יכולות להיות שימושיות מאוד…" הודה אריק בלחש, מחליף חזרה לנעליו הקודמות.
צ'ן הנהן לחיוב, סוקר בעניין את המרתף הרחב שנגלה לפניהם. "זה נראה כמו מעבדה כלשהי…אבל בלי אור קשה קצת לומר איזה סוג של מעבדה…" הוסיף בלחישה.
"כמות הציוד הביו-טכנולוגי פה פשוט עצומה…יש פה מאחורה גם כמה עשרות כלובים ריקים של חיות מעבדה…איזה מין סוג של ניסויים נערכו כאן לדעתכם…?" תהה טייגר, לאחר ששב מסיבוב קטן שערך בירכתי המרתף.
"סביר להניח שמהסוג שעדיף שלא היו נערכים כלל…" ציין צ'ן, חולף על פני סידרה ארוכה של צנצנות זכוכית, שהכילו בתוכן איברי גוף אנושיים שונים, שצפו בתוך חומר שימור רפואי כלשהו.
שקט שרר סביבם. אריק שב גם כן לאחר שסבב את כותלי החדר הרחב מספר פעמים, חוזר כעבור זמן מה על מנת לדווח שהמקום בו נמצאו היה שומם לגמרי.
"משהו פה לגמרי מסריח…." גרס, מגביר מעט את קולו לעומת מקודם.
טייגר נשא את מבטו אל עבר צ'ן, בולע אך בקושי את הפיתוי שבליפת התחכמות נוספת, שבמרכזה צחנת הביוב שהדיף חברו.
"לא יכול להיות שאין כאן אף אחד…"
"אולי הגלאי התרמי שלנו פשוט משקר…" ניסה צ'ן כיוון חדש, שנראה על פניו קלוש, במיוחד לאור העובדה שאת מיקומם שלהם זיהה בקלות יתרה.
"קשה לי להאמין…יותר סביר להניח שאנחנו מפספסים משהו…יתכן וזו בכלל סוג של מלכודת"
"למי אמרת שייכת הטירה המכושפת הזו…??" תהה טייגר לעברו של אריק, שעקב בדריכות אחר גלאי האינפרא-אדום, שהחל לפתע לגלות סימני חיים ראשונים.
"לא אמרתי ואני לא ממש יודע…" השיב, מתקשה מעט להתרכז, לנוכח התעוררותו לחיים של הגלאי, "על פי הרישומים שמצאנו מדובר בטירה הנטושה מאז ימי הביניים…אף על פי שברור לנו לחלוטין עכשיו, שהיא רחוקה מלהיות כזו…" הוא ניסה להתרכז בתשובה, אך התעוררותו לחיים של הגלאי שאבה אותו פנימה. גוף כלשהו פלט חום במרחק של כמה עשרות מטרים מעליהם.
"כדאי שנגביר ערנות חברים אנחנו כבר לא לבד…" אמר, מנסה לאמוד את מיקומו המדויק של האורח.
בעוד טייגר ניגש לנבור בפרטי המעבדה השונים שנפרשו סביבם, סירב אריק לבזבז זמן נוסף. הוא ניגש אל הדלת המובילה החוצה מהמרתף, שולף את מיטב כלי הפריצה שברשותו.
"ואם זו באמת מלכודת?" שאל צ'ן, מבין, שכך או כך, האפשרות לסגת חזרה אל המים או אל תעלת הביוב, לא עמדה כלל על הפרק.
"אז כדאי שנהיה מוכנים לכל תרחיש…" השיב אריק חרש, בוחן בזווית עינו פעם נוספת את מנגנון הנעילה של הדלת.
"ניסית לבדוק אם היא בכלל נעולה?"
בטרם הספיק להשיב ניגש אליו צ'ן, מסובב את ידית הדלת.
במפתיע, או שלא, נכנעה זו למגע בקלות יתרה.
אריק עיווה את פניו בעלבון, אורז בזריזות את כליו חזרה.
כעבור מספר שניות נוספות, נעו שוב בטור, נצמדים אל קירות המסדרון. אריק צעד בראש, אקדחו שלוף לפנים, בעקבותיו נעו טייגר וצ'ן, מחפים עליו בעזרת צמד המקלעים הזעירים, שבידיהם.
הדבר הראשון שהכה בהם, משחצו את סף הדלת, היה אורה המסנוור של השמש. אור יום עז חדר מבעד לחלונות הטירה הרבים, שוטף את מסדרונות האבן העתיקים באור לבן ומסנוור. על כן, דבר ראשון שעשו, היה לארוז את ציוד ראיית הלילה, שהפך באחת מיתרון למטרד.
על פי הנגלה לעיניהם קשה היה לטעות, שהטירה אכן נבנתה בזמנים עתיקים למדי. יחד עם זאת, ברור היה לגמרי, שעברה מספר פעמים שיפוץ יסודי, במהלכו לא רק חוברה לרשת החשמל, כאם גם הותקנו בה מערכות טכנולוגיות מתקדמות, למטרות אזעקה ואיתור, כגון מצלמות במעגל סגור וגלאי נפח רבים, שנצפו כמעט בכול פינה.
"אתה בטוח שנטרלת את רשת החשמל כראוי?" פנה אריק לעברו של צ'ן, מבטו ננעץ בקרן זווית, בה תלויה הייתה מצלמת מעקב חדישה, שכיסתה בעדשתה את החלל כולו.
"טוב שאתה שואל…זה אולי ישמע לך מוזר…אבל כשבאתי לטפל במערכת החשמל גיליתי להפתעתי שזו הייתה כבר מנוטרלת…"
"ומתי חשבת לספר לנו את זה?!" פנה אליו חזרה בסבר פנים זועפות.
"לא ידעתי עד כמה למידע הזה יש בכלל ערך…אחרי הכול סברתי שאולי הטירה הזו באמת נטושה…"
אריק השתתק. היות ולא מצא בכך כל תועלת החליט, למרות הפיתוי, להימנע מוויכוחי סרק בכול מחיר.
בחינה מחודשת של גלאי הפעילות התרמית, זיהה כי הנקודה הבודדת, שהופיעה קודם לכן על המרקע, נותרה נעוצה באותו המקום ממש.
הוא הפנה את פניו להתייעצות קצרה באלה של חבריו. בסופה הוחלט פה אחד להמשיך לעבר מוקד הפעילות, במקום לנסות ולעקוף אותה. עדיף להתעמת עם המפלצת פנים אל פנים מאשר להילכד בגבך אליה נהג פול תמיד לומר, במעין מנטרה, שחזרה על עצמה פעמים רבות במהלך רצף אימוניהם האינטנסיביים.
סידרה ארוכה של מסדרונות התפצלה לפניהם כעת. פעם אחת לימין, בשנייה לשמאל. דלתות שונות ומשונות הובילו אל תוך חדרים ומסדרונות נוספים, חלקן ישנות כמו הטירה עצמה, אחרות חדשות לגמרי.
עם כל צעד נוסף שעשו, התחדדה עוד יותר ההבנה, כי גם אם היה החלל העצום כעת ריק, רחוקה הייתה הטירה מלהיות עזובה.
"אתם קולטים את הגודל של המקום הזה…??" מלמל טייגר, כעבור כמה דקות של תנועה זהירה, במהלכה טיפסו במעלה שתי קומות נוספות, סוגרים על המיקום המדויקת, אותו הפיקה החתימה התרמית.
הם נעצרו כעת בפתחו של מסדרון גדול, את קירותיו מעטרים סידרה ארוכה של פורטרטים, אשר הציגו לראווה, את מה שנדמה היה, כשושלת עתיקה ומסועפת של אצילים.
"ממש נטושה הטירה הזאת…" הפטיר צ'ן, מתקשה למצוא ולו פרור זעיר של אבק, על גבי אחת מהתמונות שעל הקיר.
"מכושפת זו הגדרה הרווחת בקרב המקומיים…לא נטושה…" השיב אריק. משתהה גם כן כמה רגעים נוספים, על מנת לבחון לעומק את תצוגת הדיוקנאות המרשימה, שצוירה בצבעי שמן עזים, בידי כמה וכמה אומנים שונים.
"אני מוכן להישבע שזיהיתי שם את המצביא הצרפתי ההוא…מה שמו…." אמר צ'ן, מצביע אל עברת תחילתו של המסדרון, אך עוצר תחת התמונה האחרונה ברצף. ממנו צפו בו חזרה פניה חמורות הסבר של גברת יפהפייה, שנראתה עונדת לצווארה פריט מסוים, שגרם לו לפתע להחסיר פעימה.
"נפוליון…." לחש לעברו אריק חזרה, מסמן לו להנמיך מעט את הקול.
"…כן….נפוליון…." מלמל באגביות, מצביע בהתרגשות אל עבר התליון המוכר, שניבט לעברו חזרה מתוך הציור.
"מעניין מי זאת הגברת המגונדרת הזאת…" ציין טייגר, מגרד את פדחתו במרץ.
"מי שזו לא תהיה, המבט שנשקף מהעניים שלה הוא מבט של מכשפה אמיתית" אמר צ'ן.
"… עכשיו כשציינת את התליון…אני די בטוח שראיתי אותו לפחות פעם אחת נוספת…"
"כולנו ראינו אותו יחד…במוסקבה…כשהחיה ההיא ניסתה לחסל את אלכס" הגיב אריק בביטול.
"אני מתכוון כאן…במסדרון הזה…בתמונה אחרת…" הוסיף טייגר, צועד מעט לאחור, "הנה ממש כאן!"
הם הצטרפו אליו בזריזות. בוחנים את פניה הנאות של האישה הלבושה בהידור, עליהם הצביע, לצווארה נח שוב אותו תליון מוכר.
אריק זנח לרגע את מבטי ההתפעלות של חבריו, על מנת לבדוק שוב את מצב הפעילות בגלאי התרמי. מה שראה שם, גרם לו לעזוב הכול ולהאיץ בחבריו להתקדם במהירות אחריו.
"היא שוב בתנועה!" לחש בלהט, מסמן לחבריו להתקדם בעקבותיו.
"מי??" תהה טייגר, "המכשפה?" מבחין בריצה המהירה בה פתח חברו במורד המסדרון.
"המטרה שלנו!" השיב אריק, מבלי להסב את פניו לאחור.
הם הצטרפו אליו, מלווים את תנועתו הנחושה קדימה במבט סורק לאחור. כמה שניות אחר-כך כבר חסמה את המשך תנועתם של השלושה דלת כפולת כנפיים.
"לספירת שלוש שלי…" לחש אריק, מניף את ידו השמאלית באוויר.
טייגר עצר את נשימתו.
"אחת…שתיים…שלוש!" ספר אריק. בטרם הדף את הדלת פנימה, וידא כי קני נשקיהם של חבריו מחפים עליו, מעבר לכתפו.
* * *
אלכסנדרה זינקה ממקומה בבהלה, מתיישבת בתוך מיטתה לצידו של הזאב. ראשה הסחרחר הסתובב בתחילה לצידו האחד של החדר ואז חזרה אל עבר צידו השני. תרה הייתה אחר מקור הצלצול העז ששמעה, זה אשר הקיץ אותה משנתה.
משזה סירב להתגלות, שבה והניחה את ראשה חזרה על הכר. מבט קצר אל עבר השעון הדיגיטלי, שעל השידה, הבהיר לה כי חלפו כמעט ארבע שעות מאז יצאו חבריה לדרך. את רובן ככולן העבירה בתנומה רצופה.
היא כבר עמדה לנסות ולעצום שוב את ענייה, כשהצלצול המטריד חזר שוב והופיע.
"הלו…" מלמלה ברפיון אל תוך השפופרת, מנסה להסוות בקולה את העובדה, שזה עתה הקיצה משנתה.
"גברת סמירנוף?" שאל הקול הרשמי מעברו השני של הקו. גוון קולו של פקיד הקבלה בישר על חוסר הנעימות שחש, על כך שנאלץ להעיר אותה.
"כן…" השיבה, מכחכחת מעט בגרונה.
"מדברים מהקבלה. יש לי כאן שיחה בשבילך מאדון העונה לשם גדעון, אשר סירב, למרות התעקשותי, להשאיר גם את שם משפחתו" הוסיף והתנצל הפקיד.
"זה בסדר…אני אקבל את השיחה…" השיבה, מתמתחת לאחור בעניין.
"כן גברתי"
שקט קצר ליווה את תשובתו, בסופו נשמע קול מוכר מעברו השני של הקו.
"משחקת אותה קשה להשגה?"
"…לא ממש לא…פשוט קצת הופתעתי לשמוע שזה אתה…איך מצאת אותי?"
"זה משנה?"
"אני מניחה שלא…"
"אז חבל לבזבז את הזמן על זוטות…איך את מרגישה?"
"…יותר טוב אני חושבת…" אמרה, מקווה שהייתה זו גם האמת.
"עד כמה אתה מעודכן במצבי…?"
"מעודכן מספיק. " השיב בלקוניות, "חברייך כבר שבו מהטירה?"
"…עדין לא…" מלמלה.
"אני לא יודע אם למידע שאני הולך לספק לך יהיה שימוש עבורכם או לאו, אך אעביר לך אותו בכול זאת…לפני מספר לא רב של שעות נכנס למשטרת בריסל אדם, שהזדהה כשומר באחד מרציפיו הפרטיים של הנמל. לטענתו של האיש מתרחשת ברציף הזה פעילות אותה הגדיר הנ"ל כטרוריסטית. הוא טוען שראה לא מעט נשק וציוד לחימה מסוגים שונים נארזים ומשונעים בתוך צמד צוללות שעגן שם…" הוא עצר רגע ממתין כמה שניות לשאלה מן העבר השני שעל אף שהייתה תלויה באוויר בבירור מיאנה להגיע. "בשלב זה את ודאי שואלת כיצד כל זה מתקשר אליכם…" שאל במקומה.
"…אהה…" המהמה אלכסנדרה.
"ובכן ראשית כל מסתבר שהמזח הזה, מזח מספר תשע, שייך לבעלת אותה הטירה ממש שאת כתובתה השיג בעבורנו וינס ובתוכה משוטטים כעת ודאי גם חברייך…" מבחין שעומדת היא לקטוע אותו בכול רגע, הגביר את קצב דיבורו, "שנית…וכאן אני ממליץ לך להחזיק חזק…מתיאור שמסר הנ"ל בתחנת המשטרה, בו פרט את בני הלוויה של אותה הגברת, מסתבר, שהטיפוס המנוול ההוא ממוסקבה…זה שממנו ניסית להוציא את התליון…עובד כפי הנראה בעבור אותה בעלת הבית ממש…"
"מה??" קפצה אלכס, ליבה פועם במהירות עצומה, "מה אנחנו יודעים על הרקע שלה…לאיזה ארגון היא משתייכת?"
"לצערי אנחנו לא יודעים כרגע אפילו חצי דבר אודותיה…אבל אנחנו ממשיכים לבדוק…אני מניח שבשעות הקרובות אוכל לדעת יותר" התנצל.
"מה בדבר מניעים? שותפים? אתם חייבים הרי לדעת משהו…"
"כלום…פנינו ממש עכשיו בבקשה דחופה לשיתוף פעולה עם האינטרפול, הסי.אי.אי והבולשת הבלגית, אך בשלב זה לא התקבל עדין כל מידע חדש…אני יכול להבטיח לך שהדחיפות ברורה כאן לגמרי ושברגעים אלה ממש אנחנו הופכים כל אבן, על מנת לנסות ולאסוף מידע חדש אודותיה…"
אלכס הניחה את רגליה על הרצפה הקרה, מנסה לווסת את קצב פעימות ליבה, שעלה מחדש בכול פעם שרק הרהרה, בדמותו מעוררת האימה של השטן ממוסקבה. "אם ככה אני חושבת שהסיכוי הכי טוב שלנו הוא לנסות ולדובב קצת את שומר הרציף…" אמרה, מגששת אחר פנקס הרשימות שלה, אותו הניחה בצד מיטתה.
"…אלכס…" פתח גדעון מנסה להשחיל מילה.
"יש ברשותך את פרטי הקשר שלו?" המשיכה, מתעלמת לגמרי מניסיונותיו האחרונים לדבר אליה.
"…אלכס!"
"מה?" השיבה, מופתעת כמהה מהטון התקיף בו נזף בה.
"אם היית נותנת לי להשלים את דברי כראוי אז היית מבינה שכבר אין עם מי לדבר. גם אנחנו ניסינו, אך מסתבר שמשהו כמו חצי שעה אחרי שעזב את תחנת המשטרה, בליווי שני שוטרים, נמצא הבחור המסכן ללא רוח חיים זרוק בצד הכביש…מיותר לציין שצמד השוטרים שהתלוו אליו מריחים כעת גם כן את הפרחים מלמטה…"
בבת אחת חשה אלכסנדרה כיצד הסחרחורת, שעזבה אותה בטרם נרדמה, שבה כעת להלום בה. כשניתקה את שפופרת הטלפון, שתי דקות אחר כך, כל שהתחשק לה, מרוב ייאושה, היה לתחוב את ראשה מתחת לשמיכה ולמשוך אותה גבוהה מעל לראשה.
יתכן אגב, שהייתה באמת עושה זאת, לולי באותו הרגע ממש נפתחה דלת החדר בסערה ואל תוך החדר צעדה הדמות האחרונה, אותה ציפתה לראות באותו הרגע.

פרק 35

"פול?" קראה אלכס את השם המוכר, נקרעת בין הרצון העז לקום ולחבק אותו חזק לבין הפיתוי, שבער בה באותה עוצמה לפחות, להכניס לו בעיטה מדויקת בשק האשכים.
"….אלכסנדרה…." נפל על כתפייה, מקדים את הכרעתה ומחבק אותה חזק לתוכו, לצלילי מחאותיו הקולניות של גור הזאבים הכועס.
"איפה?…מה?…למה?" מלמלה אלכס, מתלבטת בדבר תעדוף צרור השאלות שהציפו אותה.
"מצאנו אותו משוטט כמו איזה כלב דינגו עזוב בתוך הטירה…" אמר צ'ן, שהדיף ניחוח כאילו נשלה זה עתה מתוך בור של צואה, "אריק כמעט וירה בו…"
"…חבל שלא כיוונתי קצת יותר טוב…" הפטיר אריק במפגיע, על פניו ניכר היה בבירור, שסירב לחלוק את העליצות, שדבקה בחבריו עם שובם אל החדר.
"מזל שהיה לך מורה קליעה די מחורבן…" הצטרף טייגר אל השיחה, טורק את דלת החדר מאחוריו.
"על זה אפשר כמובן להתווכח…" צחק פול, שנראה יותר מהכול מאושר להתאחד מחדש עם חבריו, "אני טוען שהסיבה שאריק החטיא היא שהוא הצליח לזהות ברגע האחרון שלא מדובר באויב…"
"את זה אתה אמרת…" מלמל שוב אריק, ניגש אל עבר המקלחת, טורק מאחוריו את הדלת.
בתוך כל המהומה הזו עמדה אלכסנדרה נרגשת, מנסה להבין את שהתרחש בהעדרה. בראשה עוד הדהדו מילותיו האחרונות של גדעון וכעת היה עליה להתמודד גם עם שובו המפתיע של פול.
בעודה מנסה להחליט מה קודם למה, החליטה כי מוטב לעשות זאת על בטן מלאה. על כן במקום להוסיף ולבחוש בנעשה, הרימה את השפופרת וחייגה לשירות החדרים, מזמינה אל החדר ארוחת בוקר דשנה.
"לא קצת מאוחר לארוחת בוקר?" תהה טייגר, בעודם מתיישבים אל השולחן, מוזגים מתוך הקנקן קפה טרי שזה עתה נטחן. מבט חטוף בשעונו הצביע על השעה שתיים-עשרה ורבע בצהריים.
"אף פעם לא מאוחר לארוחת בוקר" ציין צ'ן, בפה מלא בטוסט עם ריבה.
תוך כדי לעיסה אינטנסיבית, הספיקו בני החבורה לעדכן את אלכסנדרה המתאוששת, בהרפתקאותיהם בטירה.
הסבר מפורט זה לווה עם סיומו גם בתקציר חטוף, מאת פול, אודות המסע הפרטי שעבר.
"ברור לכולכם שההחלטה להמשיך לבדי לבריסל נבעה מתוך רצון להגן עליכם…" ציין, מחפש את האישור, שההסבר מניח את דעתה, בתוך בעיניי התכלת שלה, שעקבו אותה שעה בעניין אחר הלהיטות בה ליקק בן טיפוחיה החדש את החלב, מתוך קערה, שהונחה בעבורו על הרצפה.
"יכולת לכול הפחות להשאיר איזה מכתב…דברי פרידה…משהו…אני חייבת להודות שהדרך בה עזבת השאירה לא מעט שאלות פתוחות ואפילו מקום לספקות…"
פול חייך בהבנה. "את מכירה אותי מספיק שנים כדי לדעת שמילים הם לא הצד החזק שלי…"
אלכס חייכה חזרה, מגישה את ידה אל עבר קנקן המיץ. בתור מי ששירת את מירב שנותיו כסוכן פעיל בתור דיפלומט, לומר שמילים הם לא הצד החזק שלו, חשבה, קבע קביעה מוזרה למדי.
"…אז מצאתם את הטירה לגמרי ריקה אמרתם….?" שינתה באלגנטיות את נושא השיחה, בעודה מתענגת על כוס מיץ התפוזים הטרי.
"ריקה אך לגמרי לא נטושה…" השיב צ'ן. "משהו מאוד אינטנסיבי התנהל משם וזה רק מהתרשמות קצרה…סביר להניח שמה שראינו שם היה רק חלק קטן מהנעשה שם…"
בינתיים, בעודם מכלים את שאריות ארוחת הבוקר הדשנה, יצא זה מכבר אריק מן המקלחת, אך הוסיף רובץ בנרגנות על גבי המיטה שלו.
"את מוכנה לנסות ולדבר אל ליבו של החבר החמוץ שלך…?" פנה אליה טייגר, מחווה בראשו לעברו של חברם, שסירב עדין בתוקף להצטרף אל השולחן.
"אני מצטערת אבל אני לא גננת ובטח לא אימא שלו" גהרה בו חזרה בלחישה, אשר הייתה חזקה מספיק כדי שתגיע גם עד לאוזנו של הנמען, שעסוק היה בפירוק והרכבה חוזרת של אקדחו.
"אז מה הגענו למבוי סתום…" אמר פול, לוגם את כוס הקפה השלישית שלו.
"יתכן…אך לא בהכרח…קיבלתי שיחת טלפון מעניינת מגדעון…כזו ששווה לכל הפחות בדיקה."
"ומתי התכוונת לספר לנו על זה?" השתהה טייגר, מתלבט באותה הזדמנות אם יצליח לדחוס קרואסון חמאה נוסף אל תוך בטנו, בטרם זו תתחיל כבר לכאוב.
אלכסנדרה, שחשה לראשונה מאז הגיעו לבריסל כי כוחותיה שבים אליה, לקחה נשימה ארוכה, בטרם החלה לדבר.
"מוטב שנתחיל לארוז…" פסק פול, לאחר שסיימה אלכסנדרה לפרוס בפניהם את תמליל שיחת הטלפון הקצרה.
בין רגע, הפכה האווירה הנינוחה שבחדר, למרוץ עכברים של ממש. צ'ן ניגש להדפיס את תוכניות הנמל, בעוד טייגר מעביר פרטי ציוד אחדים ממזוודות המטען, אל תוך תיקי הגב שלהם.
אלכסנדרה ופול פרסו את מלאי הנשק שעמד לרשותם שוב על המיטה, ממלאים מחסניות בכדורים ומאפסים כוונות. על פי המידע שהעביר המקור, בטרם מצא את מותו הטראגי, אמור היה המזח להיות מוגן בצורה יוצאת דופן.
בתוך כל בולמוס העשייה הזה, נותר אדם אחד בצד, מכונס בתוך עצמו.
"מי מת והפך אותו חזרה למנהיג שלנו?" סינן לעברה של אלכסנדרה, צופה מן הצד בהשתהות בהכנות הקדחתניות לתזוזה, שהתרחשו סביבו.
"השומר של רציף מספר תשע…" השיב לו חזרה טייגר. מניח את צמד המזוודות הכסופות בסמוך לדלת הכניסה.
אריק תחב את האקדח אל תוך נרתיקו, מבין שלמרות התנגדותו הנחרצת הפור כבר נפל בלעדיו. בפנים חמוצות נטל מהשולחן העמוס צמד פרוסות של לחם קלוי, זורק עליהם סלומון טרי, תוך שהוא מסנן לעצמו מבחר עסיסי של קללות.
עשר דקות אחר-כך כבר עשתה החמישייה, שאוחדה מחדש, את דרכה במכונית הטרנזיט השכורה, אל עבר נמלה הימי של בריסל. בראשם ההבנה כי הזמן שנותר, הולך ואוזל במהירות, בידיהם רשימה אין סופית כמעט של סימני שאלה.
כשפרקו את ציודם בכניסה לנמל הבינו מיד, שהיום שהחל ברגל שמאל, ממשיך כרגע באותה המגמה ממש.
"מה זה צריך להיות…?" חקרה אלכסנדרה את פול, שחזר לאחר שיחה קצרה עם השומר בכניסה למתחם הנמל, שעריו נותרים עדין נעולים מאחוריו.
אי-שו נצמד גם הוא אל החלון, נובח כמיטב יכולתו על כלב זאב גדול, שנקשר בשרשרת לביתן השמירה של הנמל.
"שפעת העופות…נתפסה כאן מכולה סקנדינבית שהכילה עופות מוברחים מהקווקאז. משרד הבריאות המקומי עורך כאן היום סקר רציפים כולל, על מנת לוודא שאין בנמצא מכולות נוספות מאותו הסוג…ובינתיים על פי הוראות הממונים אין יוצא ואין בא…"
"נהדר…" סיננה חזרה, מנסה לבחון במקביל גם את גובה הגדרות, שהקיפו את המתחם רחב הידיים.
"מה אם ננסה להציג בפניו את תעודת האינטרפול שלנו…אף אחד כאן לא צריך לדעת שהיא לא ממש בתוקף…" ייעץ צ'ן.
"זה בדיוק מה שגם אני חשבתי…אבל השומר שם התעקש להרים טלפון לבוס שלו על מנת לוודא את העניין מול המפקדה הראשית. כך שאני לא ממש בטוח שהרגע לא יריתי לעצמנו ברגל, במקום לקדם את ענייננו…"
"נהדר!" הפטיר אריק, צמד ידיו משוכלות על גבי חזהו.
"מיסייה לינוקס…" נשמעה ממש באותו הרגע, קריאה מכיוון השער. "יש לכם אישור להיכנס…" צעק לעברם השומר, ניגש על מנת לפתוח בעבורם את מעבר הולכי הרגל הנעול.
"מרסי!" צעק לעברו פול חזרה, מתנשף מלוא ריאותיו החוצה, לרווחה.

נמלה הימי של בריסל הכיל בסך הכול שניים-עשר רציפי פריקה וטעינה, שלושה מהם בלבד בבעלות פרטית. שניים מתוך השלושה שימשו את ברוני תעשיית היהלומים המקומית, כאשר דווקא זה השלישי, אשר מוקם בחלקו הצפוני ביותר של הנמל, היה המאובטח מכולם. שמועות רבות הופצו בקרב הגילדה המקומית בדבר ייעודו של המזח, כמו גם בעליו, אם כי אף אחד מהם לא זכה מעולם להניח את כף רגלו מעברה השני של הגדר הגבוהה, על מנת לנסות ולאמת אפילו אחת מאותן שמועות. כל פעילות בו התרחשה מאז ומעולם בשעות בו היו שאר חלקיו של הנמל סגורים, אף אחד מעובדיו, שהיו כולם זרים, לא נאות להחליף אפילו מילה עם עמיתיו המקומיים.
פעמיים בלבד, במהלך שישים שנות החכרתו, הורשו להיכנס אל תוך הרציף עובדים שלא ממניינו הרגיל. פעם אחת כאשר הכו ללא כל התראה גלי צונאמי אדירים בנמל כולו וגם המזח המבודד והמוגן נדרש לשיפוץ כולל. הפעם השנייה הייתה כאשר מגיפה מסתורית הכתה במחצית מעובדי המזח וחקירה פדראלית כוללת אילצה את בעליו הפרטיים לאפשר את כניסתן של רשויות החוק פנימה.
צמד ביקורים כפויים אלה, רק חיזקו את השמועות, בדבר אופי הפעילות החריג המתרחש במזח, אך במפתיע לא גררו כל התערבות רשמית מעבר לכך.
"אתה לא באמת מתכוון לירות בהם קאובוי!" גהר טייגר בפול, שכיוון כבר את נישקו אל עבר אחד מצמד השומרים החמושים, שניצב בפתחו של מזח מספר תשע, ממש למרגלותיה של גדר התיל הגבוהה.
"שקלתי לגשת להציג בפניהם את התעודה המזהה שלי, בדיוק כמו שעשינו עם השומר ההוא בכניסה…" לחש פול ממקום מחבואם, ממנו יכלו לתצפת בנוחות על הכניסה למזח. "אבל זה נראה לי חסר טעם…זו חברת שמירה פרטית והפקודות שחלות עליהם, בדרך כלל, מחמירות בהרבה מהשומרים הרגילים בשכר…"
"אני מתכוון, שבמקרה ושכחת, הרישיון להרוג של כולנו נשלל ויהיה זה סיכון מיותר לדעתי להשתמש כבר עכשיו בנשק חם…" המשיך והתעקש טייגר.
"הנה הם מתחילים שוב…" הפטיר אריק מאחור.
"מה גם שלא מדובר עכשיו באישון לילה…" המשיך, מתעלם לגמרי מרטינותיו הצפויות של חברו, "אם אתה רוצה למשוך תשומת לב קדימה…תכוון ותירה…"
"יש לך רעיון אחר?" תהה פול.
"בוודאי…" השיב צ'ן במקומו, שולף צינור מתכת קצר, מגיש אחד נוסף לעברו של טייגר.
"חצי הרדמה…??"
"אהה…" המהם, מניח את צידו האחד של הצינור בתוך פיו, מפנה את צידו האחר אל עבר צווארו של אחד השומרים.
"בפעם הבאה אשמח לדעת על הימצאותו של ציוד כזה, רגע לפני שאני שולף אקדח…" פנה פול אל טייגר, שתי דקות אחר-כך, בעודם גוררים את צמד הגופות הצידה, בינות לערימת חביות סמוכה.
טייגר הנהן באגביות, מניח, למרות נימוסיו, שלנסות ולהקדים את האקדח של פול היה קרב אבוד מראש.
"שמת לב לרמת החימוש של השניים האלה?" העירה את תשומת-ליבם אלכסנדרה, "הם נראים כאילו הם עומדים לקחת חלק במבצע צבאי ולא מאבטחים כמה מכולות תמימות בנמל…."
פול הנהן לאות הסכמה, מניח על מצחה את אחד מכובעי המצחייה של השניים. "אני מציע לך שתשמרי עליו…זה יכול להיות בקלות מה שיפריד בינך לבין כדור בראש, שם בפנים"
אף על פי שחשבה שהיה זה מיותר, קיבלה את המחווה האבהית בשתיקה, מתפנה כעת לבחון את גדר הכניסה, שהפרידה בינם לבין מתחמו הפנימי של המזח.
לאחר פעולת חיתוך זריזה, אחזה את המנעול בשתי ידיה, שולפת את השרשראות שאחזו בו, מחלקו הפנימי של השער.
"אריק" לחשה, מסמנת לו להתקרב לעברה.
כמה שניות של עבודה מיומנת שיחררו גם את לפיתת הלשונית מהבריח. הוא כבר עמד להפריד את הגדרות ולהיכנס פנימה, כשידו השלוחה של צ'ן עצרה בו.
"אתה חייב לעבוד על החלודה הזאת…" גהר בו, מצביע אל עבר מצלמת מעקב סמוכה, בשולפו מתוך תיק הגב שלו כדור מתכת קטן, שנראה היה כמו סוג מתקדם במיוחד של רימון יד. "פצצת אלקטרוניקה" הסביר בחיוך ממזרי, מתכופף על מנת לגלגל אותה מעבר לקו הגדר.
בתגובה כמעט מיידית החליפה מנורת הביקורת של המצלמה את צבעה מירוק לאדום.
עכשיו נאות צ'ן להרפות אחיזתו מכתפו של אריק.
הדבר הראשון בו הבחינו, כשחצו את הגדר מכוסת האריג, היה רמת האבטחה יוצאת הדופן של הרציף. מעל לראשם נפרשה רשת הסוואה ענקית, שמטרתה העיקרית, מלבד צל, הייתה, כפי הנראה, מניעת האפשרות של מעקב על הנעשה במתחם בעזרת מצלמות לוויין. הגדר ההיקפית עצמה, בדגש על אותם חלקים אשר גבלו ברציפים האחרים, כללה אמצעי אבטחה משוכללים, שכללו יכולות מתקדמות לזיהוי תנועה וצליל, כאשר לכיוון הים מותקנת מערכת מבוססת סונאר, צלחות הראדאר שלה מתנוססות על גג מגדלור גבוהה, שהתנשא לגובה מרשים של כעשרים וחמישה מטרים, לפחות.
"מישהו כאן קנאי מאוד לפרטיות שלו…" ציין פול, בעודם חוצים את חלקו הראשון של הקומפלקס, שהיה מאוכלס במספר לא מבוטל של מכולות מטען בצבעי ארגמן, עליהם נחרטו באותיות זהב ראשי התיבות OB.
"שלא לדבר על כך, שהמישהי הזאת, מגובה כפי הנראה בסכומים דמיוניים של כסף…" הוסיף טייגר, מנסה לפענח במקביל את משמעותם של ראשי התיבות המוזהבים.
הם חצו את מתחם המכולות, מגיעים כעת אל חלקו הפנימי יותר של המזח, שכלל צמד סככות גדולות, בעלות מוצא ישיר אל הים.
מהכיוון בו עמדו לא נצפתה כל דלת כניסה באף אחד מהם, מה שכן נצפה היה שומר חמוש נוסף, שניצב על אחד הגגות, גבו אליהם, פניו משקיפות אל הים.
פול סימן לאלכס להתקדם, בעוד השאר תופסים מחסה מאחורי קירו של אחד המבנים.
"השטח פנוי" סימנה להם חזרה כעבור כדקה, מגישה את רגליו של השומר המעולף, על מנת שיגררו את גופו למטה. רגע קצר אחר כך ירדה גם כן בעקבותיו.
פול שלף את אקדחו. מתחיל בתנועה לאורכו של אחד מקירותיו הארוכים של המבנה. בתחילה עוד שקל טייגר למחות, כפי שביקש ממנו מפורשות לעשות, לבסוף החליט להבליג, תוחב את קצהו של הצינור אל תוך פיו. אם יצליח לפעול מספיק מהר, חשב, יוכל אולי בכול זאת למנוע ירי בלתי נחוץ.
כמה שניות אחר כך כבר הועמדה זריזותו במבחן ראשון, כאשר מאבטח חמוש הופיע כמה מטרים לפניהם.
טייגר, שיחרר אומנם את החץ המרדים, מהר משסחט פול את ההדק, אך תגובתו הזריזה לא מנעה בסופו של דבר גם את מטח כדורי האקדח, קליעיו הקטלניים שורקים במקום בו עמד שנייה לפני כן השומר הרדום.
רעש הקליעים המשתחררים הדהד במתחם כולו. חוזר מדפנות הפח הארוכות, שהשתרכו בינות לצמד האנגרים, כאילו היו אלה תיבת נגינה.
היה זה הסימן בעבורם לעבור ממצב תנועה מהירה, לריצה של ממש.
"תתפצלו!" רעם פול, מבין שמיקומם הנוכחי נחשף.
ביסודה הייתה זו גישה נכונה, אך מיקומם הכלוא, בינות לצמד האנגרים, הקשה במעט על התפצלותו של הכוח. בנוסף, אם עד כה הייתה היוזמה ההתקפית בצד שלהם, נאלצו הם כעת להגיב למספר מוקדים, שהמרכזי שבהם, כלל אש תופת, שנפתחה עליהם מכיוון הים, מרתקת אותם למקומם ומאלצת אותם לתפוס מחסה.
"אני אטפל בסירה!" התנדב טייגר, שעשה כבר את דרכו אל הגג, בעוד אריק מספיק לשחרר כדור מהיר לאחור, על מנת לפגוש את ראשו של שומר ראשון, שהציץ כבר מעבר לחלקה המרוחק של הסככה.
"אני מניח שסיימנו עם זה…" ציין צ'ן, תוחב את רובה הטוטו על מנת למהר ולשלוף גם הוא את הנשק החם שברשותו.
פול הרים את ראשו על מנת להתקדם במורד המסדרון קדימה, כאשר אש-תופת מן הים גורמה לו לשקול שנית את מעשיו.
"מוטב שנחלץ לאחור…" אמר, מסמן לאריק להתחיל ולהתקדם חזרה, אל עבר המקום ממנו באו.
הייתה זו האפשרות הטובה ביותר שלהם להיחלץ, אך גם היא אותגרה כעת בידי אש אוטומטית מקבילה, שחסמה גם את נתיב נסיגתם לאחור.
"תעזור לי עם זה…" פנה צ'ן לעברו של אריק, הופך על צידה חבית גדולה, עליה נכתבה, באותיות קידוש לבנה האזהרה: דליק במיוחד.
דחיפה משותפת של החבית גרמה לה לפתח תאוצה מהירה, בדרכה אל עבר חלקו האחורי של האנגר. משזו תפסה מעט מרחק מהשניים, כיוון צ'ן את נישקו, משחרר ירייה מדויקת אל טבורה.
מעוצמת הדף הפיצוץ התרוממה החבית באוויר, בהשמיעה קול נפץ עז ובשולחה כדור של אש לצדדים.
"לא לימדו אותכם שאסור לשחק באש?" סינן אריק, על רקע קול זעקותיהם הרמות של צמד השומרים הנשרפים. ניכר היה בעליל, שהאקשן סביבו, פעל כמטה קסם על מצב רוחו הכבוי.
"זוז!" פקד פול.
מתחיל בעצמו תנועה אל עבר מוקד הבערה. "כאן בין הסככות אנחנו לכודים כמו ברווזים במטווח" הסביר, דבריו האחרונים מקבלים משנה תוקף, עם פתיחתה של חזית נוספת ממרומי הגג שלשמאלם.
"חפה עליי!" ביקשה אלכסנדרה מאקדחו של פול, שעה שעשתה את דרכה שוב במעלה הסככה, בתנועת טיפוס חתולית.
פול ציית, משחרר מספר לא מבוטל של צרורות אל עבר הזקיף שעל הגג, מכריח גם אותו להתכופף על מנת לתפוס מחסה. כמה רגעים אחר כך כבר עשה הלה את דרכו אל עבר הקרקע, מפגין כישורי תעופה עלובים למדי.
"שם!" הצביעה אלכסנדרה ממרומי הגג, אל עבר מאבטח חמוש נוסף, ששכב על פני הגג הסמוך וששחרר בדיוק באותו הזמן את נצרת רימון היד שברשותו.
מהמקום בו עמדו התקשו פול ואריק לזהות את מיקומו, אך הסכין המדויקת של אלכסנדרה הצליחה בכול זאת להקדים אותו.
רעש מחריש אוזניים בישר על קריסתו של הגג פנימה, עת פיזרו רסיסי הרימון המתפוצץ את חלקיו המדממים של המאבטח, לכל עבר.
כשהרימו השניים את ראשם בשנית כבר זינקה אלכס מסככה אחת למשנה, מתייצבת בקלילות על גבי רגליה.
"רעיון מצוין!" צעק פול, מסמן לאריק וצ'ן לבוא גם כן בעקבותיו.
בזה אחר זה טיפסו השלושה על הגג, מחפים האחד על השני בעזרת נשקם.
"אתה בסדר סבא?" עצר צ'ן לצידו של פול, שהתנשף בכבדות רבה בעקבות המאמץ הרב שהשקיע, על מנת לטפס.
"תגדיר בסדר…" צחק במאמץ, מקלל באותו מעמד כל סיגריה שאי פעם הכניס אל תוך ריאותיו.
כדורים שרקו עכשיו מעל לראשיהם, מבהירים לשניהם כי נימוסיהם יכולים לחכות קצת. כשהחזירו את מבטם לעברה של אלכסנדרה, צללה כבר זאת מבעד לחור, שנפער בסככה.
חושך קיבל את פניה, כשפגשו רגליה את הקרקע המוצקה שבפנים. לצידה נחה גופתו המרוסקת של המאבטח, שריככה מעט את צניחתה מגובה ששת המטרים. שקט יחסי שרר בפנים לעומת הרעש, ששרר בחוץ.
בעודה מחפשת אחר דבר מה, שיכול לסייע לבלום את נפילתם של חבריה, חלפה צינה מוכרת בעצמותיה. גם אם הצליח האדרנלין עד כה לטשטש את מחלתה, פעילותו האינטנסיבית של גופה, החלישה אותה במאוד. בעודה מתאפסת על עצמה בכוח נשמע קול רחש מתוך החשיכה.
"את חדשה כאן?" שאל הקול, מסמן לה לשלום, בעזרת נגיעה קלה בקצה מצחייתו.
בשנייה הראשונה עוד התלבטה אם התלוצץ, בזו השנייה נזכרה בכובע, שהניח לראשה פול. נוגעת קלות חזרה בקצה מצחייתה שלה, שחררה כדור מהיר בעזרת ידה החופשית.
בחוץ התגברה בינתיים טבעת המצור. מטען שהצמיד טייגר לגחונה של הסירה שלח אומנם את מקלעיה למצולות, אך אש צולבת ממספר כיוונים, ריתקה עדין את גופם של השלושה אל הגג. כל ניסיון מצידם להרמת ראש גרר בעקבותיו מטח נוסף, שהצמיד את פניהם חזרה אל תוך הפח.
רעם הרעיד את השמיים האפורים שמעליהם. גשם החל לרדת. בחסותו זחל אריק ראשון. מתלבט בקצרה על שפת החור. כשניתק גופו מהגג ידע, שהצניחה כלפי מטה תהיה כואבת, אך עדיפה בהרבה על מפגש עם אחד הקליעים.
"האוץ'!" קילל, משפגש ישבנו את רצפת הבטון, מפספס בסנטימטרים בודדים בלבד את גופתו המרוסקת של השומר. "יכולת לפחות לגרור את החבר שלך מכאן…" סינן, מנגב את הדם שדבק במכנסיו על אחת מיריעות הארגזים שמצא בסמוך.
"היית אמור לנחות עליו אידיוט…" השיבה אלכסנדרה, ששמחה לגלות, שצלח גם הוא את הנחיתה, כשכל העצמות בגופו עדין שלמות.
כמה שניות אחר-כך כבר צנח לו גם צ'ן מהתקרה, פוגש בכפות רגליו את בית חזהו של השומר השרוע, שהשמיע צליל התפרקות מאופק.
"סחטיין על הדיוק!" בירכה אותו אלכסנדרה, מבחינה כבר בין טיפות המים הסמיכות בראשו של המבצבץ של פול, שנשא את מבטו מטה.
שלושת החברים החליפו ביניהם מבטים, מניחים שחשבו בדיוק על אותו הדבר.
"חכה!" סימן לעברו צ'ן בעוד אלכס ניגשת לחלץ יריעה גדולה שכיסתה מצבור של כמה ארגזים.
"קל לך לדבר משם!" סינן מלמעלה פול, ראשו הרטוב נעלם לפתע מתוך החור.
רעש של כפות רגליים המרקדות על גבי הפח הגיע עכשיו מלמעלה, מבשרות על המאבק הפיזי שהתחולל שם. כמה שניות מתוחות חלפו, בסופן כיסה צל את פיסת השמיים החשופים, דרכה חדר הגשם.
"הנה זה בא!" צעקה אלכס, מותחת לכיוונה את יריעת הבד החלקלקה.
אריק וצ'ן פעלו כמוה, מופתעים מעוצמת הנחיתה. פול, כך הסתבר מיד, גרר איתו למטה, במסלול נפילתו, את אחד השומרים, שהתרסק היישר על מפרקתו.
"לא אמרו לך שהמבצע של אחד פלוס אחד הסתיים כבר לפני יומיים…" שאל צ'ן, עוזר לו להתרומם למצב עמידה.
"מצחיק מאוד!" קילל, נושא את מבטו אל עבר התקרה הגבוהה, ממנה זה עתה צנח.
"הספקתם לגלות משהו?" פנה עכשיו לעברה של אלכסנדרה, שהתפנתה בינתיים כבר להתחיל ולסרוק את החלל החשוך, לאור המצית הקטנה שבידה.
"נסי את זה…" הציע אריק, שולף מתוך תיקו פנס גדול מימדים, אותו נטלה מידיו בשמחה.
עוקבת אחר קרן האור הדקה, דילגה בחתוליות בינות לארגזי המטען, נעלמת במעמקי ההאנגר.
"יש כאן באמצע, מה שנראה לפחות, כמו בריכת שחייה גדולה…" דיווחה כעבור כשתי דקות, במהלכן נותרו חבריה בחשכה כמעט מוחלטת.
כשחבר אליה אריק מצא אותה מתכופפת מעבר למעקה נמוך, שהקיף את מקור המים, על מנת לטעום את טעמו של הנוזל. בעודו מתלבט אם יצאה מדעתה, הגישה לעברו את אחת מאצבעותיה הטבולות, על מנת שיחווה גם כן את דעתו.
"מלוח!" סיננה, משזה סרב בתוקף להכניס את אצבעותיה לפיו.
"מלוח??" תמה אריק.
"לגמרי! ברור לך מה זה אומר…"
"מי-ים?" היה פול הראשון לנחש.
"בדיוק!"
"אם כך אין ספק שמדובר במפרץ עגינה לצוללת" מיהר להסביר פול, "אני מניח שאף אחד מכם לא מודע לכך, אך גם לסוכנות שלנו יש צוללת אחת…העוגנת לחופי נורמנדי. היה לי העונג המפוקפק לשהות בה, באחד המבצעים היותר מורכבים בהם השתתפתי, במהלכו נשלחנו לחקור את מקורו של זיהום מסתורי, שכמעט והכחיד את כל צורות החיים הימיות במדגסקר. מבלי להיכנס כעת לפרטים מעייפים אומר לכם רק, שנדרש טיפוס מסוג מאוד מסוים, על מנת לשרוד שהות ממושכת בכלי שיט שכזה ואני אינני נמנע עליו."
אלכסנדרה נטשה את המעגן, ניגשת אל עבר ערימת הארגזים הגדולה, מנסה לעמוד על תכולתם הפנימית בעזרת הפנס.
"יש שם משהו..??" חקר אריק, לצלילי סירנות המשטרה הרמות, שהחלו בניידת אחת והתפתחו עם הזמן לכדי קנון של ממש.
"נאדה..!" השיבה באכזבה, מדלגת עדין מארגז אחד למשנהו.
"אנחנו נצטרך לחשוב איך לצאת מכאן ממש בקרוב…" העיר את תשומת ליבם טייגר לסוגיה, חושש, שהפעם תהיה זו משימה בלתי אפשרית של ממש.
"סאו-פאולו…סאו-פאולו….סאו-פאולו…" מלמל לעצמו צ'ן ברקע, קוטף שטר מטען נוסף מכיס אחד הארגזים.
אריק, שהתרכז כל כולו כעת בתכנון נתיב נסיגתם, זינק לפתע לעברו של צ'ן, כאילו הקיש אותו נחש. "מה אמרת??" התנפל עליו, אוחז בצווארון חולצתו.
"סאו-פאולו…." מלמל הלה חזרה, תוחב אל תוך כף ידו החונקת, את צרור שטרות המטען שאסף. "הם כולם זהים…"

בינתיים פסק מבחוץ רעש הסירנות המתקרבות, מותיר את שאון הגשם החזק לבדו. מה שנראה היה בתחילה כמו נס משמיים התברר עד מהרה כשקט שלפני הסערה.
"צאו החוצה כשידיכם מורמות!" פנה אליהם בצרפתית דרך המגפון, קולו של מפקד כוח המשטרה המקומי. "יש לכם בדיוק חמש דקות לעשות את זה בכוחות עצמכם!" הוסיף.
האולטימאטום התקיף, שניתן, לווה כמעט מיידית בקול תפיפות מגפיים רבות, שהקיפו את המבנה הארוך מכול עבריו.
שקט מתוח ליווה את צמד הדקות הקרובות, במהלכן היה הגשם היחיד שהוסיף ודיבר.
"שנתחיל עם הגז?" פנה הסגן אל מפקדו, לאחר החלפת סימנים זריזה, עם הכוח שהתמקם על הגג.
ספון בתוך שכמיית הגשם שלו, הנמיך מפקד הכוח את מבטו מן הגג, למען לא יוסיפו לחדור עוד המים אל תוך שמורות עיניו המוצפות.
"תתחילו עם הגז סדריק…" הנהן בחיוב והוסיף "ותעשה לי טובה…אל תחסוך הפעם בכמות…הדבר האחרון שאני צריך זה להיתקע פה עד ארוחת הערב"
סדריק הנהן חזרה לאות הבנה. נותן אל הסימן להשליך את המטח הראשון של רימוני הגז פנימה.
"אני רוצה כוח בפנים בתוך ארבע דקות" הוסיף ופקד על סדריק במקביל למטח הרימונים השני.
"אתה לא רוצה לחכות קצת ולראות אם הם יצאו החוצה בכוחות עצמם?"
"שלוש חמישים ושלוש….שלוש חמישים ושתיים….שלוש ארבעים ואחת…." השיב לו הלה בספירה יורדת.
"אלפרד תכין את הכוח שלך לכניסה בתוך 3 קטנות" ירה בתגובה סדריק אל תוך מכשיר הקשר, ניגש לפקח על המשך המבצע, מתוך רכב השליטה הסמוך, אשר עקב אחר הנעשה בעזרת שורת מצלמות הפרוסה על גבי קסדות הכוח הפורץ.
"רתך דלתות!" הייתה הפקודה הבאה ששחרר בטרם פרץ הכוח ראשון אל תוך המתחם מכיוון הים. בעקבותיו בה גם כוח נוסף, גולש על חבלי סנפלינג מבעד לחור שבגג. כוח שלישי עושה את דרכו מבעד לחור שנפער בעזרת מסור בחלקו האחורי של המבנה.
גשם שוטף הוסיף והלם בגגות רכבי המשטרה הרבים, שהוסיפו לזרום כל העת אל תוך הנמל. אחד מהם נשא בתוכו גם את מנהל הנמל עצמו, שהחליט, שהגיע הזמן לבחון מקרוב את הנעשה ברציף.
"מישהו מוכן להסביר לי מה לעזאזל מתרחש כאן…??" נבח על מפקד כוח המשטרה הרטוב, שלמרות השעה המוקדמת, ראה כיצד מוסיפה ומתרחק ארוחת הערב מצלחתו.
"במקומך הייתי מוריד קצת את הטונים חביבי…" הלם בו חזרה, מקווה שהגשם יסייע לקצר את שהותו של המטרד, מתאכזב לגלות שהלה נשא עימו מטרייה. "מאז שחזרתי מהשירות הצבאי בעיראק לא ראיתי כל כך הרבה נשק אוטומטי במקום אחד…" מיהר להוסיף, מבחין מיד, כיצד משנות המילים התקיפות את הבעת פניו של האורח הבלתי קרוא, "כדאי שתכין את עורכי הדין שלך, אחרת כבר את הלילה הקרוב תבלה בתחנת המעצר של בריסל" קינח באזהרה.
מנהל הנמל בלע את רוקו, מודה בפני עצמו, שהעלים כפי הנראה עין מהנעשה כאן, זמן רב מידי. "קיבלתי את העצם בגרון הזו בתור ירושה מקודמי…." פתח, מחליט להשאיר בשלב זה את מטרייתו סגורה, על מנת לנסות ולגרוף מעט סימפטיה משותפו לשיחה, "בלי שום קשר…אני מבטיח לך שיתוף פעולה מלא בכול מה שרק יידרש…"
"תשאיר את החנופה שלך לקצין החקירות…התפקיד שלי הוא למזער נזקים…אז אם לא אכפת לך תן לי רק לסיים את החלק שלי בברדאק הזה בשקט וללכת הביתה"
מנהל הנמל שתק. ראשו עסוק היה במספר תרחישי בלהות, שהמשותף לכולם היה חשבון הבנק הסודי שלו באיי-קיימן.
בינתיים, גם בתוך הבניין, התנהלו הדברים הרחק מן המתוכנן.
"למה אף אחד לא יורה??" הייתה השאלה הבאה שצצה ברכב השליטה, לאחר דקה נוספת, במהלכה לא נצפה מבעד למצלמות הקסדה של הכוח, דבר מלבד גופותיהם השרועות של צמד אנשי חברת האבטחה של המזח.
"הבניין הזה ריק…" נשמע קולו של אלפרד, מפקד כוח הפריצה, בקשר. ברקע נצפו אנשיו נצפים מסירים בזה אחר זה את מסיכות הגז מפניהם.
"מה זאת אומרת ריק???" ניסה מפקד כוח המשטרה לשמור על איפוק, לצד קהל הנוכחים שסביבו.
"מה זאת אומרת ריק???" שאג סדריק כהד, אל תוך פומית מכשיר הקשר.
"אתה רוצה שאיית לך את זה? ר-י-ק….ריק!" השיב לו אלפרד, מסמן לאנשיו להתחיל ולאסוף את ציודם.

מרחק מאה מטרים בלבד משם, מציץ בינות לסלעי שובר הגלים, נאבק עדין פול על מנת למלא את ריאותיו חזרה באוויר.
"של מי היה הרעיון המחורבן הזה…" קילל, מושך את שערו הרטוב אחורה.
"הרעיון המחורבן הזה…לצלול דרך מעגן הצוללת אל תוך הים הפתוח הציל כנראה את החיים של כולנו…" השיב לו אריק, מתקשה, למרות הביקורת, להוריד את החיוך המרוצה, שדבק לשפתיו.
"זה בהחלט היה קרוב…" הודה גם טייגר, שנראה חבול מעט בפניו ובכתפו.
"כן…תודה לך באמת על הסיוע…מה לקח לך כל כך הרבה זמן לעשות חור באיזו גיגית מסכנה…" חקר צ'ן.
"לידיעתך הגיגית המסכנה הזו, התגלתה כספינת טילים, כזו שלא הייתה מביישת לא בגודל ולא בחימוש חצי מהצבאות בכדור המחורבן שלנו…כך שאם אתם שואלים אותי לא הערכנו עד עתה כראוי את האויב מולו אנחנו ניצבים!"
"אין ספק שזו דרך מאופקת לומר, שבאנו לצוד דובים עם רשת פרפרים…" צחק.
"לפחות לא יצאנו משם בידיים ריקות…" ציין אריק.
"לא יצאנו משם בידיים ריקות…??" תהו לעברו חזרה אלכסנדרה ופול במקהלה.
"ממש לא!" השיב נחרצות, מנופף בידו את שטר המטען הרטוב.
* * *
כל אותו הלילה לא הצליחה יוז'יני לעצום עין. מתהפכת הייתה במיטתה הצרה טרודה מכדי לישון, מבועתת מכדי לחלום. חשה הייתה, בעקבות התרחשויות היממה האחרונה, כאילו כל דבר שאי פעם נראה לה חשוב ובעל ערך בחייה, איבד בן רגע משמעות וטעם. אפילו התליון הגדול שעל צווארה, זה שתמיד סיפק לה תחושת חום והגנה, הפך בין-לילה למשקולת. מכביד על צווארה, מעיק על דרכי נשימתה. כה זרה הייתה לה התחושה שחשה, שאיננה מכירה כעת אפילו את עצמה.
בעודה שוכבת שם על המזרן הדק, נעה בין אדישות לעצב, נפתחה דלת התא, דרכה מזדחל לו, בזריזות מפתיעה, כלב התחש של אחותה.
"שכחת להקיש!" נזפה בו, מגייסת את שארית כוחה הדל, על מנת להתרומם ממקום משכבה.
"שכחה הנה פריבילגיה, שאינני יכול להרשות לעצמי, ממקומי העלוב בשרשרת המזון…" פתח, ממאן לגייס ולו קורטוב של התנצלות לקולו הנחשי, סוגר מאחוריו את הדלת בזריזות מפתיעה גם כן.
"פריבילגיה נוספת שאתה לא יכול להרשות לעצמך היא להתחצף אליי…" סיננה, מרימה עליו, מתוך הרגל, את קולה.
"טבען של נקישות הוא שהן מעוררות את תשומת הלב של הסביבה וכזו אינני מחפש עכשיו…" הצליח לגייס הפעם לקולו צליל דמוי חרטה.
"אם כן מה לעזאזל אתה כן מחפש כאן…? אנשים כמוך הרי לא מאבדים את דרכם סתם…"
"תזמיני אותי לשבת…?"
"שב…אם אתה באמת מוכרח…אך גש בבקשה ישר לעניין, כיוון שאין אני במצב רוח מכניס אורחים במיוחד" השיבה, מנסה להסתיר באותו מעמד את העובדה, שבניגוד גמור לבדרך-כלל, שמחה באותו הרגע לקצת חברה, אפילו אם היא שלו.
"תהיתי לשלומך…" פתח, אצבעותיו משחקות האחת בשנייה בתנועה מעצבנת למדי.
"שלומי מחורבן אך אינני מבינה עדין כיצד זה כלל עניינך…"
"כמה שנים אנחנו כבר מכירים האחד את השני….?"
"מכירים….פחחח….אני לא מכירה אותך ואתה בטח שלא מכיר אותי…" סיננה, מוצאת בסתר את סקרנותה מביקורו המפתיע גוברת עם כל שנייה שנקפה, "אם אתה מתכוון פורמאלית אזי נפגשנו לראשונה לפני חמישים ומשהו שנה כמדומני, אם כי תסלח לי אבל אני מוצאת את זה קשה עם הזמן להמשיך ולעקוב אחר השנים שחולפות…"
מנדונגס הנהן בראשו בנימוס לאות הבנה. "הספקתי לשכוח כמה את יפה…"
"אני בניגוד אליך לא הספקתי לשכוח עד כמה מאוס אתה בעיניי. אם זכרוני איננו בוגד בי אז אחותי אספה אותך ממוסד לעבריינים צעירים…היית אז רק נער צעיר בן שש עשרה או שבע-עשרה אם אינני טועה…ואם יש משהו שאני לא יכולה לשכוח בוודאות מאותו היום זה את המראה המזוהם שלך…נראית כאילו שלפה אותך אחותי היישר מן הרחוב…"
"את זוכרת…?" מלמל חרישית.
"תחביב מוזר יש לה לאחותי…לאסוף כל מיני עבריינים תחת חסותה…כך עשתה גם כמדומני עם מפקד צבא שכירי החרב שלה ולאחרונה שוב…עם הטיפוס המפוקפק ההוא…זה המכנה את עצמו ה'שטן'"
למשמע תיאוריה האחרונים נחרש מצחו הזקן קמטים, בעיניו מופיעה צילה של לחלוחית. "זה היה מקום נורא המוסד הזה…כל יום מצאת את עצמך מעורב בתגרות והצוות במקום רק ליבה אותן, מקווה שבסופו יצטרכו להאכיל פה אחד פחות…"
"אם באת לכאן כדי להעלות זיכרונות, או לחפש אחר רחמים, אזי מוטב שתניח לי לנפשי. ההווה האישי שלי מטריד אותי מספיק גם בלי שאדוש בעבר של טיפוס נאלח שכמוך!"
"את יודעת מדוע בחרה אחותך דווקא בי, מבין כל הנערים האחרים שחסו שם…? אני יכול להבטיח לך שהיו שם נערים טובים ומוצלחים ממני בכול מובן אפשרי" הטיח בה לפתע.
"מנדונגס יקירי…לו בחרתי לנסות ולהיכנס לתוך ראשה של אחותי, בכול פעם שעשתה בחירה תמוהה כזו או אחרת, הייתי מוצאת את עצמי כבר מזמן מאבדת את שפיות דעתי…אם כי אני חייבת להודות שפעם אחת העליתי בפניה את הסוגיה וזכיתי לקבל ממנה תשובה, שנאמנות כמו שלך, ניתן למצוא רק בעולם החי…" צחקה.
מנדונגס לא צחק. פניו הביעו כעת רק עצב. "את זוכרת על איזו חיה בדיוק היא דיברה…?"
"היא הזכירה כמדומני דבורה…כיוון שזו תקריב את חייה, ללא כל חרטה או היסוס, בעבור המלכה שלה…אם כי אני חייבת לציין, שתמיד ייחסתי לך הקבלות מזן אחר לגמרי…"
הוא חייך כלפיה חזרה חיוך מאולץ. "כמו כלב תחש למשל?"
יוז'יני הסיטה את שערה באגביות.
"מה? את מתפלאת שאני יודע שכך את קוראת לי מאחורי גבי…"
היא משכה בכתפייה באגביות.
"את יודעת מה עשיתי בגללו נכלאתי מלכתחילה באותו המוסד…?"
ראשה נד קלות לצדדים.
"כבר מגיל צעיר הסתובבתי בחברה רעה…הצטרפתי אל חבורת פרחחים קטנה, שהתמחתה בעיקר בוונדליזם ובשוד של מבוגרים עריריים…גם בשרשרת המזון של עולם הפשע גירדה החבורה שלנו תמיד את התחתית …אימא שלי עבדה קשה מידי ואבא שלי גילה בי הרבה פחות עניין מאשר בבקבוק הברנדי שלו… די מהר גיליתי, שחסרוני בבית לא ממש מורגש…כך שאת מירב שעותיי ביליתי עם המשפחה החדשה שלי…."
"ובעקבות זה מצאת את עצמך בסופו של דבר באותו מוסד סגור?"
מנדונגס הניד את ראשו לשלילה. "ברגע אחד של איוולת שרפתי על יושביו את הבית של אלה שניסו להפריד ביני ובין המשפחה החדשה שלי…"
"ומי היה בתוך אותו הבית?"
"המשפחה הישנה שלי…כולה" ענה, מעיניו זולגות כעת דמעות אמינות למדי.
היא סקרה את פניו הבוכיות מתלבטת אם היו אלה דמעות חרטה או דווקא צער על עצמו. כך או כך ראתה אותו כעת, לנוכח סיפור חייו, באור חדש לגמרי.
"אני יכולה להבין כעת מדוע בחרה לאסוף דווקא אותך…" אמרה, מניחה יד מנחמת על גבי כפות ידיו הקרות, קולה הופך רך בהרבה. "אך עדין אינני מבינה מדוע בחרת, דווקא עכשיו, לגשת אלי ולספר לי את כל זה…"
"שמעת על יורגן…?"
"שומר הרציף?"
מנדונגס הנהן לחיוב חזרה.
"מה בקשר אליו…? הבנתי, שחיית המחמד של אחותי, הניחה עליו את טלפיה, לאחר שזה בחר לגשת לתחנת המשטרה ולזמר…" אמרה, כל צליל של רגש לא מתלווה לקולה.
"הטיגריס שלה לא אחראי לזה…אוסקרינה לא מטרידה את החיה האהובה שלה בזוטות…"
"התכוונתי לשטן ההוא!" איבדה כעת שוב את סבלנותה, לנוכח ההתפלפלות האחרונה שלו, "אם אתה רוצה לחתור לאנשהו אז כדי שתעשה זאת עכשיו…עייפת אותי כבר לגמרי"
"בגידתו של יורגן גרמה לי לחשוב שוב על נאמנותי העיוורת…" אמר, מהסס אם להמשיך, או שמע כבר עתה אמר קצת יותר מידי.
"גידלת מצפון…!?" הפטירה. מבטה הופך כמעט בן-רגע ממהורהר לנוקב.
"תקראי לזה ככה…אני קורא לזה לקרוא את המפה" השיב, מופתע מעט מהקור, שנשב עכשיו מצידו השני של השולחן.
"אני מבינה" אמרה, תופחת קלות על ידיו של מנדונגס, בטרם משכה את זו העדינה שלה בחזרה.
"אחותך מאבדת את זה! ואת יודעת את זה לא פחות טוב ממני!" הרשה לעצמו להרים מעט את הקול.
שקט מתוח מילא את החדר.
"את לא מתכוונת להגיד משהו…" שאל, מחפש את עיניה, זוכה במקומם בעורפה.
"אני חושבת שאמרת כבר קצת יותר מידי בעבור שנינו…"

מרחק תא אחד משם נפתחה כעת גם כן הדלת, דרכה צעדה פנימה דמות גדולה, פניה חשוכות.
"קראת לי…מיס ברנדוט?" סינן את שמה בטון שחף מכול כבוד.
"אכן…" השיבה לו אוסקרינה, גופה העירום טובל בחשיכה לאורו של נר בודד, שבער על שידת מיטתה. "הגף בבקשה את הדלת מאחוריך…"
הלה ציית, מתאמץ עדין לרדת לסוף דעתה.
"קח אותי…" קראה לעברו חרש, לשונה הרעבה משתרבבת קלות מתוך פיה, על מנת ללקק את צמד שפתיה המפושקות.
"לאן…." תהה מנגד.
"קח אותי אליך! כסיל…" קראה, בפעם הזו בלהט, ידיה הרזות נשלחות קדימה, על מנת לאחוז בו ולמשוך אותו לתוכה.

פרק 36

הגשם השוטף המשיך עוד לרדת, גם כשהתניע טייגר את רכבם, מתרחק מאזור הנמל. בגדיהם סחוטים היו עדין בתערובת של מי ים וגשם, אך מחשבותיהם נדדו כבר הרחק אל עבר היעד הבא במסעם.
"סאו-פאולו??" חזר שוב פול על צמד המילים, אותן טחנה החמישייה עד דק במהלך חצי השעה האחרונה.
"סאו-פאולו!" חזר אריק על דבריו, מסביר כיצד מצא את הכיתוב המוסתר תחת גופתו המתקררת של הפרופסור.
"צר לי אם כך לבשר לכם את זה, אבל אם אתה צודק, משמעות הדבר הנה 'גיים-עובר' בעבורנו…"
"ולמה אתה חושב ככה?" תהתה אלכסנדרה, מחבקת חזק אל תוך גופה הרטוב, את גור הזאבים הנרגש.
"מהסיבה הפשוטה, שבפעם האחרונה שבדקתי, טיסה ממערב אירופה לברזיל אורכת לפחות שש-עשרה שעות…כך שגם אם, היפותטית, היינו עולים על אחת בשעה הקרובה היינו נוחתים שם בסביבות השעה שמונה בבוקר…שזה לפחות שעתיים מאוחר מידי…"
פניו הערניות של אריק החלו מאבדות מחיוניותם, ככל שהוסיפה וחלחלה ההבנה שפול צודק.
שתיקה עגמומית תפסה עכשיו את מקומה של ההתרגשות, איתה נכנסה החבורה אל הרכב.
"אשמח אם מישהו בכול זאת ייתן לי כיוון כלשהו" ציין טייגר, שמצא את עצמו מסתובב סביב זנבו בתוך מעגל תנועה גדול, "אחרת כולנו נחטוף פה בקרוב סחרחורת".
"אינטרנט קפה!" פסק צ'ן, מדביק את פניו אל תוך החלון, במטרה לנסות ולאתר אחד בכוחות עצמו.
"אתה רוצה לשתף גם אותנו? או שתמשיך לשבת שם מרוצה מעצמך?" דובב אותו אריק.
"אני רוצה לבדוק את לוח הטיסות"
"חשבתי שליבנו כבר את הסוגיה הזו…" התעקש פול.
"ליבנת! אך פסחת בעצמך על אחת העצות הכי פופולאריות שלך בקורס. זו שקראה לנו לחשוב תמיד מחוץ לקופסא"
"אתה מוסיף לדבר אלי בחידות ואני לא ממש אוהב את זה"
"טיסת קונקורד…" ירה הלה חזרה בתגובה.
"קונקורד…" הפכה אלכס בראשה את הכיוון החדש והמעניין שהציע. "טיסה שכזו אמורה לקצר את זמן הטיסה לפחות במחצית אם אני לא טועה…"
"את לא" אישר את שסברה טייגר. "היה לי פעם העונג להיות נוכח באחת, שחצתה את המרחק מלונדון לניו-יורק בקצת פחות מארבע שעות!"
בניגוד להתלהבות היחסית שהפגינה, נראה פול דווקא מאוכזב מהרעיון. "אתה יודע מה התדירות בה טיסות כאלה מתרחשות…שלא לדבר על כך שהסבירות שאפילו מטוס אחד כזה נמצא כעת בבריסל הנה אפסית…"
"ובכול זאת…" אמרה אלכסנדרה.
"בכול זאת שווה לנסות…" הסכים פול, מצטרף גם הוא לחיפוש של צ'ן, אחר אינטרנט-קפה פתוח.

"אתה יצאת לגמרי מדעתך!" דלק אריק בעקבותיו של פול, מנסה לחסום פיזית את דרכו חזרה אל המכונית. "מה שאתה מציע זו פשוט התאבדות!"
עומדים היו שניהם על המדרכה, מחוץ לכותלו של 'אינטרנט-קפה' קטן, פרצופם במרחק סנטימטרים ספורים בלבד האחד מהשני.
"אם יש לך רעיון אחר זה הזמן והמקום לדון בו. אם אין לך אז אודה אם לכול הפחות לא תפריע. יש מספיק טיסות מבריסל שמובילות הישר חזרה לאוקספורד. אתה בהחלט מוזמן לעלות על אחת!"
אריק לא ידע את נפשו מרוב זעם. העלבון הצורב היה כה מדויק, עד שכמה רגעים עמד שם מחפש את הרכב המילים חזרה, שישווה בכוחם לזה שזה עתה ספג. משלא מצא אותו סבר גם, שאילולי הכיר את כישורי הלחימה של מדריכו הזקן ודאי היה אוחז כבר בגופו, מנסה להטיח אותו בכוח אל הקרקע.
פול מצידו, תרגם את הססנותו של אריק, לכך ששקל את האפשרות שהציע ברצינות, על כן הפנה אליו את גבו, ממשיך את דרכו אל הרכב.
"אריק!" אחזה בו אלכס מאחור, בטרם יזנק על עורפו המתרחק של פול, "מה לעזאזל עובר עליך?"
"מה עובר עליי את שואלת?!" ענה לה בכעס, מתנער מאחיזתה בכתפו, "אם כבר מישהו צריך לענות על השאלה הזו הרי זו את! מה עובר עלייך אלכסנדרה?"
"למה אתה מתכוון…" שאלה, בעוד פול מצית לעצמו סיגריה בסמוך לרכב, שעמד במרחק כמה עשרות מטרים מהם.
"….כן כן תמשיכי לשחק אותה כליל השלמות…" הפטיר, יופייה חסר הרחמים מכעיס אותו באותו הרגע עוד יותר. "הרי ברור כשמש שגם את, בדיוק כמוני, לא בוטחת בפול בשיט!…ולמרות זאת את ממשיכה לקרקר סביבו כאילו הציון שלך בקורס תלוי עדין בזה…"
אלכס עצרה רגע, מעכלת את דבריו, שוקלת את דבריה שלה חזרה בקפידה, "ראשית כל אתה לגמרי צודק. אני לא בוטחת בפול בשיט…אבל…ויש כאן אבל גדול…יש לנו אחריות כבדה על הכתפיים, אפילו כבדה מאוד. אני לא יודעת מתי עצרת פעם אחרונה כדי לעשות את זה, אבל כששכבתי חולה זה פשוט הכה בי…אני לא רוצה להישמע דרמטית מידי, אבל שלומם של המון אנשים תלוי בסופו של יום בשאלה אם נצליח לעצור את הטירוף הזה, שמשתולל שם בחוץ…ואתה, ככה לפחות נדמה לי, עסוק קצת יותר מידי בשאלות כמו מי מנהל את מה, מי אמר למי ובאיזה הקשר…בחייך אריק זה כל כך לא אתה…"
הוא השפיל את מבטו, מסכים עם דבריה כמעט באופן מוחלט. מבטו נדד אל הסיגריה שכיבה פול במגרש החניה ואז שוב אל עבר פניה הבלתי אפשריות.
"את יקרה לי אלכס…" אמר, במקום להמשיך ולהתנצח, שולח יד על מנת לאחוז בקצות שער הבלונד השופע שלה, שהתבדר ברוח הקלה לאחור.
"גם אתה יקר לי ריקו" השיבה, צוללת אל תוך מתק שפתיו.
ברקע הרעים עליהם קולו הכועס של אי-שו, שילל מבעד לחלון המסחרית הסגורה.
* * *
נמל התעופה הבינלאומי של בלגיה ממוקם במרחק שניים-עשר קילומטרים בלבד מטבורה של הבירה בריסל, בעיר זאווענטעם הסמוכה. עקב מיקומו האסטרטגי בליבה של אירופה, חברות תעופה רבות, המפעילות טיסות ממושכות, נוטות לעשות הפסקת רענון דווקא שם. כמותם נהג באותו היום גם איש העסקים הנודע פרנק אוסטין, שעשה את דרכו במטוס הקונקורד הפרטי שלו, היישר מחופשה באיים המלדיביים חזרה לביתו שבמדינת טקסס.
פרנק, אשר עשה את מירב הונו מרכישה אגרסיביות של חברות הימורים מקוונות, חבב מאוד סיכונים, אך היה במקביל גם איש של הרגלים. על כן סירב, למרות מזג האוויר הבלתי מזמין, שחזו התחזיות, לבטל את עצירתו הקבועה בעיר, על מנת לעשות לילה אחד במלון האהוב והמוכר במרכז בריסל.
"אני לא עשוי מסוכר אך הנערות הבלגיות דווקא כן…" התבדח עם עוזרו האישי. בשעה שזה מוודא, שאכן נשמרה בעברו הסוויטה הקבועה במלון. שעה קצרה אחר כך, כבר החליקו גלגלי הקונקורד הזריזים על מסלול הנחיתה הרטוב, תחת מטח עצבני של גשם שוטף, שקיבל את פני המטוס.
כעת, משנותרו צמד הטייסים לבדם, יכולים היו להתרווח מעט בעוד צוות הקרקע המיומן מסיים להכין את המטוס לקראת המראה חוזרת, שאמורה הייתה להתרחש בתוך כמה שעות. אחד מהם, לפחות, התכוון לנצל כל רגע פנוי על מנת להשתחרר קצת.
"סיפרתי לך כבר את הבדיחה על שני המשוגעים שתכננו לחטוף מטוס?" פתח, משיק את בקבוק הבירה הפתוח שלו עם זה של חברו.
"אם אתה מתחיל עכשיו שוב עם רצף בדיחות הקרש הטחונות שלך, אז אני מודיע לך מראש שאני מעדיף לרדת ולעזור להם לתדלק, מאשר להישאר כאן ולבזבז בירה קרה על החפירות שלך…" השיב לו חברו, מניח את כפות רגליו על גבי שולחן העבודה של הבוס.
"זאת אחת חדשה לגמרי וחוץ מזה שאתה תמיד צוחק בסוף!"
"בטח שאני צוחק אבל זה לא בגלל שהן באמת מצחיקות, אלה בגלל שהן כל כך פתטיות שאי אפשר להישאר אדיש אליהן…"
"אז ככה…" התיישב על כורסת העור למולו, מרוקן את חציו הראשון של הבקבוק בלגימה אחת גדולה. "אז ככה..שני משוגעים מחליטים לחטוף מטוס. אז מגיעים לשדה התעופה ומסתכלים על אחד המטוסים שבשדה ואז אחד מהם אומר לשני: המטוס הזה נורא גדול! איך נצליח לחטוף אותו ? אז השני עונה לו : אל תדאג כשנהייה גבוהה באוויר הוא כבר יהיה מה זה קטן !"
שתיקה רועמת השתררה ברחבי המטוס המפואר, בסופה בעט הטייס הראשון בחוזקה ברגליו של חברו.
"עכשיו אני אמור לצחוק?" שאל הלה במפגיע.
"עזוב…"
"עזבתי…" אמר, מפנה את פניו אל החלון, שם סיים זה עתה צוות הקרקע את פעולת התדלוק, מנתק את הצינור מהמטוס ומתחיל לקפל את ציודו.
"מה אתה אומר שננעל גם אנחנו כאן ונעשה סיבוב בשדה התעופה לצוד קצת דיילות? כשחגנו קודם באוויר הבחנתי במטוס של חברת 'סוויס-אייר' נוחת קצת לפנינו. אני לא חושב שיש צורך להכביר מילים על איכות צוות האוויר שלהם"
"תרגיש חופשי הארי…אני חושב שאני אתפוס לי כאן תנומה קלה במקום"
בעודו שוקל להמשיך ולשכנע את חברו להצטרף אליו, הבחין לפתע, מבעד לדלת המטוס הפתוחה, בהתרחשות, שגרמה לו לנתר החוצה מבעד לדלת. רכב מסחרי כלשהו פרץ את הגדר ההיקפית של שדה התעופה וכעת עשה את דרכו, תוך נהיגה פרועה, על גבי אחד ממסלולי הנחיתה הסמוכים.
"אתה חייב לבוא לראות את זה!" צעק אל עבר חברו, נאחז בהתלהבות ילדותית במעקה הבטיחות של המדרגות.
"אם זו שוב המכונאית ההיא אז כבר אמרתי לך, שבחורות מרוחות בגריז לא ממש עושות לי את זה…"
"איזה בחורות בראש שלך…אתה זוכר את המקרה שקרה כאן לפני כמה חודשים, בו פרץ רכב את הגדר ההיקפית וביצע, היישר מהמטוס, את שוד היהלומים הגדול בכל הזמנים?"
"זוכר…"
"אז מה שקורה כאן עכשיו נראה ממש כמו שידור חוזר של אותו השוד!"
"אתה צוחק עליי…"
"…לא אני לא!" הזדעק לעברו חזרה, מנסה להבין עכשיו, מדוע היה נדמה לו, שנהג המסחרית המדוברת, עושה את דרכו היישר אל עבר המקום בו חנה מטוסם שלהם.
"…מה לעזאז…" הספיק חברו עוד לומר, בטרם עצרה המסחרית השכורה בחריקת בלמים, בתחתיתו של גרם המדרגות הקטן, ממנה פרקו עכשיו חמשת יושביה החמושים את ציודם.
"את לא רצינית…" פתח ואמר הארי, לעברו מטפסת בחורה יפהפייה, אקדחה שלוף לפנים.
"רצינית ביותר!" השיבה לו אלכסנדרה, מחווה בראשה פנימה אל תוך בטן המטוס.
קצת פחות מחמש דקות אחר כך כבר צברו גלגלי המטוס תאוצה על גבי מסלול ההמראה, משייטים בינות לרכבי הביטחון של הנמל, שניסו נואשות לחסום את נתיב הגישה קדימה. הארי, שאחז בשלב זה בהגאים, הבחין כיצד ניתק לפניהם מטוס הג'מבו של איחוד האמירויות מן הקרקע. מוריד מעט קצת בתגובה את קצב תאוצת הגלגלים.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" תהה פול, אקדחו נעוץ בראשו של הטייס, עיניו ברכב הביטחון הצמוד שהלך וסגר פערים במהירות.
"שומר אותנו בחיים" ציין הארי בקור רוח יחסי, מחליף מבטים עם חברו. "המראת פעם במטוס על-קולי?"
פול הניד את ראשו לשלילה, מבחין בתוך כך כיצד בחוץ הולך ומצטבר לו טור שלם של רכבי ביטחון שהשתרך בעקבות המטוס.
מבחין בשתיקתו של פול, בחן שוב הארי את פניו של חברו, שהפכו לבנים כסיד ברגע בו התניע את המטוס, מאז סירבו לחזור עדין לגוונם הרגיל. ידו נחה על גבי מעצרת הגז מחכה לאישור כלשהו כיצד להמשיך ולפעול.
"אל תעשה את זה הארי…" לחש לו חברו, ראשו נד לצדדים לשלילה.
בתגובה דחף קדימה הארי את מעצרת הגז, מגביר את תאוצת הגלגלים למצב המראה. "כדאי שתשב!" צעק לעברו של פול, ראש תאוצת המנועים מחריש כבר את אוזניהם של יושבי המטוס כולם.
לאחר היסוס קל, במהלכו כמעט והתגלגל לאחור אל תוך תא הנוסעים, חגר את עצמו פול אל מושב הדיילת, תוחב את אקדחו חזרה אל תוך הנרתיק.
"בן-זונה שכמוך…" שאג אריק. תאוצת המטוס הגבוהה מזרימה מנת אדרנלין גדושה במעלה גופו המשולהב.
* * *
ראש הממשלה השלושים וארבעה של מדינת ישראל ישב ספון בתוך משרדו הסגור, מנסה לעבור על כמות הניירת העצומה, שהוסיפה כל העת להצטבר על שולחנו. מלפניו הביטה אליו תמונת משפחתו האהובה, מאחוריו התנוסס לו דגל הכחול-לבן של מדינת ישראל. היה זה משרד זמני, אליו הועתק בעקבות שיפוץ שעבר משכן הכנסת בתחילת השנה ואמור היה להסתיים כבר לפני כחודשיים. אך כמו כל דבר אחר בקדנציה הזו, שום דבר לא התקדם כמתוכנן. עיניו שקועות היו בדו"ח משמים אודות מוכנות פריסת מערכת 'כיפת-ברזל' לירוט רקטות, כשהטלפון על שולחנו צלצל.
"ביקשתי ממך לא להעביר לי שיחות שהן לא מהמטכ"ל…" גהר במנהלת משרדו, כף ידו שעונה על מצחו.
"…זו אשתך עוזי היא ודאי דואגת לך…."
"אני יודע מי זאת רויטל!…כזכור לך יש לי מערכת לזיהוי שיחות…"
"דבר איתה כמה דקות…בבקשה…אתה יודע שהיא בסך הכול רוצה רק לשמוע את קולך"
הוא עצר רגע שואף אוויר מלוא ריאותיו. "את צודקת…תעבירי לי אותה…" אמר בשקט, מתמתח לאחור בכיסאו. "ורויטל…"
"מה עוזי?"
"כדאי שתתפני גם את כדי לטפל במשפחה שלך…רוני ודאי זקוקה לך…"
"אבל…"
"בלי אבל…אני אסתדר מכאן…גם ככה תפקידך עומד להסתיים בעוד כמה דקות, כיוון שגם אני, כמו שאר הקבינט מועברים לשורק"
"כן אדוני…" השיבה ברשמיות, מתפנה לארוז את חפציה.
"עוזי…" החליף קולה הדואג של אשתו, את זה המסור של רוויטל מעברו השני של הקו.
"רציתי רק לשמוע שהכול בסדר…"
הוא קם ממקומו לאט, צופה מבעד לחלון המוגף ברחובותיה הריקים של הבירה, שהפכו בשעות האחרונות לדוממים יותר מיום הכיפורים.
"הכול בסדר…" שיקר, מתקשה למצוא אפילו דבר אחד באותו הרגע שהיה לגמרי בסדר, "איפה הילדים?"
"בר נמצאת כאן איתי וערבה ונועם ירדו יחד עם סבא, כדי לעשות סיבוב אחרון ללייקה לפני שאנחנו יוצאים לשדה התעופה…"
"מתי הטיסה שלכם יוצאת?" שאל, בוחן את שעון המחוגים הישן, שהיה שייך לאביו ושכב עד לפני פחות מעשרים וארבע שעות עוד באחד מארגזי הירושה, שהעלו אבק בעליית הגג של מעון ראש הממשלה.
"בחמש…" השיבה, קולה שפל.
"יהיו שם בטח המון עיתונאים…" פתח, מדלג בין תפקיד הבעל האוהב והפוליטיקאי המשופשף חליפות, "תעשי לי טובה ואל תגידי להם אפילו מילה אחת…"
"…אתה מכיר אותי לא…?"
"בגלל זה אני מבקש ממך את זה…תעשי לי טובה סיווי…גם ככה עוברים עליי ימים קשים גם בלי שהתקשורת תשחט אותי על זה שאתם בורחים מכאן רגע לפני שהתופת מתחילה…"
"הם ישחטו אותך הרי גם אם אשתוק אז למה שלכל הפחות לא אומר להם את האמת…"
"האמת?"
"כן….שכולם היו נוהגים כמוני לו רק היה באפשרותם לעשות זאת…"
"אם כולם היו נוהגים כמוך סיווי לא הייתה היום מדינת ישראל…" פניו מאדימות, ספק מכעס, ספק מבושה, "גם להם יש ילדים שהם רוצים לראות גדלים…גם להם יש בעלים אהובים שמקריבים את נפשם כדי שתהיה כאן גם מחר בבוקר מדינה ריבונית לעם היהודי…"
"מצטערת." ניסתה לומר ביובש, אך הדמעות חנקו לגמרי את עיניה, חודרות גם במורד גרונה "…אני את הקורבן שלי מקריבה" אמרה, קולה הבוכה נעלם בחטף מעברו השני של הקו.
"סיווי??" צעק עוזי אל תוך השפופרת בלהט, אך הקו מעברו השני היה כבר מת.
"….תשיגי לי חזרה את סיוון…" התפרץ עוזי מבעד לדלתות משרדו רק כדי לגלות שרוויטל כבר עזבה.
במקומה פגשו פניו הנסערות את פניו הממהרות של ראש הלשכה.
"הגיעה השעה אדוני…אנחנו שתיים-עשרה שעות לפני שעת הש' וכשדלתות המקלט האטומי בסורק יסגרו אתה לא רוצה להישאר מהצד השני שלהם…"
עוזי הניד בראשו לאות הבנה. הייתה זו אכן מחשבה מפחידה, אך תחושת האחריות הכבדה, שנחה על כתפיו הצרות, הצליחה למוסס באותו הרגע כל שבב של רגש, אותו זיהה כבלתי נחוץ לצורך המשך ביצוע תפקידו.
* * *
מטוס הקונקורד הצר חצה את מסלולו המבוקש, אל עבר יבשת דרום אמריקה, קרוב כל כך לשיא יכולתו, שאפילו צמד הטייסים המיומן, חרד היה שמע איומי האקדח גרמו להם לקחת סיכון מוגזם, בכל הקשור לעומס, שהופעל על מנועי הסילון.
חרף הפצרותיהם הרבות סירב האיש, שהזדהה כפול, ונראה היה על פי התנהגותו כמנהיג חבורת החוטפים, לאפשר להם להוריד מעט מהירות, או לכל הפחות להבין את העומד מאחורי חטיפתם. כל שהסכים לומר להם, וגם זה היה רק כעבור כמעט חמש שעות טיסה תמימות, היה שלטענתו היו הם החמישה מצידו הטוב של המתרס.
אף אחד מהצד של הטובים איננו חוטף מטוסים באיומי אקדח טען ג'ורג' באוזנו של הארי, בשעה שפול עבר אחורה, על מנת לחטוף תנומה קצרה, בטרם יגיע המטוס ליעדו. מצד שני, חייב היה גם ג'ורג' להודות, שמלבד העובדה שהכריחו אותם לטוס לעבר היעד שבחרו, לא נהג בהם מי מהחמישה בצורה פוגענית כלשהי.
"אנחנו נגיע לסאו-פאולו בתוך קצת פחות משעה..כך שכדאי שתחליטו היכן אתם מעוניינים לנחות" פנה הארי אל הבחור בעל החזות האסייתית, שתפס את מקומו של פול ונראה מוקסם כולו מפאנל השליטה הממוחשב, שבתא הטייס "…ההכנות לנחיתה במטוס מהסוג הזה אורכות לפחות רבע שעה…"
צ'ן המהמם לאות הבנה, עישוניו רחבים מרוב התפעלות.
"אתה חובב טיסה?" שאל הארי.
"האמת שכן…אם כי מעולם לא זכיתי להטיס משהו גדול יותר ממזל"ט"
"אני לא בטוח שיש הרבה הבדל, מלבד אולי נקודת המבט שלך מתוך כלי הטייס…ולא כמפעיל מהקרקע"
צ'ן הרהר כמהה בדבריו האחרונים. תוהה בתחילה מה היה קורה אילו נאלץ להטיס את כלי הטיס המשוכלל הזה בכוחות עצמו, מוצא את מחשבותיו נודדות עד מהרה אל עבר נושא אחר לגמרי. "אתם מוכנים בבקשה להסביר לי איך מישהו יכול לעשות כל כך הרבה כסף באינטרנט…על מנת לקנות צעצוע בסדר גודל שכזה…"
"פרנק הוא לא הטיפוס הסטנדרטי שעשה את הונו ברשת…" פתח ג'ורג', מניח שלא יזיק לנסות לפענח, תוך כדי שיחה, מי היו הטיפוסים האלה, שגררו אותם יחד איתם, עד לברזיל הרחוקה "אם הייתי מנסה במקומך לאפיין אותו אז הייתי מנסה לדמיין דווקא את אחד מאותם טיפוסים שמסוגלים לזהות הזדמנות בתוך מגיפת שפעת"
"אופורטוניסט חסר תקנה…"
"כן…בדיוק…אבל לבד התכונה הזו לא תיקח אותך רחוק כמו שהיא לקחה את פרנק…נדרשת שם תכונה נוספת על מנת להפוך קש לזהב…"
"והיא?"
"יכולת ניבוי. כזו שתעזור לך לנחש, קצת לפני כולם, מה יהיה הטרנד הבא…."
"על הנרי פורד למשל שמעת?" הצטרף כעת גם הארי חזרה לשיחה.
צ'ן הנהן בראשו לחיוב. "המייסד של חברת פורד…"
"בדיוק…הנרי, מחלוצי תעשיית הרכב העולמית, תבע פעם משפט, שהפך מאז למוטו שהוביל אחריו חלוצים כמו פרנק…הוא אמר שאם היית שואל את האנשים מה הם רוצים, במקום לספק להם את מה שהם צריכים, אז הם היו אומרים לך סוס ועגלה מהירים יותר…"
צ'ן צחק, המשפט הקטן הזה אכן קיפל בתוכו אמת גדולה, גדולה מספיק כדי לעשות כפי הנראה ערימות של כסף.
"פרנק היה בין הראשונים לזהות שהימורים מקוונים הם העתיד. הוא הכיר בכך שלא ניתן לספק ללקוח את החוויה של בתי הקזינו אך ידע שמאידך גם לזמינות יש ערך משלה…הוא גם היה הראשון לנחש שהרגולציה תרדוף אנשים כמוהו, שאיימו על הסדר הקיים, בשם המוסר…לכן מיקם את משרדיו, כמו גם את חוות השרתים שלו, באיי-קיימן. הרחק מהישג ידו של החוק האמריקאי…"
"תודה…"
"על מה?" תהה הארי. בוחן את פניו החברותיות של צ'ן, עיניו השחורות והטובות רחוקות היו מלהיות כאלה, שיחטפו מטוס ממניעים אפלים.
"שגרמת לי להרגיש קצת פחות אשם, על שהשאלנו את המטוס הזה מהבוס שלך בלי רשות…"
צחוק מילא כעת תא הטייס. בחסותו תחב גם אריק את ראשו פנימה, על מנת לתהות על מקור העליצות.
"אם גמרת להריץ שם קטעים אז אתה מוזמן להצטרף אלינו מאחור…" פתח, נוזף מעט בצ'ן, על יכולתו הבלתי רגילה לשמור על מצב רוח מרומם, בלא תלות ממשית בנסיבות.
כשחילצו השניים לאחור, מצאו כבר את שאר בני החבורה מסבים סביב שולחן עץ מהגוני מפואר, שתפקד כמשרדו המרחף של המטוס. במרכזו ניצב לו מסך מחשב רחב, שחובר בעזרת הלוויין תמידית לרשת האינטרנט, ללא תלות כלשהי במיקומו הגיאוגרפי של המטוס.
"רציתי לשתף אתכם בדילמה במקום להחליט לבד…" פתח פול בנימה בלתי אופיינית. מושך את תשומת הלב המלאה של חבריו. "בעוד קצת פחות מארבעים דקות נגיע סוף סוף ליעדנו…" פניו נראו עייפות מהתנומה הקצרה שחטף אך מבטו החד, שחלף על פניהם של חבריו, היה מפוקס כתמיד. "כמו שודאי כולכם מבינים להנחית מטוס חטוף בשדה התעופה הבין-לאומי של סאן-פאולו תהיה טעות גדולה…כיוון שהסיכוי לצאת משם לאחר הנחיתה קלוש…מטוסים מהסוג הזה מצוידים באמצעי מעקב מתאימים וסביר להניח שכוחות הביטחון המקומיים לא יעשו לנו הפעם שום הנחות…"
הוא עצר כאן בוחן את ערנותם של חבריו, שתיקתם מבשרת על תמימות הדעים שחלקו בנידון.
"על כן רציתי להציע כיוון קצת אחר…"
"מצנחים?" התפרצה לדבריו אלכסנדרה, מקפיצה ממקום מרבצו את גור הזאבים הישן. "אני חייבת לציין שלא ראיתי כאלה בשום מקום למרות… שחיפשתי…"
"חשבתי גם על האפשרות הזו" הודה פול, "אבל אפילו היו כאלה בנמצא צניחה ממטוס קונקורד כמוה כהתאבדות…כוח היניקה של מנועי הסילון כל כך חזק שהם פשוט ישאבו אותנו פנימה…"
"הייתי חושב על נחיתה על הכביש הראשי בתור אופציה מעניינת אבל היות ומרחק העצירה של מטוס מהסוג הזה כל כך גדול, הסיכוי שנמצא אוטוסטראדה פנויה, בכזה אורך, פשוט אפסית…" הצטרף גם טייגר למשחק הניחושים.
כל אותה העת הצטנף אריק בכיסאו. העסיקה אותו גם כן השאלה כיצד יצליחו לנחות מבלי להסתבך, אך העובדה שפול המשיך ושמר רבים מקלפיו קרוב מידי לחזה, הטרידה את מנוחתו לא פחות. כשבחר לבסוף לדבר עשה זאת בזהירות אומנם, אך מבלי לשחק יותר מידי משחקים מיותרים.
"יש לי שאלה קצת מעצבנת…" פתח, מושך בשלב זה את תשומת הלב של אלכסנדרה בלבד, בעוד שאר חבריו מוסיפים לדון מן הצד בסוגיה, שהעלה לפניהם פול מקודם. "…אני בטוח שאני לא היחיד שהיה שמח לדעת…" המשיך לדבר, מרים מעט את קולו, מבטו ננעץ בצידי פניו של פול, "לאן מועדות פנינו אחרי שננחת"
שקט השתרר כעת סביב, פניהם של הארבעה מוסטות כאיש אחד לעברו של פול.
"…אני וצ'ן סבורים שפניה של הגברת אוסקרינה מועדות למבנה, שנמצא כמה קילומטרים מחוץ לעיר סאו-פאולו, בשולי הג'ונגל…" השיב פול ביובש.
"….וכיצד הגעתם למסקנה המרתקת הזו…" המשיך אריק, גוון קולו ציני מהרגיל.
"תרשה לי להשיב?" שאל צ'ן, ידידו מחווה לו להמשיך. "ידענו שמה שהיא ודאי מחפשת שם חייב להיות קשור לפריטים הגנובים…חיפוש מהיר בגוגל העלה פרויקט שאפתני ומוזר שבונה הכנסייה הפנט-קוסטלית…"
"איזו כניסיה…?" שאל טייגר.
"הפנט-קוסטלית…מדובר כפי הנראה בעתק מושלם של בית המקדש העברי…"
" אחד נוסף???" שאלה אלכסנדרה בפליאה.
"כך מסתבר…" השיב טייגר בחיוך נבוך.
"ומתי חשבתם לשתף אותנו במידע המרתק הזה…??" המשיך אריק וחקר.
צ'ן שתק מושך את כתפיו לאחור ומביט בפניו של פול.
פול השתהה כמהה, בניגוד גמור לאלה של חברו לא הסגירו פניו החתומות כל התנצלות. במקום להשיב נטל את עכבר המחשב לוחץ על סימן זכוכית המגדלת שעל המסך, על מנת להגדיל תצלום אווירי, שניבט אליו חזרה.
"מה זה??" תהתה אלכסנדרה, מקפיצה שוב את הגור, שהספיק לנסות ולחטוף שוב תנומה.
" זהו רבותי מסלול הנחיתה שלנו!" השיב. שולח מבט מאחורי כתפו על מנת לבחון את הבעת פניהם המופתעת של חבריו.

אבן הפינה לעיירה סאו פאולו דוס קמפוס דה פירטינינגה, הונחה ב-25 בינואר 1554, בידי צמד המיסיונרים הישועיים מנואל דה נוברגה וז'וזה דה אנשייטה, אשר שמו לעצמם מטרה להמיר את דתם של האינדיאנים המקומיים לחיק הנצרות הקתולית. מסאו פאולו יצאו גם משלחות הבָ‏נדֶ‏ירָ‏נטֶ‏ס, אשר חדרו לפנים היבשת בחיפוש שיטתי אחר עבדים אינדיאנים ומחצבי זהב ויהלומים. כאשר התדלדלו מקורות אלה עברו תושבי העיר לעסוק בריכוז תוצרת חוות הסוכר והקפה והעברתם אל נמל סנטוס, המרוחק כשבעים קילומטרים מהעיר. לצד אחת מצמד אוטוסטראדות הענק, שחיברו בין הכרך העצום לעיר הנמל, ניצב לו גם אחד מאתרי הבנייה הגדולים בדרום אמריקה. בו פסקו העבודות בארבעת השנים האחרונות רק פעם אחת בשנה, למשך שבוע, בתקופה הקרנבל. שלושה חודשים בלבד נותרו עד פתיחת משחקי הקופה-אמריקה, אותם צפויה הייתה לארח השנה ברזיל, והשלמתו של שדה התעופה החדש של סאו-פאולו, לא נראתה עדין באופק. עובדה שגררה בעקבותיה מרוץ עצבני אחר השעון ואתר בניה בו עמלו הפטישים ומיכליות הבטון עשרים וארבע שעות ביממה.
אחד ממאות הפועלים, שאכלסו את האתר באותה משמרת לילה, היה קרלוס. בחור בגיל העמידה, שבימים כתיקונם עסק בתיקון מכונות כביסה וגויס לצורך הפרויקט השאפתני לתפקיד של חשמלאי. קרלוס, כמו רבים מחבריו לאתר, מצא את עצמו עובד כבר מזה כמה חודשים ללא משכורת, על כן ניצל את מרבית שעות המשמרת הארוכה, ללעיסת טבק ולגימת משקה האסאי המקומי, תחת חסותו של אחד מעצי הדקל הרבים, שהקיפו את המתחם.
קרלוס, שכובעו רחב השוליים כיסה כהרגלו את מרבית שדה ראייתו, גם בלילה, עמד כבר לפרוש למצב השינה המוכר, כשרעש יוצא דופן של מנועי סילון גרם לו לנתר ממקום משכנו.
"איחו דה פוטה!" קילל. תר אחר מקום מרבצו של הכובע, שזינק בתנופה מהירה החוצה, מתוך פדחתו.
כשהבחין לבסוף במקור רעש המנועים החזק, הבין שלחזור ולתפוס תנומה הלילה תהיה משימה קשה מהרגיל. בעודו אוסף את כובעו מהקרקע, נגעו גלגלי מטוס הקונקורד הפרטי בקצה מסלול הנחיתה החדש. זה שסלילתו הסתיימה רק כמה ימים לפני כן, בידי כמה מעמיתיו החרוצים יותר של קרלוס.
* * *
הבישוף אדיר מאקדו עמד על מדרגות הבניין העצום, שהתנשא לגובה שמונה קומות לפחות, בוחן במבט מלא פליאה את שיירת משאיות הארגמן הארוכה, עליהם התנוססו אותיות הזהב OB , שהשתרכה בחסות החשיכה מכיוונו של הנמל, אל תוך מתחם החנייה. מאחוריו ניצב בגאון, מה שהחל כרעיון מגלומני ומעורר מחלוקת והסתיים לפני כמה חודשים, בהעתק מושלם של בית המקדש העברי.
קצת יותר ממאתיים ועשרים מיליון דולרים הושקעו במבנה הענק, שהכיל שניים-עשר מפלסים שונים ותפוסתו המרבית עשרת-אלפים מתפללים, בו זמנית.
"אנו מתכוונים לבנות את בית המקדש הראשון בדיוק כפי שעשה זאת שלמה המלך לפנינו", אמר הבישוף מקאדו, מנהיגה ומייסדה של הכנסייה 'האוניברסלית של ממלכת האל' בקטע וידאו, ששודר ברחבי העולם דרך הבלוג הפרטי שלו. קטע, זה זכה בשעתו לקיטונות של בוז ושימש כעבור ארבע שנים בלבד מיום הקרנתו, כעדות ליכולותיו הבלתי רגילות של מקאדו, לשים את הכסף היכן שלשונו נמצאת.
הכנסייה הפנט-קוסטלית, הידועה גם בשמה כ'כנסייה האוניברסלית של ממלכת האל', נוסדה בברזיל בשנת אלף תשע מאות שבעים ושבע ועל פי הערכות חוסים כיום תחת חסותה ברחבי העולם כתשע מיליון מאמינים הדוקים. הכנסייה תומכת בין השאר במה שמכונה כ"תיאולוגיית השגשוג", לפיה תרומה כספית לכנסיה מתוגמלת חזרה בשגשוג חומרי למאמיניה.
על צמיחתה המטאורית של הכנסייה, האיבו לפני מספר שנים, האשמותיו של התובע הכללי של סאו-פאולו, לפיהם בכירים בתוכה, כולל מאקדו עצמו, עשו שימוש לצרכיהם האישיים בכספי התרומות. האשמות אלה לא הוכחו בסופו של דבר בבית המשפט, זאת למרות שעל פי מה שנטען, החזיק הבישוף עצמו באותה תקופה בבעלותו, מטוס פרטי, ששווי נעמד, על פי הערכות, בכארבעים מיליון דולרים לפחות.
"מיס ברנדוט!" קרא הבישוף בהתרגשות, לעברה של הגברת הצעירה והנאה, שטיפסה ויצאה מבעד לאחת מצמד מכוניות השרד, שהובילו את השיירה, וחנו כעת למרגלות הכניסה למקדש.
"אתה מחפש ודאי את אחותי…" השיבה לו יוז'יני, מפנה את מבטו הנבוך אל עבר מכונית השרד השנייה, שעצרה גם כן כעת, כמה מטרים מאחוריה.
הבישוף הפנה את מבטו במהירות אל עבר המקום, שם נפתחה זה מכבר הדלת האחורית אומנם, אך דרכה הציץ, בשלב זה, רק ראשו גדול המימדים של מה שנראה היה כלא אחר מאשר טיגריס סיבירי משוחרר.
למראה חתול הענק המציץ, עשה הבישוף צעד מבוהל לאחור, שוקל לשאת את רגליו ולהעלם בתוך כותלי המבנה. רגע לפני שעשה כן, הופיע ראשה מכוסה שיער העורב של אוסקרינה, בולם את המשך נסיגתו.
"מקאדו יקירי!" קראה, מפנה את מלוא תשומת הלב של החיה הגדולה לעברו.
עיניה הגדולות נצצו, לאורם של רצף הלפידים הבוערים, שניצבו משני עברי גרם המדרגות הרחב.
"…מיס ברנדוט…" חזר וקרא בשמה, מבטו חשדני, דופק ליבו מואץ.
היא נעמדה בתחתית גרם המדרגות, נושאת את מבטה אל על. מעליה התנשא חזית המבנה האדיר שבהק באורו הלבן של הירח.
"אני חייבת לציין, שהמבנה שהרמת, מרשים אפילו עוד יותר פנים אל פנים…" אמרה, ידיה אוחזות בשולי שמלתה הלבנה והארוכה, על מנת שזו לא תיגררנה.
בחשש מה, אך מתוך הבנה שאין בפניו ברירה אחרת, החל הבישוף מטפס לאיטו במורד המדרגות, בוחן כל העת מזווית עינו את מיקומו הנוכחי של הנמר.
"תגלי מיד שלא חסכנו בדבר…מדובר בהעתק מושלם של אותו המקדש שבנה שלמה המלך…עד אחרון חומרי הגלם שהובאו הנה במיוחד מארץ הקודש…"
"כך שמעתי…אם כי מה שמעניין אותי במיוחד לדעת הוא האם דייקתם גם בביצוע של חלקיו הפנימיים של המבנה או ששפכתם את מיטב כספי על האריזה בלבד…"
"הסירי דאגה מליבך גברתי…תרומתך הנאה לכנסייה אפשרה בידנו לחרוג מהתכנון המקורי ולהשלים גם את חלקיו הפנימיים של המקדש עד הפרט האחרון…אם תואילי להצטרף אלי נוכל לערוך יחד סיור קצר על מנת שתוכלי להתרשם מרמת הדיוק של הפרטים הקטנים…" השיב, עוצר במרחק כמה מדרגות ממנה, לנוכח נהמות החיה, שחשפה את שיניה לראווה עם כל תנועת שריר נוספת שביצע.
"האמן לי ידידי הבישוף שאינני נוטה לדאוג…" השיבה בחיוך מרושע, נוטלת מידיו של הנהג צמד תיקי נשיאה קטנים. "אך אם יש מישהו שצריך לעשות זאת, זה כמובן אתה!"
למשמע דבריה האחרונים בלע הבישוף את רוקו, רגיל היה להיות בצד המאיים של המתרס ולא בזה המאוים, על כן התקשה מעט להסתגל למיקומו החדש בהירארכיה.
"ברוכה הבאה תחת חסותי…התואילי להתלוות אלי" אמר, מנסה לגייס באותו הרגע את הסמכות הרגילה שהתלוותה לקולו, מתפלא לגלות עד כמה הייתה המשימה קשה, לנוכח המעמד יוצא הדופן.
"אם מיצינו את טקס הקבלה העלוב שהכנת, אז אשמח עכשיו לראות את חלקיו הפנימיים של המבנה"
"כמובן…" מלמל, בעודו סוקר את מתחם החניה, בו נפרקו מתוך ארגזי המשאיות כמויות אדירות של ציוד, שכלל ברובו אמצעי לחימה שונים.
הוא התבלט קלות כיצד להמשיך ולומר את שעל ליבו מבלי לעלות את חמתה. "אני חושב שכל הפסטיבל הזה שהבאת איתך לגמרי מיותר…שמרתי את דבר ביקורך בסוד ושחררתי את כל אנשי הכנסייה לחופש עד הודעה חדשה, בדיוק כפי שביקשת…אם היית טורחת לשאול אותי אז הייתי אומר לך מראש שדווקא שיירת המשאיות הזו שהבאת איתך מושכת לכאן תשומת לב מיותרת לגמרי…"
אוסקרינה, אשר נטועה הייתה עד כה במקומה, עשתה כעת צעד לעברו במעלה גרם המדרגות הרחב, מניחה יד מכוסת כפפת עור לבנה על גבי לחיו.
כשדיברה שוב היה קולה שקט, אך עיניה היוקדות דיברו היישר אל תוך ליבו שהלם בחוזקה. "אף אחד לא מבקש ממך לחשוב יותר. מוטב אם כן שמעתה ועד שניפרד שוב, בעוד עשרים וארבע שעות, תקפיד לשמור את שאר דעותיך לעצמך"
בישוף מקאדו הנהן קלות לאות הבנה, מחווה בידו אל עבר מעלה גרם המדרגות. הוא כבר החל לטפס בעקבותיה כשלפתע עצר, מתלבט רגע ולבסוף ואז שואל, בקול רפה "…התורשה לי בכול זאת שאלה אחת קטנה…גברתי"
היא שתקה. מחווה לו בתנועת יד קצרה להמשיך.
"אינני מזהה כאן בין הבאים את משרתך האישי…מנדונגס…כמדומני שמו….דווקא חיבבתי את הבחור…ובתור זה שניהל בעבורך את הפרויקט, חשבתי שודאי אזכה לפגוש בו שוב גם היום"
אוסקרינה חייכה. פניה לא הביעו כל רגש מיוחד, מלבד אולי שעשוע קל שבקלים. "הייתה לו תקרית מצערת עם כמה כרישים." אמרה, ישבנה החטוב ממשיך ועושה את דרכו במעלה גרם המדרגות, "אם תתעקש לפגוש בו שוב, אני מקווה שיש לך יכולות סיאנס כלשהן, כיוון שהוא עבר לא מזמן לעולם המתים"

פרק 37

שמים מעוננים התפרשו אותו הלילה מעל לחופת עצי הדקל, במרכזם מככבת הילתו הצחורה של הירח, אורו הלבן חודר אך בקושי מבעד לתקרת העלים הסבוכה.
יתרונות ברורים הייתה לה לנחיתת הבזק באותו שדה תעופה מבודד, אך גם כמה חסרונות בצידה. המרכזי שבהם היה מיקומו הנבחר בטבורו של ג'ונגל פראי שהקיף אותו בטבעת חנק גדולה, כזו שהתפרשה על פני כמה מאות קילומטרים רבועים לכל כיוון.
זמן רב להשתהות בטרם תזוזה לא היה להם, בתוכו מצאו בכול זאת את המקום להקדיש כמה דברי פרידה לטייסים.
"אתה חושב שנראה אותם אי פעם שוב?" תהה ג'ורג', בטרם נעלמו עקבותיהם של החמישה בתוך מעמקי הסבך.
"ספק רב" השיב לו הארי בפיהוק, שולח במקביל את צמד ידיו באוויר, על מנת לבצע התמתחות הגונה.
"כמה דלק נותר לנו לדעתך במיכל…?" שינה חברו את הנושא במהירות מדהימה.
"מספיק כדי להגיע לריו…" השיב לו הלה בקריצה.
הם החליפו מבטים קצרים במהלכם צץ והבליח חיוך מדבק על פניו של ג'ורג'.
"אם כך תזכיר לי למה אנחנו בדיוק מחכים?"
הארי משך בכתפיו לאחור, מועך את גופו הטורדני של יתוש, שסיים זה עתה להתמקם על תנוך אוזנו.

הם נעו בתור עורפי, בראש צועד לו פול במאסף אריק, אם בתחילת דרכם אפשרה סמיכות הצמחייה תנועה מהירה למדי, ככל שהעמיקו לחדור אל תוך מעבה הג'ונגל, כך הלכה ונעשתה הדרך שלפניהם צפופה ובהתאם הואט גם קצב תנועתם. מפה מסודרת לא הייתה להם, על כן הסתמכו על אזימוט ומצפן. לו מדובר היה בתנועה אווירית הייתה זו כמובן בחירה אידיאלית. אך כיוון שתנועתם הייתה קרקעית, הצורך לנוע על ציר מסוים, ללא התחשבות בתנאי השטח הקשים, התברר עד מהרה כקרוב לבלתי אפשרי.
חום ומחנק עטפו אותם, מאתגרים את כושר עמידותם הפיזי, כמו גם המנטאלי, עד תום. זאת כיוון, שאת האוויר הקריר והיבש ששרר במטוס, החליפה כעת לחות מעיקה, כזו שהדביקה את בגדיהם לעורם, מגירה זיעה חמה במורד כל קפל אפשרי בגופם. זיעה זו נשטפה לפרקים רק כאשר הגיעו מטחי גשם כבדים, שהפכו את הקרקע לבוצית ואת מעידותיהם לתכופות במיוחד. אם בתחילה נדמה היה שמאוחדים היו בני החבורה בסבלם, די מהר התברר כי סבל זה לא כלל את טייגר, שקיפץ בינות לעצים הגבוהים, כאילו הייתה זו סביבתו הטבעית.
"קלטת את הקוף הזה?" שאלה אלכסנדרה, לאחר שנעלם שוב חברם במעמקי הג'ונגל.
כמה שניות חלפו בטרם הבחינה כי דיברה כעת לעצמה.
גור הזאבים, שנצמד לכפות רגליה, נשא את מבטו כלפי מעלה, מנסה להבין אם היה הוא הנמען לדבריה. משהבין שלא צלל ונעלם שוב בתוך הסבך.
"לא האמנתי שאני יגיד את זה, אבל אני מתגעגעת לחום היבש של המדבר…" פתחה שוב, ממתינה מעט עד שישוב וידביק אריק את המקום בו עמדה, לאחר שזה הסתבך בתוך שיח, שחרץ כל פיסת בשר חשופה בגופו.
"חשבתי שאת בנויה מחומר קצת יותר קשוח מזה…" השיב הלה בחיוך שובב, מסיט קלות את קצוות שער הבלונד שלה, שדבק בעקשנות למצחה, "או שאולי מדובר בתקופה ההיא בחודש??"
"אריק סמית! אני מזהירה אותך…." התרתה בו, סוטרת לו על פניו בעזרת עלה גדול, בעזרתו גירשה עד כה את נחיל היתושים שזינב בהם.
אריק צחק, מגן על פניו בעזרת הפנס.
"דרך אגב…ראית את אי-שו לאחרונה…הוא כל הזמן נעלם לי"
"הנה הוא..שם…אוסף לעצמו חטיף לדרך…" השיב, מצביע בעזרת אלומת האור לעברו של גור הזאבים הקטן, שעסוק היה בלעיסת גופה המתפתל של זיקית כלשהי, שהוסיפה עדין להחליף צבעים בין שיניו.
"נראה כמו חטיף מזין במיוחד…" הפטיר צ'ן, שעצר גם כן בסמוך, שולף את בקבוק המים מתרמילו, בעודו מסמן גם לפול לעצור מעט, בטרם יאבד איתם קשר עין.
"מוטב שנמתין כאן לטייגר…" התרצה פול, מסב את צעדיו מעט לאחור בטרם שלף גם כן את בקבוק המים האישי שלו, "הוא מרגיש כאן כל כך בבית ששכח שאנחנו בניגוד אליו לא נולדנו בג'ונגל…"
"טייגר נולד בג'ונגל?"
"בוליביה…" הנהן פול. "סיפור ארוך…עדיף כמובן לשמוע אותו ממקור ראשון…"
"הג'ינג'י הזה יליד בוליביה?! בחיים לא הייתי מנחש…לא ידעתי שהוא דובר ספרדית אפילו…"
"הוא לא…טייגר נולד אומנם בבוליביה, אך מצא את דרכו למשפחה אומנת במנצ'סטר כבר בגיל כמה חודשים…בכול מקרה אני חושב שאם מעניין אתכם לדעת עוד כדאי שתשאלו אותו בעצמכם…"
"תשאלו מה?" הבליחו פניו הקורנות של טייגר מתוך החשיכה.
"איך התגלגלת החוצה מלה-פז…"
"אהה זה…את מי זה בכלל מעניין…יש לנו צרות קצת יותר גדולות להתעסק בהם עכשיו"
"צרות?" שאלה אלכסנדרה.
למשמע גוון קולה המוכר זקף אי-שו את אוזניו המחודדות.
"תגדיר גדולות…" הוסיף צ'ן.
"כאלה גדולות…" השיב, מחזיק את צמד כפות ידיו באוויר במרחק ניכר האחת מהשנייה.
"במה בדיוק מדובר?" תבע פול לדעת.
"עדיף שתראו את זה בעצמכם…" השיב מסמן לשאר בני החבורה לבוא בעקבותיו, מוביל אותם חזרה אל תוך מעמקי הסבך, ממנו זה עתה הופיע.
"שם!" הצביע כעבור הליכה קצרה, שארכה כמה דקות, בסופה מצאו את עצמם חוצים את מסך הצמחייה ועומדים לפתחו של קניון עצום, שהתפרש לאורו של החיוור של הירח עד לקצה גבול הראייה.
"כמה זה עמוק לדעתך?" שאל פול.
"עמוק מאוד…" השיב טייגר, משליך אבן גדולה במורד הנקיק, במה שנראה היה כפעולה שכבר ביצע בעבר. כמעט עשרים שניות חלפו, בטרם נשמע שוב קולה של האבן, פוגעת במקור מים רחוק.
"והמרחק…" ניסה במקביל להאיר בעזרת הפנס את צידה השני של הגדה.
"לפחות עשרים מטרים אם לא יותר…" השיב.
פול שלף את המצפן מכיסו מוודא שצידו השני של הנקיק היה אכן הכיוון אליו נדרשו להגיע. משזה אושר פנה לעברו של צ'ן, פניו רציניות להחריד.
"אני חושב שהגיע הזמן ידידי שתפעיל עבורנו קצת קסם… "
צ'ן ציית, הוא הניח את תרמילו הגדול על גבי הקרקע, מרוקן אותו תחילה מתכולתו, על מנת להיזכר בציוד שעמד לרשותו, אורז אותו מחדש כעבור שתי דקות נוספות.
כשהרים חזרה את עיניו, פגש את פניהם של שאר בני החבורה, שהיו נעוצות בו במגוון שלם של מבטים, שנע על הסקאלה שבין סקרנות לתחינה.
"יש לי איזה שהוא רעיון…אבל הוא די קלוש…" הודה לבסוף, בוחן שוב את המרחק המשוער בין הגדה הקרובה למשנה.
"נסתפק כרגע בזה" אמר פול.
הוא השתהה רגע, משכלל נתון אחד או שניים נוספים, בסופו ניגש אל תרמילו של טייגר, שולף מתוכו את צינור המרגמה הארוך. "עד כמה אתה מסוגל לדייק עם הכלי הזה?"
"זה תלוי…"
"אתה מסוגל לפגוע בעץ הזה שם…בצידה השני של הגדה…?"
טייגר בחן את המקום עליו הצביע צ'ן שם, לאורו של הירח, נחה צמרת גדולה של עץ עצום מימדים. ענפיו הגדולים מסתעפים לגובה כמה עשרות מטרים.
"אני מניח שכן אבל אני לא מבין מה הטעם…"
צ'ן מיאן עדין להשיב. נובר שוב בתוך תיק הגב שלו, שלף מתוכו חבל ארוך. את קצהו האחד קשר לגזע, שניצב לידו, את קצהו השני החזיק עדין בידו.
"תפרק בבקשה את ראש הנפץ הזה…" פנה חזרה לעברו של טייגר, שהחל להבין אומנם את הכיוון אליו חתר ידידו, אך סירב עדין לגלות כל סימן להתלהבות לנוכח הרעיון.
"ביום בו אבין מאיפה אתה מביא את הרעיונות ההזויים שלך אני מבטיח קצת יותר לפרגן…" סינן, שולף כעבור כמה סיבובי מברג, את ראש הנפץ מתוך פגז המרגמה, תוחב אותו בזהירות חזרה אל תוך נרתיקו.
"הייתי טורח להראות לך אבל יש כאן נשים וילדים…" השיב, כמעט ודורך בטעות על זנבו של אי-שו, שהתרוצץ בהתלהבות על שפת המצוק.
"כדאי שתתרחקו מעט לאחור…" ביקש טייגר, קושר את קצהו החופשי של החבל אל זנבו של הפגז.
כמה שניות אחר כך הרעים את רחבי הג'ונגל קולו של פגז המרגמה הקשור, שעשה את דרכו בקשת גדולה אל עבר צידו השני של הנקיק.
"חזיז ורעם!" גיחך טייגר בשביעות רצון, בעוד חברו מותח כבר את מיתר החבל שנפרש למלוא אורכו, מתוח על פני התהום.
"תכיני את עצמך… את ראשונה!" הצביע כבר פול לעברה של אלכס, נחוש שלא לאבד זמן נוסף.
קצת פחות מדקה אחר-כך כבר נתלו רגליה על גבי המיתר המתוח, גופה הגמיש עושה את דרכו אל עבר הגדה הנגדית. משסיימה כעבור שתי דקות נוספות לגמוע את המרחק הקצר דילגה למטה מן החבל, שולפת את גור הזאבים המבוהל ממעמקי התיק שעל גבה, מסמנת לאריק להתקדם בעקבותיה.
"הצרה עם הילדה הזו היא שהיא תמיד גורמת גם לאתגר הכי גדול להיראות כאילו מדובר בסך הכול בטיול בפארק…" מלמל בעודו כורך את רגליו סביב החבל. "…פלא שהיא לא ניסתה ללכת על חלקו העליון כמו לוליינית בקרקס…"
למשמע קיטוריו המוכרים של אריק האיץ בו בתחילה פול להתקדם כבר, הולך ומאבד את סבלנותו לנוכח הזמן הרב, שנאלצו להשאיר שם. אילולי ידע, שכשיגיע תורו לזחול על גבי החבל, יעשה זאת בקושי רב כל כך ובזמן כמעט כפול מחבריו האיטיים ביותר, ודאי היה נוהג בו בסלחנות יתרה.
"היו זמנים בהם יכולתי לעשות את זה עם ידיים קשורות מאחורי הגב…" גנח. בעוד צ'ן וטייגר מקפלים מאחוריו את החבל.
"היו זמנים בהם גם הייתי מאמינה לך…" השיבה אלכסנדרה, בטרם המשיכו חמישתם בתנועה שוב.
* * *
סטפן רייסברג השליך את בדל הסיגריה הדולקת על גבי הקרקע הבוצית, מועך אותה בכוח בעזרת סוליית רגלו השמאלית. ממרום מאה תשעים וחמישה הסנטימטרים אליו התנשא גרם לבני שיחו לשאת אליו מבט שובר צווארים, שלא רק קיצר בדרך כלל את השיחה במאוד, כאם גם הקל עליו סלקטיבית פשוט להתעלם. סבלנות לא הייתה הצד החזק שלו וחלשה אף ממנה הייתה חיבתו לבני האדם. שילוב קטלני זה דחף אותו כבר מגיל צעיר להתמחות, במה שלימים ישכלל לדרגת אומנות, הרג חסר הבחנה. שנים התגלגל מצבא שכיר אחד למשנהו, ממדבריות סודאן ועד לרחובות צ'צ'ניה, מחליף זהויות כגרביים. כיוון שרוח הנדודים הייתה חזקה אצלו יותר מכול תאווה חומרית, לא הצליח איש לרכוש את נאמנותו או לביית אותה. עד שיום אחד, בעקבות פגישה עם עלמה צעירה ומסתורית, מצא את עצמו מרווה את צימאונה הפיזי בלילות, מנהל את צבא שכירי החרב שלה בימים.
"חתיכת צבא גררתם עד כאן…" הפטיר כעת קול מאחוריו. בעוד עיניו הלאות של סטפן סוקרות את פריסתם של אחרוני חיילי הכוח, ברחבי מתחם המקדש.
"גררתם…??" גיחך סטפן, מנסה להחליט באותו הרגע אם שמח על חברתו של הטיפוס או דווקא סלד ממנה. "ממתי לדעתי ניתן משקל כלשהו בתהליך קבלת ההחלטות…"
השטן עשה צעד נוסף קדימה, בוחן ממרחק סנטימטרים ספורים בלבד את פניו מכוסות הזקן האפור של סטפן.
"היו זמנים אני מניח, שלכל הפחות, ניסית לעמוד על שלך…אך כנראה שהשנים עושות את שלהם לא רק לגבריות שלך…"
"גם ממרום שנותיי לא הייתי ממליץ לך לא לנסות ולקרוא תיגר על הגבריות שלי…" התרה בו, פורק את המחסנית מנשקו ומשליך את שניהם אל תוך הבוץ העמוק שלרגליו.
השטן, שבחן מן הצד את מעשיו בעניין, התקשה מעט להסתיר את פליאתו לנוכח המחווה המוזרה.
"שאלת את עצמך מדוע כל המשאיות ששכרה אוסקרינה, על מנת להוביל את האנשים מהנמל, שוחררו כבר הלילה מתפקידם, למרות ששנינו יודעים היטב, שעד אור הבוקר תסתיימנה כאן מלאכתה…" שאל סטפן, לאחר רגע קצר בו הדממה חזרה לחצוץ ביניהם.
למשמע שאלתו קימט הלה את מצחו הרחב, מכווץ את עישוניו הכבדים פנימה. "באמת תמוהה בעיניי העובדה, שצוללת אחת מבין השתיים, הרימה עוגן חזרה זמן קצר אחרי שפרקנו…תהיתי כיצד בדיוק היא מתכננת להחזיר חזרה את כול אנשיה…"
"היא לא…." סינן סטפן ביובש. "מיד אחרי שפרקנו את הציוד הפקידה בידי הגברת צרור של כדורים אותם קיבלתי הוראה ברורה לחלק לאנשיי…."
"ציאניד?"
"סוג של…" הנהן, בוחן מתוך עניין את תגובתו למהלך יוצא הדופן, "יצור עצמי…הוא לא אמור לפגוע בתפקוד כלל ואז, בוות-אחת, כעבור שמונה שעות מרגע הבליעה, להשתחרר…"
"אמממ…" המהם השטן בעניין. "אני מניח שמישהי סבורה שלא תזדקק להם עוד לכשיפציע השחר…"
סטפן נשא את מבטו אל עבר השמיים השחורים. שוקל אם יש טעם לנסות ולדחות מעט את הקץ. גם מבלי להסב את ראשו לאחור, יכול היה לחוש בצמד העיניים הנוסף, שבחן כל תנועה בגופו ממרום גרם המדרגות שבעורפם.
"שמת לב ודאי לדמיון הרב בין שנינו…"
השטן שתק. נדמה היה שסיים לומר את מה שהיה על ליבו וכעת רק חיכה לתזמון המתאים ביותר לפעול.
"…טיפוס ממולח כמוך ודאי מבין שכל תכלית הדבר הנה בסופו של יום החלפתי בך, מודל צעיר יותר…" המשיך לדבר, פניו הגדולות ומלאות ההבעה ננעצות בפניו האדישות של שכנו, "…כמובן שלא ניתן להאשים אותה גם בזה…אחרי הכול נדמה שהזמן עצר אצלה מלכת בעוד כוח החיים שלנו, שאר בני-האדם, מוסיף ואוזל כבדרך הטבע…."
מבלי להסיר את אישוניו המורחבים מאלה שלו תחב השטן את להב הסכין הגדולה עמוק אל תוך מעמקי גבו. מסובב אותה פעם אחת לימין, בשנייה לשמאל.
"כולנו בני חלוף…" הספיק למלמל סטפן בקול רפה, בטרם צנח גופו חסר החיים אל תוך הקרקע הבוצית. "או לפחות רובנו…"
מרחק קצר מאחוריהם הרימה אוסקרינה את שולי שמלתה, שמה פעמיה חזרה אל תוך המבנה. עתה, משנשלמו לגמרי ההכנות, כל שנותר לה היה לגשת ללא כל דחיות נוספות ולהיכנס אל תוך הדביר.
* * *
"שמעתם את זה?" שאלה אלכסנדרה. מרימה את ראשה אל עבר צמרות הדקל.
"את מה?" תהה אריק, אוחז בזנבו של אי-שו, בטרם זה יעלם שוב בתוך אחד השיחים, כדי לשוב עם שאריותיו של איזה חרק בלתי מזוהה.
"את שוב מתחילה עם זה?" רטן צ'ן.
אלכסנדרה הטתה שוב את אוזנה, מנסה לחזור ולקלוט את הצליל המטריד ששמעה. משזה לא חזר והופיע החישה את צעדיה בעקבותיו של פול שסרב שוב לעצור ולהתמהמה. "לא חשוב…" הודתה. אף על פי שחשה עמוק בתוכה שמשהו נורא קרה.
הם הוסיפו לצעוד בתוך סבך הצמחייה הפתלתל, כל פיסת עור חשופה בגופם מגרדת, כתוצאה ממגע עם זן אלים במיוחד של אוג ארסי, שהתברר כנפוץ דווקא באזור זה. המטרד הבלתי פוסק העסיק אומנם את כפות ידיהם ברציפות, אך היה זה הפיגור בלוחות הזמנים, שהעסיק את מחשבותיהם באמת.
כמעט ארבע שעות תמימות חלפו מאז ירדו מהמטוס ונכנסו אל תוך הג'ונגל והמרחק אותו גמעו היה קטן, לפחות בשליש, מזה שצפו בתחילה.
"בקצב הזה נגיע אל היעד קצת אחרי הזריחה…" תרגם פול את החשש למילים, משעצרו להתייעצות קצרה, חוסים תחת חופת הענק של כמה עצי קופאיבה, שהתקבצו להם יחדיו.
"אני מכיר את הגזע הזה!" הזדעק טייגר, מגרד את צווארו בקדחתנות.
"שמחת זקנתי!" השיב פול, שולף מכיסו את המפה הקטנה, על מנת להצמידה לאחד הגזעים.
"אתה לא מבין…יש לגזע הזה יכולות רפואיות מוכחות, שיכולות לעזור ולטפל בגירוד הזה, שמטריף כאן את כולנו…" מיהר להתגונן, ניגש במקביל על מנת לחרוץ כמה חריצים בגזע בעזרת הסכין שבידו.
"לא…אתה לא מבין! כל פסטיבל השיבה הביתה הזה שלך נורא מרגש…אבל נשמח אם יחכה קצת…כי אם לא נמצא דרך להגביר את הקצב שבו אנחנו מתקדמים, תוך קצת פחות משעתיים, יבער המזרח-תיכון כולו ואז, אני יכול להבטיח לך, שזמן לגרד את הישבן לא יחסר לאיש מאיתנו…."
שקט ליווה את דבריו האחרונים, מופר רק על ידי קולותיהם הקרקרניים של כמה צפרדעים, שנתפסו בעיצומה של מלאכת החיזור מתישה.
טייגר חזר למלאכת חריצת הגזע, בעוד פול מפנה את פניו הרציניות אל עבר שאר בני החבורה, שנראו שותפים לחיפושיו הנואשים אחר פתרונות יצירתיים.
בעודם עומדים שם, מעלים רעיונות ופוסלים, נשמע לפתע קול שאון מפתיע של טרטור מנועי משאית.
"…זה לא יתכן…" מלמל פול, בעוד טייגר מטפס כבר בזריזות על ענפי אחד העצים, על מנת לנסות ולאתר את מקור הרעש.
"אתה מצליח לראות משם משהו?" תהתה אלכסנדרה.
"האמת שכן…ואתם לא תאמינו איפה אנחנו נמצאים…" חייך בממזריות, ממקום מושבו שעל הצמרת.
"ובכל זאת…?" תהתה שוב. אך הלה, במקום להוסיף ולדבר, עשה את דרכו קודם חזרה למטה, במורד העץ.
"החדשות הטובות הן שהמקום שחיפשנו נמצא כמה מאות מטרים בלבד מערבה מכאן…" פתח, לאחר ששאר חבריו מיהרו להצטופף סביבו.
"והחדשות הרעות?" שאל פול.
"מוטב שתראו את זה בעצמכם…" אמר, מוביל כמה רגעים אחר-כך את חבריו היישר אל תוך הסבך.
מה שראו מצידו השני, גרם להם לחזור ולהתחפר חזרה בקרחת היער בה חנו, כמה שניות לפני כן.
סבר פניהם העגומות של החמישה לא השתנה בהרבה גם כעבור רבע שעה נוספת של התדיינות. טייגר וצ'ן מצאו את עצמם מתמסרים באגוז קוקוס שמצאו, מריצים את גור הזאבים הנלהב משיח אחד למשנהו בעוד אריק, אלכסנדרה ופול מחליפים ביניהם מבטי ייאוש עגומים.
"ראיתם מה הולך שם?" סינן פול בפעם הרביעית במספר, שנשמעה לא פחות דרמטית מהפעם הראשונה בה אמר זאת.
"לפחות השמן של טייגר עובד…" ניסה צ'ן להצביע, על הדבר החיובי היחיד שמצא באותו הרגע.
"עשינו כמיטב יכולתנו…אתם לא חושבים…?" פתח אריק, מתקשה להאמין שהמילים האלה יצאו הרגע מהפה שלו.
"כן…ממש…על המצבה שלנו יהיו חרוטות המילים 'עשו כמיטב יכולתם'….איזו נחמה!" גידפה אלכסנדרה. מאוכזבת מכך שהיה הראשון לומר זאת בקול, למרות שכולם, כפי הנראה, חשו באותו הרגע פחות או יותר אותו הדבר.
"אני ספרתי לפחות מאה שומרים…" ציין טייגר, מותיר את אי-שו לבדו עם אגוז הקוקוס ומצטרף אל חבריו, שעמדו במעגל במרכזו נפרש זמן מה ציוד הלחימה הצנוע, שעמד לרשותם.
אריק חייך בעגמומיות, "גם בהנחה שכול כדור שנמצא ברשותנו ימצא את דרכו ישירות לאיבר חיוני בגופו של אחד מהגורילות שם נצליח להיפרד בקושי משני שליש מתוכם…"
"אין ספק שזו משימת התאבדות…" הצטרף גם צ'ן אל הדיון, שהתנהל באווירת נכאים, "אבל היי…אף אחד מאיתנו הרי לא הגיע עד לכאן כדי להתקפל עכשיו…"
פול נשא את מבטו, סוקר את פניהם של שאר בני החבורה, שגם אם לא נראו עדין נלהבים במיוחד משהו בהבעת פניהם התבוסתנית החל להשתנות בעקבות דבריו הקולעים של חברם.
" זוהי אכן משימת התאבדות פר אקסלנס, על כן אבין אם מישהו מבינכם יבחר להישאר כאן…" פתח, מסרב בשלב זה להתמקד בעיניו הספציפיות של מישהו מהם, בוחר במקום זאת להשפילם אל עבר הקרקע, "מי שבכול זאת יבחר להצטרף אלי הלילה כדי שייקח בחשבון, שסיכוייו לראות זריחה נוספת אפסיים…"
איש מביניהם לא דיבר חזרה. אט אט ניגשו לארוז את ציודם לפני תנועה, משלימים עם מר גורלם, כשלפתע נשמע רחש חזק מתוך הסבך שלימינם.
אי-שו החל בתגובה נובח בקולי קולות.
"עליכם שלומות…" פתח אחד מתוך שלושת הטיפוסים, שהגיחו מתוך מעבי השיח, מתעלם כליל מנוכחות קני הנשק שנשלפו לעברם.
פול הידק את אחיזתו בידית האקדח, חולק את בלבולם של חבריו. "…מי אתם…?" שאל. מופתע לגלות, שלמרות שהיו חמושים מכף רגל ועד ראש, לא עשו כל סימן שבכוונתם להשתמש באחד מכלי הנשק הרבים שברשותם.
"רפאל, מיכאל ודניאל לשי-רו-תכם רבותי…" קד קידה קצרה, כזו שלוותה כמעט מידית בצמד קידותיהם של חבריו.
למראה פניהם הידודיות של השלושה, ניתר גור הזאבים הצעיר בהתלהבות במקומו, זנבו מתנדנד לצדדים בפראות.
"…ואתם…" ניסה אריק להבין, את מה שנראה היה, כמו סוג של הזיה, אותה התקשה עדין להחליט אם לקטלג כמשעשעת, או דווקא מלחיצה.
"לו הזמן לא היה משחק כאן תפקיד אזי הייתי שמח להוציא גזיה ולהזמין את כולכם לשיחת היכרות מעמיקה על כוס תה….כיוון שלדעתי לא נותרה לנו הרבה יותר משעה וחצי לפני זריחה, כל מה שחשוב שתדעו כרגע זה שבאנו לעזור לכם להשלים את משימתכם…"
"דניאל…רפאל ומיכאל…" ,מלמלה אלכסנדרה בקול רפה, "הרי אלה שמות של שלושה מלאכים…"
דניאל חייך, משחרר לעברה קריצה שובבה. "אז יש לנו תוכנית או שאנחנו פשוט מתנפלים על המקום הזה ומקווים לטוב…" שאל, מחזיר את מבטו חזרה אל תוך זה האבוד של פול.
אריק צעד קדימה, מסרב, בניגוד לשאר חבריו, להנמיך עדין את קנה הנשק שברשותו. עיניו ריצדו מפניו החברותיות של דניאל אל עבר אלה של חבריו, מופתע לגלות עד כמה אדישים היו לנוכח העצבנות שעדין גילה.
כשדיבר שוב ניסה במקביל להבין, כיצד הצליחו השלושה לעקוב אחריהם עד כה מבלי שיבחינו בהם כלל.
"מי ערב לכך שאתם לא משתפים פעולה עם המכשפה ההיא…"
"לו רצינו בכך הייתם כבר מזמן מתים…להזכירך עד שיצאנו לפני מספר שניות מיוזמתנו מבין השיחים, לא ידעתם כלל על קיומנו…" השיב בשקט, מסרב להיגרר אל תוך ההתלהמות, שאפיינה את דבריו של השואל.
מבחין בהיסוס שהפגין חברו התקרב אליו פול לאט, מנמיך את קנה אקדחו. "שמי הוא פול ואני מפקד המשימה שלכם"
"לפקודתך פול" השיב דניאל, מנמיך מעט את ראשו שוב למצב קידה.
"נוכל לכל הפחות לדעת מי שלח אותם לכאן?" שאלה אלכסנדרה.
דניאל חייך, מחליף מבטים קצרים עם חבריו. "זוהי אכן שאלה מרתקת, אותה נתבקשנו בשלב זה לשמור בסוד. אך אני מוכן לעשות איתך בכול זאת עסקה קטנה…אם מישהו מאיתנו יישאר בחיים עד אור הבוקר תקבלי תשובה מלאה לשאלתך"
* * *
פיליפ רושר ירק מתוך פיו את גומי הלעיסה המשומש, מפספס בכמה סנטימטרים את השלולית הקטנה אליה כיוון. גם אם ראה בדמיונו קצת יותר אקשן כשהצטרף לראשונה לצבא שכירי החרב, חייב היה להודות שהאקזוטיקה שבמשימות חפרה לרוב על תאוותו לשימוש תכוף יותר בנשק. גם אם, בדומה לחבריו, מצא את חלקן הגדול של אלה על גבול הביזאר ממש.
גשם החל שוב לרדת, הופך את הראות לקשה ואת תפקידו כתצפיתן למטרד של ממש. מבלי לזוז ממקומו נשא את עיניו אל עבר השמיים, תר אחר אורו החיוור של הירח, שנעלם מאחורי שמיכת עננים כבדה. לפני זמן מה פסקה מלהועיל גם המשקפת לראיית הלילה, שעמדה לרשותו ואשר פעלה בטכניקה המבוססת על הגברת אור כוכבים. על כן שלף במקומה את רובה הסער שברשותו, מכוון אותו אל עבר הג'ונגל, מניח שלו ימצא בו צורך זמן התגובה לו בו יידרש לפעול יהיה אפסי.
בעודו תוהה האם גלולת הקפאין, שחולקה להם בתחילת המשמרת, תהיה חזקה דיה על מנת לשמר את ערנותו עד השחר, חש עקיצה טורדנית מפלחת את עורפו. כששלח את ידו, על מנת לנסות וללכוד את היתוש, נתקלו אצבעותיו במפתיע במה שנדמה היה כחץ קטן מימדים. שולף אותו החוצה מתוך הבשר, חש את כל גופו נעשה כבד. רגע אחד עוד הספיק להריץ כמה השערות פרועות, בשני צנח כבר אל מעבר לצידה החיצוני של החומה.
"בינגו" סינן טייגר. טוען בזריזות את צינור החיצים מחדש.
כמה שניות אחר-כך כבר שיחרר נשיפה נוספת, שולח תצפיתן שני לצלול גם כן עמוק אל תוך החשיכה.
כמה מטרים מהמקום בו צנח התצפיתן המתין צ'ן לתורו. מפעיל עכשיו, בעזרת שלט רחוק, רובוט דמוי עכביש, שעשה את דרכו עכשיו במעלה החומה. משזה סיים את הטיפוס הקצר כלפי מעלה שיחרר מחלקו האחורי כבל פלדה דק, שנחת היישר למרגלותיו של פול. הלה מיהר להיאחז בו, מטפס בעזרתו בעקבותיו של העכביש.
סכין זריזה פגשה את גופו של שומר זריז מעט פחות, שהבחין מבעוד מועד בתנועת הרובוט, אך איחר מעט לפעול. כמה שניות נוספות אחר-כך צנח שומר נוסף, שהתקדם מכיוון גבו של פול ופגש את להב הסכין המדויקת של אלכסנדרה, שנאחזה כבר בתחתיתו של כבל הפלדה הרובוטי.
פעם נוספת שחרר צ'ן את הכבל כלפי מטה, מושך אותו חזרה בלווייתו של אריק הישר אל תוך בטן העכביש.
כך חזרה הפעולה על עצמה עוד פעמיים נוספות, בטרם רבצו השישה, זה לצידו של זה, על גבי חלקה העליון של החומה.
פול בחן את שעונו. היה זה על הקשקש אומנם, אך חמשת הסוכנים, מלווים בגור הזאבים הקטן, הצליחו לעמוד בדוחק בלוחות הזמנים שנקבעו מראש. כל שנותר להם כעת היה להמתין עוד כמה שניות נוספות, בטרם אומרים היו חבריהם לבצע את מלאכת ההסחה המתוכננת.
"…ניסיתי להזהיר אתכם…" לחש אריק לעברה של אלכסנדרה כעבור חצי דקה במהלכה לא ארע דבר, "אבל אתם לא רציתם לשמוע…השלושה האלה בגדו בנו עוד לפני שהספקתי לומר חרא בלבן…"
בעודו מטיף לתוך אוזנה נשמע למרחוק הדיו של פיצוץ עז, שהגיעו מחלקו השני והמרוחק של המתחם.
אריק השפיל את מבטו. מתפלל באותו הרגע, שאולי בחסות הפיצוץ, החמיצה חברתו לפחות את אחרית דבריו.

"המקדש שלי!" התפרצה פנימה, אל תוך החלל הפנימי של המבנה, דמותו אחוזת האקסטאזה של הבישוף. ברקע החלו להישמע חילופי אש כבדים, אשר העידו על פתיחתן של מספר חזיתות נוספות בין הכוחות המגנים לאלה התוקפים את המתחם.
אוסקרינה נשאה את מבטה המתנשא אל עבר דמותו הנרגשת של הבישוף. למרות שעשה כל שעלה בידו על מנת למשוך את תשומת ליבה של האורחת לא נראה היה שהייתה לכניסתו הדרמטית כל השפעה על מעשייה. היא עטתה על גופה את התכשיט הענק שכלל את שניים-עשר אבני החושן, ממשיכה בהכנות בהן הייתה עסוקה רגע לפני כן כאילו לא היו הדברים מעולם.
"אני ממליצה לך לחזור לחור ממנו זחלת ולהתחבא שם היטב…" סיננה, מבלי להסב אפילו את מבטה. "ככה אולי תצליח לשרוד עד אור הבוקר…"
בעודו מוסיף ומשתולל בפנים, חדר מטח קליעים בודד מבעד לאחד החלונות, מתיז שובל זכוכית מרוסקת אל תוך רעמת שערו.
אימה אחזה בו מהנעשה בחוץ ועל אף שהניח שהדבר החכם ביותר לעשות, יהיה לתפוס תחילה מחסה, סרב מקאדו לציית ולהיעלם.
"מה הבאת למקדש שלי! כלבה כפוית טובה שכמוך!" הוסיף לצרוח, עושה במקביל צעד אחד, מיותר, קדימה.
קול שאגה אדירה פילח את חלל האוויר.
בטרם הספיק הנמען להפנים את משמעותה זינק כבר החתול הענק אל עבר גופו, פיו הפעור מרחף אל תוך פניו מלאי האימה של הבישוף.
"צא לבדוק מה מתרחש שם בחוץ!" גהרה אוסקרינה בדמותו האדישה של השטן, שרבץ לו באחת מפינות האולם העצום, צופה בהכנות הטקסיות שביצעה.
ברקע המשיכה כל העת החיה לבתר לגזרים את גופו חסר האונים של הבישוף.
"צר לי מעט לאכזב אותך אך הנשרים אינם צדים זבובים…" הפטיר חזרה, מסרב להתרומם ממקום מרבצו.
מבלי שהוסיפה אפילו מילה, אחת נטש הנמר את גופתו המבותרת של הבישוף, פוער את פיו העצום לנוכח פניו האדישות של השטן.
הלה הוסיף ושקל רגע אחד נוסף את יחסי הכוחות, בסופו התרומם באיטיות על סוליות מגפיו.
"אני ממליץ לך לרסן את החתול שלך, לפני שאני אאלץ לעשות זאת במקומך…" סינן, משרך את דרכו בעצלתיים אל עבר פתח המבנה.

"זהו האות שלנו חברים!" קרא פול, שולף את האקדח מתוך נרתיקו, מתרומם ומתחיל לרוץ על גבי החומה.
צ'ן נטל בתגובה שוב את השליטה על רובוט העכביש, משלשל את הכבל במורד החומה. בעזרתו עשה בזריזות את דרכו מטה, ממתין לטייגר שיצטרף.
"זה כל מה שהוא יודע שהחבר בעל שמונה הרגליים שלך יודע לעשות?" תהה טייגר במפגיע, בעוד הרובוט המכאני מטפס ויורד בעקבותיהם.
במקום להשיב מילולית, לחץ חברו על מספר מתגים, בסופם שחרר גופו של העכביש טיל שיוט קטן, שעשה את דרכו הקצרה והמדויקת אל תוך עמדה מבוצרת, ממנה נפתחה לעברם זה עתה אש מקלעים מאיימת.
"חזיז-ורעם!" שאג טייגר בניצחון, "כמה טילים כאלה יש לנו??"
"אחד בלבד…" הודה צ'ן בצער, דוחף את ידית השליטה על הרובוט קדימה בתנופה, אשר הזניקה אותו אל עבר מקור רתק נוסף. "אבל שים-לב לזה!"
כמה שניות אחר-כך החריד פיצוץ חזק את חלקו הדרומי של המתחם, שולח חלקי רובוט, טבולים בדם אנושי, לכל עבר.
"היה שלום ספיידי…" נופף בידו, משליך את השלט היתום אל הקרקע.
פול ירד על ברכיו, מחליף מחסנית נוספת, כולו נוטף מים. לצד הגשם השוטף הוסיפו פניו והגירו זיעה אל תוך שולי חולצתו הספוגה. הערכת מצב זריזה לא סיפקה עדין שום עילה לחגיגות. גם אם החזיקו עד כה מעמד יפה לא ניכר היה כל סימן לבקיעים ראשונים בעמידתו המבוצרת של הכוח המגן. לעומתו, בצד שלהם, הלכה התחמושת ואזלה במהירות. למזלם הרב עוצמת האש, שהביאו איתה שלושת חבריהם החדשים, הייתה כה גדולה, שהצליחה למשוך את מירב תשומת ליבם של המגנים.
אלכסנדרה נשאה את ראשה בזהירות מתוך מעמקי המחסה המאולתר בו שהתה, על מנת להעריך פעם נוספת מה יידרש מצידם, על מנת לצלוח את המרחק אל עבר גרם המדרגות הרחב, שהוביל אל תוך המקדש. טבעת גבוהה ומבוצרת של שקי חול, מאחוריהם מקלעים כבדים, ששכנה בסמוך אליהם, שחררה אש תופת לכל הכיוונים, משכנעת אותה להמשיך ולהנמיך את הראש חזרה במהירות.
בעודה עושה זאת, על מנת לשקול מחדש את האפשרויות העומדות לרשותם, הבחינה לפתע בדמות בודדות העושה דרכה במורד המדרגות.
כשצנחה שוב מאחורי חומת המפגע פעם ליבה בעוצמה כה רבה שכמעט וניתר החוצה מתוך חזה, ראשה נהיה סחרחר עליה.
אריק, שהבחין כמעט מיד, ברפיון שאחז בה, זחל לעברה על מנת לאחוז בה. בעשותו כן כמעט ומעך בין מגפיו את גופו הצמרי של הזאבים, שהתחפר בזריזות בין רגליה, זוקף את אוזניו הקטנות כלפי מעלה.
"מה קרה??" שאל בקול מודאג, מנסה להתגבר על שאון היריות והפיצוצים, שעטף אותם.
למרות שפניו היו במרחק אפסי מאלה שלה, קולו הגיע אך בקושי אל תוך אוזניה.
בתחילה סירבה אלכסנדרה להשיב. הלם אחז בה ורק ניעור חזק מצידו של אריק הצליח לבסוף לחדור בעדו.
"זה היצור ההוא ממוסקבה…" מלמלה, אוחזת את ראשה בידיה, מנסה נואשות להתנער מהקיפאון אליו נקלעה. פניה מחיוורות כסיד.
"על מה את מדברת…"
"שם…" השיבה, מצביעה לאחור אל עבר מתחם הכניסה למקדש.
אריק נשא את מבטו אל מעבר לחומת המפגע.
"על מה לעזאזל את מדב…רת…" פתח, כשלפתע פגשו עיניו את דמותו השחצנית ורבת הרושם של השטן.
"חכי כאן!" צלף בה בנחישות, מעביר את האקדח שברשותו לידו השמאלית, אוחז בזו הימנית ברובע סער דרוך, שאסף זה מכבר מאחת הגופות.
"אריק לא!" הספיקה עוד אלכסנדרה לומר, בטרם זינק זה מעבר לקיר המגן, מסתער קדימה לכיוון המבנה.
רגע אחד עוד הצליחה לאחוז בשולי חולצתו, בשני נותרה כף ידה ריקה לגמרי.
היא ניסתה להרים שוב את ראשה מעבר לקיר על מנת לנסות ולראות מה עלה בגורלו, אך כל שהצליחה לראות היה צרור נוסף של קליעי עופרת, שהכריח אותה לצלול חזרה למקום מחבואה.
"מה עשיתי…" קיללה, דמעות חונקות את גרונה, מתמזגות עם מטח הגשם השוטף במורד עיניה הכחולות.
* * *
מנותקת כליל מן העולם הסתגרה לה יוז'יני במשרדו של הבישוף, מנסה לתמרן בין הפחד המשתק לזעם, שחלקו את מחשבותיה במשותף. היה זה קרב איתנים של ממש, אך ככל שנקפו הדקות, כך פינתה הדאגה את מקומה לנהרות החמה ששטפו אותה. על כן מהלכת הייתה עכשיו מצידו האחד של החדר לזה השני, משליכה חפצים לכול עבר.
בין חפץ אחד למשנהו הוסיפו ידיה הכחושות למשש ללא הרף את צווארה החשוף, ממנו נגדע התליון בשנית.
תוכנית של ממש לא הייתה לה, אך גם ללא אחת הפור זה מכבר כבר נפל. על כן כל שנותר לה עכשיו היה לקמוץ את אגרופיה אל עבר תקרת הלשכה ולהישבע, שלא תחזור בה משהבטיחה, גם לכשייצב בפניה רגע האמת עצמו.
"Praevenire melius est quam praeveniri" מלמלה לעצמה, מתרגמת כמעט מידית, את פשר המשפט העתיק לשפת היום-יום "טוב לרדוף מאשר להיות נרדף".
בחוץ הבריק שוב הברק ורעם שוב הרעם. מלאך ראשון נפל.

פרק 38

תת-אלוף גיא פלד נעץ את מבטו הלאה דרך עדשת הפריסקופ, לוגם באיטיות את הקפה האחרון של הלילה. בעוד קצת פחות מתשעים דקות, ידע, ישאיר מאחוריו את העולם הישן והמוכר וייתן את הפקודה הסופית, לשחרר את מטח הטילים המדויק מבטן צוללת הקרב, אל עבר מטרות האויב הסמוכות.
אם בתחילה, כשהשקיף מרחוק על עיר הנמל, המחשבה מה יוותר ממנה לאחר הנתן פקודה, לא גזלה ממנו תעצומות נפש רבים במיוחד, כעת משהתמקד, מלא יכולתה הטכנית של העדשה פנימה, הייתה זו כבר מחשבה קשה מנשוא.
איש של פרטים היה, ומבעד לעדשת הפריסקופ המשוכלל, יכול היה להבחין אפילו בתווי פניהם של האנשים בסביבות הנמל. חלקם הגדול עסק עדין, גם בשעת לילה מאוחרת זו, בהכנות צבאיות מסוגים שונים, שלא השאירו ספק רב בדבר כוונותיהם ההתקפיות, אך היו שם גם אחרים, כאלה שנכללו בקלות בתוך רדיוס הפגיעה הנרחב של הטילים ובתגובת השרשרת ההרסנית, שתגרור אחריה השמדתו של הכור הגרעיני הפעיל. ביניהם היה זוג צעיר ומאוהב, שעשה רק עכשיו את דרכו השלוה הביתה, עוצר על גבי אחד הגשרים שחרצו את המפרץ, כדי להביט מחובק באורו המלטף של הירח.
ליבו של פלד נחמץ ומחשבותיו נדדו שוב חזרה לספסל האקדמיה הצבאית, שם למד בין השאר את סיפורו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן וסיפור כניעתה של יפן הקיסרית במלחמת העולם השנייה. בדומה לתחושות אותם חש עכשיו עמדה גם בפני נשיאה הטרי של ארה"ב, בלי שום צל של ספק, הדילמה הקשה של חייו. דילמה אותה ילמדו אחריו דורות שלמים של מפקדים ומנהיגים אחרים ובמרכזה השאלה הרת הגורל, האם השימוש במכת מחץ אדירה ככלי לסיום מהיר של המלחמה, מוסרי יותר מאשר להמשיך ולגרור את העימות דרך קורבנות, רבים פי כמה, בשדה הקרב?
היות וגם ביושבו על ספסל האקדמיה, לא מצא לשאלות אלה מענה של ממש, החליט כעת, בצער, לא להפוך בהן עוד.
זונח מאחוריו את עדשת הפריסקופ, שלח את ידו בעצב והסיר את הכיפה שכיסתה את ראשו. בליבו קיווה, שיוכל להרשות לעצמו אי-פעם, להשיב אותה חזרה למקום ממנו זה עתה באה.
אם היה מחפש ברגעים אלה נחמה, היה ודאי מוצא אותה בעובדה, שגם אם יהיה זה שילחץ בסופו של דבר על הכפתור, בשונה מהנשיא טרומן, ההחלטה עצמה לא עמדה כלל לפתחו. אך אנשים מסוגו של פלד לא חיפשו נחמות מהסוג הזה. אנשים מסוגו של פלד סרבו לפטור את עצמם בכזאת קלות, וקיוו רק, שכשאבק ישקע, יתברר שנותרו עדין בצד של הטובים.
"שלא יהיה לך שום ספק שאנחנו עושים את הדבר הנכון!" נשמע מאחוריו כעת קולו המוכר של שון, מפקד חדר הבקרה של הצוללת, "ראשי הנפץ הוקטנו משמעותית וטווח הפגיעה יהיה המינימאלי ביותר האפשרי…"
עם השמע קולו המוכר, נטש גיא את מתקן הפריסקופ, דוחף את הזרועות הכבדות כלפי מעלה.
שון נחשב תמיד כעוף מוזר בחיל הים בכלל ובגף הצוללות בפרט. היה זה שילוב כפי הנראה של גיוסו המאוחר, סירובו לפרוש גם בחלוף שבע שנים מגיל הפרישה הנהוג והידע הכללי הבלתי נדלה, שהפגין כמעט בכול תחום, שקטלגו אותו ככזה.
"רוצה לשמוע קוריוז קטן?" הוסיף שון, במקום בו נטשה שתיקתו את מפקדו מקודם.
אף על פי, שכל מה שחיפש פלד בדקות אלה, היה זמן לחשבון נפש, נמנע מלהתעלם כליל מניסיונותיו הכנים של חברו לפתח עימו שיחה בעלת משמעות. היכרותם רבת השנים, שהפכה ברבות הימים גם לידידות אמיצה, שימשה ערובה לכך שהלה לא יטריד אותו ברגעים שכאלה בזוטות של ממש.
מודע גם הוא מצידו, לכובד האחריות המוטלת בשעה זו על כתפיו של מפקדו, השתהה כמהה שון לפני שדיבר. מנסה לאמוד בתוך נבכי פניו הרציניות, את מכסת הסבלנות שעמדה לרשותו.
"רוצה לנסות ולנחש מי עזר לתכנן ולבנות את נמל הצי המפואר שלפנינו?" שאל לבסוף, מניח, שאם לא ידע בדרך כלשהי את התשובה, יהיה זה בלתי אפשרי בעבורו לנחש אותה.
מנגד לא הסגירו עדין פניו של פלד כל סימן לכך, שהיה לו שמץ של מושג, לאן מוסיף וחותר חברו. מתמידים יחדיו בשתיקתם, בחן שוב את שעונו, תוהה האם תהה בערכתו המוקדמת, לגבי מידת היכרותו של חברו את מידת סבלנותו, בעיתות חירום שכאלה.
"מדינת ישראל…" השיב בעצמו שון, בוחן בעניין כיצד משתנה המבט בעיניו של פלד, ממרוחק למופתע.
"מדינת ישראל??"
"מדינת ישראל…וזה רק קצה הקרחון מתוך שיתוף פעולה אמיץ, ששרר בין שתי המדינות האלה, בתקופת שלטונו של השאה…ידעת למשל שאת טילי יריחו, הטילים ארוכי הטווח של מדינת ישראל, אותם הטילים ממש, שמאיים כיום על אדמת איראן, פיתחה ישראל יחד עם האיראנים עצמם…אם תנבור מספיק עמוק תמצא אפילו כאלה, הטוענים לפחות, שהתשתית הגרעינית של איראן, זו שכיום מהלכת אימים על כולנו, הונחה באותן שנים ממש…"
פניו הרציניות של פלד נחרשו קמטים עמוקים, בעוד גלגלי השיניים שבמוחו מצרפים אל תוך המשוואה המורכבת של היחסים בין המדינות את המידע החדש.
"ידעתי שבשנות השבעים פרחה אהבה גדולה בין מדינת ישראל לרפובליקה הפרסית…אהבה שנגדעה באחת עם פרוץ המהפכה האסלאמית, זו שסילקה מהמדינה את שלטון השאה, שעד היום נחשב בעיני רבים באיראן ומחוצה לה כדיקטטורה מהסוג הגרוע ביותר…"
"סיפור אהבה גדול היה כאן פעם" הנהן לאות הסכמה, "רומן שמפירות הבאושים שלו סובלת עד היום, מדינת ישראל…אותה מאהבת מסתורית שגורשה מהארמון בבושת פנים…"
פלד הרהר בדבריו המרתקים של חברו, שללא ספק שפכו אור חדש ומרתק על הווה. "מעניין עד כמה עמוקות הצלקות מאותה פרשיית אהבים בלתי צפויה…" הרהר בקול רם, מתיישב על גבי שולחן התדריכים.
"עמוקות מאוד" השיב שון בהחלטיות, "אני חושש שלא אגזים אם אומר, שהחשבון בצד האיראני רחוק מלהיות סגור…זאת אף על פי שחלפו יותר משלושים שנה, מאז עלה חומייני לשלטון, פצעים רבים עדין מדממים שם, בהקשר של המשטר הישן ואלה שנחשבו למשתפי הפעולה הראשיים שלו, ארה"ב ואנחנו…"
"תמיד סברתי, שסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הנה חלק קטן עד כדי שולי ברטוריקת השנאה האיראנית, זו שהלכה רחוק עד כדי אפילו קידום יוזמות הזויות במיוחד להכחשת השואה שעבר העם היהודי על אדמת אירופה…"
שון עצר כעת את שתף דבריו. מבטו החודר והחכם סרק את עישוניו המורחבים של מפקדו. "…הידיעה הזו…ההבנה עד כמה מרה השנאה לישראל ועד כמה זו מושרשת, יקלו עליך ללחוץ על הכפתור כשתידרש לכך?"
פלד עמד כבר להשיב בשלילה, כשרעש צופר האוויר שברקע הקדים אותו, קוטע את שיחתם בהגיעה לרגע השיא שלה.
"אנו חייבים להתחיל מיד בצלילה לעומק" קטע אותם סגנו הנמרץ של שון, "אנו שישים קטנות בלבד משעת השין"
* * *
לראשונה מאז החלה הלחימה מצאו את עצמם דניאל ומיכאל מהססים. לרגליהם מוטלת הייתה גופתו חסרת החיים של חברם, לפניהם ניצבה דמותו הנחושה של השטן, שהסתערה עליהם חזיתית, נחושה לסיים את מלאכתה.
מופתע מהפזיזות שהפגין התוקף, כיוון דניאל את נשקו אל עבר מרכז הדמות, משחרר צרור כדורים מדויק. אם שמח לגלות כי הקליעים חודרים בקלות מבעד למעטה הבד שלגופו, נדהם במקביל מכך שלא הייתה להם כל השפעה על המשך תפקודו.
"שריון כלשהו..?" תהה מיכאל בקול.
"מוזר…אבל לא נראה לי שזה המקרה" השיב דניאל לשלילה, עיניו החדות מבחינות במסלול החדירה העמוק, שפילחו הכדורים בבשרו.
מיכאל עמד כבר להעלות תיאוריה נוספת, כשרימון יד נחת בסמוך אליהם, מכריח אותם להיפרד.
רגע קצר אחר כך כבר הבליח אורו המסנוור של פיצוץ, כזה שהדף את גופם המזנק של השניים לכיוונים מנוגדים לגמרי.
גופו המרחף של מיכאל, שזינק לשמאל, פגש את הקרקע הבוצית רגע לפני, שהלם בו גם אגרוף הברזל של השטן, זה ריסק את עצמות לחייו כאילו היו אלה עשויות ניר.
הוא עמד כבר להכות בשנית, כשסכין גדולה ננעצה בעורפו, עמוק כל כך שהלהב כולו נעלם בתוך הבשר.
פניו המרושעות הסתובבו לאחור, כדי לפגוש את אלה המופתעות של דניאל, שהתקשה לחלוטין לפענח מדוע אין הטיפוס מדמם.
בעוד זה מתעלם מלהב הסכין הארוכה הנעוץ בעורפו, ניגש במקביל על מנת לשלוף את הגרזן מתוך הנדן שעל גבו.
בינתיים הספיק מיכאל לשלוף את אקדחו, מצמיד אותו מטווח אפס לירכו של השטן, וסוחט את ההדק שוב. קליעי האקדח חדרו אומנם בקלות מבעד לרגלו, אך על אף צרור הפגיעות המדויקות, לא נראה היה שהסבו לו נזק רב.
"מה לעזא…." הפטיר דניאל, ברקע מנחית השטן את מהלומתו הראשונה של הגרזן, היישר אל המקום בו ניצב ראשו רגע אחד לפני כן.
"הוא לא אנושי היצור הזה!" הכריז מיכאל מצידו, מספיק לשחרר ירייה זריזה מעבר לעורפו, שם צנח ונפל שכיר חרב נוסף, רגע לפני שסחט את ההדק בעצמו.
כמה עשרות מטרים משם התקדם לו פול בלוויית חבריו, מצליח לפלס את דרכו עד לתחתיתו של גרם המדרגות הרחב.
טייגר סחב את רגלו, בעקבות פגיעה ישירה שספג, אך מלבדה ספרה עד כה החבורה כמה שריטות שטחיות בלבד.
צ'ן אחז בידו של חברו, מניח את צווארו תחת בית שחיו וגורר אותו בעקבותיו של פול במעלה המדרגות, מהר ככל שצלח, מותיר אחריו שובל ארוך של דם.
אלכסנדרה ואריק נעו בעקבותיהם, מתקשים להסיר את עיניהם ממאבק האיתנים שניהלו צמד המלאכים והשטן.
הם כבר עמדו להתנתק מהשאר ולחבור לעזרתם של השניים, כשרתק של פגזי מרגמה החל ניתח עליהם מכיוון מערב. רתק זה הכריח אותה לשקול מחדש את כוונותיהם ובסופו של דבר לסגת חזרה לאחור, כשאי-שו מזנק אחריהם מתוך הבוץ.
אריק אחז במרפקה של אלכסנדרה, משקיע לא מעט מאמץ על מנת לגרור אותה בעקבותיו במעלה המדרגות.
הלה, שהבחינה בעליונותו הברורה של השטן, סירבה עדין בתוקף לנטוש מאחור את צמד המלאכים. בתחילה ניסתה עוד להיאבק בו, אך משגבר קצב הפגזים הנתך על ראשם, הפנימה לבסוף, שהסיכוי היחיד שלהם להישאר בחיים, הוא לתפוס במהירות מחסה.
נצמדים האחד לגופו של השני השלימו השניים את המרחק הקצר, שנותר להם עד לפתחו הרחב של המבנה.
"תעזרו לי כאן!" ביקש פול, מניח את כפות ידיו על גבי אחת מצמד הדלתות הענק, שהתנשאו מעליהם לגובה ארבע מטרים לפחות, והתבררו מיד ככבדות להחריד.
בעודם הודפים בכוחות משותפים את צירי הדלתות פנימה, הספיקה אלכסנדרה להבחין בצניחתו אל הקרקע של המלאך השני.
"לא יכולת לעשות דבר על מנת לעזור לו" ניסה אריק לעודד מעט את רוחה, לאחר שנאטמו הדלתות שוב מאחוריהם.
היא הנידה בראשה לאות הפנמה, מקווה, שבדרך נס כלשהי, יצליח חברם השלישי במקום בו כשלו שני המלאכים הקודמים.

שקט שרר בפנים, מבחוץ הוסיפו עדין להישמע קולות לחימה עמומים, אך ככל שנקפו הדקות כך נעשו אלה תכופים פחות ופחות. הם הגיפו מבפנים את הדלת בעזרת בריח עץ גדול, מניחים שיידרש פיצוץ חזק למדי על מנת לעקור אותן מתוך ציריהן. היות וחלונות מוקמו רק בחלקו העליון של המבנה היו החמישה לכודים אומנם אך לעת עתה גם מוגנים.
"קלטם את הממזר המסכן הזה?" הפנה פול את תשומת ליבם, לגופתו הקרועה לגזרים של הבישוף, ששכבה כמה מטרים מהם בתוך שלולית גדולה של דם. עקבות אדומים של טלפיה של חיה גדולה, הובילו ממנה והלאה, אל תוך מעמקי האולם.
"מה יכול היה לבתר ככה בן-אדם ?" שאל טייגר, צמרמורות קרה חולפות במורד גופו המדמם.
"בטרם תדאג לגורלם של אחרים אני מציע שתאט מעט את הקצב בעצמך…" התקרבה אליו אלכסנדרה, בוחנת את רגלו המדממת בסבר פנים מודאג.
צ'ן, שעמד אף הוא בסמוך אליו, הניח כף יד נחושה על כתפו, מכריח את חברו לשבת.

כמה עשרות מטרים משם, במורד המסדרון, הגיע התרחשות נוספת לשיאה, שם עמדה דמות עטוית שמלה לבנה, ידיה נשואות אל השמיים.
עומדת הייתה זו במרכזו של העתק מושלם של חלקו הקודש ביותר של בית מקדש, לפניה פרושות היו חופת כנפיהם של ארבעת המלאכים, מסוככת על קודקודה.
תחושת כוח מהפנטת זרמה במורד ידיה הגרומות, אוחזת בפריטי המקדש העתיקים, שאת שמם התקשתה אפילו לבטא, אך את עוצמתם הממכרת חשה כעת בכל נים ונים בבשרה.
לצווארה עטתה את התליון הכבד, בו שובצו מחדש שתי האבנים האבודות, במקומן הקדום והמדויק, בהשלימן, לאחר אלפי שנות פרידה, את תצורתו המקוריות של התכשיט.
פניה החלקות נשענו כעת מלוא צווארה לאחור, על מנת לאפשר לעישוניה המורחבים להביט אל עבר השמיים. שפתיה אחוזות הטראנס פוצחות בבליל, אשר כלל בתוכו תערובת של מילים עבריות ולחשי כשף אפלים, שאבדו כמעט מן העולם, בקציר המכשפות של ימי הביניים.
"תן לי את הזכות האלוהית להוביל ואת הכוח למלוך על פני ארץ!" קראה מידי פעם אל עבר התקרה הגבוהה, שפתיה רוטטות באכסטזה, עיניה השחורות רושפות.
שקט מקפיא-דם שרר סביב. מבחוץ דעכו כעת כליל קולות המלחמה והנפץ, את שאונן מחליפים הדי הברק והרעם, שהלמו בקירות המבנה העבים, בתדירות הולכת ועולה.
"תן לי את הזכות להוביל ואת הכוח למלוך על פני ארץ!" חזרה שוב על אותו המשפט, עוצרת וממתינה בכיליון עיניים, כאילו קיוותה לאיזה אות שמימי, שיבשר על כך, שבקשתה הגשמית נענתה.
לפתע נדמה היה שדבר מה גדול אכן ארע. רצף פיצוח הברקים נגדע באבחה אחת, מותיר אחריו דממה מהדהדת, דרכה חלחלו אל תוך אוזניה הכרויות של המכשפה צליל זמרת מלאכים. ראשה נמלא חזיונות משכרים, בהם ראתה את דמותה מרחפת מחוץ לגופה הפיזי. ידיה, שהוחזקו עדין גבוהה מעל לראשה, רעדו בעוז נאחזים בחפצי המקדש העתיקים בכוח כה רב, עד שאצבעותיה החלו מגירות דם. סחרחורת טלטלה את גופה אחוז האכסטזה, זרמים חשמליים זורמים במורד וורידיה.
"תן לי את הזכות להוביל ואת הכוח למלוך על פני ארץ!" קראה פעם נוספת, חשה כיצד בקשתה הגשמית נענית.
היא עמדה כבר להוריד את ידיה מטה בניצחון, כשבדיוק אז, הבריק שוב הברק, רעם שוב הרעם.
"אין לך את הזכות הזו! אחות!" נשמע לפתע, מתוך הריק שמאחוריה, קולה המוכר והמתריס של אחותה.
רגע אחד עוד הוסיפה אוסקרינה ועמדה שם, מנסה לשמר את התחושה המהפנטת שאחזה בגופה, בשני כבר הבינה שזה, התמוסס ונעלם, באותה המהירות בה הופיע.
היא הסבה לאיטה את מבטה לאחור. "אחות קטנה…" פתחה ואמרה, ידיה נשואות עדין אל עבר חופת השמיים, "אני שמחה לגלות שעל אף סירובך המוקדם, החלטת בסופן של דבר לעשות את הדבר הנכון ולהצטרף אלי…כאן בקודש הקודשים!"
בטרם טרחה להשיב, הדפה יוז'יני את דלת העץ הכבדה מאחוריה, סוגרת אותה, לקול מחאתו הקולנית של הנמר, אשר נותר מעברה השני.
על אף, שפיזית הייתה קטנה בהרבה מאחותה ומפגשים בחברתה, גרמו לה בדרך כלל למצוקה, לא שידר גופה את יראת הכבוד הרגילה שרחשה לה. אפילו המבט הנערי בענייה, שכה אפיין אותה, נעלם כעת לגמרי, מפנה את מקומו למשהו אחר, בוגר יותר ואפילו נחוש.
"להצטרף אליך?" פתחה, לקולה מתגנבת נימה ארסית של זלזול, "להצטרף אליך לאן? למה? למסע אל תוך מעמקי הטירוף שלך? שיכרון הכוח שלך? פנטזיית האני מלכת העולם' שלך??"
בעודה מוסיפה לדבר צעדה קדימה, עוצרת במרחק קטן ביותר מפניה הנישאות של אחותה, "התבגרתי אחות גדולה…אולי קצת באיחור אך טוב מאוחר מאשר לעולם לא…את לא חושבת??"
שקט מתוח מלא את האולם הקטן, מבחוץ הרעים שוב הרעם והבזיק שוב הברק, אורו המסנוור ניתח מבעד לחלונות הקטנים, שבחלקו העליון של החלל.
"בראבו! ב-ר-א-ב-ו! אחות קטנה!" קראה לבסוף אוסקרינה בתגובה, על פניה נפרש חיוך זדוני, שנע חליפות על התפר הדק, שבין שעשוע, לבין הכרה אמיתית, ידיה צונחות ויורדות חזרה לצידי גופה, על מנת שתוכל גם למחוא בעזרתן כפיים.
"אלוהים עדי כמה שנים חיכיתי, עד שתואילי בטובך לגדול ולהגשים יחד איתי את ייעודך הנשגב…שנים בהם נאלצתי לסבול את נוכחותך הילדותית והמפונקת בשתיקה…" הוסיפה, קולה הופך לפתע אימהי וחם, ידיה נפרשות לצדדים, מזמינות את אחותה להיכנס ולחסות בתוכן, "בואי אחות קטנה…בואי והצטרפי אלי…העולם כבר מחכה בחוץ על מנת לכרוע ברך לרגלינו המלכותיות…"
"לבוא אלייך?" צחקה יוז'יני בתשובה, "….להצטרף אליך? למה?? להזיות הריקות שלך? לחלומות בהקיץ אותם חלמת עוד מיום שינקת משד אימך? את הונם הדמיוני של אבותינו השחתת עד היסוד בניסיונותייך העקרים לקנות לעצמך כוח, השפעה ומעמד…וכעת כל זה…לו רק יכולת לראות את עצמך במראה ודאי היית מסתגרת מפני עכשיו בבושת פנים, במקום לחגוג את מופע האימים שכוננת…."
"בואי קחי לי את היד…" התעלמה לחלוטין אוסקרינה מדבריה האחרונים, מושיטה לעברה את ידה הגרומה, בתוכה נאחז עדין אחד מפרטי המקדש האבודים.
יוז'יני עשתה צעד קטן לאחור. עד כה הייתה תגובתה של אחותה צפויה למדי, על כן חששה, שבעקבות דבריה הבאים, עדיף שתשמור מרחק בטחון קטן.
"שיגעון גדלות הינו מחלה קשה! על אחת וכמה אם צריך לסחוב אותו, כמו שאת נאלצת, במשך שלושה מחזורי חיים רצופים…" פתחה, ידה הרועדת מגששת במעמקי כיס שמלתה.
"כל חיי חייתי כצל שלך…דמות רפאים מהלכת…אך היום גמלה בי ההחלטה לעשות מעשה ולגאול אותך ואותי גם יחד מייסוריך הקשים מנשוא"
רגע קצר של השתהות ממעשייה החידתיים של אחותה, חלף בראשה של אוסקרינה, במהלכו אף תהתה אחר איזה דבר מה גיששה זו כעת בתוך כיס שמלתה. מבחינה בהיסוס הקל שאחז בה, דרבנה אותה לבסוף לעשות מעשה.
"וכיצד חשבת בדיוק לגאול אותנו…?" שאלה, את החמלה המוקדמת שבקולה, מחליפה כעת נימה חסרת סבלנות.
מבלי להוסיף דבר הניפה יוזינ'י את ששלפה מקפלי שמלתה, גבוהה מעל לראשה, אוחזת בו בתנוחת ניצחון נחושה.
"עשי בו שימוש אם יש בך את האומץ!" צחקה למולה אוסקרינה בשיגעון.
בחוץ שאג הנמר הגדול בזעם, שורט בציפורניו החדות בייאוש את דלתות העץ המוגפות.
רגע אחד עוד נותרה נטועה במקומה, בשני זינקה קדימה, נועצת את הפגיון הקטן עמוק בתוך בית החזה של אחותה.
הלהב החד חדר בקלות את מעטה הבד שלגופה, ננעץ עמוק בתוך הבשר החי.
"באמת חשבת שניתן כך סתם כך להיפטר ממני?" אמרה אוסקרינה בקול מאוכזב, קול צחוקה הפראי נבלע בתוך מקהלת הברק והרעם.
פניה ההמומות של יוז'יני קפאו לגמרי במקומן, ידיה מרפות אט אט מאחיזתן בסכין. מבוכה השתררה בצידו האחד של החדר, עת הבחינה, שהפגיון המדויק, על אף שחדר אל תוך מעמקי גופה השנוא של אחותה, לא הגיר את דמה החוצה.
"איזה מין כישוף זה!" קראה בכעס, מפשפשת שוב בתוך קפלי שמלתה הסבוכה.
אוסקרינה איבדה כעת לגמרי עניין במעשי אחותה. מבלי ליחס כל חשיבות לפגיון הנעוץ בחזה היא סבה על עקביה, חוזרת למרכז החדר, נושאת שוב את ידיה באוויר.
"תן לי את הכוח להוביל ואת הזכות למשול על פני ארץ!" שאגה בחרון אל עבר תקרת החדר הגבוהה.
שקט השתרר סביב, מופר רק על ידי צלילו המתכתי של צניחת נצרת הרימון על פני הרצפה.
"היי שלום אחות גדולה…" מלמלה יוז'יני.
בחוץ הרעים שוב הרעם ובפנים שאג הנמר בקול שבור פעם אחת נוספת.

"שמעתם את זה?? נכון….?" הזדעקה אלכסנדרה.
"זה נשמע כמו פיצוץ כלשהו בתוך המבנה…" ציין טייגר, מנסה, ללא הצלחה, לדרוך על כף רגלו, שזה עתה נחבשה.
פול סקר את הכיוון ממנו הגיע הפיצוץ, מנסה לאמוד את המרחק המשוער. מאחורי גבם התחדשו שוב המהלומות העזות על גבי דלת הכניסה למקדש.
"כמה זמן ייקח להם לעבור דרכה לדעתך?" פנה לעברו של טייגר.
"אם הם ימשיכו להימנע משימוש בחומרי נפץ?" השיב, "זה יכול לקחת להם עוד לא מעט זמן…ראית את גודל הצירים והבריח של הדלת הזאת?"
"אם ככה עדיף שאתם תישארו פה בינתיים" הצביע פול לעברם של טייגר וצ'ן, "…ובמקרה שהיא מגלה סימני שבירה, נסו לעכב אותם, כמה זמן שרק תצליחו…"
בטרם סיים את דבריו כבר החל פול מתקדם קדימה אל תוך מעמקי האולם הגדול. מרחק קצר מאחוריו דלקו אלכסנדרה ואריק, קני נשקיהם מקדימים את גופם רק במעט.
על אף החשש המוקדם דבר לא עמד בדרכם, מלבד מידותיו האדירות של המבנה. בגינם מצאו את עצמם מסתערים קדימה במשך שתי דקות רצופות, מבלי שהגיעו עדין לחלקו האחורי. ממנו בקע כפי הנראה קול הפיצוץ העז.
"שם!" הצביע אריק, דורך את נשקו בתגובה.
כבר למרחוק יכלו השלושה להבחין בעשן הסמיך, שהיתמר מחוץ לחדר. דלתות האולם הפנימי מפוזרות היו כמה מטרים מהפתח, במה שנראה היה, כמו תגובה להדף הפיצוץ החזק אותו שמעו. חושך שרר סביבם, מגורש פה ושם על ידי מדורות קטנות, שנאחזו בכמה מפיסות העץ שעל גבי הרצפה. תערובת של בשר חרוך וקטורת מילאה את נחיריהם של השלושה, שסגרו על הפתח הפרוץ בתערובת של ציפייה וחשש.
פול היה הראשון לצעוד קדימה, אך היה זה אריק שהקדים אותו במעט. מדלג בזריזות מבעד למשקוף, שבער עדין רובו, דהר הלה אל תוך האפילה המסתורית שלפניו.
כמה שניות אחריו צלל גם פול פנימה, מתגלגל הישר על גבי שרידי גופה המרוסק של יוז'יני.
"פנס…מישהו…?" חקר פול, מנסה להימנע מלדרוך בשנית, על גבי מה שזיהה כשאריות בשר אנושי, שהיו מפוזרות תחת סוליות מגפיו על גבי רצפת הסלע השחורה.
אריק, שאיבד את תרמילו עוד במהלך הקרבות שהתנהלו בחוץ, משך בכתפיו לשלילה.
כך עשתה גם אלכסנדרה, שהצטרפה אל שניהם מעט באיחור, לאחר שווידאה שהיו שם לגמרי לבדם.
"מה שלא התרחש כאן לא השאיר אחריו עדים…" ציין אריק, מתלבט האם לעשות צעד עיוור נוסף קדימה.
פול הנהן לאות הסכמה, משתדל בתוך-כך לנשום דרך אפו בלבד, על מנת להימנע ככל שניתן מניחוח הבשר החרוך. חושיו החדים רמזו לו, שיש פרט מרכזי בסיטואציה הנוכחית, אותו עדין פספסו לגמרי.
הוא החל כבר לשקול האם יהיה עדיף בשלב זה לחלץ תחילה לאחור על מנת להיערך מחדש, כשדיברה לפתע אלכס.
"שששש…." לחשה לעבר שניהם, "אתם שומעים את זה גם?"
"שומעים את מה…?"
"זה נשמע כמו נשימות של מישהו…או משהו" השיבה חרש, על מנת להוסיף ולנסות לפענח, אם הקולות שקלטו אוזניה החדות, אכן התרחשו מחוץ לראשה. בעודה מתרכזת בכך חשה לפתע בנוכחות חזקה של עיניים, שצפו בהם מתוך האפילה.
מפשפשת בתוך כיס מכנסיה, שלפה את המצית הקטנה שנתן לה חסן. לחיצה קצרה על מקור הניצוץ שלחה כלפי מעלה להבה קטנה, לאורה יכולים היו להבחין במתרחש כמה סנטימטרים בלבד מקצה אפם.
התחושה כי משהו איננו מתנהל כשורה סירבה להרפות מראשו של פול, על כן צעד כעת צעד נוסף לאחור. כף ידו, זו האוחזת באקדח, נעה בעצבנות מצידו האחד של החדר לזה השני.
"המזבח הזה והמלאכים שמעליו…זה נראה כמו סוג של מקדש כלשהו…" הספיק לומר אריק, בטרם הבחין בפניה אחוזות האימה של אלכסנדרה.
"ללללללללללללאאאאאאאאא!" הספיק לצרוח מלוא גרונו החוצה, מאחר במעט את זינוקו הפראי של הנמר.
אלכסנדרה נפלה לאחור, גופה ההמום מוטח בכוח אל תוך האבן, גלגלתה כמעט ומתרסקת במקום המפגש.
היא ניסתה להתגלגל הצידה, נעצרת בטפריה השלופים של החיה, שסגרו עליה משני עבריה. זרועותיה הצטלבו מעל לראשה, מנסות לסוכך על עצמה מפני הלוע העצום שנפער עכשיו מעליה.
גרונה המפלצתי של המפלצת שאג פעם נוספת בקול, בטרם צללו שיניה החדות אל עבר הבשר.
המצית צנחה מידיה של אלכסנדרה, מחזירה את שלטון האפילה אל החדר, בחסותה צרחה הסוכנת בכאב.
"אור!" שאג אריק, מגשש את דרכו בחשיכה אל עבר מקור הצווחה.
כמה רגעים אחר-כך ריסק פול את שנותר מדלת הכניסה, מאפשר לאורו העמום של החלל הגדול לחדור פנימה לעומקו של החדר.
אריק סחט את ההדק בזעם, מצפה לשווא להדי אבק השריפה. אקדחו השמיע צקצוק מכאני עקר, בסיומו לא עזב כל כדור את הקנה.
אם היה זה מעצור כלשהו, או אולי דווקא מחסנית ריקה, לא נותר לו די זמן על מנת לברר.
"תירה בו כבר!" שאג לעברו של חברו, שחיפש עדין, מהמקום בו עמד, זווית נוחה לירי אל עבר ראשה התזזיתי של החיה.
מתייאש מלמצוא שיחרר לבסוף פול כדור אחד ואחר כך עוד שניים, אל עבר גופו המתפתל של הטיגריס.
למרבה הפליאה חדרו אומנם הקליעים את פרוותו הלבנה בקלות, אך נעלמו בתוכה, מבלי שהסבו לו כל נזק נראה לעין.
פול פער את פיו בהשתהות, בעוד חתול הענק מסב את ראשו המגודל בעצלתיים לאחור, מסרב להתרגש מהמפגש עם העופרת.
פול קירב את אקדחו אל עיניו, מנסה להבין האם מדובר היה בתקלה כלשהי בנשקו.
"מה לכל הרוחות…." הספיק אריק לקלל, בטרם חזרה ונעצה החיה את ניביה הגדולים בבשרה של אלכס.
חסרי אונים יכלו כעת השניים להבחין, כיצד נסגרות לאיטן מלתעותיה המרסקות של החיה, מועכות את עצמות בית החזה של אלכס פנימה .
מדממת אל תוך פיו ראתה כבר אלכס את הסוף. בתחילה עוד עשתה מאמץ במטרה לנסות ולהשתחרר, אך משהשלימה עם פערי הכוחות הגדולים,’ הפנתה את מעט האנרגיה שעוד נותרה לה, על מנת לנסות ולהתעלם מהכאב.
מתאפקת שלא לצרוח שוב, נשמט ראשה לאחור בהשלמה, מצטערת שלא ניתנה לה האפשרות להיפרד כראוי מאריק.
"לללללאאאאאאאאאאאאאא!" צעק אריק, סוחט את ההדק העקר שוב.
קול נהמה מפחיד הרעיד את החלל.
מבעד לחרך הצר שנותר בשמורות עיניה, יכלו אישוניה הנסגרים, להבחין במשהו שגרם לנמר הנחרץ לשאוג ולאבד אחיזה. פיו הנוהם נפער שוב לרווחה, משחרר את גופה המדמם של אלכסנדרה אל הרצפה.
המומה מהתפנית הבלתי צפויה, הספיקה, בטרם חשך עליה עולמה סופית, לראות בחטף את פניו האפורות של זאב המדבר הקטן, רוכבות על גבי אלה האדירות של הנמר.
* * *
קאסם סולימאני ירק את שארית טבק הלעיסה על גבי רחבת המסדרים הריקה. היה זה מנהג מגונה, שירש מאביו, ואשר סימל את העובדה, שנאלץ עתה לבצע את חובתו, בניגוד גמור לרצונו החופשי.
שאגותיהם הנמרצות של להק הטייסים המשולהב, נדם כעת לגמרי, מותיר מאחוריו את דמותו היתומה על גבי הבמה, ממנה נשא לפני דקות אחדות את הנאום הנחרץ, בדבר הצורך להגיע להכרעה מהירה ככל שניתן בשדה הקרב. את מקומם של השאגות האנושיות מלא עכשיו רעם מנועי הסילון, שהוצתו בזה אחר זה, רגעים אחדים לפני המראה.
"מה אנחנו עושים?" שאל, מפתיע את מפקד חיל-האוויר, שהתייצב מאחוריו חרש וסבר, שנוכחותו, נעלמה כליל מחושיו החדים של הדובר.
"אנחנו עומדים כאן ומביטים אל השמיים… אתה עסוק כבר ודאי בניתוח התוצאות שלאחר מעשה."
הוא שתק. הקושי להיגרר אל תוך שיחת חולין, כשהעול על כתפיו כה כבד, הוסיף ובלם את פיו.
"אילולי היכרותנו רבת השנים הייתי ודאי מפספס את התוגה, שעטפה את דבריך…עת שילחת את טייסנו אל הקרב…" בחר חוסיין להוסיף ולהקשות.
"…ואני לתומי סברתי שהצלחתי להסוותה היטב…"
"לא קל לשטות בי…" מיהר להרגיעו חוסיין, "אך אם מקורה של התוגה המדוברת בחשש מיכולתנו להשיג הכרעה מהירה בשדה הקרב, אז הרשה לי לציין, שעל אף העליונות של טייסי האויב המסה תעשה בסופו של דבר את שלה. עומדת לרשותנו עדיפות של לפחות שני כלי טיס לאחד אל מול האויב…וזאת כמובן מבלי להביא בחשבון את הצטרפותם הצפויה של בני בריתנו הסורים…"
"רק טיפש יניח שהאמריקנים יניחו לציונים לגורלם…ומעולם לא החשבתי אותך לאחד שכזה…" נזף בו חרש, נימת קולו מתחלפת עד מהרה לסלחנית בהרבה, "אך אם תוהה אתה האם זוהי מקור התוגה, שזיהית בקולי, אזי אומר לך שרחוק אתה מהאמת מרחק רב עוד יותר"
בשלב זה בחר חוסיין להגיב בשתיקה משלו, מאזין מן הצד, כיצד את החלל שנוצר ממלא קול דחף מנועי הסילון, שהדף כעת אל תוך הלילה סנוניות ראשונות מתוך הלהק העצום שבזנבו.
"שאלת את עצמך מה בדיוק אנחנו מקווים להשיג…שם בשדה הקרב?"
"אני מניח שזוהי שאלה רטורית למדי…הרי מדובר בהכרעה בכול מחיר שיידרש!" השיב הלה בנחישות שלא הייתה מביישת את אחרון הטירונים.
"אני מניח שאתכם, אנשי הצבא, זה אכן המימד היחיד שצריך לעניין…אך כיוון שאני חציתי זה מכבר את הקווים…וכיום אני נמנע עם המדינאים…התשובה, לשאלה זו מורכבת בעבורי יותר…"
"וכי אפשר להגיע לבקש דבר מה אחר שם בשדה הקרב?" תהה חוסיין במפגיע.
סולימאני בחן את השמיים השחורים, בהם החלו מתקבצות אט אט נקודות אש קטנות, שהותירו אחריהם מנועי הסילון. כשדיבר שוב שבה אותה התוגה, שזיהה חברו מקודם, להדהד מתוך דבריו, "בעשרים באוקטובר 1962 החלה התנגשות כבדה בין צבא השחרור העממי של סין, לכוחותיה של הרפובליקה ההודית המשוחררת. חודש בלבד אחר כך כבר כבשה סין את שני אזורי המחלוקת, והכריזה על הפסקת אש חד-צדדית, שנכנסה לתוקף בחצות אותו היום…"
חוסיין, שהניח כי ההפסקה המתודית שעשה חברו, מטרתה לייצר מתח, החיש בו למצות את תכליתה המסתורית, "ואתה מספר לי את זה עכשיו כי…?"
"ניצבים על פסגות הרי ההימלאיה, צופים בגייסות ההודים נסים על נפשם, הורה הדרג המדיני הסיני לכוחותיו לעצור. כשנשאל בדיעבד מנהיג האומה הסינית באותה העת, מדוע לא מינפו כוחותיו את עליונותם לכיבוש שטחים נוספים בהודו, ענה הנ"ל בפשטות: וכי אין לאומה הסינית מספיק אתגרים גם מבלי לשלוט בגורלם של כמיליארד נפשות נוספות?"
חוסיין קימט בתגובה את מצחו, מעכל באיטיות את המשל הנבון. ברקע הפכה כבר נהמת מטוסי הקרב הרבים לשאגה מחרישת אוזניים.
* * *
כשפקחה שוב אלכסנדרה את שמורות עיניה, עמדו מעליה שלוש זוגות של עיניים, שצפו בה בדאגה מתוך החשיכה. שתיים מתוכן היו אנושיות, השלישית של גור זאבים קטן, שמיהר לשלוח את לשונו הדביקה על מנת ללקק את עור פניה החבולות.
"אי-שו…." מלמלה חרש, מנסה לפענח את שארע.
כף ידו של אריק נאחזה בזו שלה, מלטפת אותה ברוך.
"חשבנו שאיבדנו אותך חתלתולה…" אמר בעיניים נוצצות, על פניו נפרש חיוך דק, שהתקרב לכדי נשיקה.
פול לקח צעד אחד לאחור, מניח לצמד לצלול זה אל תוך לשונו של זה.
משנפרדו פיותיהם שוב כעבור כמה שניות ניצל את ההזדמנות כדי לדבר. "כפי שוודאי הבנת החבר הקטן שלך הציל את חייך וכפי הנראה גם את חיי כולנו…הוא זינק על ראשו של הנמר ועקר לו את אחת מעיניו…"
אלכסנדרה חטפה את גור הזאבים הנרגש ממקום מרבצו, מחבקת אותו, למרות הכאב החד, חזק אל תוך חולצתה המדממת.
"נסי לזוז כמה שפחות…" הפציר בה אריק, "איבדת המון דם…"
היא הנהנה חזרה. חלשה הייתה בין כה וכה מכדי לזוז או אפילו לדבר, על כן הניחה למבטה החודר לשאול את השאלות בשבילה.
"מצאנו את פריטי המקדש האבודים פזורים בה בחדר לצד גופתה המרוסקת של המכשפה…" פתח ואמר פול, מציג לראווה את השלל, "אני חייב לציין שדי מדהים איך נותרו הם ללא שריטה, אחרי הפיצוץ האדיר שארע כאן…"
אלכסנדרה הנהנה שוב, בפעם הזאת עשתה זאת כבר בקושי ניכר.
"קשה קצת לקבוע בחושך הזה אבל מי ששוכבת פה לצידה זו כפי הנראה הברונית שלנו, שנפגעה גם כן אנושות מהפיצוץ…"
למשמע דבריו האחרונים שלחה אלכסנדרה יד רפויה, נאחזת בצווארון חולצתו של אריק. "גדעון…" מלמלה בשארית כוחותיה, בטרם איבדה שוב את הכרתה.
* * *
מזכירו הצבאי של ראש הממשלה ניתק את שיחת הטלפון הבהולה, מהסס כמהה לפני שחזר פנימה אל תוך חדר המלחמה הגועש. שלושים דקות בלבד נותרו עד שעת השין והבשורה שזה עתה קיבל הייתה בעלת פוטנציאל ממשי לטרוף מחדש את הקלפים כולם.
אף על פי שהיה נרגש ביותר מחשיבותו של המידע החדש, כשהדף את דלת הכניסה, פנימה ניקרו בראשו סימני שאלה רבים כל כך, שהתקשה לגבש בעצמו את העמדה, אותה אמור היה להציג בפני הקבינט.
שאון ויכוח סוער, שהתנהל בין ראש אמ"ן ומפקד המוסד, קיבל את פניו חרושות הקמטים בפנים, מכריח אותו כמעט ולשאוג על מנת שיוכל קולו להישמע.
"רבותי!…אבקש את תשומת ליבכם בבקשה…" ניסה להשתיק את הניצים, משתעל לנוכח המאמץ הרב שהפעיל לשם כך גרונו.
"…זה בכלל לא מעניין אותי!" הוסיף וקרא ראש אמ"ן, מתעלם לגמרי מניסיונותיו העיקשים של המזכיר לזכות במעט שקט, "…בעוד קצת פחות מעשרים ותשע דקות יעסוק כל העולם בהיקף הפגיעה בבושאר ובתגובת הנגד האיראנית ואתה ממשיך ומטריד את הפורום הנכבד הזה במעשיו של איזה לץ שומרוני, כאילו היו הדבר הדחוף ביותר לעסוק בו…"
"אם היית טורח להקשיב לפני שאתה נובח אז אולי היית מבין, שאותו לץ שומרוני, אחראי לתסבוכת הזו מלכתחילה ולדבריו ניתן עדין למנוע את ההתנגשות החזיתית עם האיראנים, אם רק ניאות להמתין קצת…" סירב ראש המוסד בתגובה להישאר חייב.
"…רבותי!" קרא שוב המזכיר, הולם מהמקום בו עמד על גבי השולחן העגול.
"…רק לידיעתך קראתי את הדו"ח ההזוי שהפצת ואני מכיר בו כל כבר כל פרט על בוריו…אבל אני בניגוד אליך מסרב, לנוכח המצב הרגיש, בו גורל אזרחיה של מדינת ישראל נמצא על הכף, לעסוק בספקולציות של מה יקרה אם וכאשר תצליח איזו חבורת סוכנים, שאף אחד לא ממש יודע באמת איפה הם, לשים את ידיהם על משהו, שאף אחד לא באמת יודע אם בכלל קיים!"
בשלב זה פרצה מהומה רבתי בחדר. כמעט כול חברי הקבינט פצחו בדיונים נמרצים עם היושבים לצידם, בעוד ראש המוסד עושה את דרכו בכעס אל עבר פתח היציאה מהחדר. הוא כבר אחז בידית הדלת במטרה לעזוב, כשלפתע הרעים רעש כדור אקדח את אוזניו. כשהסב את מבטו לאחור יכול היה להבחין בידו המושטת אל על של המזכיר הצבאי, בסופה נאחז לו קנהו המעשן של אקדח.
"רצית לומר לנו משהו פוגל…" היה ראש הממשלה, הראשון מבין חברי הקבינט הביטחוני, להתעשת.
מכול עבר הופנתה עכשיו תשומת ליבם המלאה של עשרים וחמישה יושביו הבכירים שבחדר.
פוגל הנמיך את אקדחו המעשן לאט, מודע לכך שפעל מחוסר ברירה של ממש. לפני שהחל סוף סוף לדבר, וידא שגם ראש המוסד הנרעש, נמצא עדין בין הנוכחים בחדר.
דבריו הקצרים הדהדו בין קירות הבונקר הדחוסים, מדללים את רמת החמצן הדלילה גם כך, עוד יותר. "הגיע לידי זה עתה מידע מודיעיני חדש. על פיו אותם החפצים שמחפשים האיראנים, נמצאים בסאו-פאולו שבברזיל"
ראש המוסד הרפה את אחיזתו הנחושה מהדלת, מסב את מלוא גופו לאחור. רחש החל לעלות מכבר עבריו של החדר, מושתק כמעט מידית על ידי המשך דבריו של המזכיר.
"הם מבקשים מאיתנו שהות מספקת על מנת להציע לאיראנים עסקה, שתחילתה החזרת הפריטים שנלקחו מהם, בתמורה להבטחה, שבבסיסה החזרת מצב הכוננות הצבאית חזרה, לדרגה הנמוכה ביותר"
"…הם..? מי זה הם…?" תהתה שרת החוץ, שנראתה מבולבלת לפחות כמו שאר הנוכחים שבחדר, לנוכח המידע החדש והמרעיש.
"מדובר כפי הנראה באותו קומץ של סוכני אינטרפול, עליהם למדתם כבר מהמזכר, שהגיש ראש המוסד, איתם קיים גם אחד מאנשי המוסד הבכירים שלנו קשר רציף, במרוצת הימים האחרונים…"
למשמע דבריו האחרונים, שנגעו ישירות לפעילותו החשאית של גדעון, האדימו פניו ההמומים של ראש המוסד, מבטו ריצד בין פניו המהוססות של ראש הממשלה, לאלה הסתומות של מזכירו הצבאי.
"…ואתם ידעתם כל הזמן הזה על הקשר הזה…ידעתם ושמרתם אותו בסוד עד הרגע האחרון אפילו מהדרג הבכיר ביותר…??"
בשלב זה איבד שוב פוגל את השליטה על מושכות הדיון, שהפך בין רגע לכוורת דבורים רוחשת בספקולציות וויכוחים רמים.
"אתה עוד תשלם על זה!" הספיק ראש המוסד להפטיר לעברו, בטרם קם ראש הממשלה ממקומו, מניף את ידיו באוויר על מנת להסות את חבריו הניצים.
"רבותי….!" צעק עוזי, ידיו, המונחות על גבי השולחן, נושאות כעת את מלוא משקל גופו, "תתביישו לכם כולכם! ככה ל-א מ-נ-ה-ל-י-ם כאן דיון!" נזף בהם, מצליח להחזיר לאיטו את השקט אל מרחבי השולחן.
"אם למישהו מביניכם יש משהו חשוב לומר, כדאי שיעשה זאת באופן מסודר ובפני כולנו…" הוסיף, קולו חזק ויציב , "…נתחיל עם דבריו של הרמטכ"ל…"
"מה אתה רוצה לשמוע…??" הפטיר הלה בתגובה.
"אני רוצה קודם כל לדעת אם זה באמת אפשרי בשלב כל כך מתקדם לסגת…" אמר, פניו מחפשות את אלה של הרמטכ"ל.
הלה הסב את מבטו לשמאל, מחפש תחילה את אלה של מפקד חיל הים, שנכח גם הוא בחדר, כשמצא אותם, קיבל ממנו בתגובה משיכת כתפיים קטנה וסקפטית לאחור. היה זה כל שנידרש, על מנת שיאמת את שסבר מראש.
"פיזית אני מניח שכן…למרות שגם זה לא לגמרי ודאי…בעומק שבו הם נמצאים ישנם לעיתים קרובות אזורי קשר מתים…אבל עם כל הכבוד אני לא חושב שזהו עדין לב הדיון כאן…אני הייתי אומנם בין הראשונים שהתנגדו למהלך הצבאי הזה, אבל עכשיו, כשהכול כבר ערוך ומוכן, אני חושב שאסור לנו בשום פנים ואופן לסגת, גם אם נקבל הבטחה איראנית כלשהי…מי יכול לערוב לנו בשלב זה שזהו לא תרגיל הסחה מתוחכם, בסופו אנחנו נהיה אלה שמופתעים ולא הם? להזכירכם הכור הגרעיני בבושאר איננו לב הבעיה גם כן, אלה ראשי הנפץ הגרעיני שהוברחו בידי הקוריאנים…"
ראש הממשלה עצר את שטף דבריו. מפנה את מבטו חזרה אל עבר מזכירו הצבאי. "אין לנו ערובה של ממש אני מניח…אבל כיוון שגם ככה אנחנו נמצאים במצב הכוננות הכי גבוהה שאפשר, אין טוען שאין לנו ממש מה להפסיד…"
"אני מצטער לומר אדוני ראש הממשלה שזה לא לגמרי מדויק…" אמר פוגל מתעלם מפניו הרושפות של ראש המוסד שננעצו בגבו.
"אתה מוכן להרחיב או שאתה סומך על היכולת שלי לקרוא מחשבות…" מצא את עצמו הפעם דיין זה שגוהר בו.
"המקור שלנו במוסד חזר עם הסכמה איראנית להימנע מתקיפה, בצידה דרישה מפורשת, שבמקביל תוריד גם ישראל את מצב הכוננות שלה מחירום לשגרה גם כן…"
"מה??" נהם עוזי בקול, בטרם ישתלט שוב נחשול הרחש שבחדר על הדיון.
"אתה בוודאי מתבדח!" קרא מפכ"ל המשטרה, מצטרף אל צחוקו המאולץ של השר להגנת העורף.
"אתה יכול לחזור אל המקור הזה שלך ולומר לו שהם יכולים ללכת לעזאזל…" סינן הרמטכ"ל לעברו של פוגל, מחפש את האישור לדבריו גם בעיניו השקועות של ראש הממשלה, "אני מציע מנגד נחזור למתווה המקורי של הדיון, כיוון שבעוד קצת פחות מעשרים ואחת דקות יעזוב כבר הטיל הראשון את בטנה של הצוללת ועדין יש כמה נושאי הערכות פתוחים, שאנחנו חייבים להשלים"
"…מה אתה אומר עוזי…שנחזור חזרה לדיון ההערכות…?" פנה אליו ישירות גם שר הביטחון, מסכם פחות או יותר את הלך הרוחות בחדר.
עיניו של עוזי נדדו תחילה אל עבר פניו של מזכירו הצבאי, חולפות בהמשך גם על פניהם של הרמטכ"ל הנחוש וראש אמ"ן המהוסס. הוא כבר עמד לחרוץ את הדין, כשקולו המפתיע של ראש המוסד הדהד מכיוון הכניסה.
"יותר מכול אדם אחר בחדר הזה אני הוא זה שנאלץ היום לבלוע את הצפרדע הגדולה מכולם…לא רק שאיש בכיר בארגון שלי קיים בשבועות האחרונים קשר עם גורמי ביון מחוץ לארגון שלי, הוא גם עשה זאת תוך שיתוף פעולה מלא עם משרד ראש הממשלה…כיוון שמדובר באיראנים אין לי שמץ של ספק באיזה סוכן בכיר מדובר, אך זו כמובן לא הסוגיה המרכזית שעומדת כרגע על הפרק…בשם ילדיכם שלכם ובשם ילדיהם של האיראנים, שרבבות מהם עתידים להיפגע ביממות הקרובות…אני מפציר בכם היום להאזין לקול ההיגיון ולא לזה של הרגש ולהבין, שטוב שלום כפוי ממלחמה צודקת!"
רחש עבר שוב בקהל הנוכחים, כזה אשר במשך מספר שניות לא יצר מתוכו אמירות נחרצות של ממש.
אפילו פוגל, שנחשב תמיד בקרב הקולגות שלו כאדם היורה תחילה ואחר כך חושב, מצא את עצמו הופך את הדברים, מתחבט עדין איזו עצה להשיא באוזניו של אדונו.
"אם סיימנו את האתנחתה הקומית הזו אזי אני ממליץ שנשוב חזרה אל המפות." שבר ראשון את השתיקה אלוף פיקוד העורף, "יש לנו פצצת זמן בבית הזיקוק ואם לא נמצא דרך יצירתית במיוחד לרוקן את מיכלי האמוניה שם, נקבל אסון אקולוגי בדרגה החמורה ביותר, שרדיוס הפגיעה שלו חורג הרבה מעבר לגבולות מפרץ חיפה…"
"…מה לגבי מיכליות יבשתיות…כמה זמן יידרש לדעתך על מנת לשנע את התכולה דרומה, לאזור פתחת הנגב?" חקר השר לביטחון פנים.
על רקע דברים אלה ומתוך הבנה שהמידע החדש שהציג, רחוק מלשנות את כיוון הרוח של הקבינט, סימן פוגל לראש המוסד להתקרב. "אני מבטיח לך שכשכול זה יגמר נלבן את העניין בייננו עד תום…" פתח, מניח יד על כתפו הנוקשה של חברו, "בינתיים אני חושב שמוטב שאתה זה שיעשה את השיחה אל גדעון כדי להודיע לו שהרעיון שלו נדחה…"
הלה היסס רגע ולאחר ציית.
במבטו מושפל שלף את מכשיר הטלפון מכיסו והחל לעשות את דרכו שוב אל עבר פתחו של אולם הקבינט. הוא כבר עמד לסגור את הדלת מאחוריו, כשלפתע נשמע קולו החד של ראש הממשלה, מנסר את שולחן הדיונים הרוחש.
"פוגל!" הוא קרא, מהסה את הזמזום שמסביבו, באבחה קולנית אחת, "אני רוצה שתתקשר לגדעון ותגיד לו שאנחנו מוכנים לקבל את העסקה…"
"אתה יצאת לגמרי מדעתך!" השתולל הרמטכ"ל, מחפש אישור לדבריו בעיניהם של חברי הקבינט האחרים.
"…תאמר לו בבקשה, שבתור התחלה, אנחנו לא ניזום כל פעולה התקפית במהלך ארבעים ושמונה השעות הקרובות. אחר כך נוריד דרגת כוננות אחת, כל עשרים וארבע שעות נוספות. זאת במידה שכמובן ניווכח, שגם הצד השני, ממשיך לעשות בדיוק את אותו הדבר…"
פוגל הנהן לאות הבנה, מסמן לראש המוסד לערוך בעבורם בהקדם את שיחת הטלפון המדוברת.
"זו פשוט התאבדות קולוסאלית…" הפטיר הרמטכ"ל שוב, מפרש את השתיקה שהתפרשה סביבו, בכך שאיש מלבדו סירב כפי הנראה לקחת על עצמו את האחריות הכבדה ולסתור את דבריו הנחרצים של ראש הממשלה.
הוא חזר וישב במקומו, מניח שבין כה וכה הסיכוי ליצור קשר עם הצוללת, בטרם ישוגר המטח הראשון, שאף לקרבת האפס.
* * *
תת-אלוף גיא פלד ביצע תמרון קרקעית אחרון, בטרם הורה על כיבוי ארבעת מנועי הדחף של הצוללת ועל הצטרפותם של אחרוני אנשי הצוות לחדר-האוכל הדחוס. שם מרוכזים היו זה מכבר עשרים ושמונת המלחים הנותרים, ממלאים כל סנטימטר פנוי בהתלחשות ערה, ממתינים למוצא פיו האחרון של מפקדם.
שעת השין, בה אמורים היו לעזוב טילי השיוט את בטן הצוללת, הלכה והתקרבה בצעדי ענק, מוציאה גם את אחרון קרי הרוח מבין המלחים, משלוותם. הייתה זו המתנה מורטת עצבים בעבור כולם, אך לפחות בעבור אדם אחד היא לוותה גם בתסכול, זאת עקב ניסיונותיו הכושלים ליצור מחדש קשר עם פיקוד הצי, לאחר שזה נותק כבר לפני מספר לא מבוטל של שעות.
"מוטב שתתייחס לנוכחים…" פנה אליו כעת שון, שהבין שמאחורי חוסר נכונותו של מפקדו לוותר, עמדה עוד התקווה שיקבל הוראה לסגת. "נותרה לנו עוד קצת פחות מרבע שעה עד השיגור…" הוסיף הלה, תוחב את חזית שעון היד שעל זרועו, אל תוך פניו הקשוחים של חברו.
פלד לקח נשימה עמוקה, מפנים את שכול כך ניסה להדחיק.
"תבטיח לי שתמשיך לנסות במקומי?" תבע, תוחב את מכשיר הקשר אל תוך כף ידו השמאלית, פניו כבר מורמות בינתיים על מנת לסקור את קהל הנוכחים שבחדר.
שון נטל מידיו את המכשיר, מניח כף יד חברית על עורפו.
"אשמח לקבל קצת שקט…" פתח כמעט מיד, מופתע מהמהירות בה הוסה קהל מאזיניו העצבני, "ימים טרופים עוברים על מדינת ישראל, ימים בהם לא רק בטחונה מוטל על הכף, כאם גם עצם קיומה" הוא עצר כאן רגע, בוחן את רמת הקשב של פקודיו, בוחר בקפידה את המשך דבריו, "…אומרים שכל אדם, גם הצנוע ביותר, שואף להשאיר חותם בספרי ההיסטוריה… מי ייתן וחותמנו שלנו ייכתב ברוחם של אותם האנשים שהצלנו ולא בדמם של אלה שגזלנו… היו חזקים בדרככם, נחושים במעשיכם ובטוחים בצדקתכם…" הוסיף בנימה מלאת אמפטיה ונטולת כל גוון של התלהמות, "איש בימים שעתידים לבוא לא יעשה זאת בעבורכם… מי ייתן ונמצא כאן היום ניצחון לעמנו וברבות הימים גם גאולה לנפשנו…"
שקט ליווה את סיום דבריו מופר רק על ידי קולות הסונאר, שהוסיפו ועלו כל העת מכיוון חדר ההגאים.
"לעמדות הקרב בחורים!" קרא שון, מאיץ באנשיו לעזוב במהירות האפשרית את החדר.

פרק 39

גבוהה מעל לחופת עצי הדקל הלך והפציע לו השחר, שולח קרניים ראשונות של אור מבעד לשמיכת העננים המתפוגגת. רוח נשבה בעלים, מגירה מהם את שאריות מי הגשם אל תוך שלוליות קטנות, שאיחרו מעט להיספג. יום חדש ירד על סאו-פאולו, עוטף את קירות המקדש הרטוב בדממת מוות משקרת, מגרש בזחילה את החושך.
עם הנץ החמה פסקו מבחוץ גם המהלומות על גבי הדלת, מותירות את יושבי האולם פנימה ללקק בשתיקה את פצעיהם. כל זכר להמולה שהתרחשה שם לעת לילה לא נותר, כאשר את קולות הקליעים והנפץ, מחליפה עכשיו מקהלת ציפורי שיר קטנה, שקיננה בגג המבנה.
"גם לכם כל כך קר…?" תבע טייגר לדעת, גופו תשוש מכדי לחזור ולנסות להתרומם שוב על כפות רגליו.
"שלא תעיז לנסות שוב לקום! אתה שומע!" גהר בו צ'ן, כורע לצידו בדאגה ברך, "איבדת כמות עצומה של דם…"
כמה מטרים ממנו שרועה הייתה גם אלכסנדרה, על גבי רצפת האבן הקשה, נעה חליפות בין עילפון לבין הכרה, בין חיים לבין מוות. חולצתה ספוגה הייתה בכמות כזו של דם, שנראתה כעת אדומה לגמרי. לצידה כרע כל העת אריק, כף ידו המסורה מסרבת להרפות ולו לרגע מזו הרפויה שלה.
"ברור לך שאם לא נפנה אותם מידית לקבלת טיפול רפואי, כל מה שיישאר לנו זה לחפור בור מספיק עמוק באדמה על מנת לקבור אותם…" פתח צ'ן, בוחן את סבר פניו המהורהרות של פול, במבט מלא תחינה.
"אני בטח לא מתכוון להמשיך לעמוד כאן ולראות אותם נגמרים לנו בין הידיים!" הצטרף אל השניים אריק, פניו עייפות, אך דיבורו נחוש וקולני.
פול היסס רגע קצר נוסף, מאזין לקולות שגוועו מבחוץ, בסקרנות מהולה בחשד.
"בואו שניכם…תעזרו לי פה…" אמר לבסוף, מניח את ידיו על גבי בריח העץ הגדול, ששרד בגבורה את הלילה.
"לספירה שלי…אחת…שתיים…שלוש…"
אריק מילא את ריאותיו באוויר, מוכן לקבל כל פורענות, שלא ציפתה להם, מעברו השני של הפתח. הוא לפת בשתי ידיו את חלקה המערבי של הדלת, מושך במקביל לצ'ן את הכנף הקרובה אליו פנימה.
אור חזק ובהיר חדר מבעד לחרך שנפער, מכריח את השלושה לסוכך על עיניהם, מפני אורה של השמש בחוץ. אור זה מלווה היה גם ברוח פרצים עזה, שחדרה מבעד לסדק, נושאת בתוכה ניחוחות של מוות, מהול בגשם.
הם נעמדו בראש גרם המדרגות הגבוהה, עישוניהם הממצמצים מתרגלים אט אט לתנאי התאורה החדשים, מנסים לפענח את התמונה יוצאת הדופן, שנפרשה תחת רגליהם. שם מוטל היה מקבץ צפוף מגופותיהם של צבא שכירי החרב, פניהם חיוורות כסיד, קצף לבן ממלא את פיהם.
פול מתח את זרועותיו מלוא אורכם קדימה, צופה דרך כוונת נישקו על הנעשה סביבם. חושיו החדים תרו אחר תנועות חשודות במרחב, המבשרות על הימצאותו של איום אפשרי. כל שמצא סביבו היה תמונה דומה לזו בה נתקלו השלושה בסמוך לכניסה. כזו שכללה כמה עשרות גופות נוספות, בעלות תסמיני מוות זהים.
מלווים אותו במבטם החשדן, כמו גם בקני נשקיהם, צעדו מעט אחריו צמד חבריו הדרוכים, פניהם המשתוממות מסגירות את המבוכה הרבה בה נתפסו.
"זה נראה לכם כמו תרגיל הסחה כלשהו..??" חקר צ'ן כמעט בלחש.
אריק גחן לצד אחת הגופות, בוחן אותה מקרוב. הוא התחל בבדיקת דופק, ממשיך משם בחיפוש זריז אחר סיבת מוות אפשרית. משלא מצא אפילו סימן קל ביותר לחבלה כלשהי, חזר להתמקד בפניו החולניות של המת.
"אל תתפסו אותי במילה..אבל זה נראה כמו איזושהי סוג של הרעלה המונית…" ציין צ'ן.
"הרעלה…??"
"להערכתי כן…" לחש, מוסיף להביט סביבו בחשד, כאילו ציפה שבכול רגע נתון יזנקו עליהם זקיפים נוספים ממקום מחבואם.
"השאלה המעניינת היא קודם כל מי ואחר כך איך, הצליח מישהו לחסל כך צבא שלם, בעודנו מסתגרים בתוך המבנה…"
"אולי מדובר בפעולה של המלאכים…?" ניסה אריק את מזלו, מתחיל לטפס במורד המדרגות, בעקבותיו של פול שהקדים אותו.
"לנוכח מצבם קשה לי קצת להאמין…" השיב לו קול מוכר מכיוון החצר, שם גחן הלה כעת מעל דמות גדולה וערופת ראש, לצידה מוטלים היו פניהם המוכרות של שלושת המלאכים.
אריק התקרב לעבר המקום בו רכן פול, מחפש אחר ראשה החסר של הדמות הגדולה, על מנת לוודא את שכל-כך קיווה למצוא. לאחר חיפוש קצר, במהלכו ניסה ללא כל הצלחה, לעלות על עקבות כלשהן של דם, שלף מהקרקע את קרקפתו הערופה של השטן.
" מסתבר שהמלאכים עמדו בהבטחתם אחרי הכול…" ציין פול, משתדל, על אף הפיתוי שבדבר, להצניע את עוקצנותו המתבקשת. לצידו מוטלת הייתה דמותו של דניאל, בידה נאחז גרזן קרב גדול ומדמם, בעזרתו כפי הנראה נערף ראשו הכרות של השטן.
אריק המהם לאות הסכמה, בוחן בעניין את בסיס הצוואר החתוך שבידו.
"שמתם לב מה חסר כאן…?" שאל, מעביר יד מהוססת בחלקו התחתון של הבשר, מקום בו חתך הגרזן.
"…דם…" הנהן פול חזרה, מתקרב מעט על מנת ללמוד גם כן את הפרטים מקרוב.
"איזו מלאכת שטן זו נראית לך..??"
"אין לי שמץ של מושג…מה שכן ברור זה שאותה תופעה ממש חזרה על עצמה גם בגופתה של המכשפה שמצאנו, כמו גם אצל אותו הנמר שתקף את אלכס…"
למשמע דבריו האחרונים של פול השליך אריק את הראש הכרות מידיו, מזנק חזרה על כפות רגליו. אזכור שמה של אלכסנדרה גרם לו לעזוב את הכול ולהתרכז מחדש במשימה, שלשמה מיהרו כל כך לצאת מלכתחילה מהמקדש.
הוא נשא את מבטו סביב, מחפש אחר כלי רכב כלשהו, בעזרתו יוכלו הוא וחבריו לפנות משם את הפצועים. מרחוק החלה להישמע קולה של סירנה משטרתית, שהלכה והתקרבה אל עבר המתחם מכיוון דרום.
בעודו מנסה להבין האם שמה זו פעמיה אליהם, הבחין בדמותו של צ'ן, שהתגנבה לצידם של כמה שיחי שרך גדולים בתוכם נרשמה תנועה ערה של ענפים. אריק שלף שוב את נשקו מצטרף אל המקום בו עמד חברו. ידו האחת אחזה בנשק, זו השנייה נוטלת אבן גדולה מהקרקע.
מוודא כי חברו הבחין בו גם כן, השליך את הסלע היישר אל תוך ליבו של השרך המרקד, שם הוסיפו העלים להתנועע, גם לאחר שחדרה זו לתוכם, משמיע צליל עמום של פגיעה. רגע אחד עוד נדמה היה, שדבר לא ארה בעקבות ההטלה המדויקת, כשלפתע זינק דבר מה מתוך השיח, שואג לעומתם בעלבון.
"ראית את זה?" שאל צ'ן, מחפש אישור גם בפניו של אריק לדבר זהותו של האובייקט.
"קוף…" סינן הלה לעברו, מנמיך חזרה את נשקו.
בינתיים הלך וגבר ברקע רעש הסירנה, בוקע כעט ממש מעבר לקירותיו הגבוהים של המתחם. בעוד השניים מתלבטים אם לתפוס מחסה, או דווקא להסתער לעברה של הניידת, הבחינו גם בחסרונו המהדהד של פול.
אריק הסב את מבטו המופתע הצידה, שם פגשו עיניו החומות את אלה הצרות של צ'ן. הוא כבר עמד לומר את דעתו הנרגנת בנידון, כשקולו של איש-חוק מקומי הרעים לעברם ממרחק קצר ביותר, קנהו של רובה ציד גדול מלווה את המשך דבריו.
"אתה מבין מה שהוא מבקש מאיתנו לעשות?" תהה לעברו צ'ן, מבחין במרחק קצר מאחורי גבו בנוכחותה של שוטרת נוספת, שאחזה בידה האחת אקדח ובזו השנייה צרחה הוראות מבוהלות, אל תוך מכשיר הקשר שבתוכה.
"אני לא חושב שצריך מתורגמן כדי לרדת לסוף דעתם…" השיב אריק, שבשניות הראשונות עוד התלבט אם לפתוח בתמרון התחמקות זריז, אך כעת, משהרהר שוב במצבם האנוש של חבריהם הפצועים, גרס כבר אחרת.
הוא הנמיך את זרועותיו כלפי מטה, מניח את נשקו על גבי הרצפה הבוצית.
צ'ן היסס כמהה, מנסה לאמוד את הסיכוי להעלם אל תוך השיח ממנו הגיח זה עתה הקופיף. זאת כיוון, שבניגוד לחיפזון בו נהג אריק, חשש, שברגע שיניח גם הוא את נשקו, עלול צמד השוטרים פשוט לירות בהם בכול זאת מבלי לקחת סיכון.
"Largue a arma" צעק השוטר שוב, דורך את רובה הציד פעם נוספת לאות הזהרה.
ידיו של צ'ן נותרו עדין יציבות על גבי ההדק, מצחו נמלא בזיעה קרה.
מבחין בהיסוס שאחז בו, התקרב אריק באיטיות לאחור, ידיו הריקות מונפות גבוהה מעל לראשו. "כדאי שתשחרר אותו…" אמר, כמעט ונוזף בו, "להזכירך חייהם של חברינו תלויים עדין על בלימה…"
בחוסר רצון מופגן הנמיך כעת גם צ'ן את ידיו, ממתין מעט בטרם הרפה לגמרי מאחיזתו בידית האקדח.
"Largue a arma" חזר השוטר על דבריו, מסמן לשותפתו להתקדם קדימה על מנת לאסוף את נשקיהם המוטלים של השניים.
בעוד ידיו של צ'ן עושות את דרכן מעל לראשו, כל שיכולים היו השניים לחשוב עליו, היה לאיפה נעלם שוב פול ובאמתחתו פריטי המקדש העתיקים.
* * *
כשפקחה שוב אלכסנדרה את עיניה התחלפה תפאורת המקדש החשוך, במיטת בית חולים נקייה ומוארת. כל זכר לחבריה לא ניכר בסביבה, את מקומם תפסו כעת פניה השחומות והידידותיות של אחות צעירה, שכוסו במסכת בד לבנה.
בשנייה הראשונה עוד שקלה אלכס לנסות ולהתרומם למצב ישיבה, אך הכאב החד שהלם בה כמעט מיד, הבהיר לה כי מצבה היה חמור בהרבה מלאפשר זאת.
"עדיף שתרגעי קצת…" לחשה לה האחות באנגלית קלוקלת מבעד למסכת הבד הסטרילית, בעוד ידיה מכוסת הכפפה, מצמידות בעדינות את גופה חזרה אל תוך המיטה.
אלכס צייתה בעצבנות, מרימה את מבטה אל תוך עיניה הרחמניות של האחות, אשר רמזו לה לשאת את מבטה מעט הצידה, אל עבר דלת הכניסה.
שם, מעברה השני של הזכוכית, יכולה הייתה להבחין, בגבו הרחב של שוטר.
"…הם מחכים כבר כמה שעות להזדמנות הראשונה כדי לדבר איתך…שיחה שכזאת, במצבך הנוכחי, לא תוסיף לך ודאי בריאות" לחשה לה האחות, בעודה ניגשת להחליש מעט את עוצמת השמע של מד הדופק, שחובר לגופה וניתר סימולטנית את פעילות ליבה.
"כמה זמן אני כבר פה…?" לחשה אלכס ועיניה שוב עצומות.
"הביאו אותך במשמרת בוקר…עכשיו כמעט ערב…שתיים עשרה שעות פלוס מינוס…במהלכם הספקת לעבור כבר ניתוח חירום אחד ואני חוששת שאת תצטרכי לפחות עוד אחד בטרם תצאי לגמרי מכלל סכנה…בית החזה שלך מרוסק…רק בנס הריאות שלך נותרו שלמות…מה שלא עשה לך את זה עשה עבודה מאוד יסודית…בחיים שלי לא ראיתי שיניים בגודל הזה…איך שרדת את זה רק אלוהים יודע…" אמרה, בעודה מצטלבת פעמיים תוך כדי דבריה.
"הגעתי לכאן לבדי?" שאלה, מקווה שהפתיחות שגלתה עד כה האחות, תאפשר לה ללמוד דבר מה אודות גורל חבריה הנותרים.
"אני לא הייתי כאן במשמרת כשהביאו אתכם, אבל הבנתי שהיו עוד שלושה יחד איתך…רק אחד מהם נשאר כאן גם כן מאושפז. השניים האחרים, לפי מה שהבנתי, היו בעלי פציעות שטחיות בלבד ועל כן פונו די מהר על ידי השוטרים…"
למשמע דבריה הנחרצים של האחות הואץ קצב הלימות ליבה של אלכסנדרה. בתגובה החל לפעול זמזם הזעקה מכאני, זה שנועד להתריע על שינויים קיצוניים בדופק.
"שלושה?….את בטוחה?…לא היו שם במקרה ארבעה…??" פתחה במלמול נרגש, מנסה לאחוז בידה הסמוכה של האחות. ברקע הלך וגבר כל העת קולו של זמזם ההתראה המכאני.
"כדאי שתנסי להירגע קצת…את עדין מאוד חלשה…"
"שמות….יש לך מושג לגבי השמות של הפצועים שהגיעו לכאן…" המשיכה להתעקש.
"שששששש…..אם לא תירגעי ומהר את זו שתצטרכי לענות מיד על שאלות…אני מציעה לך לעצום עיניים מיד ולעשות את עצמך ישנה לפני ש…" פתחה האחות, דבריה נקטעים באבם. זאת כיוון שמבחוץ נפתחה כעת הדלת, דרכה נכנסה עכשיו דמותו הנמרצת של השוטר, שעמד עד כה בפתח.
הלה מיהר להתקרב אל עבר המיטה, מבחין בערנותה של המטופלת. "censo!" צעק בקול נרגש אל תוך מכשיר הקשר, בעוד האחות שלצידו מנסה נואשות להסות אותו.
לצידם צללה שוב אלכסנדרה אל תוך אפלה מחודשת.

חושך שרר סביבה כשהתעוררה שוב, מגורש על ידי אורה הבודד של מנורת קיר קטנה, שדלקה אי שם בעמדת האחיות הריקה. ריחם החזק של חומרי החיטוי עדין היה שם, אך יחד איתו נשא האוויר גם ניחוח מוכר נוסף, שעל מקורו התקשתה עדין לשים את האצבע. היא זזה מעט לצדדים, בוחנת את מינונם המדלדל של משחכי הכאבים, שעמד כפי הנראה מאחורי הסיבה בגללה התעוררה כעת. ידה נשלחה לחפש אחר מקור תאורה כלשהו, כשמישהו מצידה השני הקדים אותה, לוחץ על המתג המבוקש בעבורה.
"גדעון??" קראה בהלם, מניחה את צמד כפות ידיה על פיה בטרם תצעק. "מה לעזאזל אתה עושה פה?"
הלה שלח את כף ידו על מנת לאחוז בה, מקרב את אצבע כף ידו השנייה לשפתיו. "כדאי שתנסי כמה שפחות לזוז או להתרגש…לפי מה שקראתי בדוחו"ת הרפואיים שרדת רק בנס את מלתעותיו של אותו נמר…"
היא נשמה נשימה עמוקה, נזכרת בתוך כך עד כמה כאבה לה אפילו פעולה פשוטה שכזאת. עיניה הזריזות סרקו אחר נוכחותו של השומר שנעדר במפתיע מצידה השני של הדלת.
"מה אתה יכול לספר לי…?" תהתה לבסוף, מחליטה שמה שלא ארע בזמן שנעדרה, ודאי נמצא עדין גדעון בצידו הזהה של המתרס.
"…איפה תרצי שאתחיל…?"
"…אריק…" השיבה מיד, מחפשת אחר אישור בעיניו, שהנורא מכול לא ארע.
"נמצא בידי משטרת ברזיל יחד עם שניים נוספים מחברייך…לפי מה שהבנתי ברגעים אלה ממש הם אמורים להיות מועברים לידי נציגיהם המקומיים של הסוכנות…"
"הזכרת שלושה…מי חסר?" תהתה, מפחדת לנסות ולנחש בכוחות עצמה.
"פול מוגדר כנעדר…"
"פול…?"
גדעון הנהן. "לפי מה שהבנתי הוא הצליח להיעלם מהזירה, רגע לפני שהגיעו לשם השוטרים…ובאמתחתו פרטי המקדש העתיקים…"
אלכסנדרה. עצרה רגע מנסה לעשות סדר בדברים שזכרה. "…ומה בדבר האיראנים…?"
"זה היה קרוב…אבל לעת עתה הצלחנו למנוע את המשך ההתגלגלות אל תוך מלחמה כוללת…" התנשף, "…אם כי עכשיו, לנוכח היעלמותו המחודשת של פול, זו בטח רק שאלה של זמן עד שהתסבוכת הזו תתפוצץ לנו שוב בפנים…גם בלעדיה יש יותר מידי גורמים, בשני הצדדים, שהיו רוצים לראות את המזרח התיכון עולה בלהבות השמיימה…"
היא שתקה עדין, מעכלת את משמעותו של המידע החדש, מניחה לו, במקביל, לחתור בכיוון אליו שאף.
ברקע נשמע במשך כמה שניות רק קול צפצופו המונוטוני של המוניטור, שעקב אחר פעילות ליבה.
"…רציתי לשאול אם פול רמז משהו בטרם נעלם…" פתח לבסוף, מגניב מבט חפוז לעברה של דלת הכניסה אל החדר, "…את מבינה…עכשיו כשפריטי המקדש נמצאים כולם בידיים שלו קיים חשש סביר שינסה להעלם יחד איתם…" הוא עצר שוב, מניח לה לעכל את שרמז, "קשה לנסות אפילו לדמיין את שווים של הפריטים האלה בשוק השחור…שלא לדבר על כך, שאף על פי ששנינו אנשים סקפטיים למדי, ישנם כאלה שעדין מאמינים שלחפצים האלה ישנם כוחות על-טבעיים…"
אלכס שקעה בתוך המיטה, מנסה להשתלט על הדחף שבער בה להיחפז לתוך מסקנות. אף על שהתיאוריה שהעלה עכשיו גדעון, יחד עם העובדות בשטח, הצביעו על כך שהיעלמותו של פול נעשתה ממניעים אנוכיים, משהו, עמוק בתוכה, התקשה עדין להשלים עם הסברה הכול כך הגיונית.
"אני לא יודעת…" נאנחה, "אולי זה ניבי הנמר בקיבה שלי…אבל משום מה יש לי תחושת בטן שאתה עוד תאלץ לאכול את הכובע…פול נתן את מילתו לאיראנים…ואם יש אדם שאני סומכת עליו שיעשה כל שיידרש על מנת לעמוד מאחוריה זה הוא"
רעש חזק ליווה את סיום דבריה מבחוץ. היא הסבה את ראשה חזרה לעברו, על מנת לשמוע את תגובתו לדבריה האחרונים, כשגילתה שנותרה שוב לגמרי לבדה בחדר. כמה שניות אחר-כך כבר התפרץ פנימה מספר רב כל כך של שוטרים, עד שלא נותר בו אפילו מקום לסיכה אחת בודדת.
* * *
שדה התעופה של ליון רחש באותם אחר-צהריים חורפיים, ערב רב כל כך של כתבי טלוויזיה ועיתונות, עד שאולם קבלת הפנים, התקשה להכיל אפילו את מחציתם. רובם ככולם באו לנסות את מזלם ולהשיג אפילו תמונה אחת לרפואה, של מי מארבעת הסוכנים המפורסמים, שעל פי השמועה, הצליחו למנוע את אקורד הפתיחה של מלחמת העולם השלישית.
שמועות סותרות אודות זהותם של ארבעת המופלאים נפוצו לכל עבר, מורכבות מפרטים מדויקים ומדויקים מעט פחות, שנאספו מרחבי הגלובוס. על פי כמה מהשמועות כללה החבורה גם גור זאבים קטן, אחרות התעקשו שהיה זה דווקא נמר. חלקן דיברו אודות ברונטית חטובה ומסתורית אשר נפצעה קשות בידי תנין אכזרי ונפטרה אחר כך מפצעיה בבית החולים בברזיל. אחרים ידעו לספר שהמיליארדר הנודע פרנק אוסטין הוא שעמד מאחורי הרשת המסתורית, שזכתה בשלב מסוים לכתף קרה מהאינטרפול ונאלצה להסתדר בכוחות עצמה. פרט אחד אותו לא החמיץ אפילו אחד מהכתבים היה שאחד מבני החבורה נחשב עדין נעדר, יתכן אפילו נמלט, אודותיו נערכים בשעות אלה ממש חיפושים קדחתניים ברחבי העולם כולו. כיוון שברשותו נמצאים היו, על פי השמועה לפחות, כמה פריטים נדירים, שערכם הכספי כמו גם ההיסטורי לא יסולא בפז.
מרחק כמה עשרות מטרים ממרכז ההמולה ניצב לו הממונה על שדות התעופה באינטרפול, מארח חברה למנהל הסוכנות המבוהל שלו, שקיווה שהכובע רחב השוליים שלבש, בצירוף הקפדתו להפנות את גבו למתרחש, ימנע את חשיפתו בידי נחיל המצלמות והמיקרופונים, שצבא על מסוף הנוסעים.
"אתה מוכן להסביר לי איך, למרות כל החשאיות שמוטלת על הנושא הזה, הם תמיד יודעים בסוף כל כך הרבה פרטים?" פנה מנהל הסוכנות אל עמיתו, מצטער באותו הרגע שלא טרח להדביק לעצמו גם איזה שפם מזויף, ככה ליתר ביטחון.
"אתה ודאי מתבדח איתי…" צחק, מחווה אל עבר כתב הרשת המובילה ביפן, שהציג באותה העת עדויות פיזיות בפני המצלמה, לציוד שתרם אוסטין להצלחת המבצע. "חבורת הצבועים הזו תאכל כל פיסת נבלה שתספק להם כותרת שמנה מספיק…בעבורם הדיוק בעובדות הנו לרוב מעמסה מיותרת…"
"ובכול זאת הם תמיד יודעים כל כך הרבה…" נאנח, "…מה גם שבמקרה הזה האמת עולה על כל דמיון…"
"עם כך קשה מעט להתווכח…" חייך, בוחן בתוך כך את השעה שבצג המכשיר הסלולארי שבידו. "בכול מקרה כאב הראש שלך כאן תם ונשלם…ברגע זה ממש עושים כבר החבר'ה שלך את דרכם על גבי הכביש המהיר מחוץ לשדה התעופה…"
"התכוונת לומר שכאב הראש שלך תם ונשלם….שלי רק מתחיל…" גנח קהו בקולניות.

בניגוד גמור למקובל ואפילו לשמו, מוקם 'מרתף החקירות' של האינטרפול דווקא בקומה העשירית של הבניין. חלונות חיצוניים לא היו בו וזה היחיד שכן, פנה אל תוך המבנה פנימה. מאחוריו, צפו באופן מסורתי, סוללת אנשי המקצוע של הסוכנות, שהורכבה בדרך כלל ממתורגמנים, קרימינולוגים, פסיכולוגים ורופא, שנהג להתריע, כל אימת שחש, שמצבם הרפואי של הנחקרים בו, מסכן ממשית את חייהם.
עקב סיווגו הרגיש של המידע ועל אף שכל אחד מאותם אנשי מקצוע לא רק נבחר בקפידה, כאם גם עבר סיווג ביטחוני מחמיר, היה חדר זה כעת ריק והכיל בשלב זה רק את היועץ המשפטי של הסוכנות, שהמתין לבואו של המנהל, שאיחר מעט להצטרף אליו.
בינתיים, מעברה השני של הזכוכית החד כיוונית, ישובים היו כבר שלושת הנחקרים לבדם, ממתינים גם הם לבואם של החוקרים. אף על פי שהשתייכו לאותו הארגון לא זיהה הלה את פניהם של השלושה. לעיתים נדירות הצטלבו דרכיהם של אנשי המנהלה עם סוכני השטח, במקרים אלה עמדו בדרך כלל השניים מצידו הזהה של המתרס. לא כך היו פני הדברים הפעם. על כן, עוד בטרם נאמרה מילה אחת בחדר החקירות, סבר, כי הולכת להיות זו תסבוכת לא פשוטה כלל ועל כן גם לא הופתע, שכשנכנס לבסוף המנהל אל החדר, מלווה היה גם בממונה על חקירות הפנים בארגון.
"צ'ארלי…."
"מר קהו…" השיב הלה ביובש, שולח את ידו על מנת ללחוץ את זו של היועץ.
“אני מקווה שאין צורך להציג את הגברת קייל…"
צ'ארלי הניד קלות את ראשו לאות שלילה.
"אם כך ניגש ישר לעניין…אני מניח שקיבלתם תדרוך אודות נסיבות החקירה, מה גם שמרבית פרטי המקרה מוכרים לכם וודאי מהכאוס, ששורר כאן במסדרונות בשבועות האחרונים…"
צ'ארלי הניד בראשו לחיוב, תוהה בתוך כך מתי לאחרונה זכה בן-שיחו לשנת לילה הגונה. "אני מניח שאני בקיא במרב הפרטים, אם כי מידת מורכבותו של מהמקרה הנוכחי מותירה בו חורים שחורים רבים, משפטיים כמו גם מבצעיים…"
למשמע דבריו המפולפלים נראה היה, שהמעט שעוד נותר מסבלנותו של קהו, התפוגג ונעלם גם הוא. כשדיבר שוב לא טרח אפילו להסב את מבטו אל עבר פניו החביבות של צ'ארלי.
"אני מציע שתתמקד בתחום ההתמחות שלך ותותיר את הפן המבצעי מחוץ לפה הגדול שלך…חכמולוגים, מגדילי ראש, כמו שאתם בוודאי מבינים, יש לנו די והותר כבר מצידה השני של הזכוכית…"
צ'ארלי היסס רגע בטרם השיב, מנסה ללמוד, דרך הבעת פניה של הממונה על חקירות הפנים, עד כמה היה נחוש קהו לקבור את שלישיית הנחקרים.
"לפני שאנחנו מתחילים רציתי בכול זאת לציין, ברשותך, דבר מה הנמצא על הגבול הדק בין דעתי האישית לסמכותי המשפטית…"
קהו המהם באגביות, מסמן בעזרת לחיצה על הכפתור המתאים, לצמד החוקרים הנמצא מעברה השני של הזכוכית, שהם רשאים לפתוח בחקירה.
"…רציתי רק לציין שהאנשים האלה, שיושבים מעברה השני של הזכוכית, נחשבים בעייני התקשורת והציבור הרחב כגיבורים…כך שגם אם יש לך..או יותר נכון לנו…את כל הלגיטימציה המשפטית שבעולם לקרוע אותם לגזרים, כדאי שנשקול היטב כיצד עלינו להתייחס למעשים שלהם…"
קהו חיכה בסבלנות עד שסיים צ'ארלי את דבריו כדי להפנות אליו את מבטו החודר, שהכיל מינון גבוהה של עייפות, אך כמות גדולה בהרבה של זעם.
"סתום כבר את הפה שלך!" גהר בו ממרחק אפס ובעוצמה כזו שהעיפה את בלוריתו פיזית לאחור, "לו הייתה סבור שאני זקוק בשלב זה לייעוץ הסברתי, אזי הייתי מזמן לחדר את הממונה על כך…כיוון שהסיבה בגללה זומנת לכאן היא תואר הדוקטורט שלך במשפטים, כדי שתתאפס על עצמך ומהר! לפני שאני מחזיר אותך לנגב חוטמים באינסייאד!"
מסרב להתרגש מכעסו הצפוי של מפקדו, נשא צ'ארלי כעת את מבטו אל עבר פניה של דוייל, הממונה על חקירות הפנים בארגון.
"אנחנו בסך הכול רוצים לדעת, בשלב ראשון, את האמת במלואה…" ניסתה דוייל להפריד בין הניצים ולאותת במקביל לעמיתה לסגת.
"אתם מוכנים לבלום שם שניכם!" גהר בהם קהו שוב, על רקע קולו של אחד החוקרים, שעלה לראשונה מעברה השני של הזכוכית. שם נשא כעת אריק את עיניו אל עבר צמד החוקרים, שישב מולו, מנסה תחילה להיזכר האם ניתקל מעולם במישהו מבין שניהם.
הבחור הצעיר יותר, זה שישב מצידו השמאלי של השולחן, תאם במדויק את הפרופיל של החוקר הקשוח והעקשן, זה שנזרק אל תוך הסיטואציה על מנת להתיש ולאמלל את נחקריו. כתפיו הרחבות תאמו יותר את אלה של סוכן שטח, מאשר את אלה של איש משרד, ראשו, המגולח למשעי, עוטר בזוג משקפי ראייה אופנתיות, לגבי רמת האוטנטיות שלהם התקשה מעט אריק להחליט.
לימינו ישב חוקר מבוגר ממנו לפחות בעשור, סבר פניו הנעימות בליווי חולצתו המכופתרת עד לצווארו שיוו לו, ממבט ראשון, מראה של עורך דין שהובהל לכאן הישר מהסנגוריה הציבורית. אריק סירב כמובן ליפול בפח. מהיכרותו, הבסיסית אומנם, עם שיטות החקירה של הסוכנות, ידע, שמראה זה נועד כמובן להטעות ועל כן הניח מיד, שחוקר זה, היה הבכיר כמו גם הערמומי מבין השניים.
"אמרתי בוקר טוב…" חזר החוקר שמימין על דבריו, שעברו שנייה לפני כן בסמוך לאוזנו של אריק, אך לא ממש חדרו לתוכה.
שתיקה השתררה בחדר. החוקר שמשמאל נטל מהשולחן את העט שלו, רושם דבר מה על גבי הדף הריק שלפניו.
אריק הסב את מבטו לימין ואז לשמאל, מוודא כי חבריו יניחו לו בשלב זה להיות להם פה.
סבר פניהם החתומות, שלווה בהנהון קל מצידו של טייגר, אישר את שביקש לקחת.
"לפני שאנחנו מתחילים לזמר אנו דורשים לדעת מה עלה בגורלה של אלכסנדרה!" פתח, משלב את זרועותיו על גבי חזהו, מקום בו הלם כעת ליבו בחוזקה.
שתיקה השתררה מצידו השני של השולחן, מופרעת על ידי רחש העט, שרשם דבר מה נוסף על גבי אותו הדף.
"שלומה סביר…בהתחשב בנסיבות" השיב לבסוף החוקר המבוגר, לאחר כמה שניות, במהלכן נעץ הצעיר ממנו את מבטו החודרני והנוקשה בפניו של אריק. "היא יצאה כנראה מכלל סכנה, אבל היא עדין לא מסוגלת לטוס…אני יכול רק להניח שברגע שמצבה הרפואי יאפשר זאת היא ודאי תוטס לכאן חזרה"
משהו בפניו של אריק השתחרר. אפילו הצורה בה הניח את ידיו המשוכלות, על גבי חזהו, נראתה רפה בהרבה. כשדיבר שוב הייתה ארשת קולו רגועה ואפילו אפאתית למדי. "אם כך נשמח לדעת מה עלה בגורלו של פול…"
רגע של שתיקה עבר מצידו השני של החדר, בסופו דיבר החוקר הצעיר, בקול חלש אך יציב, "בואו ונעשה כאן קצת סדר. אם עדין לא הפנמתם את חלוקת התפקידים כאן אז הרשו לי להזכיר לכם שאנחנו הם אלה ששואלים כאן את השאלות" הוא עצר רגע בוחן את התגובה לדבריו הבוטים בפניהם של השלושה שישבו מולו, "הייתי מבזבז זמן להקריא לכם תחילה את הזכויות השמורות לכם, אבל כיוון שאין לכם במעמד הנוכחי כאלה, מוטב שניגש ישר לעניין עצמו…"
"מה תרצו לדעת?" ירה אריק במפגיע, מפתיע את כל ארבעת הנותרים, כולל את השניים שישבו לצידו.
החוקר המבוגר חייך, בעוד זה הצעיר מעקם את פיו, מסרב להתרגש מן המחווה.
"לי קוראים דונובן " שלח החוקר המבוגר את ידו קדימה ללחיצה. "…ואנחנו היינו רוצים להבין קודם כל למה"
"…למה??"
"כן למה…מה היה אותו מניע הנסתר מאחורי פעולת ההתאבדות חסרת האחריות שלכם"
"למה…?" הפך אריק את המילה שוב, מתבלט מהיכן להתחיל "אני יכול רק לשער שלו הייתם שם במקומנו ודאי הייתם מבינים שלא נותרה לנו ברירה של ממש…"
"ובכול זאת…" התעקש דונובן.
אריק כבר עמד לפצוח בנאום ארוך, שכלל את השתלשלות העניינים מהרגע בו נעלם יחד עם פול במוסקבה, כשהסוכן הצעיר יותר הקדים אותו, מניח על גבי השולחן צרור קטן, שכלל כמה אקדחים.
"ברשותך…" פנה אל חברו מקבל ממנו את רשות הדיבור, "בואו ונקצר כאן מעט תהליכים…אתם מזהים את הנשקים שמונחים פה לפניכם…?" שאל מחווה על גבי השולחן.
אריק היסס מעט, אך חבריו דווקא לא. מושיטים את ידיהם קדימה נטלו השניים מהשולחן, את מה שכבר למרחוק נראה היה להם מוכר.
"זה האקדח שלי!" אישר טייגר בהתרגשות לא אופיינית.
"איפה לעזאזל מצאתם אותם?" שאל צ'ן בהשתהות.
"בדיוק היכן שהשארתם אותם…" השיב החוקר, מתקשה מעט להסוות את שביעות רצונו מהמבוכה שגילו השניים. "לזכותו של פול יאמר שהבחירה בצוענים הייתה בשעתה לא פחות ממבריקה…"
אריק שלח כעת גם כן את ידו קדימה, נוטל את אחד מצמד האקדחים שנותר על גבי השולחן. מזהה אותו כמעט מידית כנשקו האישי של פול.
"…אז ישבתם לנו על הזנב כל הזמן הזה…" הפטיר, מנסה להיזכר בדמויות חשודות, שליוו אותם במהלך המסלול, מאוכזב מכישלונו להבחין בהם בזמן אמת.
"פחות או יותר…את דני פגשתם בהר הבית כמדומני…אחר כך היה לכם מפגש מעט יותר מעודן עם לורן במסוף המזוודות של אתונה…" קימט מעט את מצחו, מנסה להיזכר בהשתלשלות העניינים המדויקת, "…המחט עם נגיפי השפעת של ריקרדו השיגה את אלכסנדרה במטוס לבריסל ואחר-כך, אני מודה, התקשו כבר יותר במחלקת המבצעים להדביק את הקצב שלכם…עד שצצתם מחדש בתחנת המשטרה של סאו-פאולו…"
"…אז הייתם שם ממש כל הזמן…" מלמל טייגר, מניח את נשקו האישי חזרה על גבי השולחן.
דונובן הנהן קלות לאישור.
"אני מניח אם כך ששאלת מיליון הדולר נותרה בעינה…?"
"והיא??" תהה החוקר.
"מדוע רק ליוויתם אותנו אבל לא עצרתם אותנו פיזית…לפי מה שאתה מתאר יכולתם לעשות את זה מספר לא מבוטל של פעמים בדרך…"
כאן עצר החוקר הצעיר את דבריו ,נושא את מבטו אל עבר עמיתו, בתקווה שהלה ידע לנסח טוב יותר את התשובה לשאלה המורכבת.
"אשקר אם אגיד לכם שאני יודע…" השיב דונובן, נושא את עיניו אל עבר הזכוכית החד כיוונית, שהובילה אל החדר הסמוך, "אני יכול רק לשער שאחרי התקרית המביכה, שארעה עם הקומנדר בטורקיה, לא רצו בחלונות הגבוהים לקחת שום סיכון מיותר. גם ככה ספג הארגון ביקורת קשה מצד גורמים בינ"ל, שלא לדבר על קיטונות הבוז שהוטחו בנו מצד קולגות מעולם הביון…אני מניח שעל כן ההוראות שהורדו לדרגים שבשטח היו לעכב אתכם עד שמשימתכם הדחופה תהפוך ללא רלוונטית…הנחת היסוד הייתה כפי הנראה שכשזה יתממש תסגירו את עצמכם מרצונכם החופשי…"
"תיאוריה מעניינת…" סינן אריק, מופתע מרמת הפתיחות שהפגין כלפיהם החוקר, אך תוהה במקביל איזה פרטים פיקנטיים בחר בכול זאת להחסיר.
"אם נחזור חזרה לסיבה בגללה התכנסו כאן היום ונתמקד בעיקר, חשוב לנו להבין מה היה אותו מניע נסתר שגרם לכם לסכן את עתידכם, עבודתכם, חבריכם…שלא לדבר על חייכם בגללו…" חזר החוקר הצעיר ולקח את המושכות לידיו.
דממת מוות מלאה את החדר. שלושת הנחקרים החליפו ביניהם מבטים מלאי מבוכה. גם אם כל אחד מהם לחוד ידע בוודאות את התשובה, העובדה כי זו הופנתה לשלושתם יחד, גרמה להם לפקפק ולו לרגע בכול אחד ואחד מהיושבים לצידו.
לרגע הזה ממש ציפה דונובן. "אנחנו נרצה בשלב זה להפריד ביניכם ולהמשיך לתשאל את כל אחד ואחד מכם בנפרד…" אמר, מסמן לשומר שלצד הדלת לקצר מרחק לעברם.
"אוקיי…" אמר צ'ן.
"אין לי שום בעיה…" ציין טייגר.
"אנחנו נרצה להתחיל דווקא איתך… אריק…" אמר, מסמן לשומר ללוות את צמד חבריו החוצה.

בינתיים, מעברה השני של הזכוכית, התקשה מעט קהו להסתיר את שביעות רצונו מהדרך בה התפתחה העלילה.
ניגש למזוג לעצמו כוס קפה נוספת, השמינית באותה יממה, ראה כיצד חלקי התצרף שבנה, עם היוודע דבר היעלמותו של פול, החלו מסתדרים אט אט במקומם.
בניגוד גמור אליו הפכו פניו של צ'ארלי לנפולים. בסתר ליבו קיווה עד כה שהפרשייה הסבוכה הזו לא תוליד כתבי אישום פנימיים, אך מבט אחד בפניהם של השלושה ברגע בו הוכנס הפיל אל החדר, הספיק לו כדי להפנים מיד, שרב הנסתר על הגלוי ושרמת האמון השוררת בין השלושה, שבירה למדי. חוש הריח המפותח שלו הריח צרות.
לעומת שניהם, המשיכה ושמרה דוייל על ארשת פנים קפואה. מצטרפת אל שולחן הקפה נטלה ממנו את קנקן החלב, מוגזת מנה מדודה ממנו היישר אל תוך כוס הקפה קהו.
"סיפרתי לך פעם על מעלילו של בוטוקס…החתול של השכנה שלי…" שאלה.
קהו עיווה את פרצופו. "שאבין מראש זהו פתיח של בדיחה…"
"אל תדאג אנחנו מכירים כבר מספיק זמן כדי לדעת שאין לך חוש הומור…מדובר דווקא בסיפור אמיתי"
הוא צפה מבעד לזגוגית, מבחין כי צמד החוקרים הסתודד עדין בתוך עצמו, על כן עצר בסמוך אליה, מסמן לה להמשיך בינתיים במה שהחלה.
"אני שונאת חתולים…אבל את החתול הזה שנאתי במיוחד…הוא תמיד היה נדחף לחצר שלנו, עושה לי באלגן בכביסה, רומס לי את האדניות שעל אדן החלון…"
"את מוכנה להגיע לפואנטה…" הפטיר בקוצר רוח, מבחין כי החקירה עומדת להתחדש ממש בשניות הקרובות.
"ובכן…עד כדי כך לא סבלתי אותו, שאפילו מבלי לידע את בעלי, קניתי רעל נגד עכברים ופיזרתי כמויות גדולות ממנו ברחבי הגינה שלי…מתוך כוונה שאם החתול החצוף הזה יעיז פעם נוספת להתגנב אל תוך החצר זו תהיה גם הפעם האחרונה שלו"
בשלב זה נעץ בה קהו מבט חודר שנע על הגבול הדק שבין נזיפה לבין תימהון.
"…כמובן שהזהרתי מראש את בעליו"
"כמובן…"
"…אפילו שמתי שלט קטן עליו נכתבה המילה 'רעל' על הגדר שהפרידה בין החצרות שלנו"
מצידה השני של הזכוכית החלו כעת שוב להישמע קולות, על כן הלך ואיבד קהו עניין בדבריה.
"אתה יכול לנחש איך הסיפור הזה נגמר…החתול המנוול מצא כמובן את מותו, לאחר שזלל כמות גדולה של גבינה צהובה מורעלת…מה שאתה לא יכול לנחש, וגם אני לצערי לא יכולתי, שהסיבה בגללה נכנס באותו יום החתול מלכתחילה אל החצר שלי, הייתה נחש ארסי, אחריו רדף ממש עד לפתח הבית שלי… שם הספיק לקרוע אותו לגזרים בטרם חזר להתפגר מהרעל בחיכה של השכנה…" היא עצרה כאן, נסחפת לרגע שוב אל תוך אותו רגע מטלטל בו מצאה את הנחש מדמם על סף דלתה.
"מה את מנסה להגיד בזה?" סינן קהו, בעודו מגביר את עוצמת השמע של הרמקולים, שהעבירו את פס-קול החקירה מהחדר הסמוך, "שישנם נחשים בכול מקום?"
דוייל צחקה שוב, מתקרבת מעט אל המקום בו עמד בסמוך לזכוכית.
"אני מעדיפה להתייחס דווקא לשלושת החתלתולים שיושבים פה מעבר לזכוכית…מה שרציתי לומר הוא שכל מי שיש לו ציפורניים משתמש בהם מתישהו…אבל לפני שאנחנו רצים להרעיל אותם מומלץ קודם כל לברר, אולי בסופו של יום, אותם חתלתולים, מביאים קצת יותר תועלת מאשר נזק…"
"ולחשוב שלאישה הזאת יש תואר דוקטור במשפטים…" גנח קהו בייאוש לעברו של צ'ארלי, שהיה מרוכז כבר בשאלות הנוקבות, שהטיח צמד החוקרים המנוסה בפניו ההולכות והמאדימות של אריק.
"פול לינוקס…" אמר ג'ו, מבטא את השם באיטיות רבת רושם, "ספר לי בבקשה מתי בפעם הראשונה אתה והוא נפגשתם…"

פרק 40

שמיים של תכלת מלמעלה ועמקים זרועי שדות מתחת קיבלו את פניו של פול, שצפו מבעד לחלון האחורי של הרכב. נוסע היה באותו המצב כבר כמה שעות, מבלי שיאות הנהג חמור הסבר להחליף איתו אפילו מילה אחת. בפעם הבודדת בה ניסה ליצור עם הלה קשר הרים זה את המסך, שהפריד בין חלקו הקדמי לזה האחורי של הרכב, ומאז לא יכול היה אפילו לראותו. אפילו סקרנותו הטבעית, זו ששמרה אותו ערני ודרוך בתחילת הדרך, פינתה את מקומה זה מכבר לאדישות, שכרסמה ביכולתו הפיזית לשמר את עיניו פקוחות. על כן נע עכשיו לסירוגין בין אפילה לבין אור, בין ערנות לבין חלום.
כשפקח פול את עיניו שוב עמדה המכונית מלכת. כמה זמן בדיוק ישן עד אותו הרגע לא ידע כלל. זאת כיוון, שבטרם נסגרה מאחוריו הדלת נלקחו ממנו כל חפציו האישיים, כולל שעונו. מה שכן ידע היה, שכשעזב את שדה התעופה, הייתה זו שעת בוקר מאוחרת וכעת עמדה כבר השמש להעלם, מאחורי אחד מרכסי ההרים הגבוהים והמושלגים שלפניו.
הדבר הראשון אותו עשה היה לבדוק האם המזוודה הקטנה הייתה עדין מחוברת לזרועו הימנית. משמצא אותה שם התרווח חזרה במושב, מניח, שהנהג יצא להטיל את מימיו והנסיעה תתחדש ודאי בזמן הקרוב.
לפחות חצי שעה נוספת חלפה, בטרם החל פול לאבד את סבלנותו. המכונית לא חזרה שוב לנסוע וכל זכר לנהג לא נראה גם מחוץ לרכב. תחילה ניסה להקיש על גבי הזכוכית השחורה, זו שהפרידה בינו לבין חלקה הקדמי של המכונית, אך משגם פעולה זו, לא הניבה כל תוצאה, ניסה לראשונה לפתוח את צמד הדלתות שלצדדיו, מתאכזב אך לא מופתע לגלות, שאלה נותרו עדין נעולות מבחוץ.
הוא נצמד אל אחד החלונות, מנסה לזהות התרחשות כלשהי מחוץ לרכב, אך לא זיהה דבר פרט לעציו המחטניים של חורש טבעי, שהתנשאו לצידה של הדרך, על כן נצמד כעת גם אל החלון הנגדי.
בתחילה לא זיהה גם שם דבר, כשלפתע הבחין בדמותו המוכרת של הנהג, שניבטה אליו חזרה דרך מראת הצד הקדמית של הרכב. הלה ישוב היה על תא המטען ובפיו גבעול של עשב. דרך החלון האחורי יכול היה גם ללמוד כי המתנתו של הנהג עמדה להסתיים ממש בקרוב, כיוון שממסוק, שנחת כמה מאות מטרים מהם, במורד הדרך, התקרבו כעת במהירות שתי דמויות אל עבר הרכב.
בטרם חזר פול והתיישב במקומו, יכול היה להבחין בדריכות שאחזה בנהג. הלה לא רק מיהר להשליך את הגבעול מפיו, כאם גם גילה סימני עצבנות בולטים.
פול ניצל את השניות הספורות, שעוד נותרו לו, כדי לבחון את בבואתו המשתקפת במראת הצד השמאלית של הנהג.
איך שלא יתגלגלו העניינים בשעות הקרובות, ידע, תהיה לו עליהם יכולת השפעה מינורית בלבד. בלית ברירה העמיד את עצמו במצב בו היה נתון לגמרי לחסדיהם של מארחיו. גם אם הייתה זו כעת עובדה מוגמרת הייתה זו תחושה מעיקה, אליה סרב עדין להתרגל, גם כשהמתין כעת לפתיחתה הקרובה של הדלת. בעודו מהרהר בכך נשמע מבחוץ קולו של הנהג, מזמין אותו בנימוס תקיף לצעוד החוצה מתוך הרכב.
בהמשך ישיר ליחס לו זכה מהנהג, סירבו גם מלוויו החדשים להחליף איתו מילה, נמנעים מליצור איתו אפילו קשר עין. היו אלה כנראה הוראות מלמעלה, אך כיוון שגם הוא הגיע לכאן במטרה לסיים את עניינו במהירות האפשרית וללכת, מצא את הגישה הצוננת הולמת מצוין את מצב רוחו.
הייתה זו טיסה קצרה, אך היא חצתה בקו אווירי מרחק, שלולי נדרש להמשיך ולעשות אותו ברכב, הייתה וודאי זו אורכת מספר לא מבוטל של שעות. בוהה מבעד לחלון, העביר את הזמן שנותר, עד שהגיע המסוק ליעדו. הייתה זו לשון סלע קטנה, ששכנה בסמוך לפתחה הנסתר של מערה.
"סאידי…" נשמעה שוב המילה הלקונית והיחידה, שהסכימו לשחרר עד כה מלוויו, מסמנים לו להתלוות אליהם החוצה מבטן כלי הטיס.
פול ציית. בנסיבות אחרות היו ודאי חושיו המחודדים נכנסים כעת לפעילות אינטנסיבית של איסוף מודיעין, אך כעת היה מוכן אפילו להיות מובל פנימה כשעיניו מכוסות, אילו סבר שהיה בכך כדי לקצר מעט הליכים.
מובל על ידי צמד מלוויו החמושים, התרחקו השלושה ממקום הנחיתה, נבלעים במעמקי לוע המערה החשוך.
ברגע בו חצו כפות רגליהם של השלושה את סף הכניסה, נדלקה מעליהם שורת נורות ניאון ארוכה, חושפת מסדרון ארוך פנימה, המוביל אל בטן ההר. מאחוריהם החליק ונסגר על גבי הפתח מסך ברזל כבד, מנתק אותם סופית מהנעשה בעולם החיצון.
פול נשא את עיניו קדימה, עמוק אל תוך קרביה של המעלית הקטנה, שדלתותיה כאילו ניחשו אותם מעצמן, נפתחות לקראתם לצדדים.
אם ניקר בו עוד ספק, קל שבקלים, עתה, משנחשפו בפניו סידורי האבטחה המוקפדים על בוריים, יכול היה כבר להשלים עם העובדה המוגמרת, שהיה זה מסע בכיוון אחד בלבד. אם בכול זאת ניסה להיאחז בדבר מה, יכול היה למצוא אותו בעובדה, שלו חפצו בכך מארחיו יכולים היו כבר מזמן ליטול ממנו את המזוודה, שעל פרק ידו. מדוע לא בחרו עד כה לעשות כן, התקשה בשלב זה להבין.
אם היה זה בעקבות העומק הרב, או עקב נסיעתה האיטית של המעלית, ארכה הירידה למטה, אל מעמקי הקומה התחתונה, כמה וכמה דקות. משנפתחו בשנית הדלתות לא הובילו זו אל תוך מסדרון נוסף, כאם הישר אל תוך חדר גדול, במרכזו ניצב שולחן עגול, עשוי עץ, מעליו נתלתה מנורת ליבון גדולה. להוציא את אותו השולחן ואת הכיסאות שהקיפו אותו, היה החדר הרחב ריק לגמרי.
כשהסב את ראשו לאחור, על מנת לחפש אחר מלוויו, גילה כי אלה נטשו אותו זה מכבר, מותירים אותו לגמרי לבדו.
שקט שרר בפנים, מסתוריותו מועצמת על ידי גודלו של החלל הריק.
פול התיישב על אחד מששת הכיסאות, שניצבו מסביב לשולחן, ממתין כמה דקות. משלא ארע דבר קם על רגליו שוב ועשה סיבוב נוסף בתוך החדר, מנצל את השהות על מנת לנסות ולפענח את ייעודו המקורי של החדר.
מלבד השולחן והכיסאות כלל החלל תמונת אחת, בודדת, בה זיהה מביטות אליו את פניו המוכרות של עלי חמינאי, מנהיגה העליון אל איראן. היה זה פורטרט מדויק ומרשים למדי, אשר נרשם בעיפרון, וירד עד לפרטים הקטנים ביותר בשערות זקנו העבות של המנהיג.
מפגש בלתי אמצעי זה זרק אותו לפתע אל תוך מערבולת של רגשות מעורבים, כמותם לא חווה עדין, מאז גמלה בו ההחלטה לסיים את מה שהתחיל. מתוחם צפה ועלתה כעת השאלה הרת הגורל: האם טעה טעות מרה כשבחר לבוא לכאן?
הייתה זו שאלה מצוינת אומנם, אך בלתי הפיכה בשלב זה, על כן סרב להוסיף ולהפוך בה. ממש במקביל נפתחו דלתות המעלית מאחוריו ושוב לא נמצא שם הלה לבדו.
"מר לינוקס…" נשמע קול המופנה אל גבו.
הוא הסב את מבטו לאחור על מנת לפגוש בו.
"…אם תואיל לשבת אני מאמין שנוכל לסיים את ענייננו במהירות…" פתח, אותו הדובר ואמר.
פול נשך קלות את שפתו התחתונה. זרועו השמאלית, זו שאליה חוברה באזיקים המזוודה הקטנה, צרבה במקום המפגש בין המתכת לבשר. אם הייתה זו תחושה אמיתית, או פרי דמיונו הקודח בלבד, התקשה עדין לקבוע.
* * *
קהו בון הואי אחז את העט הנובעת שבידו, מקרב אותה אל הדף ואז שוב מניח אותה על גבי השולחן שלפניו. הוא נשען לאחור בכיסאו מהרהר בסיפור המגוחך, שהציגה בפניו דוייל בחדר החקירות. לולי הייתה מוכשרת כשד ודאי היה מגלה כבר הרבה פחות סלחנות, כלפי נטייתה התכופה להשטות בפומבי בפני עמיתיה. הסוכנות על פי חזונו הייתה מקום בו קלות דעת נשמרה לשעות הפנאי בלבד. יחד עם זאת, במידה כמעט מקוממת, הצליחו הפעם דבריה הקצרים, להפר את שיווי משקלו.
"סמואל פה" נשמע לפתע קולה של מזכירתו, מהדהד מבעד לרמקול של מערכת האינטרקום הבין-משרדית.
"תכניסי אותו בבקשה"
הוא הניח את העט במקומו, נושא את מבטו בציפייה אל עבר דלת הכניסה למשרדו, שם כבר הופיעו פניו הצרות של ראש אגף התחקירים של הסוכנות.
"סמואל…"
"אדוני…" השיב הלה בקצרה, מוודא את טיב סגירתה של הדלת.
איש נמוך היה ושדוף, צעיר בעשור ממפקדו אך נראה מעט מבוגר יותר. מאבקו העיקש במחלת הסרטן גזל ממנו משאבים פיזיים אדירים, אשר פגמו בהופעתו החיצונית אך הותירו את תפקודו המבצעי עד כה ללא רבב.
"שאשב?" תהה, מצביע על גבי הכיסא שניצב לפני השולחן, עיניו הזריזות פוזלות אל עבר ערמת הניירת, שכיסתה את שולחנו של קהו כל הדרך מעברו האחד עד לזה השני.
"אתה מוזמן לשבת…אם כי, כמו שאתה ודאי מנחש, אין לי הרבה זמן…מספיק על מנת לשמוע דו"ח קצר ובו ממצאיו הראשונים של התחקיר"
"…ובכן…" היסס סמואל, מחטט בתוך הקלסר העבה שאחז בידו, "במה תרצה שאתחיל…" שאל, מושך את הכיסא מעט לאחור, על מנת שיוכל להתיישב בתוכו.
"תתחיל אולי בסוף…מה אנחנו כבר יודעים על אותה הגברת המסתורית שאחראית לכל הברדאק הזה בסאו-פאולו…"
לאור כמות החומר הרב, שנח על ברכיו בנידון, עכבה שוב התלבטות קצרה את תחילת דבריו של האורח "…אוסקרינה ברנדוט שמה…נצר למשפחת מלוכה שבדית או בלגית…על כך חייב אני להודות שורר עדין ויכוח קטן באגף ההיסטוריה שלנו…"
"…זה לא ממש מעניין…" קטע אותו קהו, "…מה שכן מעניין אותי זה איך הגברת הזו הצליחה להעלם מתחת לראדאר של מרשם האוכלוסין שלנו…על פי מה שהבנתי לא הצלחנו למצוא אפילו בדל של מידע אודות הנעשה איתה מאז סוף המאה ה-19 ועד עכשיו!…זה נראה לך הגיוני??"
"הגיוני או לא…אלה העובדות…אתה רוצה להתרכז במה שכן ידוע לנו או במה שלא …כי אם אתה מעדיף להתמקד במה שלא נוכל להישאר כאן יחד עוד יומיים שלושה בקלות ועדין לא נכסה הכול…חשבתי שאמרת מקודם שאתה ממהר…"
"שמור את ההלצות שלך בעבור עמיתך למחלקה!" גהר בו, תוהה באותה הזדמנות האם היה היחיד במקום העבודה הזה, שמצא ברצינות פגם, "תמשיך בבקשה."
"מסתבר שלגברת ברנדוט הייתה פעילות ענפה מאוד במהלך מאה וחמישים השנה האחרונות…אם תיאות להתעלם לרגע מהשאלה כיצד נותרה בחיים כל כך הרבה זמן…אזי אוכל לספר לך שמצאנו למשל עדויות למעורבות שלה אפילו במימון הברית האוסטרו-הונגרית, במהלך מלחמת העולם הראשונה…טרור בבלקן, הספקת נשק לצ'צניה…המחתרת הכורדית…ידיה הארוכות מגיעות על פי הרישומים שמצאנו רחוק גיאוגרפית עד איי-פוקלנד והיסטורית עד 'אביב העמים' באירופה…הכול נמצא בתיק הזה…" אמר, מניח על גבי השולחן העמוס קלסר עב כרך.
קהו גירד בראשו. מצחו חרוש הקמטים הסגיר בקלות את המבוכה הרבה, שניסה כל כך להסתיר. ממרום שנותיו הרבות בסוכנויות הריגול השונות כבר חשב שראה הכול, אך פרטי המקרה הנידון חרגו מטווח הנורמה בכול מרכיב אפשרי.
"…אנשינו עדין סורקים ברגעים אלה ממש את טירתה בבריסל ואני מניח שבימים ובשבועות הקרובים נדע פרטים נוספים אודות מעלליה…מה שאני יכול כבר עכשיו לומר לך, מבלי להניד עפעף, זה שהעולם נפרד לשלום מדמות אכזרית, שידיה מגואלות בדם רב ושהשאירה אחריה נתיב של חורבן והרס בל יתואר…"
"…בוא נשאיר את זיקוקי הדינור למחלקת הרווחה של הסוכנות וננסה לנחות חזרה אל קרקע המציאות" גהר בו שוב קהו, סלידתו הרבה ממלודרמתיות התחדדה במיוחד כשהוגשה לו בידי אחד מטובי אנשיו, "מה אתה יכול לספר לי בשלב זה בקשר לשאר הממצאים בזירה?"
"בוא נראה…" חיטט הלה בתיקו.
"כותרות! סמואל! כותרות…ותתחיל בבקשה במה שידוע לנו לגבי האדון לינוקוס, המנוול"
"…על פי מה שידוע לנו עקבותיו של פול הובילו לשדה התעופה של סאו-פאולו, משם, כפי הנראה, לקח טיסת שכר חזרה ליבשת אירופה…"
"…פששש…ואנחנו עוד קוראים לעצמנו סוכנות ביון! אתה מוכן להסביר לי איך זה כל מה שאנחנו יודעים…?!"
"אתה שוכח לרגע שהבן-אדם הזה מכיר את שיטות הפעולה שלנו מבפנים החוצה…אני לא צריך להזכיר לך שוב במי מדובר…זה לא סתם עוד סוכן שטח…הבן-אדם הזה העמיד אחריו דורות שלמים של סוכנים מוכשרים!" בחר להתנצח עימו, מסרב למצוא סיבה להתנצל.
"אתה לא צריך להסביר לי מי זה פול לינוקס…!" השיב בכעס, מתרכז על מנת שלא לאבד את פיסת הסבלנות שעוד נותרו לו ולהרים עליו את קולו, "…יש לך שישים שניות להרשים אותי סמואל וכדאי שמה שתגיד מעכשיו, יעשה בדיוק את זה! כי אם לסכם את מה שהיה לנו עד כה אז בלי שום ספק התחלת ברגל שמאל…"
"…אני מציע שנעצור כאן רגע לפני שאתה מאשים אותי גם בצליבת ישו!" נשא הלה את קולו ראשון, מתרומם מהמקום בו ישב, "להזכירך אתה הוא מפקד הסוכנות הזו ואני הוא זה שבסך הכול מנסה לנקות קצת את הבלגן אחריך! כדי שלשנינו יהיה מקום עבודה לחזור אליו גם מחר בבוקר…אז אם לא אכפת לך קהו אני מבקש ממך בשיא העדינות… תחסוך ממני את הבולשיט שלך! אחרת תמצא את מכתב ההתפטרות שלי על השולחן שלך, מהר יותר משתספיק לומר שוב את השם פול לינוקס!"
קהו בלע את רוקו, פותח כפתור נוסף בצווארון חולצתו. אם עוד חשב לפני מספר דקות, שיצליח להעביר את היממה הקרובה מבלי לאבד שוב את קור רוחו, גילה כעת שהיה זה אתגר קשה מנשוא.
"שנינו באותה סירה סמואל, אז בו ננסה לחתור יחד באותו הכיוון."
"סוף סוף אתה מדבר במעט הגיון." אמר, חוזר להתיישב במקומו, מניח את הקלסר חזרה, על גבי השולחן, "תמצא את כול מה שאתה צריך לדעת בתוך הקלסר הזה. אני אחזור לכאן מחר אחרי ששנינו נרגע קצת ואז נוכל, יחד, לנסות להכניס קצת סדר בתוך הברדאק הזה…"
"רעיון מצוין" הסכים קהו מיד, עוצר רגע נוסף על מנת להרהר במשהו.
"אני מבין שמלבד הבישוף ההוא כל הגופות האחרות היו שייכות לצבא שכירי חרב ששירת את אותה הגברת…"
"האמת שזה לא לגמרי מדויק…נמצאו שם גם ארבע גופות שאנחנו עדין מנסים לזהות סופית את מקורן, אך בוודאות הן אינן שייכות לאחרים…אחת מהן הנה של רוצח סדרתי נמלט, המכונה בידי האמריקנים ה'שטן ממיין'"
"כולנו לצערי כבר מכירים את השטן הזה היטב, מאותה פעולה כושלת שהסתבכה במוסקבה…הבנתי שבגופתו נמצא איזה נסיוב ניסיוני שמנע ממנו מלאבד דם…"
"אתה צודק…אותו הנסיוב נמצא גם בגופה של אוסקרינה כמו גם בזו של הנמר שלה ומקורו כפי הנראה במעבדת מחקר גנטית, שנמצאה בטירתה שבבריסל…"
"יורשה לי אם כן לנחש שאותה מעבדה גנטית ממש אחראית גם להאטת הזדקנותה של הגברת…?"
"מוקדם עדין לאשר את זה…אנחנו עדין בוחנים את העניין…אבל בהחלט יתכן…מה שכן הצלחנו לזהות בוודאות, זה את הסיבה למותם של לפחות ממחצית שכירי החרב. מדובר בסוג של גלולת ציאניד בעלת יכולת השהיה…"
ראשו של קהו החל לכאוב מרוב פרטים. "שמעתי מספיק אני חושב…" אמר, שולח את ידו על מנת ללחוץ את זו של סמואל לאות פיוס.
"מחר בבוקר…" השיב.
"מחר בבוקר…." גנח לעברו חזרה קהו.
* * *
"ערב טוב לך אדון לינוקס" אמר הבחור שהתיישב באמצע, בין ארבעת עמיתיו, מבטו החודרני נעוץ עמוק בתוך אישוניו של פול, "אני מקווה שמצאת את המסע לכאן נוח…"
כל עצם ועצם בגופו כאבה וראשו היה מעט סחרחר עליו אך למרות זאת המהם פול בקצרה לחיוב.
מולו ניצבה כעת סוללה של חמישה טיפוסים חמורי סבר, שסרקה אותו עדין מכף רגל ועד ראש.
"הרשה לי להתנצל על שנאלצנו לגרור אותך עד לכאן" המשיך הטיפוס הראשון בדבריו, "אך ממה שלמדנו בשבועות האחרונים יש לחפצים שברשותך יכולת למשוך המון תשומת לב…על כן החלטנו הפעם לא לקחת שום סיכונים"
פול המהם שנית, מתלבט בתחילה האם לשאול למה משמש המקום, אך מחליט מיד לוותר על מנת לחסוך זמן מיותר.
"שמי קאסם אבל אתה יכול לקרוא לי גם סולימאני…" קד קידת נימוסין קלה, "אני מבין שאתה, אדון לינוקס, משרת סוכן בשירות האינטרפול"
"שרתי בעבר, יותר נכון…אבל אין זה ממש רלוונטי היום…כל קשר ביני ובין סוכנות הביון הופסק במהלך השבוע האחרון" הפטיר פול, מתקשה להתעלם מהצריבה החזקה, שעדין הטרידה את האזור החשוף בו נקשרה השרשרת לזרועו. "הייתי שמח להישאר כאן ולפטפט…אבל חשבתי שבאנו לכאן על מנת לעשות עסקים לא חברים…"
פניו של היושב לימינו של סולימאני, שהתקשו כל העת להסיר את מבטם ממזוודת השרד הסגורה, הנהנו למשמע דבריו באופן כמעט אוטומטי, בעוד ידו שלו נשלחת קדימה, על מנת לאחוז במזוודה המונחת על גבי השולחן.
"איפה הנימוסים שלך מוחמד!" גהר בו סולימאני בכעס, מסיט את כף ידו הצידה.
מוחמד הסב את מבטו אל עבר חברו, מתאפק שלא להגיב.
"זה בסדר…" השיב פול, מבחין במתח הרב ששרר בין שני האישים, על פי מה שניחש היו הם השניים בדרגי כוח זהים. "כדאי באמת שניגש כבר לעסק לשמו התכנסנו".
חולץ את טבעת המתכת, שחוברה לזרועו, הדף את המזוודה אל עבר צידו השני של השולחן.
"אתה לא באת לכאן היום על מנת לשחק איתנו משחקים…נכון אדון לינוקס??" שאל הבחור שישב משמאלו של סולימאני, זה שהיה הצעיר ביותר בחבורה וגם היחיד נטול הזקן. מבטו החשדן הוסיף ונדד בין שאר היושבים בחדר.
"משחקים?" תהה פול.
הלה הוסיף ונעץ את מבטו היישר אל תוך שמורות עיניו העייפות של פול, מחפש אחר סימן כלשהו אותו כפי הנראה לא מצא, כיוון שסימן לעמיתו, האוחז בשולי המזוודה, להמשיך במה שהחל.
ג'עפרי היסס מעט, מסובב את התיק מעט לימין ואז שוב חזרה לשמאל, נושא את מבטו אל עבר פניו של פול וחזרה אל התיק.
"אין לכם מה לחשוש…" אמר, מבחין בספק, שאחז לפתע במארחיו, "אם אתם מעדיפים אז אני יפתח אותה בעבורכם…" הציע, שולח את ידיו על מנת לאחוז חזרה במזוודה.
רגע של השתהות חלף בחדר, במהלכו נחו ארבע ידיים במקביל על גבי התיק הסגור.
"אין צורך!" קבע לבסוף ג'עפרי, לוחץ בכוחות עצמו על תפס פתיחת המזוודה.
חמישה אנשים עצרו את נשימתם, בעוד זה השישי משחרר אנחה קלה החוצה.
תפס המזוודה השתחרר, חלקו העליון של התיק מזנק בכוח הקפיץ כלפי מעלה.
בתגובה אינסטינקטיבית לגמרי נשענו חמשת מארחיו של פול לאחור בכיסאותיהם, ממתינים בדריכות לדבר מה שלא בא.
"כפי שהוסכם מראש תוכלו לראות שהכול נמצא שם, כולל הפריט שהוצא מקברו של הורדוס" ציין פול, ששמח לגלות שהחלק הקשה מכול נמצא כבר מאחוריו.
מעברו השני של השולחן הפך רגע החרדה הקצר להתרגשות גדולה. בו זמנית נברו ג'עפרי ושכנו המזוקן בתוך המזוודה, מחליפים בין ידיהם את צרור החפצים הקטן.
"ומאין לנו שהפריטים הללו, ששוכבים כאן, לא הוחלפו בזיופים…??" תהה הבחור הצעיר, מסרב עדין בתוקף להצטרף למחול החלפת הידיים בו שקעו חבריו.
פול שתק. הייתה זו אכן שאלה מכשילה, אותה התקשה מעט לצפות.
"לשם כך בדיוק נמצא איתנו דוקטור חאלדון." אמר קאסם, רגע לפני, שהספקות שזרע עמיתו, מעוררות ספקולציות מיותרות.
בעוד מבטו הספקן של עלי מוסיף וסורק את תגובותיו של פול בחשדנות, החליק עמיתו את המזוודה ובה פריטי המקדש לימינו.
ד"ר חאלדון, שהיה גם המבוגר שבחבורה, נראה כאיש הלקוח מתוך מסדרונות המוזיאון או האקדמיה יותר מאשר אלה של הממשל. גוון עורו החיוור בישר על כך שבפעמים שראה את אור השמש הייתה זו לקראת שקיעה, פניו, שנראו נוקשים הרבה פחות מאלה של חבריו לשולחן, גילו חדווה כמעט ילדותית עת ניגש לבצע את תפקידו.
בטקסיות רבה הרכיב הלה תחילה את זוג משקפיו העבים, מרחיק אותם מעט לכיוון קצה אפו. אחר כך נטל בזהירות את צמד האורים והתומים, מגלגל אותם הלוך וחזור בתוך כפות ידיו העדינות.
לאחר חיפוש מדוקדק, במהלכו הפך את צמד הפריטים בזה אחר זה, מצידם האחד אל השני, מספר לא מבוטל של פעמים, הגיש אותם לבסוף לידי של הבחור הספקן, מורה באצבעו על אחת הפינות בחלקו האחורי של החפץ.
"אם תשתמש באמצעי הגדלה כלשהו תוכל להבחין גם כן שחרוטות כאן, באותיות זעירות, ראשי התיבות של משרד התרבות האיראני"
"מה לגבי הפריט הנוסף?" הוסיף ותהה עלי, בספקנות.
דוקטור חאלדון קימט בתגובה את מצחו, מקרב ומרחיק את הרקמה הסבוכה משובצת האבנים, משמורות עיניו.
"היא נראית אוטנטית לחלוטין. עבודת אומנות מבריקה…אין ספק שהוא נוצר פחות או יותר באותה התקופה…מה שאותי מדהים במיוחד…אם יורשה לי…" החליק את אצבעותיו על גבי רקמת חוטי הזהב והארגמן, שנשזרה בצפיפות רבה מסביב לאבנים, "זה כיצד הצליחה הרקמה הזו להשתמר בכזו שלמות אחרי כל כך הרבה שנים…על פניו זה לגמרי בלתי אפשרי…אך אם אתה שואל לדעתי אזי הייתי שם את יושרי המקצועי על כך שהחפץ הזה מקורי…"
"אנו נסתפק בזה !" קטע אותו קאסם, לפני שגרר אותם במורד פלפולים אקדמיים נוספים.
הלה הנהן בראשו בצייתנות, מחזיר את הבד הרקום חזרה לידיו של חברו.
קאסם נטל אותו חזרה בזהירות, תוחב אותו אל תוך המזוודה וסוגר את המכסה מעליו. "תודה לך דוקטור חאלדון. זה יהיה הכול…" הוסיף ובאומרו כן הסב את מבטו לשמאל ואחר-כך שוב לימין, מסמן ליושבים לצידו ולצד עלי לקום ולעזוב את החדר.
כמה שניות חלפו, בסופן נסגרו שוב דלתות המעלית ובחדר נותרו שלושה אנשים בלבד.
פול סקר בקפידה את פניהם של צמד הטיפוסים שנותר ישוב למולו. עתה, משנמסרו הפריטים לידי מארחיו, כל שנותר לו לקוות היה שיזכה לראות גם הוא בשנית את חלקה הפנימי של המעלית. בעודו מהרהר בכך הבחין כי ידו הימנית של קאסם נשלחת אל מתחת לשולחן על מנת לשלוף משם דבר מה. הדחף הטבעי והראשון שחלף במוחו הורה לו להתכופף בדחיפות, אך זה שבא בעקבותיו גרם לו להימנע מכך. אם נגזר עליו למות כאן, החליט, יעשה זאת בכבוד הראוי.
"סיגריה…" שאל סולימאני.
רגע קצר של מבוכה חלף בין השניים בסופו שחרר פול, את מה שנדמה היה כמו חיוך קטן, למראה קופסת הקרטון המוכרת. "בטח…" אמר, מושך מתוכה אחת בהקלה מהולה בחדווה.
"…איך ידעת…?"
"איזה סיגריות אתה מעשן?" צחק סולימאני בקול רם, "אתה ודאי מתלוצץ נכון? אנחנו יודעים באיזו משחת שיניים אתה משתמש ומי הייתה המורה שלך בתיכון, אז לא נדע איזה סיגריות אתה מנסה כבר שנתיים להפסיק לעשן…?"
"אני לא יודע מי ביצע בעבורכם את התחקיר, אבל אם הוא היה כל כך מוצלח ודאי הייתם יודעים שלא הייתה לי מורה בתיכון…סיימתי את לימודי בגיל ארבע-עשר…מתגלגל מפנימייה צבאית אחת למשנה…"
סולימאני צחק שוב, מצית סיגריה אחת גם לעצמו. "אני חייב לציין מר לינוקס…"
"פול..קרא לי פול בבקשה…" התפרץ לדבריו.
תחושת נינוחות מפתיעה מילאה כעת את גופו, עת הוסיף והתמוסס הניקוטין בתוך זרם הדם שלו.
"אני חייב לציין פול שאתה אדם שקשה מאוד לצפות אותו…"
"אני אקח זאת כמחמאה…" צחק.
"זו בהחלט מחמאה ידידי…"
פול נשא את גבותיו אל-על, תוהה האם שם התואר שהוענק לו כעת, מבשר על כך שסיכוייו לעזוב את המקום, השתפרו לפתע פלאים, או שמע שיחתם כעת משמשת לשם שעשוע מארחיו בלבד.
"בתחום בו אני עוסק זו תכונה שעוזרת לך להישאר בחיים…" אמר, עוקב בדריכות גם אחר תגובותיו של עלי.
עשן הסיגריות מילא כעת את החדר ואיתו גם הלך ושקע המתח שאפיין את תחילת שיחתם. אפילו עלי, שנראה לפול כקשוח וספקן מטבעו, ניאות לחייך מעט ולהפסיק לבהות באיום בפניו המשתחררות.
"אני חושב שהגיע הזמן להביע את הערכתנו לנכונותו של פול לעמוד בכבוד מאחורי המילה שלו…" ציין סולימאני, מצית לעצמו, כמו גם לפול, סיגריה אחת נוספת.
פול קימט את מצחו, נושא את מבטו אל עבר פניהם של השניים, בוחר להתמקד לבסוף בנבכי זקנו של עלי.
עם השמע דבריו האחרונים של קאסם, קם הלה על רגליו, נושא מן הרצפה מזוודה כסופה, שעל פי המאמץ הרב שהשקיע בנשיאתה, נשאה בתוכה מטען כבד במיוחד.
"שאפתח אותה?" שאל, מחפש אישור בפניו של עמיתו.
משמצא אותו, שיחרר את התפס שחיבר את שני חלקיה, מושך את המכסה לאט לאחור.
למראה תכולתה המפתיעה והנוצצת, נפערו עיניו העייפות של פול בתדהמה.
קאסם, שציפה לכל הפחות לחיוך מצידו של הסוכן, בחן את תגובתו המהוססת בציפייה, מאוכזב מהאיפוק שהמשיך לגלות.
"לנוכח שוויו כיום של המטבע האיראני והקושי להמיר אותו למטבעות אחרים, סברנו שתעדיף לשאת בתמורה לשירותך הנאמן זהב…"
"…זהב…??"
"כן זהב…אל תשמע כל כך מופתע…" סינן עלי, קולו הרועם נע בין כעס לבין התמרמרות, "מחיר הסנקציות החונקות אותם נאלץ עמנו האמיץ לשלם, בעבור רדיפתו המכוערת של המערב, אחר כל מי ומה שאינו מוכן להתיישר, עם מה שמכונה במסדרונותיכם הצבועים, כנאור…"
"בין האמריקאים לבריטים שוררת ידידות אמיצה, אך לומר את שנינו באותה נשימה זה קצת כמו לערבב סונים ושיעים הלא כן?"
למשמע הידע שהפגין בנבכי האסלאם חייך קאסם בנדיבות. אם בתחילה סבר שיש לנהל את המפגש בצורה כמה שיותר קצרה ותכליתית, משהו בנוכחותו של פול גרם לו לחבב את הבחור ואפילו לשתף פעולה, עם הצורך הבלתי נדלה של חברו להתגייס להסברת המדיניות האיראני.
"המכיר אתה את סיפורו של מגדל בבל?" שאל, מציע לפול סיגריה נוספת, לה התקשה כמובן לסרב.
"אני מצטער…השם מצלצל מוכר, אך לא נכחתי בחיי ביותר מידי מיסות של יום ראשון…"
"זה בסדר…" חייך קאסם, "גם ככה הניסיון הנלוז של הנצרות, ליחס לעצמם את הסיפורים המרתקים האלה, לא עשה עימם יותר מידי חסד…סיפורו של מגדל בבל מספר מעשייה עתיקה אודות אוסף נחוש של אנשים אשר ניסה לבנות מגדל כה גבוהה, עד שיגרד את מקום מושבו של האלוהים בשמיים…כמובן שניסיון יומרני זה הסתיים במפח נפש גדול…"
"כמובן…" המהם פול, שמצא טעם לפגם באנשי הדת ומנהגיהם, על כך שהעדיפו לנופף בדרך כלל במקל ולהצניע את הגזר.
"…הפרשנות העממיות גורסת כי חרון אפו של האל יצא על אותם אנשים, משום שניסו להתריס כנגד הסמכות שלו, אבל לאחרונה קראתי דווקא כמה פרשנויות שונות, מרתקות וקולעות בהרבה לטעמי…"
פול שאף את עשן הסיגריה מנסה להבין עדין להיכן חתר בן-שיחו. בוהקו המסנוור של הזהב, שכיסה כל העת את פניו, הקשה עליו מעט להתרכז, על כן קיווה שהלה יקנח את דבריו בהקדם.
"אתה יודע מה העונש שקיבלו אותם כופרים מידי האל על ניסיונם העלוב לדגדג את מקום משכנו?"
פול הניד שוב בראשו לאות שלילה.
"בתור עונש קיבל כל אחד ואחד מאותם בנאים חרוצים, שפה שונה מרעהו. כך שכשניסו שוב לדבר, האחד עם השני, לא היו מסוגלים יותר לעשות זאת….מיותר לציין שיחד עם העדר יכולת התאום ביניהם פסק גם המגדל מלצמוח ולבסוף התמוטט כליל…ללא יכולת תיאום ביניהם רבו במאוד גם חילוקי הדעות בין בני האדם…"
פול חייך. עד כה לא שמע את הסיפור והעונש בו השתמש אלוהים על פי הסופר המקראי דווקא מצא חן בעיניו.
"אתה יודע מה אני סבור?" אתגר אותו סולימאני, בעודו מהרהר שוב בסיפור המעשה.
פול שתק, צף על אדי הניקוטין שזרמו בתוך דמו.
"שלא היה מדובר כלל בעונש…אלה דווקא בברכה…"
"ברכה?" תהה פול בקול רום, מנסה להבין להיכן חתר בן-שיחו.
"בהחלט….ברכה! ריבוי לשונות, ריבוי תרבויות, ריבוי דעות…כל אלה קידמו מאז ומעולם את בני האדם ועשו אותנו ציוויליזציה עשירה ומגוונת יותר…כל ניסיון בידי תרבות אחת….אדם אחד…מעצמה אחת, לקדש לעצמם ולאלה הסרים למרותם, אמת אחת ויחידה היוו מאז ומעולם מחסום לצמיחה…מחסום להפריה הדדית…"
בעוד פול מנסה לרדת לסוף דבריו המפולפלים של קאסם, קם הלה על רגליו מחזיר את המכסה וסוגר חזרה את המזוודה גדולת המימדים. כיצד הסתדרו דבריו הבוטים בשבח הפתיחות לדעות שונות ופלורליזם, עם השימוש בו עשתה ממשלתו באסלאם על מנת לשמר את ההגמוניה שלהם לא ממש הצליח להפנים.
"שתצלח דרכך חזרה" אמר, מושיט את כף ידו קדימה ללחיצה.
"המסוק ישוב לאסוף אותך בתוך כשעה." ציין בפניו עלי, שהקדים להפנות את גבו אל עבר השולחן.
סולימאני מיאן עדין להצטרף אליו, צופה בו מחזיק בעבורו את דלת המעלית.
"אני אצטרף אליך מיד…" אמר, מסמן לו להרפות אחיזתו מן הדלת.
ממתין כמה שניות נוספות שחרר לבסוף עלי את אחיזתו מהמעלית, מניח לה להחליק ולהיסגר אחריו.
לרגע הזה בדיוק ציפה סולימאני. שולח את ידו אל תוך חגורת מכנסיו, שלף מתוכה סכין גדולה, אותה הניף אל כעת מול פניו המשתאות של האורח.
פול בלע את רוקו, אם נגזר עליו למות, סבר, הייתה זו דרך בלתי נעימה בעליל, כך שבעודו מתלבט האם לקבל את גורלו בהכנעה או שמע להשיב מלחמה, ננעץ הלהב במקום הכי פחות צפוי מכולם.
הוא שלח את מבטו ההמום למטה, לעבר השולחן, ואז שוב חזרה, אל תוך עיניו של מארחו. בתחילה סבר שהלה התבלבל מעט ומיד יסיט את הלהב וישוב לכוונו מחדש, אך משזה לא אירע גבר בתוכו הבלבול עוד יותר.
"תמצא את נהג הרכב מחכה לך בדיוק היכן שנפרדתם" אמר סולימאני, בעודו משיב את הסכין אל נדנה.
פול הנהן באיטיות לאות הבנה, מחפש את התפנית הצפויה בעלילה, שסירבה עדין בתוקף מלהופיע.
בעוד שותפו האחרון לחדר נעלם גם הוא בתוך פיר המעלית, חש, ששום דבר בחייו העשירים ומרובי התפניות, לא יכול היה להכין אותו לסיום הבלתי צפוי הזה, בו לקח זה עתה חלק.
* * *
"יבוא!" קרא קהו, ממשיך בפעולה בה עסק, לפני שנשמעו הדפיקות בדלת, אריזת חפציו האישיים בטרם יצא סוף סוף אל ביתו.
מכיוון הפתח הביטו אליו פניה החביבות של דוייל, ידיה, המשולבות על גבי בית החזה שלה, מועכות אותו כלפי מעלה בתוך חליפת השרד האפורה שלה, מקום בו נפרמו זה מכבר כמה וכמה כפתורים. שיערה השטני והמשוך לאחור בצורה מופתית, כרוך היה בתוך שתי צמות מסודרות עדין למשעי, שגולגלו בחלקה האחורי של ראשה, בצורה שמרנית. הצניעות, שאפיינה את הופעתה כבדרך קבע, לא נעדרה מהם גם הפעם, אם כי השובבות שהסתתרה בעיניה, הוסיפה גם עכשיו את אותו מימד נוסף, בעבור אלה שצלחו להבחין בה.
קהו חיבב אותה מאוד ומצא אותה בדרך כלל מושכת בצורה מרגיזה, אך באותה המידה התקשה להבין ולקבל, כיצד הסמכות המשפטית הכי בכירה בארגון, יכולה הייתה להיות גם קלת הדעת ביותר בסגל שלו. ממעמקי גבריותו שמח היה להרעיף עליה חיבה, אך היה שמרן וזהיר מידי לכך, על כן מצא את עצמו לעיתים קרובות מידי נוזף בה בנסיבות בהן חפץ דווקא להחמיא לה.
"קראת לי בוס…" שאלה, קולה רענן ופעמוני, כאילו זה עתה שבה ממנוחת הצהרים שמעולם לא יצאה אליה.
"את יודעת שאני לא אוהב כשאת קוראת לי ככה…" אמר, מצטער שכבר בשלב מוקדם זה בשיחה גרמה לו להישמע באוזניה כמו נאד.
דוייל שרבבה את שפתיה, מאוכזבת אך לא מופתעת מתגובתו היבשושית. עיניה בחנו עכשיו את תיק היד שנארז בחופזה. לעובדה כי לא הזמין אותה עדין לשבת יכלה להיות רק סיבה אחת, הוא היה כבר ממש בדרך החוצה.
"אם אתה ממהר אז נוכל בוודאי לעשות את זה בפעם אחרת…"
"וככה את מכירה אותי…"
"איך?"
"דוחה דברים לאחר-כך…"
דוייל הבינה את הרמז מתיישבת על גבי אחד משני הכיסאות שנחו בצידו הקרוב אליה של השולחן.
קהו נותר עדין לעמוד. הוא שלח את ידו נוטל מהשולחן צרור קטן של דפים, מגיש אותם הישר אל תוך ידיה המטופחות.
"מה יש לנו כאן…" שאלה, ידיה הזריזות מרפרפות בסקרנות בתוך הצרור שהוגש לה.
"תמצאי כאן ארבע חנינות מלאות, חתומות ומחכות לאישורו של המשרד שלך…" אמר, נוטל את תיק היד שלו ועושה את דרכו אל עבר צידו השני של השולחן.
דוייל נשאה את מבטה למעלה בהפתעה גמורה, מחפשת את פניו החפויות של האיש, שחשבה שהכירה. "אני חייבת להודות שמזל שאני יושבת…הצלחת להפיל אותי עכשיו לגמרי מהרגליים…"
"אם את חושבת שאני טועה בשיקול דעתי, אז אני בטוח שתוכלי למצוא איזה סעיף משפטי או שניים כדי לפסול על העניין הזה על הסף…" ציין, נוטל גם את כובעו מהמתלה שנח בסמוך לדלת.
"אל תטעה…אני מצדדת בעניין במאת האחוזים…פשוט לא ראיתי את זה בא…אתה זה זה שבדרך כלל מסרב להקל ראש במקרים הרבה פחות מובהקים של חריגה מסמכות…וכאן הרי מדובר בלא פחות ממרד…"
"בואי נעצור כאן לפני שאני שוקל מחדש את העניין…"
"עצרתי!" מיהרה דוייל להודיע.
"תלווי אותי החוצה?" שאל, ידו כבר אוחזת בידית הדלת.
היא קמה ממקומה, מישרת את שולי חליפת השרד האפורה שלה, שכללה חלק עליון צמוד וחצאית תואמת שגלשה כמעט עד לבירכיה. כעת, משנעמדה שוב בסמוך אליו, ניתן היה להבחין גם, שבצירוף העקבים הצנועים שנעלה לרגליה, הייתה גבוהה ממנו בכמה וכמה סנטימטרים.
"בשמחה…" אמרה, סוגרת בעבורו את כפתור חלקה העליון של החליפה. "מחכה לך קרקס תקשורתי לא קטן למטה…" הוסיפה אזהרה, בעודה משלבת זרועה תחת ידו.
קהו מיהר להשתחרר מאחיזתה, כמעט ונוזף בה, אך פוטר אותה לבסוף דווקא בחיוך.
הם צעדו החוצה מן המשרד, עושים את דרכם אל עבר המעלית שהובילה לחניון, שם חיכתה להם מכוניתו של קהו.
"רציתי לשאול את דעתך בנוגע למשהו נוסף…" אמר, ממתין מעט בטרם המשיך, עד שדלתות המעלית יסגרו, "חשבתי גם להחזיר את הארבעה לשירות פעיל…זאת אומרת ברגע שהם כולם יחלימו לחלוטין…לפי מה שהבנתי אלכסנדרה תאלץ להישאר תחת השגחה רפואית צמודה, לפחות עוד שלושה חודשים וספק גדול אם רגלו של טייגר תחזור להיות אי פעם בריאה לחלוטין, עם כל הפלטינות שבתוכה…"
דוייל שלחה מבט מלא הערכה אל עבר פניו הרציניות, אך תשובתה המילולית הייתה מאופקת בהרבה "אני מניחה שאין מניעה משפטית מלעשות זאת, עכשיו משהחלטת לחון אותם לגמרי…אבל אני סבורה שמוטב שתתייעץ בעניין הזה קודם עם הגורמים הרלוונטיים במחלקת המבצעים…"
קהו הרהר כמהה בדבריה, מאוכזב מעט מחוסר נכונותה להביע דעה, אך מאידך מרוצה מהמקצועיות שבחרה להפגין בסוגיה, "אף על פי שהייתי שמח לשמוע את דעתך אני מניח שאת כרגיל צודקת…"
"כרגיל….פששש….אני מתחילה לחשוש שהעייפות מדברת מפיך" סיננה, מיישרת בעדינות את כובעו.
ברקע השמיע כעת המעלית את הצלצול המורה על הגעתה לקומת החניון. מצידה השני של הדלת יכלו השניים כבר לשמוע את ההמולה האנושית שהמתינה להם.
"אני חייב לשאול אותך משהו שמטריד אותי נורא…" שאל קהו בעוד הדלתות מחליקות לאיטם לצדדים.
דוייל נשמה עמוק, מקווה שמה שלא רצה לדעת לא כלל סוג מגושם של חיזור.
"תגידי לי איזה מין שם זה בוטוקס לחתול?"
היא צחקה, חושפת את טור שיניה הלבנות עד תום, "אם היית פוגש את השכנה שלי היית ודאי מבין מיד את ההקשר" אמרה. רגע לפני שנבלעו בתוך המולת פלאשים ומיקרופונים, שהתפרצה לעברם ללא כל התרעה מוקדמת, מכיוון מתחם החניה.

פרק 42

עוזי דיין לגם את כוס המים הקרים, שהניחה המזכירה על שולחנו, מקווה, שהכדור המיועד לכאב הראש שקדם להם, יפעל את פעולתו הנדרשת מהר ככל האפשר. לפני שעה קלה הורה על הורדה נוספת במצב הכוננות, שכעת ניצב רק שלב אחד בלבד לפני חזרה לשגרה. בניגוד לחששותיו ובצמוד למה שקיווה, פעלו האיראנים כמו שעון, מורידים את מצב הכוננות שלהם דרגה אחת מתחת לזו בו נמצא ישראל. דרגת הכוננות הנוכחית אפשרה לו בין היתר לצאת חזרה מתוך הבונקר ולשוב אל תוך משרדו הזמני והמנוכר.
על פי דוחו"ת מודיעין עדכניים, כאלה שהוסיפו לזרום כל העת ללשכתו, כשהורה על ביטול שיגור הטילים מבטן הצוללת היו האיראנים מרחק קצר ביותר משיגור צמד טילי שיאהב, בעלי ראשי הנפץ הקוריאניים, אל עבר מדינת ישראל. זאת משום שעל פי הפקודות האיראניות נשמרו טילים אלה למקרה בו תצליח ישראל לפגוע אנושות בתשתית הגרעינית בבושאר.
במידה וטילים אלה היו משוגרים, המטח הראשון, זה שכוון על מנת להשמיד את הכור, היה מלווה מיד במטחי תגמול ישראליים, נושאי ראש נפץ גרעיניים, מה שהיה גורר את האזור כולו אל תוך מלחמה בלתי קונבנציונאלית כוללת.
עד כמה קרוב היה תסריט הבלהות הזה להתממש, יכול היה להעיד ממקור ראשון מפקד הצוללת הגרעינית, זה שקיבל את פקודת החדל שלוש וחצי דקות בלבד לפני ביצוע הירי.
אם כאב הראש הנוכחי היה תולדה של המתח הרב, שהצטבר במהלך היממה האחרונה, או דווקא תוצאה של שיחת הטלפון הבהולה שקיבל ממזכירו הצבאי, התקשה עדין לקבוע. בעודו מהרהר בכך נכנס מבעד לדלת פוגל, מלווה בבחור נוסף, אותו לא פגש עדין עד כה מעולם.
"אדוני ראש הממשלה…" קד בפניו הבחור, עיני השקד הזריזות שלו בוחנות את תפאורת המשרד המאולתר שסביבו.
עוזי לחץ את ידו בקצרה, שמח לגלות, שהדמות שלפניו, תאמה במדויק את הטיפוס שציפה לפגוש. ברגעים שכאלה נזקק למעט דברים צפויים מראש, כדי לעכל את מה שהגדיר בפניו פוגל, כבשורה מטלטלת.
"צר לי על גינוני הטקס העלובים שלי, אבל כמו שאתה יכול להבין עברה יממה לא קלה על כולנו…"
"זה בסדר… אני זה שצריך להתנצל על ההתרעה הקצרה…אשתדל שלא לבזבז את זמנך היקר יותר משנדרש…"
מתיישב בעצמו, החווה עוזי על גבי אחת מארבעת הכורסאות, שניצבו לצידו בפינת ההסבה. בעשותו כן הבחין כי אורחו נשא באמתחתו תיק קטן, אותו טרח להצמיד כל העת לגופו. בתוך תיק זה, הניח, נמצאת הסיבה בגינה התכנסו כעת שלושתם.
"תרצו לשתות משהו" שאל עוזי.
פוגל פנה אל בן לווייתו, משיב בעצמו לשלילה.
"לא תודה" אמר גדעון, מתרווח בתוך כורסת העור השחורה.
"אם יורשה לי לפתוח…" ביקש פוגל את רשות הדיבור, מקבל אותה מיד מידיו של ראש הממשלה.
"ובכן…אין צורך שאכביר בפניך מילים מיהו גדעון…" פתח במהירות, בטרם יקטע אותו הלה, במנהגו המגונה, לשאול שאלות עוד בטרם הוצגו הדברים במלואם, "…האיש הזה פעל כידוע רבות מאחורי הקלעים על מנת לפתור את הפלונטר האירני ואם להיות כנה לגמרי, בלעדיו ובלעדי אותה חוברת סוכני אינטרפול, עליהם קיבלת כבר דו"ח מודיעיני מלא, היינו כולנו מחופרים עדין בתוך הבונקר, כשבחוץ עפים טילים גרעיניים לכל הכיוונים…"
עוזי הנהן בראשו לאות הסכמה, נמנע בשלב זה ממנהגו המגונה לקטוע את דבריו הדובר. אם זה בגלל כאב הראש המנקר, או דווקא בשל הסקרנות, ששמרה את שפתיו חתומות.
"אתה רוצה שאקח את זה מכאן…?" תהה גדעון, נוגע קלות בברכו של פוגל.
"בבקשה…"
"אין לי מושג עד כמה טרחו להעמיס אותך בפרטים, לנוכח תעדוף המשימות שלך, אך איש הקשר שלנו בקרב אותם סוכני אינטרפול עונה לשם פול…"
עוזי הנהן בתגובה, מתקשה להיזכר בשם הספציפי הזה, בתוך כל בליל המידע, שהציף את ראשו הדואב.
"פול הוא גם זה שעשה בסופו של דבר את עסקת החזרת הפריטים הארכיאולוגים לאיראנים, ואף על פי שעשה זאת מבצע כסף…הוא זה שאפשר בסופו של דבר את פתיחתו של הפלונטר המדיני שנוצר איתם…"
"מה אנחנו יודעים על הפול הזה? הוא עבד לבד? יש לו שותפים ידועים? …איפה הוא נמצא עכשיו?" איבד לבסוף עוזי את יכולתו להוסיף ולשתוק.
"אני חייב להודות שהתשובה, על כל אחת מארבע השאלות שזה עתה שאלת, שלילית." התפרץ פוגל לדבריו, מודע לצורך הדחוף שבקטיעת הכיוונים אליהם חתר ראש הממשלה כעת, באבם, "אך כמו שתגלה מיד שאלות אלה אינן לב העניין…"
גדעון, שקלט במהירות את הדינאמיקה בין צמד האישים הקרובים, מיהר לדבר שוב, בטרם יצליח לשחיל ראש הממשלה דברי תגובה משלו "הפעם הראשונה בה נתקלתי בסוכן המדובר הייתה לפני כמה יממות, האחרונה לפני כמה שעות באמן, שבירדן. סביר להניח שזו תהיה גם הפעם האחרונה בה יצטלבו דרכינו…כיוון שכל קשר בינו לבין סוכנות הביון בה עבד נותק לצמיתות…" הוסיף, עוצר על מנת לשאוף מעט אוויר.
עוזי נשא את מבטו הצידה מפניו הרציניות של גדעון, מחפש שוב את אלה של מזכירו, על מנת לנסות ולזרז מעט את העניינים.
"באותה פגישה קצרה ביקש פול להפקיד בידי דבר מה, אותו סבר שאין לו את הזכות, כמו גם את הרצון, להמשיך ולהחזיק בעצמו…" מיהר גדעון לציין, שהרמז העבה הופנם.
פניו של ראש הממשלה נדדו אל עבר פוגל ואז שוב חזרה אל גדעון, צוללות לבסוף אל עבר תיק היד הקטן, שנח בחיכו של איש המוסד. צרור השאלות הבא, שכבר הוגש אל עבר שפתיו, נבלם באבחה אחת, עת פתח גדעון את התיק ושלף מתוכו חפץ כלשהו, אותו הגיש אל עבר פניו הסתומות של דיין.
"מה זה צריך להיות פוגל…?" תהה, מניח שהניחוש הראשון שעלה במוחו, היה קרוב לודאי שגוי.
"זוהי אחת מאבני החושן…" השיב הלה. קולע בצורה, לגמרי בלתי אפשרית, לניחוש הפרוע של אדונו.
"מישהו מבין שניכם מתכוון להסביר לי איך הצלחנו לשים את היד על הדבר הזה…?" קימט עוזי את מצחו, "חשבתי שהחפצים הללו נמסרו בשלמותם לצד האיראני…"
רגע קצר של שתיקה מילא את החדר.
"כל הכבוד לכם ממזרים שכמותכם!" צהל בתגובה עוזי, דבריו המשולהבים נתקלים במבט צונן מצד עמיתיו.
"אני חושש שלא תאמין אם נספר לך…" צחק במבוכה גדעון, "גם לי האמת לקח קצת זמן, עד שקניתי את הסיפור המוזר, שהותיר באמתחתי פול, בטרם נעלמו עקבותיו שוב…"
ראש הממשלה נעץ את מבטו המבולבל במזכיר הצבאי, מעביר אותו הלאה אל עבר גדעון, מבין שהלה מעדיף להניח למקור הראשון לספר את הסיפור.
לעומתו של פוגל נראה גדעון מובך הרבה פחות מהנסיבות וכשדיבר שוב נדמה היה שמתגנב לקולו אפילו צליל קטן של תוכחה "היו אלה האיראנים שהחליטו להשאיר את הפריט הזה בידיו של פול, מניחים שזה וודאי יתגלגל בסופו של דבר חזרה לידיים ישראליות…"
"האיראנים…?" חזר עוזי על דבריו של גדעון מנסה להבין את היקף משמעות דבריו.
"אם נדייק מדובר כפי הנראה בפעולה של אדם אחד…פול לא לגמרי משוכנע אם הייתה זו הוראה מלמעלה או דווקא גחמה של אדם בודד…"
"אדם אחד בודד…??" חזר שוב עוזי על הדברים מנסה להריץ במוחו את האפשרויות.
"לא תאמין אגב במי מדובר…" צחק פוגל, משועשע כמעט מהאופן בו הביכה הסיטואציה את אדונו.
"מישהו מבין שניכם מתנדב להסביר לי לכל הרוחות מה עומד מאחורי אקט הנדיבות המוזר הזה?"
פוגל משך בכתפיו, בעוד גדעון מתנדב בכול זאת לנסות ולנחש. "כל מה שהצלחנו עד כה לחשוב עליו היה חשש אפשרי מפני ריכוז כוח כזה עצום בידי צד אחד…"
"אם נניח בצד את הסקפטיות מהיכולות המאגיות של החפצים האלה…אתה מצפה שאני אאמין, שמישהו בצד האיראני, היה מוכן לוותר על האפשרות הזאת, שנשמעת כמו החלום הרטוב של כל אומה שאני רק מצליח לחשוב עליה…כולל כמובן ישראל??"
במעמד זה נראה שוב פוגל חסר מילים לגמרי.
"תראה…אם להאמין לספרי ההיסטוריה, זו לא תהיה כפי הנראה הפעם הראשונה, שהאומה הפרסית נוהגת כך…" אמר גדעון.
"איזה גיבוב של שטויות ! " רטן עוזי, מחפש אישור לדבריו בפניו החתומות של מזכירו.
משזה לא בא נטל בידיו את האבן השחורה, מגלגל אותה בין אצבעותיו, כאילו ניסה למצוא בה פגם כלשהו, כזה שיספק לו מוצא מכובד מהמעמד אליה נקלע. משלא מצא אחד עמד לשחרר צרור שאלות חדש וארוך על צמד עמיתיו, כשרמקול האינטרקום שעל שולחנו הרעים בקולה המוכר של מזכירתו.
"אני מצטערת להפריע לך עוזי אבל אשתך נמצאת פה והיא זקוקה לרגע קצר במחיצתך…" נשמע קולה המוכר של רוויטל.
"תאמרי לה בבקשה שאתקשר אליה לניו-ג'רזי מיד כשאוכל להתפנות…" גהר בה חזרה עוזי, בעוצמה לא אופיינית.
שקט ליווה את השניות הקרובות, במהלכן נטש ראש הממשלה את שולחנו, במטרה לשוב אל אורחיו. בעודו עושה כן נפתחה דלת משרדו, בפתח עמדה אשתו, דמעות מכסות את פניה.
"סיווי??" קרא בתדהמה, מתקשה להאמין למראה עיניו, "מה את עושה פה??!"
היא קפאה במקומה, עיניה מפלים קטנים של מים.
"….חשבתי שטסת לאמריקה…עם הילדים…"
"לא יכולתי כך סתם לעזוב…" אמרה. כורכת סביב כתפיו המופתעות את החיבוק החזק ביותר אותו זכה לקבל ממנה מאז ומעולם.
* * *
שמים כחולים, נקיים מענן, נתלו מעל לגגות המטרופולין העצום של סאו-פאולו, מגרשים כל סימן לגשם. לראשונה מזה שבועות רבים יצאה השמש ממחבואה, צובעת את הים בצבעי ארגמן ואת הגבעות המזדקרות מתוכו בירוק עז ובוהק. אפילו רעש כלי הטיס הרבים, שבשאר ימות השבוע מילאו את השמיים בטרטור מנועים מטריד, נדמה היה שנדם לרגע, מאפשר לצליל פעמוני הכנסיות של יום ראשון להישמע בגאון במקומם.
חודש שלם חלף מאז פקחה אלכסנדרה את עיניה והיום הורשתה לראשונה גם לעזוב את מתחם בית החולים. גופה הצעיר והחזק החלים בקצב מהיר ואף על פי שלפני שבועות ספורים עוד היו חייה תלויים על חוט השערה, חזרה זה מכבר לעצמאות גופנית מלאה.
בהמלצת צוות רופאיה דולדלו בימים האחרונים, בהדרגה, משככי הכאבים שנטלה ויכולה הייתה לחוש עכשיו כל נים פצוע בבשרה. גופה כאב עליה מאוד, אך הטשטוש שליווה אותה במשך אותם שבועות עזב אותה לנפשה, לכן נחושה הייתה לנצל את ההזדמנות שניתנה לה היום עד תום, על מנת להתרחק ככל האפשר מהעיר ולזכות שוב במעט שלווה נטולת אדם ובטון.
רגליה התמירות והיחפות טיפסו עכשיו במעלה גבהה גבוהה ומבודדת, שהשקיפה ממרום מושבה הישר אל תוך מי הטורקיז שלמטה.
הייתה זו מלאכה מייגעת, כזו שסחטה את כושר הסיבולת שלה עד תום. לאחר שבועות בהן רותקה למיטתה הורשתה רק בימים האחרונים לדרוך שוב על כפות רגליה. אלה נותרו אומנם ללא פגע, אך העומס המחודש על עמוד שדרתה הפצוע, הגביל אותה מאוד, מכריח אותה לשקול מחדש כל תנועה שבחרה לבצע.
לאחר טיפוס, שנדמה היה כאילו ארך שעות, צנחה לבסוף מעולפת על גבי הפסגה, מניחה לרוח הפראית להצליף בפניה ולפרוע את שערה לאחור ועל אף שהייתה פיזית על סף אפיסת כוחות, היה מצב רוחה אופורי לחלוטין.
שרועה עכשיו על גבי העשב נדדו מחשבותיה הרחק אל תוך מעמקי היבשת הישנה, אל עבר דמותו של אריק. עד כמה ערגו אליו שפתיה בלילות יכלו רק חלומותיה לספר, עד כמה חסר לה מגע גופו המוצק, יכלו רק ידיה הריקות לתאר. נושאת תפילה קטנה, סגרה את עישוניה, מצווה על הרוח לשאת את מחשבותיה מעבר לים, אוזניה הכרויות מתמכרות ללחש הגלים הנושאים את קולו חזרה, נישא בינות למשק השחפים, קורא שוב בשמה.
אלכסנדרה…אהובתי… באתי כדי לקחת אותך איתי בחזרה…
"ריקו…??!" מלמלה חרש, מסרבת בתוקף להרפות מן הקול.
"אני כאן…!" השיב לה, ידיו החסונות נכרכות סביב גופה.
"ריקו??" שאלה שוב, מסרבת להאמין, שתפילתה אכן נענתה.
"אני כאן!" הכריז שוב הקול, רגע לפני ששפתיו הצמאות מתחברות לאלה המבקשות שלה.
בתחילה היו עדין עיניה סגורות, שקועות בתוך אותה הזיה מהפנטת, בשני פקחה אותן רחב, מסרבת להאמין, שפרט מהמתרחש סביבה, אכן לקוח מתוך המציאות.
"אריק?!" קראה בקול נדהם, בעודה מתנתקת מגופו הגוהר מעליה, "מה אתה עושה כאן??"
"קראת לי אז באתי…" השיב, על פניו נפרש החיוך הרחב ביותר שראתה אלכסנדרה מאודה, כף ידו השמאלית נאחזת בזו הימנית שלה.
"איזה מין מעשה שטן זה!?" קראה, מנתרת למצב עמידה.
אריק מיהר להתרומם בעקבותיה, מסרב להרפות את אחיזתו האיתנה מכף ידה.
"שטן…? מדוע שטן…?" צחק, מתקרב על מנת לחבק אותה.
היא נרתעה מעט לאחור, כמעט ומועדת בשל כך אל תוך כר הדשא שמאחוריה.
"אבל איך כל זה יתכן…" גמגמה.
"…ואם אספר לך שאני מביט בך כבר כמה וכמה דקות משם…" השיב, מחפש את עיניה התכולות מבעד לשערה הסמיך המתבדר ברוח ומצביע אל עבר כמה שיחים גדולים, שעמדו בסמוך אליהם.
"…מנוול אחד…" מלמלה.
"נראית כל כך שלווה…אז חיכיתי לתזמון המושלם כדי להתקרב…כשקראת בשמי כבר לא יכולתי יותר להתאפק…"
עיניה הגדולות נמלאו עכשיו דמעות, פניה נעו עדין בין כעס, בלבול ושמחה.
"בואי לכאן…" אמר ברוך, מושך אותה אליו, מצמיד אותה לתוכו ועוטף אותה בין זרועותיו.
היא הרפתה מכעסה, נאבקת בבלבול. כשצנחה אל תוך חיכו, יכול היה לחוש עדין בלכלוכית שכיסתה את עינה, אך כשנשאה את פניה מתוכו, יבשו כבר אלה מהרוח ואת מקומו של העלבון החליפו מבטי חיבה עליזים.
"יכולת לפחות להתקשר…" נזפה בו כעבור שתי דקות נוספות, במהלכן סירבה להשתחרר מן החיבוק.
אריק הניח את כפות ידיו על לחייה הרכות, מדבר אליה ממרחק סנטימטרים בודדים משפתיה. "לא עבר יום שלא חשבתי עלייך…" הודה, "אבל סברתי שיהיה זה נבון אם נצליח לשמור, לפחות בשלב זה, את הקשר הרומנטי בייננו בסוד…"
"סוד…??" לחשה, מלקקת את שולי שפתיה, מתאפקת שלא לצלול חזרה אל תוך פיו.
"כמוס…" השיב לה, מקדים את צלילתה לתוכה.
דבר הוביל לדבר, כך שכעבור שניות ספורות בלבד כבר היו בגדיהם מוטלים על כר הדשא וכעבור דקה נוספת כבר חדרה גבריותו לתוכה.
גלים גלים בא הוא אליה, נפגש ואז שוב מתרחק, מצמיד אותה אל הדשא ונצמד אליו בעצמו. רגע אחד עוד גהר מעליה לוקח את כל מה שהסכימה לתת, בשני כבר רבץ תחת גופה המתפתל, שדהר על זכרותו המתמזגת. עול געגועים שלם עשה את דרכו החוצה בתוך חצי שעה, מוצא פורקן מספק בדרך הבשר והרוק.
בעודם מתלבשים חזרה, מצא אריק את הזמן, לאורה הבוהק של השמש, כדי לבחון מקרוב את גופה המושלם. צלעותיה מכוסות היו עדין תחבושת גדולה אך שאר חלקי גופה נראו שוב ללא פגם.
"…שמתי לב שנשכת מעט את שפתייך בזמן שעשינו אהבה…" פתח, מתלבט אם להשיב את נעליו הסגורות חזרה לרגליו או להוסיף ולהישאר יחף כמותה.
היא אספה את שולי שערה, תוחבת אותו בתוך גומייה קטנה שהמתינה בינות לשיניה.
"פשוט תהיתי אם הכאבתי לך…."
עושה את עצמה כאילו לא שמעה את שאלתו האחרונה, בחנה בשתיקה את פניו הנאים, שנדמה היה כאילו התבגרו בלא מעט, במהלך החודש שחלף בנפרד.
"עשית פעם אהבה כך?" שאלה לבסוף.
"בחוץ… לאור יום…? אני מניח שעדין לא…."
"אתה מניח…" צחקה.
"בואי נאמר כך…אלא אם כן הייתי שיכור מכדי לזכור…אז התשובה היא לא…" השיב בחיוך, נוטל את ידה במטרה להוביל אותה אחריו, במורד הגבהה.
"…אם ככה אז גם אני אומר שלא…" ציינה, קול צחוקה המתגלגל, מדביק גם אותו.
אריק ניסה שוב למשוך אותה אחריו, אך היא סירבה לו בחן, מכריחה אותו לשבת מעט לצידה על הדשא.
"איזה שבוע מטורף זה היה…" פתחה שוב כעבור כמה דקות של שתיקה, במהלכן בעיקר בהתה בו.
"לגמרי…ואת יודעת מה הכי מטורף?"
"מה?"
"ששרדנו כדי לספר על זה…"
"בקושי…" צחקה מלטפת, את האזור החבוש בגופה. "השריטות שלך בגב כבר החלימו לחלוטין?" שאלה, מושכת את חולצתו מאחור על מנת לנסות ולבחון את גבו.
"הרופאים נותנים לי חמישים אחוז לחיות…הן טוענים שאני חייב כמה שיותר סקס על מנת להחלים…" השיב לה אריק, מוצא את עצמו מביט לפתע בשעונו.
"אתה מוכן להפסיק להסתכל בשעון שלך כל הזמן!" התרגזה, מניחה את כף ידה על גבי זכוכית השעון, "אני עוד יתחיל לחשוב שקבעת עם מישהי נוספת אחרי הפגישה שלנו…"
"אמרתי לך הרגע מה המליצו לי הרופאים…את רוצה שהסיכויים שלי להחלים ישתפרו או לא?"
"כן!" אמרה בנחרצות, מושכת את חולצתה מעל לראשה שוב ומפילה אותו מיד אחר כך חזרה אל הדשא.

לאחר טיפוס קצר במורד הגבעה, כזה שהוביל בדיוק בכיוון ההפוך ממנו טיפסה אלכסנדרה כשהגיעה לשם, יכול היה כבר אריק להבחין במכונית השכורה, שחיכתה להם בתחתית. הייתה זו אלפה-רומיאו שחורה ומבריקה מדגם ספורט.
ככל שהתקרבו אל הרכב כך האט אריק את צעדיו, תוהה מתי תבחין בת-לווייתו לראשונה בהפתעה הגדולה שזימן לה.
דקה נוספת חלפה, במהלכה התקרבו עוד יותר אל מתחם החניה.
ליבו הלם בחוזקה, עיניו בוחנות לסירוגין את הבעת פניה השלוות. אף על פי שלדעתו לא ניתן היה כבר להחמיץ את שטמן, לא גילתה עדין שותפתו כל סימן לכך, שהבחינה בדבר מה יוצא דופן, בנעשה לפניהם, לפיכך החליט לסייע בידה מעט.
"מה את רואה שם…" שאל, מצביע לכיוון הרכב.
"זה האוטו שלך?" שאלה.
אריק הנהן לחיוב, עיניו הנעוצות בפניה, מחפשות אישור לכך שהבחינה במשהו. אישור שכזה מיאן עדין להופיע.
כמה שניות נוספות חלפו, בסופן כבר היו כבר עשרים צעדים בלבד מהמכונית החונה. כעת, גם לנוכח סנוורה של השמש, כבר לא ניתן היה שלא להבחין, בהפתעה המרגשת שציפתה לה, כיוון שזו נדבקה אל החלון, ציפורניה שורטות את הזכוכית השקופה, בהתלהבות חסרת מעצורים.
"א-י-ש-ו????" קראה, נוטשת את כף ידו של אריק, כדי לאחוז בפניה. "אני פשוט לא מאמינה!" קראה, פותחת בריצת נמרצת אל עבר הרכב, בתוכו קיפץ גור הזאבים הקטן בפראות, מחפש נואשות דרך על מנת לצאת החוצה ולחבור אליה.
"אתה חתיכת בן-זונה…איפה לכל הרוחות מצאת אותו?" סיננה לאחור, אוחזת בכוח את ידית הדלת, שסירבה בתוקף להיפתח.
מבפנים איבד אי-שו שליטה לגמרי, הולם בפראות בראשו על גבי הזכוכית.
"תתפלאי אבל הוא היה כל הזמן הזה ממש מתחת לאף שלך…נעול בתוך המרפאה הווטרינרית של בית החולים…"
אלכסנדרה הפנתה מבט נזעם לאחור, עיניה הרושפות מבשרות לו, שיש לו בדיוק שנייה אחת לפעול, בטרם יחוש את נחת זרועה.
הוא התרצה בחיוך שובב, לוחץ על כפתור השלט שבידו.
זאב המדבר הנרגש לא ידע את נפשו מרוב אושר, מזנק אל תוך פניה כמעט והפיל אותה לאחור על גבי האספלט.
"כמה גדלת בחודש הזה…" ציינה, מקווה בתוך כך שהשריטות, שספגה הרגע, לא ישאירו את חותמם על לחייה.
לאחר שהסתיים לו האיחוד הדביק, במהלכו ליקק את פניה הנרגשות של אלכסנדרה במשך עשר דקות רצופות, יצאו השלושה אל הדרך, שמים את פעמיהם חזרה אל עבר מרכז העיר.
אם בתחילת נסיעתם כל שהעסיק אותה היה התוודעות מחודשת אל הגור האבוד, ככל שארכה הדרך, הבינה כי אין הנהג עושה את דרכו חזרה אל בית החולים והחלה לתהות להיכן בכול זאת מועדות פניהם.
"ואם אומר לך שזו הפתעה נוספת…תניחי לי?" ניסה אריק.
"אני חושבת שחוויתי כבר מספיק הפתעות ליום אחד…" צחקה, "אבל אם אתה מתעקש תשתדל לפחות שיהיה שם קאמפארי…"
"עשינו עסק!" השיב בחיוך, סוחט את דוושת הגז.

המקום המיוחד, בו בחר אריק לקיים את המפגש המסתורי, לא דמה לשום מקום אחר בו ביקרה אלכסנדרה מימיה. כבר מתרגום חופשי של השלט שניתלה בחוץ, יכלו דוברי פורטוגזית ללמוד, כי אין הנכנסים ל"בטן הלוויתן" נכנסים למקום רגיל ככול המקומות. החלל, שניסה לדמות ככל האפשר את שמו, נראה היה כמו מערה גדולה ואפלה, שצלעות כבירות מקיפות אותה. בסמוך לאזור הכניסה נתלה גם ענבל גדול, צבוע בצורה כל כך משכנעת, שכשחלפו השלושה בסמוך אליו, עשתה הכול אלכסנדרה על מנת שלא להתחכך בו ואילולי היה המקום עמוס בשעה זו עד אפס מקום, יתכן וגם הייתה מצליחה להימנע מכך.
"מה זה המקום ההזוי הזה!" הפטירה, מחבקת את גור הזאבים חזק לחיכה.
"אין לי שמץ של מושג…כל מה שאני יודע זה שזוהי הכתובת המדויקת עליה התעקש חברנו…" משך אריק בכתפיו.
"….חברינו…" חזרה אחריו בעניין בלשי, "אולי כבר תגלה לי במי מדובר…"
"תיכף תראי בעצמך…" פטר אותה, מרים את ראשו גבוהה ככל שצלח, על מנת לנסות ולאתר את מארחם, בתוך המון האדם שהקיף אותם.
משלא מצא אותו, ניגש אל עבר עמדת המלצרים, מחכה שאחד מהם יואיל בטובו לתקשר.
חמש דקות תמימות חלפו, במהלכן כמעט והפכו עליהם המלצרים שבעה מגשים, אך אפילו אחד מהם לא טורח לעצור ולסייע בעדם.
"אולי נוריד את גלימות ההעלמות שלנו…" הציעה אלכסנדרה, כעבור שתי דקות נוספות, במהלכן נדחס המקום בלפחות עשרים בני אדם נוספים. כל גופה כאב עליה והעובדה כי הוסיפו כל העת לרמוס את כפות רגליה, לא נעמה לה במיוחד.
אריק, שהבחין במצוקתה הגוברת, שלח את ידו קדימה, לופת את סינרה של אחת המלצריות, בהכריחו אותה להגיע לעצירה מלאה.
"סי סניור…" אמרה, פניה המזיעות שלוחות כבר פנימה, אל תוך מעמקי המטבח.
"יש לכם פה אולי חדר פרטי כלשהו…" שאל, מקווה שהלה הבינה מילה ממה שהוציא הרגע מפיו.
למשמע השפה האנגלית, טרחה להסב סוף סוף את ראשה לאחור, בוחנת את הצמד, שבלט על רקע קהל המקומיים ההומוגני. עיניה, שבחנו תחילה בעניין את פניה המושלמות של זו שניצבה לידה, נדדו בהמשך גם אל תוך עיניה השחורות של החיה, שהתכרבלה בחיכה.
" CÃES DE ESTIMAÇÃO" ירתה לעברה, תוחבת את ראשה חזרה אל תוך המטבח.
"מה היא אמרה ?" תבעה אלכסנדרה לדעת, חוששת שהתשובה לא תמצא חן רב בעיניה.
"היא אומרת שהכניסה לכלבים אסורה…"
"אם כך מזל שלא הבאנו איתנו כלב…לא?" צחקה, כמעט והופכת מגש שמיני.
אריק נירתע לאחור, תוחב את מרפקו אל תוך חמוקיה הדשנים של מלצרית נוספת, שהגיבה בסלחנות מחויכת למראה פניו החביבות של המועך. בשלב זה פקעה סבלנותה של אלכסנדרה לגמרי, על כן החליטה לעשות מעשה. מפלסת את דרכה לשולחן קרוב, ביקשה בנימוס רב מהיושבת עליו, אישה כבת שישים, שהייתה שקועה בעיצומה של שיחה ערה, לקום למענה מהכיסא. משזו צייתה בחביבות, טיפסה בזריזות על גבי השולחן, ממרומיו יכלה להשקיף על הנעשה בחלל כולו.
"אנחנו צריכים להגיע לשם…" חזרה אליו כעבור כמה שניות, מצביעה אל עבר צידו השני של החדר.
"זה נשמע כל כך פשוט כשאת אומרת את זה ככה…" צחק אריק, מצליח רק בקושי לחלץ את ידיו מצידי גופו, על מנת לסמן לה להתחיל ולהתקדם ראשונה, "אחרייך גברת סמירנוף…" החווה בידו קדימה.
"הו כמה ג'נטלמני מצידך מר סמית…" השיבה, קדה קידה קטנה, מתחילה לפלס את דרכם מבעד להמון הדחוס.

חדר האחמי"ם של המקום הופרד מהאולם המרכזי והרועש על ידי דלת עץ אגוז קטנה שהייתה נטולת בריח ונהדפה בחופשיות פנימה, על מנת לאפשר למלצרים עמוסי המגשים להיכנס פנימה בקלות, גם ללא כל שימוש בידיהם. עיצובו הפנימי היה מפואר בהרבה מהחלל הגדול וכלל תא ישיבה אינטימי אחד, אשר רופד בעור אדמדם ונראה נוח במיוחד לישיבה ממושכת. את תקרתו של האולם הקטן עיטרה נברשת גדולה ועמוסת קריסטלים, שתפסה נפח מכובד ביותר מהתקרה המעוטרת, עליה נפרש איור מרשים למדי, בו תואר סיפור בליעתו מהתנ"ך של הנביא יונה בידי הלוויתן. נברשת זו שלחה את אורה העמום מטה, אל עבר פניו המבושמות מעונג, של המארח המפתיע שחיכה שם.
עם הופעתם המיוחלת של צמד אורחיו, קם הלה על רגליו, פורש את ידיו העבות לצדדים, על פני פיו מלא הבשר נמרח חיוך ברוחב כזה, שלא הותיר מקום לספק, עד כמה שמח לראות את השניים.
פיה של אלכסנדרה נפער כל כך רחב, עד שנאלצה לכסות אותו בידיה מרוב מבוכה ומחשש מקביל לחדירת זבובים לתוכו.
"ברוכים הבאים לבטן הלוויתן!" הכריז מארחם המבושם, שעל פי כמות כוסות הבירה הריקות, שאכלסו את השולחן, פתח עליהם כבר פער של לפחות שניים וחצי ליטרים של משקה.
"לעזאזל החמישי….סטרייכר!" קיללה, בעוד אריק ניגש כבר להחליף עימו חיבוקים.
"חמישי? מה קרה לרביעי ולשלישי ולשני…?" צחק לעומתה, פיו המלא ממשיך כל הזמן ללעוס.
"איפה מצאת אותו?" פנתה אלכסנדרה ההמומה לעברו של אריק, מחזירה את מבטה חזרה אל עבר פניו המבושמות של הקולונל.
"האמת היא שהוא מצא אותי…והוא לא הרפה ממני עד שסחט הבטחה שניפגש בהקדם יחד לכוס בירה או שתיים…או שלוש…"
היא הוסיפה לעמוד שם, עיניה התכולות מרצדות מפניו הלועסות של מארחם לתפאורת החדר הוולגארית.
בטרם דיברה שנית הניחה את גור הזאבים על הרצפה, מניחה לו לנתר על השולחן, מקום בו נחו שאריות הבשר והעצם בצלחתו של הקולונל.
"…כולנו חשבנו שנקברת באותו היום בהר גריזים…"
"צר לי לאכזב אותך אבל לא כל כך מהר קוברים אותי…" צחק, מסמן לה להוסיף ולהתקרב, "רבים לפני כן ניסו…וגם זו לבטח לא הייתה הפעם האחרונה…"
אלכסנדרה צייתה עכשיו, נאספת בהכנעה אל תוך צמד כפות ידיו המשומנות מהבשר.
"עוד לא שש אחרי הצהרים ואתה כבר בכוס החמישית…" ציין אריק, מפנה בסמוך אליו מעט מקום בשולחן העמוס כבר לעייפה בשאריות. "אני מבין שהסיכוי לקיים איתך שיחה רצינית זהה בערך לסיכוי שלא תנסה למכור לנו שוב איזה לוקש…"
"כל אלכוהול השוכב בתוך חבית הוא אלכוהול מבוזבז, אני נהיה אדם רציני רק אחרי שהבטן שלי מלאה והכוס שלי ריקה…ובקשר לבולשיט שאתה טוען שמכרתי לכם…אני קורא לזה שקר לבן…" ירה לעברו חזרה, במקביל לכניסתה של המלצרית אל החדר.
אריק כבר עמד להשיב לו חזרה כגמולו, אך הייתה זו אלכסנדרה שקטעה אותו קודם, מניפה את כף ידה הלבנבנה אל תוך פניו.
"אף אחד לא ממשיך להתווכח כאן לפני שאני מקבלת לידיים שלי כוסית אחת לפחות של קמפארי…!!" קראה בקול, מוודא במבט שהמסר שלה עבר לשני צידו של המתרס.
"עם קצת קרח והרבה מיץ אשכוליות בבקשה!" הוסיפה לעברה של המלצרית, שעסקה באותה העת בחילוץ הצלחת הריקה מפיו הלועס של הזאב.
"אני לא מתווכח עם נשים!" התרצה סטרייכר, נושא את ידיו באוויר בתנועת כניעה.
"בטח…" סיננה לעצמה אלכסנדרה, תופסת מקום לצד השולחן, "זה בגלל שהנשים שאתה מתרועה איתן בדרך כלל לא מדברות לפני שהן לוקחות את הכסף והולכות הביתה…"
ניתן היה למצוא לא מעט סיבות, בגינן מקום כמו בטן הלוויתן זכה ליחס צונן בקרב תיירים, זאת על אף מיקומו המופלא בטבורה של העיר ובסמוך לכמה וכמה אטרקציות תיירותיות מרכזיות. אם זו כמות הזבובים שאכלסה אותו גם לעת ערב, אם זה השירות האיטי וחסר גינוני הנימוס הבסיסיים ביותר, או העובדה שהתפריט שלו כלל רק מנה עיקרית אחת.
יחד עם זאת נרשמו לזכות המקום גם כמה מעלות בולטות. הבירה שהוגשה בו הותססה ויוצרה במקום וזכתה לשבחים רבים, הנערות הצעירות שנשכרו להגיש ולפנות את השולחנות נבחרו תוך תשומת לב מיוחדת לגזרתן השופעת, והיה זה גם המקום היחיד בברזיל בו ניתן היה להשיג נתח גדול ועסיסי של בשר לוויתן טרי. מעלות אלה הפכו ברבות השנים את המקום הקטן לאחד המקומות המבוקשים ביותר בעיר בידי קהל הסועדים המקומי, בדגש מיוחד על המין הגברי.
הייתה זו המתנה ממושכת למדי, עד שהועילה בטובה המלצרית הפלרטטנית שהוצמדה אליהם, לשוב עם כוסות המשקה. אך כפי שלמדו אלכסנדרה ואריק להעריך מיד, הייתה זו בלי שום צל של ספק המתנה שבסופו של דבר השתלמה.
"איך הקמפארי שלך?" תהה אריק, בעודו מרוקן את כוס הבירה הצוננת, שהוגשה לו, במהירות כזו, שלא הייתה מביישת את מארחם.
"פשוט נפלא!" השיבה, שוקעת אל תוך המשקה האדום ותוהה האם היה זה הזמן הרב שעבר, מאז לגמה לאחרונה את המשקה, או דווקא אופן הכנתו, שעשו אותו כל כך ערב לחיכה.
"חכו עד שתטעמו את בשר הלוויתן!" אמר סטרייכר, מניף את קנקן הבירה השישי באוויר, על מנת להרים כוסית לחיי אורחיו.
אריק הגיש את כוסו באוויר גם כן, פוגש את זו של הקולונל, בעוצמה כזו, שרק בדרך נס הותירה את שתיהן שלמות.
"לפי מה שהבנתי צדו אותו רק אתמול בבוקר!" מיהר להוסיף, קולו מלווה בגיהוק קולני.
"אתה פשוט חזיר בבגדים!" צחקה אלכסנדרה בסלחנות.
אריק חשב להצטרף גם כן לגינוי, אך אמברגו השתיקה, שכפתה עליהם חברתו ושנשבר עם הגשת המשקאות, אפשר לו להתחיל סוף סוף להטיח בפניו של סטרייכר את צרור השאלות הארוך שצבר.
"אז אם נסכם את מעלליך עד כה בקצרה…השתמשת בנו כל עוד הבאנו לך תועלת וזרקת אותנו לכלבים ברגע בו מצאת את מה שחיפשת…ועכשיו גררת אותנו לכאן במחשבה שנוכל לשטוף הכול בכמה כוסות בירה מקומית ואיזה נתח מפוקפק של בשר ציד אסור"
"בוא נתחיל בזה שהנתח שאתה עומד לנגוס בו את השיניים שלך כלל לא מפוקפק…בקשר לשאר ההאשמות…אני חושב חסרים לך כמה פרטים כדי להבין את התמונה כולה…" התגונן סטרייכר, מתפנה לנגב את שפתיו משאריות הקצף שדבק בהם, קולו מרצין במהירות.
"אם כך כדאי שתתחיל לדבר" ציינה אלכסנדרה, לוגמת את שארית כוס המשקה שלה, "כי יש לי הרגשה שככל שחולף הזמן וקנקני הבירה מתרבים, פוחת הסיכוי במקביל שתצליח לדייק בעובדות…"
למשמע דבריה האחרונים הניח סטרייכר באיטיות את כוס הבירה שלו על גבי השולחן. "אני ממליץ לך שלא לזלזל בקיבולת או ביושרה שלי…"
"לפחות באחד משני הדברים שזה עתה ציינת כבר הוכחת לנו את ההפך הגמור…כך שהרשה לי בשלב זה להשאיר גם את השני בסימן שאלה…" הטיחה בו חזרה.
אף על פי שצפה את היחס העוין לו זכה, קיצרה השפעת האלכוהול את יכולתו להישאר אדיש, על כן הפך כעת טון דיבורו למעט נרגן.
"יש לכם זכות מלאה להטיל בי דופי…אבל אולי אחרי שתשמעו את הצד שלי בסיפור תבינו את הנסיבות בהן התרחשו הדברים לאשורן ואז נוכל גם לקיים בנחת דיון מחודש ביושרה שלי…"
"כולי אוזן…" אמרה, מקבלת במבט זריז גם את אישורו של אריק.
"ראשית כדי שתדעו שאני ופרופסור פרידריך המנוח לא סתם מכירים…אלה רודפים יחד, מזה כמה שנים, אחר סודות המקדש העברי…" פתח, מדבר לאט, מניח להם לעכל את דבריו פיסה אחר פיסה. "גם אם היו מניעינו שונים…הוא מתוך סקרנות מדעית ואני מתוך שיגעון הגדלות שלי…חלקנו יחד דרך ארוכה שאת תוצאותיה, הרות הגורל, אתם מכירים בדמות איחודם מחדש של פריטי המקדש האבודים"
"כשאתה אומר שותפי סוד…למה בדיוק אתה מתכוון?" חקר אריק, יונק את תחתית כוס הבירה שבידו.
"זוכר את שביתת הרכבות בגללה נאלץ פרידריך להישאר עוד כמה ימים באוניברסיטה…אותה שביתה בזכותה למעשה נפגשתם בביתו והמסע שלכם בעקבות פריטי המקדש העברי החל…?"
אריק הנהן בראשו לאות שזכר.
"ובכן…תתפלא ודאי לשמוע שיעדו המקורי היה האחוזה שלי בטורקיה…שם היינו אמורים להיפגש על מנת לאמת את האוטנטיות של הפריטים, שנגנבו כמה יממות קודם לכן מהאיראנים בידי אנשי…"
במעמד זה כמעט וירק אריק את הבירה שעוד נותרה בפיו החוצה מרוב הפתעה.
"פרופסור פרידריך היה זה שעלה על כך שהאיראנים הם אלה המחזיקים באורים והתומים וגם אם לא היה מודע, לאופן המפוקפק בו הגיעו הפריטים הללו לידי…הפרופסור לא רק ידע שאני מחזיק בהם, אלא אפילו עזר לי לתכנן כיצד, עם השלמת הפריטים החסרים, נוכל לנסות ולהפעיל אותם יחד…"
"מדהים…" מלמלה אלכסנדרה, מצטערת באותו הרגע שלא הייתה בידה כוס קאמפארי נוספת, כזו שתעזור לה לעכל את המשמעויות הנלוות לדבריו.
"לזכותו של הפרופסור המנוח יאמר שהוא לא היה מודע כלל לא למוצאי השומרוני ולא לעובדה כי במשך שנים בניתי מתחת לאף שלו ושל עוד כמה אנשים…העתק מושלם של בית המקדש העברי…במקור תכננתי לשתף אותו במידע הזה לאחר שנצליח יחד לאמת את האוטנטיות של הפריטים האלה…"
"…אם ככה לא בגדת רק בנו ברגע האמת! כאם גם בפרידריך!"
"…זה נכון" אמר, מעט בצער,"…הפרופסור המסכן חשב כל העת שאנחנו עומדים לנסות את כוחם של פריטי המקדש כאן, בסאו-פאולו, אך מה שהפרופסור לא ידע, וניסיתי להגן עליו מפניו בכול מחיר, הייתה שאותה אוסקרינה, הידועה כבר כעת לשמצה, סגרה על עקבותינו במהירות…בנחישות שלה כמו גם באמצעים העומדים לרשותה לא יכולתי לזלזל…על כן החלטתי לשנות מעט את סדר הדברים ולהשאיר בסופו של דבר אתכם ואת הפרופסור מחוץ לתמונה…"
"אליבי עלוב למדי בחרת לעצמך…במיוחד בהתחשב בעובדה, שמי שמשניכם לועס עכשיו סטייק לוויתן, זה אתה ! בעוד חברך הפרופסור מדשן כעת את הקרקע!"
"באמת שלא יכולתי לחזות את הדרך שבה יתגלגלו העניינים משם….הייתי בטוח, שעל ידי כך שאני נוטל את הפריטים רחוק מכם ככל האפשר, אני מציל את החיים של כולכם…"
הוא עצר כאן, ממתין למוצא פיה של אלכסנדרה שאיחר מעט לבוא. על פניה נפרשה הבעה מהורהרת שחלקה בוז והבנה בערבוביה.
"אספר לכם עוד פרט קטן, שאולי ישמע לכם זניח, אך בעיניי לפחות הינו רב משמעות…ברגע האמת בו עמדתי בתוך הדביר ופרטי המקדש העתיקים בידי, לא הייתי מסוגל לנסות ולהפעיל אותם…חשתי לגמרי לא ראוי…"
אלכסנדרה שילבה את ידיה על גבי חזה, מנסה להרכיב לאחור את חתיכות הפאזל הרבות, שזה עתה פיזר. פניה הביעו עדין כעס מבחוץ אך בפנים החלה כבר מתגבשת תערובת של רגשות נוספים.
"בראבו!…אז יצאת בסופו של דבר לא רק שקרן אלה גם פחדן…!" היה לעומתה אריק נחרץ מעט יותר בתגובתו.
"אקבל בשלב זה בהכנעה כל כינוי גנאי שתבחרו להדביק לי…אבל חשוב שתבינו שבשביל ציידי אוצרות שכמוני מציאת פריטים אבודים שכאלה, הנה הפורקן עצמו ולא השימוש בהם, או התמורה הכספית שהם צופנים בחובם…אם יש משהו שאני יכול באמת להצטער עליו זה, שפרידריך לא זכה לראות את האוסף המיוחד הזה בשלמותו…"
"כל מה שיש לי לומר לך זה שאתה ופול יחד זה ממש צמד חמד…" הפטירה אלכסנדרה, "אתם יכולים לקרוא לעצמכם שמשון ויובב או בוני וקלייד…אם כי אני חושבת שהכי יהלום אתכם דווקא הכינוי יוליוס וברוטוס…כי ברגע האמת שניכם תקעתם סכין בגב של החברים הכי טובים שלכם…"
"אז הנה משהו נוסף שאני יכול לחדש לך…" מיהר סטרייכר להתגונן.
"תיכף תספר לנו שגם ברוטוס עשה את זה כדי להגן על חברו הקיסר…"
הוא צחק, שמח שלמרות שהשיחה ביניהם הלכה ונעשתה סוערת, כפי שחזה מראש, לא איבד עדין איש מהם את עשתונותיו או ניסה לקום מהשולחן ולעזוב.
"יתכן… אבל מה שוודאי יגרום לכם לראות גם את מעשיו של פול באור מעט יותר חיובי, הוא העובדה, שבמו ידיו, השיב חזרה לישראלים לפחות את אחד מפרטי המקדש…איך הצליח לעשות את זה אין לי שמץ של מושג…"
אריק כבר עמד להעלות השערה מעניינת בדבר הנסיבות בהן פעל פול, כשדלת התא הקטן נפתחה שנית ואל השולחן הוגשו מגשים עמוסי כל טוב. זה הראשון כלל שלוש מנות ענקיות של סטייק לוויתן שנצלה על הגריל, והריח באופן מפתיע נפלא והשאר כללו מבחר עשיר של תוספות, שנעו בין תפוחי אדמה אפויים בחמאה, למגוון של ירקות שורש בעשבי תיבול ודבש.
יתכן מאוד שגם תערובת מרתקת זו של דברי לעיסה לא הייתה מצליחה לקטוע את סקרנותם הערה של צמד האורחים, אילולי התווסף אליה גם מילוי מחדש של כוסות השתייה הריקות.
אף על פי שהייתה זו הצלחת השלישית שהוגשה לו, ניגש אליה הקולונל בתאווה רבה, כאילו הייתה זו צלחתו הראשונה.
לאחר שחיסל כמעט את מחציתה במשך הדקה הקרובה, הפנה את מבטו אל צלחותיהם של חבריו על מנת ללמוד את מידת שביעות רצונם שלהם.
אריק כבר עמד לחסל גם כן את הסטייק שהונח לפניו, בעוד אלכסנדרה נוהגת בבשר החשוד מעט יותר באיפוק, אם כי ניכר היה, שהמנה דווקא ערבה לה.
"השתתקתם…" אמר סטרייכר, מוריד בעזרת הקנקן השביעי את שאריות הדג שבגרונו.
"במקום בו גדלתי חינכו אותי, שאם אין לך משהו טוב להגיד, אז עדיף שתסתום את הפה…" ציינה אלכסנדרה, לאחר שהתפנתה חזרה אל כוס המשקה שלה.
"זה הסטייק שאינו ערב לחיכך או שזו דווקא החברה…"
"הסטייק דווקא מצוין…כל כך רך…ממש נמס בפה"
"הלשון הנה תמיד החלק הכי רך בבשר…" ציין סטרייכר בשובבות.
אלכסנדרה הדפה את הצלחת הצידה, לוגמת את שנותר בכוס המשקה שלה, על מנת לנסות ולשטוף מעט את שאריות הבשר שנצברו בינות לשיניה.
"אני חייבת להבין משהו…" אמרה, נוטלת מהשולחן קיסם שיניים על מנת להשלים את מלאכת הניקיון, "אחרי כל הצרות שהבאת עליהם… היו הישראלים מוכנים לתת לך סתם כך ללכת…"
"ודאי שלא!"
"אם כך….? מה בכול זאת שכנע אותם לעשות את הטעות הקטנה הזאת?"
"בואי נאמר שהיה לי חלק קטן בנסיבות בגינן ניאותו האיראנים בסופו של דבר להפריד בחזרה בין פרטי המקדש…"
"כדי שתוכל להתחיל לאסוף אותם שוב בקלות יתרה?" עקץ אותו אריק שוב.
במקום להשיב לעקיצה הניף הקולונל את כוס המשקה שלו באוויר.
"כמעט ושכחתי לברך אתכם על חזרתכם לשירות מלא בסוכנות!"
"כן…כן…ממש חגיגה גדולה…אם היית יודע כמה ניירת אנחנו צריכים למלא היית מבין מיד מדוע אני מהסס אם להרים לכבוד זה כוסית…"
סטרייכר צחק, נועץ את עיניו הגדולות בפניו הנעריים של אריק. "אמרו לכם כבר שאתם זוג יפה מידי מכדי להיות סוכנים…" שאל.
"ואתה? אמרו לך כבר שאתה שקרן מכדי לחלק מחמאות אמינות…" הלמה בו חזרה אלכסנדרה.
רגע קצר של שתיקה חלף בחדר, בסיומו פרצו השלושה בצחוק מתגלגל. סטרייכר כמעט והופך בגינו את השולחן לצידו ישבו.
הם הוסיפו לשבת שם מחליפים חוויות מהקורות אותם מהרגע בו נפרדו דרכיהם. במקביל דעכו אט אט הקולות הרמים, שנשמעו מצידה השני של דלת, עד שבסופו של דבר גוועו לגמרי. שולחנם, התפנה גם הוא בדקות האחרונות לגמרי וכל שנותר עליו עכשיו היה החשבון הארוך, שכלל מספר רב של פריטים אך סכום צנוע למדי בתחתיתו.
"אל תשאלו שאלות מביכות ואני לא אצטרך לשקר…" אמר סטרייכר בטרם יקדים אותו מי מהם בקושיה משלו בנוגע לסכום המגוחך, "בואו נאמר רק שאני לא מכיר את בעלת הבית מהיום…" הוסיף קריצה, מותיר על השולחן טיפ שמן במיוחד, שכלל כמה וכמה שטרות.
"יש לי תחושת דה-ז'ה-וו קלה…" סיננה אלכסנדרה, בעודם ניגשים לחצות את חלל המסעדה הריק בדרכם המבושמת החוצה.
סטרייכר ליווה אותם אל האוטו, מניח להם להתיישב בתוכו ולחגור את חגורות הבטיחות בטרם דיבר. כשעשה זאת עכשיו נעלמו מקולו כליל אדי האלכוהול והוא היה שקט ומחושב. על פניו נפרשה ההבעה הרצינית ביותר בה, נתקלו מאז פגשו בו לראשונה בבית האחוזה שלו.
"שאלתם אותי לא מעט שאלות היום, אבל עושה רום שדווקא את השאלה החשובה ביותר החסרתם באופן מפתיע…" אמר.
הם החליפו ביניהם שורת מבטים קצרה, בסופה נשאו שניהם חזרה את מבטם הסתום, אל עבר לחייו האדומות של הקולונל.
"מה לכל הרוחות אני עושה כאן…" עזר להם.
"מה לכל הרוחות אתה עושה כאן באמת?" שאל אריק, שהיה הקרוב אליו מבין שניהם.
הוא עצר, רגע שולף דבר מה ממעמקי כיס מכנסיו.
"באתי לכאן היום משום שרציתי לתת לך את זה…" אמר, פוסח על אריק ומגיש לעברה של אלכסנדרה שק עור קטן.
היא נתלה את השק בידה, מגלגלת אותו כמה שניות בין אצבעותיה, בסופן ניגשה לפתוח את השרוך שסגר אותו, נבלמת בידי כף ידו הנחושה של הקולונל, שהונחה על גבי זו שלה.
"חוששתני שאין זה המקום המתאים לכך…יותר מידי עיניים…"
היא הסבה את מבטה החוצה על מנת לסרוק את מגרש החניה החשוך, שנראה על פניו ריק לגמרי, מתקשה מעט להבין על איזה עיניים בדיוק דיבר.
"תפתחי את זה בבקשה מאוחר יותר…כשתהיי לגמרי לבדך…" ביקש, שולף את ידו מתוך הרכב כדי לנופף בה לשלום.
אריק השתהה עוד כמה שניות במקום, בסופן שילב להילוך ראשון, לוחץ על דוושת הגז ומתרחק מן המקום.

קולונל סטרייכר נותר כעת עומד בפתח בטן הלוויתן לבדו, מביט בשתיקה ברכב המתרחק, כובעו מונח על טבורו. הבחירה שעשה הייתה ללא ספק מעניינת. גם אם את מלוא היקף השלכותיה התקשה מעט לחזות בשלב מוקדם שכזה.

אחרית דבר

ארמון הנשיאות האיראני לבש באותו הלילה חג. בפנים נערכה קבלת פנים ממלכתית לראשי הצבא והמדינאים, בעוד בחוץ התמלאו הרחובות הסמוכים בקהל חוגגים רב, שנאסף על מנת לציין בשירה וריקוד אל תוך הלילה, את התבוסה שספגו אויבי הרפובליקה.
מרחף מעליהם, מנצח על מקהלת ההמון המשולהב, עמדה לה הסמכות העליונה האיראנית, ידיה מונפות באוויר.
"אחי ואחיותיי…בני המהפכה האיראנית." פתח הלה את נאומו הקצר, ידיו מונפות אל-על. מילה ממנו לא נכתבה מראש אך את האנקדוטות המרכזיות בו, אלה הלועגות לאמריקנים והציונים בתורם, דאג לאסוף ולשנן בקפידה רבה. "…ביום חג זה חזה שוב העולם המכנה את עצמו נאור בצדקת דרכנו הקדושה ובעוצמתו של מוחמד משיחנו…" קרא על רקע צהלות ההמון, הגוברות בכל פעם שעצר על מנת לאפשר לו להביע את תמיכתו הרועשת לדבריו, "…אויבי הרפובליקה האיראנית למדו היום שוב כי מי שחושב שאנו בני חלוף מוטב שישוב אל ספסלי ההיסטוריה! שם נכתב סיפורם של כופרי המערב בכמה פרקים קצרים בעוד זה של עמנו האמיץ נטוע עמוק בשחר ההיסטוריה!"

כמה מאות מטרים משם, בצידו השני שם הארמון, שכנה לה מרפסת מקבילה לזו ממנה נישא הנאום. בניגוד למיקומה האסטרטגי של המרפסת הראשונה היה מיקומה של זו, בכוונה תחילה, מוצנע בהרבה, פניה פונות היישר אל תוך חצר מוזיאון סאדאבאד, ארמון הנשיאות הישן, שהיה בשימוש רציף מזה כמה מאות בשנים, עד פרוץ המהפכה האסלאמית.
על גבי אותה המרפסת, ניצבת לבדה, עמדה לה דמות אחת, פניה החשוכות פונות אל עבר חגורת ההרים המושלגת, שהקיפה את צידו הצפוני של המתחם. בידה אחזה סיגריה בוערת, שנעה לפרקים אל תוך פיה, טבעות העשן הסמיך ששחררה, מרחפות באיטיות אל עבר שמי הלילה השחורים. כה מרוכזת הייתה הדמות בהפרחת טבעות העשן, שכשחברה אליה מאחור דמות נוספת, הבחינה בנוכחותה רק כשזו פתחה לבסוף את פיה ודיברה ממש אל תוך אוזנה.
"חשבתי שאמצא אותך כאן…" פתחה, בוחנת בעניין את שפתיו העבות של סולימאני, שהתחברו לקצהו הספוגי של הפילטר החום בהנאה גלויה למדי.
"נו טוב…בתור אחת שמכירה אותי כל כך הרבה שנים את חייבת להודות שלא צריך להיות שרלוק הולמוס בשביל זה…" השיב, אחרי שתיקה קצרה, במהלכה גמרה האש לכלות את שאריות הטבק שעוד נותר בסיגריה.
"לא מצאתי עד עכשיו הזדמנות מתאימה כדי להודות לך…אז הנחתי שאוכל לעשות זאת בקצרה עכשיו…" אמרה, ניחוח הבושם החריף שלבשה, נישא היישר אל תוך אפו נטול העשן.
"…להודות לי נאדיה…??" שאל, מבלי להסיט עדין את פניו הצידה כדי לפגוש בפניה.
"בהחלט…על כך שברגע האמת לא קיבלת רגליים קרות…במוקדם או במאוחר מישהו הרי יגלה את מה שעשינו ואז הסבירות שהעקבות לא יובילו חזרה אליך ואפילו אלי…אפסית…"
"וזה מדיר שינה מעינייך?"
"האמת, שהדבר היחיד שמדיר שינה מעיניי, זו השאלה האם מעשיי אכן ממשיכים את מורשתו של בעלי המנוח…"
"אכן שאלה מרתקת מאין כמוה…בעלך היה מסוג האנשים שהעדיף תמיד לנסות ולבנות גשרים מאשר להרוס אותם… חלקנו בסתר השקפות עולם זהות, בכול הקשור למאזן הכוחות הנדרש על מנת להמשיך ולהימנע מהגררות אל תוך עימות צבאי כולל, בשמו הקדוש של אללה או בשמם הפחות קדוש של אלה הנושאים אותו לשווא…" השיב, בקולו נשזרת ארשת געגועים שלמה לאיש אשר עליו דיבר, "אני לא יודע עד כמה נמצאת את בסוד העניינים אך גם את תוכנית הגרעין המקומית, זו שבגינה עמנו סובל כל כך כיום, הגינו יחד בשם אותה מטרה נעלה ומתוך אמונה, שכוח מסוג זה, ימנע הרבה יותר שפיכות דמים משיבי…"
נאדיה בחנה את פניו הנרגשות כשדיבר, מניחה שנזקק לפורקן הזה כעת לא פחות משנזקקה לו בעצמה. "עדין לא ענית לי על שאלתי…"
"אם אומר לך שכן זה יעזור?"
"אתה יודע שכן…" השיבה.
ברקע עלה שוב קול שאגתו של ההמון מצידו השני של הארמון, אות כי המנהיג העליון סיים את דבריו.
"אין ספק שיותר מידי עוצמה, המרוכזת בידי צד אחד, איננה ערובה טובה במיוחד לשלום בין הבריות"
היא הנידה בראשה לאות הסכמה, בוחנת את ארמון הנשיאות הישן שהפך מאז פרוץ המהפכה למוזיאון הפתוח להמונים, בתוכו מוצגים לראווה ולגנאי העושר והפאר, שהיו נחלתם של השאה הפרסי ומשפחתו.
"את יודעת מה באמת הורג אותי?" שאל לפתע סולימאני.
"אתה מתכוון חוץ מהסיגריות הארורות האלה, שאתה מתעקש להמשיך ולעשן?"
"מה שבאמת הורג אותי זו השאלה: מדוע בחר אותו סוכן אינטרפול להשאיר את המזוודה עמוסת מטילי הזהב במקומה, במקום לשאת אותה עימו…"
"אולי היא הייתה כבדה מידי…?" ניסתה שוב נאדיה להתבדח, מקווה שיראה זאת בעין יפה.
"אני חושש שהיה בו בבחור הזה הרבה יותר ממה שהערכנו בתחילה…"
"אתה אומר זאת לגנאי?"
"חלילה!"
"אני לגמרי מסכימה." השיבה, עיניה השחורות נחות בתוגה על גבי טבעת הנישואין הגדולה, שמוקמה עדין על כף ידו השמאלית.
כמה דקות תמימות חלפו בטרם נדם לגמרי קול שאגת ההמון. משזה גווע לגמרי התחדשה באולם הסמוך למרפסת המוזיקה והוא החל מתמלא כבר בציבור החוגגים המיוחס.
נאדיה הסבה את מבטה לאחור, מבחינה דרך החלון המואר כיצד הפך כמעט בין רגע מקום המפלט האינטימי שלהם להומה אדם.
"כדאי שתכנסי פנימה… אני מבטיח להצטרף אליך בעוד כמה דקות…" הורה לה, עיניו נישאות למעלה אל הירח הקעור, שבהק בזוהר לימוני.
בטרם צייתה נעמדה שם עוד רגע אחד, מוודא כי איש מהחוגגים בפנים לא יצא עדין אל המרפסת. כשניסחה את דבריה הבאים, עשתה זאת בזהירות רבה, חוששת שמא ימצא בהם דבריו כפירה מיותרים. "…לו היו מצטלבות דרכיך עם אותה אישיות בצד הישראלי….זו שלידיה עברו הפריטים שנשא פול…מה הייתה השאלה הראשונה שהייתה שואל אותה?"
הוא הרהר רגע בשאלה המרתקת, מודע היטב לעובדה, שאין זו הפעם הראשונה שהפך בה. כשחזר אליה עם בתשובה, הפנה לראשונה את פניו לאחור, על מנת לפגוש בה.
"אני מניח שזה היה משהו בנוסח…למה לא אוגנדה..??"
ברגע הראשון עוד שמרו שניהם על סבר פנים חמורות, בשני פרצו בצחוק מתגלגל, שנישא בגאון פנימה אל תוך אולם החוגגים המלא.
* * *
אלכסנדרה סמירנוף צלחה את מי בריכת השחייה הקרים בתנועות חתירה מהירות, גופה החסון והדק מפלח את המים בתנועות קצובות ומדויקות להפליא. שערה החלק והזהוב קבור היה מתחת לכובע גומי סגלגל והדוק שהקנה לה, בצמוד לחליפת השחייה המקצוענית, שוב את אותו מראה מסתורי ומוכר של גיבורת-העל היפהפייה.
כמעט חודש חלף מאז חזרה לשירות פעיל בסוכנות ועל אף שנחשבה כמעט בכול מובן אפשרי לנס רפואי, הורשתה רק במהלך השבוע האחרון לחזור ולעסוק בפעילות הגופנית החביבה עליה, זו ששימשה בעבורה גם כמרפא האולטימטיבי לנפש.
כעבור כשעה תמימה, במהלכה שחתה כמעט ללא כל הפסקה, יצאה לאיטה מן המים, מתיישבת על אדן הבריכה, על מנת להסדיר את קצב נשימתה.
ארוז בתוך בגד הים השלם, עלה וירד בית החזה הרטוב שלה, בקצב שהיה בתחילה מהיר, אך הלך ודעך במהירות, ככל שנקפו השניות, שבילתה מחוץ למים.
בתחילה נחה כף ידה הימנית על האזור שמעל לשדיה, כך שנדמה היה למביט מן הצד, שעוקבת היא אחר קצב הלימות ליבו, אך כעת, משהסירה אותה, ניתן היה להבחין בסיבה בגינה הונחה שם זו מלכתחילה.
תחת מעטה בד הלייקרה הצמוד של חליפת השחייה בלט חפץ קטן ומרובע, שהשתלשל על גבי שרשרת במורד צווארה. תליון עתיק זה, שחובר לא מכבר מחדש, גרם לה עדין, בו זמנית, לתחושת כוח עצומה, אך בה בעת גם לדאגה אין סופית.