אהבה אסורה – פרק 1

מי זה? מי רץ בין העצים? מה זה המקום הזה? ערפל, אני רואה נער מולי. מי זה? הרגשתי נפילה והתעוררתי בצעקה. מייד שתקתי בשביל לא להעיר את הוריי. הסתכלתי על השעון השעה הייתה שתיים לפנות בוקר, ומחר היום הראשון ללימודים. נשכבתי חזרה על המיטה, רק עכשיו שמתי לב שאני רועדת. "זה רק חלום" ניסיתי להרגיע את עצמי. אבל זה לא עזר, כמו תמיד. עצמתי את עיניי והרגשתי שלא אצליח להירדם. רק לאחר מספר דקות, נפלתי לאובדן חושים.
"עינת! תתעוררי או שתאחרי לבית ספר!" שמעתי את אימי צועקת,הרגשתי סחרחורת. "אהה?" מלמלתי והתהפכתי על הבטן, חטפתי מבט בשעון.
"7:30!" צעקתי וקמתי יישר מהמיטה,הסחרחורת גברה. כמעט נפלתי אבל הצלחתי לעמוד. לבשתי מהר ג'ינס צמוד וחולצת בית ספר. צחצחתי שיניים ושטפתי פנים, הסתכלתי במראה שערי החום והארוך מבולגן ועייני הירוקות נראות עייפות. יצאתי מהאמבטיה ואכלתי מהר טוסט לאחר מכן הסתרקתי והתכוננתי ליציאה.
"ביי אמא" צעקתי ולא חיכיתי לתשובה, ידעתי שאבא שלי יצא יותר מוקדם.
"אוי לא… אוי לא…" לחשתי לעצמי, שנאתי לאחר ועוד ביום הראשון לבית ספר! פניתי שמאלה בכביש והגעתי לבית הספר החדש שלי."בוקר טוב" אמרתי לשוער והלכתי מהר לשכבת י'.השעה הייתה 8:05 אבל כולם היו עדיין בחוץ, נרגעתי. חיפשתי בין הדפים את שמי כדי לבדוק באיזה כיתה אני נמצאת."עינת? עינת פרידמן?" שמעתי קול מוכר מאחוריי. הסתובבתי
"שירה!" שירה כהן הייתה חברה טובה שלי מהחטיבה. שערה הבלונדיני ועיניה החומות לא השתנו.
"לא תאמיני! אנחנו באותה כיתה, בואי" היא הובילה אותי לסוף המסדרון, ימינה. נכנסתי לכיתה י'4 היא הצביעה על השולחן הראשון מול המורה. ולצידיו עוד שלושה שולחנות בטורים.
"השגת מקום בשורה הראשונה!" שמחתי.
"כן… בואי נגיד שבאתי מוקדם" אמרה. צחקתי. כמו תמיד, שירה בכלל לא השתנתה.
"היי, רוצה שאני אכיר לך כמה בנות?" שאלה אותי. נאנחתי וגלגלתי עיניים.
"אל תגידי לי שאת כבר מכירה את כל השכבה" אמרתי,
"לא את כולם" צחקה ומשכה אותי ביד למסדרון.
"או, הנה זאת נועה" היא הצביעה על ילדה עם שיער מתולתל וארוך. נופפתי לה וכך גם היא.
"וזאת יעל.." אחרי כמה בנות ששירה הכירה לי, חזרנו לכיתה, להכיר את המורה.
"שלום, קודם כל אני מבקשת לשים פתקים עם שמות" למורה קרוא עדי מורגן והיא נראתה נחמדה. שערה החום אסוף לקוקו וענייה הכהות מסתכלות עלינו בחיבה. הגעתי הביתה שמחה, אבל השעה הייתה רק 13:45 והוריי היו עדיין בעבודה. אימי הייתה רופאה, היא עבדה באיכילוב שבתל – אביב, גרנו רבע שעה נסיעה משם. אבי היה עורך דין. והוא בכלל לא אהב את העבודה הזאת. אכלתי מרק והלכתי לחדרי. הייתי מותשת, נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים. אולי יקרה נס ואני לא אחלום סיוט? הוריי יודעים על זה. אבל מה אפשר לעשות חוץ מלחכות שזה יעבור? כמו שאבי אומר. הפסקתי לקוות מזמן. הרגשתי סחרחורת, התחלתי לראות קצת אור שנעלם מייד. שוב אותו יער,
עצים סבוכים וערפל בכל מקום, אני עומדת באמצע ומרגישה שיש שם מישהו. הוא מסתכל עליי ויוצא מהאפלה. זה הנער. "תשמרי על עצמך, עינת" הוא אמר. אבל איך הוא מכיר אותי? ואת שמי? למרות זאת הנהנתי והשפלתי את מבטי. הרגשתי שהלחיים שלי לחות. "חכה" אמרתי והרמתי את ראשי. אבל היה מאוחר מידיי. הרוח הצליפה בשערי, הרגשתי את הקור המקפיא. הכול מתחיל להסתובב, שוב הרגשתי נפילה. צעקתי צעקה והתיישבתי מייד. רעדתי וגם הזעתי.
"עינת? את בסדר?" שמעתי את אימי שואלת הסתכלתי מייד וראיתי אותה יושבת על הקצה של המיטה במבט מודאג. "אה א-אמא נרדמתי… מה ה-השעה?" גמגמתי קצת.
"חמש וחצי" ענתה. "חזרת דיי מוקדם היום" ציינתי. היא הנהנה וחייכה.