אגדת צללי המוות – פרק 9

הקול העמוק טרד את מנוחתה של הולי. כמה שהתהפכה במיטתה לא היה די בזה בכדי להשכיח אותו מזכרונה – מפעפע בה כארס קטלני;
תווי פניו המאיימים, ארובות העיניים השקועות המבליטות את העור הצהוב מריקבון ולחיים התלויות על עצמות חסרות בשר…
היא החליטה לצאת אל איזור מורט ביום המחרת בחצות, אך משהו העיק עליה.
הולי קמה לישיבה ושיפשפה את עיניה הכבולות ברשתי החלומות שלא הואילו להירקם עד תומם. משפקחה אותן שנית, חשה בחילה. היא קמה, דידתה אל המקלחת, ושטפה את פניה. מגעם הקריר של המים על עורה הקל על עיניה הצורבות ועל מחשבותיה הנמרצות, אם כי לא העלים אותם לגמרי.
לאחר מכן פנתה אל הסלון בהחלטה של רגע ונטלה את הטלפון הרב-קווי לידה. דקה ארוכה בהתה בו בשעה שניסתה לדלות מזיכרונה את המספר הנכון, משעלה בידיה, חייגה במהירות והצמידה את הטלפון לאוזנה; צליל החיוג מרט את עצביה אך כעבור לא יותר ממספר דקות נשמע קולה של אישה מהעבר השני: "קולטשר שלום, במה אוכל לעזור?"
"שלום," ענתה הולי במהירות. "שמי הולי נייטלי, אני רוצה לדבר עם ג'סי נייטלי, בבקשה."
"רק רגע."
הולי שמעה את הפיהוק הגדול מעברו השני של הקו, אך עצרה בעדה מלזרז את האישה. אחרי הכל הייתה השעה חמש לפנות בוקר, שעה מוקדמת לכל הדעות… היא המתינה אם כן.
היא הכירה את אחיה מספיק טוב בכדי לדעת שהוא לא יתנגד למה שהיא עומדת להציע או יבקש להבהיר את העניין פנים מול פנים, היא אף ידעה שאין זה דחוף לעכשיו אך היא הייתה מוכרחה לוודא שהוא – אחיה הקטן – לעולם לא יחווה את שהיא חוותה.
"הוא ישן," נשמעה התשובה. "התקשרי מאוחר יותר."
"העירו אותו." דרשה הולי בקול נחוש. "זה דחוף."
שקט השתרר בצד השני של הקו למשך דקות ספורות, אז אמר הקול, "חכי על הקו בבקשה."
בזמן שהוסיפה הולי להמתין, היא תהתה אם לא יצאה מדעתה. השעה בקושי חמש וחצי לפנות בוקר! מדוע אם כן היא מוכרחה להפריע את מנוחתו של אחיה כשאין לה כל סיבה מוצדקת לרמת הדחיפות בה היא נוהגת?… ולמרות זאת ידעה היא בתוכה שהיא רוצה לוודא שיהיה בטוח בשנה הבאה – השנה בה יהפוך ג'סי לבן תשע-עשרה שנים…
הזמן… הזמן עובר כל כך מהר, חומק בפזיזות וללא חרטות…
זיכרון מן העבר החל מתגבש במוחה של הולי והוא שהיבהב וריצד כרגע אל מול עיניה, בשעה שנאלצה לאחוז בטלפון ביד רועדת עד כי יואיל ג'סי להניח את דעתה, בכל שיסכים להצעה הבוערת….

היה זה ערב אפוף יגון, ערב השנה למות הוריהם של ג'סי והולי. בני משפחת קופר היו האחרונים לעזוב את הבית הקטן – לוט בחשיכת הסוף,
ופניו של אחיה היו מסיכת צער. זה שנוטה כלאחר יד לכעס ורגשות אשמה הולכים וחוזרים, ממררים הם עצמם בבכי על חוסר הצדק שבקיומם.
הולי לא הביטה בו, אלא בכפות ידיה. היא שנאה את היום הזה, היום בו נולדה. היא הרגישה שיום הולדתה חרץ בגורל את קץ חייהם של הוריה היקרים, חשה שהיא גוזלת בכך את האושר מחייו של אחיה הצעיר…
"את יודעת שזה לא באשמתך," קולו של ג'סי מעוות לבלי היכר. 'מאבק פנימי מתחולל בו, מאבק על דמעות ורחמים עצמיים.' חשבה הולי כמידי שנה.
"אתה לא יכול לומר את זה. לא אם אין בידייך הוכחות חותכות לכך." מילמלה הולי בתגובה, כובשת את עיניה ברצפות העגמומיות.
"ומהן ההוכחות שלך לכך שהדבר אכן אירע באשמתך?" הטיח בה ג'סי חזרה.
הולי לא ענתה. היא העדיפה שלא לפתוח שוב בריב המסורתי המגוחך הזה. במקום זה, היא העניקה לו מבט חודר שלרוב אילץ אותו לשתוק.
לרוב, אך לא היום…
"את חושבת שאת היחידה שמרגישה ככה?" שב והטיח בפניה ג'סי. "את לא היחידה שאיבדה את היקרים לה!" קרא.
הולי השפילה חזרה את מבטה ולא ענתה על דבריו. הוא מדבר כך מתוך שיברון, הזכירה לעצמה בתקווה לשלוט בכעסה המר.
"אימא ואבא לא היו רוצים שתאשימי את עצמך לנצח! הם היו – "
"תשתוק!" נהמה הולי באיבוד שליטה. "אל תתיימר לדעת מה הם היו אומרים! אתה לא הם, והם אינם!"
ג'סי קם ממקומו באחת. "ועלייך להשלים עם זה." אמר בקול נמוך ופנה אל דלת היציאה.

הולי זכרה היטב את הרגע ההוא בו הטיל ג'סי את ה"פצצה" לחלל האויר וברח מהבית. היא זכרה אותו טוב יותר מכל רגע אחר בחייה. שכן מייד אחר כך, פצצה אמיתית סימרה את שיערה והעבירה רעד של אימה במורד ובמעלה גווה.
דקה אחת לאחר שיצא ג'סי בסערה, שמעה הולי קול חבטה אדיר וחריקת בלמים צורמת. היא קפאה על מקומה ורק לאחר דקות ארוכות בהן עיכלה את ששמעה, פרצה החוצה וראתה את אחיה מוטל על הכביש, רגליו מעוקמות בצורה לא טבעית לצידי גופו ועיניו עצומות, צבעו הגס של הדם מעטר את פניו העדינות…

"הלו?" קולו הצרוד משינה של ג'סי השיב אותה למציאות והולי התעשתה והתנערה מן העבר.
"ג'סי," אמרה בהקלה. "אתה בסדר? מה שלומך?"
"אני בסדר," ענה ג'סי בבילבול. "עכשיו חמש ועשרים, הולי. מה היה כל כך דחוף? את בסדר?"
"כן." הנהנה הולי, "הכל טוב. אני פשוט צריכה לבקש ממך משהו…"
"מה?" שאל אחיה בהשתוממות.
הולי לקחה נשימה עמוקה ואמרה, "אתה צריך לעבור למוסד אחר, ג'ס. בעיר הגדולה."
"מה? למה?"
"איני יכולה לומר לך, ג'סי. בבקשה?"
שקט השתרר בצד השני, לבסוף נאנח ג'סי. "זה בקשר לתשלום, נכון?"
הולי היססה, אך כעבור שניות ספורות, הנהנה. "כן… הם העלו את התשלום והמוסד שבעיר הגדולה דורש פחות…" היא עצרה לרגע ואז המשיכה לפני שהוא יספיק להגיב: "ביררתי על התנאים קודם ומצאתי שהשירות, האוכל והיחס שם מעולים, טובים בהרבה מכאן. אני בטוחה ששהותך תהיה נעימה ומהנה יותר."
הוא לא ענה.
"ג'ס? אתה שם?" שאלה הולי.
"אני כאן." ענה ג'סי. "אני פשוט תוהה מדוע התקשרת דווקא עכשיו?… זה יכול היה לחכות."
"רק רציתי לקבל את אישורך לפני שאני שולחת מונית ללא התראה מוקדמת." אמרה הולי.
"אה…" ניכר היה בקולו שלא השתכנע, אך הוא נצר את לשונו. "בסדר גמור אם כך. זו החלטה שלך, הולי. אהיה מוכן – "
"לא." קטעה אותו. ג'סי השתתק. "אתה מוכרח להסכים לזה."
לאחר דקה ארוכה, נרגעה הולי. הוא אמר, "אני מסכים."
"חזור לישון. ליל מנוחה, ג'ס." הולי הייתה מוכנה לנתק את השיחה אך ג'סי עצר בעדה ברגע האחרון. קולו היה שקט ושקול כשאמר:
"הולי,"
"כן?" שאלה בקול חנוק.
"את יודעת שאני כאן בשבילך."
היא הנהנה. "אני יודעת." אמרה בשקט. "לילה טוב, אח קטן."
השיחה נותקה והולי פלטה אנחה מפיה. אבן קטנה נגולה מלבה אך על אף כך היא הרי ידעה, הייתה זו רק ההתחלה…