אגדת צללי המוות – פרק 7

הולי התאוששה ומיהרה להדוף את דארל מעליה, "מה אתה חושב שאתה עושה??" קראה בקול, עיניה מצומצמות כתוצאה מסערת הרגשות בה הייתה נתונה. "מה לכל הרוחות והשדים קורה במקום הזה?!"
"בואי," אמר קול אחר והיד שאחזה כעת בכתפה הייתה שייכת למר קופר עצמו, שרק עכשיו הבחינה הולי בו וברעייתו לצידם. הפעם, לא התנערה מאחיזתו. היא רק הלכה בשקט, ראשה מורכן קלות, יחד עם הקופרים אל בית האחוזה המפואר.
"מה לעזאזל קרה שם?" שאלה הולי בדרך, נסערת מכדי לקבל עליה את השתיקה שחצצה בין כולם.
"עוד קצת, הולי." לחשה קיילה בעדינות משדלת, "לא בטוח לדבר על זה כאן."

הולי ישבה בסלון. לידה ישב דארל ואילו הוריו ישבו בספה שממול.
הבית היה חשוך ואפל כי משפנתה הולי להדליק את האורות מיהרו מר וגברת קופר לעצור בעדה. הם הסבירו שכפי שלא בטוח לדבר על העניין בחוץ כך אין זה בטוח להאיר, לא את הבית ולא את הרחובות; "לא בליל הגבייה," כך אמרו, "כך היה ויהיה, מאז ועד עולם."
הולי לגמה בשקיקה את מיץ התפוזים שנמזג לכוסה עם הגיעה והביטה לאחר מכן בהוריו של דארל, עצבנית על אף שידעה שאין לה כל סיבה לכעוס עליהם.
"עכשיו אוכל לקבל תשובות?" שאלה בנימה מרומזת של קוצר רוח.
קיילה חייכה במרירות והנהנה אך את מלאכת ההסבר והפירוט, הותירה לבעלה. זה שיפשף כעת את מצחו, הניח את משקפיו העגולות על השולחן שמולו והישיר מבטו אל הולי:
"הכל התחיל לפני ארבעים וארבע שנים.
היינו נערים שובבים ונטולי מוסר בני תשע-עשרה וכל שידענו היה התרוצצויות הלוך וחזור, מתיחות, שעשועים אין סוף. כולם הכירו את כולם בכפר הקטן, ממנו צמחה ברבות השנים העיירה הנחמדה הזאת ממש.
בכל פעם שמישהו היה יוצא לרחובות, היינו יוצאים כולנו ומוצאים תעסוקה יחד. בכל פעם שמישהו היה מדוכא או עצוב מסיבה כלשהי, היינו מתקבצים יחדיו – מנסים לעשות כל שבביכולתינו לעזור ולהפך. הורינו לא עצרו בעדינו, אפילו לא פעם אחת. מהסיבה הפשוטה שידעו שאין ביכולתם לעצור בעדינו, לא מבלי שנתמרד נגדם או נגרום להם צער אחר כלשהו…
אנו מכים על חטא זה שנים רבות כל כך ולו היה ביכולתינו להחזיר את הזמן לאחור – היינו יותר ממאושרים לעשות זאת, אז אל נא תביטו בנו בצורה כזאת…" קיילה הנהנה בהסכמה, פניה מסכת צער. הולי הסיטה את מבטה מפניה וחזרה להביט במר קופר כשזה המשיך בסיפורו: "הכל השתנה בשנת 2014 כשלכפר הגיעו כמה יתומים מאחת מערי המרכז, היה זה בזמן כמובן שהם עוד היו קיימות – לפני המלחמה שגרמה לפרוקם.
הם היו שלושה במספר. מאופקים, מסוגרים בתוך עצמם ומרוחקים מכולנו. שמותיהם היו קרליי, סקוט ומורטנט…"

רוברט קופר הסתובב לבדו ברחוב הסמוך לבית מגוריו. לא היה לו ספק בכך שבעוד דקות ספורות יצטרפו אליו חבריו בעיניים נוצצות וחיוך חורש מזימות. הוא חייך וכעבור לא יותר מדקה אחת כבר סבבו אותו חבורת נערים ונערות, חבורה תוססת ונמרצת שלא יכלה לחכות לתעלול הבא שלהם כקבוצה. "מה נעשה היום?" שאל קאל רייט כשהוא מהלך הפוך – פניו אל חבריו וגבו אל הדרך. מרפקיו תלויים גבוה באויר וידיו משולבות על עורפו.
"אולי," אמרה קיילה לורנס, "נצפה בך נתקל בגלאי החפצונים."
" 'חפצונים!' " גיחך קאל, "אין כזאת מיל- " אך הוא נחבט בגבו בגלאי החממ"ל עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט…
"קוראים להם חממ"ל," אמר רוברט לקיילה ברכות.
"אני יודעת!" מחתה בעוז, "אבל השם הזה מצחיק!"
"לא יותר מ'חפצונים' " צחקה לייה.
"חפצים מסוכנים מחוץ לחוק," הרהר טומי, "אתם לא חושבים שהם יכלו פשוט לקרוא להם 'גלאי מתכות'?"
כולם גילגלו עיניים ונחרו בשקט. רק קיימברי פתחה את פיה ואמרה בתיסכול: "לא אתה וספרי ההיסטוריה שלך שוב!"
"זאת לא היסטוריה, קיימברי!" נזף טומי בחומרה, "לפני לא מעט שנים עוד היו קיימים גלאים כאלו! וחוץ מזה, לא יזיק לך לדעת משהו מעבר לידע המצומצם שלך על העולם בו את חיה…"
"כן?" קראה קיימברי ברוגזה, "אז אולי תעשיר את הידע שלי בכך שתספר לי; מי היה הגאון שנתן לך כרטיס חבר בסיפריית הכפר המתפוררת!"
טומי שתק לרגע, חושב על הדברים. כעבור רגע הוא נענע בראשו בהחלטיות, "זה לא היה משהו חכם במיוחד להגיד."
"אוחח!" קראה קיימברי בתיסכול ועברה לצד השני, ללכת לצד קאל שהתהפך זה כבר ועוד שיפשף את עורפו בכאב.
"כן, כאילו שזה מעשה חכם מצידך…" גיחך אדם וצחק בקול מבדיחתו שלו.
עשר דקות לאחר מכן הגיעו בני החבורה אל מבנה קטן, ישן ורעוע וטיפסו מעל לסלעים משוננים בדרכם אל הכניסה. לאחר מכן, התכופפו מתחת להריסות שהיוו בעבר תקרה מפוארת ונכנסו משם אל תוך חדר רחב ידיים, זה שלמרבה הפלא – נותר שלם. ריק מכל, אבל שלם.
בזה אחר זה, התיישבו הנערים והנערות במעגל על הריצפה המאובקת והביטו האחד בשני בעניין.
"יש נושא שאני רוצה להעלות," אמר לפתע רוברט. "לפני שאנחנו דנים במתיחות חדשות להמשך היום."
היה זה דבר שלא קרה כל יום בקרב החבורה. לרוב הם הגיעו אל המבנה בכדי להחליט על בדיחות, מתיחות ותעלולים חדשים.
רק לעיתים רחוקות עלה נושא רציני עליו היו מתבקשים לדון בכובד ראש. הם לא אהבו לעשות את זה במיוחד…
"אלו היתומים, לא כן?" אמרה לייה בשקט.
רוברט שלח אליה מבט זהיר, הוא הנהן.
"על מה כבר יש לדבר עליהם? הם יתומים! לא מהווים איום כלשהו על חיינו או משהו כזה." ביטל אדם בהינף יד.
קיילה מיהרה לשלוח בו מבט חד. "אתה לא אמור להגיד דברים כאלה, אד!"
"למה לא?" משך אדם בכתפיו, "מה כבר הם יכולים לעשות לי?"
"זה לא העניין." מיהר רוברט לומר, כמו יוצא להגנתה של קיילה. "הם לא מתקשרים עם הסביבה, הם חיים ברחובות, מי יודע אם יש להם אוכל או ציוד לינה, מי יודע מה יקרה להם אם הם יישארו ככה עוד זמן רב…"
"הוא צודק." הסכים קאל, "ניסיתי לגשת אליהם ולברר אם הם צריכים משהו, אבל הם רק הסתכלו עלי, בלי לומר דבר – הסתלקתי משם אחרי דקה."
קיימברי נחרה בבוז, "אם הם היו זקוקים לעזרתינו הם היו יכולים לגשת ולבקש. הם בחרו להסתגר וזאת לא אשמתינו."
"למען האמת," אמר טומי במבט מהורהר כהרגלו, "יש משהו מרתיע בדרך החיים שלהם."
"אנגלית בבקשה!" דרשה קיימברי בזרועות שלובות.
"למען השם קיימברי," נזפה בה לייה בקולה העדין. "תנהגי בנימוס." אך קיימברי רק הפנתה לה את גבה במופגן.
טומי מצמץ לרגע, כאילו ראה אותה בפעם הראשונה, "או, אממ.. אמרתי שיש משהו מרתיע ב – "
"אוחח! עזוב! אבדתי את החשק להקשיב לך." הפטירה קיימברי.
רוברט נאנח אך בחר להתעלם. "למה אתה מתכוון, טומי? מה מרתיע אותך בהם?"
טומי הנהן בהכרת תודה, בנכונות לחזור לשיחה המקורית. "הם לא נפרדים האחד מהשני לרגע. הם איבדו את הוריהם והם לא מזילים דמעה. הם לא מדברים אם אף אחד מחוץ לחברי ה'ברית' שלהם. אם תשאלו אותי: זו לא התנהגות רגילה עבור בני-עשרה."
"אולי הם פשוט המומים," הציעה קיילה. "אחרי הכל זה לא פשוט כל כך לאבד את הורייך ואז לעבור למקום חדש שאתה לא מכיר…"
טומי משך בכתפיו, "אולי." השיב אך כעבור רגע העביר את עיניו על חבריו מהאחד לשני ואמר בקול מבשר רעות, "רק זכרו מה שאמרתי. משהו בהם מעלה בי נורה אדומה והיא מהבהבת בלי סוף…"
לייה הצמידה את כף ידה בריפיון אל פיה, "אתה לא חושב שהם מסוגלים לעשות משה – "
"הוא לא אמר את זה, לייה." קטעה אותה קיילה בתוקף.
"לא," מילמל רוברט, "אני לא חושב שההתנהגות שלהם נובעת מכוונת זדון כלשהי."
"רק טומי הבין אותך." הפטירה קיימברי והסיטה את סנטרה הצידה בחדות תבגובה לשבע זוגות העיניים שננעצו בה.
"הנורה האדומה הזאת, טומי." אמר קאל בשיקול דעת. "עד כמה היא זוהרת כרגע למין הרגע בו דרכו היתומים באדמת הכפר שלנו?"
"היא זוהרת." השיב טומי, "ואני מציע לכולכם להיענות לקריאתה."

"יומיים לאחר מכן," אמר מר קופר בגרון ניחר, "גופו של טומי נמצא מוטל בצידי הדרך – המובילה אל מחוץ לכפר. חסר רוח חיים."