אגדת צללי המוות – פרק 6

העיירה הייתה דוממת וכל רחש לא נשמע. הדממה רטטה בתנודות פחד מאיימות יחד עם משבי הרוח החולפים, אלו הקפיאו כל מחשבה עמומה ומבולבלת בראשה של הולי. היא הביטה כעת עמוק לעיניו של דארל וזה השיב לה היסוס, כבתגובה לשאלתה האילמת. "את באמת לא יודעת?"
משלא ענתה הפכה התדהמה שעל פניו והתחלפה לצער שגרם ללבה של הולי להאיץ פעימותיו ברעד.
דארל פתח את פיו בכדי להבהיר ולהסביר את פשר העניין אך סגר אותו שוב משהבחין בערפל המתפזר לרגליהם.
הולי נשאה את ראשה אל האזור הכללי אליו כל שאר נערי ונערות העיירה הביטו ולנגד עיניה הופיעה וריחפה לקראתם דמות שחורה, עטוית ברדס כהה כשהיא נעצרת למולם – עשרה סנטימטרים מעל לקרקע שאיימה להישמט תחת רגליה של הולי.
הולי לטשה עיניים בדמות וצבטה את עצמה בכדי לוודא שאינה שקועה במיטתה בחלום המוזר, זה כאב. היא הייתה ועודנה – עירה לחלוטין…
השקט שרר עוד מלפני הופעתה של הדמות, אך משעשתה היא צעד אחד קדימה – מהלכת על האוויר, השתלטה על העולם דממת אלחוט נוקבת. משעצרה, משכה מעליה את הברדס וחשפה את פניו המחרידים של המוות עצמו; עיניו שקועות, עורו צהבהב ושתי פיסות בשר – שהולי ניחשה שהיו בעבר לחיים – תלויות על עצמותיו המרקיבות.
הדממה לא הופרה ולו לרגע, על אף שעשרות לבבות האיצו בו בזמן את פעימותיהם בין אם היו אלה שייכים לנערים ולנערות או לקהל הצופים המפוחד. הולי רק השתנקה ומיד חשה את מגע ידו של דארל בידה.
קול עמוק חדר לפתע לתודעתה – מפר את הפרטיות השמורה מכל וכמו משום מקום הייתה בטוחה כעת שכולם שומעים אותו, ממש כפי שהיא שומעת; ללא מילים, ללא תנודות שליחות אל אוזניים סקרניות, ללא הפרת האיזון בין צלילי הלילה השגרתיים.
"הלילה יניח לכם תשלום הדמים לשקוט משך שנה נוספת. הלילה יעניק לכם עם בוא האור ביטחון ויגון אחוזי ידיים – שלובי זרועות. זכרו את אשר אירע!" רעם הקול בנימה התלויה בין כעס לתוכחה, "ניצרו בליבותיכם לעולם את מחירה הצורב של בגידתכם המחפירה! ובאשר תלכו – יבער בכם מצפונכם על אבדות שלא היססתם להקריב, לנצח!"
בו בעת, כשהמילה האחרונה הושלכה אל החלל, רעם התגלגל על פני האדמה והרעיד את הארץ התמימה – שוטף אותה בגלים של בעתה. גוון תכול הבזיק בשמיים נטולי העננים והצבע הלך והצטבר עד שהתמצק לברק משונן ואכזרי למראה, שהתנהל לאטו על פני הרקיע. כעבור שבריר שנייה של המתנה מתוחה פילח הברק את השמיים, השתלח מטה ופגע באחד הנערים שבקבוצה בקול פיצוץ עז וחסר רחמים.
הולי זינקה בבהלה ממקומה ונצמדה אל דארל כשהברק התמזג דווקא עם הנער שעמד לצידה.
היא הספיקה לראות את הבעתה שעל פניו המוכרות והמתחננות לעזרה. הספיקה לראות את הכאב המתלקח בעיניו הנוצצות, הבעירה שהובילה לדמעות ואת היד המושטת לעברה בנימת תחינה צובטת ומעוררת שיברון.
באינסטינקט מהיר וחסר מחשבה הושיטה לעברו הולי את ידה בניסיון לגאול אותו מייסוריו אך הוא נעלם שבריר שנייה לאחר מכן, במקומו התפשט עשן לבן וסמיך שסימא את ראייתה ותקף את נשימתה…

———

לקח לה זמן רב בכדי לעכל את מה שקרה ולמשך דקות ארוכות עמדה נטועה במקומה ונעצה את מבטה המרוחק במקום בו עמד הנער. הנער בו לא הבחינה קודם לכן. איך יכלה שלא להבחין בו? האם עמד לצידה כל אותו הזמן? ואם כן, למה לא אמר לה משהו? למה לא ניגש אליה וחיבק אותה כפי שנהג
לעשות פעמים רבות כל כך בעבר?…
כשהתעוררה מקיפאונה, מצאה עצמה הולי במרכז ההמולה. בודדה בין עשרות קרובי משפחה דומעים, ילדים מצווחים והורים חסרי הכרה.
היא לא ידעה לאן עליה לפנות, היא כלל לא הייתה בטוחה שיש מקום בעולם שהיא רוצה להימצא בו כעת… אך אז איתרה יד חמימה את זרועה ומשכה אותה מתוך ההמון, הרחק מהכיכר ולפני שהבינה מה קורה כבר הייתה מחובקת בזרועותיו של דארל,
"ניצלנו." לחש באוזנה.