אגדת צללי המוות – פרק 3

הולי הנהנה ושלפה מכיסה את המצלמה הכסופה. היא קמה מהמיטה וגררה את השולחן הרבוע מפינת החדר אל מרכזו. ג'סי התמקם בצידו השני כשהולי הניחה בזהירות את המצלמה, התרחקה מעט ואמרה בקול רם וברור, "הפעל."
לשמע הפקודה התעוררה המצלמה לחיים, משך מספר שניות היא נעה כה וכה ומשחלפו, ריחפה באוויר – מתנודדת מעט בניסיון לשמור על שיווי משקלה הרעוע. משהתייצבה והתקבעה שתי מטרים מעל לשולחן (ששימש כעת משטח נחיתה בטוח,) נדלקה על פניה נורה אדומה וזרם אור פתאומי פרץ מתוכה.
הולי וג'סי מצמצו קלות, משפקחו שוב את עיניהם הייתה ההולוגרמה ברורה וחדה למולם. איכות המצלמה הייתה גבוהה והולי ראתה בבירור את אזור הביצות מכוסה הערפלים, כמו הייתה שם בעצמה.
"קולין," קול אישה בקע ממרכז החדר. "זה לא מוצא חן בעיני…"
ההולוגרמה רעדה מעט כשמר ראטור הפנה הצידה את המצלמה ואישה בעלת שיער חום-בהיר שופע ועיניים כחולות מלאות דאגה תפסה את מקום הביצות, כמו האירה את המקום החשוך ונטול התקווה.
"בואי איתי, רק עוד כמה דקות ונחזור הביתה, אני מבטיח." היה זה קולו של קולין, ידעה הולי, שאחז במצלמה. זו חזרה כעת לתעד את הביצות האפלות; השמיים השחורים נטולי הכוכבים, ינשופי הלילה הנושאים קריאתם העיקשת אל העולם ועצי היער שהפנו גבם אל המראה, מעלימים עין מן הנעשה לבל יחשוב היצור שהם משתפים פעולה עם בני האדם הנלעגים.
לפתע, ללא כל התראה, חתכה את הדממה צרחה צווחנית, מקפיאת דם. בעקבותיה עלתה מתוך הביצה דמות שחורה, נוטפת זוהמה והצליפה בראשה בחדות לכל עבר. הפרעות סטטיות חדות מנעו מהמצלמה להמשיך לשדר את המאורע וההולוגרמה נצבעה שחור.
הצרחה הזוועתית שתיאר מר ראטור שבה והציפה את החדר באימה, חודרת אל ליבה של הולי ומציפה אותה בזעזוע מר. היא רכנה קדימה, ממהרת לכבות את המצלמה ולהטמין אותה חזרה בכיסה.
"מספיק אמיתי." אמרה ספק לעצמה ספק לאחיה ושקעה במחשבות.
"זו לא מתיחה, זה מה שבטוח."הסכים ג'סי ברצינות קודרת.
הולי הרימה את ראשה כדי להביט בו, "הגופה צפה. המשטרה מצאה אותה אחרי יומיים בביצה. זאת לא מתיחה."
"אם כך, מה את עוד עושה כאן?" בחן אותה ג'סי בתום. "יש לך עבודה."
הולי הביטה בו לרגע ואז חייכה, דבר שרק ג'סי גרם לה לעשות. "אל תשכח להציץ בכתבה מחר, העיתון יפורסם בעשר,"
"אהיה הראשון בדוכן העיתונים."
הולי עקפה את השולחן, חיבקה אותו לשלום ופנתה לאחור אך הוא עצר בעדה באומרו "מחר יום מיוחד."
היא קפאה על מקומה. ג'סי נשא אליה עיניים מהוססות ושאל, "תבואי?"
"יום ההולדת שלי." היא השפילה את מבטה ואמרה באטיות, "אתה יודע שאני לא אוהבת לחגוג את היום הזה, ג'ס,"
"אני יודע," אמר בעצב. "ולא אני יהיה זה שיכריח אותך." הוא חייך אליה בעידוד. עידוד שנועד יותר לעצמו מאשר אליה אך להולי זה לא שינה כהוא זה, היא פנתה לאחור בלי לומר דבר.

שעונה הורה צהריים.
כפי שעשתה מאז ומתמיד, התכוונה הולי להניח למפגש עם אחיה להתאדות ולהתפזר לארבעת רוחות השמיים בדרכה אל המשרדים של מערכת העיתון, עד לפעם הבאה כמובן. היא לא יכלה להרשות לעצמה הסחות דעת, לא כשהפרנסה שלה והטיפול באחיה מוטלים על כפתיה…
רגליה נשאו אותה באופן מכני אל הבניין הלבן, הגדול והגבוה ביותר בעיירה, מעליו התנוסס שלט מואר שצעק בראוותנות: "ברוכים הבאים. תעשיות ר.ק.קופר."
רוברט קיין קופר. זה היה שמו של הבוס שלה והוא עמד להיות מרוצה.
הולי לא נכנסה אל הבניין מהכניסה הראשית אלא עקפה אותו על מנת להגיע אל הבית הפרטי שמאחור. היא ניגשה אל האינטרקום שעל יד השער הלבן ואמרה לתוכו, "הולי נייטלי."
המערכת קלטה את השם וסרקה את המידע שברשותה על מנת להתאים לו פנים. לבסוף הוצגו לעיניה פניה הנוקשים ממוסגרים בשיער חום וחלק וצליל חיוג מונוטוני נשמע. לאחר שתי דקות ענו לה. "הולי, בואי היכנסי."
"אה, האם מר קופר שם?" שאלה. היא זיהתה את הקול ולא היה לה חשק לפגוש את האדם שמאחוריו, על אף שידעה שאין לה ברירה. גם אם מר קופר לא נמצא, היא תצטרך פשוט להשאיר את החומר המוקלט על שולחנו.
"הוא אמור לחזור בעוד כמה דקות." נשמעה התשובה.
הולי נאנחה. "בסדר," אמרה. "אחכה לו בפנים…"