אגדת צללי המוות – פרק 2

קולו של מר ראטור נשבר. הוא לקח נשימה עמוקה, מחה את דמעותיו ולאחר מכן אמר בנימת אשמה ניכרת, "הוא היה לוקח גם אותי לולא התאוששתי בזמן… המאבק בינינו היה מגוחך, היצור היה חזק יותר, אכזרי יותר ולי לא היה כלי נשק ראוי שיעזור לי להתמודד נגדו. צרחתי את שמה, אך ליסה אבדה לעד…"
הוא הרים את ראשו בכדי להיטיב ולהביט בעיניה של הולי כשאמר, "היה עדיף לו הייתי נשאר ומניח לו לקחת גם אותי…"
שתיקה עזה ודוחקת השתררה. השקט העיד על גלי הכאב שעברו דרך מידת החשכה בה אופיין הבית הקטן, על אף אור היום המסתנן מבעד לחלונות הרבועים.
"זו הייתה אשמתי." לחש מר ראטור כעבור זמן מה, כורע תחת הידיעה – מתחפרת בו ואינה נותנת לו מנוח. "כעבור יומיים מצאו את גופתה של ליסה… צפה על פני הביצה, חסרת רוח חיים."
הולי השפילה את ראשה, רכנה קדימה וכיבתה את הרשמקול. "אני מצטערת."
הולי מעולם לא חשה בנוח עם הדמעות, ההשתפכויות והתחינה להזדהות שהורעפו עליה בעת הראיונות האינסופיים. קולין נראה אדם טוב, הוא האשים את עצמו במה שקרה לאשתו, אך היא לא ידעה מה היא אמורה להגיד… הרי דבר ממה שעולה על הדעת לומר לא יעלים את העובדה שאשתו מתה. היא לא יכלה להחזיר עבורו את הזמן לאחור…
"מוטב שאלך עכשיו." אמרה הולי בשקט וקמה ממקומה. גם מר ראטור קם על רגליו, ניגש אל הדלת ולמרבה הפתעתה, חסם את דרכה. "הבטיחי לי דבר אחד."
הנחישות שפעפעה אל עיניו הייתה מעוררת כבוד, "ומה זה?" שאלה בקור רוח.
מר ראטור פנה אל השידה שעל יד דלת הכניסה ופתח את אחת המגירות שבה. הוא פשפש מעט בתכולתה וכשמצא מה שחיפש סגר אותה ופנה חזרה אל הולי;
"אל תסלפי את הסיפור על מנת שיתאים לאמונותיהם, תקוותיהם או חלומותיהם של אנשים. השאירי אותו כפי שהוא." ובעודו אומר זאת הניח חפץ נוקשה וחלק למגע בכף ידה, לא מסיר את מבטו מעיניה לרגע.
הולי השפילה מבטה וראתה שעל כף ידה מונחת מצלמה כסופה, מעוגלת ושטוחה. היא הרימה את עיניה, הישירה מבט עז בעיניו של מר ראטור והנהנה פעם אחת.

נהג הכרכרה חיכה לנערה. משראה אותה יוצאת כעבור עשרים וחמש דקות, אחז במושכות בידיו והכין את הסוסים לנסיעה חזרה, אלו נענו להתראה; הרימו ראשיהם וצהלו אך הנערה התעכבה.
הנהג צפה בה מתבוננת בנדנדת העץ החדשה, מעבירה את אצבעה על הבד המסוכך ונאנחת. מידה מסוימת של עצב ניכרת בכל תזוזה שלה, בכל אדוות אוויר המתערבלת בתנועתה, משהו גרם לה להיאנח שוב, לאחר מכן מיהרה אל הכרכרה והורתה לנהג לקחתה אל המוסד השיקומי; 'קולטשר' שבעיירת מגוריה.
כשירדה מהכרכרה דבר ראשון פנתה הולי אל הקפיטריה שבכניסה למוסד, שם היא קנתה בזריזות סוכריות מנטה קטנות ושקית צ'יפס ונכנסה בשערי הכסף בצעד בוטח.
היא מצאה את אחיה בחדרו, מתבונן מבעד לחלון כפי שנהג לעשות פעמים כה רבות בילדותם. עווית כאב הבזיקה על פניה של הולי כצל חולף. הדבר העלה בה זיכרונות שהייתה מעדיפה לשכוח…
היא עטתה חיוך על פניה כעבור שניות ספורות וקרבה אליו. "משהו מעניין?"
ג'סי הסתובב בכיסא הגלגלים בו היה נתון וחיוך רחב עלה על שפתיו. "סוכריות מנטה!" קרא באושר מדומה.
הולי דחפה קלות את כתפו בנזיפה, "תאמר שאתה שמח בגלל הסוכריות ולא בגלל שבאתי לבקר ולא תקבל עוד כאלו לעולם."
ג'סי שלח את זרועותיו קדימה והיא חיבקה אותו. "לא, אני סתם צוחק" אמר בשעשוע.
"איך אתה מרגיש?" שאלה הולי, יותר בכדבר שבשגרה מאשר בדאגה.
"לא יכולתי להרגיש טוב יותר. סיפור חדש?"
הולי הנהנה. "שמעת אי-פעם על הקורסט?" שאלה. תוך כדי כך, הושיטה לעברו את הסוכריות ומשלקח
אותם פנתה לאחסן את הצ'יפס במגירת עץ שבשידת הלילה הקטנה, זו שהוקצתה לג'סי עוד מיומו הראשון. "לאחר כך" מלמלה.
"לא יכול להגיד ששמעתי." ענה ג'סי. "מה חשבת על הבחור?"
"במקום הלא נכון -" התיישבה הולי על המיטה בקלילות. "בזמן הלא נכון ועם השותף הלא נכון…"
ג'סי הנהן. "דובר אמת. חבר טוב? חברה?"
"אשתו." הצהירה בקדרות. ג'סי השפיל ראשו במחוות הזדהות, "בחור מסכן…"
הולי לא ענתה. כעבור מספר דקות של שתיקה עלה שוב החיוך לעטר את פניו של אחיה כשאמר בנימת ניצחון תמוהה, "מתערב שיצאת משם לפני שמפלס הדמעות עלה!"
הולי חייכה רק לרגע. "לא לפני שהשגתי הוכחה חותכת."
"לזה שהוא בוכה?…" קימט ג'סי את מצחו.
"לזה שהוא דובר אמת!" הגבירה הולי את קולה בכעס בלתי מוסבר שעלה בה למחשבה על דמעותיו של קולין. ג'סי עיקם לעומתה את פיו וצקצק בלשונו, "מישהי עצבנית הבוקר."
"ומישהו לא נטל את הכדורים שלו!" הטיחה בו.
"צודקת." השיב ג'סי במשיכת כתף. השיחה בזה הרגע עלתה על מסלול אישי ונגיש יותר, אם כי רגיש וטעון. "אבל למה?" שאלה הולי, כבר חושבת לומר נואש ממסע השכנועים המפרך, שהעלה חרס בחכתו כל פעם מחדש. "זה יפחית את הכאב."
"הולוגרמה?" השיב ג'סי, מתעלם מהשאלה הכאובה ומנתב את השיחה למחוזות בטוחים יותר כפי שידע מאז ומתמיד לעשות. הולי הנהנה בלית-ברירה "שנצפה?"