אגדת צללי המוות – פרק 16

טיילר התנודד מעט על רגליו אך הצליח להתייצב כעבור שניות אחדות. הוא קמץ את אגרופו וניגב בעזרתו את זרזיף הדם מעל סנטרו. צחוק מהדהד נשמע ברקע והולי ראתה את הדמות המרכזית נעמדת לאטה.
מילותיה של קיילה, כמו מתוך חלום נושן, חזרו להציף את מוחה הקדחתני של הולי: "הם היו שלושה במספר. מאופקים, מסוגרים בתוך עצמם ומרוחקים מכולנו. שמותיהם היו קרליי, סקוט ומורטנט…"
כעת היא תהתה באמצעות מחשבה חולפת בירכתי מוחה: מי הוא מי.
הדמות המרכזית התנשאה למלוא קומתה ועמידתה הזקופה אמרה כבוד. משקול צרוד בקע מתוך גרונה לא היה להולי ספק שזהו אחד מהבנים. "אף אחד לא העז לפקפק בקיומינו. לא אחד מבני הכפר אי-פעם העלה בדעתו לצאת ולחפש אחרינו, לא חשבנו שהיום הזה יגיע והנה את, ניצבת מולי… אמרי את שמך!"
הצעקה הפתאומית הרתיעה את הולי ומבלי לחשוב פלטה במהירות, "הולי. הולי נייטלי!"
הדמות גיחכה בשעשוע וחבריה צחקקו אי שם באפלה הרוחשת, מסתלסלת ומתאבכת כעשן העולה ממדורה. "האם קיבלת מה שרצית יקירתי?" לעג לה.
"א..אני…" הולי השתתקה. האימה מצאה כעת אחיזה בלבה אך היא עדיין לא הייתה מוכנה לוותר. היא הבזיקה מבט אל טיילר, עיניו מלא דאגה. 'הוא נראה שונה,' חשבה. 'אבל מוכר…'
היא לקחה נשימה עמוקה כדי להירגע והרגישה איך הכעס מתחיל לפעפע לתוכה. מלהיט את הנחישות ומאפשר לה להתמקד בדבר החשוב ביותר, הדבר לשמו הגיעה עד כאן.
"אני רוצה שתשחררו את טיילר! אני דורשת שתשחררו את כולם!" קראה באומץ. המענה היחיד לו זכתה היה צחוק שמח לאיד. כעת ידעה שישנה מטרה אחת גלויה לחטיפתם של ילדי הכפר, כאב. להכאיב לתושבי הכפר בנקודה הרגישה ביותר. לגזול מהם את התמימות והטוהר שטמון בנעורים.
הפגיעה הייתה ממשית. הולי חשה בה פוערת חור בלבה כשחזרה להביט בטיילר. הוא התחנן אליה בעיניו לסגת, לברוח כל עוד היא יכולה, אך היא כמובן, לא התכוונה לעשות זאת. היא הייתה נחושה להחזיר אותו לכפר – יחד אתה – או למות בניסיון.
"זה מה שאת רוצה." אמרה הדמות בקול שקט. "זה הדבר עבורו את מוכנה להקריב את החיים חסרי התועלת אליהם נזרקת?"
הולי נענעה בראשה לשלילה. "לא." אמרה בקול רועד, מנסה נואשות להשתלט עליו ולו במעט. "זה דבר עבורו אני מוכנה להקריב יותר מחיי עבורו. החיים הם מתנה שברירית וחולפת, אין לי כל שימוש בהם במידה ולא אהיה מסוגלת לבלות אותם קרובה לאנשים שחשובים לי באמת."
"האין זה כך – "
"זה מספיק מורטנט." קטע אותו קול נשי וחד, מצווה משהו. הקול נדם ומורטנט שב לכיסאו ונעלם בין הערפלים מבלי להוסיף מילה. "את לא מודעת למה שגרמת בבואך לכאן."
הולי ניחשה שהדוברת היא לא אחרת מאשר קרליי ושוב חזר הרעד להעביר בה שלוחות של אימה.
"למה את… מ… מתכוונת?"
"גזר הדין שלך יהיה רע ומר, בזה אין שום ספק כאן, הולי. בין אם ההחלטה הסופית תהיה להפוך אותך לצל מוות או להיפטר ממך לחלוטין. אך גזר הדין של העולם כולו… יהיה אבדון."
הולי הייתה מבולבלת. היא לא ידעה מה קורה, האם עכשיו יהרגו אותה צללי המוות המקוריים וימשיכו להחזיק בנערים ובנערות כאילו היו צבא פרטי? או שמא ישמידו את העולם כולו על ניסיונה הכושל? האם הייתה זאת אחרי הכל, טעות לדרוש את הבלתי נודע?
תמיד כשדמיינה רגעים חורצי גורלות שכאלו, חשבה שדמותו של דארל תופיע ותצוץ מיד במחשבותיה, היא הכחישה זאת רבות אך לא הייתה יכולה להרחיק את ההרגשה המוזרה הזאת. זאת שאמרה שהולי הייתה רוצה לראות את פניו של דארל אחרונות אם משהו היה אי פעם קורה לה, אך כעת, היא לא חשבה עליו כלל. כל שראתה מול עיניה היו טיילר. וג'סי…
מי יטפל בו כעת? מי יעניק לאחיה האהוב את כל צרכיו כשהיא כבר לא תהיה שם עבורו?…
אנחה כאובה הסתננה מבין שפתיה, ישנם כל כך הרבה משתנים! כל כך הרבה אנשים עליהם לא עצרה כדי לחשוב בדרכה לכאן. אילו הייתה זוכרת בזמן, אילו הייתה חושבת קודם על כך שג'סי עלול להישאר לבדו, על כך שטיילר עלול לשלם את המחיר על טיפשותה, האם הייתה נמנעת מלבוא? האם הייתה נשארת מאחור, מבכה על חסרונו ומתכווצת מאשמה בלילות כמו שאר בני הכפר?
כנראה שלא… זה בטבע שלה, היא לא הייתה נוטשת מישהו מאחור, מישהו שהציל את חייה, מישהו שנחשב עבורה כידיד טוב. ואולי… אולי היה בזה יותר? אולי הייתה סיבה נוספת להתעקשותה על חייו של טיילר? היא ניסתה לבחון את רגשותיה אך לא היה די זמן עבור זה…
צללי המוות החיוורים שהקיפו אותה מכל צדדיה החלו להתקרב אליה לאטם ולסגור עליה. היא השתנקה וניסתה להדוף אותם אך ללא הועיל.
"הולי נייטלי." שמעה את קרליי רגע לפני שהזרועות סגרו עליה ועל האוויר שלו הייתה זקוקה. "המועצה תתייעץ כעת בכדי לקבוע את גורלך. כשזמנך יגיע, אנו נשוב וניפגש. עד אז, היי שלום."
ואז, הנשימה נלקחה מאפה והיא נסחפה לאטה אל תוך עולם של שלווה ועיוורון.

כשהתעוררה הולי היא מיהרה לגרוף נשימה עמוקה וחדה אל ראותיה. היא לפתה את גרונה בשתי ידיה וניסתה להסדיר את נשימתה. משנרגעה קלות העבירה את עיניה על פני החדר הרבוע, תא צינוק קטן ומעופש, שמלבד דרגש עץ נוקשה בפינה השמאלית ושולחן כתיבה בעל מדפים מקובעים לקיר הסמוך, לא היה בו דבר.