אגדת צללי המוות – פרק 15

היה זה בוקר לא שגרתי. למרות הגשם השוטף והרוח הצולפת, הרעש המינימלי שעוד היה קיים בעונת החורף דרך קבע היה היום מכווץ לכדי מעין לחישות מתונות.. משהו בבוקר הזה היה שקט מידי, מעיק מידי, טיילר ידע בוודאות שמשהו עומד לקרות, אולי אף משהו נורא ובלתי צפוי…
הוא הוסיף לפסוע באטיות לאורך המדרכה החדשה אשר סיימו להתקינה רק ימים ספורים קודם לכן. הוא העדיף את שביל העפר הסלול, יותר מאשר את המכניות שבמבנה הליכה מוגדר. מאז ומתמיד העדיף פשטות על פני תחכום המוביל לדעתו למרדנות.
כעבור דקות אחדות הגיע טיילר להתפצלות דרכים ונעצר. לאן רגליו יישאו אותו היום?…
הוא הביט לשמאל ולימין ומבטו קפא. לפתע, הוא חש בזרם מרעיד העובר בגופו כזיקי חשמל, הרגיש את העולם משתנה ומתעוות במטרה להסתגל למצב חדש שעתיד להתקיים. גופו של טיילר היה משותק מעוצמת המחשבה ועיניו נחו על גבה של ילדה קטנה, בת גילו המהלכת לפניו בכביש השקט.
כעת הפשיר גופו ודחף אחר, חייתי יותר השתלט עליו. תוך כדי שעטה קדימה ניסה טיילר להרגיע את עצמו, הרי הכביש ריק, מה שאומר שלא נשקפת לילדה שום סכנה!
אך הוא ידע אחרת. הוא פעל לפני שהספיק להבין מה הוא עושה. הוא מיהר, הגיע אל הילדה ורגע לפני שמכונית אפורה ומבריקה הופיעה כמו משום מקום ופגעה בה למוות, הוא קפץ ומשך את הילדה לאחור, נופל ארצה יחד איתה בעוד המכונית ממשיכה בדרכה בשעטה חסרת מעצורים, כאילו כלום לא קרה…
טיילר לא נרגע, גם כשהילדה יצאה מטווח סכנה. לא עד שהדי האזהרה המצלצלים שקעו לאטם ונבלעו אל מתחת לפני האדמה, רק אז ידע – העולם חזר לקדמותו, המוות שלה לא ישפיע על המצב הקיים, לא היום בכל אופן…
הילדה התנערה מתדהמתה והפנתה את ראשה לאחור, עד אז מצא את עצמו טיילר עומד חיוור ומיוזע, דאגה רוחשת בלבו ונשימותיו כבדות ופרועות. הוא התעשת במהירות והושיט את ידו לעברה: "את בסדר?"
"כן…" מלמלה הילדה, עדיין המומה קלות. כשראה זאת טיילר חש פרץ של אנרגיה מתפשט בתוכו, מניע אותו לדאגה עמוקה, לילדה שזה עתה הביט בה בפעם הראשונה בחייו. אי לכך הוא אמר בתקיפות, "עלייך להיזהר."
"אה… תודה." מלמלה שוב, עיניה מצועפות בעצב. הבעה זאת גרמה לו להתרכך, היא נראתה כה שברירית… הוא חייך אליה בתקווה להפיח גם בה חיוך, "שמי טיילר." אמר.
"הולי נייטלי." השיבה ולחצה כעת את ידו המושטת, היא עשתה זאת אך היא לא חייכה. הוא זוכר זאת כעת. היא לא חייכה.

ההבזק הרגעי נשאב אל תוך המציאות העמומה ונעלם שעה שביקש טיילר לאחוז בו בין אצבעותיו ולא להניח לו לחמוק שוב. הוא ידע, מבעד למסך הערפל והטשטוש שאפף אותו שאם יניח לו לחמוק, ישבר הזיכרון הזה לעד ועוד פיסה מהאישיות שלו תהיה כלא הייתה מעולם.
הולי לא ידעה. אף אחד לא ידע. מהות הצללים, תפקידם בעולם…
טיילר נזכר בתקופה בה היה ילד קטן, אוחז בזרוע אימו ומדלג בעליצות את הדרך לבלתי נודע. הוא היה נוהג להתבונן בצל המהלך לפניו, מחקה כל תנועה שלו, מוקסם מן הדמות החדשה שקיימת בו וכפופה למרותו.
'עכשיו,' חשב טיילר משניסה להתרומם משכיבתו הכואבת על מדרגות האבן הנוקשות, 'אני יודע לשם מה נוצרה דמותי במסלול הצעידה בו בחרתי. אולי זה היה גורלי לאורך כל הזמן הזה… אבל הולי? מה עם… הולי?…'
צרחותיה של הנערה היו האחרונים לנתץ את כהות החושים בה היה טיילר שרוי, כשהתנער והתעורר לאיטו היה בו משהו שונה. משהו שהולי ראתה בו בבירור כאילו היה זה חרוט על מצחו.
היא לא הבינה מה גרם לו להשתנות כך אך ידעה שהוא לא אותו טיילר שפגשה בימים עברו,
לא אותו טיילר שסיכן את עצמו על מנת להציל את חייה…