אגדת צללי המוות – פרק 14

הלחישה המתמשכת צלצלה באוזניה של הולי כרעם ביום בהיר, לבה הלם – פרוע וחסר סדר, אצבעותיה של אמה היו במרחק נגיעה אך הולי הייתה קפואה מכדי לשלוח יש ולגעת בהן. היד המושטת ריחפה באוויר עוד מספר שניות ואז נשמטה ברפיון לצד גופה של אמה.
הולי לטשה עיניה בשניהם, האושר המרוח על פניהם… היה בו משהו ריקני. משהו שרק הולי הייתה מצליחה לזהות. משהו חסר בפנים שכה היטיבה להכיר…
רצונה העז לאחוז בידה של אמה התנגש בתת המודע שפעפע לתוכה את הידיעה שאלו – מי שלא יהיו – אינם הוריה. מה שגרם לרגליה להיוותר מקורקעות.
כך, בעודה משתוללת במאבקה הפנימי, לא שמה לב לפניהם של העומדים לפניה. לא שמה לב לשדה הרחב הנמחק, פיסה אחר פיסה, מן המציאות המוטלת בספק. בשלב האחרון, כל מה שנותר ממנו היה חדר לבן ומרווח, מאיים משהו בקרירותו המבודדת ומשהרימה לבסוף הולי את עיניה להביט סביבה,
היא נשנקה, נתקלת לפתע בפניו המחייכות של אביה כשהן מתעוותות מכעס; עיניו מצטמצמות ונפקחות לחלופין, גבותיו מתקשחות לכדי קווים זועמים ושפתיו מתעקלות למבע רצחני:
"לא נאה לך? נ-ס-י-כ-ה," הקול של אביה התחלף באחת בקול זר ומנוכר משביטא את המילה לאטו, הולי רעדה כעלה נידף ברוח, דמעות שבו ונקוו בעיניה. אגרופיה קמצו באחת לאגרופים וכעבור דקה מהירה היא עצמה את עיניה בכוח וצרחה: "אמא! אבא!"
מחשבותיה התרוצצו לרגע מצועף אחד ולאחר מכן, נדמו.

…

משהולי פקחה את עיניה, לא היה די ביגונה. הכאב היה קשה מנשוא ומשב רוח קפוא אף לא דגדג את זרועותיה בהשוואה לקרחונים החדים שננעצו כעת בלבה. היא מיהרה בדחף פתאומי קדימה, מעדה ונפלה על ברכיה, ראשה מורכן ושיערה הארוך מוטל מסביבה, משמש כוילון המסתיר את אנקותיה הרכות מהעולם.
על ידה, ממש לפני רגליה שכבו הוריה, חסרי חיים, גופם מרוטש בידי פצצה ארורה אחת…
"הולי נייטלי."
הולי הרימה את ראשה בבהלה. הקול לא היה דומה לשום קול ששמעה מימיה ורק מעצם המחשבה שדבר נוסף עומד לקרות לה אחרי הכל, לבה האיץ את פעימותיו והלם בפראות בכלוב צלעותיה.
"הולי נייטלי," שב הקול ואמר, "בקשתך התקבלה."
דלת העץ שבה והופיעה, פתוחה לכדי חריץ וחורקת במאמציה לזמן את הולי, לגרום לה לפתוח אותה לרווחה. 'האם זהו הרגע לו ציפיתי?' חשבה. 'האם זהו הרגע אליו ביקשתי להגיע מההתחלה?'
כעת היא כבר לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להמשיך. הייתה מסופקת בכך שאחרי כל מה שעברה, היא מעוניינת לפגוש את האחראיים לכך, לפגוש את צללי המוות בכבודם ובעצמם…
הקול צחקק בשעשוע, "אין לך ברירה. בשלב זה הבחירה כבר לא בידיים שלך."
הולי מחתה את עיניה, קמה ממקומה וטפחה קלות על מכנסיה בכדי למגר את האבק, ממש כפי שרצתה כעת למגר את הקול המלחשש, כה בטוח ומשועשע מעצמו…
"כן. כך הנחתי." ועם שלושת מילים אלו, פנתה אל הדלת, לחצה את כף ידה על הידית ונכנסה פנימה.
צעדיה נקשו והדהדו על מרצפות נוקשות. לאור לא היה עוד זכר.
חושך. אבל חושך כזה שיכלה הולי לראות מבעדו בבירור, לראות כל תזוזה, כל לחישה, כמו היו חושיה מחודדים יותר, ממוקדים יותר ואיתם כעת בחנה את המקום החדש:
החדר היה ענקי, גדול יותר מכל חדר שראתה הולי בחייה. נברשות עתיקות וכבויות נתלו מהתקרה – חסרי כל שימוש. שטיח אדמדם ובלוי היה פרוש לרגליה, נמשך עד לקצה החדר שם מוקמה במה מוגבהת, בעלת שלושה מדרגות גישה. על הבמה ראתה הולי שלושה כיסאות מלוכה מפוארים וישנים ושלושה דמויות לוטות באפלה.
משני צידי השטיח, במרחק לא רב מהיכן שעמדה הולי, עמדו דוממים בשתי שורות אופקיות ומסודרות נערים ונערות חיוורי פנים וכבויי הבעה.
הולי הבינה זה כבר… היא ידעה היטב מי הם היושבים שעל הבמה. ידעה שהנוכחים אינם בני אדם, כי אם צללי מוות. כל אלו שלא התמזל מזלם מאז שנת 2014 ונבחרו להתמזג עם הברק…
היא חישבה במהירות את השנים והתוצאה הייתה בלתי נתפסת, בחדר יחד איתה כעת עמדו בחוסר אונים, עשרים וארבעה צללי מוות…
כעס גאה בהולי לנוכח ההכרה הזו. היא חשבה על כל אותם הורים שבורי לב שנאלצו לעמוד ולצפות שעה שבנם או ביתם מתמזגים עם ברק אכזרי ונעלמים לבלי שוב. רחמיה גברו עד שהפכו לרעד ולזעם מוצק.
היא פתחה את פיה, מוכנה לתת פורקן לכעסה, אך לפני שהספיקה לעשות זאת מילא מישהו את שדה ראייתה. חולצה אפורה דהויה, מכנס שחור רווי קרעים באזור הברכיים, שיער שחור ובוהק ועיניים כחולות שטופות פחד ודאגה.
"ט… טיילר?" לחישתה של הולי יצאה קטועה וחלושה והיא נזפה בעצמה על הניגוד של קולה לעומת מה שהתחולל אצלה בפנים.
"הולי…" לחשו שפתיו של טיילר. "הולי… תברחי."
שנייה אחרי שיצאו מילים אלו מבין שפתיו, משהו אחז בו מאחור והוא הועף אחורנית, זרועותיו שלוחות לפנים כשהוא מתנגש בגבו במדרגות הגישה אל הבמה, זרזיף של דם מעטר את שפתיו…