אגדת צללי המוות – פרק 13

משב רוח קפוא פרע את שערה הארוך של הולי ומגעו על עורה לא נעם לה לרבות הריח המריר שנלווה אליו. מאות נמלים מצאו לפתע דרכן אל רגליה ומשם ביקשו לטפס ולכסות את כולה, אך היא רקעה ברגליה מפחד ומחצה אותן. כל גופה עקצץ אך משגרדה נואשות את צווארה וזרועותיה ידעה שאין זו אלא תופעת לוואי עקב הכניסה שנית אל אזור מורט – מה שנתן לה שמץ של מושג לאן פניהם מועדות. כיוון שהלילה האפיל, צעדה הולי בעיוורון בעקבות גבו של בעל הברדס שאותו, באורח פלא, יכלה לראות בבירור…
הולי פסעה צעד אחר צעד על נחשולי הערפל הכבדים שהקיפו את נעליה, היא לא ידעה לקראת מה היא הולכת אך המחשבה על שסוף כל סוף תתייצב מול הצללים נסחה בה תחושת ביטחון. היא נאחזה במחשבה שלא תעזוב עד שיסכימו – יהיו אשר יהיו – לשחרר את טיילר.
הולי שנאה להיות חייבת למישהו והשתדלה לרוב להימנע מזה כל עוד יכלה. זה הלך מצוין – עד שטיילר הגיע… כעת, שנים אחר כך, עוד לא יצא לה להחזיר לטיילר את חובה על שהציל את חייה מאותה מכונית תועה והיא גם לא שכחה את זה, למרות שלעתים הייתה רוצה.
מילותיה של אימה מילאו את ראשה בנעימה חמימה ומלטפת: "אל לך לעולם להיות פזיזה, הולי שלי," חיוכה הנשכח והטוב צבט שוב את ליבה, עיניה נמלאו דמעות אותם מיהרה למחות. "שקלי את מעשייך, את התוצאות שהם יגררו אחריהם," המשיך קולה של אמה להציף אותה. "כי יום יבוא – אם לא תעשי כן – ואת תצטערי על כך…"
'אימא,' חשבה כעת הולי. 'האם זהו היום?'…
מחשבה אחרת תקפה לפתע את תודעתה ונגחה בחששה הנוגה אותו נשאה המחשבה החולפת. 'הגענו נסיכה.'
הולי קפאה על מקומה. אלו היו המילים אותם נהג אבא להכריז יום יום כשנכנס עם אימא הביתה לאחר יום עבודה במכרה. אותם מילים להם חיכתה בציפייה דרוכה כשפתחה את מתנתו של דארל…
אך הקול הנוכחי היה קר, לא אנושי. הולי פקחה את עיניה, ליבה הלם בפראות וכפות ידיה נלחצו אל רצפות השיש הקרות ותמכו בגופה כשנמצאה חצי שכובה על הרצפות הכהות בתוך המבנה הנטוש.
היא העבירה מבטה על הקירות הארוכים והבינה שהיא נמצאת במרכזו של מסדרון כלשהו שמשום מה לא עלה בידה לראות בפעם הקודמת בה ביקרה כאן…היא התקשתה כעת לאמוד את המרחק בינה לבין הדלתות משני צדדיה, הם נראו רחוקים ממנה מרחק שנות אור…
הולי קמה על רגליה והסתובבה על מקומה. האוויר היה חנוק מעט אבל נקי, חלונות לא היו בנמצא כך שלא יכולה הייתה לדעת בין אם השמש יצאה מבין העננים זה כבר ובין אם לאו אך משהו צד את עיניה לפני שהספיקה להרהר על כך:
על הקירות היו מקובעים לפידים רבים במרחקים שווים ואש מלחשת בערה בהם. אם כי למרבה הפלא לא היה זה עשן שהשתעשע והסתלסל באוויר מעליהם אלא היו אלה נחשולי מים זעירים, מתגרים בחיוך זדוני בריחופם מעל לאויבם המושבע. הנחשולים הסתחררו באטיות ורדפו אחר זנבם כדרכו של העשן, מדמות עצמם להיות כמותו.
הולי עברה על פני הלפידים הזהים והבחינה בכך שכמה מהם דחקו את נחשולי המים אל התקרה, שם נאחזו הם באבן וטפטפו מטה, כדרכם, אל הרצפה ברעש שרק הלך וגבר עם הזמן.
הולי הייתה נשארת לבהות בפלא עוד זמן רב לולא בער בה החשק לפגוש בצללי המוות – האגדה המדוברת ביותר בעיירה (על אף שאף אחד לא היה רשאי לדבר עליה פיזית) ולהיות הראשונה שתחזיר צל מוות לחיים בתמורה לשירותיה.
משקרעה הולי מבטה מן הלפידים, העבירה את עיניה מדלת העץ הכבדה שבסוף המסדרון שבצד השמאלי אל דלת הברזל הכסופה שבצד הימני. היא פסעה לקראת שניהם עד שהגיעה למרכז והמרחק בינה לבין שתי הדלתות היה שווה.
היא הייתה חייבת להגיע להחלטה, עץ או כסף. משבחנה הולי שוב את שניהם ידעה היא היטב את העיניים הנעוצות בה. זה היה סוג של מבחן שהיה עליה לעבור, גם בכדי לזכות ברחש של כבוד וגם בכדי להוכיח שהיא ראויה להתייצב למול הצללים, אבל מה טיבו של המבחן?
הולי עצמה את עיניה. יש לה רק ניסיון אחד ועליה לחשוב על מה שעומד מולה. לנתח את המצב ולבחור בדלת הנכונה. מילותיה של אמה שבו והציפו את מוחה, חיוכו החם של אביו מילא אותה ביטחון והיא שאבה מהם כוחות. אז, היא נזכרה לפתע במילים המוכרות בידי גרונו של אחר…
"הגענו נסיכה"…
הולי פקחה ברגע את עיניה ונטתה אל דלת העץ החומה, היא לקחה נשימה עמוקה ולאחר מכן צעדה צעד אחד לעברה. משעשתה זאת אור בהיר שהגיע מבפנים שטף את החריץ שמתחת לדלת ונשפך לעברה, עוטף אותה חמימות כמזמין אותה להיכנס. הייתה זו הוכחה לכך שצדקה, כך החליטה הולי ושפתיה נמתחו בחיוך דק ושבע רצון.
כעת חצתה היא את המרחק בצעד בוטח וכשהיא לוחשת תודה להוריה הניחה יד על הידית המאורכת, לחצה אותה מטה ודחפה פנימה. הדלת החליקה בקלות על ציריה והולי פסעה קדימה על אף שהאור הבהיר סימא את ראייתה. כפי שניחשה התפזר האור המסמא משנעמדה בקדמת החדר והיא סקרה את המקום בסקרנות.
משהגיעה המידע אל מוחה, הולי הייתה פעורת פה. היא לא האמינה למראה עיניה. זה היה יותר מידי ושדה ראייתה החל להיטשטש שוב עקב הדמעות המעקצצות. היא מיהרה למחות אותם כדי להמשיך ולחזות בלא יאמן, קיוותה שתוכל לחזות בכך לנצח;
מול עיניה כעת במרכז שדה ירוק ורחב ידיים עמדו זה לצד זו הוריה, זוהרים ומחויכים כמו היה זה עוד יום שיגרתי בחייהם של משפחת נייטלי. אביה אחז בכתפה של אימה ושניהם שלחו אליה מבטים חמים ומאושרים…
לפתע אמה הרימה מעט את ראשה, הניעה קלות את אצבעותיה בחשש ומבלי אומר ודברים שלחה את ידה קדימה, מזמנת את הולי לאחוז בה כבימים עברו.
"הגענו… נסיכה…"