אגדת צללי המוות – פרק 11

הולי הביטה בחדר בתימהון, הניגוד שבשלמותו לעומת ההרס והחורבן שבחזיתו לא הסתדרו לה אף בהתחשב בסיפורים ובאגדות רבות מספור על אזור הצללים המקולל שלפניה…
ריח חמוץ הכה כעת באפה, מעורר בחילה בעצמתו. משב רוח חולף פרע את שיערה והותיר אוושת צחוק חולפת באוזניה, מעביר רטט של בהלה לאורך עמוד השדרה שלה. תחושה מוזרה פשטה בה, תחושה עמומה של מישהו הנועץ עיניים חוקרות בעורפה…
הולי רעדה קלות ומיהרה לרדת ממקום עומדה על הסלעים. משנגעו רגליה בקרקע פסעה היא אל תוך החדר רחב הידיים, צעדיה מהדהדים בחלל כבאיום.
"היכן אתם?" השליכה הולי את המילים אל החלל הריק, רק בכדי להפיג את הדממה מזרת האימה שהעיקה עליה. לפתע החל הגג לטפטף בעקביות כבתגובה, למרות שהולי הייתה די בטוחה שהיו אלו ערפלים ששטפו את המקום ולא גשם.
"איני מפחדת!" שיקרה הולי. "החזירו את הנערים והנערות שלקחתם!" היא הרגישה מטופשת, עומדת במרכז חדר שאף לא היה אמור להתקיים וצועקת על צללים שגם קיומם שלהם מוטל בספק… אך היא לא התכוונה להיכנע לפחדיה, לא אם עדיין ישנו הסיכוי הקלוש שכל זה לא יותר ממתיחה אחת טיפשית.
הולי חיכתה דקות נוספות לתשובה אך משלא נענתה החליטה לעשות סקירה במקום, לפני שאומץ לבה נוטש אותה כליל.
היא בדקה את הקירות, הולכת לאורכם ונוקשת עליהם באצבעותיה. עברה כל סנטימטר ברקיעות על הרצפה כאילו ציפתה שבעוד רגע תישמט תחת רגליה, אך כלום לא קרה.
המבנה הנטוש – כמה מפתיע – נותר נטוש.
שום רוחות. שום מפלצות. ושום צללים…
"אגדה מטופשת." הפטירה הולי בתסכול. היא לא ידעה למה ציפתה משהגיעה לשם, אך מה שבטוח שזה לא מה שמצאה… בלית ברירה, טיפסה הולי חזרה על ערימת הסלעים וירדה בצד השני. השער החלוד קידם את פניה בקדרותו התמידית.
"תודה על האזהרה…" לחשה לו בכעס, שילבה את זרועותיה על חזה והחלה צועדת חזרה אל העיירה.

החזרה הייתה מתסכלת. הולי ציפתה לחוויה שונה מהשגרה החדגונית הדרה קבע בעבודתה ועם זאת גם כאן, בכל הקשור לצללי המוות, נחלה אכזבה. ומצד שני, איזו סיבה הייתה לבני הזוג קופר להוליך אותה שולל?
האם לא נכחה בעצמה בטקס הגבייה שעה שנטלו אי – אלו רוחות רעות את חייו של טיילר בהבזק ברק?…
בשעה שפתחה את דלת ביתה לקול קרקוש המפתחות, נזכרה הולי ביום בו פגשה בנער השחרחר לראשונה;

היה זה יום סגריר. גשם שטף את הרחובות בחפזונו והבריח את קומץ האנשים שעוד הסתובבו בחוץ, אל תוך בתיהם החמים.
שנה עברה מאז מותם של הוריה בפיצוץ והולי אך חזרה מביתם של בני הזוג קופר, עבודה הולמת באמתחתה, מזכירה לה שכעת היא אחראית לגורלם שלה ושל אחיה…
עד היום היא עוד זוכרת את הרגשת המרירות והקדרות שהציפו אותה לאחר שהכתה בה שוב ההכרה; מהיום תצטרך לעמול על האוכל של אחיה ועל הבגדים ועל כלל שאר הדברים החיוניים להישרדותם.
כל כך הייתה שקועה ברחמיה העצמיים עד כי לא הבחינה בכך שהגיעה לכביש הסלול החוצה את העיירה. היא המשיכה ללכת, צעדיה אטיים וכבדים כשלפתע ידיים נחושות פגעו בה מאחור והפילו אותה לאחור. הדחיפה הייתה עזה כל כך עד כי היא התגלגלה אל שולי המדרכה המלוכלכת.
שבריר שנייה לאחר מכן חלפה לה מכונית אפורה על פניה במהירות המרבית. בדיוק היכן שעמדה שניות ספורות קודם לכן.
משהתנערה מהתדהמה, הביטה הולי בפניו של ילד שחור שיער וכחול עיניים שפניו בהקו מזיעה, זיק דאגה עוד מרצד בעיניו בעת שהוא מתנשם בפראות. "את בסדר?" שאל כעבור רגע.
"כן…" מלמלה הולי. הילד קם על רגליו והושיט לה את ידו. היא לקחה את היד והניחה לנער לעזור לה לקום על רגליה, עדיין המומה קלות.
"עלייך להיזהר." אמר הילד בתוכחה. רק אז התחוור לה שאלמלא הוא, הייתה שוכבת כעת בהמשך הכביש ללא נשימה באפה…
"אה… תודה." אמרה במבוכה.
הילד חייך ברוך. "שמי טיילר." אמר.
"הולי נייטלי." השיבה הולי ולחצה את ידו המושטת.

שעות ארוכות ישבה במיטתה על גבה, ראשה שעון על זרועותיה – נחות על הכרית הנוקשה, אפופת המחשבות, זאת הרוקמת אותם מידי לילה לחלומות חסרי כל פשר.
גוון כתמתם צבע את חלקו הנמוך של השמיים שבחוץ ואור קלוש החל לחדור מבעד לחלון הרבוע המזערי אם כי השפעתו הייתה כמעט אפסית, למעט הצללים הכהים שהחליקו כעת גבוה יותר על הקירות הלבנים.
היא מעולם לא הניחה למחשבותיה לשוטט בחופשיות שכזו, מאז אותו יום בו פגשה את טיילר. היה זה בזבוז זמן מבחינתה. לחשוב על העבר, להרהר בעתיד. שכן אם רק תשכב כך ולא תעשה דבר, הרי שלא יהיה שום עתיד והעבר לא ישתנה גם במידה ותאמץ אותו אל לבה. דבר שיגרום לכל היותר לדמעה סוררת או שתיים לחמוק מעיניה ולהתרוצץ על לחייה.
אלא אם כן…
אלא אם כן תצליח לחשוב על תוכנית מוצלחת דייה בכדי לחלץ את טיילר ממה שלא היה זה שלקח אותו…
לאט לאט כבדו עפעפיה והיא שקעה בחשכה המבשרת על תחילתו חלום כזה או אחר. זה שלבטח יעוות את המציאות בה היא חיה לשבבים של זיכרונות מוטעים ורסיסים של רגשות מנופצים.
הפעם חזרה הולי בחלומה אל העבר ושקעה בעיניו המבועתות של טיילר. כאילו בהילוך איטי צפתה בברק משתפך על ראשו כמפל חד ומסמא המעלים אותו מעיניה, אולי לתמיד…
היא הושיטה את ידה לעברו, קראה בשמו ואף קפצה לקראתו, אך דבר לא עזר. הנער נעלם שוב ושוב, תקוע בלולאה ממנה אין חזור.
אך אז, נקטע החלום.
בהבזק של שנים ארוכות – כך היה נדמה לה – תקפה את תת הכרתה של הולי אותה דמות מחרידה בעלת הברדס. הולי הביטה בעיניו השקועות וקולו העמוק והחדגוני מלא כל תא ותא בגופה:
"גבינו זה כבר את מחירנו, אך חיים נוספים לא יסולאו עבורנו בפז. התשלום עבור חטטנות כשלך הוא יקר ואנו לא נהסס לקחתו. ראי הכך אזהרה לבאות. הולי… נייטלי…"
משנדם הקול, מותיר אחריו הדים קלושים של מציאות, להבות החלו לחרוך את שולי גלימותיו העבות וכהרף עין גדלה האש, אפפה את הדמות ושרפה אותה כליל לתלולית אפר שהזדחלה כעת אל רגליה של הולי כמבקשת להזיק לה.
צרחה נוקבת ביקעה את הדממה. זיעה קרה שטפה את הולי והיא הושלכה לישיבה בלב הולם.
היא התנשמה והתנשפה לחלופין ואוויר קר צרב את ראותיה. היא נרעדה, הביטה סביב בעיניים מבוהלות וכשהבינה לבסוף היכן היא נמצאת, לא היה ספק בידה שהאגדה המדוברת היא אמת לאמיתה.
עיניה בהו כעת מצועפות, בפסל הציפורים המנותץ שבכיכר העיירה…