אגדת צללי המוות – פרק 1

3 שבועות לפני כן.

בכדי לסקר את הסיפור החדש, נאלצה הולי לשלם לנהג הכרכרה מדל כספה על מנת שייקח אותה אל העיירה הסמוכה במהירות האפשרית, אם כי היא התכוונה ללא ספק לקבל החזר מהבוס שלה.
שעונה הורה 9:52. היא אף-פעם לא איחרה לשום מקום בחייה ובטח שלא התכוונה להתחיל עכשיו…
"חכה כאן." אמרה קצרות לנהג משהגיעו. הוא המהם בתשובה וצפה בה עת שעלתה במדרגות אל בימת הכניסה, זו שניצבה איתנה לפני בית העץ הרעוע השלישי במספר.
הולי דפקה על המשקוף ובחנה את המרפסת; היא הייתה מלוכלכת ואפרורית מאבק. שולחן עגול וקטן עמד משמאל וכרע תחת הנטל שהיוו עבורו הספרים, ספרים עבי כרס שגם בהם נראה שלא טיפלו מזה זמן רב. על הרצפה היו פזורים דפים וגזרי עיתונים שהולי הבחינה שנתלשו בגסות ובתסכול שניכר כעת בכל פריט מאובק וסדוק. אך מבטה של הולי נח דווקא על נדנדת עץ מהודרת המיועדת לשניים.
הנדנדה הייתה החפץ היחיד שנותר יפהיפה ונקי ללא רבב כמו רק היום העמידו אותה כאן לאחר הקנייה… כה יפה ומשובחת, זוהרת בבוהק שאבד עם השנים, משמרת זיכרון נושן של יופי ותמימות… הולי מיהרה להסיט את מבטה כששמעה רחש קל מלפניה.
דלת הזכוכית נפתחה כעבור מספר שניות ולאחריה הרשת וגבר בגיל העמידה הופיע בפתח. מבנה גופו רזה וחלש למראה, פניו עדינות אך עייפות משהו ועפעפיו סגורות למחצה כאילו כבדות הם עבורו וקשה עליו להשאיר אותן פקוחות לאורך זמן.
"מר ראטור." אמרה הולי והושיטה את ידה קדימה. "הולי נייטלי, דברנו אתמול בטלפון."
"כן, אני זוכר." אמר בעייפות בשעה שלחץ את ידה.
הנערה היססה לרגע, "האם זהו זמן לא טוב? אוכל לחזור בפעם אחרת…"
טכנית, לא הייתה בידה אפשרות כזו. הבוס שלה חיכה לסיפור הזה בלהיטות, כפי שחיכו חתולי הרחוב לשקיות זבל חדשות לחטט בהם, אך הולי אמרה זאת בכל אופן רק כי ידעה שהתשובה תהיה שלילית. ואכן –
"לא, לא." מיהר מר ראטור לומר. "שמי קולין, בבקשה היכנסי."

כוס התה המהביל עשה דרכו אל שפתיה של הולי, לגימה אחת הספיקה בכדי לחמם אותה ולהשאיר את הטעם המתוק על לשונה. היא הניחה בזהירות את הכוס על התחתית הכסופה, הפעילה את הרשמקול המלבני ולאחר שהניחה גם אותו על השולחן לפניה, פנתה אל קולין;
"שמך." הנחתה.
"קולין ראטור."
הולי הנהנה, "על פי המידע שברשותי, היה סיפור הקורסט מופץ בעיירה עוד לפני שפגשת בו. זה נכון?"
כן." ענה קולין, "שמועות לגבי הקורסט התפשטו כאש בשדה קוצים שבוע לפני התקרית… לא היה אחד בעיירה כולה שלא האמין במפלצת האגדית, היא איימה על כולנו לבל נסתנן אל מעבר לגבולות השטח שלה,"
"ואתה החלטת להיווכח במו עינייך בדבר."
"כן."
"מדוע?"
מר ראטור נרכן קדימה במושבו, ראשו מורכן מכובד משקלם של הזיכרונות שעה שפתח ואמר: "מעולם לא האמנתי בסיפורי אגדות וכשהדבר יצא משליטה החלטתי להוכיח לכולם, להראות להם שהאגדה היא בסך הכל פרי דמיונם של צעירים בני ימינו ותו לא…"
"כשדברנו בטלפון," אמרה הולי. "הזכרת מישהי נוספת."
קולין הנהן. "הייתי טיפש." אמר בקול נרעד, "טיפש מספיק כדי לגרור לתוך כל התסבוכת הזאת את אשתי הטובה – ליסה ראטור…" עבר רגע ארוך עד שהצליח מר ראטור לאסוף את עצמו חזרה ולהתאושש ממהלומת הכאב שנחבטה בכלוב צלעותיו, כשהיגיע הרגע אל סיומו המשיך ואמר: "היא טענה בלי סוף שהיא אינה מאמינה בקורסט, אך התנגדותה ללכת לביצות, למקום משכנו, נראתה בעיני כאימות האמונה שלה ביצור.
"שטחתי בפניה את טענותיי שוב ושוב עד שלבסוף, היא השתכנעה והסכימה לבוא איתי. הצטיידנו עוד באותו היום במצלמה, פנסים ומים ויצאנו לדרך…"
ניכר היה בקולין ששחזור המקרה מקשה עליו לדבר, אך הולי שתקה וחיכתה בסבלנות להמשך שלא אחר לבוא: "הגענו למשכנו של הקורסט. 'יער הקולות', כך כונה היער שהתכבד באירוחו של היצור לאור צווחותיו הדקיקות, אלו שעל פי האגדה הגיעו לכל אוזן בכפר הסמוך… עמדנו להתקרב אל שפת הביצה בכדי לקבל תמונה ברורה יותר של השטח הריק – הוכחה חותכת. אך אז נשמעה יללה דקה ומחרידה, בוקעת ישירות מתוך האפילה הבוהקת…
"ליסה רצתה לסגת. היא הפצירה בי להסתובב לאחור ולחזור הביתה, אך אני שכנעתי אותה שנית שאין זו אלא מתיחה מטופשת ושאין לה מה לדאוג…"
"מה קרה?" שאלה הולי, על אף שידעה את התשובה.
דמעות בצבצו בעיניו של מר ראטור. הן התגלגלו על לחיו כמים שעה שאמר, "הקורסט. לא, לא הייתה זו אגדה אחרי הכל…" חיוך מריר הופיע מבעד לדמעות, מבטה של הולי נותר קשיח. "היצור הנתעב קם מהביצה. דמותו אפופת חושך, אך היה ניתן לראות בבירור את גופו המאורך, את רגליו הרבות שפרפרו באוויר הקר כקרח שעה שצרח צרחה נוספת איומה ו… לקח את ליסה…"