אבוד

אני שומע צעקות. הן מלוות בהד אם אני ממש מאמץ את השמיעה שלי. הצעקות מוכרות מדי מפני שאני בטוח שהן שלי. אני מנסה לפקוח את העיניים אבל זה נדמה שהן כבר פקוחות -למה הכל שחור? האם האור כבוי או שהתעוורתי?
זה מרגיש כמו סיוט שאני לא מסוגל להתנער ממנו.
אני חייב לצאת מכאן.
אני מנסה לרוץ אבל אני לא מרגיש את עצמי זז. ובבת אחת -אני נופל. אין לי מושג מאיפה אני נופל, אני רק יודע שאין תחתית. התחושה הזאת מוכרת לי.
אני משתנק ופוקח עיניים מחדש. עדיין חשוך אבל אני מצליח לראות קצת צללים. אני משער שהסתגלתי אל החשכה -או שהיא כבר הסתגלה אליי.
מפה לשם אני שומע רשרושים חרישים של עלים זזים או של הרוח הנושבת. אני מנסה לקום אבל מרגיש את עצמי נוחת חזרה אל האדמה הקשה.
זה מרגיש כמו הנגאובר רק פי אלף יותר גרוע. הדבר היחיד שאני מסוגל להתנחם בו הוא שעכשיו אני מרגיש את עצמי ואני חוזר לנשום, משמע אני עדיין בחיים.
אני מנסה להיזכר איך יכולתי להגיע למקום הזה. איפה הייתי לפני שהגעתי לכאן, ואיפה לעזאזל אני נמצא. אבל העובדה שאני בכלל מאמץ ואף לשבריר שנייה את הראש שלי, מחזירה לי את כאבי הראש שניחנתי בהם כשניסיתי לקום.
אני נותן לעצמי לשכב לכמה רגעים עד שאני משלים במאה אחוזים עם עצמי שאני נמצא הרחק מהבית. הרחק מהמקום היחיד שאני משער שבו הייתי בפעם האחרונה.
ואז אני קם.
זה כואב, אני לא יכול לתאר אפילו עד כמה זה כואב. אבל המחשבה שאני צריך להישאר שכוב וחסר אונים במקום שאין לי מושג איך הגעתי אליו ומי נמצא שם -מכאיבה הרבה יותר.
בצעדים קלושים, אני מתנדנד בניסיון להשיב לעצמי את ההליכה. בדיוק כשאני בטוח שאני עומד ליפול חזרה אל נקודת ההתחלה שלי, אני מרגיש במשהו מחוספס ועבה אותו אני עוטף בזרועי. כשאני מבין שזה גזע עץ לבסוף, אני אסיר תודה על כך שהוא היה שם.