אבוד-פרק ראשון

שתי העיינים ששלי נפקחו בבהלה, זה אותו חלום , "אישה מסתורית אומרת לי " תזהר ממנו הוא מסוכן" ובורחת. אני מרגיש תשישות ומתחיל לעצום את עיניי, האדמה לפתע מתקשה והצבע האפור בעיניי חזק יותר ויותר , אני נופל , אני עף באוויר, ראשי מסוחרר. אני נופל למשטח חלק , אני לא מצליח לעמוד. איש שחור עם מסכה אדומה מתקרב אלי בצעדים יותר ויותר מהירים, אני מתחיל לרעוד בידי השמאלית , אני מנסה להרדם אבל בכל זאת אני לא מצליח, האיש עם המסכה תופס בידי , אני מתעורר ורואה את אימי מולי אני שואל אותה "למה את פה?" היא עונה: זהו יום הזכרון לנעמי , זה כבר שנה רבעית שהיא איננה. דפיקת דלת נשמעה פתאום אני מתקרב אל הדלת ומרגיש משיכה קלה לאחור, אני מתנגד לה ופותח את הדלת , בא איש עם צלקת בולטתת קרובה לעין ועם מזוודה שחוורה שואל: "אני יכול להיכנס?"
– כן הנהנתי במהירות, אתה יכול להכנס. עייני לפתע חשכו. ראיתי שלושה מספריים שחוזרים על עצמם שוב ושוב. בהתחלה הן נראו לי מטושתש לגמרי, עד שהבנתי שהם: 7-4-9. , כשפתחתי את עייני גיליתי את בעל הצלקת מולי , שאלתי אותו "איפה אני?!" , ענה לי בלחש "איפה שאני רוצה שתהיה" , שניות ספורות עד שהבנתי שאני שוכב כשני ידי קשורות בחבל עבה , ורגלי בחבל עבה פי שניים. צעקתי, "מה אתה רוצה ממני?!" . את A1. המהירות שלו כלכך מהירה , שהיא עוברת את מהירות האור ,שאתה הופך לאיש החזק ביותר בהיסטוריה!, אני מגחך . אז למה אני לא משתמש בא? כי עדיין אתה לא יודע עליו. והאיש נעלם כלא היה. יצאתי החוצה, ברחתי. מצאתי את עצמי אבוד בין כל הרחובות הישנים, חשבתי לעצמי, אני הוזה?, רגליי איבדו שיווי משקל ונפלתי , בכוחותי האחרונים, קמתי ומצאתי את הדרך חזרה.
חמישה ימים עברו מאז. הבטתי מבעד לחלון , וראיתי אותו חוזר. יד אחד שלו הוסתרה מאחור,הסקתי שזה רובה!!