הקורבן הראשון

הקורבן הראשון

עידן בראון

© כל הזכויות שמורות לעידן בראון

1

הפארק הלאומי ברמת-גן
1 בנובמבר 2002
שעה: 23:33

ליל יום שישי ההוא היה קריר. לאורך שביל קטן טייל חייל צעיר מגבעתיים, דרור בלום שמו, עם חברתו גלית שרעבי.
פניו הזכירו עורב. תווי פניו נטו בזווית חדה ממצחו עד לאף דמוי מקור. פיו וסנטרו היו קעורים. כשחייך, התחדדו שפתיו החוצה במקום להתכווץ כלפי פנים.
פניה של גלית היו שונים. פניה היו מלאים. קפלי העור נעו מלמטה למעלה, בצמוד לאוזניים ארוכות ואף רחב.
הם בילו ערב נעים בפארק. אכלו ארוחה רומנטית במסעדת אפרופו בכניסה לפארק, זאת למרות שהמקום היה רחוק מלהקרין רומנטיות. הם טיילו בשביל המרכזי, שטו בסירת פדלים, ואחר-כך שוב טיילו. הפעם הם הרחיקו לכת לשביל צדדי בגן הפרחים, סמוך למוזיאון האדם והחי. היו שם סוכות שכוסו בצמחים מטפסים. פינות חמד להימלט מהחום הלוהט של הקיץ, אבל הקיץ חלף לו, והמטרה שלשמה הגיעו השניים, לא היתה להימלט מהחום הכבד.
דרור ניסה לשכנע את גלית להיכנס לאחת הסוכות. 'לנוח קצת'.
היא צחקה. "כן, בטח, לנוח, זה מה שיש לך בראש. חוץ מזה, אני כבר צריכה לחזור הביתה."
"גלית, באמת, מה הלחץ? זה לא ייקח לנו הרבה זמן."
היא חייכה. "בחור זריז?"
"אני מקווה שאת לא מפחדת ממני?"
"מה נראה לך?"
"אז מה הבעיה?" הוא שאל.
"רק כמה דקות, דרור, ואחר-כך אני חייבת לחזור הביתה."
הם המשיכו לפסוע על שביל החצץ.
"קר לי," אמרה.
"קחי את המעיל שלי."
הוא הוריד את מעילו והלביש אותו בעדינות על גופה, כאילו היתה בובת חרסינה שבירה.
הם המשיכו בהליכתם, אוחזים ידים.
"הסוכה הזו בסדר?" שאל.
"נראה לי," ענתה בהיסוס.
הוא הוביל אותה לאורך השביל ואל תוך הסוכה. היא הלכה בעקבותיו, אוחזת בידו השמאלית. ענפים קטנים משכו קלות בשערות ראשה. ריח של אדמה לחה, עשב ועלים רטובים אפף את המקום. המקום היה חשוך. תאורת הפארק חדרה במעט מבעד לצמחייה באופן לא-אחיד וצבעה את הקרקע בכתמים אפורים.
הם נכנסו פנימה. הם פסעו כשלושה צעדים ואז היא נתקלה במשהו ונפלה.
"מה קרה? את בסדר?"
"דרור," קולה היה חלש. "יש כאן מישהו. נתקעתי בו."
"זה בטח איזה הומלס דפוק."
אט אט עיניהם התרגלו לאפלה.
הם התבוננו בגופת האישה שהיתה מונחת למרגלותיהם. היא היתה עירומה. עורה היה חיוור. שערה היה כהה, מנוקד בטיפות דם קרוש. עיניה היו סגורות ודם כיסה את פיה. פניה, ידיה ורגליה היו חבולות והיו מכוסות בכתמים כהים. על בטנה היה חרוט כוכב מחומש – פנטגרם.
גלית התחילה לצרוח.

2

צפון תל-אביב
30 ביוני 2010
שעה: 3:32

אביבית זזה בשנתה. היא חלמה שמישהו נוגע בכף רגלה. כשפקחה את עיניה, לא זכרה היכן היא. דממה שררה בחדר. היא שכבה ללא ניע במשך מספר דקות, מתבוננת בתקרה. אחר כך הביטה בשעון המעורר שעמד על השידה שליד המיטה. הספרות הורו שלוש וחצי. היא ישנה רק שעות אחדות. העייפות שחשה היתה כמו כאב עמום בגופה.
לפתע היה גם מישהו נוסף בחדר: קולו של אדם אחר, מתנשם בכבדות. או אז הופרה הדממה, והיא נאלצה לשבת בחדר החשוך שבו בילתה מרותקת למיטתה עקב מחלה, שלושה ימים ולילות.
סביבה לא היתה אלא אפילה. הלילה היה הביל והחום הלוהט כאילו עטף אותה בשמיכת נוצות עבה. כותונת הלילה שלה דבקה לגופה מחמת הזיעה. אך היא שמה לב שהריח הרע לא נדף ממנה.
היו לה פנים עדינים, צרים מעט, שיער ארוך ובהיר, גולש מעבר לכתף ומתולתל בקצוות. היא לבשה כותונת לילה לבנה עם עיטורים אדומים. עורה היה חיוור, נקי מאיפור ועיניה קטנות ובהירות.
היא חזרה ושמעה את הקול האחר, המתנשם. היא ידעה שמישהו עומד בסמוך למיטה. היא קפאה במקומה וחשה כיצד האימה משתקת את גופה. ואז התרוממה במהירות.
האיש שעמד שם נראה כמו שד שעלה מן האוב. למעט זוג תחתונים בהירים הוא היה עירום.
היא הביטה בפחד בפניו של האיש, ולא הצליחה להכריע אם אלה פניו או פני מסכה. בידו האחת החזיק האיש סכין. מתוך האימה ראתה שכף היד הכרוכה סביב ידית הסכין גדולה מאוד, ככף ידו של ענק.
הוא החזיק בידו השניה פנס. אורו חדר לעיניה. הוא כבר ירה בבן-זוגה באקדח עם משתיק קול וכעת היא היתה כולה לרשותו. היא התאמצה לראות את הפורץ שאיים על חייה, אך כאשר הוא הניח את הפנס, היא גילתה לבסוף שאכן מסיכה מסתירה את פניו.
הוא הניף את הסכין קרוב לפניה.
"אל תסתכלי עלי, חתיכת זונה!" הוא צעק.
היא הביטה בו בפחד משתק.
"אם תסתכלי עלי שוב, אני אחתוך אותך!"
הוא היה בעל מבנה גוף רזה וחלק וקומתו היתה גבוהה. גופו הדיף ריח צחנה.
היא ניסתה לחמוק ממנו, אבל כותונת הלילה שלה נתפסה בקצה העליון של המיטה, והאטה את תנועתה. הוא תפס אותה בכף ידה.
"בבקשה אל תפגע בי," התחננה.
"בבקשה אל תפגע בי," חיקה אותה בצורה בכיינית.
הוא ידע שהיא מפוחדת מאוד. עיניה היו פקוחות לרווחה ונעוצות בו ללא הרף.
"יש לי מחרוזת זהב," הציעה בתחינה. "אתה יכול לקחת אותה, רק אל תפגע בי, ואל תפגע ב…" היא נזכרה בירון, אבל קטעה את משפטה. אולי הוא מסתתר, אולי הוא מזעיק עזרה, חשבה לעצמה.
"אל תדאגי, אף אחד לא יפריע לנו," הוא חייך.
"מה, מה עשית?" מיררה בבכי.
"תסתמי את הפה!"
"בבקשה, בבקשה…"
"תסתמי!" צעק שוב, והיכה אותה בפניה.
היא נפלה בחבטה אל השטיח, פניה מדממות.
הוא משך אותה אליו, וקרע את כותונת הלילה שלה.
היא הריחה את גופו המיוזע ואת נשימתו עתירת אדי האלכוהול. היא כמעט הקיאה.
הוא גרר אותה על פני החדר.
כשהבינה שהוא מושך אותה חזרה למיטה, החרדה שהכתה בה חדרה ככאב להכרתה המטושטשת. היא לא האמינה שזה קורה לה. היא הניחה לגופה ליפול, מגדילה את כובד משקלה ככל שיכלה בניסיון חסר תועלת להאט את גרירתה. אבל הזעם שפרץ מגופו, כעס בלתי מובן, העניק לו כוח חזק ביותר.
אביבית התפתלה, מקווה שבלית ברירה הוא ירפה את אחיזתו שנועדה להעניק לו שליטה על גופה. הוא חדל לרגע לגרור אותה ורכן מעליה.
"אני הולך לדפוק אותך, זונה!"
אחר-כך הוא היכה אותה שוב, חזק עד כדי כך, שחשה שראשה כמעט ניתק מגופה. היא איבדה את הכרתה.
כשהתעוררה, לא יכלה שוב להיזכר היכן היא, ולמה ראשה כואב. אחר-כך הוא הופיע מולה, והסיוט הנורא חזר לתודעתה. היא שכבה על המיטה, לבושה בתחתוניה בלבד. הוא רכן מעליה מתכונן לבצע בה את זממו. לפתע ירד מהמיטה, ניגש למכנסיו שהיו מוטלים על השטיח ושלף את האקדח מהכיס האחורי.
לא עברה שניה והוא היה שוב על המיטה.
"עכשיו הגיע הזמן."
"תפתחי את הפה," ציווה עליה.
"מה אתה רוצה?" שאלה.
הוא נגע בה קלות בשפתה התחתונה בקנה האקדח.
"תפתחי!"
היא פתחה את פיה. הוא דחף את קנה האקדח עמוק לתוכה. היא רצתה לזעוק לעזרה, אך המתכת הקרה חסמה את פיה.
"אני מזהיר אותך, שלא תעזי להתנגד."
הוא הוציא את האקדח מפיה, התנפל עליה ומשך את גופה אליו בכל כוחו. היא כמעט איבדה שוב את הכרתה. הוא סטר לה בחוזקה.
"את לא רוצה לשכב איתי, זונה?"
היא ייצבה את עצמה והביטה בו בבוז.
"תעזוב אותי, מטורף."
ברגע שהבינה את מה שאמרה, ידעה שעשתה טעות נוראה. בזריזות שלא היתה מוכנה לה, הוא הטיח את גופו עליה, ומעוצמת התנופה נפלו שניהם מהמיטה.
הוא היכה אותה שוב. ראשה נזרק בחוזקה לצד ימין, עד שחשה כאילו נשבר צווארה. היא הסתובבה לאחור, והתרוממה בקושי רב על רגליה. החדר הסתחרר לנגד עיניה כמו בקרוסלה. ואז חשה כיצד היא נמשכת למטה ואחורה. היא ניסתה להטות את גופה קדימה, אבל לפני שהצליחה להתקדם צעד אחד, זרק אותה התוקף אל הרצפה בקול שבירה נורא. היא חשה את אפה נשבר, וטעמה בפיה טעם חמים של דם. שיניה נשברו וחתכו את שפתיה. עצם הלחי השמאלית שלה נסדקה כמו זרד. דם זרם במורד פניה, והטיפות האדומות הכתימו את השטיח הצחור.
היא התמוטטה לרצפה.
"אני מזהיר אותך," אמר. "אם תמשיכי להתנגד אני ארצח אותך, הבנת?"
היא התיישבה והינהנה בראשה להסכמה.
הוא התנפל עליה, ובמכת אגרוף בבטן הפיל אותה לרצפה. היא התפתלה בכאב נורא, ריאותיה זעקו לאוויר ושריריה פרכסו. היא שכבה מכווצת על רצפת הקרמיקה הקרה. זרם קיא נפלט מזווית פיה.
הוא משך אותה בכוח בצווארה, כמעט חונק אותה למוות, וזרק אותה בהינף יד על המיטה.
"תשכבי, זונה מטונפת שכמוך!" צעק.
היא הצליחה להרים את עצמה ולהישען על קצה המיטה.
התוקף הכניס את ידו לכיס, הוציא סכין מתקפלת ופתח אותה. הלהב הבהיק באור החלש שחדר דרך החלון.
"אמרתי לך לשכב."
הוא הראה לה את הסכין. עיניה, שהיו מעורפלות ולא ממוקדות, נדרכו ונפערו לרווחה. פיה הלח והאדום נפתח. היא נשכבה על הסדין הרך, הביטה לעברו וראתה את עיניו מציצות לעברה מבעד למסיכה שעטה על פניו. על גופו היו נקודות אדומות, תזכורת למהלומות שהטיח בה. הוא רכן עליה.
"אם תצעקי אני חותך אותך," הוא איים.
הוא הצמיד את הסכין לפניה, ביד אחת, והצביע על רגליה ביד השנייה.
היא טיפסה במעלה המיטה, הרחק ממנו ככל האפשר.
היא ניגבה את פיה, והסתכלה בהלם בדם שעל ידיה. אחר שוב הסתכלה אליו.
"עכשיו תורידי את התחתונים."
רועדת מפחד, התחילה להוריד את תחתוניה, מתקשה לבצע את המשימה הפשוטה בשל הכאב שחשה בגופה. כאשר ניסתה להתפשט, הסתובב הפורץ מצד לצד ליד המיטה כמו חיית טרף המתכוונת לתקוף. לבסוף נשכבה ערומה על המיטה, מתנשמת בכבדות.
הוא עלה על המיטה. היא ניסתה שוב נואשות להתפתל ולהתחמק ממנו. אבל הוא היה חזק ממנה. הוא כרע על המיטה, והפריד את רגליה בכוח.
"אני הולך להנות מזה, זונה."
הוא שאף אוויר לריאותיו, וחש בריח של בושם בריח נרקיסים, אשר כיסה על הריח החמצמץ של הזיעה שעטף את גופה. ידיו נעו אל תחתוניו. הוא הוציא את איבר מינו, מוכן לחדור לתוכה. אחר-כך עלה עליה, מנסה לחדור בכוח ליובש נרתיקה. כאשר ניסה שוב ביתר שאת היא זעקה מכאב. באותו רגע רצתה למות.
היא לא זזה, שומעת אותו גונח ונאנח מעונג. עיניה עצומות, מחשבותיה במקומות אחרים. הוא ידע שהוא בשליטה. הוא הבחין בגופה המתכווץ כשנאבקה לשאוף אוויר. הוא המשיך לאחוז בה בכוח, מתנשף ללא הרף, מרגיש את השיא הקרב ובא.
כעבור מספר רגעים התרפה גופו. כל כולו נמתח עד שראשו נגע בקצה העליון של המיטה.
לאחר ששיחרר את אחיזתו היא הסבה את ראשה והקיאה.
"את יודעת מי אני?" הוא שאל לאחר שסיים לבצע את זממו.
"לא," ענתה בחרש.
"אני הרוצח שמדברים עליו בחדשות כל הזמן."
היא לא הגיבה.
"איפה המחרוזת שלך?"
"בשידה השמאלית, במגירה העליונה", ענתה ללא היסוס, מקווה שכעת הוא יעזוב אותה לנפשה.
הוא ניגש לשידה החומה, ודחף את מחרוזת היהלומים לכיסו.
הוא הסתובב לכיוונה וחייך.
"תשבעי אמונים לשטן," הוא הורה לה.
"מה?"
"תשבעי אמונים לשטן!"
היא עשתה כדבריו.
"תגידי שאת אוהבת אותו."
"אני אוהבת את השטן," מילמלה.
הוא ביקש ממנה לומר זאת שוב ושוב, והיא צייתה לדבריו.
"תסתובבי."
היא צייתה.
הסכין הועפה באוויר לעברה. היא שקעה עמוק בכרית, שפתיה הנפוחות כאבו. הוא הפך את הסכין, כך שהלהב שוב קלט את אור הירח, שהגיח מבעד לחלון חדר השינה. הוא שיחק עם הלהב, נתן לאור להשתקף ממנו כאילו היה זה מופע קסמים מרתק. אחר כך הוא הביט בגבה החשוף, אחז בשערה, היטה את ראשה אחורה עד שהיא כמעט בהתה לעבר התקרה ושיסף את צווארה.
דממה השתררה בחדר.
"זהו, זונה," אמר ברכות.
הוא חרט דבר מה על בטנה, קיפל את הסכין המגואלת בדם, והכניס אותה לכיסו.
היתה זאת הפעם הרביעית בחייו שטעם את טעם העוצמה, והתחושה הייתה מרוממת, כמו מגע של אישה חטובה, כמו יין איכותי הזורם בורידים ומחמם את הגוף.
רק לאחר שנים רבות הוא הצליח למצוא בתוכו את הכוח השטני, והוא טיפח את הכוח הזה באמצעות פנטזיות האימה שלו. אחר-כך הוסיף להן את החום הלוהט והכואב של ההשפלה שחש לאורך חייו, עד שנצרב באישיותו, ודירבן אותו למעשים. סופסוף הראה לזונות מיהו הגבר האמיתי.
גם הפעם הוא לא חש שום חרטה. המחשבה על מה שעשה מילאה אותו בתחושה נעימה שמעולם לא חווה לפני כן. הרצון לחוש עוד מאותה עוצמה בער בו בכוח רב, והפעם בשלב זה של חייו הוא ידע סוף סוף כיצד לספק אותה.
הוא שלף מכיסו פתק מקופל והניח אותו בקצה המיטה.

3

סיפורה של לירון בראל
חוקרת פרטית
6 ביולי 2010
שעה: 22:17

כל מקרי הרצח הברוטלים מזעזעים. אבל רצח בבית מעוצב להפליא, שמשקיף על נוף יפה של פארק ירוק – עורר אצלי תחושת כעס גדולה יותר מאשר היה מעורר בי רצח אכזרי בדרום העיר. עליתי בסולם הדרגות בימ"ר (יחידה מרכזית) תל-אביב עד לדרגת פקד ואז פרשתי ופתחתי משרד חקירות פרטי, ועד עכשיו התפקיד החדש שיקף את ציפיותי לחיים נוחים יותר. לא שלא נתקלתי בפעילות עבריינית. אבל אין ספק שבתפקיד החדש היה המצב שקט יותר.
חציתי את הרחוב אל בית דו קומתי שבו חצר קדמית מרוצפת אריחים אדומים ומוקפת גדר עץ נמוכה. כל חלונות הבית היו מוגפים. מה שלא יכולתי לדעת באותו רגע, היה מלוא הזוועה שאיתה עמדתי להתמודד.
כשהגעתי למקום בועז ישב ליד דלת הכניסה ולפניו שלולית קטנה של קיא. הוא היה בתחילת שנות החמישים שלו, בעל לחיים שדופות, עיניים כחולות ושפתיים יבשות. הוא לבש חולצה בצבע לבן עם מכנסי ג'ינס כחולים. היה לו עור שזוף, אבל באותו ערב הוא היה חיוור כמו סיד. היו לו כתמים כהים על קצות נעליו, ובתחילה חשבתי שהוא עשה משהו שהוא לא היה צריך לעשות. ואז הוא ניסה לקום על רגליו, אך נכשל והמשיך לשבת. הוא לא הפסיק לרעוד ולהצביע על דלת הכניסה לדירה.
הדלת היתה פתוחה. שלפתי את האקדח שלי ונכנסתי פנימה.
הבית היה דומם, מחניק וחם. מתמזג בניחוח העובש שנישא באוויר, הבחנתי בצחנת המוות שחדרה אל נחיריי. ריח בשר רקוב הוא ריח שאין דומה לו, והוא היה תלוי שם, באוויר החם, חזק ומורגש. בכל צעד גבר הסירחון הנורא, עד שחדל להיות חלק משאר הריחות. צחנת המוות שלטה במקום. כיסיתי את אפי בעזרת החולצה וחציתי את המסדרון אל מה שנראה כפינת האוכל. לא ידעתי מה מחכה שם. פניתי באיטיות רבה והתבוננתי באזור הפתוח משמאלי שהוביל אל מטבח רחב. כסא יחיד ניצב ליד דלפק אכילה מפורמייקה ירוקה מעוטרת בפס כתום, ריקה לחלוטין.
כשהגעתי לפינה נעצרתי במקומי.
גופת הגבר היתה רזה ונמוכה. הוא ישב בפיג'מת פסים לבנה ליד שולחן פינת האוכל, קערה קטנה של צימוקים כהים לפניו, אחדים מהם היו מפוזרים על השולחן. חור כניסת הקליע הכהה במצחו נראה תמים מכדי להרוג. על הקיר מאחוריו היה כתם גדול של דם, שנספג בטיח והתייבש עד שנראה כמעט שחור. פניו היו חיוורים ומעוותים – בצקות מתחת לעיניים ותפיחות סביב החוטם. עורו היה חיוור. מעטה של זקן כהה וסמיך בן מספר ימים כיסה את פניו. עיניו היו פקוחות לרווחה. שפתיו נצבעו כחול.
עליתי לקומה השניה.
במפלס השני של הבית שכבה במיטה גופה של אישה. היא היתה עירומה וחיוורת. ראשה נותר במקום, אבל ורידי הצוואר החבולים וקנה הנשימה הקרוע העידו על כך שברוצח אחז טירוף. ההשתוללות האכזרית שלו היכתה ללא רחם. סכין גדולה חתכה בבשר והצליחה לחדור עמוק.
שום דבר, במשך שלוש עשרה שנות עבודתי באזורי הפשע הקשים ביותר, לא הכין אותי לדבר כזה. זה היה נתעב, והתועבה הודגשה עוד יותר על ידי שלוות הרקע.
עמדתי על סף חדר שלא השתנה כלל מאז שהבית נבנה. הקירות היו מכוסים בטפטים פרחוניים מן הרצפה ועד התקרה. ספרים ומגזינים גדשו את ארון המדפים שניצב ליד דלת הכניסה לחדר. הרצפה הייתה עשויה פרקט דהוי, ועליה שני שטיחים בלויים ועכורי צבע. שני חלונות גבוהים השקיפו על הגינה ועל הגדר הגבוהה שהסתירה את הבית שמעבר לה. השמיים היו אפורים, זרועים פה ושם פסים דקים של עננים, תלויים ללא תנועה, כאילו הזמן עמד מלכת.
הזמן ללא ספק עצר מלכת עבור האישה שהיתה מוטלת על המיטה. לא היה ספק באשר לעובדת מותה.
רכנתי ליד הגופה ובחנתי אותה. התקרבתי, התבוננתי בסקרנות בראשה ובחנתי אותה עוד. רציתי בתחילה להסתכל בגופה במבט חטוף, על-מנת שלא תותיר בי יותר מרושם חולף. אבל רציתי לדעת מה קרה. ניסיתי להכריח את עצמי להסתכל על הגופה המרוטשת, שנחה על משכבה במיטה הספוגה בדם.
האלימות שחוותה שינו את פניה והפכו אותם למסכת מוות בעלת דמיון קל לאישה שהיתה פעם. שתי עיניים, שדופות וקטנות, הציצו מבין עפעפיים סגורים למחצה. העור הכהה הפך לעטיפה דוחה שנצמדה חזק אל הבשר שמתחת. את הראש החבול מסגר שיער בעל גוון של מי אמבטיה מטונפים.
הצוואר האדום הושחת בחתך רחב שביתר את הבשר וחשף שרירים ועצמות. הוא היה חבול ונחתך לעומק.
למרות כוונתי הראשונה להתבונן בעיון רב על כל חלק בגופה ומסביב, נמשכו עיני דווקא לחלק בו הדם הכהה התקרש על בטנה. בשרה הנראה לעיני כל היה כמו נתח בשר בקר שהושאר למשך מספר ימים, ללא קירור. כשהבנתי לפתע במה אני מתבוננת, חשתי במועקה בתוכי.
קירבתי את פני עד מרחק קטן מהאזור המושחת. הרחתי את ריח הדם והבשר המרקיב. חלק ניכר מבטנה הפך למראה נורא ואיום. על החלק התחתון של הבטן היה סימן שנחרט בחתכים לא עמוקים. התקרבתי על-מנת לבחון את הסימון שהושאר בקוים כה ישרים. לא היה לי ספק במה שראיתי. זה היה כוכב מחומש – פנטגרם.
הפצע היה קטן, מוסווה רק בחלקו בשכבת דם קרוש שהקיפה את הגוף ודימתה לכסות הכול. ההשחתה הזאת לא נעשתה כדי להכאיב עוד לקרבן, משום שכמות הדם הקרוש היתה קטנה, וכנראה הרוצח חרט את הסימן על בטנה לאחר שכבר לא היתה בחיים.
הבחנתי שהקורבן בקומת הקרקע נרצח בירי מטווח קצר ובגופה שהתבוננתי בה כעת, גם לא היה ספק מה היה כלי הרצח – הפצעים כנראה בוצעו באמצעות סכין בעלת להב משונן וחד. למרות מה שראיתי, ידעתי שבסופו של דבר רק בנתיחה לאחר המוות ניתן יהיה לדעת בדיוק מה קרה.
המשכתי להשפיל את מבטי אל הגופה. טילטלתי את ראשי קלות כדי לגרש זבוב. שחיטה אכזרית. הרוצח בטח לא עשה הרבה רעש. אם מישהו בכל זאת שמע משהו, הוא התעלם. הקורבנות נרצחו לפני מספר ימים. העפתי מבט סביב החדר. החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים. מעל לחלון הגדול היה מזגן. הסתכלתי עליו. הוא לא פעל. זכרתי שהשרב ששרר כעת, התחיל בדיוק לפני שלושה ימים. הרוצח נעל הכול. כל החלונות היו סגורים.
מה שמוזר הוא שלא היו סימני פריצה. אולי הקורבנות הכירו אותו. הבחור בטח הסתכל דרך העינית. ואחרי שהוא ראה מי עומד מאחוריה הוא פתח את הדלת. לא היתה לו כנראה סיבה לחשוש.
אור חדר לחדר. פנסי מכונית שנכנסה לחניה.
נעתי בזריזות, יצאתי מהחדר ושלפתי שוב את אקדחי.
אור הפנסים נעלם. מנוע הבנזין המשיך לפעול עוד כמה שניות ואז נדם. דלת המכונית הנסגרת השמיעה קול טריקה. שביל החצץ חרק תחת הצעדים.
קול הצעדים הלך והתקרב.
פתחתי בריצה, הגעתי לדלת הכניסה, פתחתי את הדלת מעט והבטתי החוצה.
לאחר רגע קט פתחתי אותה לרווחה והתחלתי לרוץ.
בחזית הבית חנתה פורד פוקוס בצבע כחול ים.
עברתי את השביל המרוצף בריצה. במרחק עשרים מטרים ממני, לכיוון החזית האחורית של הבית, פסע גבר.
יצאתי בעקבותיו. סגרתי את המרחק בינינו, מתנשמת.
"עצור, תסתובב מיד!" שאגתי לעברו.
האיש הסתובב.

4

6 ביולי 2010
שעה: 22:38

"אני מאוד מקווה שלא הרסת ראיות חשובות," אמר שימי.
פקד שימי כהן היה בעל מבנה גוף רחב. השפתיים שמתחת לאפו הבולבוסי היו עבות ויבשות. היה לו שיער חום קצר וחלק, עיניים כחולות קטנות ומשקפיים בעלות מסגרת פלסטיק חומה. עדשות המשקפיים הדקיקות היו זרועות אבק דרך קבע. הוא נראה יותר כמתכנת בחברת היי טק מאשר כקצין במפלג תשאול.
הוא לא השתנה כלל מהפעם הראשונה שנפגשנו. הוא היה קצין שאפתני וגם נשאר כך.
עמדנו בחוץ, הרחק מדלת הכניסה.
"אני בספק אם גרמתי נזק," אמרתי.
שימי נשען על הפורד, הוציא סיגריה מתוך חפיסה והצית אותה. ידיו רעדו אך גופו נראה נוקשה כבול עץ. לרגע לא אמר מאומה, נראה כמנסה לעכל את מה שאירע. ניכר כי המחזה הנפשע שראה בפנים זיעזע אותו. לבסוף דיבר, שפתיו נעו ונמתחו.
"את לפעמים מעצבנת אותי," אמר. "אני מגיע לרצח כפול ומוצא אותך כאן."
"יש הסבר מאוד הגיוני לעובדה שאני פה," אמרתי.
"אני בטוח. נו, אז מה את עושה כאן?"
"בועז התקשר אלי," אמרתי. "כשהגעתי לכאן, הוא ישב ליד דלת הכניסה."
"ואיפה הוא עכשיו?"
"בגינה מאחור," עניתי.
"הוא אמר לך מה הוא עשה כאן?"
"הוא נשמע נסער ולא הבנתי אותו," עניתי. "אין לי מושג למה הוא כאן."
"הוא כנראה נסער בגלל מה שהוא גילה בפנים."
"ברור."
בחנתי אותו כשהוציא פנקס מכיס מכנסיו, פתח אותו והתחיל לכתוב.
"יש לי שאלה אליך," אמרתי.
"תשאלי."
"מה אתה עושה כאן?"
הוא לקח שאיפה מהסיגריה.
שימי היה מעשן כבד. זו היתה אחת ממגרעותיו.
"זה ישמע מוזר, אבל אביבית ביקשה שאני אגיע," ענה.
"אביבית ביקשה? לא ידעתי שאתה מכיר אותה."
"היא ידידה שלי מהתיכון."
"טוב לדעת, ואתה צודק, זה באמת מוזר שהיא ביקשה שתגיע, בהתחשב בעובדה שהיא שוכבת מתה כבר זמן רב בחדר השינה שלה."
"ליתר דיוק, היא שלחה לי מסרון, או סביר להניח שהרוצח הוא זה ששלח לי את המסרון."
"אז הרוצח לקח את הטלפון הנייד שלה," אמרתי.
"או שהוא עדיין בבית," אמר שימי. "לאחר שצוות זיהוי פלילי יטפלו בזירה, אני אחפש אותו. אם הרוצח באמת לקח אותו, זה בהחלט יקל עלינו למצוא אותו, אבל לא נראה לי שהבחור הזה טיפש."
"תמיד אפשר לקוות," אמרתי.
"מתי גילית את הגופות?" שאל שימי.
"לפני עשרים דקות," עניתי.
"היית צריכה להתקשר אלי מיד."
"רציתי לערוך חיפוש בעצמי קודם."
"ו-?"
"לא מצאתי אף-אחד."
"חשבת שהרוצח עדיין בבית?"
"כן," עניתי.
"את יודעת מה עבר על אביבית בזמן האחרון?" הוא שינה את הנושא.
"למה אתה שואל?"
"יש לי סיבה."
"אתה מתכוון לבעיות שהיו לה בזמן האחרון?" שאלתי.
"אני יודע שבועז סיפר לך מה עבר עליה."
"בועז רצה שאני אעזור לה…"
שימי קטע את דברי.
"במה?"
"בועז פנה אלי לפני מספר ימים וביקש שאני אעזור לאביבית. לפני שנה היא סיימה את הקשר עם אחיו גלעד ועברה לגור עם גבר אחר."
"אני מתאר לעצמי שהגבר האחר הוא הקורבן בקומת הקרקע," אמר שימי.
"כנראה."
"ועזרת לאביבית?"
"אני לא הספקתי לפגוש אותה, לפחות לא בחיים."
"אז איך את יודעת שהיא זו ששוכבת מתה בקומה העליונה."
"השערה הגיונית," עניתי.
"ומה לגבי הבעיה שהיית צריכה לפתור?"
שנינו נשענו על המכונית של שימי. הוא שילב את זרועותיו ולא זז, פרט לאצבעות יד ימינו, שתופפו בעדינות על זרועו השמאלית.
"היא התלוננה שמישהו עוקב אחריה."
"היא ידעה מי?"
"היא חשבה שזה גלעד, אבל היא לא היתה ממש בטוחה."
"למה היא חשבה שגלעד עקב אחריה, ולמה היא בכלל חשבה שעוקבים אחריה?" שאל שימי.
"התקשרו אליה לבית ולנייד, וכאשר היא ענתה היא שמעה מישהו מתנשף בצדו האחר של הקו."
"איך היא ידעה שזה דווקא גבר, ודווקא גלעד?" שאל שימי. "זה גם לא אומר שמישהו עקב אחריה, אלא רק שהיא קיבלה שיחות מטרידות."
"כפי שאמרתי היא לא היתה בטוחה שזה היה גלעד, אבל היתה לה הרגשה שהמתקשר היה גבר והוא לא הסתפק רק בשיחות, אלא גם עקב
אחריה," הסברתי.
"נו, אז אם כבר בחנת את הגופות לפני שהגעתי, מהי חוות הדעת שלך?" שאל שימי.
"מחזה לא נעים," עניתי ללא היסוס. "ממש זוועה. לפי מצב הגופות, הרצח בוצע לפני מספר ימים. זה תואם את הפושע שלך, נכון?"
שימי נטל שאיפה אחת אחרונה, השליך את בדל הסיגריה ורמס אותו בנעלו.
"עד כה, ככה זה נראה. אותו רוצח. אותו דפוס פעולה," אמר שימי. "רק חסר דבר אחד."
"מה חסר?"
"מכתב."
"איזה מכתב?" שאלתי.
"המכתב שהרוצח השאיר בזירת הפשע."

5

רחוב אלוף שדה
רמת גן
8 ביולי 2010
שעה: 14:23

הרחוב היה כמו שאר הרחובות הסמוכים, שורות של בנייני מגורים גבוהים, עם מרפסות רחבות וחנייה תת קרקעית. פסעתי לאורך הרחוב ואמרתי ללא קול את מספרי הבניינים. אישה אחת, בלובי של בניין מספר עשרים וארבע, לבושה בבגדים כחולים, שטפה במרץ את רצפת השיש הבוהקת. בשעה שעברתי על פניה עמדה האישה ממלאכתה, נשענה על קיר סמוך וניגבה את הזיעה שניגרה על פניה. היא עמדה בלי נוע, עיניה מושפלות, משתדלת להיות במקום אחר.
המשכתי ללכת, עד שהגעתי למקום מגוריו של בועז.
בפנים היה קריר. חדר העבודה היה גדול, דמוי אולם, אך הריהוט היה עלוב בצורה מאכזבת: ספות לא תואמות מכוסות סדין מיטה בצבע ירוק, ישן למראה, הדפסים של חתולי בר מנתרים מעל גב הספה הקטנה ושולחן בסגנון כפרי שהתהדר באגרטל ובדפי זהב.
התיישבנו מול הקמין הרחב והכהה הצמוד לפינה, ושוחחנו על גלעד.
בועז רצון ישב בפינת הספה.
"במשטרה חושבים שמי רצח את אביבית הוא הרוצח הסדרתי שמדברים עליו בחדשות בזמן האחרון", אמר בועז.
אני ישבתי מולו בכיסא משרדי.
"זה תואם את שיטת הפעולה שלו," אמרתי.
בועז הינהן.
"אתה אמרת לי שאביבית חשבה שאח שלך עקב אחריה."
"היא האשימה אותו בזה," אמר בועז. "אולי הרוצח הוא זה שהטריד אותה."
"וזה כנראה לא גלעד?"
"אני בטוח שזה לא הוא," אמר בועז. "את תעזרי לי להוכיח את זה?"
"מי משלם, אתה או הוא?" שאלתי.
"מתחייב לשלם הכל," ענה בועז.
"עד כדי כך," אמרתי.
"גלעד לא יכול להרשות לעצמו מימון חקירה פרטית."
"ולך לא חסר כסף."
"אני מרוויח לא רע."
"עדיין בהייטק?"
"כן."
הינהנתי.
"מרוויחים יותר טוב מאשר במחלקת מחשוב במשטרת ישראל?"
"בהחלט."
חייכתי.
"דבר אחד בטוח אני יודעת," אמרתי. "הטרדה קשורה לשליטה. היא מעניקה למטרידן הרגשה של כוח."
"לא ידעתי את זה."
"ובדרך כלל יש גם מניע מיני," אמרתי. "טוב, ספר לי על אח שלך."
"במה להתחיל?"
"אתה יכול להתחיל בקשר לנישואים שלו, וגם לגירושים, יש משהו שאני צריכה לדעת בקשר לזה?"
בועז הרים את עיניו. הוא שאף שאיפה ארוכה וקולנית.
"גלעד סיפר לי שהתחתן בקפריסין," הוא אמר. "זמן קצר אחרי החתונה באחת מהשיחות שלנו."
"אז הוא פשוט הזכיר את זה בטלפון?" שאלתי. "זה לא נשמע לך מוזר?"
"הייתי אומר שכן," אמר בועז. "הוא התנצל על כך שלא סיפר לי לפני כן, ואמר שזה היה ספונטני, משהו כמו אהבה ממבט ראשון. הוא אמר שאביבית היתה בחורה מקסימה."
"ומתי פגשת אותה בפעם הראשונה?"
"אחרי הגירושים, לפני חצי שנה בערך."
"הוא הסביר לך את הסיבה לגירושים?" שאלתי.
"הוא צילצל אחרי שזה קרה ואמר שהוא בסדר גמור, שהכול נעשה בצורה מנומסת."
"ככה הוא הגדיר את זה?" שאלתי. "בצורה מנומסת?"
"כן. אולי הוא הסתיר מה בדיוק קרה. תראי, אני יודע שזה נשמע לך מוזר – זה שלא פגשתי אותה כאשר הם היו נשואים. אבל גלעד תמיד נזקק לחופש שלו. הוא פשוט כזה. אם נותנים לו את החופש שלו, הוא מתנהג נפלא. תמיד בחור טוב – אח נהדר," אמר בועז.
הוא פנה אלי כמעט לאורך כל הנאום. הינהנתי.
"ביקשתי שניפגש כולנו," הוא אמר. "אבל זה לא יצא לפועל. מהרגע הראשון היתה לי תחושה שמשהו לא בסדר."
"למה?"
"מפני שהוא אף פעם לא הציג אותה לקרובים אליו."
"אבל הוא מעולם לא אמר משהו רע על הנישואים שלו?" שאלתי.
"הוא אף פעם לא אמר שהמצב גרוע," ענה בועז.
"הוא עזב את הבית?"
"האמת שהיא זאת שעזבה, הלכה לגור עם שותפה, בחורה בשם אורלי ביטון. גרה איתה חודש ואז עברה לגור עם החבר החדש שלה."
"אתה יודע את הכתובת?"
"כן, בטח."
בועז רשם את הכתובת על פתק ומסר לי אותו.
"תודה," אמרתי.
הוא השפיל את מבטו ואז הרים את ראשו והתבונן בי.
"נראה לך שיתפסו את הרוצח בקרוב?" שאל.
"הבעיה שלמשטרה אין שום חשוד ברצח. מה שיש להם, בטח לא מספיק בשביל למצוא אותו."
"אפילו לא קצה חוט?" שאל בועז.
"לצערי, אפילו לא זה."
"זה פשוט קרה בלי שאף אחד ראה משהו."
"הרוצח נכנס לבית מאוחר בלילה," אמרתי.
"ולצערנו אין עדים."
"אתה יודע מה מטריד אותי?" שאלתי.
"מה?"
"אני רוצה לדעת למה כל-כך אכפת לך לדעת מה קרה. למה היית כה נסער באותו הערב?"
"טוב, יש משהו שטרם סיפרת לך," ענה.
"והוא?"
"הפעם הראשונה שפגשתי את אביבית, זה היה זמן קצר לאחר שהיא נפרדה מגלעד, לפני שהיא הלכה לגור עם הבחורה הזו אורלי. נפגשנו לגמרי במקרה, במסיבה של חברים משותפים. זיהינו זה את זו על-פי תמונות שראינו. זה היה רומן קצר, ובסוף שזה נגמר החלטנו להישאר ידידים. אפילו לאחר שנפרדנו עדיין היה לי אכפת ממנה."
ידידה של שימי. ידידה של בועז. נחמד, חשבתי לעצמי.
"יש עוד משהו," אמרתי. "משהו שהקפיץ לי את הלב כשראיתי את הגופה של אביבית. כבר ראיתי דבר או שניים בחיים. רציתי לעזוב את המקום כמה שיותר מהר. זאת היתה יותר מסתם שחיטה, בועז… זה הזכיר לי…"
עצרתי בפתאומיות.
"מה?" שאל בועז.
"הסימן שהוא השאיר על הגופה, הפנטגרם," אמרתי. "ראיתי דבר דומה בעבר."

6

תל אביב
בניין ימ"ר ת"א
11 ביולי 2010
שעה: 10:55

חלק נכבד ממקרי הרצח לא היו קשים לפתרון. הם נחלקו לקטגוריות שונות: מריבות בתוך המשפחה שהפכו לאירוע אלים, תגרות נערים שהתדרדרו לרצח או אירועים שהיו תוצאה של פעילות עבריינית אחרת. הרצח של אביבית לא נכלל באף אחת מן האירועים הללו.
לא ידעתי בוודאות איך להתחיל לחקור את הפרשה. אולי הרוצח השאיר בטיפשות ראיות, די-אן-איי בין השרידים של זירת הפשע. המשטרה תגלה מיהו ומשימתי תגיע לסיומה.
עליתי במדרגות היישר לאולם רחב ידיים.
החלל הפתוח בקומה השניה של הבניין – מקום מושבו של ימ"ר ת"א, היה כמעט מלא. שורות של שולחנות כתיבה ירוקים היו מאויישים ברובם. שני קצינים ישבו בפינת השמאלית של האולם. שימי ישב בשולחן סמוך, עיניו מתבוננות בערימת התיקים שהתגודדה על שולחנו.
בימים שלאחר גילוי גופותיהם של אביבית ובן-זוגה, עשה שימי כל מאמץ למצוא את הרוצח לפני שיכה שוב. הוא בדק כל ראיה לעומק שוב ושוב.
ישבתי מולו. גבו פנה לכיוון הקיר.
"חשבתי שתהיה בחופשה."
"ביקשו ממני לדחות את החופשה," השיב שימי. "בגלל כל מה שקורה עכשיו."
"הרבה שעות נוספות?" שאלתי.
"כן," ענה שימי.
"כזו זוועה לא ראיתי אף פעם," אמרתי.
"לא היית חייבת להסתכל עליה," אמר שימי. "היית פשוט יוצאת החוצה ומתקשרת אלי."
"אני לא מבינה איך אתה מחזיק מעמד."
"גם אני לא מבין."
בטפיחה של קצה אצבעו הדף את משקפיו במעלה גשר האף.
"מדובר באותו אחד שרצח את הקורבנות האחרים?" שאלתי.
"אין לי ספק בזה."
הבטנו זה בזו וידענו שאותה מחשבה טורדת את מוחנו.
"במילים אחרות, הוא יכה שוב," אמרתי.
שימי הינהן.
"כן, הרוצח עלול להכות שוב," אמר שימי. "אני לא יודע מה מניע אותו ועל פי אילו מאפיינים הוא בוחר את הקורבנות שלו, ובגלל שאין שום חוט מקשר בין כולם, אני לא יודע מי יהיה הקורבן הבא. אני יכול רק לקוות שהוא יעשה טעות שתחשוף אותו."
הוא עצר לרגע וחשב.
"יש עוד דברים שלא ידועים לי," אמר. "אני לא יודע אם הוא פועל ממניע של נקמה או מתוך משהו אחר. אולי למניע שלו אין אחיזה במציאות. אני לא יכול לדעת מה התרחש במוחו, כאשר הוא רצח את הקורבנות שלו."
"מצב ביש," אמרתי. "אתה תצטרך לפעול על רקע הרבה גורמים שלא ידועים לך."
"בהחלט. אני לא יודע מי הוא, בן כמה הוא ואיך הוא נראה."
"וביום יום הרוצח יכול להיראות נורמלי. הוא יכול לחיות חיים שקטים לחלוטין. לעבוד, לגדל משפחה, לברך את השכנים בחיוך. אולי ביום יום הוא דווקא אדם מקסים. כאילו יש לו זהות נוספת. אדם אשר אף אחד לא מכיר ולא רואה את הצד האפל שלו, את המפלצת שבפנים. אם באמת אדם אחד רצח שלוש נשים וגבר אחד, ואת זה אתה עדיין לא יודע בוודאות, אז הוא מאורגן. הוא מתכנן. בארצות הברית הרבה רוצחים סדרתיים פועלים הרבה זמן עד שהם נתפסים. אבל אני לא פסיכולוגית. זאת השערה בלבד."
"וזאת רק ההתחלה," אמר שימי בעגמומיות. "אני מרגיש שהמצב גרוע, בעיקר בגלל שמדובר ברוצח ואנס סדרתי."
"כל הקורבנות נאנסו?"
"כולן, חוץ מהקורבן הנוסף שנמצא עם אביבית."
"ברור. הוא רק היווה מכשול שחובה היה לסלק אותו."
שימי פתח את המגירה והוציא שתי תמונות. הוא הניח אותן על השולחן.
"הקורבנות הראשונים," אמר.
בתמונה הימנית ראיתי גופה מונחת על מיטה, צווארה שוסף לעומק. צבעם של השרירים הגדומים היה אדום כהה. העור לעומת זאת היה חיוור ונמתח קלות לאחור בקצוות הפגועים, כנרתע מפני מגע עם הבשר האדום, הבוהק. עיניה היו פקוחות ושובל ארוך של דם קרוש התפתל מנחיריה. שערה היה סמיך ונח דבוק למיטה. הוא היה קצר ושחור.
בתמונה השמאלית ראיתי אישה נוספת. גם צווארה שוסף. היא שכבה על שטיח בהיר, רגליה צמודות זו לזו. היא לא היתה לבושה, למעט כותונת לילה שנמשכה בכוח למעלה וכיסתה את ראשה. תחתוניה כבלו את שתי זרועותיה על בטנה, המרפקים כלפי פנים, כפות הידיים מונחות אחת על השניה.
על שתי הגופות הופיע סימן הפנטגרם – כוכב כהה, שקווים של דם קרוש יצרו אותו.
"יש דמיון בין מקרי הרצח," אמר.
"אני רואה."
"יש את אותם" – הוא חיפש את המילים הנכונות – "מאפיינים בכל המקרים."
"כמו?"
"פגיעות דומות בגוף, שיסוף אכזרי של הצוואר."
"אז יש לך הכאה ברוטלית, אונס ורצח."
"כן."
"אם עד עכשיו לא נתנו עדיפות עליונה לחקירה הזו, עכשיו אני בטוחה שיעשו את זה," אמרתי.
"בהחלט."
"אתה בטח תזדקק לעוד חוקרים?"
"עדיין לא," מחה שימי. "מספר גדול של חוקרים יכול לעזור ללכוד אדם שמוכר לנו, אבל אנחנו עדיין רחוקים מזה."
"אני מבינה."
"אני יודע מה את חושבת. למה לא תפסנו עדיין את המטורף שעשה את זה, אני יודע שהיית שמחה לראות אותו בכלא. זאת צורת חשיבה בריאה מבחינתי. ראיתי מספיק במשך השנים, ולפני שהגעתי הנה ניסיתי לעשות את המקסימום. אחרי זמן מה אני רואה את המציאות, חלק מהתיקים פשוט לא נסגרים."
"אני מקווה שבמקרה הזה תמצא את הרוצח," אמרתי. "אני אעזור בכל דרך אפשרית."
"תודה רבה, זה יכול להיות הדדי. למען הפרוטוקול את המידע שלנו אני לא מוציא החוצה," אמר שימי.
"יש לך חשודים?" שאלתי.
"מאז שהאירוע פורסם בתקשורת, שני גברים כבר התקשרו והודו ברצח," אמר שימי.
"מי?"
"אחד צילצל מטלפון נייד. הוא היה שיכור והיה קשה להבין מה הוא אמר. ביקשתי שיחקרו אותו, למרות שאני לא מאמין שהוא הרוצח. השני התקשר מטלפון ציבורי. הוא מאושפז בגהה, וסביר להניח שהיה מאושפז בעת המעשה. את זה כמובן נדע בקרוב."
"ידוע לך משהו נוסף שלא ידוע לי?" שאלתי.
"עד כמה שאני יודע, אביבית לא הסתבכה בשום צרה, ולא היה לה עבר פלילי."
"תשובה סופית?"
"כן," ענה שימי.
החלטתי לשנות נושא.
"היא פנתה אליך לגבי גלעד? אתה יודע, בהתחשב שהיא היתה ידידה שלך."
"לא בדיוק."
"מה זה לא בדיוק?"
"היה חשד שגלעד הכה אותה."
"באמת?" הייתי מופתעת.
"כן."
"ומה היא אמרה?" שאלתי.
"אני אישית לא תשאלתי אותה. נאמר לי שהיא הכחישה, למרות שראו על הפנים שלה סימנים של אלימות."
"ואני מתארת לעצמי שאין עדים להתעללות הזאת."
"אף לא אחד."
"כמה פעמים היא דיווחה על התעללות?"
"שלוש פעמים."
"ומי שהיה מופקד על התיק נתן לזה להימשך?" שאלתי.
"אביבית מעולם לא הגישה תלונה."
"גם בפעם האחרונה?"
"כן."
"כמה פעמים לדעתך זה קרה בלי שתדע?"
"זה בדרך כלל קורה הרבה יותר ממה שמדווח," ענה שימי. "אני בטח שלא יודע כמה. בפעם השלישית שזה דווח, זה כבר נגמר בבית חולים."
"מה היה הנזק?" שאלתי.
"חבלות בראש, שבר באף. התקשרו מחדר המיון."
"היא אמרה שגלעד היכה אותה?"
"היא אמרה שהחליקה ונפלה. נשבעה שגלעד לא נגע בה."
"וזהו?"
"כל עוד היא נצמדה לגרסה שלה לא היה מספיק חומר על-מנת לעצור אותו."
"ובזה הסתיים הסיפור?"
"האמת היא שלא. יום אחד נתקלתי בה ברחוב," אמר שימי.
הוא התנדנד לאחור בכיסא המסתובב שלו ושתה משקה קל.
"היא סיפרה לי שהיא מתגרשת."
"בגלל שגלעד לא הפסיק להכות אותה?" שאלתי.
"היא לא הסכימה לומר לי למה, אבל אני משער שזה לא בגלל שהוא הפך להיות פתאום 'בעל השנה'."
הוא לגם שוב מהמשקה התוסס, הכניס את ידו למגירה השמאלית של השולחן, חיטט בין הקלסרים, שלף אחד והניח אותו על השולחן.
"כאן אנחנו מחזיקים את המכתב שהושאר בזירת הפשע."
"איפה מצאתם אותו?"
"על השטיח, למרגלות המיטה. כנראה הוא הניח אותו על קצה המיטה והוא התעופף מטה."
הוא הניח את הקלסר הכחול על השולחן והזיז אותו לכיווני.
"אני הולך לשירותים שבקצה הפרוזדור," אמר שימי. "אני אחזור בעוד עשר דקות. אני לא רוצה שתחטטי בקלסר, בזמן שאיעדר. בייחוד אני לא רוצה שתשתמשי במכונת הצילום לצלם את המכתב. ברור?"
"ברור כשמש," עניתי.
שימי קם ויצא מן החדר והלך אל קצה הפרוזדור.
רכנתי מעל השולחן וסובבתי את הקלסר אלי ופתחתי אותו. לקחתי את המכתב, ניגשתי אל מכונת הצילום ושיכפלתי העתק. אף-אחד לא הבחין במעשיי.
כששימי חזר היה העתק מקופל ומוסתר בתיק העור שלי, והקלסר הכחול עצמו היה מונח בדיוק כפי ששימי השאיר אותו. הוא לקח את הקלסר ללא הערה נוספת והכניס אותו בחזרה למגירה.
כאשר נכנסתי לרכב, שלפתי מתיקי את העותק המקופל, ופתחתי אותו. תוכן המכתב היה מזעזע.

היא היתה צעירה ויפה, אך כעת היא חבולה ומתה. היא לא הראשונה והיא גם לא האחרונה. אני נשאר ער בלילות, חושב על הקורבן הבא שלי. אולי היא תהיה הנערה החמודה שרצה בערבים, וחוזרת בהליכה דרך הסמטה החשוכה כל ערב בסביבות השעה שמונה. אולי זו תהיה הסנובית שתמיד דחתה אותי בתיכון, או אולי אף אחת מהן. בסופו של דבר אני אמצא את הקורבן הבא שלי, ולאחר שאני אשיג אותה מבין הצללים, אני אשסף את צווארה ואציג אותה למען יראו כולם.
אתם עושים לי את החיים קלים: אתם לא מונעים מהנשים שלכם, מהבנות שלכם ומהאחיות שלכם, להסתובב לבד בלילות החשוכים, ברחובות הדוממים ובסמטאות האפילות.
אבל גם זה לא יעזור לכם. את אביבית לא מצאתי מטיילת בגפה לאורו של הירח, אלא פלשתי לביתה ואחר-כך לגופה. היא ניסתה לברוח. זה היה תענוג. איזו סקסית היא היתה. כאשר חדרתי לתוכה ושיספתי את צווארה היפה, הרגשתי כמו בחלום. היא התחננה לרחמים, אך אני חייכתי בחזרה והבטתי היישר אל תוך עיניה שהתמלאו אימה.
לאחר שנכנסתי במרמה לבית, ביקשתי מירון, בעודי מאיים באקדח כמובן, לשבת ליד שולחן פינת האוכל. יריתי בראשו, בול במצח. הצליל שנשמע בעת הירי היה חלש. אביבית ישנה במיטתה ולא שמעה דבר, גם לא את שיחתנו הקצרה וגם לא את דפיקותי על דלת הכניסה.
הרגשתי את שדיה החמים על ידי הקרות. אבל היה רק דבר אחד במחשבותיי – לגרום לה לשלם עבור כל הפעמים שהתייחסה אלי בזלזול, שדחתה את חיזוריי, שחשבה שאני לא מספיק טוב עבורה, אבל עכשיו אני השולט, אני גובה את המחיר שמגיע לי, ומגיע בצדק. מותה לא היה מהיר, אלא איטי וכואב. היא ניסתה לצרוח, כאשר חתכתי את גרונה. שפתיה החושניות רעדו מפחד. ראיתי את האימה בתוך עיניה הכחולות.
על החתום,
משרתו של השטן.

פרקים נוספים בהמשך!