ורה נרלאוס מתה וחיה באנשים פרק א'

כמו מתוך ערפל נשמע הקול מרחוק, מבעבע לתוך ראשי.
היפנתי את ראשי לאחור מחפשת את זה הקורא לי, ורואה רק אנשים מכונסים בתוך עצמם המדדים במעלה הרחוב. גברת אחת עם סלים מתנענעת בכבדות בכבדות ומתבוננת באדמה ומותירה אחריה שובל של טביעות רגלים משתרכות, ואיש זקן עם חזות אירופאית מסדר את סיכות הביטחון ליד הבשמים המזויפים על גבי סדין מעופש.
ושוב הצליל נשמע כמו רקום באוויר,
"את שומעת אותי…אני יודעת…"
חסרת מנוחה אני תרה כאילו מנסה לחפש את הזבוב שבא, נוגע ונעלם לחלל אחר.
מה קורה לי… מהיכן הקול.. בטח אני כבר מתחילה לדמיין קולו, הדמיון הפורח מתחיל להניב גם צלילים, עברה במוחי המחשבה.
זה בוודאי זמן טוב לארגן איזה חופשה או נופש, לשמוע צלילים וקולות, זה באמת כבר יותר מידי.
"את שומעת אותי…אני יודעת…", שוב נשמע הקול.
ואני בבדיחות הדעת, כשיודעת בוודאות, שאולי ארד בתחנה הבאה ואכנס לאברבנל להשאיר שם את הקולות, מנסה להבין ברגע האחרון מה קורה.
"כן אני שומעת אותך…" אומרת לקול בראשי.
"למרות שזה מוזר מאד, אבל אני שומעת"
"מי את…" אני שואלת את הקול, ובתוכי הרגשתי שזאת אישה משום מה.
"את יכולה לומר את מילותי"
"מה?" שאלתי בתדהמה.
"על מה את מדברת, אילו מילים ומה פתאום אני…"
מה זה אחד באפריל, התקשורת האל חושית, ואני בטח כבר מאבדת את שפיות הדעת לגמרי הרהרתי ביני לבן עצמי.
"תקשיבי," ממשיך הקול לעברי, "את יכולה לשמוע אותי, ואת יכולה לכתוב את מילותי… קשה לי… תעזרי לי… אני כבר עייפה… תעזרי לי בבקשה…"
צלילי התחנונים שבקולה ריככו את המוזרות וחוסר ההבנה שאחזו בי.
מי זאת הקוראת לעזרה וכל כך עייפה, ומה אני האדם הפשוט יכולה לעזור?
"אולי תגידי לי מי את ולמה אני…" פניתי לקול שבראשי.
"שמי ורה נרלאוס, אני נעה בין העולמות מחפשת אנשים שיהיו לי לפה." ענה לי הקול בצליל עם פסים של תקווה עטורים לו.
"במה אני יכולה לעזור?" שאלתי בתמיהה
גלגולי נשמות ועולמות אחרים, רחוקים היו ממני אלפי שנים. כל עולמי משתרע בין מחשבים מספרים פרוייקטים ואנשים, הכל שיש בו לגעת, ועכשיו הקול הזה בראשי מנפץ את כל האמיתות שבי.
"תכתבי…"
"מה לכתוב ורה"
"מילים שאומר לך, ספרי את סיפורי לעולם, ולאחר שתסיימי תגישי את המילים לצביקה."
איזה צביקה, ואיזה מילים.
אני מכירה רק צביקה אחד מהצבא, שבטח יחטוף שבץ אם אגיש לו את המילים, מאיזו ורה נרלאוס שנעה בין העולמות.
אבל קטונתי מלדעת את הבאות.
עם חיוך קל על השפתיים, נאותתי לכרות עמה הסכם, אני אהיה לה לפה למלותיה, והיא תיתן בי אותיות מחוברות למילים לכתוב.
ובמעלה הדרך העולה אל הבית, חזרתי אדם אחר מאותו אחד שיצא בבוקר, כשהאופק חובק בתוכו את המוזרויות האינסופיות, אשר אני כבר מקבלת באהבה ונותנת לכל להיות.

בוקר, השעון צלצל שש.
ביד עייפה סגרתי את המתג ומשאירה את ידי על גבי השעון לחוש את התקתוק הפועם, כאילו נרגיע אותי בנדנודיו.
מחשבה ראשונה של בוקר עולה במוחי, והעיניים עוד לא ראו אור, ורה…
חיוך לבש פנים.
המחשבה על מה שאירע אתמול החלה להתפשט בתוכי כמהתלה מוצלחת.
גררתי את עצמי למקלחת הקרה, ממול הבולבול הקשיש אשר הקפיד כל בוקר להודיע לי בקולי קולות, כי השמש כבר זרחה, ישב על גבי העץ כקישוט מרהיב.
פתחתי את ברז המים לחבוק את הנוזל הקר בכפות ידי, שהחל ללטף את גופי הרדום להתעוררות של יום חדש.
בעודי מתקלחת והמים משילים מעלי את אבק הדרכים שאספתי ממסעי בארץ החלומות המאובקים, שוב נשמע הקול בראשי.
"את תכתבי היום?"
"ורה…" רטנתי בקלילות,
"בוקר! תני לי להתעורר, עוד לא נשמתי נשימה של קפה, עוד לא נגעתי באור, ואת כבר באה?"
"רק תאמרי לי שתכתבי היום… אלך ואמתין לך"
"בסדר ורה, היום אחרי עבודה אשב לכתוב, מבטיחה לך, תני לחזור לחיים המציאותיים שלי, אלה שנוגעים בהם." חייכתי אליה בראשי.
בדמותי שהשתקפה במראה לא נראתה שונה מכל יום אחר, השיער שהחליט להתפרע לכל הכיוונים, עדיין התעקש על דרכו.
העיניים שממול מביטות בי, התקרבתי למראה להתבונן מקרוב, ובזוית העין השמאלית ראיתי יושב חיוך קטן ומבויש, חיבקתי אותו עם שפתי לכל אורכו, מעטרת אותו בצלליות כחולות ואודם רך.
ירדתי למטבח שופתת את הקומקום לקפה של בוקר ובתוכי צלילי ואנגליס מתנגנים ברכות.