אלכס רופר וחרב הזהב – פרק א'

פרק א'
מעטפה מסתורית
אלכס ישב בכיתה ושירבט במחברתו. אוף, חשב, איזה שיעמום.
היה זה שיעור גיאוגרפיה, השיעור השנוא ביותר על אלכס. את השיעור לימד מר פלץ, המורה השנוא ביותר על אלכס. איזה יום נפלא, חשב אלכס. קודם 2 שיעורי חשבון, ולאחר מכן 2 שיעורי גיאוגרפיה. אלכס המשיך לשקוע במחשבותיו הנוגות, כשלפתע חש יד כבדה מונחת על כתפו. היה זה מר פלץ.
– "כן? תוכל לענות לנו על השאלה?", שאל מר פלץ.
– "מה היתה השאלה, אדוני?" שאל אלכס בחשש.
– "איזה איזור בעולם נקרא אסיה הקטנה, ילד!".
– "צפון רוסיה?", ניחש אלכס. גל של ציחקוקים עבר בכיתה.
מר פלץ נראה כאילו בכל רגע עומד להתפוצץ. "אה, אתה… אממ, אני… רגע, חכה חכה מה אני אעשה לך!"… גמגם מר פלץ, בניסיון לחשוב על עונש יצירתי. "לאחר סיום הלימודים, תשב ותעתיק שבע פעמים את הפרק בספר הגיאוגרפיה שעוסק באסיה הקטנה. ואוי לך אם לא תעשה זאת!".
אלכס הרכין את ראשו במבוכה ונאנח. עוד יום בלתי מוצלח, חשב. כזה הוא אלכס; תלמיד ממוצע, לפעמים חולם בשיעורים, ציוניו נעים בין 70 ל-80. מעולם לא היו לו חברים. בעצם כן היה לו חבר אחד, פולי, התוכי שלו. הוא היה נחמתו היחידה כשחזר מבית-הספר, לאחר עוד יום לימודים משעמם ובלתי מוצלח.
בהפסקת הצהריים, המצב לא השתפר. כרגיל, אלברט מקסיויל וחבורתו המורשעת הציקו לו. הם הפילו לו את הלחמניה, שפכו לו חצי מבקבוק השתיה וברחו, בעודם צוחקים צחוק מרושע.
מה לעשות, מעולם לא היה אלכס מקובל בחברה. תמיד הילדים המרושעים הציקו לו, והשאר רק צחקו עליו כשקרה לו משהו מביך.
לאחר שסיים אלכס להעתיק, חזר אלכס לביתו. כשסבתו, קלרה, שאלה אותו איך היה בבית הספר, רק ענה לה בהנהון בלתי מחייב. הוא עלה לחדרו וליטף את פולי בעצב. נמאס לי, חשב, כל המורים נטפלים אלי, וגם כל הילדים מציקים לי.
שכחנו להזכיר, שאלכס יתום. הוא לא הכיר מעולם את הוריו. אביו נהרג במלחמת העולם הראשונה, לפני לידתו, ואימו נפטרה בלידתו. כל מה שנשאר לו ממנה היה מעטפה, שכתוב עליה "תפתח רק כשממש תצטרך". אלכס גר מאז שזכר את עצמו אצל קלרה, סבתו, בבוסטון. כשהיה בן 7, סבתו מסרה לו את המעטפה ואמרה: "שים לב טוב טוב למה שכתוב על המעטפה. זה חשוב מאד".
מאז אלכס תמיד התאפק ולא פתח אותה. אך עכשיו הוא קרוב לנקודת השבירה, ומרגיש שהוא ממש חייב לפתוח אותה.
אלכס חשב, זהו. נמאס לי. אני פותח אותה.
אלכס הוציא את המעטפה היפה מהמגירה. המעטפה לא היתה סתם יפה, היא היתה ממש מפוארת. צבעה היה תכלת, עם הכיתוב "תפתח כשממש תצטרך" בצבע אדום בוהק. היא היתה חתומה בחותמת שעווה ירוקה. אלכס פתח בזהירות את המעטפה. היה שם פתק עשוי מעור פרה, שכתוב עליו בכתב יפה ומסולסל:

שמך הוא אלכס רופר

"אלכס רופר?" חשב אלכס בתמיהה, משום שסבתו תמיד השתמשה בשם המשפחה לנגוויץ'. אך לפני שהספיק להרהר בדבר, מילא הבזק אור צהוב את חדרו.