סיפור ראשון שאני כותבת – חלק 8
* * * * *
לאחר שג'ונתן סיים לסדר את כל דבריו וחפציו במקומם בבית החדש הוא ירד למטה, התיישב על הכיסא שבסלון וחיכה שפטריק יסיים את שיחת הפלאפון שלו. "כן, תודה. נתראה, ביי" אמר פטריק לעברו השני של הקו.
"אוקיי," אמר כשהתיישב ליד ג'ונתן "אנחנו צריכים להחליף ביננו מידע. אתה רשום לבית הספר כג'ונתן ת'לר. אני אבא שלך. אין לך אמא – היא נפטרה כשהיית קטן מתאונת דרכים"
'מה שנכון-נכון' חשב לעצמו ג'ונתן.
"אתה לא זוכר אותה כל כך. אבא שלך- זאת אומרת אני, זרק את כל הדברים שהזכירו לו אותה כולל התמונות המשפחתיות. קראו לה רבקה. יש שאלות?" שאל.
"כן. אתה רוצה שאני אכנס לבית ספר תיכון שאני לא מכיר בו אף אחד ולנסות להשתלב בו?" השיב עדיין לא מאמין.
"קודם, זה לא אני. דבר שני כן. למזלך הם מתחילים את הלימודים רק מחר. כך שלא תיהיה זר לחלוטין."
"מחר? אתה בטוח?"
"כן, מחר ואני בטוח."
"למה הם מתחילים מאוחר יותר משאר התיכונים? לפי ידיעתי התיכונים האחרים בעיר התחילו כבר לפני חודשיים."
"אל תשאל אותי. אני רק יודע שהייתה להם בעיה בהנהלה וכבר בשנה שעברה הם… "
הוא הפסיק לשנייה קטנה
"החליטו להתחיל את השנה הנוכחית מוקדם יותר, כך שעכשיו החזירו לתלמידים את החופש שלהם שלקחו להם אז."
הוא קיווה בליבו כי ג'ונתן לא ישים לב לעצירתו הקטנה במשפט.
אך ג'ונתן שם לב ועוד איך. "שנה שעברה?!" הזדעק. לא מאמין למשמע אוזניו.
"משנה שעברה תכננתם להכניס אותי לבית ספר תיכון?! אני פשוט לא מאמין" אמר נסער.
"תירגע," השיב לו פטריק "אני לא ידעתי מזה כל-כך וגם ממני שומרים סודות."
פטריק אמנם היה כמה שנים טובות בארגון אבל כרגיל, כמו בכל ארגון סודי אף פעם אף אחד לא ידע את כל התכנית בשלמותה. הוא זכר שלפני שנה בערך הוא קיבל הודעה מהמנהל שיש לו משימה חדשה לבצע והוא נדרש לבצעה על הצד הטוב ביותר.
נאמר לו שלשֵם כך הוא צריך להיות סבלני במיוחד כיוון שהוא הולך לחיות למשך כמה זמן עם נער מתבגר ועליו מוטלת האחריות שיצליח להשתלב בבית הספר. הוא נזכר שדי כעס לכך שבחרו דווקא בו לתפקיד, הרי מי ירצה לחיות עם נער מתבגר בדירה אחת עם כל השיגעונות של גיל העשרה?
עוד נאמר לו שעל הילד בעצם מוטלת האחריות הכבדה יותר כיוון שהוא יצטרך לעקוב אחרי מישהו בבית ספרו. את זה פטריק חשש להגיד לו, שמא זה לא הזמן המתאים כרגע כשג'ונתן כועס עליו ורוב הסיכויים שהוא לא ירצה לדבר איתו. ואז זה יהיה ממש גרוע. הוא גם לא כל כך ידע עדיין אחרי מי הוא צריך לעקוב ולא רצה שהוא יהיה מוטרד בשאלה זו אלא פשוט כמו שנאמר לו ינסה להשתלב כמו ילד רגיל.
"טוב" נכנע ג'ונתן. "שיהיה."
"אז.. כדאי לך ללכת לישון מוקדם כדי שלא תאחר מחר." אמר בנימה אבהית.
ג'ונתן הסתכל בו במבט זועף. "מה?" תמה.
"שום דבר, אתה ממש לוקח את תפקיד האבא ברצינות" השיב.
* * * * *
לילה. רוח קרירה מנשבת דרך החלון הפתוח ונביחת כלב נשמעת מרחוק. ג'ונתן התהפך במיטתו, עיניו הפקוחות בוהות בתקרה. 'מי היה מאמין' חשב בהתרגשות. 'אני הולך לבית הספר מחר. אולי אזכה להיות שוב ילד נורמלי.' אך עם השמחה וההתרגשות היה בו גם חשש לגבי ההמשך. מעניין מה המנהל רוצה ממנו ששלח אותו לבית-ספר תיכון.
עם מחשבות אלו נרדם ג'ונתן בציפייה ליום המחר.
תגובות (4)
מ-ה-מ-ם-!!!
לא להשאיר אותנו במתח!!!
תקצרי את הלילה.. תגיעי כבר ליום המחרת!!!
מ-ו-כ-ש-ר-ת-!
מכורה לסיפור שלך…=)
תמשיכי מהר פליז!!!!
כן, אני גם לא יודעת מה קרה….
אני אנסה לסדר את זה איכשהו…
תודה רבה!
אני ממש שמחה שאת מגיבה לסיפורים שלי!
אני ממשיכה אותו בזכותך :) (ובזכות עוד כמה מגיבות פה)
בקיצור תודה רבה, מיטל =]
ותמשיכ גם את כי אני ממש במתח!
u♥
מיטל, תנסי להיכנס…
נראה לי שזה הסתדר עכשיו…